כסף משנה על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב ח׳:א׳

מהדורה: תורת אמת 363

כסף משנה על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב ז׳:כ״ז » « כסף משנה על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב ח׳:ג׳

מקור: משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב ח׳:א׳

1 משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב פתח ↗

אַרְבַעַת מִינִין הָאֵלּוּ שֶׁהֵן לוּלָב וַהֲדַס וַעֲרָבָה וְאֶתְרוֹג שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן יָבֵשׁ אוֹ גָּזוּל אוֹ גָּנוּב אֲפִלּוּ לְאַחַר יֵאוּשׁ אוֹ שֶׁיִּהְיֶה מֵאֲשֵׁרָה הַנֶּעֱבֶדֶת אַף עַל פִּי שֶׁבִּטְּלוּ הָאֲשֵׁרָה מִלְּעָבְדָהּ. אוֹ שֶׁהָיָה שֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת. הֲרֵי זֶה פָּסוּל. הָיָה אֶחָד מֵהֶן שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לֹא יִטּל לְכַתְּחִלָּה וְאִם נָטַל יָצָא. הָיָה כָּמוּשׁ וְלֹא גָּמַר לִיבַשׁ כָּשֵׁר. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק אוֹ בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה לוּלָב הַיָּבֵשׁ כָּשֵׁר אֲבָל לֹא שְׁאָר הַמִּינִין:

1 משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה פתח ↗

הַגְּזֵלָה שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנֵּית אֶלָּא הֲרֵי הִיא כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנָּה וְאַף עַל פִּי שֶׁמֵּת הַגַּזְלָן וַהֲרֵי הִיא בְּיַד בָּנָיו הֲרֵי זוֹ חוֹזֶרֶת לִבְעָלֶיהָ בְּעַצְמָהּ. וְאִם נִשְׁתַּנֵּית בְּיַד הַגַּזְלָן אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנָּה קְנָאָהּ בְּשִׁנּוּי וּמְשַׁלֵּם דָּמֶיהָ כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה: וְדִין זֶה דִּין תּוֹרָה הוּא שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא ה כג "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ אִם הִיא כְּשֶׁגְּזָלָהּ מְשַׁלֵּם אוֹתָהּ וְאִם נִשְׁתַּנֵּית בְּיָדוֹ מְשַׁלֵּם דָּמֶיהָ. נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנָּה וְלֹא נִשְׁתַּנֵּית קָנָה הַגַּזְלָן כָּל הַשֶּׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחָה אַחַר יֵאוּשׁ וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה. וְדָבָר זֶה מִדִּבְרֵיהֶם מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשָּׁבִים. וּכְשֶׁמַּחְזִיר לוֹ הַגְּזֵלָה שָׁמִין לוֹ הַשֶּׁבַח וְנוֹטֵל מִן הַנִּגְזָל: מְכָרָהּ הַגַּזְלָן אוֹ נְתָנָהּ בְּמַתָּנָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנֵּית הַגְּזֵלָה אֵינָהּ חוֹזֶרֶת בְּעַצְמָהּ מִיַּד הַלּוֹקֵחַ הוֹאִיל וְנִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים בֵּין לִפְנֵי מְכִירָה וּנְתִינָה בֵּין לְאַחַר מְכִירָה וּנְתִינָה קְנָאָהּ הַלּוֹקֵחַ בְּיֵאוּשׁ וְשִׁנּוּי רְשׁוּת: הַגּוֹזֵל וְהִשְׁבִּיחַ וּמָכַר אוֹ הוֹרִישׁ לִפְנֵי יֵאוּשׁ מַה שֶּׁהִשְׁבִּיחַ הוֹרִישׁ וּמַה שֶּׁהִשְׁבִּיחַ מָכַר וְקָנָה לוֹקֵחַ אוֹ יוֹרֵשׁ אֶת הַשֶּׁבַח. וְנוֹטֵל דְּמֵי הַשֶּׁבַח מִן הַנִּגְזָל וּמַחֲזִיר לוֹ הַגְּזֵלָה. וְחוֹזֵר הַנִּגְזָל וְנוֹטֵל דְּמֵי הַשֶּׁבַח מִן הַגַּזְלָן שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְיָאֵשׁ. וְכֵן אִם הִשְׁבִּיחַ הַלּוֹקֵחַ אוֹ הַיּוֹרֵשׁ נוֹטֵל הַשֶּׁבַח מִן הַנִּגְזָל: מָכַר הַגַּזְלָן לְעַכּוּ"ם אַף עַל פִּי שֶׁהִשְׁבִּיחַ הָעַכּוּ"ם חוֹזֶרֶת לִבְעָלֶיהָ. מְכָרָהּ הָעַכּוּ"ם לְיִשְׂרָאֵל אַחַר שֶׁהִשְׁבִּיחַ הוֹאִיל וְהַגַּזְלָן יִשְׂרָאֵל וְזֶה שֶׁהִיא בְּיָדוֹ יִשְׂרָאֵל קָנָה הַשֶּׁבַח. וְאִם תָּפַשׂ הַנִּגְזָל אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ: כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַגְּזֵלָה שֶׁהִשְׁבִּיחָה אַחַר יֵאוּשׁ אוֹ אַחַר שֶׁנִּשְׁתַּנֵּית הַשֶּׁבַח לַגַּזְלָן מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשָּׁבִים אַף עַל פִּי שֶׁהִשְׁבִּיחָה מֵאֵלֶיהָ. כֵּיצַד. גָּזַל פָּרָה וְנִתְעַבְּרָה אֶצְלוֹ בֵּין שֶׁיָּלְדָה קֹדֶם שֶׁתְּבָעוֹ בְּדִין בֵּין שֶׁעֲדַיִן לֹא יָלְדָה. גָּזַל רָחֵל וְנִטְעֲנָה אֶצְלוֹ בֵּין שֶׁגְּזָזָהּ קֹדֶם שֶׁתְּבָעוֹ בַּדִּין בֵּין שֶׁעֲדַיִן לֹא גְּזָזָהּ. הוֹאִיל וְנִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה. וְאִם יָלְדָה וּגְזָזָהּ הַגִּזּוֹת וְהַוְּלָדוֹת שֶׁל גַּזְלָן. וְאִם עֲדַיִן לֹא יָלְדָה וְלֹא גְּזָזָהּ שָׁמִין לוֹ וְנוֹטֵל הַשֶּׁבַח מִן הַנִּגְזָל וּמַחֲזִיר הַבְּהֵמָה עַצְמָהּ: גָּזַל פָּרָה מְעֻבֶּרֶת וְנִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים וְאַחַר כָּךְ יָלְדָה. רָחֵל טְעוּנָה וְנִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים וְאַחַר כָּךְ גְּזָזָהּ. מְשַׁלֵּם דְּמֵי פָּרָה הָעוֹמֶדֶת לֵילֵד וּדְמֵי רָחֵל הָעוֹמֶדֶת לִגָּזֵז. וְאִם לִפְנֵי יֵאוּשׁ אוֹ קֹדֶם שֶׁנִּשְׁתַּנָּה יָלְדָה אוֹ גְּזָזָהּ הֲרֵי הַגִּזּוֹת וְהַוְּלָדוֹת שֶׁל בְּעָלִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְעַבְּרָה אוֹ נִטְעֲנָה בְּיַד הַגַּזְלָן הוֹאִיל וְלֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים וְלֹא נִשְׁתַּנֵּית הַגְּזֵלָה. בִּרְשׁוּת בְּעָלֶיהָ הִיא עֲדַיִן אַף עַל פִּי שֶׁהַגַּזְלָן חַיָּב בָּאֳנָסֶיהָ: גָּנַב אוֹ גָּזַל וְהִקְדִּישׁ וְטָבַח אַחַר שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הַגַּזְלָן מִשָּׁעָה שֶׁהִקְדִּישָׁהּ בִּלְבַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר. וְכָל וַלְדוֹתֶיהָ וְגִזּוֹתֶיהָ מִשְּׁעַת גְּנֵבָה עַד שְׁעַת הֶקְדֵּשׁ שֶׁל בְּעָלִים: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁבַח הַבָּא מֵאֵלָיו כְּגוֹן גִּזּוֹת וּוְלָדוֹת. אֲבָל אִם הָיְתָה כְּחוּשָׁה וּפִטְּמָהּ אֲפִלּוּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ נוֹטֵל מִן הַנִּגְזָל שְׁבַח הַפִּטּוּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִשֶּׁבַח שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הוֹצָאָה: שִׁנּוּי הַחוֹזֵר לִבְרִיָּתוֹ אֵינוֹ שִׁנּוּי. כֵּיצַד. הַגּוֹזֵל עֵצִים וְדִבְּקָן בְּמַסְמְרִים וְעָשָׂה מֵהֶן תֵּבָה אֵינוֹ שִׁנּוּי שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לְפָרְקָן וְחוֹזְרִין לוּחוֹת כְּשֶׁהָיוּ: גָּזַל עָפָר וַעֲשָׂאָהוּ לְבֵנָה לֹא קָנָה שֶׁאִם יָדֹק הַלְּבֵנָה תַּחְזֹר עָפָר כְּשֶׁהָיְתָה. גָּזַל לָשׁוֹן שֶׁל מַתֶּכֶת וַעֲשָׂאָהוּ מַטְבֵּעַ לֹא קָנָה שֶׁאִם יַתִּיךְ הַמַּטְבֵּעַ יַחְזֹר לָשׁוֹן כְּשֶׁהָיְתָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: אֲבָל הַגּוֹזֵל עֵצִים וּשְׂרָפָן וְקִצְּצָן אוֹ חָקַק בָּהֶן וַעֲשָׂאָן כֵּלִים. אוֹ שֶׁגָּזַל צֶמֶר וּצְבָעוֹ אוֹ נִפְּצוֹ וְלִבְּנוֹ. אוֹ שֶׁגָּזַל טָווּי וְעָשָׂהוּ בֶּגֶד. אוֹ שֶׁגָּזַל לְבֵנָה וַעֲשָׂאָהּ עָפָר אוֹ אֲבָנִים וְסִתְּתָן אוֹ מָעוֹת וְהִתִּיכָן. הֲרֵי זֶה שִׁנּוּי בְּיָדוֹ שֶׁאִם יַעֲשֵׂם מָעוֹת אֲחֵרוֹת פָּנִים חֲדָשׁוֹת הֵן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן: הַגּוֹזֵל מָעוֹת יְשָׁנוֹת וְשָׁפָן וְחִדְּשָׁן לֹא קָנָה שֶׁהֲרֵי מִתְיַשְּׁנִין וְחוֹזְרִין כְּשֶׁהָיוּ. גָּזַל מָעוֹת חֲדָשִׁים וְיִשְּׁנָם קָנָה שֶׁאִם יְחַדְּשֵׁם פָּנִים חֲדָשׁוֹת הֵן. גָּזַל דֶּקֶל מְחֻבָּר וְקִצְּצוֹ לֹא קָנָה וַאֲפִלּוּ כְּרָתוֹ חֻלְיוֹת חֻלְיוֹת. עָשָׂהוּ קוֹרוֹת קָנָה: גָּזַל קוֹרוֹת גְּדוֹלוֹת וַעֲשָׂאָן קְטַנּוֹת לֹא קָנָה. עֲשָׂאָן לוּחוֹת עַד שֶׁנִּשְׁתַּנָּה שְׁמָם קָנָה. גָּזַל לוּלָב וְהִפְרִיד עָלָיו קָנָה הֶעָלִים. גָּזַל עָלִים וַעֲשָׂאָן חֻפִּיָיה קָנָה. גָּזַל טָלֶה וְנַעֲשָׂה אַיִל עֵגֶל וְנַעֲשָׂה שׁוֹר הֲרֵי זֶה שִׁנּוּי בְּיָדוֹ וְקָנָהוּ וּמְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים: גָּזַל כְּלִי וּשְׁבָרוֹ אֵין שָׁמִין לוֹ הַפְּחָת אֶלָּא מְשַׁלֵּם דָּמָיו וְהַכְּלִי הַשָּׁבוּר שֶׁל גַּזְלָן. וְאִם רָצוּ הַבְּעָלִים לִטּל הַכְּלִי הַשָּׁבוּר נוֹטְלִין וּמְשַׁלֵּם הַפְּחָת. שֶׁזּוֹ תַּקָּנָה הִיא לַבְּעָלִים וְאִם לֹא רָצוּ הָרְשׁוּת בְּיָדָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: גְּזֵלָה שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנֵּית וְהוּקְרָה אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנָּה הֲרֵי זוֹ חוֹזֶרֶת לַבְּעָלִים וְאֵין לַגַּזְלָן בָּהּ כְּלוּם. שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ לַגַּזְלָן אֶת הַשֶּׁבַח אַחַר יֵאוּשׁ אֶלָּא כְּגוֹן גִּזּוֹת וּוְלָדוֹת. אֲבָל שֶׁבַח הַיֹּקֶר אִם הָיְתָה הַגְּזֵלָה חוֹזֶרֶת בְּעֵינֶיהָ אֵינוֹ זוֹכֶה בָּהּ:

2 מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח פתח ↗

אשירה שבטלה אין מביאין ממנה גזרים למערכה וכו'. וכ' הכ"מ דהוא איבעיא דלא איפשטא ובמל"מ כתב דאין צריך לזה דהוא מבואר בירושלמי דהכל מודים שאין מביאין ממנה עצים וקשה לי הא בפ"ח מלולב כתב רבינו דאין יוצאין מלולב של אשירה שבטלה והא בירושלמי מסיק דיוצאין בלולב של אשירה דמצוה אינה כגבוה א"כ כמו דפשיטא לי' דאין מביאין ממנה גזרי עצים כן תפשוט לי' דיוצאין בלולב מאשירה שבטלה ונראה דירושלמי אייתא מאשירה שנטעו ואח"כ עבדו וכל"ק דר"ל דאיבעיא לי' אי מצוה הו' כגבוה ובהא מסיק הירושלמי דמצוה אינו כגבוה וכדרבא דלכתחילה לא יטול ובדיעבד יצא והא דס"ל לרבינו דבלולב מאשרה שבטלה לא יצא היינו בנטעו מתחילה לכך וס"ל דלר"ל אפי' בשבטלה לא יצא וכדכ' הכ"מ בפ"ח מה' לולב וכן לענין גזרים אפי' בנטעו ולבסוף עבדו ג"כ פסול דמאוס לגבוה וזה דלא כלח"מ שכתב דרבינו כאן איירי מאשירה שנטעו מתחילה לכך, אמנם דברי הירושלמי הנ"ל יש לפרש בגוונא אחריתא הא דבעי אי מצוה הו' כגבוה דהנה בש"ס סוכה באיבעיא דר' ירמי' אי יש דיחוי אצל מצות אי לא פירש"י דהיינו מי נימא כמו דיש דיחוי בקדשים כן יש דיחוי אצל מצוות או לא דמיא לקדשים וזה הכונה גם בירושלמי אי מצוה הו' כגבוה אי דמיא לקדשים דנדחה אין חוזר ונראה וע"ז מסיק בירושלמי דמצוה שאני א"כ למסקנא פשיטא לי' לירושלמי דלא הו' דיחוי ומאי דמספקא לי' לר"ד אליבא דר"ל לירושלמי פשיטא לי' דלא הו' דיחוי ובגזרי עצים דס"ל לירושלמי דפסול היינו משום דלגבוה יש דיחוי אמנם לפי"ז יקשה מהדס"ל בלולב מאשירה שביטלה דלא יצא דבזה אין סברא לחלק לומר דבנטעה מתחילה לכך הו' דיחוי כיון דירושלמי מסיק הטעם דא"ד דמצוה אינו כלגבוה א"כ אף בנטעה מתחילה לכך כיון שבטלה חוזר ונראה ולקמן יבואר עוד פירוש אחר בירושלמי.

