עירובין י״ז

מהדורה: מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד

1 ריטב״א פתח ↗

1 המאור הקטן פתח ↗

1 הגהות מאלפס ישן פתח ↗

צ"ל מודדו והולך לו:

1 רבינו חננאל פתח ↗

פירשה רב אשי נותנין להן כל צורכן כגון שהוצרכו לשש מותרין אפילו בשבע אבל אם הקיפו שבע ולא הוצרכו אלא לחמש אפילו בחמש אסורין ואלא דקתני נותנין להן כל צורכן בין מעט בין הרבה ובלבד שלא יהא בית סאתים בלבד פנוי מאי לאו פנוי מאדם והנה זה אין פנוי מאדם דהא שלשה בני אדם הן וכל אחד יש לו בית סאתים לא נשאר פנוי אלא בית סאה ואסיקנא פנוי מכלים לפיכך כשהוקפו לחמש ונשארו סאתים פנוים מכלים נאסרו אפילו בחמש: אתמר שבתו שנים וניתוספו עליהן בשבת אחד כיון שעכשיו ג' הרי הן נעשו שיירה ונותנין להן כל צרכן או דלמא כיון שלא קנו שביתה שלשתן כאחד אינן אלא כיחידים ואין נותנין להן אלא סאתים וכן שלשה שקנו שביתה ומת א' מהן בשבת מאי כשיירה הן או כיחידים.

1 רש״ש פתח ↗

במשנה ומדמאי. פי' הרע"ב שא"צ להרים ת"מ כו'. השמיט שגם מע"ש א"צ להפריש והרמב"ם זכרו וכן לקמן פ"ג מערבין בדמאי פי' שלא הפריש ממנו ת"מ והשמיט מע"ש ול"ד:

2 ריטב״א פתח ↗

איתמר ג׳: פי׳ שנתנו להן כל צרכן מערב שבת מפני שהיו בשירא ומת א׳ מהן בשבת פי׳ ואינם ראוי׳ אלא לבית סאתים אליבא דר׳ יוסי בר יהודא דהלכתא כוותיה ומשכחת לה אליבא דרבנן: כי כשחזרו שנים יהיה שם בית סאתים פנוי׳ שנים וניתוספו עליהם פי׳ היו שנים ונתנו להם בית סאתים לר׳ יוסי בר יהודא או כל צרכן לרבנן והקרפף ששבתו בו היה עודף על השיעור ולא היו ראוין לטלטל בו וניתוספו בשבת והם ראוין לפי זה הסכמה לטלטל באותן מחיצות או באותו קרפף איפליגו בה רב הונא ורב יצחק חד אמר שבת גורמת פי׳ כניסת שבת גורמת קנין שביתה ובין להקל ובין להחמיר הכל הולך כפי מה שקנו בכניסת שבת וחד אמר דיורין גורמין פי׳ והכל כפי מה שהם אנשים דעושין דיורין גורמין בין להקל או להחמיר ואסיקנא דרב הונא דאמר שבת דהותרה הותרה ששבת גורמת:

2 חכמת שלמה פתח ↗

רש"י בד"ה עירב דרך כו' ונסתם הפתח או אם היו כו' כצ"ל נ"ב נ"ל:

5 ריטב״א פתח ↗

מתירין בשל עצי׳ פי׳ לא דק בלישנא וה״ק מותרין בנטילת עצים מן השדות ואע״ג דבעלמא חשוב גזל ואסיקנא בתלמודא. שהם מותרין בהם אפי׳ הם תלושים ויבשים שנראה שהכינם הבעלים לצורך עצמן ובירוש׳ אמ׳ שאם עשויין חביל׳ אסורי׳ ואפשר שאין זאת שטת תלמודא שלנו כיון דפרישו טובא בהאי ענינא ולא מדכרו הא מילתא: הא תקנתא דיהושע היא: פירו׳ בכל אדם ומאי רבותא דמחנה: א״נ התם במחוברין פריך ובהיזמי והיגי דווקא דהכי מוכח בפ׳ מרובה שלא תיקן יהושע אלא בהזמי והיגי ובעי׳ תלתא לגריעות הזמי והגי ומחוברין ולחין ובמחנה התירו אפי׳ בשאר עצים ותלושין ויבשין דעדיפי טפי וכן הלכה: מת מצוה קונה מקומו פי׳ לקברו במקום שהוא מת: איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין כו׳ פירשתיה ביבמות בס״ד: מפנהו לכל רוח שירצה פירוש קס״ד שר״ל שמפנהו משדה לשדה ופריק רב ביביא דהכא במת מוטל על המצר שא״א שלא ליטלו משם מפני שהוא הילוך בני אדם ויכשלו כהנים ועושי טהרות ובכי הא לא קלה מקומו שם וכיון שנותן לו רשות לפטרו מפנהו לכל רוח שירצה פי׳ ובהא הוה דקתני מציעתה ההפרש שיש בין שדה זרוע לשדה ניר או שדה בור ולא כשהיה מוטל בתוך השדה דההוא לעולם קנה מקומו ואינו מפנהו משם:

5 רבינו יהונתן מלוניל פתח ↗

הוא דאמר כאחרים. רב יוסף דאמר אלפים ס"ל כאחרים דאפילו יותר מאלפים מבליעו בחבל נ' אם יכול להבליעו:

7 שטיינזלץ פתח ↗

ומעירים: תסתיים תוגדר שרב הונא הוא שאמר שבת גורמת. שכן אמר רבה: בעאי שאלתי מרב הונא, ובעאי ושאלתי מרב יהודה: אדם שעירב מחצר לחצר דרך הפתח, ונסתם הפתח בשבת, או שעירב דרך החלון ונסתם החלון, מהו? האפשר עדיין לסמוך על עירוב זה להתיר לטלטל דרך פתחים אחרים? ואמר לי: שבת הואיל והותרה מתחילה — הותרה. ומסכמים: אכן תסתיים תוגדר שמסתבר כי רב הונא הוא הסובר ששבת גורמת ולא הדיירים.

9 שטיינזלץ פתח ↗

ר' יוסי אומר: אם מותרין לאותה שבת צריכים להיות מותרין גם לעתיד לבא, ואם אסורין לעתיד לבא אסורין גם לאותה שבת. ומכיון שאכן אסורים לעתיד לבוא, אם כן אסורים גם כן לאותה שבת, ואין אומרים כיון שהותרה הותרה.

14 שטיינזלץ פתח ↗

ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל מעשי ביחס ליחיד במקום ישוב; שהתנא הראשון לא התיר לכתחילה לסמוך על דרך זו של עשיית מחיצה וחכמים אחרונים התירו בכל מקרה.

