חולין ע״ד

« חולין ע״ג ע״ב חולין ע״ה ע״א »

1 רש״י פתח ↗

אין בהם - איסור לאו של אבר מן החי:

1 רשב״א פתח ↗

1 חידושי רמב"ן פתח ↗

1 דור רביעי פתח ↗

1 מהר"ם פתח ↗

1 רבינו גרשום פתח ↗

אכלו לזה אינו לוקה. כלומר לאבר המדולדל בבהמה:

2 רש״י פתח ↗

אכלו לזה - האבר המדולדל:

2 גליון הש״ס פתח ↗

רש"י ד"ה כי אמרי אנא וכו' דלא משום נבלה מתרינן. תמוה לי אמאי ל"א כפשוטו דהאבר הוא כזית עם הגידים והעצמות דלגבי נבלה הוי חצי שיעור וכן נ"מ להושיטו לבן נח:

2 דור רביעי פתח ↗

עוד שם גמרא בעי׳ ר׳ הושעי׳ הושיט ידו למעי בהמה ושחט בן ט׳ חי מהו, תבעי לר״מ ותבעי לרבנן וכו׳, כבר כתבנו לעיל בריש פרקן דספקו של ר׳ הושעי׳ הוא בהאי דאמרה תורה כל בבהמה תאכלו, אי הכונה דשחיטת סימני האם פועלים על הולד, משום דכל זמן שלא יצא לאויר העולם עדיין כאחד מאבריה יחשב, ואין עליה שם בהמה, ואז לא דרשינן בהמה בבהמה אלא כל בבהמה, דכל הנמצא בתוכה כגופה חשוב, וא״כ פשיטא דאין לו שחיטת עצמו בפנים, או נאמר דע״י שחיטת סימני האם נחשב גם סימני הולד כשחוטין, ודרשינן בהמה בבהמה, דאף על פי שנחשב הולד כבהמה מ״מ שחיטת אמו מטהרתו כמו שחיטת עצמו, וא״כ נאמר גם כן דשחיטת עצמו מהני נמי במעי אמו. ומה שמכריח אותנו לאמר דבר זר זה, דסימני הולד נחשבין כשחוטין ע״י שחיטת סימני האם, הוא משום צד האבעי אליבא דר״מ דס״ל דבן ט׳ חי טעון שחיטת עצמו כשיצא, דבהמה גמורה בבהמה לא ניתר, והוא בודאי לא דריש אלא כל בבהמה ולא בהמה בבהמה, וכמו שכ׳ נמי הראש יוסף ז״ל לעיל, וא״כ לדידי׳ ודאי י״ל דמהני שחיטת הולד כשהושיט ידו למעי האם ושחטו. וא״כ נצמח מזה לרבנן נמי מהני, דהא ס״ל ד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, ופרש״י ז״ל לקמן משום דע״כ קרא להתיר אתא ולא לאסור, וא״כ לענין זה נמי אי נאמר דלר״מ מהני שחיטת הולד בפנים, איך יאמרו חכמים משום דסבירי להו, דהקרא אתא להתיר ב״ט חי הנמצא בבהמה, שיהי׳ נצמח מזה איסור אם שחט את הולד בפנים ואח״כ מתה אמו, דאי לאו קרא דכל בבהמה תאכלו הי׳ מותר, וע״י האי קרא נאסר. וזה כונת רש״י ז״ל בד״ה או דלמא אפילו לרבנן, שכתב דמכש״כ לר״מ דאמר שחיטה שייכא ביה ור״ל דבהאי צד האבעי ע״כ לאמר דבלאו קרא הי׳ ראוי הולד שבפנים לשחיטה. והנה האי אבעי׳ לא אפשטה, והרמ״א בהגה סימן י״ד פסקה לחומרא ותימה על הרמב״ם והטור וב״י שהשמיטוה, ודוחק לומר משום דאנן בלא״ה לא סמכינן על ידיעתינו שהוא ב״ט שכלו לו חדושיו כמש״כ הרמ״א בהגה סימן י״ג. אולם לפע״ד נראה דלפי מה דאמר ר׳ אלעזר אמר ר״א, דהא דפליגי ר״מ ור״י בחלב וגיד, הלכו בו לשיטתם ובב״ט חי פליגי, דלר״מ דטעון שחיטת עצמו אסור, ולר״י דניתר שחיטת אמו מותר, ע״כ דלית לי׳ כהאי אבעי׳ דר׳ הושעי׳ דהכא, דלהאי צד האבעי׳ דמהני שחיטת עצמו במעי האם, איך פליגי בחלבו וגידו דהא אם ניתר בשחיטת עצמו, פשיטא דחלבו וגידו נמי אסורין בשליל זה, אע״ג דליכא אוירא דהא יוצא מת, דכמו דלא בעינן אוירא לשחטה כמו כן וק״ו דלא בעינן אוירא לגיד וחלב, וא״כ איך קאמר דלר״י דמותר בשחיטת אמו הותר החלב והגיד, והא כבר נאסר החלב והגיד בעודן במעי האם, ואיך תפעול שחיטת האם על הולד מה שלא תפעול שחיטת עצמו שיש לו במעי אמו. אלא ודאי דלהאי דר״א אר״א לית לי׳ להאי אבעי׳, וס״ל דלכ״ע לא מהני שחיטת עצמו בעודו במעי האם, ולהכי פליגי שפיר לשיטתם בנשחטה האם ויצא הב״ט חי לאויר העולם, דלר״מ דלא היה מהני השחיטה נאסר עתה, ע״י אויר העולם החלב והגיד, ולר״י דמהני השחיטה על השליל, תו ליכא אוירא דיאסר, ולכן נדחה האי ספקו של ר׳ הושעי׳ מקמיה פשיטותי׳ דר״א אר״א, ועיין עוד לקמן במשנה מה שכתבתי בזה ודו״ק היטב.

