חולין פ״ט א:ט״ז-פ״ט ב:א׳

1 רש"י פתח ↗

שיעורא בעינן - בשופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן כדאמרינן בראש השנה דף כז: לולב מפרש במסכת סוכה דף לב: שיעור הדס וערבה שלשה טפחים ולולב ארבעה. ועבודת כוכבים כיון דלשרפה קיימא כל העומד לישרף כשרוף דמי הלכך שיעורא הוא דכתותי מכתת אבל הכא כמה דשריף ומיכתת מעלי לכסוי ומשום הנאה ליכא דמצות לאו ליהנות ניתנו:

1 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

שיעורא בעינן שיעור מינימאלי אנו צריכים לקיום המצוה, בשופר — כדי שיוכל לאוחזו בידו וייראה מכאן ומכאן, ובלולב — שיעורו ארבעה טפחים. ועבודה זרה ומשמשיה, כיון שהם עומדים לשריפה — הרי זה כאילו נשרפו, וכתותי מכתת שיעורא כתות ושבור שיעורו, וכאילו אין לשופר או ללולב שיעור. אבל הכא כאן בכיסוי הדם, אין צורך בשיעור, ואדרבה — כל מה דמכתת מעלי כל מה שהוא כתות יותר הרי זה טוב יותר למצות הכיסוי.

1 דור רביעי פתח ↗

דף פ״ט ע״ב משנה גיד הנשה נוהג וכו׳ בחולין ובמוקדשין וכתב רש״י ז״ל ולקמן פליגו בה, איכא למ״ד אפי׳ בעולה ואיכא למ״ד בקדשים הנאכלין עכ״ל, ובפיה״מ לרמב״ם כתב ג״כ וז״ל: ״ומה שאמר מוקדשין ואפילו עולה ששורפין אותה ע״ג המזבח, מוציאו ומשליכו״ עכ״ל. ורבים תמהו דא״כ מה פריך הש״ס מוקדשין פשיטא, דהא טובא קמ״ל כרבנן דרבי וכר״ה דלקמן דגה״נ חלצו לתפוח, ועיין בראש יוסף ז״ל שכ׳ דדין זה לא שייך הכא בפרקן דעסקו מאיסור אכילת גה״נ לאדם, וכוונתו דבלא״ה כל הני דמתני׳ שלא לצורך נשנו בשביל האי דנוהג במוקדשין וא״כ מוקדשין עכ״פ צריך להיות לצורך מענין אכילת אדם דשייך בהאי פירקא והוא נכון, אלא דקצת קשה, דא״כ איך רצה הש״ס לומר דאתא לאשמעינן דמוקדשין חייל אאיסור גיד, או אי אין בגידין בנותן טעם, דאיסור גיד איכא ואיסור מוקדשין ליכא, דכל זאת לא שייך כאן להאי פרק דמדבר מאיסור גיד ולא מאיסור מוקדשין. ולכן אני אוסיף על דבריו, ואומר דלא שמעינן מהא דנוהג במוקדשין אי כרבנן אי כרבי, דהא גם לרבי שפיר שייך למיתני נוהג במוקדשין דאם פרשו לא יעלו דרק במחובר קאמר יעלה, דמתני׳ סובר יש בגידין בנותן טעם כמשנה דירך דלקמן והוה גה״נ בכלל בשר ומה שממעט מועשית עלתיך הבשר והדם גם גידין ע״כ גידי צואר דאינם כבשר אבל גה״נ הרי הוא כבשר ולכן מה דקאמר רבי במחובר דוקא יעלה ולא בפירש היינו משום דאסור באכילה וכתיב ממשקה ישראל למנחה מן המותר לישראל. ולכן לא מצי קאמר דמשום דנוהג איסור גה״נ לענין הקרבה קתני נוהג במוקדשין דהא אין להעלותו כשפירש ודאי דאין זה ענין גה״נ כלל דכל מה שאסור באכילה אסור להקרבה ואי כרבנן דחלצו לתפוח זאת לא נשמע דדילמא כרבי ולא עולה בפ״ע כשפירש אבל הרמב״ם בפיה״מ שפיר כתב לדידן דס״ל אין בגידין בנותן טעם אע״ג דשאר גידין ועצמות במחוברים יעלו אבל גה״נ לרבנן גם במחובר לא יעלה כיון דנוסף לזה דאינו בכלל בשר גם איסור אכילה להדיוט יש עליו לכן צריך לחלצו, ועיין מה שאכתוב עוד בזה לקמן בד״ה הסמוך ודו״ק.