17 ריטב״א פתח ↗

רישא ר׳ יוסי בר׳ יהודא וסיפא רבנן אין משו׳ דבריש׳ קאי ר׳ יהוד׳ אבוה בשיטתיה ושמעינן מהכא להדיא דבסיפא דגבי שיירא לא קאי אבוה בשיטתיה וזה מבואר אפי׳ לתינוקות של בית רבן: א״ל אמר רב הכי פי׳ אפשר שיאמר רב מילתא דתמיהא כי הא. א״ל אורייתא נביאים וכתובים דאמר הכי פי׳ בשבועה כך אמר. אמר רב אשי ומאי קושיא פי׳ כולי האי דדילמא הכי קאמר כי ג׳ שנצרכו לשש סאין והוקפו ז׳ סאין מותרין וה״ה שהיה יכול לומר שהוקפו ח׳ סאיו פחו׳ משהו דהא ליכא פנוי בית סאתי׳ אלא שתפס רב חשבון שלם הוצרכו לחמש והוקפו שבע אפי׳ בחמש אסורין. פי׳ דכל שיש שם בית סאתים פנוי הכל אסור ואפי׳ מה שצריך להם ואין מטלטלין בו מדרבנן אלא בד׳ אמות כמו בכרמלית ופרכי׳ ואלא הא קתני ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי מאי לאו פנוי מאדם. פירוש מאי לאו שלא יהא שם בית סאתים פנוי כי אחר שניתן לכל א׳ וא׳ מבני אדם כשיעור בית סאתים שלא ישאר שם מקום פנוי כדי אדם אחד והכי קתני נותנין לשיירא כל צרכן בין לצורך כלים או אפי׳ לצורך מנין בני אדם בית סאתים לכל א׳ הי׳ דנפיש טפי ובלבד שלא ישתייר שם פנוי כדי שיעור אדם אחד והכא במימרא דרב לא נשארו סאתים פנוים מאדם אצא כשהוצרכו לשש והוקפו שמנה. ופרקי׳ דה״ק שיתנו להן כל צרכן לפי צורך כלים דווקא ואין צריך לצמצם כי יכולין להרבות עד כדי צרכן כל זמן שלא יהא המוקף בית סאתים וכן הלכה. ולפום חדא מפירושי דלעיל הא אתיא כרבנן דוקא ולא כר׳ יוסי אבל לפום פי׳ בתרא אתיא הא אפי׳ כר׳ יוסי נמצאת למד כי לדברי הכל אין לגרוע מבית סאתים לעול׳ כי אפי׳ באדם א׳ א״א להיות בית סאתי׳ כולו פנוי: איתמר ג׳: פי׳ שנתנו להן כל צרכן מערב שבת מפני שהיו בשירא ומת א׳ מהן בשבת פי׳ ואינם ראוי׳ אלא לבית סאתים אליבא דר׳ יוסי בר יהודא דהלכתא כוותיה ומשכחת לה אליבא דרבנן: כי כשחזרו שנים יהיה שם בית סאתים פנוי׳ שנים וניתוספו עליהם פי׳ היו שנים ונתנו להם בית סאתים לר׳ יוסי בר יהודא או כל צרכן לרבנן והקרפף ששבתו בו היה עודף על השיעור ולא היו ראוין לטלטל בו וניתוספו בשבת והם ראוין לפי זה הסכמה לטלטל באותן מחיצות או באותו קרפף איפליגו בה רב הונא ורב יצחק חד אמר שבת גורמת פי׳ כניסת שבת גורמת קנין שביתה ובין להקל ובין להחמיר הכל הולך כפי מה שקנו בכניסת שבת וחד אמר דיורין גורמין פי׳ והכל כפי מה שהם אנשים דעושין דיורין גורמין בין להקל או להחמיר ואסיקנא דרב הונא דאמר שבת דהותרה הותרה ששבת גורמת: עירב דרך הפתח. פי׳ עירב עם חברו הדר בצדו שהכותל בין שניהם דרך פתח א׳ או דרך חלון א׳ שהי׳ ביניה׳ ראוי לערב בו ונסתם הפתח או החלון בשבת מהו שישתמשו זו עם זו דרך הפתחי׳ והחלונו׳ האחרים שלא היו ראויים לעירוב אמר לו הואיל והותרה שבת הותרה ומשמע דקבלה מינה רבה מרב הונא הלכך הכי הלכתא: לימא רב הונא וכו׳ וכן גר׳ רש״י ז״ל מבוי שניטל׳ קורתו או לחייו ולג׳ קורותיו ולחייו חדא דסתם מבוי אין בו אלא קור׳ אחת או לחי א׳ שאפילו הוא מפולש הכשירו בצ״פ מכאן ולחי או קורה מכאן ועוד דאפילו לר׳ יהודא שמכשיר מבוי מפולש בלחי או קור׳ מכאן למה לי שניטלו שניהם בניטל א׳ מהן סגי הלכך לא גרסי׳ ליה ובתוספ׳ העידו שמצאו נקוד מכתב ידו של רש״י ז״ל קורתו או לחייו: אמר לך רב הונא אנא דאמרי׳ אפי׳ לר׳ יוסי עד כאן לא קאמר ר׳ יוסי התם אלא דליתנהו למחיצות נראה שרבותיי בעלי התוספות ז״ל סוברי׳ דהא לדחויא בעלמא קאמרי׳ לה לרב הונא לאוקומי מימרא אפי׳ כר׳ יוסי אבל קושטא דמילתא דאיהו אפי׳ היכא דליתנהו למחיצות אמר וזה תימא גדול הא למה לן כיון דאשכחן ליה בעובדא דדקלא לפו׳ פשטי׳ שהוא פוסל בשניטל לחיו עד שנצטרך לפרש דאליבא דרב בלחוד קאמר לה אלא ודאי המעשה ההוא מוכיח לנו דבדווקא נקטי׳ לי׳ הכא אליבא דרב הונ׳ מפני שראינו מה שאמ׳ שם באותו מעש׳ וכן דעת רבותי: איכא בינייהו יחיד ביישוב כבר פרשתיו במשנתינו ורש״י ז״ל פי׳ דרבנן קמאי כיון דעל שיירא קאי מסתמא במדבר איירי דומיא דשיירא אבל רבנן בתראי על ר׳ יוסי בר יהודא אתו ואיהו לא מפליג בין יישוב למדבר ולא הזכיר שיירא ונמצינו למדים דלר׳ יוסי ורבנן בתראי אין הפרש בין יישוב למדבר והא איפסקא לן הלכתא ביחיד כר׳ יוסי בר יהודא ובשיירא אפי׳ רבנן קמאי מודו דאפי׳ ביישוב נותנין להם כל צרכן ובדאמרי׳ בהדי׳ דיחיד ביישוב בלחוד איכ׳ בינייהו הלכך אליבא דהלכתא אין הפרש בין יישוב למדבר: ד׳ דברים התירו במחנה פי׳ במחנה היוצאת בארץ ישראל למלחמת הרשות ובירוש׳ נחלקו כמה הם מחנה יש שאמרו עשרה ויש שאמרו מאה: ותני בשם רבי יודא י״ב אלף כמחנ׳ ישראל ודעת הפוסקי׳ דהוי בעשרה כיון דבתלמוד׳ דילן לא אפליגו בהן ודווקא במחנ׳ התירו אבל בשיירא לא התירו כלו׳ והיינו דשבק תנא שיירא ונקט מחנה וכן מפירש בירושלמי גבי חיפה שהתירום מלערב ויש חצרות במחנה תפתר להתיר אוהלין שבמחנה כהדא דתני אוהלין שבמחנ׳ אינו צריכין עירוב אוהלין שבשייר׳ צריכין עירוב ע״כ אבל יש ששבשו הירוש׳ וגורסי׳ בהפך דבשיירא אין צריכן עירוב ובמחנ׳ צריכין עירוב וא״א לגרוס כן כדמוכח ממתני׳ ובתוספת׳ ג״כ אפי׳ כמו שכתבנו כן כת׳ ר׳ משה הכהן ז״ל הגיה על הרמב״ם ז״ל שתפס אותה גרסא והדין עמו ולענין היקף מחיצה דין שיירא ומחנ׳ שוין וכן אמר בתוספתא ר׳ יהודא או׳ לא ירבה ליחיד יותר מבי׳ סאתי׳ ואין שיירא פחות׳ מג׳ אחר שיירא ואחד מחנה פירוש לכולהו תנאי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. מתירין בשל עצי׳ פי׳ לא דק בלישנא וה״ק מותרין בנטילת עצים מן השדות ואע״ג דבעלמא חשוב גזל ואסיקנא בתלמודא. שהם מותרין בהם אפי׳ הם תלושים ויבשים שנראה שהכינם הבעלים לצורך עצמן ובירוש׳ אמ׳ שאם עשויין חביל׳ אסורי׳ ואפשר שאין זאת שטת תלמודא שלנו כיון דפרישו טובא בהאי ענינא ולא מדכרו הא מילתא: הא תקנתא דיהושע היא: פירו׳ בכל אדם ומאי רבותא דמחנה: א״נ התם במחוברין פריך ובהיזמי והיגי דווקא דהכי מוכח בפ׳ מרובה שלא תיקן יהושע אלא בהזמי והיגי ובעי׳ תלתא לגריעות הזמי והגי ומחוברין ולחין ובמחנה התירו אפי׳ בשאר עצים ותלושין ויבשין דעדיפי טפי וכן הלכה: מת מצוה קונה מקומו פי׳ לקברו במקום שהוא מת: איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין כו׳ פירשתיה ביבמות בס״ד: מפנהו לכל רוח שירצה פירוש קס״ד שר״ל שמפנהו משדה לשדה ופריק רב ביביא דהכא במת מוטל על המצר שא״א שלא ליטלו משם מפני שהוא הילוך בני אדם ויכשלו כהנים ועושי טהרות ובכי הא לא קלה מקומו שם וכיון שנותן לו רשות לפטרו מפנהו לכל רוח שירצה פי׳ ובהא הוה דקתני מציעתה ההפרש שיש בין שדה זרוע לשדה ניר או שדה בור ולא כשהיה מוטל בתוך השדה דההוא לעולם קנה מקומו ואינו מפנהו משם: אבל מים האחרונים חובה. פי׳ חובה מפני מלח סדומית מלבד מה שיש בדב׳ מצו׳ מדרבנן כמו במי׳ ראשונים וכדאמרי׳ והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים ואומר בתוס׳ כי נהגו העולם להקל בזה מפני שאין לנו עכשיו מלח סדומית ובודאי שאין זה מספיק לצאת מידי מצות והייתם קדושים אלא דההיא ליתא אלא על המברך וכמ״ש במסכת ידים דידי׳ מזוהמות פסולות לברכה ויש מקילין לומר דההיא נמי לא איתמרא אלא כשהיו נוהגין לסוך ידיהם בשמן ערוב כדאמרינן אני ה׳ אלהיכם זה שמן הטוב ובמסכת ברכות פירשתי ת״ל יתב׳. דמאי בירושלמי נחלקו יש שהתיר אפילו לאכסניא נכרים ואע״פ שנראה כפורע חובי בטבל שהוא אסור הקילו בדמאי משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם: אמר רב הונא תנא ב״ש אומר כו׳. ואם תאמר וכי רב הונ׳ דבית שמאי אתא לאשמועינן וי״ל דהא קמ״ל דכל היכא דמשכחת אין מאכילין לב״ש היא ואינה הלכה שלא תאמר דתנאי פליגי בה אליבא דב״ה. אמרי דבי ר׳ ינאי לא שנו אלא עירובי חצרות פי׳ בין אוהלין שבמחנה ומשום דהכי עירוב דרבנן אבל בעירובי תחומין חייבין פי׳ דהוי דאורייתא דתני ר׳ חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה פי׳ אל יצא איש ממקומו וק״ל היכי מוקים רבי ינאי מתני׳ כרבי חייא ומה עסק לרבי חייא במשנה והא סוגיין בכוליה תלמודא דתחומין דרבנן וי״ל דרבי ינאי לאו כרבי חייא מוקים לה אלא כרבי עקיבא דסבר תחומין דאורייתא כדאיתא במסכת סוטה בו ביום דרש רבי עקיבא כו׳ וכדאמרינן בבל דוכתא מוקים לה בתחומין ואליבא דרבי עקיבא וקי״ל דכולהו סתמי אליבא דרבי עקיבא והיינו דפרכינן בסמוך מלאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד שאין לוקין עליו דהא פלוגתא היא כדאמרינן בפרק מי שהחשיך אלא משום דרבי עקיבא סבר לה הכי במסכת מכות וסוגיין לרבי עקיבא נקט לה סתמא וא״ת ואמאי לא נקט רבי ינאי לרבי עקיבא דהוה תנא דמתני׳ ונקט רבי חייא תנא ברא וי״ל משום דרבי חייא פרשה לנו שיש בו מלקות מן התורה דאלו מדרבי עקיבא לא הוה שמעינן לפום פשטא אלא לאו הבא מכלל עשה מדכתב ומדותם מחוץ לעיר אלפים באמה ודכוותה בתלמודא וא״ת והיכי רבי ינאי לאוקומי מתני׳ כרבנן דהלכתא כוותיה ומוקים לה כרבי עקיבא י״ל דרבי ינאי כרבי חייא וכרבי עקיבא הוה ס״ל: אלא מעתה מעשה אין לוקין עליו או משום דעקומת פיו הוי מעשה או משום הקשת זרועותיו כדאיתא התם. ר׳ יונתן הכי קשיא ליה לאו שאין בו מעשה הוא ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. פירש״י ז״ל דס״ד דהאי אל יצא איש אל יוציא הוה ומהתם נפקא לן הוצאה מרשות לרשות שהוא אב מלאכה שממיתין עליה וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד אין לוקין עליו ואפילו לא התרו בו למיתה והתרו בו למלקות ואע״ג דליכא קטל׳ ולא לקי דלאו זה לאזהרת מיתת ב״ד ניתן ולא למלקות ופריק רב אשי אל יצא כתי׳ ואין כאן לשון הוצאת משוי ע״כ והקשו עליו בתוס׳ דמשמע מלישנא דמר״ן ז״ל דר׳ יונתן הוה ס״ד דאל יצא איש אין בו אלא איסור הוצאה מרשות לרשות והא מנא ליה למפרך מיניה לרבי חייא דסבר תחומין דאורייתא ומאי הכרח אית ליה דלא נוקים קרא כפשוטי׳ לאיסור תחומין ועוד כיון דהכי ס״ל לרבי יונתן למה לי למפרך מטעמא דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד שאין לוקין עליו תיפוק ליה דליכא משום לאו בתחומין כלל. ועוד היכי תירץ רב אשי לבריה דאל יצא כתיב אין כאן אלא לשון הוצאת משוי א״כ קשיא האי קרא לרבנן דסברי תחומין דרבנן אלא ודאי דאינהו מוקמי ליה להוצא׳ משוי דוקא וה״ק קרא שלא יצא בכליו ללקוט המן כמו שהיו רגילין ואע״ג דהא כתב באיסור הוצאה ויכלא העם מהביא תרווייהו איצטריכו כדפריש במסכת שבת בס״ד. והנכון כמו שפירשו בתוס׳ דר׳ יונתן הוה סבר דאפילו לרבי חייא דדריש אל יצא כפשוטו לאיסור תחומין מודה הוא דאתא נמי לאיסור הוצאת שבת מרשות לרשות לומר שלא יצא הוא וכליו ולא עוד אלא דהוצאה היא עיקר דחמירא טפי וכיון שכן הרי יש בלאו זה אפילו לרבי חייא ורבי עקיבא אזהרה להוצאה שהיה במיתת ב״ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד אין לוקין עליו לרבי עקיבא ואפי׳ על אותו פרט הנכלל שאין בו מיתה דכיון שכללם הכתיב ביאר כשם שאין לוקין על זה בך אין לוקין על זה וכדאמרינן בפרק מי שהחשיך גבי לאו דמחמר דרב אשי תריץ ליה אליבא דרבי חייא דשאני הכא דאפקיה רחמנא בלשון אל יצא ועשה מאזהרת תחומין עיקר וכיון שכן לוקין עליו כי אזהרת הוצאת הנכלל בו שיש בה מיתה טפלה היא בלאו זה ואין העיקר נגרר אחר הטפל. ולעניין פסק לית הלכתא כרבי עקיבא וכר׳ חייא והנטפלים להם דסבר תחומין דאורייתא דסוגיין בכולי תלמודא דתחומין דרבנן ומאי דמשני רב אשי לעיל אליבא דרבי חייא ורבי ינאי הוא משני וליה לא ס״ל אבל יש מן הגאונים ושאר רז״ל שכתבו דהני מילי תחומין של אלפים אמה ועד ג׳ פרסאות אבל מג׳ פרסאות ואילך תחומין דאורייתא ואפי׳ לרבנן דפליגי עליה דרבי עקיבא דהא קרא דאל יצא איש ממקומו דאיפשר למקרא כפשוטו של מקרא דמשמע לאיסור תחומין ואליבא דרבנן מוקמינן ליה שלא יצא חוץ לשיעור מחנה ישראל שהיתה ג׳ פרסאות וסמכו על מה שאמרו בירושלמי הגיעוך סוף תחומי שבת אינם מחוורים דבר תורה פי׳ דהא דכתב אל יצא איש ממקומו כמה הוא שיעורו ואסיקנא ר״ש בר חנה אמר בשם רבי אחא אין לך מחוור שבכולן אלא תחום י״ב מיל כמחנה ישראל ועל הירושלמי הזה נראה שסמך רי״ף ז״ל והראב״ד ז״ל ואחרים עמו סמכו סברא זו על מה שאמרו בתלמוד׳ דפ׳ מי שהוציאוהו הני אלפים אמה היכא כתיבן ואמרי׳ דכתי׳ אל יצא איש ממקומו וגמרי׳ מקום ממקום כו׳ אלמא תחומין אית להו עיקר מן התורה וקרא בהדיא משתעי נמי. ועוד כתב הראב״ד ז״ל דהא דתני רבי חייא ור׳ ינאי שלוקין על תחומי שבת דבר תורה אפי׳ אליבא דרבנן היא ועל ג׳ פרסאו׳ דאי אינם דבר תורה היאך העמיד ר׳ ינאי משנתינו דקתני פטורים מלערב בעירובי חצרות דווקא לוקמה כפשטא אפי׳ בעירובי תחומין ותוך ג׳ פרסאות כסתם עירוב הרגיל והנאמר בכל מקום ועוד דודאי לרבנן דפליגי עליה דר׳ עקיבא אין תחומין מן התורה כלל לפי שיטת תלמוד׳ דילן וכדמוכח בפ׳ כלל גדול דאמרי׳ דידע לה שבת במאי ופרקי׳ דידע לה בתחומין ואליבא דר׳ עקיבא אלמא לרבנן לית ליה שום ידיעה בתחומין ובפרק מי שהחשיך נמי דאמרינן בתחומין אליבא דר׳ עקיבא בהבערה ואליבא דר׳ יוסי ובפ׳ בכל מערבין דאמרי׳ ספק עירוב כשר משום דתחומין דרבנן אמרי׳ גבי ספק טומאה שהוא להחמיר שאני טומא׳ דרבנן דאית לן עיקר מדאורייתא וזו ראיה גמורה דעירובי תחומין אין להם שום עיקר מן התורה ומאי דאמרינן בפ׳ מי שהוציאוהו הני אלפים אמה היכן כתיבן ה״ק אהיכא אסמכוה רבנן ועל כרחיך יש לומר כן דבההיא ג״ש דמייתי אינה אלא אסמכתא דהתם מייתי׳ ג״ש לאלפים אמה ואפי׳ לשטתם ולשטת הירוש׳ אין לנו מן התורה אלא חוץ לג׳ פרסאות אלא ודאי קרא וג״ש אסמכתא דרבנן היא אליבא דרבנן ולר׳ עקיבא הוא דהויא מדאורייתא ממש הילכך קרא לרבנן אינו אלא לאיסור הוצאה שלא יצא איש ממקומו עם כליו ומשאו וזה ברור הלכך קי״ל כרבנן דכל איסור תחומין ואפי׳ חוץ לאלף פרסאות אינו אלא מדרבנן וליתא לדרבי ינאי ולא למאי דמוקים מתני בעירובי חצרות דווקא אלא מתני׳ כפשטא שהם פטורים מלערב בין ערובי חצירות בין ערובי תחומין: ותו לא מידי: פרק שני עושין פסין הא כתיבנא לעיל מה שהקשו בתוספ׳ היכי מכשרי׳ הכא בפסי ביראות פרוץ מרובה על העומד דהא בין לרב פפא בין לרב הונא בריה דרב יהושע לא אמר רחמנא דנפרוץ רובא ואלו ביראות הם רשות היחיד גמור׳ מן התור׳ ואפי׳ ברשו׳ הרבים כדאי׳ לקמן בפרקי׳ אלא שחז״ל לא התירו אלא לעולי רגלי׳ ולטלטל ולצורך בהמת׳ בלבד והזורק מתוכה לרשות הרבים או מרשו׳ הרבי׳ לתוכ׳ חייב: ויש מי שתירץ בזה דמדאוריית׳ אפי׳ פרוץ מרוב׳ על העומד כשר כיון שיש במקו׳ אחר שיעור רחב מחיצ׳ ודאמרי׳ לעיל הכי אמר רחמנא לא תפרוץ רובא זהו מדינא דרבנן דרחמנ׳ אגמרי׳ למשה מסיני שכן עתידין חכמי׳ לתקן ואשכחן כיוצ׳ בו בפ״ק דמכילתין דאמרי׳ כי אתאי הלכת׳ לרובו ולמיעטו ולמקפיד ולשאינו מקפיד והנהו לאו מדאוריי׳ נינהו דלית לן מדאוריי׳ אלא רובו המקפיד אלא ודאי כדאמרן ואין זה מחוור והתם בפ״ק הכי אמרי׳ דאתאי הילכת׳ לחלוק שיש בין רובו ומיעוטו ומקפיד ושאינו מקפיד ומה שאנו אומרי׳ וכדר׳ יצחק ר״ל כמו שפי׳ לנו רבי יצחק כי זהו מן התור׳ והנכון יותר כשיטת התוס׳ כי מחיצו׳ הלכ׳ למשה מסיני ואין כולם שוות שהרי אתה רואה בפי׳ תקרה יורד וסותם ואמרינן גוד אחית ואין בקיעת גמלים מבטלה ובמחיצות דעלמא ואפילו הן גדולות כמה מבטלתן בקיעת גדיים הכא נמי כך היא דין של תורה דכל שיש מחיצו׳ שלימו׳ בזויות שיעור אמה לכל צד כעין פסי ביראות שפס א׳ חשובה מחיצה גמורה ולא תפסל בשום פרצה בעול׳ ובאו חכמי׳ ואסרו שלא לטלטל בו אלא לצורך עולי רגלים או לדבר מצוה וכדבעי׳ למימר קמן: שמנה נראי׳ כשנים עשר. פי׳ כי הד׳ שבזויות נראין כשמנה כל אחד עשוי כמין צינור וארבע פשוטין באמצע. גבהן עשרה טפחים ורחבן ששה ועביין כל שהוא פירשו רוב הפרשני׳ דהא דבעינן רחבן ששה זהו בדיומדין עצמן אבל בפשוטין לא בעי כולי האי כיון שאינם כאן אלא למעט האויר שבלתיים שלא יהא יותר מעשר לר׳ מאיר ויש מהם שפירשו דכיון דלא קתני תנא שיעורא אין להם שום שיעור ברחב ובמשהו סגי להוי וכן אמרו בירושלמי פסין אין להם שיעור על כרחין על הפשוטין קאמר ויש שפירשו דצריכין רחב ג׳ או ד׳ שהוא דבר חשוב ומה כאמר בירושלמי לא שאין להם שיעור כלל אלא שאין להם שיעו׳ ששנינו בדיומדין ולכולהו פירושי ק״ל טובא אמאי לא אמרי׳ דאתי אוירא מהאי גיסא ומהאי גיסא ומבטיל לה שהרי אין כאן אפי׳ עומד כפרוץ משתי ואפי׳ היה רחבן של פשוטין ו׳ פשי׳ גופא והנכון דכל עומד דבר חשיב אינו מתבטל באויר הכא והכא מדאורייתא והראייה ממחיצת כלאים שאמרו לעיל דמד׳ טפחים ולמעלה מותר לזרוע כנגדו ואע״פ שהפרוץ מרובה עליו מכל צד ורבנן הוא דאחמירו לעניין שבת והכא בפסי ביראות אוקמיה על דין תורה לצורך מצוה ולפי זה מסייעין לומר דבעינן רחב הפשוטין ד׳ טפחים לרשב״ג או ג׳ טפחים לרבנן כפי מה שהתירו גבי כלאים אבל מדברי רש״י ז״ל נראה כי היא דכי קתני רחבן ששה אפשוטין קאי: אחת נכנסת ואחת יוצאת. פירוש שיהא אמות שבנתיים שוחקות מותר להקריב לבאר ה״ג דרבנן לא שרי פסין לבור אלא לבאר כדאיתא לקמן. ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים ואמר בתלמודא שהוא שתי אמות ואם הקריב הפסין לחלל הבור יותר משיעור זה אסרו חכמים לטלטל בו כלל ואפי׳ לצורך הבהמה דחיישי׳ דילמא ממטי לדלי בתוכה ומפיק לי׳ חוץ לפסין שהי׳ ר״ה או כרמלי׳ וי״א שזה השיעו׳ נתנו לכל דבר ואפי׳ לטלאים וגדיים וכי יצא בהם צריך זה השיעור וגם אפי׳ לגמלים די כשיעור זה מדקתני האי תנא מילתא פסיקתא ואע״פ שבשיעור זה של פרה אין בו כדי ראשו ורובו של גמל לא דקדקו חכמי׳ בדב׳ ושיערו בפרה ששיעורה בינוני ולא חלקו בדיניהם וכן הוא בירושלמי בפי׳ ומה שאמר בברייתא בהמה שראשה ורובה בפנים אובסין אותה בפנים ופרישנא דגבי גמל תניא דאלמא בעי׳ בגמל כדי ראשו ורובו לאו דוקא אלא שיעורא דעלמא נקט וכן פוסק הראב״ד ז״ל אבל יש מרבותי שסוברין שלא שיערו בפרה אלא לכל שהוא דכוותה או אפי׳ פחות ממנ׳ להחמי׳ אבל לרוב מינה כגון גמל או סוס וכיוצא בו צריך שיעור ראשו ורובו לעולם. ומותר להרחיק כל שהוא פירש כל מה שהוא ואפילו שיעיר ודומה לו הא. דאמרי׳ בפרק בתרא אלו דברים אוסרין בכל שהן ואינו ר״ל במשהו דהא ההוא תנא בעי דבר שבמנין כדאי׳ התם אלא פירושו כמה שהן:

17 חכמת שלמה פתח ↗

גמ' תסתיים דרב הונא הוא דאמר כו' כצ"ל: רש"י בד"ה עירב דרך כו' ונסתם הפתח או אם היו כו' כצ"ל נ"ב נ"ל: גמ' כל שאין לו קוברין קורא כו'. נ"ב פי' שאם המת היה קורא יש לו עונין קרובים בעיר תוס' נזיר פ' ג' מינים אבל ר"ן פירש בשם הירושלמי בריש האשה רבה דקאי על כהן שבא ליטמא שקורא לאחרים כו' וכן פירש הסמ"ג. שם כייל מלחא מאי כו' כצ"ל וכן ברש"י:

17 הגהות חוות יאיר פתח ↗

נ"ב מהר"י נראה שהרי"ף צר צורה בזה: נ"ב דניחא תשמישתיה: נ"ב אין יורד: נ"ב ר"ל מה מה שאינו כנגדו רק רחוק הוא ד"א: נ"ב וביותר מאלפים אינו מבליעו מה שא"כ כשחוט המשקולת יורד אפילו ביותר מאלפי' מבליעו והוא קולא ולעיל שבחוט המשקולת יורד מודדו מדידה יפ' מיירי באינו יכול להבליעו והוא קולא יותר וי"ל דוקא בגיא מעוקם:

17 קרבן נתנאל פתח ↗

1דפעמים. 1ולשון תוס' דניכר מחיצות לבני חצר ע"כ. מלשון זה משמע דמחיצות ניכרות בתוך המים מבלי הך סברא דהמים שוקעין. ועוד קשה מה בכך אם ניכרים לפעמים הא תינח בשעה ששוקעין. בשעה שאין המים שוקעין והמחיצות אינם ניכרים במים החצר במה תשתרי. לכן נראה לי דרבינו נמי ס"ל סברת תוס' דמחיצות ניכרות במים. אכן אינם ניכרים אם המה גבוהות עשרה טפחים זה כתב רבינו דלפעמים שוקעין המים וניכרים לכל שהמה מחיצות גבוה עשרה והמחיצות נמי ניכרים במים אף בשעה שאין שוקעין: 1גבוהים. היינו לצד החצר: ואותן. עיין לקמן סוף סי' כ':

17 רש״ש פתח ↗

במשנה ומדמאי. פי' הרע"ב שא"צ להרים ת"מ כו'. השמיט שגם מע"ש א"צ להפריש והרמב"ם זכרו וכן לקמן פ"ג מערבין בדמאי פי' שלא הפריש ממנו ת"מ והשמיט מע"ש ול"ד: גמרא אלא מעתה כו' אל תפנו כו' ה"נ דלא לקי. לכאורה מכאן ראיה לפירש"י בסנהדרין ר"ד סה דלאו זה נאמר על הנשאל בהן דאיתא שם דהוא באזהרה בלבד דאלו לפי' התוס' שם דזה נאמר בבע ל אוב גופיה ה"ה בסקילה ול"ש ביה מלקות אולם בגה"ש מביא גי' אחרת בכאן להרמב"ם בסה"מ:

18 שטיינזלץ פתח ↗

ומשיבים: התם שם בתנאי יהושע, מדובר רק בהיזמי והיגי מיני קוצים שאין מקפידים עליהם, הכא כאן במחנה מלחמה — התירו אפילו בשאר עצים.

