גבורת ארי על תענית כ״ט

1 וכתיב עד חודש ימים וגו' דהוה ליה עשרין ותרתין בסיון. פירש רש"י חודש כ"ט יום שאכלו בשר והתוס' פירשו דחודש הוא שלשים יום שאכלו ופירוש התוס' נראה לי עיקר דסתם חודש דקרא היינו חודש מלא של שלשים יום כדאמרינן בפרק ד' דיבמות דף מ"ח גבי ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ירח שלשים. ובפרק קמא דנזיר דף ה' גבי אבשלום נזיר עולם היה ומגלח אחד לשנים עשר חדשים דכתיב מקץ ימים ויליף ימים מבתי ערי חומה ופריך ואימא שלשים יום מהאי קרא דעד חודש ימים שמע מינה דהאי עד חודש ימים שלשים יום הוה והשתא כשנחשוב מעשרים באייר שנעלה הענן שלשה ושלשים יום דדרך שלשה ימים ושלשים יום דאכילת בשר בע"כ יום עשרים דאייר נחשב מקצתו לשלשה ימים דדרך וחנו בכ"ד ובו ביום ירד השליו נשאר לאייר שמונה ימים עם יום הירידה שהרי אייר חסר הוא נשלמו שלשים יום דחודש ימים שאכלו בשר בכ"ב בסיון כשתחשוב יום הירידה ראשון לחודש ימים שאכלו ופי' התוס' שלפנינו מגומגם ורש"י לפי שיטתו נמי פירש כן דיום כ' של אייר נחשב ראשון לשלשה ימים דדרך דהוה ליה עשרים ושנים ונשאר מאייר שבעה ימים עוד חוץ מיום החנייה וכ"ב מסיון כלו בו חודש של כ"ט וקשה לי מנלן הא דילמא יום החניה בכלל חודש ימים דקרא. ואם כן לפי זה שילוח מרגלים קדים יום אחד ולא תקשה הני ארבעים יום נכי חד הוה ואין צריך לומר תמוז דהאי שתא מליי מליוה שלא כסדר החדשים אבל למאי דפירשתי ניחא דלא סגי בלאו הכי ורש"י בפירוש החומש פירש דרך שלשה ימים מהלך שלשה ימים הלכו ביום אחד שהיה הקב"ה חפץ להכניסן לארץ מיד ותיפוק ליה דהא הכא מוכח להדיא שנסעו בשלשה ימים וכדפירש רש"י ולא חנו עד כ"ב בסיון ואפילו לפי שיטת רש"י דשמעתין בעל כרחך כך עלה החשבון:

2 והיינו דאמר רבי יוחנן אלמלא הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי וכו'. קשה לי הא על כרחך הא דר' יוחנן דאמר קבעתיו בעשירי אחורבן בית שני קאי דעליו אנו מתענין דאילו חורבן בית ראשון מאי נפקא מינה מאי דהוה הוה וקרא מחורבן בית ראשון מיירי ואין לנו שום נפקא מינה משריפת בית ראשון לתענית שלנו על של שני אלא תענית שלנו בשריפת השני תלוי הכל ויש לומר דודאי רובו של בית שני בתשעה באב נשרף ועליו אנו מתענין מכל מקום נפקא מינה נמי לדידן בהא דאמר רבי יוחנן אלמלא הייתי באותו דור של חורבן ראשון קבעתיו בעשירי מפני שרובו של אותו היכל נשרף והא דאמר בפרק קמא דר"ה דף י"ח דבשאר צומות אם אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין חוץ מתשעה באב דלעולם מתענין משום דהוכפלוצרות והיינו חורבן הבית שנחרב פעמים בו כמה שכתבתי לעיל ולר"י דלא אזיל בתר אתחלתא דפורעניות אלא בתר רובו נמצא דלא הוכפלו בט"ב דעיקר פורעניות של חורבן ראשון בעשירי היה ולדידי' תשעה באב שאנו מתענין על חורבן בית שני נמי ברצון תליא כשאר צומות דהא בו נמי לא הוכפלו:

3 עוד יש לומר דבחורבן בית שני נמי רובו של היכל נשרף בעשירי והא דאר"י קבעתיו בעשירי אחורבן שני קאי ומכל מקום אי הרוב היה נשרף נמי בט' היינו חייבים להתענות בט' מפני חורבן ראשון אף על גב דאין בית השני נשרף רובו בט' אפילו הכי לאחר חורבן בית שני חזרו צרות של חורבן בית ראשון למקומן להתענות עליהם אף על גב דבזמן בית שני היו לששון ולשמחה כדאמר בפרק קמא דר"ה ד' י"ח אפילו הכי בחורבן בית שני חזרו למילתא קמייתא להתענות על צרות ראשונו' מידי דהוי אצום גדליה בג' בתשרי אף על גב דלא אירע שום תקלה בו ביום בשני בחורבן מכל מקום אחר חורבן שני חזר למילתא קמייתא להחענות בו מחמת צרות חורבן הראשון והוא הדין נמי אי רובא של היכל א' היה נשרף בט' ולא כמו של שני שרובו בי' לר"י דאזיל בתר רובא ראוי להתענות מחמת הא' בט' ומחמת הב' בי' מיהו להתענות שני ימים רצופים אי אפשר מפני הסכנה דהא אפילו יוה"כ דחמור דבכרת אין מתענין בו אלא יום א' ולא חייש לספיקא דירחא מפני הסכנה כדמוכח בפרק קמא דר"ה דף כ' וכיון דבעל כרחך צריך לבטל אחד מב' צומות הללו מבטלין של יו"ד אפילו לר"י דאזיל בתר רובא היה מודה דמתענין בט' ומבטלין של י' דאי אזלת בתר רובא של ב' להתענות בי' אתה עוקר ומבטל של חורבן א' שראוי להיות בט' לגמרי ובע"כ היינו מתענין בט' ועולה גם לשני קצת משום דאתחלתא דפורענות של שני בט' היה ובהא דלראשון הוי ר"י מודה דבתר אתחלתא סגי לשני ועוד הא תשעה באב קודם לעשירי משום הכי מקדימין להתענות בט' דקדים וממילא תענית של יו"ד בטל מפני הסכנה:

4 מ"מ תירוץ א' נראה לי עיקר דרובו של ב' בתשעה באב נשרף לא כשל א' דאי שניהן רובן נשרף בי' לר"י דאזיל בתר רובא אם כן לעיל דאמר אביי תמוז דהאי שתא מלויי מליוה ונפקא ליה מקרא עלי מועד לשבור בחורי לר"י אינו צריך למלאות ואפילו הכי איקלע יום השבר שהוא עשירי באב ביום הבכיית חנם והא בפרק ז' דפסחים ד' ע"ז נפקא ליה דשעירי ר"ח באין בטומאה משום דר"ח איקרי מועד מהאי קרא דקרא עלי מועד ובפרק קמא דשבועות ד' י' דשעירי ר"ח ורגלים מכפרים כפרה א' מאשר תקריבו לה' במועדיכם הוקשו כל המועדות זה לזה ור"ח נמי מועד איקרי מקרא דקרא עלי מועד ואי לר"י ב' חורבנות בי' באב היו אצ"ל דתמוז דהאי שתא מלויי מליוה ולא משכחת לה לר"ח דאיקרי מועד ועוד הא אמר רבי יוחנן לעיל דמפני בכיית חנם של ליל תשעה באב הוקבע בכיה לדורות ואם איתא הא בכיה של דורות מן הדין בי' באב הוה לר"י ולא בליל בכייתם אלא ודאי הא דאמר רבי יוחנן קבעתיו בי' מפני כו' אשל א' קאי אבל של ב' רובו בתשעה באב נשרף ומשום הכי בכייתו ותעניתו של דורות אשני בליל בכייתם מיקלעי אפילו לר"י ומכל מקום קבעו עכשיו תענית בתשעה באב מפני השני ולא בעשירי מפני הראשון אע"ג דראוי להתענות נמי על צרות הראשון כדמצינו גבי צום גדליה לא דמי דשאני התם דאפשר אבל הכא כיון דאי אפשר להתענות שני ימים רצופים תשיעי ועשירי מפני הסכנה וצריך אתה לדחות את אחד מהן מוטב ידחה התענית של ראשון מפני השני דחורבן בית שני חמיר לן וכהאי גוונא" מצינו בצום הרביעי של הבקעת העיר שהיה בראשונה בט' בו לפי פשטא דגמרא דילן ובשנייה בי"ז בו ואפילו הכי אנו מתענין בי"ז דחורבן בית שני חמיר לן ואין מתענין בט' כלל שלא להטריח את הציבור יותר מדי להתענות שני ימים בחודש א' כמו שכתב הרמב"ן אע"פ שאינן רצופי' כ"ש בצום החמישי שיש לומר כן ועוד בצום החמישי אפי' תימא דתענית אשל ראשון ושל שני שקולים כיון דקדים יום תשיעי לשל עשירי מקדימין להתענות ביום המוקדם שהוא ט' בו וממילא תענית של עשירי נדחה מאליו מפני הסכנה:

5 כשחרב הבית בראשונה אותו היום ערב תשעה באב היה הכי גירסת ספרים דידן ונראה לי שהוא טעות סופר דאי אפשר לומר לר"י חרב הבית בח' באב בראשונה ובשניה חדא מכלל דר"ע רבו דאמר בפ"ק דר"ה דף יח צום החמישי זה תשעה באב שבו נשרף בית אלהינו ועוד תניא לקמן כל שהוא משום תשעה באב אסור לאכול כו' ואסור לרחוץ ריב"י אמר משום אביו כל שעה שמותר לאכול מותר לרחוץ אלמא לר"י בתשעה באב מתענין מפני חורבן הבית ועוד תניא בסוף פרק ג' דערובין ד' מא אמר להו ר"י אי אתם מודים לי בט' באב שחל להיות בשבת שמפסיקין מבעוד יום אלמא מודהר"י דתענית של תשעה באב ואפילו נפרש דהוא בערב תשעה באב ואמר ר"י היינו בערב של תשעה באב דהיינו בליל תשעה באב קאמר שנחרב הבית בלילה וקרא דבעשור לחודש דלעיל תפרש לר"י שהציתו בו האור בליל ט' והיה דולק והולך יום תשיעי ועשירי אפילו הכי אי אפשר לומר כן דהא בפרק ב' דערכין דף יב רצה לפשוט מהא דאמר ר"י דלוים אין מעכבין שירה דשמע מינה דנדבת עולת ציבור טעונה שירה דליכא למימר דעולת חובה הוי הא בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד ודחי לה ותסברא כו' והשתא אי חרב הבית בלילה איך סלקא דעתך דשיר של קרבן היה הא אמרינן התם מה כפרה ביום אף שירה ביום אלא על כרחך הגירסא אותו היום תשעה באב היה והכי גרסינן שם בערכין:

6 והלוים היו אומרים שירה בפרק ב' דערכין דף י"ב רצה לפשוט מהא דעולת נדבת ציבור טעונה שירה דקאמר התם האי שירה מאי עבידתא אילימא דעולת חובה מי הואי הא בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד אלא לאו דעולת נדבה וקאמר ותסברא מאי שנא דעולת חובה דלא הוי ומאי שנא דעולת נדבה דהוי ודחי הא לא קשיא בן בקר אקראי בעלמא הוא דאיתרמי להו פירוש בן בקר שאינו ראוי לתמיד וראוי לעולת נדבה וכן פירש רש"י ומוכרח הוא מדנקט בן בקר דמשמע משום דאינו ראוי לתמיד נקט ליה דאילו איתרמי להו טלה הראוי לתמיד היו מקריבין אותו לתמיד ולא לנדבה מכל מקום קשה לי הא קיימא לן בפרק ט' דפסחים דף צ"ו דתמיד טעון ביקור ארבעה ימים קודם לשחיטתו אם כן למה לי למימר בן בקר שאינו ראוי לתמיד איתרמי להו אפילו תימא דטלה דראוי לתמיד הוה אפילו הכי הקריבוהו לנדבה ולא לתמיד כיון דלא נתבקר ארבעה ימים קודם וכי תימא דביקור לא מעכב בדיעבד הילכך אם איתא דאיתרמי להו דבר הראוי לתמיד הוה להו להקריבו לתמיד ולא לנדבה ליתא דהא אמר סוף פרק ג' דף מ"ב אמר רב הונא אומר היה רבי יוסי עולת העוף שנמצא בין אגפיים וכסבור חטאת העוף הוא ואכלו פטור ופריך מהא דתניא ר' יוסי אומר השוחט את התמיד שאינו מבוקר כהלכתו חייב חטאת וצריך תמיד אחר ומשני כגון שהביאו מלשכה שאין מבוקרת ופירשו התוספות ואפילו נמצא היום משום דטעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה שמע מינה דביקור ארבעה ימים קודם לשחיטה מעכב אפי' בדיעבד מדמחייב חטאת וצריך תמיד אחר:

7 מיהו על פירוש התוספות קשה לי הא אמרינן בפרק קמא דראש השנה קרבנות ציבור הבאים באחד בניסן מצוותן להביא מן החדש ואם הביא מן הישן יצא אלא שחיסר מצוה והא דמצוה להביא מן החדש נפקא ליה התם מקרא דזאת עולת חודש בחדשו חדש והבא קרבן מתרומה חדשה ואפילו הכי אם הביא מן הישן יצא בדיעבד ובעל כרחך האי טעמא משום דלא שנה הכתוב עליו לעכב בדיעבד דבקדשים בעינן שנה עליו הכתוב לעכב כדאמרינן בפרק ג' דמנחות דף נ'. ועוד קשה לי הא אמרינן בסוף פרק ז' דבבא קמא דף פ"ב היו אותן שבחוץ מעלין להם תמידין ומשמע שהיו מעלין להם תמידין בכל יום לצורך אותו יום בלבד אף על פי שלא נתבקר ארבעה ימים קודם שחיטה שמע מינה דאין מעכב דיעבד. ודוחק לומר שלא הקריבו עד לאחר ארבעה ימים מיום ששילשו להם ומה ששילשו להם היום היו מקריבין אחר ארבעה ימי הביקור דפשטא דסוגיא לא משמע הכי וגם דוחק לומר דאותן שמבחוץ כיון דהיו גם כן ישראל היו מבקרין אותן ארבעה ימים קודם והכהנים שבפנים סמכו על עדותן מה שאמרו שביקרו כהלכתן מפשטא דעובדא לא משמע הכי דאם כן הוה ליה להגמרא לפרש הכי להדיא ולא לסתום. ועוד דבירושלמי דפירקין אמרינן דבימי מלכות אנטיוכוס ובימי מלכות הרומיים שהחריבו הבית היו משלשלים להם שתי קופות של זהב והיו מעלין להם שני כבשים והתם מאי איכא למימר ועוד אני תמה על עיקר דברי התוספות דביקור ארבעה ימים מעכב בתמיד הא עיקר ביקור דתמיד נפקא ליה התם בגזרה שוה מפסח מצרים דנאמר בתמיד תשמרו להקריב ונאמר שם והיה לכם למשמרת מה להלן ביקור ארבעה ימים אף בתמיד כן והא ביקור דפסח מצרים גופיה אינו אלא למצוה ואינו מעכב דיעבד כדאמרי' במכילתא פרשה בא הכי נמי גבי ביקור הא לא שנה עליו הכתוב לעכב מיהו אין זה קושיא כ"כ כיון חסר וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם וכו'. כתבו התוספות בשם ר"י אף על פי שאין אותו פסוק בשיר של מוצאי שבת אירע להם כך שאמרו אותו פסוק. ובירושלמי מפרש אילייא נקט ונעלם מהם דגמרא ערוכה היא שם בפ"ב דערכין דף י"א:

8 לא שנו אלא לכבס וללבוש אבל לכבס ולהניח מותר וקשה לי מאי אסורים לכבסדתנן הא בלבישה תליא איסורא ולא בכיבוס. ונראה לי דלרב נחמן ליכא איסור אלא בתרתי במכבס בשבוע זו ולובשה אחר כך אבל ללבוש המכובסים קודם שבוע זו אי נמי לכבס בשבוע זו ולהניח לית לן בה. והא דתנן אסור לכבס רישא דמילתא נקט ולכבס וללבוש קאמר אי נמי סתם כביסה ללבוש בשבוע זו קיימי משום הכי נקט לכבס וכהאי גוונא מצינו ריש פרק קמא דסוטה דף ד' התם אמר ר"י כדי לשתותו והכא אמר כדי מזיגת הכוס אימא כדי למזוג הכוס ולשתותו. והא דנקט כדי מזיגת הכוס לחוד משום דסתם מזיגה לשתותו מיד קיימא כדי שלא יתקלקל כדפירש רש"י התם והכי נמי אמר התם גבי לצלות ביצה דאמר ר"ע התם אימא כדי לצלות ביצה ולגומעה משום דסתם צלייה הוי לגמעה מיד אבתרה בעודה חם כדפירש רש"י התם והכי נמי דכוותיה:

9 וא"ת א"כ מאי פריך מהא דבחמישי מותרים מפני כ"ש אי לכבס ולהניח מאי כבוד שבת איכא מאי קושיא דילמא מיירי בתשעה באב שחל בשבת דאי לאו משום כבוד שבת הוה ליה כיבוס ולבישה באותו שבוע של תשעה באב אבל משום כבוד שבת התירו. וכי תימא אי בט"ב שחל בשבת איירי אמאי מותר בחמישי מפני כבוד שבת ימתין עד ערב שבת שהוא סמוך לשבת יותר ומינכר ביה טפי שעושה לכבוד שבת דבשלמא אי מיירי שחל תשעה באב בערב שבת ניחא דבחמישי מותר מפני כבוד שבת דמוטב לכבס בחמישי שהוא ערב תשעה באב מבתשעה באב עצמו וכדתניא לקמן חל להיות בערב שבת מותר לכבס בה' מפני כבוד שבת ואם לא כיבס בה' מותר לכבס בערב שבת אלמא לכתחילה נדחה הכיבוס של ערב ט"ב מפני כבוד שבת יותר משל ט"ב עצמו אבל אי מיירי בחל בשבת עצמו מאי שנא דהתירו בה' יותר מרביעי ואי מפני כבוד שבת הוה ליה לאחר עד יום ו' לא קשה מידי דדרך הוא לכבס מפני כבוד שבת ביום ה' דבערב שבת אין לו פנאי מפני שטרוד בצרכי השבת וכדאמרינן בפרק ז' דבבא קמא דף פ' מיו"ד תקנות של עזרא הוא שמכבס בה' בשבת תדע דלעיל בפרק ב' דף פ"ו תנן אנשי משמר ומעמד אסורים מלספר ולכבס ובה' מותרים מפני כבוד שבת אף על גב שאפשר בערב שבת שמע מינה היינו טעמא כדפי' וכפירש"י שם ובה' מותרים דרך בני אדם לספר בה' ולא בערב שבת מפני הטורח ואם כן היינו טעמא דכיבוס נמי ויש ליישב דאי אפשר לומר דהא דבה' מותרין מיירי בט"ב שחל בשבת דא"כ מאי אריא בה' כל השבוע נמי מותר דהואיל והצום נדחה עד אחר שבת אין זה שבוע שחל ט"ב בתוכה כדאמרינן בירושלמי ט"ב שחל בשבת ב' שבתות מותרין. ומכל מקום קשה לי לימא דתנא דידן כרבי שמעון בן גמליאל ס"ל דאמר לאחריו אסור ובחל ט"ב באחד מימי השבוע וכיון דימי אבל לדידן תופסין כל השבוע לפניו ולאחריו אסור לכבס לפניו וללבוש לאחריו אפילו לרב נחמן ואפילו הכי משום כבוד שבת בה' שרי:

10 וי"ל דאפילו למאן דאמר דכל אותו שבוע אפילו לאחריו אסור היינו דווקא בו' ימי החול אבל שבת אינו בכלל אחר תענית דתשעה באב גופיה נדחה מפני כבוד שבת א"כ יום שבת אינו נטפל ונכלל בכלל שבוע זו שחל ט"ב בתוכה ואינו נמנה עמהן וכיון שכן אי סלקא דעתך דאין אסור אלא לבישה עם הכיבוס של שבוע זו א"כ למה לי טעמא דהיתר חמישי משום כבוד שבת תיפוק ליה בלאו הכי כיון דאין שבת בכלל איסור של שבוע זו הוה ליה כלכבס ולהניח לאחר זמן איסור דשרי לכולי עלמא ועוד מאי איריא דבה' דאיכא משום כבוד שבת דמתיר אפילו כל השבוע דליכא משום כבוד שבת אפילו הכי מותר מדר"נ דהוה ליה לכבס ולהניח ואף על גב דמפרש לקמן טעמא דרשב"ג משום דכתיב שבתה היינו ימי החול ואין שבת עצמו בכלל והשתא דאתית להכי קושיא קמייתא נמי לא קשה מידי ואינו צריך להא דירושלמי שכתבתי:

11 לעולם לכבס וללבוש וכשאין לו אלא חלוק אחד דאמר רב אסי וכו' קשה לי הא בפרק ג' דמועד קטן פריך אהא דר"י יאמרו כל הסריקים אסורים וסריקי בייתוס מותרין ומשני איזורו מוכיח עליו ופירש רש"י בפרק ח' דחולין דף ק"ז האיזור הוא קבוע תמיד בחלוק וכשהוא פושט חלוקו ולובש חלוק אחר נוטל האוזר מזה וקובע בזה וזה שאין לו אחר מכבסו עם איזורו והרואה כשהוא מכבסו ואיזורו עמו יודע שאין לו אלא חלוק אחד וביש לו ב' חלוקים דזה נמי איזורו מוכיח עליו שיש לו עוד חלוק שאין האיזור בחלוק המתכבס והא האי טעמא לא שייך אלא גבי חול המועד שאין האיסור מחמת הלבישה אלא מחמת הכיבוס וכיון דבשעת כיבוס שהוא כל עצמו של איסור איזורו מוכיח עליו שפיר דמי אבל בשבוע של ת"ב אין איסור הכביסה לחודה לרב נחמן אלא לכבס וללבוש כי מוכיח עליו בשעת כביסה מאי הוי כיון דבשעת לבישה שהוא עצמו של איסור אינו מוכיח אכתי יאמרו כלהסריקים וכו' ושמא יש לומר דבשעת לבישה שהוא זמן מועט ליכא למימר משום שמא יאמרו דאפשר ללבוש בצינעה ואחר שראוהו לבוש יאמרו שלבש כבר קודם שבת של ט"ב ולמאי דפרי' בסמוך דלרב נחמן תרתי בעינן לאיסורא לכבס וללבוש בשבוע זו הוא דאסור אבל המכובס קודם שבוע זו מותר ללבשו וכן לכבס ולהניח נמי מותר ניחא דאין כאן משום שמא יאמרו דהרואה אותו מכבס יאמר שרוצה ללבוש אחר שבוע זו וכן הרואה אותו לבוש יאמר שנתכבס קודם שבוע זו דכל היכא דאיכא למיתלי בהתירא לא תלו אינשי באיסורא והא לא חייש בשאין לו אלא חלוק אחד והרואה אותו מכבסו וגם לובשו בשבוע זו משום שמא יאמרו הא לית לן בה דהא בשעת כיבוס איזורו מוכיח עליו כיון שאין לו אלא חלוק אחד אבל חול המועד דאיסורא הוא מצד עצמו של כביסה אי לאו איזורו מוכיח עליו לא תלי אינשי בהתירא דלא שכיח שאין לו חלוק אחר הלכך צריך להוכיח האיזור משום שמא יאמרו:

12 מ"מ קשה לי מאי מייתי ראיה מהא דר"י גבי חול המועד לשבוע של תשעה באב דהתם גבי חול המועד הלבישה מותרת ואדרבה היתר לבישה היא שגרמה לאסור הכיבוס כדאמר התם כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין דמצוה ללבוש ברגל בגדים לבנים ונקיים מפני כבוד הרגל משום הכי מי שאין לו אלא חלוק אחד וכבסו קודם הרגל כיון דלא נכנס לרגל כשהוא מנוול אין לקנסו לאסרו בכיבוס ואדרבה מצוה עביד בכיבוס ואין ראוי לנוולו אבל הכא בשבוע של ט"ב עיקר האיסור הוא משום לבישת מכובסים כדי שיהא מנוול משום אבל ט"ב א"כ אין ראיה מחול המועד לשבוע זו ולהתיר למי שאין לו אלא חלוק אחד ואי משום כבוד שבת זה אין ענין להא דר"י דהא דשרי בחה"מ לאו משום כבוד הרגל לא גזור בו אלא משום דאין לנו שום טעם לאסור לו הכיבוס וכדפי' ועוד אפי' תימא דהא דר"י משום כבוד הרגל נגעו בו אכתי הא לא דמי דהתם איכא כבוד הרגל בשעתי' בשעת הלבישה לאחר הכיבוס מיד אבל הכא ליכא כבוד שבת עד לאחר זמן ביום הג' ואתה מתיר לו הלבישה מיד בע"כ כיון שאין לו אלא חלוק אחד בע"כ לובש מיד ביום ה' לאחר הכביסה ומנין לנו מהא דר"י להתירו לכבס וללבוש מיד ביום ה' משום כבוד שבת דלאחר זמן של יום שלישי:

13 וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהן אף על גב דכן הגירסא בכל הספרים נראה לי דטעות סופר הוא דהא תנא בארץ ישראל קאי ששם נשנו משנה וברייתא מרבי ותלמידיו וכדאמר בפ"ב דב"ב דף י"ט ת"ל משום מיא תנא בא"י קאי ובפרק ז' דשבת דף ע"ב תנא בארץ ישראל קאי דזרעי ברישא והדר כרבי ובפרק ב' דחלה פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ חייבים בחלה יצאו מכאן לשם ר"א מחייב אלמא תנא בארץ ישראל קאי והא גיהוץ וכיבוס דארץ ישראל עדיפא משל בבל כדאמר בפרק קמא דכתובות דף י' גבי ר"ג ברבי ששרה לסודר במים וכבסו ומצא עליו כמה טיפי דמים ואמר ליה הונא מר בריה דרבא מפרזקיא לרב אשי אנן נמי נעביד הכי ואמר ליה רב אשי גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם ואגב גירסא דהתם שבשו הסופרים לגרוס הכא גם כן וטעות הוא דהא הני תרתי סתרי אהדדי ואף על גב דפרק ב' דב"ב דף כ"ו תנן לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא א"כ הרחיק ממנו ד"א ופריך והתניא וכו' כאן בבבל שני אמות כאן בארץ ישראל שאני התם כיון דמתני' מיירי מא"י אתיא ברייתא לאסופי בבל אבל כיון דתנא בארץ ישראל קאי ל"ש לומר אשל בבל כיבוס שלנו לא של ארץ ישראל כגיהוץ שלהם. חל להיות באחד בשבת מותר לכבס כל השבת כולה כו' אף על גב דבכל בבי דברייתא זו נקט לכבס ושביק ההיתר לספר שהתחיל בו ואין לומר דמשום דתני חל בערב שבת מותר לכבס בחמישי אבל לספר אסור דחמיר טפי מלכבס שכן בשלשים של איבול מותר לכבס ואסור לספר הא ליתא דהא במתני' וברישא דברייתא תני שבת שחל ט' באב בתוכה אסור לספר ולכבס ובחמישי מותרין דהיינו אם חל ט"ב בע"ש וכדפירש במתני' וגם כל המפרשים לא חילקו בין כיבוס לספר בהא מיהו איכא למימר דמש"ה לא נקט לספר משום סיפא דחל בערב שבת דאם לא כיבס בחמישי מכבס מן המנחה ולמעלה ודווקא בכיבוס מותר אבל לספר לא ומשום הכי לא חילקו בו המפרשים חדא דלדידן לא מיקלע ט"ב בערב שבת ועוד הא אלכבס נמי לייטי עלה אמוראי מכל מקום יותר נראה לי דנקט לכבס דסליק מיניה והוא הדין לספר דלענין שבוע זו שווין הן:

14 מותר לכבס בערב שבת מן המנחה ולמעלה לא נתברר אי מנחה גדולה קאמר שהוא מו' שעות ומחצה ולמעלה או מנחה קטנה קאמר שהוא מט' שעות ומחצה ולמעלה. לייט עלה אביי קשה לי וכי יש כח לאמורא לאפלוגי אברייתא וכ"ש למילט עלה ואימשום דדייק לה ממתני' דקתני בה' מותרין והוה ליה לומר רבותא טפי דאפילו בו' מותרין שמע מינה דליתא לברייתא הא לאו דיוקא הוא דיש לומר חמישי דפסיקא ליה דמותר כל היום קתני אבל ו' לא פסיקא ליה דמקצתו מותר מן המנחה ולמעלה אבל למטה לא לא קתני א"נ חמישי דשרי לכתחלה בכל ענין קתני אבל ו' דלכתחילה מכבס בה' אלא דיעבד אם לא כיבס בה' מכבס בו' דאי לא קאמר וכהאי גוונא אמרינן דאי לא קתני מיהו בפרק ט"ז דשבת דף ק"כ אמר נמי כה"ג תנא נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה לייט עלה רב מיהו לא דמי כל כך דשאני רב דרב גובריה דאמרינן בכל מקום רב תנא ופליג:

15 בשני ובחמישי קורין ג' ומפטיר אחד כתבו התוס' מכאן מוכיח ר"ת שמפטיר עולה למנין ז' שמפטיר אחד מן הג' ומבעי ליה בפרק הקורא במגילה דף כ"ג וקשה לי אם כן תקשה מהא למאן דאמר אינו עולה ושם אפרש:

16 בשלישי וברביעי קורא א' ומפטיר א' ה"ה בראשון ובששי נמי והא דנקט בג' ובד' לחוד משום דתני בב' ובה' קורין ג' לא רצה למתני בא' ובו' בסירוגין ונקט ג' וד' התכופים זה לזה וממילא שמע מינה לראשון וששי דמאי שנא:

17 אפילו כסעודת שלמה בשעתו פירש רש"י דפלוגתא היא איכא למאן דאמר מלך והדיוט ומלך ואיכא למאן דאמר מלך והדיוט ואיני יודע בהדי פלוגתא מה לך הכא אי חזר או לא חזר הא מכל מקום לכולי עלמא נטרד להכי קאמר בשעתו ולא כשנטרד:

18 אמר לך שמואל תנאי היא. פירש רש"י דר"י ורשב"ג סבירא להו דאפילו לאחריו נמי אסור וקשה לי מאן מהני תנאי קיימי כוותיה אי ר"י הא לא תלי איסורא בשבת אלא בחדש ונפקא ליה מחדשה כדאמר בסמוך ומנלן דאליבא דמ"ד דבשבת תליא מילתא דאחריו נמי אסור כיון דלא מצינו למאן דתלי לה בשבת ויאמר דלאחריו נמי אסור דלא כתנא דלעיל הא אפושי פלוגתא לא מפשינן ואי רשב"ג הא לא קאמר אלא אותו שבת בלבד ומי אלימא ממתניתין דקתני שבת שחל להיות ט"ב בתוכה ואפ"ה קאמר רב דווקא לפניו והכי נמי אפשר לומר בדרשב"ג דדוקא לפניו ולי נראה דודאי הא סיפא דאסור לספר ולכבס ופלוגתא דהני תלת תנאי ארישא דט"ב וערב ת"ב שחל בשבת נמי קאי ודבר מוכרח מעצמו ועוד אי האי אסור לספר לאו ארישא קאי ומיירי בחל באחד מכל ימי השבוע אפילו באחד בשבת הוה ליה לאקדומיה להאי בבא לרישא דמיירי מט"ב וערב ט"ב שחל בשבת דזה מיירי מאיסור כיבוס ותספורת מר"ח שזמנו קודם וזה מיירי מדין ט"ב וערב תשעה באב גופיה אם חל להיות בשבת דמאוחר ועוד דתני רישא ט"ב וכן ערב ט"ב שחל להיות בשבת תרתי למה לי השתא ט"ב עצמו שחל בשבת מעלה על שולחנו כסעודת שלמה ערב ט"ב לא כל שכן אלא ודאי סיפא ארישא קאי משום הכי אקדמיה לאשמעינן דסיפא נמי בט"ב וערב ט"ב שחל להיות בשבת איירי ומשום רבותא דרשב"ג נקט לה דבערב ט"ב שחל בשבת כל השבת אסור ואי אפשר לומר דאלפניו קאי דהא בחל להיות ערב ט"ב בשבת חל ט"ב באחד בשבת אין שלפניו קרוי שבוע שחל ט"ב בתוכה וכדתניא לעיל חל בא' בשבת מותר לכבס כל השבת כולה אלא ע"כ איסור אותו שבת דרשב"ג אלאחריו קאי והיינו כשמואל דאמר לאחריו נמי אסור:

19 ובהכי אתי שפיר הא דמייתי בגמרא להא רישא דתשעה באב שחל בשבת דאין לו ענין כאן להא דמשני תנאי היא ולא הוה ליה לאתויי אלא לבבא דסיפא דאסור לספר בלבד משום דהא רישא מגלי אסיפא דלרבן שמעון בן גמליאל אפילו לאחריו נמי אסור וכדפירשתי ואילו לפירש"י לא היה צריך הגמרא לאתויי לרישא כלל ובמאי דפירשתי ניחא הא דאסור לספר דסיפא ארישא דתשעה באב וערב תשעה באב שחל בשבת קאי ובתשעה באב שחל בשבת לרבן שמעון בן גמליאל אמאי אותו שבת אסור הא אמר בירושלמי תשעה באב שחל בשבת שתי שבתות מותרין פי' הואיל והתענית נדחה ליום ראשון אין קרוי שבוע שחל תשעה באב בתוכה אלא ודאי אשבוע שלאחריו קאי דכמו שאזלינן בתר יום התענית להקל בחל תשעה באב בשבת דאין שבוע של תשעה באב קרוי לפניו אלא יום התענית עיקר הוא הדין בשבוע שאחר יום התענית בתריה אזלינן לאסור משום דלאחריו וההיא דירושלמי דשתי שבתות מותרין אפילו לאחריו אתיא כמאן דאמר לאחריו מותר ותדע דהכי הוא דהא דאסר ר"ש בן גמליאל כל אותו שבת בעל כרחך שחל בשבת אשבוע שנייה קאי ומשום לאחריו דאי אשבועראשון ומשום לפניו ודלא כהירושלמי אם כן איך פסיק רשב"ג אהא דאיירי ברישא מתשעה באב וערב תשעה באב שחל בשבת כל אותו שבוע אסור דמשמע דאיסור של שתיהן שוה בשבוע אחת הא לא דמי דבחל להיות ערב תשעה באב בשבת שבוע שנייה הוא לאחריו ובחל ת"ב בשבת שבוע ראשון הוא דאסור משום לפניו אי אזלת בתר עיקר תשעה באב ולא בתר יום התענית אבל שבוע שנייה מותר אלא ודאי בחל ת"ב בשבת נמי שבוע שניה הוא דאסור כמו בחל ערב תשעה באב ומשום לאחריו אבל שבוע ראשון שוין הן להתיר וכדברי הירושלמי:

20 מאן דאמר מראש חודש עד התענית מחגה. פירש רש"י ראש חודש שנקרא חג כדאמרי' לעיל קרא עלי מועד דאיקרי מועד וקשה מכל מקום חג לא איקרי תדע דהא בפרק קמא דר"ה דף ח' אמרינן תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו איזה חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה פירש רש"י לפי שקטנה היא סמוך לחידושה ואי כל ראש חודש חג איקרי אכתי מנלן דמראש השנה מיירי קרא דילמא מכל ר"ח מיירי דבכולן החודש מתכסה אלא ודאי ר"ח לא מיקרי חג. מאן דאמר מראש חודש עד התענית מחגה כו' וקשה לי מכדי בקרא תלתא כתיבי חגה חדשה ושבתה והשתא מאן דדייק חגה חדשה ושבתה מאי דריש ביה וכן מאן דדייק חדשה או שבתה באינך תרתי מאי דרשי בהו. ויש לומר דודאי האי קרא והשבתי לא משמע דווקא מחג וחודש ושבת של אב שנחרב בו הבית דווקא אלא קרא קאמר שישבת מהם כל משושם ושמחת לב אפילו של מצוה שהם חגים ור"ח ושבת ומכל החגים וראשי חדשים ושבתות של כל השנה מיירי תדע דאמרינן במסכת שבת דף קמ"ה מפני מה מועדים שבבבל שמחים מפני שלא היו באותו קללה והשבתי משושה חגה חדשה ושבתה והתם ר' יוחנן גופיה קאמר ליה אלמא על המועדים קאי ותו אמרינן התם אמר ר' יצחק אין לך כל רגל ורגל שלא באתה בולשת לציפורי ואמר רב חסדא אין לך כל רגל ורגל שלא בא לטבריה אגמון וקטמון ובעל זמורה מיהו קרא יתירא הוא דהוה מצי למכתב והשבתי כל משושה והכל במשמע למה לי דפרט תו חגה חדשה ושבתה אלא ודאי קרא אתא למרמז דיש עוד אחד מהן שצריך להשבית משושה על ידי מעשה להראות בו דרכי אבילות מר מסתבר ליה דהאי טעמא הוא כל החודש משום הכי כתיב חדשה בה"א ולא חודש דאאחד המיוחד מכל חדשי השנה קאי לחוד והיינו ודאי אב שבו נחרב הבית ומר מסתבר ליה מדכתיב חגה דלאו אכל החודש קאי אלא אראש חודש דקרוי חג מיהו מראש חודש ועד התענית אסור דליכא למימר ראש חודש לחוד דהא ודאי השבתה זו דמחייב קרא לעשות הוא צער החורבן. והשתא ראש חודש דרחוק טפי מיום תשעה באב צריך השבתת שמחה בתשעה ימים שבנתיים דקריבין טפי לט"ב ודאי צריכים השבתת שמחה ומר מסתבר ליה שבתה דווקא ואינו צריך להשבית שמחה אלא אותו שבת לבד:

21 וכי תימא אם כן לא ליכתוב אלא אותו שהוא דווקא ולמה לי דכתב אידך תרתי יש לומר דאיידי דכתב חד לדרשא כתב כולן אי נמי אין דרך הכתוב לכלול בתחילה את הכל ולפרוט מקצתו ואפילו לר' שמעון בפרק קמא דראש השנה דף ד' דאמר חג הסוכות למה נאמר שבו דיבר הכתוב אלמא דרך הוא לפרוט קצת מן הכלל יש לומר תורת משה שאני שניתן לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות מה שאין כן בדברי קבלה ואל תתמה על הא דפירשתי איידי בקרא דהא אפילו בקרא של תורה אמר איידי גבי פרטי כדאמרינן ריש פרק ח' דבבא קמא דף פ"ד מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו יד ביד למה לי שמע מינה ממון רגל ברגל למה לי איידי דכתיב יד ביד כתיב נמי רגל ברגל.