16 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

אמר רב אשי: הכי השתא כך אתה משווה? מתחילה אין להקשות מדין שופר ולולב של עבודה זרה על מצוות כיסוי הדם, שכן התם שם בשופר ולולב של עבודה זרה, טעם הדבר שלא יצא אינו משום שהוא אסור בהנאה, שהרי מצוות לא ליהנות ניתנו, אלא

1 אָמַר רַב אָשֵׁי: הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם

2 שִׁיעוּרָא בָּעֵינַן, וַעֲבוֹדָה זָרָה כַּתּוֹתֵי מְכַתַּת שִׁיעוּרַאּ. הָכָא, כֹּל מָה דִּמְכַתַּת מְעַלֵּי לְכִסּוּי.

1 ריטב"א פתח ↗

אמר רב אשי הכי השתא שיעוריה בעינן ועבוד' כוכבים מיכת' שיעורא דכל העומד לשרוף כשרוף דמי אבל אשרה דא"י דאית לי' ביטול לא חשיבא דקיימא לשריפה ולא מיכתת שיעור' ואם נטל יצא בדיעבד והכי איתא בהדיא בפרק לולב הגזול והשתא לא הדר רב אשי ממאי דשנינן לעיל אם תקע ואם נטל יצא דאתי' באשירה דא"י ולומר משום איסורי הנאה ליכא דמצות לאו ליהנות ניתנו וכדרבא והיינו דנקט רב אשי לשון הכי השתא כלומר דהא לא דמיא לדרבא דהכא טעמא אחרינא הוא ומשום דמיכתת, סליק פרק כיסוי הדם.