20 שטיינזלץ פתח ↗

אי נמי או גם כן: התם שם מדובר רק בקוצים לחין שאינם ראויים מיד לשימוש להסקה ואין מקפידים עליהם, הכא כאן, אפילו ביבשים.

23 הגהות מאלפס ישן פתח ↗

כל חצי העיר בפני עצמה:

24 רבינו חננאל פתח ↗

ופטורין מרחיצת ידים. אמר אביי לא שנו אלא מים הראשוני' אבל מים אחרונים חובה.

25 רשב״א פתח ↗

אמר רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן. כתב הראב"ד ז"ל: דהא מימרא דר' ינאי ומתניתא דר' חייא והאי סוגיא כולה אליבא דר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא, אבל לרבנן דאמרי תחומין דרבנן לא. מיהו כיון דחזי דקא שיילן בגמרא דמי שהוציאוהו להלן עירובין נא, א הני אלפים אמה היכי כתיבן ואמרינן דכתיב אל יצא איש ממקומו ואמר רב חסדא גמרינן מקום ממקום וכו', שמעינן דתחומין אית להו עיקר מן התורה, ועל כרחך אל יצא איש על תחומין קאמר ולא על מקומו ממש. מיהו האי קרא לדעת רבנן בתחום שלש פרסאות נאמר כשיעור מחנה ישראל, אבל אלפים אמה אסמכתא דרבנן היא דסמכי' להו אהאי קרא וגמרינן גזירה שוה לגזירה שוה, וכיון דאית להו עיקר בדאורייתא אף תחומי אלפים אמה דאסמכינהו אקרא גבי בני מחנה מוזהרין עליהן. והא דתני ר' חייא לוקין על תחומין דבר תורה על שלש פרסאות קאמר. ובגמרא דבני מערבא להלן פ"ג, ה"ד גרסינן: הגיעוך סוף תחומי שבת אינן מחוורין דבר תורה. פירוש אל יצא איש ממקומו אינו דבר ברור על איזה מקום קאמר. ר' מנא בעי אלפים אמה אינו מחוור ארבעת אלפים אמה מחוור הוא, ר' שמעון בר חנא בשם ר' אחא אין לך מחוור מכולם אלא תחום שנים עשר מיל כמחנה ישראל. אלמא שיש בתחומי שבת שהן מן התורה, הלכך אפילו באלפים אמה שהן מדרבנן בני מחנה מוזהרין עליהן ואפילו מדרבנן, כן כתב הראב"ד ז"ל. ואף הרמב"ם ז"ל הל' שבת פכ"ז, ה"א כן פסק דתחומין של שלש פרסאות דבר תורה. וכן נראה גם מדברי הרב אלפסי ז"ל שסמך על הירושלמי הזה לפסוק דשלש פרסאות דבר תורה. ואין הדברים מחוורין, ואדרבה בכל התלמוד נראה דלמאן דאמר תחומין דרבנן אין לך תחומין דאורייתא כלל. מדאמרינן בפרק כלל גדול שבת סט, א שבת במאי ידע ליה ידע ליה בתחומין ואליבא דר' עקיבא, ואם איתא הוה ליה למימר ידע ליה בתחומי שלש פרסאות ואפילו לרבנן. ובפרק מי שהחשיך בתחילתו שם קנג, ב אמרינן לאו מכלל דאיכא מידי דאין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי ניהו מחמר, לא תחומין ואליבא דר' עקיבא הבערה ואליבא דר' יוסי. ובפרק בכל מערבין להלן עירובין לו, א אמרינן גבי ספק עירוב כשר שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה, ואקשינן שבת נמי דאורייתא היא, קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן. אלמא למ"ד תחומין מדרבנן אין להן עיקר מן התורה. ובמסכת יום טוב לו, ב אמרינן ש"מ תחומין דאורייתא אלא גזירה שמא יחתוך זמורה. מכל הני משמע דלפום גמרא דילן אין לך בתחומי שבת כלל כלל בדאורייתא, ואילו היה חלוק זה כלל לדעת גמרתינו אי אפשר שלא הוזכר באחד מן המקומות. והא דשיילינן בפרק מי שהוציאוהו להלן עירובין נא, א הני אלפים אמה היכן כתיבן, אסמכתא בעלמא היא והיכן אסמכינהו קאמר. ועל כרחך הכי אית לן למימר אפילו לדברי הירושלמי דגזירה שוה לאלפים אמה היא, וכיון דההיא גזירה שוה על כרחך אסמכתא בעלמא יש לנו לומר גם כן דאל יצא איש לדידן אסמכתא בעלמא. ואי נמי משום דלר' עקיבא כתיבא ממש באל יצא איש ממקומו, דהיינו לדידיה תחומי אלפים אמה, נקט הכי למימר דלכולי עלמא מההוא קרא נפקא להו, לר' עקיבא בדוקא ולדידן באסמכתא, ולעולם אין תחומין כלל בדאורייתא ואל יצא איש מרשותו עם משאו קאמר. ודבי ר' ינאי דאמרי הכא אבל עירובי תחומין לא אפילו בתחומי אלפים אמה קאמרי. ואם תאמר אם כן דבי ר' ינאי מאי דוחקייהו למימר לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין לא ולאפוקי מתני' מדרבנן ולאוקמוה כיחידאה. תירץ הרמב"ן נראה משום דאיהו כר' עקיבא סבירא ליה ומש"ה מוקי לה למתני' כוותיה ולאו כיחידאה מוקי לה דהא ר' עקיבא ור' חייא ור' מאיר ור' אילעא אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי בפרק מי שהוציאוהו כולהו סבירא להו תחומין דאורייתא, ור' ינאי מוקי לה למתני' כוותייהו. והא דתלי לה בכל דוכתא כר' עקיבא, היינו משום דר' עקיבא סתימתאה וחשיב להו וכולהו אליבי' תנו להו. ואי נמי משום דמתני' דסוטה כז, ב שמיע להו טפי, וכדאמרינן בכל מקום ב"ב עט, ב וש"נ הא מני ר' מאיר היא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ומתליא באשלי רברבי ודר' עקיבא נמי היא כדאיתא ביבמות צג, ב. והא דמייתו דבי ר' ינאי ברייתא דר' חייא ולא מייתו מתני' דר' עקיבא, משום דר' חייא תני בהדיא דלוקין עליהן דברי תורה ודבריו מפורשין יותר מדברי ר' עקיבא, דאילו בדברי ר' עקיבא לא נתפרש אם בדוקא אם באסמכתא ומדתני ר' חייא נתפרש ר' עקיבא דאורייתא ולאו אסמכתא. ואנן קיי"ל כרבנן דתחומין דרבנן, הלכך מחנה פטורין אפילו מלערב עירובי תחומין. ורב אשי דמשני אל יצא כתיב ואל יצא קרינן אליבא דר' ינאי קאמר וליה לא ס"ל.

28 רש״י פתח ↗

שמלח סדומית יש כו' - ואמור רבנן ברכות דף מ. אחר כל אכילתך אכול מלח ומשום מלח שטבל בו אצבעו תיקנו מים אחרונים:

30 תוספות פתח ↗

אמר רב הונא תנא בית שמאי אומרים - לא שייך כאן להקשות וכי טעמא דב"ש אתא לאשמועינן דקמ"ל דאי משכחת תנא דאמר אין מאכילין לא תיחוש לה דב"ש הוא וכה"ג אמרי' בפרק בתרא דיבמות דף קכב.:

33 מאירי פתח ↗

ר׳ יהודה אומר אם היה דרך הרבים עוברת בין הפסים יסלקנה לצדדין. ר״ל חוץ לפסין שאי אפשר להתיר טלטול במחיצות כעין אלו אם רבים בוקעין בה. ואעפ״י שר׳ יהודה בעצמו אמר בשני בתים בשני צדי הרבים שעושה לחי מכאן ולחי מכאן בזו יש כאן שתי מחיצות גמורות אבל זו שאין כאן מחיצה גמורה וכל פרוצים שלה מרובים על העומדים אתו רבים ומבטלי מחיצאתא אף בארבע וכל שיש בו דרך מיוחדת לרבים ודרך הרבים גמורה עוברת בתוכו אינו רשות היחיד בשום פנים וחכמי׳ אומ׳ אינו צריך שאין אומרי׳ אתו רבים ומבטלי מחיצאתא אף בארבע וכל שיש בו דרך מיוחדת לרבים ודרך הרבים גמורה עוברת בתוכו אינו רשות היחיד בשום פנים ואעפ״י שאמרו עליה בגמרא ר׳ יוחנן ור׳ אלעזר דאמרי תרויהו כאן הודיעוך כחה של מחיצה כלומר ממה שאמרו שאין צריך לסלקה שכל שיש שם ארבע מחיצות שהן מחיצות מן התורה שוב אין בקיעת הרבים מבטלתן כבר הקשו לר׳ יוחנן מדידיה אדידיה ותירצו לדעתו כאן הודיעוך וליה לא סבירא ליה. ואעפ״י שעל כרחך לר׳ אלעזר מיהא סבירא ליה ממה שאמר הזורק לבין הפסים חייב כמו שיתבאר אפי׳ הכי קיימא לן כר׳ יוחנן שהוא רבו של ר׳ אלעזר שהרי פסקנו ברשות הרבי׳ שאינה מתערבת אלא בדלתות מפני ששאר מחיצות בקיעת רבים מבטלתן ואעפ״י שבראשון של שבת ו: אמרו זו היא למעוטי דר׳ יהודה דאמ׳ אם היה דרך לרבים יסלקנה לצדדין אלמא שאין הלכה כר׳ יהודה מכל מקום אין כחה יפה מכחה של משנה זו שאמרנו כאן ולא סבירא ליה למדת שהלכה כר׳ יהודה ולא מטעמו של ר׳ יהודה שהרי ר׳ יהודה לא אמרה אלא בפסים ואנו פוסקים כן בקצת מיני רשויות אף במחיצות מעלייאתא כמו שביארנו ברשות הרבים שאפי׳ היו בה ארבע מחיצות כגון סרטיא צסיסין צריכים לדלתות נעולות:

34 תוספות פתח ↗

לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד - פ"ה כמו אל יוציא הוא ונפקא לן הוצאה מרשות לרשות מינה ומשני אל יצא כתיב ואין כאן לשון הוצאת משוי וקשה לפי' מה צריך כלל להזכיר דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כיון דמקשה מכח דבעי למימר דאתי קרא להוצאה ולא לתחומין ועוד מה מקשה ר' יונתן והא ר' עקיבא ס"ל תחומין דאורייתא ונפקא ליה במי שהוציאוהו לקמן עירובין דף נא. מאל יצא ואם בא ר' יונתן לומר דמסתבר כמ"ד דרבנן על זה לא היה חולק רב אשי דהא בכל דוכתא פשיטא ליה להש"ס דעירובי תחומין דרבנן כדאמר בפרק בכל מערבין עירובין דף לז: דא"ל רבא לרב נחמן מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה ובפרק מי שהוציאוהו עירובין דף מו. א"ל רבא לאביי מכדי עירובי תחומין דרבנן מה לי יחיד במקום רבים כו' ועוד דמשמע בכל דוכתא דהוצאה כתיב ביה בשבת דבפר' כיצד צולין פסחים דף פה: אמרי' המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח הוצאה כתיב ביה כשבת ולא מצינו לשון הוצאה בשבת אלא מהאי קרא דאל יצא איש ובפרק קמא דהוריות דף ד. יש ספרים דגרסי בהדיא והא הוצאה כתיב אל יצא איש ממקומו ונראה לפרש דבין ר' יונתן ובין רב אשי נפקא להו הוצאה מאל יצא כדמשמע בכל מקום והכי משמע פשטי' דקרא שאל יצא בשבת עם כליו ללקוט את המן כדרך שעושין בחול וסבר ר' יונתן אפי' למ"ד תחומין דאורייתא לא לקי דכיון דמהאי קרא נמי נפקא לן איסור הוצאה דהוי מיתת ב"ד ורב אשי משני מי כתיב אל יוציא דהוי עיקר קרא בהוצאה דאז ודאי לא היו לוקין עליו אע"ג דלתחומין נמי אתי אל יצא כתיב וכיון דעיקרו בלשון יציאה לוקין עליו אע"ג דאתי נמי לאיסור הוצאה ואע"ג דהוצאה נפקא לן בריש הזורק שבת דף צי: מויכלא העם מהביא איצטריך תרי קראי חד להוצאת עני וחד להוצאת בעל הבית ומשום דהוצאה מלאכה גרועה היא איצטריך תרי קראי כדפרישית בשבת דף ב. ד"ה פשט והא דמשמע הכא דאי הוה עיקר קרא בהוצאה כמו בתחומין לא הוה לקי לכולי עלמא אע"ג דבתחומין ליכא מיתה ובמרובה ב"ק דף עד: גבי עדים שהוכחשו בנפש ולבסוף הוזמו משמע דלוקין למאן דאמר אין נהרגים משום דלא חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ושם מפורש:

35 שטיינזלץ פתח ↗

אמר רב אשי: מי כתיב האם נאמר בכתוב "אל יוציא", שעיקרו לאיסור הוצאה בשבת? הרי לשון "אל יצא" כתיב נאמר, שפשוטו של מקרא זה שמדבר רק בדין יציאה מחוץ לתחום שבת ולא בהוצאה, ואין בכך — לכל הדעות — צד מיתת בית דין כלל.