2 אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח פתח ↗

המשתחוה להר אע"פ שהוא מותר בהנאה הרי אבניו אסורין למזבח, וכן המשתחוה למעיין הנובע בארצו הרי מימיו פסולין לנסך, אשרה שבטלה אין מביאין ממנה עצים למערכה, וכן המשתחוה לבהמה כשם שנפסלה למזבח כך צמר שלה פסול לבגדי כהונה, וקרניה פסולין לחצוצרות ושוקיה לחלילין ובני מעיה לנימין הכל פסול. אשרה שבטלה, הכ"מ הביא מקור הך דינא מהא דאיתא בע"ז דף מ"ז בעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה ואמר ע"ז בגמ' כי אתא רב דימי אמר באשרה שבטלה קא מיבעי ליה ולא איפשטא ולחומרא, וכיון דלענין לולב למצוה פסלינן ליה מכ"ש דפסלינן ליה לגזרין למערכה עכ"ד הכ"מ, והמל"מ כתב ע"ז דלהדיא איתא בירושלמי פ"א דבכורים הכל מודים באשרה שבטלה שאין מביאין ממנה גזירים למערכה רשב"ל בעי מהו שיביא ממנה לולב, והנה גם המל"מ לא השיג על הכ"מ במה שהביא מקורו מדין לולב, אלא שכתב שאין צורך לזה, אבל כשנעיין בדעת הרמב"ם בהל' לולב נראה שלא פסק דאשרה שבטלה פסולה ללולב, דז"ל הרמב"ם בפ"ח מה' לולב הל' א' ארבעת מינין האלו שהן לולב והדס וערבה ואתרוג שהיה אחד מהן יבש או גזול או גנוב אפי' לאחר יאוש או שיהיה מאשרה הנעבדת אע"פ שבטלו האשרה מלעבדה או שהיה של עיר הנדחת הרי זה פסול, היה אחד מהן של עכו"ם לא יטול ואם נטל יצא, וכתב ע"ז המ"מ דעל הא דתנן ושל אשרה ושל עיר הנדחת פסול, פריך ע"ז בגמ' ושל אשרה פסול והאמר רבא לולב של עכו"ם לא יטול ואם נטל כשר, ומשני באשרה דמשה עסקינן דכתותי מיכתת שיעוריה ומפרשים דאשרה דמשה היינו שלא היה מועיל לה בטול משום דהוי כאשרה של ישראל כיון שזכו בארץ מקודם וא"כ קשה להרמב"ם שלא חילק בין אשרה של עכו"ם לבין אשרה של ישראל, וכתב המ"מ דהרמב"ם אינו גורס משום כתותי מיכתת שיעוריה אלא משום מהב"ע, ומה שאמרו באשרה דמשה זהו שנטעו מתחלה לכך דבזה פסול משום מהב"ע כיון דעיקר האילן גדל בעבירה, ועיין מה שהאריך שם הכ"מ ומה שכתב בדעת הרמב"ם ומה שכתב על דבריהם הלח"מ בפ"א מה' שופר, ועכ"פ לדברי כולם מה שכתב הרמב"ם אשרה הנעבדת היא שנטעו מתחילה לכך, ומה שכתב אע"פ שבטלו מלעבדה היינו שבטלו האשרה, ובאמת לא נראה כלל כדבריהם דאם כונת הרמב"ם באילן שנטעו מתחלה לכך הי' לו לכתוב זה בפי' וגם אם כונתו שבטלו האשרה למה כתב שבטלו מלעבדה ולא כתב סתם שבטלה כמו שכתב הרמב"ם כאן. ונראה לבאר דברי הרמב"ם שם בהל' סוכה ובזה יבואר גם דבריו כאן, והנה עיקר דין כתותי מיכתת שיעוריה הוא היכי דמצותו בשריפה לפי"מ שפירש"י, בסוכה דף ל"א בהא דאמר הגמ' באשרה דמשה עסקינן, ופירש"י, אותם שהיו בשעת כיבוש א"י, שהצריכו הכתוב שרפה כדכתיב ואשריהם תשרפון באש ולולב צריך שיעור והאי כמאן דמיכתת שיעוריה כיון דלשרפה קאי ובר"ה דף כ"ח בהא דאמר רב יהודה שופר של ע"א לא יתקע ואם תקע יצא, בשופר של עיר הנדחת לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עיר הנדחת כתותי מיכתת שיעוריה פירש"י ג"כ משום דעיר הנדחת לשרפה קאי, ועל של ע"ז כתב רש"י ששימשו בו לע"ז ונאסר בהנאה כדתניא אבד תאבדון וכו' ולא כתב מ"ט בשל ע"א לא אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה, וביבמות דף ק"ג ע"ב אמר רבא סנדל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה פירש"י דלאו לשרפה קיימא משום דאית ליה תקנתא בבטול, וכתבו בתוס' שכן פירש"י בר"ה גבי שופר של ע"ז אלא שאין זה בפירש"י שלנו, והקשו בתוס' מהא דאמר בחולין דף פ"ט שופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע לא יצא, ומפרש התם משום דכתותי מיכתת שיעוריה, ותירצו דהתם בע"ז של ישראל דלא סגי ליה בביטול וכדאמר בסוכה דף ל"א הכא באשרה דמשה עסקינן, והקשו בתוס' דבע"ז של ישראל הא טעונה גניזה ולא שרפה כדאמר בע"ז דף נ"ב וכתבו ע"ז וי"ל כיון דטעונה גניזה אין כתותי שיעור גדול מזה א"נ בע"ז של נכרי שעבדה לדעת ישראל שטעונה שרפה וכונתם דזהו כמו אשרה דמשה דטעונה שרפה. ומבואר בזה דיש מקום לומר דבסתם ע"ז לא אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה בין בע"ז של ישראל משום דטעונה גניזה ולא שרפה בין בע"ז של עכו"ם כיון דמהני בטול ואף דבלולב צריך הישראל להגביה כבר כתבו שם בתוס' דנ"מ ביו"ט שני שאין צריך לקנות וכשהגביה ע"מ שלא לקנותו, וא"כ יש לומר בדעת הרמב"ם דמפרש באשרה דמשה כדפירש"י שם, אותם שהיו בשעת כבוש א"י שהצריכו הכתוב שרפה והיינו דבאשרה אחרת לא משכחת לה דאי באשרה דעכו"ם מהני בטול ובאשרה דישראל אינו טעון אלא גניזה, ומה שחידשו התוס' דגם עכשיו אם עבד עכו"ם לדעת ישראל דינה כמו אשרה דמשה אינו מוכרח לפי דעת הרמב"ם ובאמת אשרה של משה דינה כע"ז של ישראל כמש"כ רש"י בע"ז דף נ"ג במה דאמר הגמ' שליחותייהו עבדי ופירש"י הילכך היא ע"ז של ישראל ואינה בטילה עולמית, ומה דצריכה שרפה ע"כ הוא חדוש בדין אשרה דמשה דכן כתב הריטב"א במה דאמר שם בדף נ"ב מנין לע"ז של ישראל שטעונה גניזה, וכתב הריטב"א דמשמע דאפשר הו"א דאינו צריך כלום, והקשה דהא כתיב ואשריהם תשרפון באש וכתב דאפשר הוא חדוש בדין אשרה דמשה, וכן מבואר להדיא בפי' ר"ח בסוכה דף ל"א בהא דאמר באשרה דמשה עסקינן שכתב אבל שאר אשרות אם נטל יצא. -הערות רבנו בגיליון ספרו- בד"ה ומבואר במש"כ דל"א מיכתת שיעורי' בין בע"ז של ישראל משום דטעונה גניזה ולא שרפה בין בע"ז של עכו"ם כיון דמהני בטול וכו', ונ"ב בחוברת תבונה העירו מד' הר"ן גבי כתבו על אסוה"נ ועי' בביאור הגר"א אה"ע סי' קכ"ד שתמה על הר"ן וכתב שהוא ט"ס, ועי' בר"ן שם בסוכה שמביא ד' הרמב"ן דבערלה ותרומה טמאה אמרינן כתותי מיכתת שיעורי' והעירוני לזה, אך זה אינו הערה אלא על לשון הגר"א שם אבל עכ"פ גם הר"ן בסוכה לא כתב אלא על ערלה שצריכה שרפה ולא בהני שאינם טעונים אלא גניזה או קבורה. עד כאן. ונמצא דלהלכה אינו מביא הרמב"ם דינא דמתני' דשל אשרה לא יצא משום דאשרה דמשה אף דבזמן המשנה הי' שייך עוד לומר דין זה שאפשר עוד נמצאו אשרות כאלו, אבל עכשיו ודאי לא שייך זה, ולכן כתב הרמב"ם או שהיה מאשרה הנעבדת היינו שעבדו אותה והיא פסולה משום נעבד דפוסק דיש נעבד למצוה, ומה שכתב אע"פ שבטלו מלעבדה אין הכונה שבטלו הע"ז אלא שבטלו