1 כסף משנה על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב פתח ↗

או שהיה מאשרה וכו'. באמת כי לשון זהו קשה עד מאד כפי סוגיית הגמ'. ודברי ה"ה בכאן אינם נכונים בעיני שכתב שרבינו גורס גירסא אחרת שאינה בנוסחאותינו ועוד דאם איתא לאותה גירסא אליבא דר' יוחנן דוקא אתמר דאית ליה נמי הכי גבי גזול אבל לר' יצחק בר נחמני דבגזול לא חייש למצוה הבאה בעבירה ה"ה דבאשרה לא חייש וכבר כתבתי בבבא הקודמת לזו דרבינו פוסק כר' יצחק בר נחמני דלית ליה פסול משום מצוה הבב"ע ועוד שאפילו לדעת שאר פוסקים אינה לאותה גירסא שהרי כתבו המפרשים אההיא דר' יוחנן דכל שנקנה בתחלה בלא סיוע דמצוה שוב אין בו משום מהב"ע ולא פסיל ר' יוחנן אלא היכא שלא קנהו עדיין או שקנהו אלא שהמצוה מסייעת בקנין וא"כ גבי אשרה דליכא למימר ביה הכי שהעבירה שהיא נטיעתה לעכו"ם אין המצוה מסייעת בעשייתה כלום אפילו לר"י לא מיפסיל אלא ודאי לית להו אותה גירסא. ועוד קשה לדבריו דיותר ראוי לאסור עבודת כוכבים של עכו"ם כל שלא בטלוה וכ"ש של ישראל שאין לה ביטול מאשרה שבטלוה אע"פ שתחלת נטיעתה היתה לעבודת כוכבים ועוד דהא בסוף כיסוי הדם חולין פ"ט:. תניא לולב ושופר של עכו"ם פסולים אפילו דיעבד ואמר רב אשי התם אליבא דרבא דה"ט משום דכתותי מיכתת שיעורייהו ובמאי מוקי להאי רבינו אם דעתו להכשיר אפילו בעכו"ם של ישראל ועוד שלא כתב ה"ה מהיכן הוציא רבינו דאשרה אפילו נתבטלה לא יצא. אבל כך נ"ל לומר דלדעת רבינו דין לולב ושופר של עבודת כוכבים כך הוא דקודם ביטול לא יצא משום דמיכתת שיעורייהו וכדאמרינן בסוף כיסוי הדם ולאחר ביטול לכתחלה לא יטול ולא יתקע משום דמאיסי אבל בדיעבד כשרים והיינו דאמר רבא בפרק לולב הגזול סוכה ל"א: לולב של עכו"ם אם נטל כשר וכמו שנפרש בסמוך בס"ד. ודין האשרה כל שמתחלה נטעו להיות נעבד אפילו בטלו אם נטל לא יצא והיינו דאמרינן בפרק כל האלילים ע"ז מ"ז בעי ריש לקיש המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה באילן שנטעו מתחלה לכך לא תבעי לך דאפילו להדיוט נמי אסור כי תבעי לך נטעו ולבסוף עבדו דשרי להדיוט פשיטא דאפילו נתבטלה מאיסא למצוה ופסול דיעבד וכיון דחזינן דבאילן שנטעו מתחלה לכך קאמר לא תבעי לך לומר דפשוט הוא ולא חזינן מאן דפליג עליה כוותיה נקטינן. ובפרק לולב הגזול סוכה ל"א: אמתני' דלולב של אשרה ושל עיר הנדחת פסול מקשינן בגמ' ושל אשרה פסול והאמר רבא לולב של עכו"ם לא יטול ואם נטל כשר וה"פ אי אשרה דמתני' קודם ביטול פשיטא דפסול דכתותי מיכתת שיעוריה ולא אשמעינן מידי לא באשרה ולא בעיר הנידחת א"ו דלאחר ביטול עסקינן והאמר רבא דלאחר ביטול אם נטל כשר ומהני דאה"נ דלאחר ביטול אשמעינן מתני' ולא דמי לדרבא דהכא באילן שנטעו מתחלה לכך עסקינן דהיינו אשרה דמשה כלומר שהיא כתובה דכיון שמתחלת ברייתה כתותי מיכתת שיעורה מאיסא למצוה אבל עכו"ם כיון שבתחלת ברייתה לא מיכתת שיעורה אם נטלה אחר שנתבטלה יצא דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת ש"מ כלומר דלמאי דס"ד לא דמיא לעיר הנדחת שזו מבוטלת ועיר הנדחת אינה מבוטלת אבל השתא דאמרינן דביטול לא שרי לה למצוה כך לי מבוטלת כמו אינה מבוטלת והוי שפיר דומיא דעיר הנדחת והא דאמרינן בפ' ראוהו ב"ד ר"ה כ"ח אמר ר' יהודה שופר של עכו"ם אם תקע בו יצא וכתוב בקצת נוסחאות מ"ט מצות לאו ליהנות ניתנו דמשמע דבשלא בטלו עסקינן י"ל שכשכתב רבינו שופר של עכו"ם אם תקע בו יצא לא פסק כן משום ר"י דלא קי"ל דעתיה למשרי קודם ביטול אלא משום דממאי דאמר רבא לגבי לולב דלאחר ביטול כשרה דיעבד שמעינן לשופר וזהו שלא כתב רבינו בשופר של עכו"ם שהטעם משום דמצות לאו ליהנות ניתנו כשם שכתב בשופר של עולה. א"נ שאינו גורס מ"ט וכמ"ש בנוסחאות שלנו ואתי ר"י כרבא והא דאמר רבא בפ' מצות חליצה יבמות ק"ג: דסנדל של עכו"ם אם חלץ בו כשר ופסק רבינו פ"ד מהלכות יבום וז"ל סנדל המוסגר והמוחלט ושל עכו"ם אם חלץ בו יצא ואע"פ שהוא אסור בהנאה, י"ל דההיא נמי בלאחר ביטול ולכתחלה לא משום דמאיס למצוה וכמו שפר"ת. ומ"ש אע"פ שהוא אסור בהנאה לא קאי אלא אמוסגר ואמוחלט ולא לשל עכו"ם. א"נ אפילו נימא דקאי אכולהו לק"מ דלא דמו שופר ולולב שיש להם שיעור קצוב וכי עומד לשריפה מיכתת שיעוריה כלומר הוא חסר משיעורו הקצוב לו אבל לסנדל דחליצה דלית לן בה שיעור קצוב אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ונהי דבעי שיהא חופה רוב רגלו כיון שהרי אני רואה שהוא חופה ואין לנו בו שיעור קצוב לא אמרינן דמיכתת שיעוריה תדע דמוסגר ומוחלט כשרים ואע"ג דעומדים לשריפה ואין לומר דהיינו משום דאפילו בשעת שריפה קרוי בגד וכדאמרינן התם דהא התם נמי אמרינן אליבא דמאן דפסל דדוקא לענין טומאה איקרי בגד בשעת שריפה ולא גמרינן מינה לחליצה וכולהו דלא גמרינן מטומאה אלא דמאן דמכשיר סבר כיון דאין לנו שיעור קצוב לא אמרינן ביה מיכתת שיעוריה וה"ה לעכו"ם וכמ"ש. כנ"ל ליישב דעת רבינו ודברי המפרשים ליישב הסוגיות לפי שיטתם יש בהם כמה פקפוקים ירגישם העומד על דבריהם:

1 ריטב"א על ראש השנה פתח ↗

ואם תקע יצא מ״ט מצות לאו ליהנות ניתנו פי׳ האי טעמא מוכח בהדיא דהא דרב יהודה קודם ביטול הוא דהוי איסורי הנאה ולהכי נקטי׳ טעמא דהא לאו הנאה חשיבא דמצות לאו ליהנות ניתנו פי׳ דאע״ג דאיכא שכר מצות בהאי עלמא אין הנאת ההוא עם עשיית המצוה ממש שיהנה הוא בעשייתה בשעת עשייה אלא שהמעשה גורם לו טובה והא לא חשיבא הנאה באיסורי הנאה אלא כשההנאה מגוף הדבר האסור וכדאמרינן לקמן במודר הנאה ממעיין שאינו טובל בו בימות החמה שהוא נהנה מגוף המים וטובל בו בימות הגשמים שאינו נהנה מגוף המים ואע״פ שגורם לו הנאה להעלותו מטומאה לטהרה אין הנאה זו נאסרת שאינה מן המים וכן אמר שאם חלצה בסנדל של ע״ז חליצתה כשירה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואע״ג דאית לה הנאה טובא בחליצה דמשתריא לשוקא וגביא כתובתה וזכיה לנפשה ובנכסיה ולא הוי ליבם שאינו הגון לה לית לן בה שאין ההנאה מגופו דסנדל ודוקא בע״ז דגוי דאית לה ביטול ולא מכתת שיעורא אבל בע״ז דתלמורא קרי לה אשירה דמשה דהיא דישראל לפי שבשעה ששבר את הלוחות אוו לאלהות הרבה ונאסרו אשירות א״י ההיא כיון דלית לה ביטול עולמית לשריפה קיימא וכשרוף הויא ונצבר עפרה ולא יצא דכתותי מכתת שיעוריה והיינו דאמר בפ׳ כסוי הדם שופר של ע״ז לא יצא ומדמינן לה התם לעפר עיר הנדחת דמכתת שיעורה והאי שופר של ע״ז של גוי שהוא ביד ישראל לא שזכה בה מן ההפקר דא״כ ה״ל ע״ז של ישראל ואין לה ביטול עולמית אפי׳ זכה בה שלא לעבדה כלל שאדם זוכה באיסורי הנאה להוסיף בהם איסור כדפרי׳ בע״ז אלא הכא שהוא שאול מהגוי שלא זכה בו ישראל ושופר שאול מותר דאמרינן התם יום תרועה יהיה לכם מ״מ ושופר של תקרובת ע״ז אפילו של גוי לא יצא בו דתקרובת ע״ז הרי היא כמת שאין לה היתר עולמית וכתותי מכתת שיעוריה ודוקא כשהיה השופר מבהמת תקרובת דע״ז ונאסרה היא וקרניה בהנאה אבל שופר שעשאוהו תקרובת ע״ז לא מתסר בהנאה שאין תקרובת דע״ז נאסר אלא כשהוא כעין פנים ממש או דכותיה קצת כעין פנים ממש ואיכא נמי עבודה המשתכרת המשתכחת דומיא דפרכילי ענבים דאמרינן התם דמתסרי כשבצרן מתחלה לכך דאיכא דכותיהו בכורים ואיכא נמי בביצרה עבודה המשתכרת המשתכחת שדומה לזביחה הא לאו הכי לא מתסרי. ואבני מרקולס שנאסרין משום דהוי ע״ז ממש כדאיתא התם ואע״ג דע״ז קודם ביטול מאיסה לגבוה והתם במס׳ ע״ז מבעי ליה לר״ל אפילו לולב דמחובר דלא מתסר להדיוט ומתסר לגבוה דמאיס אי מאיס למצוה אי לא ולא אפשיט ליה הכא איפשט לרב יהודה וסבר דבדיעבד לא אמרינן דממאיס וכרבא דפשיטא ליה ק״ל דמפרש לה התם בדוכתה מפי מורי נרו:

חולין פ״ח ע״ב » « חולין צ׳ ע״א