37 רש״י פתח ↗

מתני' עושין פסין לביראות - שברשות הרבים וביראות עצמן רשות היחיד הן שעמוקים עשרה ואין יכול למלאות מהן ועושים פסין אלו להכין להן היקף שיהו הפסין הללו עושין את סביבות הבור רשות היחיד וימלא ויוציא ויניח שם ותיכנס בהמתו וישקנה: דיומדין - עמודין הנראין כשנים שעשוי כמרזב שלנו וכשנועצו בקרקע לפאת דרומית מערבית נוטה דופנו אחד למזרח וצידו אחד לצפון והשני לפאת מערבית צפונית נוטה צידו אחד למזרח וצידו אחד לדרום וכשנותן ארבעתן לד' הפיאות נמצא לכל רוח ב' אמות דופן אמה כנגד אמה והריוח בינתים: פשוטין - באמצע נותן לכל רוח לוח רחבה אמה ובגמרא מפרש באיזה בור בעי ר' מאיר פשוטין דהא מודה ר' מאיר שיכול להניח י' אמות ריוח בינתים כדמפרש ואזיל: וביניהם שתי רבקות וכו' - דהיינו עשר אמות כדמפרש בגמרא ואם פחות כ"ש שהוא יפה: קשורות - חומרא הוא למעט מריוח שבינתים: ולא מותרות - בגמרא פריך היינו קשורות: אחת נכנסת ואחת יוצאת - קולא הוא דלא בעינן עשר מצומצמות אלא שוחקות: מותר להקריב - פסים לבאר ולעשות ההיקף קצר: ובלבד שתהא - משפת הבאר עד בין הפסין כדי ראשה ורובה של פרה אבל בציר מהכי לא דילמא ממשיך אחר פרתו ומפיק לדוולא חוץ למחיצה וקא מפיק מרשות היחיד לרשות הרבים: להרחיק כל שהוא - כל מה שבלבו לעשות היקף גדול: ובלבד שירבה בפסין - דכל כמה דמרחיק מבור מגדיל ריוח שבין דיומד לדיומד וצריך להרבות בפסין עד שלא יהא בין פשוט לפשוט ובין פשוט לדיומד יותר מי' אמות לר' מאיר או מי"ג אמה ושליש לרבי יהודה: לגינה ולקרפף - שאין הקיפן לדירה קרפף היקף גדול חוץ לעיר להכניס שם עצים לאוצר: אבל אם היה דיר - של בהמות שעושין בשדות היום כאן והיום כאן כדי לזבל' בגללי הבהמות: סהר - לבהמות של עיר: מוקצה - רחבה שאחורי הבתים: וחצר - שלפני הבתים דכל הני הקיפן לדירה הוא והני פסי ביראות נמי הואיל ומימיהן ראויין לשתיית אדם תשמיש דירה מעלייתא הוא: גמ' חבלים לשיירא - כדתנן בפ"ק דף טז: מקיפין שלשה חבלים דכולה עומד הוא אבל פסין לשיירא לא דהוי פרוץ מרובה ולא הותר אלא לבור משום בהמת עולי רגלים כדמפרש לקמן: בור - מים מכונסין ועבידי דפסקי ומשום הכי אסר חנניא דזמנין דפסקי מיא ובטלי מחיצות ולא הותרו פסי ביראות אלא מפני מימיהן של בהמת עולי רגלים: באר - מים חיים וביראות דמתניתין מדלא קתני בורות במים חיים קאמר: בור הרבים - אי פסקי מיא מדכרי אהדדי ולא מטלטלי התם: באר היחיד - דלא פסקי מיא: לבורות לא - ואפילו דרבים: מכונסין דלא פסיקא ליה - דאיכא בור הרבים דמהני ואיכא בור דיחיד דלא מהני לא קתני: ואילו הכא ביראות קתני - דמשמע תרי חד דרבים וחד דיחיד: ביראות דעלמא - אכל ביראות קאי ולעולם דרבים: השיתין - מיני תאנים רעות כדאמר במס' ברכות דף מ:: פטורין - מן הדמאי דכיון דרעות הן לא חס עלייהו עם הארץ ועישרן: חוץ מן הדיופרא - שהוא חשוב: דיו פירות - טוענין ב' פעמים בשנה: אחור וקדם צרתני - מלפנים ומאחור צרת לי צורת פנים: הצלע - בין לרב בין לשמואל לשון צדדין כמו ולצלע המשכן השנית שמות כו: פרצוף - חילקו לשנים שהיה זכר מכאן ונקבה מכאן: זנב - היה לו לאדם הראשון ונטלו ממנו וברא את חוה: מאי אחור וקדם צרתני - דמשמע ב' צורות: מאדם ועד בהמה - אדם הוזכר בפורענות תחילה: ה"ג היינו דכתיב וייצר בתרין יודין דמשמע ב' צורות: אוי לי מיצרי - שמצערני אם אעשה רצון יוצרי: אוי לי מיוצרי - אם אעשה רצון יצרי: זכר ונקבה בראם - משמע מתחילת בריאתו היה זכר ונקבה זכר מצד זה ונקבה מצד זה: ברא אותו - משמע חד: ויבן - משמע שהיתה מחוסרת בנין: מאי ויבן - בנויה ועומדת היתה: שקילעה - קליעת שיער: אוצר רחב מלמטה וקצר מלמעלה - שאם היה רחב מלמעלה כשהוא ממלאו מכביד משאוי הפירות על הכתלים ומטה אותם: רחבה מלמטה - חלל בית הרחם שלה: שושבינות - שנשתדל בחיתונו לשמחו ולהתעסק בצרכי סעודת חופה: סגי - מהלך: ואפילו היא אשתו - שהוא גנאי לו: נזדמנה לו על הגשר - והיא מהלכת לפניו: יסלקנה לצדדין - ויעבור לפניה: בנהר - דמדליא למנא ומסתכל בבשרה ובאשת איש קאמר: המרצה - מונה: יד ליד - המרצה מיד ליד אפי' הוא כמו משה שקבל תורה מיד הקב"ה לידו: עם הארץ היה - דלא גמר דרך ארץ דמתני' דקתני לעיל לא יהלך אדם אפילו אחרי אשתו: אלקנה - נביא היה כדתניא בסדר עולם ויבא איש האלהים אל עלי זה אלקנה י' נביאים נקראו איש האלהים והוא א' מהם וליכא למימר עם הארץ היה: ולמאי דקאמר רב נחמן - דהאי אחרי אחרי ממש קאמר: בי רב - מקרא שקורין תינוקות של בית רבן: ולא אחרי אשה - אשת איש: ולא אחרי עבודת גלולים - שמא ימשך אחריה וכתיב הרחק מעליה דרכך ואמרי' ע"ז דף יז. זו האפיקורסות: ולא אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין - שנראה ככופר שעומד מאחריה ואינו נכנס: בנדוי - שישב מאה ושלשים שנה נזוף מפני שגער בו הקב"ה דכתיב המן העץ וגו' וקללו: זרזי תאנה - חגורות ומתרגמינן זרזין בראשית ג: שכבת זרע דחזיא לאונסיה - נעשה שידין ורוחין ולילין מיני מזיקין: אומרים מקצת שבחו כו' - כלומר דרך ארץ הוא שאע"פ שאדם משבח את חברו שלא בפניו הרבה אין מרבה בשבחו לפניו מפני שנראה כמחניף: בפניו - כתיב צדיק: שלא בפניו - כתיב צדיק תמים: טרף בפיה - מאמר פיה ביקשה שיהא זית טרף שלה והיינו מזון: בשר ודם - נח: ולא אמר איה אלוה עושי - לא הוצרך להתאונן ולומר איה עושי והריני חרב מי שנותן זמירות של תורה בלילה ולהכי נקט לילה שהקול נשמע מרחוק: מיום שחרב בית המקדש - ופסקו הכהנים מלברך בשם המפורש כדאמר באין דורשין שהיו מברכין בשם המפורש: דיו לעולם שישתמש בשם ב' אותיות - בין לשבח לפניו בין לברך איש את חבירו דכתיב כל הנשמה תהלל יה כלומר זה השם שכל הנשמה כולה ראוי להשתמש בו מכלל דשם בן ארבע אותיות ושם המפורש לא לכל הנשמה ניתן אלא לכהנים בלבד: דכתיב דברים י׳:ח׳ ולברך בשמו וכתי' במדבר ו׳:כ״ז ושמו את שמי המיוחד לי: נתקללו שכיניה - מקללתה: נתברכו שכיניה - מקללתה: למורש קיפוד - ושם הולכות החיות רעות ומזיקות מקומות הסמוכות לה דאוי לרשע ואוי לשכינו סוכה נו:: למטעי כרם - ויהנו שכיניה ושבח הוא לה שנזכרת לטובה: חכה - עץ שפותח פיו שלא יכול לדבר: לך דומיה - הכל שותקין כנגדך: שדומה עליו כו' נוחין לו יסורין שמקבלן מאהבה: שדומה עליו כו' נוחין לו יסורין שמקבלן מאהבה: ולך ישולם נדר - אותה דומיה שהוא דומה ביסורין דומה לו כשילום נדר: מעין ישיתוהו - כמעין של שיתין נקב שבבנין המזבח שניסוך היין של ספלים יורד לתוכו כל השנה כדאמרי' בלולב וערבה סוכה מט.: הפושעי' בי - עדיין ואפי' בשעת תולעתם ואשם: דא"כ - דהא דר"ל בפושעי ישראל מוקי לה להאי קרא דכתיב ואשם לא תכבה קשיא דידיה אדידיה: ולא מבשקר - איננו מכירו שהוא יהודי דמשכה ערלתו ודומה לו כמי שאינו נימול: המוציא והמעלה - המוציא אתכם מארץ מצרים ויקרא כ״ב:ל״ג וכן המעלה אתכם מארץ מצרים שם יא: דפשעי - בחייהם: מבטן שאול - יונה בן אמתי קאמר ליה: בדבי רבן יוחנן בן זכאי - ברייתא שנסדרה בבית מדרשו כעין תוספתא שסידר ר' חייא ור' אושעיא: ציני - דקלים: כשרין - ללולב: טיט היון - הוא רפש לטבוע בו ובלע"ז פנ"ק וסתם טיט היינו שראוי לבנין: שחת ובאר שחת - חדא מילתא היא: על עסקי הנם - עריות: תפתה - גיהנם דכתיב בההוא קרא מדורתה אש ועצים הרבה: בית שאן פיתחו - שפירותיו מתוקין מכל ארץ ישראל: משתבח בפירות דעבר ימינא - משתבח בפירות של עבר הנהר פרת בדרומו: רבקה נכנסת ורבקה יוצאת - ולא פרה נכנסת ופרה יוצאת דא"כ לא הוו להו קשורות: כמה ראשה ורובה של פרה - שנתנו חכמים שיעור להרחקת פסין מן הבור שיהו רחוקין כדי ראשה ורובה כדתנן במתני': שהן כעשר - אמות ששה בקר ולקמן פריך מאי כעשר הא עשר מכוונות הן: כי"ג וי"ד - שמונה בקר יצאו מכלל שלש עשרה ולכלל י"ד לא באו די"ג אמה ושליש הן: בבור רחב שמונה - אפי' לר"מ לא בעינן פשוטין דכי מרחיק כדי ראשה ורובה דהיינו שתי אמות לכל רוח נמצא החלל שבין ב' המחיצות שתים עשרה אמה והפסין רחבן אמה לכל רוח זה כנגד זה נמצא בין פס לפס שיעור פתח עשר אמות ור' מאיר בהכי שרי: בבור שתים עשרה - דכי מרחיק שתי אמות מכאן וכנגדם מכאן יש חלל המחיצה י"ו אמה ומהן שתי אמות עומד הרי בין זה לזה י"ד פרוץ וכולי האי לא שרי רבי יהודה ובעינן פשוטין לכל צד דמכל צד וצד איכא י"ד אמות ולקמן מפרש היכא משוי להו: תנינא - לדרב פפא במתני' . דקתני לר' מאיר ששה בקר ולרבי יהודה שמונה בקר וממילא שמעינן דר"מ שרי בהבדלת עשר ור' יהודה שרי בהבדלת שלש עשרה אמה ושליש וכי קבעי ר' מאיר פשוטין ביותר מעשר קאמר: רב פפא הך ברייתא - דתנא שיעורא דעובי הפרות לא שמיע ליה ובמתני' לא פריש להו ואתא רב פפא לפרושי לך מתניתין דשיעורא דר' מאיר עשר אמות ודר' יהודה שלש עשרה אמה ושליש והסכים רב פפא מדעתו למה ששנינו בברייתא דראשה ורובה שתי אמו' ועוביה אמה ושני שלישי אמה: האריך בדיומדיין - יותר מאמה לכל צד עד שהעמיד ריוח שבינתים על עשר אמות: מהו - דווקא פשוטין קאמר דכיון דהרחיקן יותר משיעור חכמים בעינן היכר ביני ביני ולא סגי בהארכת דיומדין אלא מרחיק פורתא מן הפס ונותן שם פשוט וכן לאידך גיסא משום דליהוי היכירא או דילמא כיון דסוף סוף עשר ריוח הוא דאיכא לא מיתסר: לר' יהודה - דלא אדכר פשוטין הי עדיפא ליה פשוטין עדיפי ליה ומרוחקין מן הדיומדין י"ג אמה למיהוי היכירא ביני ביני ולא סגי בהארכת דיומדין או הארכת דיומדין עדיפא דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ולבטלה: כמה הן מקורבין - לבור: אפילו כור - ובלבד שירבה בפסין: יותר מבית סאתים אסור - שזה שיעור היקף שלא כתיקנו: דיר - מוקף לדירה שהרועה דר שם בלילה: זו מחיצה - שלימה היא: ואלו פסין הן - ובין כל אחד ואחד שלש עשרה אמות ואין עומד אלא פס אמה בין כל שלש עשרה ושלש עשרה אלמא לרבי יהודה פשוטין עביד דאי בדיומדין מאריך הא מחיצה היא: ופירצתה - אוסרת ביותר מעשר: ואלו תורת פסין עליהן - ויש י"ג אמה בין הארכה להארכה הלכך ביותר מבית סאתים לא מיתכשר: תל המתלקט י' - טפחים: מתוך ד' - אמות תל משופע אבל מדרונו זקוף קודם שימשך ד' אמות עלה ונתלקט גובהו לי' טפחים וקי"ל בהזורק במס' שבת דף ק. דלענין שבת הוי רשות היחיד הכא מאי אי קאי במקום א' מן הדיומדין מי הוי כדיומד או לא ולהכי נקט מתוך ד' שאם היה מדרונו משופע יפה ואינו מתלקט לגובה עשרה עד שימשך יותר מד' אמות ואפי' עלה גובהו לשפוע לעשר אמות ארעא סמיכתא היא: מרובעת - אמה על אמה ואינה מחוסרת אלא חליקה שינטל עובי שבינתים ותיעשה כמרזב דופן לכאן ודופן לכאן: עגולה - מחוסרת חקיקה לחקוק וליטול בליטת עיגול ולהשוות אמצעה לפיאותיה ותהא מרובעת ועדיין היא מחוסרת חליקה: אמרי' נמי תרי רואין - לר' ישמעאל ותל נמי כאבן עגולה דמי לתנא קמא לא אמרינן תרי רואין: חיצת קנים - שעשאה לכאן ולכאן כעין דיומד: גודריתא דקני - קנים מחוברים הרבה בעץ א' סמוך לארץ ומלמעלה הן מתפרשין: תרי גווני אילן - אשמעי' אילן שלם דאיכא למימר יחלק ויחקק ואשמעי' האי אע"ג דליכא למימר הכי שרי הואיל ותחתיו אחד הוא כדיומד אבל קנה פחות מג' לא: מאי לאו גודריתא דקני - וש"מ דאע"ג דאין עוביו ד' בגובה עשרה אמרינן רואין: לא קנה קנה פחות מג' - דעשוי כדיומד ממש ובלא רואין איכא תיקון מעליא: אמר ליה מותר - דהא ליכא דיורין בין הפסין דליסרו עלייהו דליהוי מוציא מרשותו לרשות חבירו: שתים מאי - שתים זו אצל זו ומחיצה ביניהן ושתיהן ראשן בין הפסין: אסור - לטלטל מתוכן לבין הפסין כדמפרש טעמא רב הונא: ואפילו עירבו - דרך הפתח שבמחיצה שביניהן דהשתא חדא נינהו ולא אסרן אהדדי אסורות לטלטל מתוכן לבין הפסין גזירה שמא יאמרו עירוב מועיל בין הפסין לשתף חצירות יחד שהרואה אותן מטלטלין מתוכן לבין הפסין לא ידע דיש פתח ביניהן וסבר האי דלא אסרן אהדדי בתוך בין הפסין כשאר שתי חצירות הפתוחות למבוי אחד שאסור להוציא למבוי אלא א"כ נשתתפו ה"נ משום דנתנו עירובן בין הפסין לשתף כשיתוף שאר מבוי ואתו למשרי נמי להכניס ולהוציא מבין הפסין לחצירות כי ליכא פתח ביניהן ויהבי עירוב באחת החצירות דרך בין הפסין וההוא ודאי לא מהני דכי תקינו רבנן שיתופי מבואות במבוי סתום תקון ואורכו יותר על רחבו וזה מפולש לארבעה צדדין: עירבו מותרין - דכיון דעירבו דרך פתח שביניהן וחד רשותא הוא דלא אסרן אהדדי להך גזירה לא חיישינן: דהדרן וערבן - שנפרצה ביניהן פירצה גדולה בסופה שגלוי לכל שרשות אחת היא: יבשו מים בשבת מהו - לטלטל בין הפסין מי אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה או דילמא כיון דהיתר פסין אינו אלא משום מים והרי יבשו ואסור ואכל פסי ביראות קאי: כלום נעשית מחיצה - כלומר כלום הותרה מחיצה כזו אלא משום מים: יבשו מים בשבת - וחזרו ובאו גשמים בו ביום מאי מי אמרינן חזרו פסין להיתרן הראשון לטלטל בתוכן: מיניה דמר - רבה שהיה רבו: ובאו מים בשבת לא קמבעיא לי - דמותר דהא קיימא לן כל מחיצה הנעשית בשבת שמה מחיצה: לא שנו - דשמה מחיצה: אלא לזרוק - שהזורק מרה"ר לתוכה חייב דמדאורייתא ודאי מחיצה היא: אבל לטלטל אסור - דרבנן גזור עליה: אמזיד איתמר - וקנסא קנסוה אבל שוגג מותר והא דנעשית מאליה כל שכן דמותר: הזורק - מרשות הרבים לבין הפסין של ביראות: חייב - חטאת דרשות היחיד מעלייתא הוא: אי לאו מחיצה - מדאורייתא היא לשוויה מיהא רשות היחיד לזריקה: היכי שרו רבנן למלאות - ולהוציא מרה"י לרה"ר משום דוחק: כעין פסי ביראות - ואין שם בור: מפסקתן - שאין שם דרך אלא בין הפסין: יסלקנה לצדדין - דאתי דריסת רבים ומבטלי מחיצות: כאן הודיעוך - חכמים כמה גדול כחן של מחיצות דלא מיבטלי משום בקיעת רבים: מותר להקריב כו' - פרישנא לה לכולה מתניתין בריש פירקין: אלא א"כ הכניס ראשו ורובו - דחיישינן שמא ימשך גופו למקום רגליו ויוציא הכלי עמו: וכן בגת - מפרש בפ' בתרא עירובין דף צט: לענין מעשר דכל כמה שהוא בגת שותין בלא מעשר על הגת אבל להוציא מן הגת שתיית קבע הוא ועל הגת אפי' מוזגו בחמין דהויא לה קבע לא חשיב ליה קבע התם: גבי בהמה - המשקה בהמתו ברה"י והיא עומדת ברה"ר מהו: היכא דנקיט מנא - שהיא שותה בו: ולא נקיט - לצוארה באפסר שלא תוכל לעקם ראשה בחוץ: לא תיבעי לך - דודאי חיישינן שמא תעקם את ראשה ותוליך את הכלי אחריה: וכי לא נקיט לה מי שרי - לאחוז הכלי בפסי ביראות ואע"ג דעשויין כתיקנן שהפרה ראשה ורובה בפנים: לא ימלא אדם מים ויתן לפני בהמתו - ויאחוז הכלי בידו בעוד שהיא שותה ולקמן בברייתא בשמעתין היא גבי פסי ביראות ועל כרחך בדלא נקיט לה הוא דאי נקיט לה הוא ואפ"ה אסור למה הוצרכו ראשה ורובה בפנים אלא פשיטא בדלא נקיט לה ומתני' דשרי בדנקיט לה וקתני ראשה ורובה מבפנים: הא איתמר עלה כו' - כלומר כי בעינן ראשה ורובה בדלא נקיט לה וכי הוי ראשה ורובה שרי וברייתא דקתני לא ימלא ויתן הוא עצמו לבהמתו הא תרצה אביי לקמן דלאו בבהמה העומדת ברה"ר וראשה ורובה בין הפסין עסקינן אלא בבהמה העומדת בבית וחלונות פתוחות לה לרה"ר ואיבוס מתוקן לה לפניה ברה"ר גבוה י' ורחב ד' דהוי רה"י ונותן לה שם תבן ומספוא מרה"י וראש האיבוס נכנס לבין הפסין ואשמעינן דלא ימלא מן הבור ויגביה הדלי על ראש האיבוס וילך דרך רה"ר ויטלטל הדלי על האיבוס לפני בהמה ואע"ג דקיי"ל עומד אדם ברה"ר ומטלטל ברה"י בהמוצא תפילין לקמן עירובין ד' צח:. הכא אסור: דילמא - כי בעי לאנוחי דלי על ראש האיבוס חזי ליה לאיבוס דמקלקל בראשו שברה"ר ומינשי ודרי ליה לדווליה בהדיה ואזיל לתקוניה וקא מפיק מבין הפסין לר"ה הלכך לא יניחנו ויטלטלנו אלא שופך על האיבוס והמים הולכין עד הבהמה מאליהן: וכי האי גוונא מי מיחייב - כי עקר מרה"י אדעתא לאנוחיה ברה"י ואינשי ואפקיה לרה"ר מי מיחייב מדאורייתא דליגזור רבנן בדלא אפקיה משום דלא ליתי להכי: שלא היתה עקירה כו' - ובשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה שנתכוין לכך אלא ששגג בשבת כסבור שהיום חול או מלאכה זו מותרת אבל כי לא נתכוין פטור מחטאת וכיון דאי נמי אתי לידי כך ליכא חיובא דאורייתא לא איבעי לן למיגזר היתירא משום הא: והדר מעייל ליה - לדוולא לאיבוס לבתר דתקניה וקא עקר ליה מר"ה אדעתא לאנוחי ברה"י: לא תיבעי לך דסגי בראשה ורובה - דהא מתני' היא בדנקיט מנא דאי לאו דנקיט מנא קמיה למה הצריכו ראשה ורובה בפנים אבל הא מספקא לן דדילמא מתני' בדנקיט לה הוא: אובסין אותה מבפנים - מפרש בפ' מי שהחשיך שבת ד' קנה: שתוחב לה מספוא הרבה על כרחה בבית הבליעה יותר מכדי אכילתה עד שנעשה כאיבוס במעיה כשיוציא למדבר ומתיירא שלא תמצא מאכל: והא איבוס כמאן דנקיט מנא ונקיט לה הוא - שאם אינו אוחז בצוארו אינו יכול לתחוב וקא בעי ראשו ורובו ותיפשוט בעיא קמייתא דלישנא קמא: מידי גבי הדדי תני להו - דתנא בהמה לא תנא גמל ומאי בהמה גמל: איתמר נמי לא גרסי': צוארו ארוך - ואע"ג דרוב גופו מבפנים אם יתקפנו ויעקר צוארו יגיע עד רשות הרבים: בהמת עולי רגלים - אבל אדם אפי' עולי רגלים לא הותר לדלות ולשתות שיכול ליכנס לפנים ולשתות: מטפס - אוחז בידיו ורגליו בכתלים ונכנס ויוצא מטפס קרפי"ר בלע"ז: מידי דחזי לאדם - כיון דמים משוי להו מחיצה בעינן מים חשובין: אם היו רחבין - ואינו יכול לטפס מותר לו למלאות ולשתות: ויתן לפני בהמתו - הוא עצמו אינו מותר לאחוז הכלי לפניה: מה הועילו - בתמיה הרי הועילו למלאות מן הבור שהוא רשות היחיד: אין בורגנין בבבל - דאמר בכיצד