מלעבדה, והיינו דאף שעכשיו אין עובדין אותה כיון שרק פעם היתה נעבדת כבר פסולה, אלא דמזה מוכח דלא כמש"כ המ"מ והכ"מ דכונת הרמב"ם בנטעו מתחלה לכך ואדרבה מוכח דכונתו אפי' באילן שנטעו ולבסוף עבדו דבפ"ח מהל' עכו"ם הל' ג' מבואר מדברי הרמב"ם דאילן שנטעו מתחלה שיהי' נעבד אסור לעולם ואילן שנטעו ולבסוף עבדו אסורין השריגים שיוציא בהנאה, רק כל זמן שעובדין אותו, אבל השריגים שיוציא אח"כ אינם אסורין, ולכן שפיר כתב כאן דזה רק לדין איסור הנאה להדיוט, אבל לאיסור נעבד למצוה אין נ"מ ואם הוא רק מאשרה הנעבדת לא יצא, ודוקא באשרה הנעבדת היינו שעבדו אותה אבל אשרה שלא עבדו אותה יצא בכל גווני בין שהיא של עכו"ם משום דמהני ביטול בין שהיא של ישראל דאין דינה בשרפה ולא אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה וכנ"ל, ולכן פסק כן הרמב"ם בלולב של ע"ז דיצא ולא חילק בין של עכו"ם בין של ישראל וכן בשופר של עכו"ם פסק בפ"א מה' שופר דיצא והוא כרבא בר"ה דף כ"ח ומה דתניא בחולין דף פ"ט, כתב המ"מ פ"א מהל' שופר דאוקמינא לה באשרה דמשה ובאמת שם בגמ' בחולין לא הוזכר כן וכונתו ע"כ למה דאוקימנא בגמ' גבי לולב בסוכה דף ל"א והוא משום דבברייתא דחולין תניא בהדדי שופר ולולב דלא יצא וכיון דבלולב אוקימנא באשרה דמשה ה"נ בשופר ושפיר פריך מהך ברייתא על הא דאמר שם מכסין בעפר עיר הנדחת דהוי סבר דטעמא משום דהוי איסורי הנאה, ומשני דהוא משום כתותי מיכתת שיעוריה ובכיסוי לא שייך זה כדאמר התם. והנה לפימש"כ מקור דברי הרמב"ם שכתב מאשרה הנעבדת זהו מבעיא דר"ל דבעי המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה מי מאיס כלפי גבוה או לא, ופסק בזה לחומרא אבל לא פסק כרב דימי דאמר באשרה שביטלה קא מיבעי ליה אם יש דיחוי אצל מצות דרב דימי לא מיירי באשרה הנעבדת אלא בסתם אשרה, וסבר מקודם דאם נטל לא יצא וכרב יהודה בר"ה דף כ"ח ע"ב דלא סבר מצות לאו להנות נתנו, וכן צריך לומר בהא דאמר בגמ' מקודם באבעיא דר"ל, באילן שנטעו מתחלה לכך לא תיבעי לך דאפי' להדיוט אסור דזהו דלא כרבא דאמר מצות לאו ליהנות ניתנו, וכן כתב שם הרמב"ן והתוס' הקשו שם וכתבו דר"ל אית ליה דרבא אלא דמיבעי ליה לכתחילה אחר ביטול, אבל לשיטת הרמב"ם א"א לומר כן אלא כדברי הרמב"ן דלא סבר כרבא דמלל"נ, וכן הוא לרב דימי אבל הרמב"ם פסק כרבא ולא כרב דימי ופסק כאבעיא דר"ל ובנעבד ולחומרא. עתה נבא לדברי הרמב"ם כאן בהלכה שלפנינו שכתב דאשרה שבטלה אין מביאין ממנה גזירין למערכה, וכתב הכ"מ דהוא מהך סוגיא דע"ז דרב דימי אמר באשרה שביטלה קא מיבעי ליה וכיון דגבי לולב פסלינן למצוה כ"ש דפסלינן לגזירין למערכה, אבל לפימש"כ גבי לולב לא פסק הרמב"ם כרב דימי אלא כרבא ואפי' לא ביטלה אם נטל יצא ודוקא באשרה הנעבדת פסולה משום נעבד, וכאן לא הזכיר הרמב"ם אשרה הנעבדת וא"כ אפי' אם לא עבדה אלא אשרה שנטעה מתחלה לכך דזהו עיקר דין אשרה דקרא, ולכן נכונים דברי המל"מ דמקור ד' הרמב"ם הוא מהירושלמי דהכל מודים דאשרה שביטלה אין מביאין ממנה גזירים למערכה, וטעמא דמילתא, דאשירה שנטעה מתחילה לכך לבד דין איסור הנאה שבה דבזה מהני ביטול הא איכא בה דין מוקצה לע"ז דאסור לגבוה ובמוקצה לא שייך בטול להתיר לקרבן, ולכן כ"ש באשרה דאף דמהני ביטול להתיר להדיוט, אבל אסור לגבוה מדין מוקצה, ומה דבעי ר"ל בירושלמי מהו שיביא ממנה לולב זהו כמו בעיא דרב דימי אליבא דר"ל בבבלי ודלא כרבא וכמש"כ ואנן קיי"ל כרבא דמצות לאו להנות נתנו, ולכן אם אינו עומד לשריפה שהיא של ישראל דטעונה גניזה או של עכו"ם דמהני ביטול אם נטל יצא ודוקא של עיר הנדחת לא יצא דדינה לשריפה וכמו שבארנו. ובזה שבארנו נוכל ליישב מה שהקשה הכפות תמרים בסוכה על מה שפסק הרמב"ם בפ"א מהל' פרה הל' ו' אזוב של אשרה ושל עיר הנדחת ושל ע"ז ושל תרומה טמאה פסולה של תרומה טהורה לא יזה ואם הזה כשר, והביא שם הכ"מ דהוא מתוספתא הביאה הר"ש פ"א דפרה וכתב שם דשל אשרה הוא באשרה דמשה משום דמיכתת שיעוריה, והקשה הכפות תמרים דלמה הביא הרמב"ם הך דינא דשל ע"ז כיון דבהל' לולב פסק כרבא דשל ע"ז לא יטול ואם נטל כשר, ולפי"מ שכתבנו דהרמב"ם לא פסק דין אשרה דמשה וגבי לולב פסל רק של אשרה הנעבדת, א"כ קשה גם בשל אשרה למה פסק דפסול גם בדיעבד, אבל לפימש"כ מבואר דנ"מ גדולה בין דין אזוב דפרה ובין לולב דכיון דפסק כאן דמשתחוה להר אבניו פסולים למזבח, ובגמ' אמר בזה דהוא משום דמכשירי קרבן כקרבן דמי וא"כ אזוב שמזין בו מי חטאת הוי כמו מכשירי קרבן, כיון דהמי חטאת דינם כקרבן דחטאת קריי' רחמנא, ולכן לא צריך אשרה דמשה דאין צריך לזה טעמא דכתותי מכתת שיעוריה אלא דפסול משום דין מוקצה ונעבד וכנ"ל. ומבואר בזה מה שפסק הרמב"ם בפ"ד מה' יבום וחליצה הל' כ' דסנדל של ע"ז אם חלצה חליצתה כשרה וכתב הכ"מ בפ"ח מהל' לולב דמיירי לאחר ביטול או דבסנדל של חליצה לא אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה דלא צריך שיעור, ודבריו במה שכתב דמיירי לאחר ביטול ודאי תמוה דהרמב"ם כתב בסתם, ומוכח דהוי בכל גווני, ומה שכתב דלא צריך שיעור תמוה דהא פסול של עיר הנדחת, וכתב הרמב"ם שהרי אינו עומד להלך בו, אבל לפימש"כ מיושב דשל ע"ז בכל גווני אינו עומד לשרפה וכנ"ל. ומה שהקשה הלח"מ במה דפסק הרמב"ם כל הני ספיקי דפסולין הוא פשוט דלא פסק דבספק הורצה אלא בקרבנות דמספק לא יביא חולין לעזרה, אבל כל הני אפשר לתקן וממילא מספק פסולין כדין כל ספיקא דאורייתא. -מלואים והשמטות- לידידי הרב הג' הנעלה מו"ה אברהם שפירא שי' ממצוייני ישיבת חברון בפ"ד מהל' איסורי מזבח הל' ז' במש"כ ליישב קושיית הכפות תמרים במה שפסק הרמב"ם דאזוב של ע"ז פסול, אף דגבי לולב פסק דאם נטל יצא, וכתבתי דאזוב הוי כמכשירי קרבן כתב ע"ז דלא אַמרינן דחטאָת הוא אלא עד שתעשה אפר, כדאיתא במנחות דף נ"א, נכונים דבריו וגם מה שכתב דכיון דע"ז מטמא פסול להזות בו ג"כ דבריו נכונים, אך מה שטרח ליישב גם אזוב של עיר הנדחת איני יודע למה דחק בזה, דהא כל הקושיא הוא רק על אזוב של ע"ז דאינו טעון שרפה דבשל ישראל טעון גניזה ובשל עכו"ם מהני בטול וכמו שבארתי שם, אבל של עיר הנדחת ודאי טעון שרפה וכתותי מיכתת שיעוריה ואזוב צריך שיעור שלשה קלחים ובאגודה והוא פשוט.

