1המונחים דבר ה' ומאמר ה' דיבור ה' נברא ונמשל 1 איני סבור שלאחר שהגעת לדרגה הזו והתאַמֵּת לך שהוא יתעלה מצוי ולא בִּמציאות, ואחד ולא באחדות, שיש צורך לבאר לך שתואר הדיבור נשלל ממנו. לא כל שכן לאור העובדה שכל אומתנו מסכימה שהתורה נבראת, והכוונה בכך היא שהדיבור המיוחס לו נברא, והוא יוחס לו רק משום שאותו קול ששמע משה – ה' בראו וחידשו, כפי שברא כל מה שברא וחידש. על הנבואה עוד ידובר רבות ב,לב-מח, והמטרה כאן היא רק לומר שתיאורו בדיבור הוא כמו תיאורו בכל הפעולות הדומות לפעולותינו. הדעות =המחשבות הודרכו אם כן לכך שיש ידע אלוהי שהנביאים משיגים, על ידי האמירה שה' דיבר איתם ואמר להם, כדי שנדע שהעניינים האלה שהם מוסרים לנו מאת ה' אינם ממחשבתם וסברתם בלבד, כפי שיתבאר ב,לה-לו. וכבר הזכרנו זאת קודם א,מו.2שלוש משמעויות 2 מטרתו של פרק זה היא רק לומר שהדיבור והאמירה הם ביטוי רב־משמעי: א יש לו הוראה של דיבור בלשון, כמו שנאמר: "מֹשֶׁה יְדַבֵּר" שמות יט,יט, "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה" שם ה,ה. ב ויש לו הוראה של העניין המצטייר =הנתפס בשכל מבלי להיאמר. נאמר: "וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי ... וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי" קהלת ב,טו, "וְלִבְּךָ יְדַבֵּר" משלי כג,לג, "לְךָ אָמַר לִבִּי" תהילים כז,ח, "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ" בראשית כז,מא. וזה נפוץ. ג ויש לו הוראה של רצון: "וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד" שמואל־ב כא,טז, כאילו אמר: ורצה להורגו, כלומר התכוון לכך. "הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר" שמות ב,יד, פירושו ומשמעותו: התרצה להורגני? "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם" במדבר יד,י, וגם זה נפוץ.33 אם כן כל אמירה ודיבור המיוחסים לה' הם בשתי המשמעויות האחרונות, כלומר שהם או כינוי לחפץ ולרצון, או כינוי לעניין המובן מאת ה', ואחת היא אם נודע על ידי קול נברא או נודע באחת מדרכי הנבואה שעוד נבאר; לא שהוא יתעלה דיבר באותיות ובקול, ולא שהוא יתעלה בעל נפש שהעניינים נרשמים בנפשו כך שיש בעצמותו עניין הנוסף על עצמותו. אלא הַקֶּשר של עניינים אלו אליו וייחוסם אליו הוא כייחוסן של כל הפעולות אליו.44 כינוי הרצון והחפץ "אמירה" ו"דיבור" הוא אחת ממשמעויות הביטוי הרב־משמעי הזה, כמו שביארנו משמעות ב, וגם על דרך הדימוי אלינו, כמו שהערנו לעיל א,מו. כי האדם אינו מבין בעיון ראשון כיצד הדבר שרוצים לעשות נעשה ברצון בלבד; אלא במבט ראשון נראה שאין מנוס מכך שהרוצה שדבר־מה יתקיים יעשהו או יצווה לזולתו לעשותו. לכן הושאל לה' הציווי כשמתרחש מה שרצה שיהיה, ונאמר שהוא ציווה שיהיה כך – וכך היה, על דרך הדימוי לפעולותינו. זאת בנוסף לכך שאותו ביטוי מורה על המשמעות של "רצה", כמו שביארנו משמעות ג. "ויאמר" במעשה בראשית משמעו 'יצר' 5 על כן כל אימת שנאמר במעשה בראשית "וַיֹּאמֶר", "וַיֹּאמֶר", משמעותו "חפץ" או "רצה". אמרו זאת כבר אחרים והדבר התפרסם מאוד. ההוכחה לכך, דהיינו שהמאמרות האלה אינם אלא רצונות ולא דיבורים, היא כי דיבורים של ציווי אינם אלא למצוי המציית לאותו ציווי. וכך מה שנאמר "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ" תהילים לג,ו הוא כמו "וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם" שם: כשם ש"פיו" ו"רוח פיו" הם השאָלה, כך "דברו" ו"מאמרו" הם השאלה. והכוונה היא שהם נוצרו מתוך כוונתו וחפצו. ודבר זה אין מי מחכמינו המפורסמים שאינו יודע. איני צריך לבאר שלאמירה ולדיבור בלשון העברית יש אותה משמעות: "כִּי הִיא שָׁמְעָה אֵת כָּל אִמְרֵי ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר" יהושע כד,כז.