מעברין לקמן עירובין ד' נה: אם היו בורגנין חוץ לעיר בתוך ע' אמה ושירים מתעברין עמה ומודדין תחום העיר משם ולהלן ומה הן בורגנין סוכות שעושין שומרי העיר ואינו דבר קבוע וקאמר ר' ירמיה דהנך בורגנין אין בבבל כלו' ואין מתעברין עם העיר דבבבל איכא בידקי דמיא ושטפי להו הלכך לא חשיבי מידי: בחוצה לארץ - בשאר ארצות לבד מבבל: דלא שכיחי מתיבתא - להיות תלמידים הולכים מעיר לעיר ללמוד תורה ופסי ביראות לא הותרו אלא לעולי רגלים ולכיוצא בהן שהולכין לדבר מצוה: דשכיחי גנבי - דגנבי להו הלכך לא חשיבי להיות בתים: דשכיחי מיא - ולא הותרו פסי ביראות אלא למקום שצריכין מי גשמים לכנסן ולשתות מהן דאיכא דוחק: אמרי דקאתיתו מברנש לבי כנישתא דדניאל - שמעתי שאומרי' עליכם שאתם באין מברניש לבי כנישתא דדניאל בשבת מקום היה בבבל ששם היה מתפלל דניאל דכתיב וכוין פתיחן ליה בעיליתיה: אמאי קא סמכיתו אבורגנין - שיש בורגנין משבעים אמה לשבעים אמה: מתוותא - עיירות חריבות ונשארו שם מחיצות מן הבתים ואמרי' התם בפ' כיצד מעברין עירובין נה: נפש שלא נפרצה דהיינו מצבת קבר מתעברת עם העיר ואע"פ שאינה בית ממש: בשבעים אמה ושירים - שני שלישי אמה דהוא שיעור בית סאתים כחצר המשכן כדאמרי' לקמן עירובין ד' נז. נותנין קרפף לעיר דכל שבעים אמה ושירים סמוך לעיר הוי עיר: לכל תכלה ראיתי קץ - דסוף כל דבר יש קץ למצוא סופו אבל מצותך רחבה מאד ואין קץ לתכלה שלה: לא פירשו - איזהו קץ שיעורה: ויפרוש אותה לפני - מגילת תורה שבעל פה הראהו: וכן הוא אומר - דקינים לשון פורענות הוא: והגה - לשון שמחה: עשרים באמה - אמה של הקדוש ברוך הוא: ורחבה עשר - כשהיא עפה היינו כפולה: כי פשטת - לכפילתה הויא עשרים בעשרים: כי קלפת לה - דתשים קליפה זו בראש חבירתה שיהא כל כתיבה מצד אחד: הויא לה ארבעי' - אורך ברוחב כ': ושמים בזרת תכן - מדת עולם חצי אמה על חצי אמה צא וחשוב כמה חצי אמה על חצי אמה יש במגילה ותמצא שלשת אלפים ומאתים כיצד עשה מעשרים אמה רוחב רצועות של רוחב חצי אמה הרי כאן ארבעים רצועות וכל אחת ארבעים אמה לאורכה של מגילה הרי אלף ושש מאות אמה אורך שהן שלשת אלפים ומאתים זרתות: דודאי תאנים - סירות נחושת מלאות תאנים: מועדים - מוכנים: הבכורות - תאנים חשובות הממהרות להתבשל: שאוגדות - קושרות פתחן לצורך בעליהן שאינן נבעלות לאחרים אוגדות לשון אגודה ל"א שמגידות פתחיהן כשרואה דם אומרת לבעלה ויפרוש הימנה: חדשים - דברי סופרים: גם ישנים - דברי תורה: דודי צפנתי - ושמרתי כל אלה לך לשמך: פעמים פעמים ניתנה - שתהא זו חדשה וזו ישנה: דברי סופרים - חדשים שנתחדשו בכל דור ודור לגדור גדר וסייג: ויותר מהמה - לעיל מיניה כתיב דברי חכמים כדרבונות אלו דברי תורה שנמסרו למשה על פה שנחלקו בה חכמי ישראל לאחר שנתמעט הלב ושכחו כדכתיב בסיפיה דקרא נתנו מרועה אחד זה משה וכתיב בתריה ויותר מהמה בני הזהר ממה שניתן בסיני בכתב שהוא עיקר בני הזהר באלו שבעל פה שגם הם עיקר אלא לכך לא נכתבו שאין קץ לעשות ספרים הרבה בכל אלה: עשה ולא תעשה - יש בהן שאין בהם חיוב מיתה אבל דברי סופרים חייבין מיתה על כולן כדכתיב קהלת י׳:ח׳ ופורץ גדר ישכנו נחש: ולהג הרבה - המלעיג עליהן ביגיעות בשר נידון: כל ההוגה בהן - בכל שעה שאדם מחזר בדברי תורה מוצא בהן טעם: הגרסי - שם מקום ל"א שהיה טוחן גריסים: וחיי תלויין בחייך - שאין לי אלא מה שאתה נותן ומזמן לי: בילדותו - שהיה יכול לקבל טורח ועינוי: שלמה תיקן עירובי חצירות - וגזר שלא להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד חבירו לעשות סייג והרחקה לאיסור תורה שלא יבוא להתיר מרשות הרבים לרשות היחיד והיינו דכתיב ואיזן וחקר תיקן משלים שעשה אזנים לתורה כאזני כלי שאוחזין אותו בם: וידים - נטילת ידים לעשות סייג לטהרות: כרכים - מקום שווקים הן וישוב גדול ורגל רוכלין וסוחרין מצויה שם לפיכך גזל ועריות נוהג בהן: השדה - בני בגא ועובד אדמה ועוסקין בתורה מתוך דוחק: סמדר - גדול מפרח כך משנה מפורשת יותר מן המקרא: הנצו הרמונים - גדלו כל צרכן וכבר הנץ גדל סביבותיו כעין שומר שיש לאגוזים קטנים: משל - טעם: אגמריה בסימני טעמים - קבע לה מסורת וסימנין בין בתיבות המקרא בין בגירסא של משנה: ועשה לה אזנים - שתיקן עירובין וידים וגזר על השניות לעריות כדמפרש ביבמות כא. וע"י כך אוחזין ישראל במצות שנתרחקו מן העבירה כדרך שנוח לאחוז בכלי שיש לו בית יד משאין לו: שמשכים ומעריב - שחורות לשון שחרית כעורב לשון ערבית: עורב אכזרי על בניו - כדכתיב תהילים קמ״ז:ט׳ לבני עורב אשר יקראו והקב"ה מזמן להן יתושים ונכנסין לתוך פיהן: קורמי - ירקות לישנא אחרינא: גמי לח כי עקרת לההוא רכיכא דאית ביה וטחני ליה ועבדי ריפתא באל"ף בי"ת דר' מכיר מצאתיו: אל פניו - של הקב"ה ודומה לו כמשאוי לפניו: ולא למחר לעשותם - שלאחר מיתה לעתיד לבוא אם בא לקיים מצות אינו מועיל דמי שטרח בערב שבת. יאכל בשבת כדאמר במס' ע"ג: אפים - משמע פנים בין שוחקות בין זעומות אפים שוחקות מאריך ומאחר לצדיקים לעתיד לבא ואפים זעומות ומאריך לרשעים ומאחר פורענותם לעוה"ב: בור ופסין - רוחב הבור עם חלל היקף הפסין הרחוקין שתי אמות: או דילמא בור - לחודיה שרי בבית סאתים לבד הרחקת ב' אמות: אדם נותן עיניו בבורו - ואם בא ללמוד מכאן היתר למקום אחר מן הבור הוא למד והרי אינו אלא בית סאתים הלכך אע"פ שהוקף יותר על כן לא אתו למישרי קרפף יותר מבית סאתים דעלמא שלא הוקף לדירה: או דילמא במחיצתו אדם נותן עיניו - ואם בא ללמוד מכאן היתר למקום אחר מן המחיצה ילמוד הלכך אתי למישרי בעלמא יותר מבית סאתים אי שרית הכא: לא אמרו להרחיק - ההיקף לבד בית סאתים של רוחב הבור אלא שתי אמות: אריך וקטין - ק' על נ' דהוו סאתים כחצר המשכן לר' יהודה אע"פ שאינו מרובע מותר ובלבד שלא יהא בין ארכו ורחבו יותר מבית סאתים ולר"'ש בעינן מרובע כדאמר בהדיא בית סאתים על בית סאתים דהוי שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים כדאמר בהאי פירקין ד' כג. קטין קצר ברחבו: כל אויר - אף על פי שאינו מקורה אם תשמישו לדירת אדם לכניסה וליציאה תמיד: וכל דירה - שהיא מכוסה בגג והיא עשויה לשמירת אויר שחוצה לה: גמ' חייבין עליה - אלמא אתו רבים ומבטלי מחיצה: הכא איכא שם ד' מחיצות - שיש שתי אמות היכר היקף דופן לכל רוח: סולמא דצור - סלע הר גבוה סביב לעלות בו לא"י והוא גבוה י' טפחים: ומחתנא - מורד חריץ עמוק י' טפחים ורחב ד' סביב א"י מאידך גיסא והוי לה מחיצה ונהי דאסור לטלטולי מדרבנן מיהו לאו רה"ר דאורייתא היא לאחיובי עליה: מעלות ומורדות שבה קאמרת - שאין חייבין עליהם משום רה"ר דלא ניחא דריסה דידהו ולא הוי רה"ר: קרקפנא - בעל הגולגולת כלומר אדם חשוב: עמודי - של בית מדרש של ר' יוחנן: שאינן כדגלי מדבר - דארץ חלקה היתה שהענן משוה אותה: ואפי' עולין לו בחבל - בעיא היא ורחבה קאמר לה: מעלות בית מרון - זקופין מאד ומעלה קצרה ומהלכין בה בזה אחר זה ולא שנים יחד כדאמרי' בר"ה ד' יח. כבני מרון כמעלות בית מרון: חצר שהרבים נכנסין לה - דרך פתחים או פרצות של עשר: דלא ניחא תשמישתי' - לרבים לדריסה שהפתחין קצרין וגידודין יש באסקופה ופשיטא דלא מבטלה בקיעת רבים למחיצות: אלא לאו ר' יהודה - ואשמעינן דהיכא דלא ניחא תשמישתיה מודי: בבורות סלקא דעתך - היכי הוי מבוי בתוך הבור: לבורות - שיש בור בראשו אחד ובשפה אחת קצרה מהלכין שם עד שעוברין: שבילי בית גילגול - מעלה גבוהה וזקופה היא בארץ ישראל: יהושע אוהב ישראל היה - ובמעלות ומורדות דארץ ישראל מודינא לך דאין חייבין עליהן וכי אמינא לך דחייבין בשאר ארצות קאמינא: מתני' בור הרבים - אי פסקי מיא מדכרי אהדדי: באר היחיד - נמי שרי דהא לא פסקי מיא: לבאר הרבים - דאיכא תרתי למעליותא: חגורה - היקף של חבלים: גמ' הוה אמינא דרבים אפי' מכונסין - שרי ר"י בן בבא והאי דקאמר באר הרבים משום ר' עקיבא דאמר באר היחיד שרי ואתא איהו למימר אע"ג דמים חיים נינהו דרבים אין דיחיד לא והכי קאמר אין עושין פסין אפילו לבאר אלא של רבים: מתני' שומירה - סוכת שומרין ואע"ג דהוקף לדירה בית סאתים הוא דשרי טפי לא: סמוכה לעיר - דהואיל וקרובה לביתו דעתו להשתמש בה תמיד וכהוקף לדירה דמי: ובלבד שתהא שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים - ולא יותר ובגמרא פריך תנא קמא נמי הכי קאמר: אם היה ארכה יותר על רחבה אפילו אמה אחת - אע"ג דמיעט רחבה והוסיף בארכה ואין בכולה אלא בית סאתים אין מטלטלין דמרובע הוא דשרו רבנן היכא דלא הוקף לדירה: אנשי חצר ששכח כו' - ולמחר ביטל רשותו לחברו שהיא אוסרת עליהן מלהוציא מבתיהן לחצר: ביתו אסור להכניס ולהוציא - לחצר לצרכו: אבל להן מותר - להביא כלי בתיהן לביתו דרך חצר: בערקבלין - שם מרור: ובקשתי לי חבר - לשלשה דברים הללו אם שמען מפיו ולא מצאתי ובגמרא מפרש דגבי גינה וקרפף לא שרו יותר מבית סאתים וגבי אנשי חצר סברי דאף להם אסור ביתו אבל מבתיהן לחצר מותר ובגמ' מפרש פלוגתייהו ובערקבלין סברי דלאו מרור הוא: גמ' מאי תנא - רבי יהודה בן בבא בגינה וקרפף דלעיל: דקאמר ועוד - דמשמע דאמר לעיל בה חומרא אחריתי: אילימא משום דאמר חדא לחומרא - גבי פסין דאמר דאין עושין אותן אלא לבאר הרבים והשתא קאמר חומרא אחריתי דאע"ג דהוקף לדירה לא שרי טפי מבית סאתים: והא רבי יהודה בר אלעאי דתנא לעיל חדא לחומרא - דאמר עד בית סאתים אין טפי לא והדר תנא אחריתי יסלקנה לצדדין ולא תנא ועוד משום דלאו בחדא מלתא היא דרישא איירי במדת היקף וסיפא איירי בביטול מחיצות: אפסקוה רבנן - דקא תני אמרו לו לא אמרו בית סאתים אלא לגינה כו': וכל היכא דאפסקוה רבנן לא הוה תני בה ועוד - אי שייך למימר בה כגון היכא דרישא וסיפא בחדא מילתא: והא ר' אליעזר דסוכה - דתנן במסכת סוכה ד' כז. ר' אליעזר אומר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה וחכמים אומרים אין לדבר קצבה ועוד אמר ר' אליעזר מי שלא אכל לילי יו"ט הראשון ישלים לילי יום טוב האחרון אלמא משום דרישא וסיפא בסעודה דסוכה ובחשבונן איירי תנא ועוד אע"ג דאפסקוה ושמע מינה האי דלא תנא בדרבי יהודה ועוד. משום דלא דמי הוא ובדרבי יהודה בן בבא למה לי דתני ליה: התם - גבי סוכה במלתיה אפסקוה לא אהדרו ליה רבנן אלא בסעודות אבל רבי יהודה דמתני' לא איירי אלא בפסי ביראות בית סאתים ואהדרו רבנן בגינה וקרפף ודיר וסהר ולעולם טעמיה משום הפסקה ולר' יהודה בן בבא דלא אפסקיה תנא ועוד: רבי עקיבא היינו ת"ק - דאמרו לו לא אמרו בית סאתים אלא לגינה ולקרפף אבל אם היה כו' אלמא היכא דאיכא בית דירה אפי' טובא ובשלא הוקף לדירה בית סאתים כר"ע: איכא בינייהו דבר מועט - שבית סאתים יתר על שבעים אמה ושיריים רבועים כדתני לקמן לתנא קמא שרי בבית סאתים שלימים ולר' עקיבא שבעים ושיריים על שבעים ושיריים ותו לא כדקא אמרי' בהדיא וכמה הן סאתים כחצר המשכן: דבר מועט - לקמן מפרש לה: מנא הני מילי - דמרבעינן ליה לחצר המשכן לשער בו איסור שבת: מאי בחמשים - הא רוחב חמשים וארכו מאה דהכי כתיבי במדות הקלעים וכן לפאת צפון באורך קלעים מאה אורך ורוחב החצר לפאת קדמה מזרחה חמשים אמה: אלא אמרה תורה טול חמשים - שארכו יתר על רחבו וסבב חמשים הנותרים דהוו להו שבעים אמות וד' טפחים מרובעין כיצד עשה מהן חמש רצועות של עשר אמה רוחב וארכן חמשים השכב האחת למזרח והאחת למערב הרי רחבה שבעים וארכה חמשים עוד שים אחת לצפון ואחת לדרום הרי שבעים על שבעים אלא שהקרנות פגומין לכל קרן וקרן עשר על עשר מפני התוספת שהוספת טול מן החמשים ארבע חתיכות של י' על י' ושים בארבע קרנות ונתמלאו נשארה רצועה אחת של עשר על עשר אמות שהיא ששים טפחים על ששים טפחים ועשה אותן ל' רצועות של שני טפחים הרי ל' רצועות אורך כל אחת ואחת עשר אמה שכולן הן ג' מאות אמות תן ע' לכל רוח הרי שבעים וד' טפחים על שבעים וד' טפחים אלא שהקרנות פגומין טפחיים על טפחיים נשארו בידך עשרים אמה טול מהן שמונה טפחים ושים לקרנות ונתמלאו ונשארו בידך י"ח אמה וד' טפחים ברוחב טפחיים והיינו דבר מועט שאם באת לחלקו ולהקיף בהן אין מגיע התוספת לרוחב ב' שלישי אצבע דהא בעית למעבד מיניה רצועה של רפ"ג אמות וד' טפחים אורך להקיף ארבע הרוחות: פשטיה דקרא - לענין משכן: במאי כתיב - בחמשים דקרא מאי היא: העמד משכן על שפת - שכלין שם החמשים של חצר משנכנסים לה בפתחה של מזרח: כדי שיהו חמשים אמה - של חצר לפני המשכן: ועשרים לכל רוח - שהמשכן ארכו ל' כדכתיב שמות כ״ו:ט״ז עשרים קרשים ורוחב הקרש אמה וחצי ורחבו של משכן תופש עשר אמות כדכתיב ששה קרשים שהן תשע אמות ושני קרשים למקוצעות שהן ג' אמות רוחב והאמה מכאן והאמה מכאן לכסות עוביין של קרשים של צלע ארכו אמה וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן להשלים ולמלא החלל לעשר וכשאתה מעמידו לסוף חמשים ובאמצע רחבה של חצר נשארו מהחמשים על חמשים של חצר עשרים אמות לשלש הרוחות אלא שעובי הקרשים ממעט מהן אמה לכל צד והכא חללה חשיב ועובי הכתלים בכלל העשרים של כל רוח ולפניו למזרחו לא היו קרשים אלא מסך והיינו וילון: ארכה יתר משנים ברחבה - כחצר המשכן הוא דשרי ואע"ג דלא מרבעה והיינו אורך כשנים ברוחב אבל טפי משנים ברוחב לא מישתרי: היינו רבי יוסי - דאמר ארכה אפילו פי שנים ברחבה: איכא בינייהו ריבועא דריבעוה רבנן - ר"א סבר ארכה יותר משנים ברחבה אין מטלטלין ומיהו עיקרה ארכה פי שנים ברחבה כדכתיב ולית ליה ריבועא ומיהו אי מרבעא לא מיתסרא בהכי כדקתני אם היה ארכה יותר משנים ברחבה אין מטלטלין הא בציר מפי שנים מטלטלין ורבי יוסי סבר מרובעת עיקר ולכתחילה אורויי מורינן הכי ומיהו אפילו ארכה פי שנים ברחבה שריא ומדקאמר אפי' מכלל דמעיקרא לאו הכי הוא: הלכה כרבי יוסי - דלא בעי מרובעת: והלכה כר' עקיבא - דלא בעי מוקפת לדירה: ותרווייהו - הנך שמעתתא דשמואל לקולא: הוה אמינא - דשמואל דירה בעי כר"י בן בבא ובארכה יותר על רחבה כרבי יוסי סבר לה: אריך וקטין לא - דהא ר"ע מרובע בעי: נזרע רובו - בזרעונים ביטל דירתו דבזרעונים לא דיירי אינשי והוה ליה גינה ואסור לטלטל אף בשאינו נזרע דבטיל ליה לגבי רובא אבל בנוטע אילנות לא ביטל דירתו דאורחא להסתופף בצל אילנות תמיד: אלא - שיש באותו מקום זריעה יותר מבית סאתים דנעשה כרמלית דקרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה כרמלית היא ושאינו נזרע הוי חצר פרוצה במלואה לכרמלית לפיכך כולו אסור: אבל בית סאתים - דבלאו דירה שרי באנפי נפשיה הכא נמי שרי ואף על גב דמקום זריעה הוי קרוי קרפף ושאינו נזרע הוי חצר ופרוצין זה לזה שאין מחיצה ביניהן אפילו הכי לא אסרי אהדדי הואיל ודחד גברא הוא ורבי שמעון היא דאמר רשות קרפף וחצר לא אסרי אהדדי אפילו היא של ב' בעלי בתים: כדתנן רבי שמעון אומר אחד חצרות ואחד קרפיפות ואחד גגות רשות אחד הן - לטלטל מזה לזה לכלים ששבתו בתוכן ואפילו הן של בעלים הרבה אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית והוציאן לחצר אסור להוציאן מחצר לקרפף או לגג דבית וקרפף שתי רשויות הן ואפילו דחד גברא: בטיל לגבי רובה - והוי כאילו נזרע כולו: והוה ליה קרפף יותר מבית סאתים - ואע"ג דהוקף לדירה חשוב כלא הוקף לדירה דהא הוי כולו גינה ובגינה לא מהני הוקף לדירה: דלא הוי - ההוא מיעוט דנזרע בית סאתים דלא חשיב להבדל מן החצר ולהקרות לו שם לבדו: אבל בית סאתים - נקרא קרפף שלא הוקף לדירה ואע"ג דאילו הוה באנפי נפשיה כבית סאתים לא מיתסר הכא דנפרץ לחצר וחצר נפרצה לו קיימא לן דאסור לטלטל מקרפף לחצר דהוי רשות הנפרצה למקום האסור לה ואוסרין הרשויות זו לזו ואין מטלטלין לא בזה ולא בזה: כמאן - אמרינן דשתי רשויות נינהו: כרבנן - דפליגי עליה דר"'ש בפ' כל גגות עירובין דף פט. ואמרי כל חד וחד רשות לעצמו ואע"ג דליכא דיורין בהו דליסרו אהדדי אין מטלטלין מזה לזה: לקולא - דאפילו המיעוט בית סאתים דמיקרי קרפף כיון דבאנפי נפשיה שרי השתא נמי שרי ולא אסרי אהדדי דאילו היה מחיצה ביניהן הוה שרי לטלטולי מזה לזה כר"'ש והשתא דנפרצו זה לזה לא נפרצו לרשות האסור לה אבל יותר מבית סאתים נעשה כרמלית ובהא אפילו ר"ש מודה דאין מטלטלין מחצר לקרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה והכא דנפרצו זה לזה הרי כל אחד נפרץ למקום האסור לו: איצטבלאות - נטועין שורות שורות ונאה לשבת שם: לבי רב הונא - ויותר מבית סאתים הוה והוקף לדירה וניטע אחרי כן: קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה - ואחרי כן בנה אצלו דירה ואמרי' לקמן הוקף שלא לדירה ולבסוף פתח לו פתח דירת ביתו לא מהני: כיצד הוא עושה פורץ לו פרצה יותר מעשר - דהוי כמי שאין בו מחיצות וגודר וסותם אותה פירצה ומעמידה על עשר והוי כפתח ולבסוף הוקף לדירה שנפתחה לו דלעולם בעינן שיגדור יותר מעשר אמות דאי פריץ עשר לבד וגדרה לא חשיב ההוא היקף לשם דירה אלא כמי שעשה פתח דעד עשר לעולם הוי פתח: פרץ אמה - אצל סתימה וגדרה ועוד פרץ אמה אצל סתימת אמה החדשה וגדרה דלא פרץ י' אמות כאחד ולא גדר עשר אמות בבת אחת אלא מעט היה פורץ וגודר מיד: עד שהשלימו ליותר מעשר - מי אמרינן כיון דלא פרץ י' בבת אחת ולא גדר בבת אחת לא הויא היקף בזו לשם דירה או דילמא כיון דהשתא מיהא הוי החידוש של היקף יותר מעשר חשיב היקף לשם דירה: כל כלי בעלי בתים - לגבי כלי עץ תנינן לה במסכת כלים פי"ז מ"א: שיעורן כרמונים - לטהר מטומאתן אבל פחות