1 או גנוב או גזול אפילו לאחר יאוש. כתב ה"ה ומבואר בגמ' שאפילו אחר יאוש הגזול פסול ותמהני דגרסינן בר"פ סוכה כ"ט: הגזול פסול אפילו ביו"ט שני משום מצוה הבאה בעבירה ור' יצחק בר נחמני אמר שמואל לא שנו אלא ביו"ט ראשון אבל בשני מתוך שיצא בשאול יוצא בגזול כלומר דביו"ט ראשון לא מיפסל אלא משום לכם ופסק רבינו כר' יצחק כמבואר בדבריו בסוף פ' זה וטעמו משום דבגמרא אותביה עליה דר' יצחק ופריק רב אשי אליביה וכיון דרב אשי דבתרא הוא הוא פריק אליביה אלמא כוותיה ס"ל הכי נקטינן. ומעתה אילו היה פוסק רבינו כר' יוחנן ודאי היינו אומרים שנתבאר בגמ' דלאחר יאוש פסול כיון דפסוליה משום מצוה הבאה בעבירה אבל כיון שפוסק כר' יצחק דטעמא משום לכם כיון שקנהו אפילו שהמצוה מסייעת בקנין יצא דכיון שקנינו ומצותו באים כאחד שפיר קרינן ביה לכם. אלא כך י"ל דרבינו סובר כמ"ד דיאוש כדי לא קני כמבואר בפ"ב מהל' גזילה וכיון דפסולא דגזול ביום ראשון משום לכם ודאי דאפילו לאחר יאוש פסול:

2 או שהיה מאשרה וכו'. באמת כי לשון זהו קשה עד מאד כפי סוגיית הגמ'. ודברי ה"ה בכאן אינם נכונים בעיני שכתב שרבינו גורס גירסא אחרת שאינה בנוסחאותינו ועוד דאם איתא לאותה גירסא אליבא דר' יוחנן דוקא אתמר דאית ליה נמי הכי גבי גזול אבל לר' יצחק בר נחמני דבגזול לא חייש למצוה הבאה בעבירה ה"ה דבאשרה לא חייש וכבר כתבתי בבבא הקודמת לזו דרבינו פוסק כר' יצחק בר נחמני דלית ליה פסול משום מצוה הבב"ע ועוד שאפילו לדעת שאר פוסקים אינה לאותה גירסא שהרי כתבו המפרשים אההיא דר' יוחנן דכל שנקנה בתחלה בלא סיוע דמצוה שוב אין בו משום מהב"ע ולא פסיל ר' יוחנן אלא היכא שלא קנהו עדיין או שקנהו אלא שהמצוה מסייעת בקנין וא"כ גבי אשרה דליכא למימר ביה הכי שהעבירה שהיא נטיעתה לעכו"ם אין המצוה מסייעת בעשייתה כלום אפילו לר"י לא מיפסיל אלא ודאי לית להו אותה גירסא. ועוד קשה לדבריו דיותר ראוי לאסור עבודת כוכבים של עכו"ם כל שלא בטלוה וכ"ש של ישראל שאין לה ביטול מאשרה שבטלוה אע"פ שתחלת נטיעתה היתה לעבודת כוכבים ועוד דהא בסוף כיסוי הדם חולין פ"ט:. תניא לולב ושופר של עכו"ם פסולים אפילו דיעבד ואמר רב אשי התם אליבא דרבא דה"ט משום דכתותי מיכתת שיעורייהו ובמאי מוקי להאי רבינו אם דעתו להכשיר אפילו בעכו"ם של ישראל ועוד שלא כתב ה"ה מהיכן הוציא רבינו דאשרה אפילו נתבטלה לא יצא. אבל כך נ"ל לומר דלדעת רבינו דין לולב ושופר של עבודת כוכבים כך הוא דקודם ביטול לא יצא משום דמיכתת שיעורייהו וכדאמרינן בסוף כיסוי הדם ולאחר ביטול לכתחלה לא יטול ולא יתקע משום דמאיסי אבל בדיעבד כשרים והיינו דאמר רבא בפרק לולב הגזול סוכה ל"א: לולב של עכו"ם אם נטל כשר וכמו שנפרש בסמוך בס"ד. ודין האשרה כל שמתחלה נטעו להיות נעבד אפילו בטלו אם נטל לא יצא והיינו דאמרינן בפרק כל האלילים ע"ז מ"ז בעי ריש לקיש המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה באילן שנטעו מתחלה לכך לא תבעי לך דאפילו להדיוט נמי אסור כי תבעי לך נטעו ולבסוף עבדו דשרי להדיוט פשיטא דאפילו נתבטלה מאיסא למצוה ופסול דיעבד וכיון דחזינן דבאילן שנטעו מתחלה לכך קאמר לא תבעי לך לומר דפשוט הוא ולא חזינן מאן דפליג עליה כוותיה נקטינן. ובפרק לולב הגזול סוכה ל"א: אמתני' דלולב של אשרה ושל עיר הנדחת פסול מקשינן בגמ' ושל אשרה פסול והאמר רבא לולב של עכו"ם לא יטול ואם נטל כשר וה"פ אי אשרה דמתני' קודם ביטול פשיטא דפסול דכתותי מיכתת שיעוריה ולא אשמעינן מידי לא באשרה ולא בעיר הנידחת א"ו דלאחר ביטול עסקינן והאמר רבא דלאחר ביטול אם נטל כשר ומהני דאה"נ דלאחר ביטול אשמעינן מתני' ולא דמי לדרבא דהכא באילן שנטעו מתחלה לכך עסקינן דהיינו אשרה דמשה כלומר שהיא כתובה דכיון שמתחלת ברייתה כתותי מיכתת שיעורה מאיסא למצוה אבל עכו"ם כיון שבתחלת ברייתה לא מיכתת שיעורה אם נטלה אחר שנתבטלה יצא דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת ש"מ כלומר דלמאי דס"ד לא דמיא לעיר הנדחת שזו מבוטלת ועיר הנדחת אינה מבוטלת אבל השתא דאמרינן דביטול לא שרי לה למצוה כך לי מבוטלת כמו אינה מבוטלת והוי שפיר דומיא דעיר הנדחת והא דאמרינן בפ' ראוהו ב"ד ר"ה כ"ח אמר ר' יהודה שופר של עכו"ם אם תקע בו יצא וכתוב בקצת נוסחאות מ"ט מצות לאו ליהנות ניתנו דמשמע דבשלא בטלו עסקינן י"ל שכשכתב רבינו שופר של עכו"ם אם תקע בו יצא לא פסק כן משום ר"י דלא קי"ל דעתיה למשרי קודם ביטול אלא משום דממאי דאמר רבא לגבי לולב דלאחר ביטול כשרה דיעבד שמעינן לשופר וזהו שלא כתב רבינו בשופר של עכו"ם שהטעם משום דמצות לאו ליהנות ניתנו כשם שכתב בשופר של עולה. א"נ שאינו גורס מ"ט וכמ"ש בנוסחאות שלנו ואתי ר"י כרבא והא דאמר רבא בפ' מצות חליצה יבמות ק"ג: דסנדל של עכו"ם אם חלץ בו כשר ופסק רבינו פ"ד מהלכות יבום וז"ל סנדל המוסגר והמוחלט ושל עכו"ם אם חלץ בו יצא ואע"פ שהוא אסור בהנאה, י"ל דההיא נמי בלאחר ביטול ולכתחלה לא משום דמאיס למצוה וכמו שפר"ת. ומ"ש אע"פ שהוא אסור בהנאה לא קאי אלא אמוסגר ואמוחלט ולא לשל עכו"ם. א"נ אפילו נימא דקאי אכולהו לק"מ דלא דמו שופר ולולב שיש להם שיעור קצוב וכי עומד לשריפה מיכתת שיעוריה כלומר הוא חסר משיעורו הקצוב לו אבל לסנדל דחליצה דלית לן בה שיעור קצוב אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ונהי דבעי שיהא חופה רוב רגלו כיון שהרי אני רואה שהוא חופה ואין לנו בו שיעור קצוב לא אמרינן דמיכתת שיעוריה תדע דמוסגר ומוחלט כשרים ואע"ג דעומדים לשריפה ואין לומר דהיינו משום דאפילו בשעת שריפה קרוי בגד וכדאמרינן התם דהא התם נמי אמרינן אליבא דמאן דפסל דדוקא לענין טומאה איקרי בגד בשעת שריפה ולא גמרינן מינה לחליצה וכולהו דלא גמרינן מטומאה אלא דמאן דמכשיר סבר כיון דאין לנו שיעור קצוב לא אמרינן ביה מיכתת שיעוריה וה"ה לעכו"ם וכמ"ש. כנ"ל ליישב דעת רבינו ודברי המפרשים ליישב הסוגיות לפי שיטתם יש בהם כמה פקפוקים ירגישם העומד על דבריהם:

1 סוכה פתח ↗

לוּלָב הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ — פָּסוּל. שֶׁל אֲשֵׁירָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת — פָּסוּל. נִקְטַם רֹאשׁוֹ, נִפְרְצוּ עָלָיו — פָּסוּל. נִפְרְדוּ עָלָיו — כָּשֵׁר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יַאַגְדֶנּוּ מִלְמַעְלָה. צִינֵי הַר הַבַּרְזֶל — כְּשֵׁירוֹת. לוּלָב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים כְּדֵי לְנַעְנֵעַ בּוֹ — כָּשֵׁר.

2 אבן האזל על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה פתח ↗

סנדל המוסגר והמוחלט ושל כו"ם שמניחין אותו ברגלי הצורה לא תחלוץ בו, ואם חלצה חליצתה כשרה, ואע"פ שהוא אסור בהנאה. אבל סנדל של תקרובת כו"ם ושל עיר הנדחת או שנעשה למת שיקבר בו אם חלצה בו חליצתה פסולה שהרי אינו עומד להלך בו. הכ"מ בפ"ח מהלכות לולב הלכה א' כתב וז"ל והא דאמר רבא בפ' מצות חליצה דסנדל של עכו"ם אם חלץ בו כשר ופסק רבינו בפ"ד מהל' יבום וכו' יש לומר דההיא נמי בלאחר ביטול ולכתחילה לא משום דמאיס למצוה, ומש"כ אע"פ שהוא אסור בהנאה לא קאי אלא אמוסגר ומוחלט ולא לשל עכו"ם עכ"ד ודבריו תמוהים דודאי אי אפשר לומר כן בדברי הרמב"ם דאיירי דוקא בבטלו דהרמב"ם כתב בסתם ומוכח דהוי בכל גוונא, אכן עוד כתב הכ"מ וז"ל א"נ אפילו נימא דקאי אכולהו לק"מ דלא דמי לשופר ולולב שיש להם שיעור קצוב וכי עומד לשרפה מיכתת שיעוריה כלומר הוא חסר משיעורו הקצוב לו, אבל לסנדל דחליצה דלית לן בה שיעור קצוב אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו לא אמרינן דמכתת שיעוריה, תדע דמוסגר ומוחלט כשרים ואע"ג דעומדים לשריפה, וגם דבריו אלו הם תימה דהא בתקרובת עכו"ם כתב הרמב"ם דחליצתה פסולה. ובעיקר שיטת הרמב"ם בזה בארתי בפ"ד מהלכות איסורי מזבח הלכה ז. ע"ש מה שבארתי בארוכה. והנה המ"מ כתב ופירוש תקרובת עכו"ם כגון שזבח בהמה לפנים ועשה מנעל מעורה, אבל אם הקריבו סנדל ומסרוהו לפניה לשם דורון אין זה תקרובת עכו"ם, שאין תקרובת אלא המשתפך כעין פנים, וכן מתבאר מדברי רבינו שהכשיר אותו שמכניסין ברגלי הצורה, וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א, והיינו דחולקין על רש"י שכתב לפרש של תקרובת עכו"ם שהקריבוהו ומסרוהו לפניו לשם דורון, וכתב ע"ז הרמב"ן דאינו מחוור משום דבעי משתפך כעין פנים, וכן הקשו הרשב"א והריטב"א, ועי' מה שנתבאר בשיטת רש"י בפ"ג מהל' עבודת כוכבים הלכה ד' דשיטת רש"י דהיכי שהקריבוהו ומסרוהו לדורן לעכו"ם לא צריכנן לדין עבודות כעין פנים, כיון דזהו ממש תקרובת לעכו"ם, ורק בהקדיש לעכו"ם ונותן לעכו"ם מרחוק, בזה לא מהני אלא בכעין עבודות דפנים, וכדמוכח זה מהגמ' בע"ז דף נ"א כל שהוא לפנים מן הקילקלין אפי' מים ומלח אסור ולא קאמר שזרק המים והמלח, ומשמע דאפילו הניח המים והמלח חייב ואסור, ומוכח מזה דיש נ"מ בין דבר שמקריבה ממש לפני ע"ז ונותנה לעכו"ם ובין דבר שעובד בזה מרחוק לפני ע"ז, וע"ש שמבאר כן גם שיטת הרמב"ם דבספת לה צואה חייב אף דלא הוי כעין עבודת פנים ואף דאין עבודתה בכך ומש"כ הרמב"ם דבשחט לה חגב פטור אלא א"כ היתה עבודתה בכך, היינו משום דבשחיטה אינו עובדה בשחיטה שחושב בהשחיטה שמקריבה לעכו"ם והיינו שמקריב הבהמה השחוטה לעכו"ם אלא שעובד בשחיטתו לעכו"ם, וכדמוכח זה לר"א דס"ל דסתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם, ואפי' בבהמה ששוחטה לביתו ואטו יסבור ר"א דאין עכו"ם אוכל בהמות לעצמו, וע"כ דכיון ששוחטה ומחשב שעובד בזה לשם עכו"ם כבר הוי בזה עבודת עכו"ם ונחשב לתקרובת עכו"ם ומיושב מש"כ הרמב"ם דבשחט לה חגב דפטור אלא א"כ היתה עבודתה בכך, והמ"מ כתב דמדברי הרמב"ם שהכשיר באותן שמניחין בצורה הוא כשיטת הרמב"ן והרשב"א ולפמש"נ שיטת הרמב"ם ג"כ כרש"י, ולדעת הכ"מ בפ"ח מלולב שהעמיד לאחר ביטול, וכן למש"כ בפ"ד מאיסורי מזבח דבסתם ע"ז לא מיכתת שיעורי' א"ש. -השמטות- בדין סנדל של עכו"ם דלא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה, כתב הרמב"ן וז"ל פרש"י ז"ל הואיל ולהילוכא עביד וכו', ואי משום דאיסורי הנאה חליצה לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות נתנו, ואע"ג דהכא בעיא לאינסובי ובלא חליצה לא נסבי לה. כיון דלא מעכב בה אלא מצוה לאו הנאה היא, ולכתחילה לא תחלוץ מפני שנראה כנהנית, וקשה על הרמב"ן מגמ' ערובין דף ל"א דלא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו אם מערבין לדבר הרשות, ואע"ג דלא מעכבא בי' אלא איסור שאסור לילך בלא ערוב, ואין לומר דנשואין הוי מצוה דלא הזכיר זה הרמב"ן כלל. ונראה עפ"מ שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בפ"ו מהל' עירובין אם מברכין על ערובי תחומין דסובר הרמב"ם דמברכין והראב"ד כתב דהא אינו אלא קולא ולא חומרא, ודברי הראב"ד תמוהים דהא גם שחיטה הוי קולא, וצריך לומר בכונתו לפמש"כ המ"מ בדעת הרמב"ם שכתב דבדיעבד גם אם עירב לדבר הרשות עירובו עירוב, וכתב המ"מ בשם הרמב"ן דהא מועיל גם למ"ד תחומין דאורייתא מטעם דשם ביתו, ולכן יש לומר דסובר הראב"ד דלא הוי מצוה כלל אלא חילוף דירה ואין כאן דין תיקון כמו שחיטה דעכ"פ יש דין ומצוה לשחוט מן הצואר ובאופן זה הוי הכשר הבהמה, אבל ערובין לא הוי רק הכשר ומקום דירה ואם הוא נהנה בכך לא הוי משום מצות לל"נ. אכן בדעת הרמב"ם יש לומר דבמה דכתב הראב"ד בהשגתו ואע"פ שאין מערבין אלא לדבר מצוה אין המצוה נוגעת לערוב, ונראה דהרמב"ם סובר דבזה תליא דאם אין מערבין אלא לדבר מצוה ע"כ אנו אומרים דעירוב הוא תיקון כמו שחיטה, ואפי' אם מועיל בדאורייתא אפשר דיש איזה דרשה או מהלכה דמהני עירוב, אבל עכ"פ בתורת תיקון אבל אם מהני לדבר הרשות אין כלל הכרח לומר דהוי תיקון. והנה הפליתי כתב במש"כ המחבר דאסור לשחוט בסכין של עכו"ם בהמה מסוכנת, וכתב ע"ז הפליתי דמטעם מצות לל"נ צ"ל מותר אפי' במסוכנת והגרעק"א דחה דבריו דבדבר הרשות לא אמרינן מצות לל"נ, וכגמ' ערובין דל"א דאם מערבין לדבר הרשות ל"א מלל"נ, ויש להעיר מחליצה לפ"מ שנסתפק החכ"צ אם כשאינה רוצה לינשא פטורה ומלשון הרמב"ם בספר המצות משמע באמת דלא כהחכ"צ, אך עוררוני בני הישיבה דעכ"פ אם היא רוצה יש עליו מצוה, ואינו מיושב דמ"מ גבי דידה ליכא מצוה, ומ"מ אמרי' דבסנדל של עכו"ם אם חלצה חליצתה כשרה ופרש"י דמלל"נ, וביותר יש להקשות ממה דמבואר בסה"מ מצוה ק"ט דטבילה לא הוי מצוה רק הכשר ומ"מ אמרינן מצות לל"נ. ובמה שכתבתי יש ליישב מה שהקשה השעה"מ להשיטות דבהנאת הגוף בשעת המצוה לא אמרינן מלל"נ וא"כ במערבין לילך לבית המשתה אמאי אמרינן מלל"נ, ותי' השעה"מ דזהו דוקא אם נהנה מגוף הדבר, אבל כאן לא נהנה מגוף ביה"ק, ובאמת אין החילוק מוכרח, אבל לפי דברינו אפשר לומר דאם אין מערבין אלא לדבר מצוה אפשר לומר דהוי באמת ערוב תקנה של מצוה ולא מהני סברא דמקום פיתא דליהוי באמת ביתו, וראי' מדאין מערבין לדבר הרשות, אבל אי אמרינן דמערבין לדבר הרשות אז אמרינן דמקום פיתא גורם הוא מסברא, ונמצא דהתקנה הוי דלא ילכו בלא ערוב ובזה לא שייך מלל"נ. והנה לדינו של הפליתי הי' אפשר לדון דבאמת יש נ"מ דבזה שמקיים בהסכין מצות שחיטה בזה נוכל לומר מצות לל"נ, אבל בזה שממית אותה ועושה אותה לאינה חיה, זהו כדין עירוב, שעושה אותה באופן שלא יהי' בה איסור אבר מן החי, אלא דאפשר לומר דכיון דמפרכסת ה"ה כחיה א"כ לא מתה כלל בשעת ההיתר והותרה רק ע"י המצוה ולכן דמי ממש לחליצה וטבילה שהותרה ע"י המצוה. ובעזה"י יבואר בזה בהלכות שחיטה.

כסף משנה על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב ז׳:כ״ז » « כסף משנה על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב ח׳:ג׳