מכאן חייס עליה ולא מבטיל ליה שיעורן כרמונים. ניקב כמוציא רמון טהור: וחזר וניקב - אצל הסתימה: ותיקנה - הוא הדין כי לא תיקנה נמי עדיין טמא מדרס הוא והא דנקט תיקנה לרבותא דאי לאו הכי תו לא איצטריך למימר נפסקה השניה וכו': טהור מן המדרס - דתו לא הוה כלי ולא חזי למדרס מלטמא תו אדם וכלים: אבל - כלי הוא דחזי לתשמיש אחרינא ועדיין טומאת מגע מדרס עליו שהרי בשעת פרישתו מן האוזן שעדיין הוא מדרס לקבל טומאה לטמא כלים קיבל טומאה מאביו והוי ראשון לטומאה ומטמא אוכלין ומשקין: פנים חדשות - אין אזנים הללו ממנו ומשניתקנו לא דרסן הזב ומטומאה הראשונה טיהרו שהרי אין זה סנדל ראשון: לית דין בר נש - אלא מלאך: כגון דין בר נש - אדם גדול: רחבה שאחורי הבתים - ואין פתח הבית פתוח לה הויא מוקפת שלא לדירה ואי יותר מבית סאתים היה אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות: ואם פתח לו פתח - מן הבית: פשיטא - דבפתח ולבסוף הוקף שרי שהרי הוקף לשם פתח: לא צריכא דאית ביה בי דרי - גורן אחר הבית קודם היקף הרחבה: מהו דתימא אדעתא דבי דרי פתחיה - ולאו אדעתא להקיף שם רחבה: דחזו לתשמישתא - לשתיה דאין לך דירה מעולה מזו: שאין בעומקו יותר על בית סאתים - כלומר שאין עומקו של מים נפשט ברוחב יותר על בית סאתים ועומקו של סתם מים לבטל מקומו מדין קרקע י' טפחים כדאמרינן במסכת שבת דף ק: ואם היה רקק מים וכו' כמה רקק מים פחות מי' טפחים: כריא דפירי - כרי של פירות גבוה עשרה ורוחב כרוחב בית כור לא בטלה תורת דירה משם ומים הראוין לשתיה כפירות דמי ל"א מידי דהוה אכריא דפירי שוחה עמוקה שמצניעין שם פירות שאע"פ שעמוקין שם הרבה נוטלים מהן בשבת: ההיא רחבה - יותר מבית סאתים הוה ולא הוקפה לדירה: פום נהרא - שם מקום: חד גיסא פתוח למתא - למבוי שבעיר שכלה לרחבה זו: שביל של כרמים - דיורין היו בו: היכי ניעביד - למשרינהו לכולהו שהרי רחבה זו כרמלית היא ואוסרת כל המבוי ואת השביל שיש לו שלש מחיצות דהא גודא דנהרא מחיצה מעלייתא היא שגובהה עשרה אבל הרחבה אוסרתן לפי שפרוצין הן במילואן לכרמלית והא דאמרינן בפ"ק ד' ז. אם היה מבוי כלה לרחבה אין צריך כלום במוקפת לדירה והיו בה דיורין קאמר כדמפליג התם בין עירבו ללא עירבו אבל רחבה כרמלית אסור כדאמרינן בההיא שמעתא בקעה מכאן ובקעה מכאן כו': היכי ניעביד - להתיר את כולם שהיו רוצין מעכשיו להשתמש בהם בני העיר ולהיותה מוקפת לדירה ושוב לא תיהוי כרמלית ותהא היא בכולן מותרת ואמרינן לעיל הוקף ולבסוף פתח לא מהני וגדר של אבנים היתה רחבה זו מוקפת וקשה להם לפרוץ פירצה יותר מעשר ולגדרה לדירה אדעתא דלישתמשו בה בני מבוי ושביל מהשתא וליהוי כפתח ולבסוף הוקף כדשמואל: ניעביד ליה מחיצה - של קנים: אגודא דנהרא - כלומר להו שביל כמוסף על הרחבה דניהוי רחבה ושביל חד וניהוי הך מחיצה דעבדינן בשביל אדעתא דדירה דלישתמשו מהשתא בני שביל ברחבה כאילו עבדינן לה ברחבה גופה לדירה דהוי פתח ולבסוף הוקף: אין עושין מחיצה על גבי מחיצה - כיון דגודא גבוהה עשרה כל מה שמוסיפין עליה הגבהת אותה מחיצה עצמה הויא שהרי אם היה מגביה כל מחיצת הרחבה לדירה לא מהני עד שיפרוץ בה פירצה האוסרתה ויחזור ויגדור לדירה: ליעביד ליה צורת הפתח אפומא דשביל של כרמים - דפתוח לרחבה דמגו דמהני לשביל שלא יהא פרוץ לרחבה שאפילו היה פתוח לרה"ר מועיל לו ליהני נמי לרחבה להיות לה תוספת זה היקף לדירה: אתו גמלי - הבאין לשתות מן העיר דרך מבוי לרחבה ומשם לשביל ולנהר: שדיין ליה - שהיה פתח השביל צר להן ועכשיו הוא דוחקן: לחי - הנעוץ בארץ ועביו משהו ואין גמלין נוגעין בו: דמיגו דמהני לשביל - לטלטל בו דלא הוי השתא פרוץ לכרמלית: מהני נמי לרחבה - להיות לה היקף לדירה ויתירנה לטלטל בה ובלאו מיגו לא מישתריא דהא פתח שבין רחבה לשביל לא היה יותר מי' וכל כמה דסתים ליה לדירה לאו כלום היא דהא כל פתח סתימה מעלייתא היא וסתום ועומד הוא: לשביל של כרמים דעלמא - דלא סליק לגודא דנהרא והוי ליה כמבוי מפולש ויאמרו שאין צריך תיקון אלא בראשו אחד כי האי: דמיגו דמהני למתא - לטלטל במבוי כדאמרינן בפרק קמא דף ז. סרטיא מכאן ובקעה מכאן עושה צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן והכא נמי ליעבדו בראש המבוי הפתוח לרשות הרבים צורת פתח והאי לחי דלצד הרחבה שרי ליה: טלטולי במתא גופה שרי - דהא שרינן לה בהאי לחי ואפילו היא והרחבה אסורים זה עם זה שניהן משתמשין לעצמן כשתי חצירות ופתח ביניהן וכן ברחבה גופה: דלית בה דיורין - שיאסרו על. בני מבוי הלכך רשות בני מבוי הוא ובני שביל לא אסרי עלה דהוי כחצר קטנה שנפרצה לגדולה דגדולה מותרת וקטנה אסורה ושביל לא מתקנינן ליה גזרה שמא יאמרו לחי מועיל לשביל דעלמא: באילנות לא הוי מיעוט - דדרך קרפף להיות בו אילנות ולא בטיל ליה היקף קמא: בנה בו עמוד - ואפילו באמצע ובכך נתמעט מבית סאתים: פחות מג' טפחים - אפילו נתמעט מבית סאתים כמאן דליתיה דמי: דהא נפקא ליה מתורת לבוד - כלומר דהא חשיב ליה ג' בעלמא למיפק מתורת לבוד הלכך ה"נ חשיבי ולא בטיל: הרחיק מן הכותל - של קרפף ד' טפחים ועשה מחיצה לדירה: הועיל - מחיצה זו להיות היקף חדש והוי פתח ולבסוף הוקף: פחות מג' לא הועיל - דהוי כמחיצה על גבי מחיצה ולא בנתמעט מבית סאתים מיירי מדלא נקט מיעוט ואינו מיעוט דאי נתמעט ודאי הוי מיעוט שאפילו הוסיף על עובי הכתלים עד שנתמעט שפיר דמי כדלקמן אלא למיהוי פתח ולבסוף הוקף מיירי: מתני לקולא - להך פלוגתא דלעיל ואמר דבשלשה דנפק ליה מתורת לבוד כולהו מודו דעמוד הוי מיעוט ומחיצה הויא מחיצה לדירה ולא כמוסיף ובפחות משלשה פליגי: טח בטיט - והוסיף על עובי הכתלים עד שנתמעט והאי לאו רבה בר שימי קאמר לה אלא מילתא באנפי נפשיה היא: ויכול לעמוד - הטיט בפני עצמו שעשוי בעובי שאפילו ניטל כותל הראשון יכול זה לעמוד: הוי מיעוט ולא הוי מיעוט גרס הכא: הרחיק מן התל - שבקרפף ויש מן התל עד המחיצה יותר מבית סאתים הרבה ועשה מחיצה לדירה אצל התל ברחוק ד' טפחים ועדיין יש יותר מבית סאתים בין ישנה לחדשה אבל זו לדירה עשאה: הועיל - מחיצה זו להיות היקף חדש והוי פתח ולבסוף הוקף: פחות מג' לא הועיל - דהוי כמחיצה על גבי מחיצה ולא בנתמעט מבית סאתים מיירי מדלא נקט מיעוט ואינו מיעוט דאי נתמעט ודאי הוי מיעוט שאפילו הוסיף על עובי הכתלים עד שנתמעט שפיר דמי כדלקמן אלא למיהוי פתח ולבסוף הוקף מיירי: וחד אמר הועיל - דקסבר מחיצה ע"ג מחיצה מהניא להיות היקף לדירה: בנכסי הגר - שמת ואין לו יורשין אין זו חזקה לקנות ואם בא אחר והחזיק בהן קנה האחרון: בשבת - כגון לענין היקף לדירה שבתחילה היתה מחיצה הוגנת אלא שלא הוקפה לדירה: הכי גרסינן מודה לי רב ששת שאם עשה מחיצה על התל - ולא גרסי' על שפת והכי פירושו אף על גב דפליג ואמר דלא מישתרי קרפף בהכי היינו טעמא שהדר בקרפף באויר מחיצות התחתונות דר אבל אם היה תל יותר מבית סאתים ועשה מחיצות סביב עליו להשתמש על גובה התל: הואיל - והדר על התל דר באויר מחיצות העליונות ולא מהני ליה תחתונות מידי הלכך לאו מחיצה על גבי מחיצה היא: בעי רבה - למ"ד אין מחיצה על גבי מחיצה נבלעו התחתונות בקרקע שהיה העפר רך ותיחוח ונחבט הכותל בבת אחת בשבת ולא נפל אלא נבלע והעליונות קיימות מהו: אי לנכסי הגר - קא מיבעיא ליה אי לא קדם אחר והחזיק בהן עד שנבלעו התחתונות ונמצא שאין בו אלא מחיצות שעשה לו זה ומעכשיו קנוי לו: דשדא ליפתא אפילא - נטע לפת בגומא שמצא בקרקע הגר ולא חפרה הוא דאי חפרה במכוש ראשון קנה: לא קא שבח - ולאו חזקה היא ואנן נעל גדר ופרץ כל שהוא תנן ב"ב דף מב. מידי דמהני הוי חזקה: ממילא שבח - וההיא שעתא לאו איהו מחזיק בה אלא לפת הוא דשבח ואזיל והכא נמי כיון דבשעתא דהחזיק לאו חזקה היא כי הדור הוו מחיצות ממילא הוא דהוו ולא איהו דעביד: אלא לענין שבת - אי משתרי בעליונות שהיו בטילות עד עכשיו: לזרוק - לחומרא: וקירה בו בית סאה - קירוי גג: אויר קירויו מייתרו - סאה המקורה מיחשבה בהדי אידך כאילו לא קירוהו ואכתי הוי יותר מבית סאתים: אין אויר קירויו מייתרו - דאמרינן פי תקרה יורד וסותם: אכסדרה - מקורה בגג חלק כעליות שלנו ואינו משופע והיא קירוי שבכל הש"ס: ה"נ - אפי' רבה מודה כרב דפי תקרה יורד וסותם: והכא - דפליג רבה דעביד קירוי כי אורזילא יציע גג משופע דליכא פה: ומודינא בקרפף - בית סאתים: שנפרץ במלואו לחצר - שאויר חצר מייתרו ועושהו יותר מבית סאתים ואסור וגבי קירוי דשרינא משום פי תקרה יורד וסותם: וכי אויר המותר לו אוסרו - והרי חצר זו מתחילה היתה מותרת לטלטל הימנה לקרפף כר' שמעון ועכשיו שנפרץ למקום המותר לו נאסר לו ומשום ייתור ליכא למימר דהא כל חצר מוקפת לדירה הוי: כמאן - הוי אויר המותר לו כר"ש: לר"ש נמי - מיתסר קרפף משום מקום מחיצות שניטלו וניתוסף על האויר ועושהו יותר מבית סאתים שבתחילה היתה בית סאתים מצומצם: ונפרצה חצר כנגדו לא גרס בכולה שמעתתא: דאיכא גיפופי - ואי לאו הכי אסרי אהדדי וכרבנן דפליגי אדר' שמעון נקט לה ובשאין הפרצה יתירה על עשר אמאי נקט היתר בחצר ואיסור בקרפף והא מצי למימר נמי איפכא כגון שקרפף גדול מן החצר דהוי לחצר מילואה ובקרפף איכא גיפופי: אלא - מדנקט איסור בקרפף ש"מ כר"ש ס"ל דמשום שתי רשויות לא מיתסר וטעמא משום ייתור בית סאתים הוא דמקום מחיצות מייתרן דבחצר לא אסר ובקרפף אסר ולא מצי למינקט איפכא דכי הוי חצר מלואו ובקרפף גיפופי תרוייהו משתרו דכר"ש ס"ל דכולהו רשות אחת הן וייתור בקרפף נמי ליכא הואיל ואיכא גיפופי: זה אויר מחיצות מייתרו - וקרפף ייתור קאסר ביה ייתור דמקום מחיצה ואילו ייתור דאויר חצר לא אסר ליה דחצר מוקפת לדירה הוי ולא הוי ייתור: וזה - חצר: אין אויר מחיצות מייתרו - כלומר אין ייתור אוסר בו דחצר אית ביה דיורא הלכך אי נקיט איפכא לא מיתסר חצר כר"ש: בוסתנא - פרדס דהוי נטוע אילנות: דהוי סמוך לגודא דאפדנא - והיא היתה לו היקף לדירה אההוא גודא שהיה בו פתח פתוח לצד פרדס סמכו היקף הפרדס דהוי מוקף לדירה ויותר מבית סאתים הוה: אגודא גוואי - הרי יש עוד מחיצות פנימות לבית והן יהו מחיצות לפרדס: ממולאי - מקוטעים מבית עלי דאביי אבוה דרב ביבי מבית עלי אתא כדאמרי' במסכת ר"ה דף יח. מולייתא קטועות בלא רגלים: לבראי לא עבידן - ונהי דפירצה ליכא היקף דירה מיהא ליתא בפרדס דהוי יותר מבית סאתים: אבוורנקי - אילן שצילו מרובה ונוטעין אותו השרים ועושין אצטבאות תחתיו סביבותיו להתלונן תחתיו בימות החמה ולשמח שם: בבוסתנא - ויותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה היה הפרדס: נאכול נהמא התם - תחת האילן: עבד קנה קנה פחות משלשה טפחים - היקף כגון מחיצות קנים ד' מחיצות כחדר להניח שם בלילה המאכל ולדור שם השומר ולמחר יטלטלנו בכל הפרדס דהא אית ביה שומירה ובית דירה: שלפינהו - דלא ס"ל הא תקנתא: נקטינהו מבתריה - שלא יחזור רב הונא ויתקנם: איתיביה - לסיועיה דשפיר עבד: עיר חדשה מודדין לה מישיבתה - אם מוקפת חומה ואינה מיושבת כולה כשבא למדוד תחומיה לא ימדוד לה מן החומה אלא מן הבתים דחומתה לאו חומה היא לשוויה כולה כד' אמות הואיל וישיבתה חדשה שקדמה חומתה לישיבתה אבל ישנה שישובה ישנה וקדם לחומתה מודדין לה מחומתה: והאי נמי - האי פרדס הרי הוקף ימים רבים והך השומירה נעשה עכשיו והיקף הפרדס לא אדעתא דהך דירה הוה ודמי כי הוקף ולבסוף ישב: א"ל רב פפא לרבא - לסיועיה: אדרכלין - בנאים שעושים מחיצה לצל סביבותיהם כשבונים בחמה: כיון דלצניעותא היא - ולמחר סתרי לה לאו כלום היא והא נמי לצניעותא דיום ולילה בעלמא היא דעבידא ולאו דירה היא: לנחת - שלא לדור שם אלא להשתמר מה שיניחו שם: ערסייתא - שכונות שכונות לבד ובכל שכונה היו מבואות הרבה ולא התיר את העיר כולה ביחד ואע"פ שהיתה עיר קטנה שאין נכנסין בה ששים ריבוא ותנן לקמן עירובין דף נט. עיר של יחיד מערבין את כולה והיינו של יחיד שאינה דומה לדגלי מדבר של ששים ריבוא: משום פירא דבי תורי - שוחה עמוקה היתה בין שכונה לשכונה ושם היו מניחין גרעיני תמרים לאכול השוורים והעיר אין לה חומה ומבואות של בין בתי השכונות מפולשים ועשו מחיצות לראשי המבואות לכל צד שחוץ לעיר להשתמר הגרעינין ולא חשיב ליה מחיצה לצרף את המבואות ולעשות העיר אחת ואע"פ שמחיצה של קיימא היתה: פירא - שוחה כמו פירא דכוורי במס' תענית דף כד. והך מחיצה דרב הונא כעשויה לנחת דמיא שאינה נעשית לדירה תמיד לצאת ולבא בה: להרע - לאסור ובתשובת הגאונים מצאתיה בלשון אחר וישר בעיני מאד ההוא בוסתנא קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה הוה ואבוורנקא כמין אכסדרה או קובה שבונין המלכים בתוך פרדס שלהן ועומד באמצע פרדס ולא הוצרך ריש גלותא אלא לטלטל מפתח בוסתנא שהיה אצל הבית עד האבוורנקא ועבד רב הונא בר חיננא כמין שביל מן הפתח עד האבוורנקא גדר מכאן וגדר מכאן בקנה קנה פחות מג' להפסיק בין הדרך לבוסתנא ויטלטל באותו שביל ורבא כי שלפינהו לא לאסור אלא להקל עליו דס"ל דשרי לטלטולי בכולה בוסתנא דכיון דבנה ליה אבוורנקא בבוסתנא שויה לכולה בוסתנא חצר לאבוורנקא והוי מוקף לדירה ואתו תלמידי דרבא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע נקטינהו דלא ליהדר רב הונא בר חיננא וליתקנינהו וההיא שעתא לא אדכור להו דלאו שפיר עביד דשלפינהו ולמחר אדכור ואותבוה כדאמר למחר איתיביה רבינא לרבא עיר חדשה כו' והאי בוסתנא נמי כהוקף ולבסוף ישב דמי שקודם נטיעתו מקיפין אותו ולאחר שגדל האילן עשו האבוורנקא סביב הלכך שפיר עבד רב הונא בר חיננא ורב פפא אותביה ממחיצת אדרכלין דהא מחיצה דאבוורנקא נמי לצניעות עבידא וכן לנחת להשתמש להניח בה טליתותיהן ולבושיהן שפושטים שם ושאר כלי תשמישם קרי עלייהו על רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שלא נזכרו אתמול וסתרו תיקונו של רב הונא בר חיננא ועכשיו נעשו חכמים לאסור עליו ולהיטיב לא ידעו אתמול וכן עיקר: כאיסטרטיא של מלכים - רחבה שאחורי פלטין ושם היו מטיילים תמיד אלמא איכא דירה בהכי: ושניהן - ר' אלעאי וחנניה: התיכונה - אחרי פלטין של חזקיה דאי חצר שלפני בתים הואי החיצונה הוה קרי לה ואע"ג דגדולה היא כעיר קרי לה חצר ולא הוקפה לדירה: מאי בעי התם - ברחבה שאחורי פלטין שאינה לדרך יציאה: להושיב ישיבה - של תלמידים לעסוק בתורה על פתחו שלא יהא רשות למלאך המות ליכנס שם: שטן - מלאך המות דכי חזי דמינצו בהדי הדדי מיגרי בהו: אנשי חצר ששכח אחד מהן כו' - ודאי מתני' בשביטל להן רשות שהיה לו בחצר מיירי דאי לא בטיל אף בחצר אסורים לטלטל מבתיהן שהבתים לכל אחד ואחד הן והחצר רשות כולן וחלקו אוסר עליהן ואשמעינן ר' אלעאי דהמבטל רשות חצירו רשות ביתו נמי ביטל ונעשה אורח אצלן לפיכך אף ביתו מותר להן אבל הוא אסור להכניס ולהוציא מביתו לחצר ואף על פי שהוא מותר להכניס ולהוציא מפתח בתיהן לחצר כדתנן בפרק הדר עירובין דף סט: ושלהן מותר לו ולהן כשאר כל אדם הנכנס לחצר חבירו ומותר לו להוציא מפתח חבירו לחצר. דהא רשותא דחד הוא והכא נמי כיון דבטל הוא דירתו מביתו מיהא אסור הוא להוציא ולא אמרינן כיון דביטל להו רשות ביתו הוי ביתו כבתיהן דבשלמא מבתיהן אם הוא מכניס ומוציא איכא למימר כאינש בעלמא הוא אבל מביתו חוזר ומחזיק ברשותו הוא ואוסר עליהם והם עליו כדתנן בפרק הדר מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר: מתני' ר"א - כדאמר רבי אלעאי שמעתי מר"א: רשות ביתו ביטל - ואע"ג דלא פריש בהדיא רשות ביתו דהא ודאי מתני' בדלא פירש דאי פירש לא מצי למימר ר' אלעאי בקשתי לי חבר ולא מצאתי דהא כ"ע מודו דשרי: פשיטא - דבהכי פליגי ולמה ליה לרב ששת לומר כשתימצי לומר: אמר רחבה אנא ורב הונא בר חיננא תרגימנא - להאי כשתימצי לומר דרב ששת למאי איצטריך: ה"ג לא נצרכה אלא לחמשה ששרוין בחצר כו' - דאשמעינן רב ששת לשום לב להבין טעם מחלוקתן וללמוד הימנו דבר אחר דלר' אליעזר מבטל בעין יפה מבטל ולא אמרינן חצר דגלי גלי בית דלא גלי לא גלי ונילף מינה דהיכא דבטיל לחד מינייהו בטיל לכולהו ולא אמרינן למאן דגלי גלי למאן דלא גלי לא גלי ולרבנן צריך לבטל לכל אחד ואחד כי היכי דלגבי בית סבירא להו דמאי דלא פריש לא בטיל הכא נמי למאן דלא פריש לא בטיל וכולן אסורין דאע"ג דהאי דבטיל ליה עירב עם חבירו כי עירב מאתמול אדעתא דההיא חולקא לא עירב דההיא שעתא לאו דידיה הוא ודכוותיה תניא בהדר לקמן עירובין דף ע: אחד מן השוק שמת והיה לו בית בחצר והניח רשותו לאחד מבני החצר מבעוד יום דהיינו קודם שעירבו דכי עירב אדעתא דההיא חולקא נמי עירב אינו אוסר משחשיכה הרי זה אוסר: רב כהנא מתני הכי - להאי כשתימצי לומר דרב ששת אמתניתין ורחבה ורב הונא הוא דתרגמוה לאגמורינן מינה אחמשה שעירבו בחצר כו' הוא דאתא: ורב טביומי מתני - דרב ששת בהדיא אמרה עלה: כר' אליעזר - דאמר מבטל בעין יפה מבטל: לרבי אליעזר - דאמר מסתמא ביטל רשות ביתו: אם אמר - בהדיא לא בטילנא רשות ביתו מי הוי ביתו מותר להן או לא: ולרבנן - דאמרי מסתמא לא ביטל רשות ביתו אמר בהדיא מבטילנא לכו אף רשות ביתו מבטיל אי לא: ביתא בלא חצר - כיון דאסר עצמו בחצרו שביטל להם: לאו כל כמיניה - דכיון דלית ליה חצר דירת בית לא כלום היא לדידיה: והאי כי אמר מבטילנא - בטלה דעתו אצל כל אדם ולא ביטל אלא חצר: אצוותא חרזייתא - סיב עבה הגדל סביב הדקל ונכרך ועולה בו כלולבי גפנים. חרזייתא תכופות הרבה יחד כמחרוזות וטעם מרור בו:

1 רֵישָׁא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה וְסֵיפָא רַבָּנַן?!

2 אִין, מִשּׁוּם דְּקָאֵי אֲבוּהּ בְּשִׁיטְתֵיהּ.

3 אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: שְׁלֹשָׁה בְּחָמֵשׁ — אֲסוּרִין, בְּשֶׁבַע מוּתָּרִין. אֲמַרוּ לֵיהּ: אֲמַר רַב הָכִי? אֲמַר לְהוּ: אוֹרָיְיתָא נְבִיאֵי וּכְתִיבֵי דַּאֲמַר רַב הָכִי!

4 אָמַר רַב אָשֵׁי: מַאי קַשְׁיָא? דִּילְמָא הָכִי קָאָמַר: הוּצְרְכוּ לְשֵׁשׁ וְהִקִּיפוּ בְּשֶׁבַע — אֲפִילּוּ בְּשֶׁבַע מוּתָּרִין. לֹא הוּצְרְכוּ אֶלָּא לְחָמֵשׁ וְהִקִּיפוּ בְּשֶׁבַע — אֲפִילּוּ בְּחָמֵשׁ אֲסוּרִין.

5 וְאֶלָּא הָא דְּקָתָנֵי: ״וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּית סָאתַיִם פָּנוּי״ — מַאי לָאו, פָּנוּי מֵאָדָם? לָא, פָּנוּי מִכֵּלִים.

6 אִיתְּמַר: שְׁלֹשָׁה וּמֵת אֶחָד מֵהֶן, שְׁנַיִם וְנִתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶן — רַב הוּנָא וְרַבִּי יִצְחָק, חַד אָמַר: שַׁבָּת גּוֹרֶמֶת, וְחַד אָמַר: דָּיוֹרִין גּוֹרְמִין.

7 תִּסְתַּיֵּים דְּרַב הוּנָא הוּא דְּאָמַר שַׁבָּת גּוֹרֶמֶת. דְּאָמַר רַבָּה: בְּעַאי מֵרַב הוּנָא, וּבְעַאי מֵרַב יְהוּדָה: עֵירַב דֶּרֶךְ הַפֶּתַח וְנִסְתַּם הַפֶּתַח, דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן וְנִסְתַּם הַחַלּוֹן, מַהוּ? וְאָמַר לִי: שַׁבָּת הוֹאִיל וְהוּתְרָה — הוּתְּרָה. תִּסְתַּיֵּים.

8 לֵימָא רַב הוּנָא וְרַבִּי יִצְחָק בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי יְהוּדָה קָמִיפַּלְגִי? דִּתְנַן: חָצֵר שֶׁנִּפְרְצָה מִשְׁתֵּי רוּחוֹתֶיהָ, וְכֵן בַּיִת שֶׁנִּפְרַץ מִשְׁתֵּי רוּחוֹתָיו, וְכֵן מָבוֹי שֶׁנִּיטְּלוּ קוֹרוֹתָיו אוֹ לְחָיָיו — מוּתָּרִין לְאוֹתָהּ שַׁבָּת וַאֲסוּרִין לֶעָתִיד לָבֹא, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

9 רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם מוּתָּרִין לְאוֹתָהּ שַׁבָּת — מוּתָּרִין לֶעָתִיד לָבֹא, וְאִם אֲסוּרִין לֶעָתִיד לָבֹא — אֲסוּרִין לְאוֹתָהּ שַׁבָּת.

10 לֵימָא רַב הוּנָא דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִצְחָק דְּאָמַר כְּרַבִּי יוֹסֵי?

11 אָמַר לְךָ רַב הוּנָא: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי יוֹסֵי, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָתָם — אֶלָּא דְּלֵיתַנְהוּ לִמְחִיצוֹת, הָכָא — אִיתַנְהוּ לִמְחִיצוֹת.

12 וְרַבִּי יִצְחָק אָמַר: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הָתָם — אֶלָּא דְּאִיתַנְהוּ לְדָיוֹרִין, הָכָא — לֵיתַנְהוּ לְדָיוֹרִין.

13 וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֶחָד מִשְּׁנֵי דְּבָרִים. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא?

14 אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ יָחִיד בַּיִּישּׁוּב.

15 מַתְנִי׳ אַרְבָּעָה דְּבָרִים פָּטְרוּ בַּמַּחֲנֶה: מְבִיאִין עֵצִים מִכׇּל מָקוֹם, וּפְטוּרִין מֵרְחִיצַת יָדַיִם, וּמִדְּמַאי, וּמִלְּעָרֵב.

16 גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מַחֲנֶה הַיּוֹצֵאת לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת מוּתָּרִין בְּגֶזֶל עֵצִים יְבֵשִׁים. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר: אַף חוֹנִין בְּכׇל מָקוֹם. וּבִמְקוֹם שֶׁנֶּהֶרְגוּ שָׁם נִקְבָּרִין.

17 מוּתָּרִין בְּגֶזֶל עֵצִים יְבֵשִׁים. הַאי תַּקַּנְתָּא דִּיהוֹשֻׁעַ הֲוָה? דְּאָמַר מָר, עֲשָׂרָה תְּנָאִים הִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ: שֶׁיְּהוּ מַרְעִין בָּחוֹרָשִׁין, וּמְלַקְּטִין עֵצִים מִשְּׂדוֹתֵיהֶן!

18 הָתָם — בְּהִיזְמֵי וְהִיגֵי, הָכָא — בִּשְׁאָר עֵצִים.

19 אִי נָמֵי: הָתָם — בִּמְחוּבָּרִין, הָכָא — בִּתְלוּשִׁין.

20 אִי נָמֵי: הָתָם — בְּלַחִין, הָכָא — בִּיבֵשִׁים.

21 רַבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר: אַף חוֹנִין בְּכׇל מָקוֹם, וּבִמְקוֹם שֶׁנֶּהֱרָגִים שָׁם נִקְבָּרִים. פְּשִׁיטָא, מֵת מִצְוָה הוּא, וּמֵת מִצְוָה קוֹנֶה מְקוֹמוֹ!

22 לָא צְרִיכָא, אַף עַל גַּב

23 דְּאִית לֵיהּ קוֹבְרִין, דְּתַנְיָא: אֵיזֶהוּ מֵת מִצְוָה? כֹּל שֶׁאֵין לוֹ קוֹבְרִין. קוֹרֵא וַאֲחֵרִים עוֹנִין אוֹתוֹ — אֵין זֶה מֵת מִצְוָה.

24 וּמֵת מִצְוָה קָנָה מְקוֹמוֹ? וְהָתַנְיָא: הַמּוֹצֵא מֵת מוּטָל בִּסְרַטְיָא — מְפַנֵּיהוּ לִימִין אִסְרַטְיָא אוֹ לִשְׂמֹאל אִסְרַטְיָא.

25 שְׂדֵה בוּר וּשְׂדֵה נִיר — מְפַנֵּיהוּ לִשְׂדֵה בוּר. שְׂדֵה נִיר וּשְׂדֵה זֶרַע — מְפַנֵּיהוּ לִשְׂדֵה נִיר. הָיוּ שְׁתֵּיהֶן נִירוֹת, שְׁתֵּיהֶן זְרוּעוֹת, שְׁתֵּיהֶן בּוּרוֹת — מְפַנֵּהוּ לְכׇל רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה!

26 אָמַר רַב בִּיבִי: הָכָא בְּמֵת מוּטָּל עַל הַמֵּיצַר עָסְקִינַן. מִתּוֹךְ שֶׁנִּיתְּנָה רְשׁוּת לְפַנּוֹתוֹ מִן הַמֵּיצַר — מְפַנֵּיהוּ לְכׇל רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה.

27 וּפְטוּרִין מֵרְחִיצַת יָדַיִם. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מַיִם רִאשׁוֹנִים, אֲבָל מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה.

28 אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה? מִפְּנֵי שֶׁמֶּלַח סְדוֹמִית יֵשׁ, שֶׁמְּסַמֵּא אֶת הָעֵינַיִם.

29 אָמַר אַבָּיֵי: וּמִשְׁתַּכְחָא כְּקוּרְטָא בְּכוֹרָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: כָּיֵיל מִילְחָא, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: הָא לָא מִיבַּעְיָא.

30 וּמִדְּמַאי. דִּתְנַן: מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת אַכְסַנְיָא דְּמַאי. אָמַר רַב הוּנָא: תָּנָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת אַכְסַנְיָא דְּמַאי, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת אַכְסַנְיָא דְּמַאי.

31 וּמִלְּעָרֵב. אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא עֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת, אֲבָל עֵירוּבֵי תְּחוּמִין חַיָּיבִין.

32 דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: לוֹקִין עַל עֵירוּבֵי תְּחוּמִין דְּבַר תּוֹרָה.

33 מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי יוֹנָתָן: וְכִי לוֹקִין עַל לָאו שֶׁבְּ״אַל״? מַתְקֵיף רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אֶלָּא מֵעַתָּה דִּכְתִיב: ״אַל תִּפְנוּ אֶל הָאוֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעוֹנִים״, הָכִי נָמֵי דְּלָא לָקֵי?!

34 רַבִּי יוֹנָתָן הָכִי קַשְׁיָא לֵיהּ: לָאו שֶׁנִּיתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין. וְכׇל לָאו שֶׁנִּיתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין — אֵין לוֹקִין עָלָיו.

35 אָמַר רַב אָשֵׁי: מִי כְּתִיב ״אַל יוֹצִיא״? ״אַל יֵצֵא״ כְּתִיב.

36 הֲדַרַן עֲלָךְ מָבוֹי

37 מַתְנִי׳ עוֹשִׂין פַּסִּין לְבֵירָאוֹת.

38 אַרְבָּעָה דְּיוֹמְדִין נִרְאִין כִּשְׁמוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׁמוֹנָה נִרְאִין כִּשְׁנֵים עָשָׂר — אַרְבָּעָה דְּיוֹמְדִים וְאַרְבָּעָה פְּשׁוּטִין.

39 גּוֹבְהָן עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְרוֹחְבָּן שִׁשָּׁה וְעוֹבְיָים כׇּל שֶׁהוּא. וּבֵינֵיהֶן כִּמְלֹא שְׁתֵּי רְבָקוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ בָּקָר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

40 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁל אַרְבַּע, קְשׁוּרוֹת וְלֹא מוּתָּרוֹת, אַחַת נִכְנֶסֶת וְאַחַת יוֹצֵאת.

41 מוּתָּר לְהַקְרִיב לַבְּאֵר, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא פָּרָה רֹאשָׁהּ וְרוּבָּהּ בִּפְנִים וְשׁוֹתָה.

42 מוּתָּר

1 שטיינזלץ פתח ↗

ושואלים: רישא תחילתה כשיטת ר' יוסי בר' יהודה וסיפא רבנן וסופה כשיטת חכמים?!

1 הגהות חוות יאיר פתח ↗

נ"ב מהר"י נראה שהרי"ף צר צורה בזה:

1 קרבן נתנאל פתח ↗

1 רבינו יהונתן מלוניל פתח ↗

אבל אם הי' חוט המשקולת יורד כנגדו. כלומ' ששפתו זקופה מאד שאין מתרחקת שפת תחתיתו מכנגד שפת גבהו ד"א והשאר מן הגיא הוא מישור ושוה אין מדרונו ממעט מדת התחום על ידי קדור אלא נכנס לתוכו ומודד קרקעיתו מדידה יפה כקרקע חלקה ושוה ויוצא לשפתו ומשלים מדתו והולך:

1 שלטי הגיבורים פתח ↗

כתב הרא"ש דאיכא שלשה חלוקי דינין בהר וכותל אם חוט המשקולת יורד כנגדו אינו מודד השיפוע כלל אלא אם יש מישור בראשם מודדו מדידה יפה כמו שאמרנו בגיא ואם אין חוט המשקולת יורד כנגדו ומתלקט עשרה מתוך חמש מבליע או מקדר והיינו ניחא תשמישתיה ואם מתלקט עשרה מתוך ארבע אומדו והולך והיינו לא ניחא תשמישתיה ובגיא לא התירו אומד אלא כשאין חוט המשקולת יורד כנגדו מקדר או מבליע וכשחוט המשקולת יורד כנגדו אם יכול להבליעו בחבל של נ' אמה מבליעו ואם לאו אינו מודד כלל שיפוע ירידה ועליה אלא אם יש מישור מודדו מדידה יפה ומשלים על תחומו:

2 שטיינזלץ פתח ↗

ומשיבים: אין, משום דקאי אבוה בשיטתיה כן, משום שמחזיק גם אביו, ר' יהודה, בשיטתו לענין הקף יחיד, ודעתם אם כן בענין זה היא דעת רבים.

2 רבינו חננאל פתח ↗

רב הונא אמר שבת גורמת. פירוש הכל הולך בשעה שקנה שביתה אם יחידין מה שניתוספו עליהן אין חוששין להן ואם שיירה קנו שביתה ומת אחד מהן השנים הנשארים יש להן כל צרכן ולא חיישינן להאי דמית.

5 שטיינזלץ פתח ↗

ושואלים: ואלא הא דקתני זו ששנינו "ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי", מאי לאו האם לא הכוונה פנוי מאדם? כלומר שיהא בחשבון הכולל בית סאתים עודפים על חשבון בית סאתים לכל אדם? ודוחים: לא, הכוונה היא פנוי מכלים, אף על פי שאין לכל אחד מהאנשים בית סאתים, כיון שאינם משתמשים בבית סאתים זה לטלטל שם, בטלו המחיצות.

17 גליון הש״ס פתח ↗

גמ' דר"ה הוא דאמר שבת גורמת. עיין לקמן דף מב ע"א תד"ה וניטלטל: גמ' אלא מעתה דכתי' אל תפנו אל האובות. בס' המצות להרמב"ם ל"ת י' הגירס' כאן אל תפנו אל האלילים: מתני' ורוחבן ששה ועוביין כו'. עיין סוכה דף ד' ע"ב תוד"ה דיומד:

17 המאור הקטן פתח ↗

והא דמתני רב הונא בר נתן לקולא אמר רבא לא שנו אלא בהר המתלקט עשרה מתוך חמש אבל בהר המתלקט עשרה מתוך ד' אומדו והולך לו נמצאת שמועה זו ברוב נוסחי הלכות הרי"ף ז"ל בחלוף ובשבוש והנכון כמו שכתבנו: דף נט ע"א מתני' עיר של יחיד ונעשית של רבים וכו' היכי דמי עיר של יחיד ונעשית של רבים פי' שמערבין את כולה ואינה צריכה שיור אמר רב יהודה כגון דסקרתא דריש גלותא עיר קטנה היתה והיו כל הדרין בה איש בביתו ממוני' איש על עבודתו תחת רשותו של הנשיא אמר ליה רב נחמן דסקרתא דריש גלותא מאי טעמא שרי' לה לערב בלא שיור אלימא כיון דשכיחי גבי' בהרמנ' מדכרי אהדדי כלומר כיון שהן מצויין תמיד אצל הנשיא ליטול רשות ממנו לדון או להורות או להתיר בכורות הם מזכירין זה את זה שלפי' מערבין אותה בלא שיור מפני שהיא ברשות הנשיא ולא אתי לאיחלופי בעיר של רבים והרי היא של רבים או בעיר של רבים ונעשית של יחיד שאין מערבין אותה אלא אם כן עושין לה שיור כדי שלא תשתכח תורת איסור רשות הרבים אי הכי כולהו ישראל נמי שכיחי גבי הדדי בצפרא דשבתא לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ורגילין היו ליטול רשות מן הנשיא כל מי שהוא דורש ברבים ולברך את הנשיא בכל שבת ושבת כמו שרגילין לומר עכשיו יקום פורקן מן שמיא וכו' וא"כ לא משכחת לעולם עיר של רבי' שצריכה שיור אלא אמר רב נחמן כגו דסקרת' דנתזאי רואר שהיה עשיר גדול ובנה עיר לעצמו והושיב בה אנשים שהיו מעלים לו שכר הבתים כגון זו מערבין את כולה מפני שהיא כחצר אח' ורה"י היא אבל עיר אחרת אין מערבין אותה בלא שיור ובשיור מערבין אף עיר של רבים והרי היא של רבים וכי קתני של רבים ונעשית של יחיד אין מערבין את כולה אא"כ עשו חוצה לה שיור רבות' קמ"ל שאף זו צריכה שיור וכ"ש של רבים והרי היא של רבים ואם אין לה אלא פתח אחת מערבין את כולה בלא שיור: ואנו תמהים על הרי"ף שלא חשש לפ' משנתי' בעיר של יחיד ונעשי' של רבים לכתבו כמו שאמור בגמ' וזה שכתב ש"מ כל היכא דאיכא שני פתחים לא מערבין ליה עד דעבדי לה שיורתיה לו לפרש דבריו ולומר בד"א בעיר של רבי' והרי היא של רבי' ואם לא היה כות' מזה כלום לא היינו צריכין לו שהרי מפורש הוא בברייתא אם היה של רבים והרי היא של רבים ואין לה אלא פתח אחת מערבין את כולה ושמעת מינה הא יש לה שני פתחים אין מערבין עד דעבדי לה שיור ולא ידעתי על מה השמיט מלכתוב הא דאמר רב נחמן אמר שמואל אנשי חצר ואנשי מרפסת וכו' והא דאמר רב יהודה אמר שמואל כותל שרצפו בסולמות וכו' וההוא עובדא דבני קוקוניא דאתו לקמיה דרב יוסף אמרו ליה הב לן גברא דמערב לן מאתי' דשמעי' מההיא עובדא דעבדין שיור אפילו בבתי דפתיחי לנהרא ולא פתיחי למתא ולא דייקי' למתני' דתנן אין מערבין את כולה מכלל דאי בעי לערובי מצו מערבו אלא אע"ג דלא מצו לעירובי הוי שיור כל אלו הלכות גדולות וקבועות הן:

17 הגהות מאלפס ישן פתח ↗

צ"ל מודדו והולך לו: ומדלג כל הגאיות: כל חצי העיר בפני עצמה: ע"י עירוב בלא שיור כצ"ל: צ"ל ודוקא שאינה כו': במבוי כצ"ל:

17 פסקי תוספות פתח ↗

מבוי רחב עשרים עושה פס רחב ארבע וגבוה עשרה ואפילו יש יתר מעשר מראש הפס עד כותל מבוי. ד"ה עושה פס גבוה: ע"ב

18 רבינו יהונתן מלוניל פתח ↗

ריבה לאחד ומיעט לאחד. מתרץ בגמרא ריבה א' ומיעט א' כלומר מודד א' ריבה ומודד אחד מיעט באותו רוח עצמו כגון שנעקרו התחומין ונסתפק להם ובאו ומדדו בתחלה ע"י מודד אחר ויצאה להם המדה השנית חוץ למדה הראשונה שנתברר להם בסוף מקום המדה הראשונה אעפ"כ שומעין למדה השניה שהיא מרובה וקאמר בברייתא ובלבד שלא ירבה השני על הראשון יותר ממדת העיר באלכסונה כי שמא ראשון טעה ולא ריבע את העיר אלא שמדד ממנה כמו שהיא עגולה מג' זויות והשני הוא בקי וריבע אותה והוציא לה זויות ונשתכר באלכסונה ויש לנו לתלות זה האלכסון כנגד כל הרוח כולו כי שמא לכאן הוציא את הזויות או שמא לכאן והוא בקי בריבועה יותר ממנו ותולין לקולא עד שיתברר לנו שהוא טעות בידו:

23 רבינו חננאל פתח ↗

ר' יהודה בן תימא אומר אף חונין בכל מקום ובמקום שנהרגין שם נקברין ואע"פ שאינן מת מצוה. ואיזו הוא מת מצוה כל שאין לו קוברין. אבל קורא ואחריו עונין אותו אין זה מת מצוה.

24 שלטי הגיבורים פתח ↗

פירש"י עיר של יחיד כשאין בה ששים רבוא ומיי' כתב עיר של יחיד שהוא קנין של יחיד:

25 הגהות מאלפס ישן פתח ↗

צ"ל ודוקא שאינה כו':

28 שטיינזלץ פתח ↗

אמר רב חייא בר אשי: מפני מה אמרו מים אחרונים חובה — מפני שמלח סדומית הבא מסדום יש, שמסמא את העינים אף כשכמות קטנה ממנה נכנסת לעין, ולכן יש לרחוץ את הידים שמא דבק בהן מלח סדומי בשעת האכילה, וגם אנשי הצבא חייבים להיזהר בשמירת בריאותם.

30 שטיינזלץ פתח ↗

ב במשנה נאמר שאנשי הצבא פטורים מלהפריש דמאי. דתנן וכן שנינו במשנה: מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא צבא המלך דמאי. אמר רב הונא: תנא שנינו, בית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי, ובית הלל אומרים: מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי.

33 שטיינזלץ פתח ↗

מתקיף לה מקשה על כך ר' יונתן: וכי לוקין על לאו שבתורה שנאמר רק בלשון "אל"? על שאלה זו מתקיף רב אחא בר יעקב: אלא מעתה מה שנאמר "אל תפנו אל האבת ואל הידענים" ויקרא יט, לא הכי נמי דלא לקי כך גם כן תאמר שאינו לוקה?!

34 מאירי פתח ↗

אחד באר הרבי׳ כלומר היתר זה נעשה לבאר בין של יחיד בין של רבים ובבור של רבים שהבאר אעפ״י שהוא של יחיד הואיל ואינו פוסק הקלו בו מפני שמאחר שהמים נובעים אף היחיד מן הסתם אינו מקפיד על דליית רבים ממנו והבור אם הוא של רבים אעפ״י שהוא פוסק הואיל ושל רבים הוא הקלו בו לכבוד רבים אבל בור של יחיד שיש כאן שתים לגריעות שהוא פוסק והוא של יחיד לא הקלו שמא יבא לטלטל שם אחר שיתיבשו מימיו. ור׳ יהודה בן בבא סובר שלא הותר אלא בנובעים ובשל רבים אבל של יחיד אפי׳ באר אסור עד שיעשה מחיצה עשרה סביבו והיא הנקראת חגורה וכן בבור אפי׳ של רבים והלכה כר׳ יהודה בן בבא. ויש מפרשי׳ חגורה היקף חבלים:

37 שטיינזלץ פתח ↗

ד משנה עושין פסין לביראות בארות שברשות הרבים, שכן הבאר עצמה כרגיל רחבה ארבעה טפחים ועמוקה עשרה ועל כן היא נחשבת כרשות היחיד ולכן אסור לשאוב ממנה בשבת, מפני שהוא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. ולכן תיקנו חכמים שיעשו פסין כעין מחיצה סביב הבאר, ולהעלות מים בכלים ולהעבירם, ויעשה כל אותו שטח כרשות היחיד, ועל ידי כן מותר לשאוב מן הבאר ולהעביר את מימיו אל השטח המוקף מחיצה.

« עירובין ט״ז ע״ב עירובין י״ח ע״א »