2 רבינו גרשום פתח ↗

כי אמרי במיתה דעושה ניפול. כלומר ולוקה משום אבר מן החי:

3 רש״י פתח ↗

אהדרינהו - בכעס:

3 שטיינזלץ פתח ↗

אמר ליה לו רב הונא: אנן אמאן אנחנו על מי נסמוך? שהרי יש לנו שתי שמועות סותרות בשם רב! אהדרינהו החזיר רב יוסף לאפיה את פניו בהקפדה, אמר ליה לו: מאי קושיא מה הקושיה? כי אמרי אנא כאשר אמרתי אני בשם רב שלוקה משום אבר מן החי — אמר רב דבר זה במקרה של מיתה, שהיא עושה ניפול, שהאבר נחשב כאילו נפל מן הבהמה בחייה. כי כאשר אמר איהו הוא רב יצחק בר שמואל בר מרתא בשם רב שאינו לוקה — הרי זה בשחיטה, שאינה עושה ניפול, והאבר נחשב כמחובר לגוף הבהמה בשעת השחיטה, והותר בשחיטתה, ולכן אינו לוקה על אכילתו.

3 רבינו גרשום פתח ↗

מנבלתם נפקא. כלומר לאחר מיתה מטמאין השרצים אבל בחיים אין מטמאין:

4 רש״י פתח ↗

וכל אשר - בשרצים כתיב:

4 שטיינזלץ פתח ↗

אמר רבא: מנא הא מלתא דאמור רבנן מנין דבר זה שאמרו חכמים: מיתה עושה ניפול, שחיטה אינה עושה ניפול? דכתיב שנאמר בפרשת השרצים הטמאים: "וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא" ויקרא יא, לב, ויש לשאול: המילה "במותם" למעוטי מאי למעט את מה היא באה? אילימא למעוטי אם תאמר למעט בחייהם, לומר שבחייהם אינם מטמאים — הרי דבר זה מ"נבלתם" נפקא יוצא, שנאמר: "כל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא" שם לז, ונבילה משמעה יצור מת! אלא שמע מינה למד מכאן דין אחר, ביחס לאברים המדולדלים שבהם, כאילו נאמר: כל אשר יפול מהם — במותם, לומר: דווקא מיתה עושה להם ניפול, להחשיבם כאילו נפלו, ומטמאים כאבר מן החי, ואין שחיטה עושה ניפול, אלא הריהם נחשבים כחלק מגוף הבהמה בשעת השחיטה.

5 רש״י פתח ↗

בשרצים כתיב - דלא שייכא בהו שחיטה והיכי ממעטת שחיטה מהאי קרא:

5 דור רביעי פתח ↗

רש״י ד״ה קרעו שאין צריך שחיטה, ומודה ר״מ בהו דאתרבו מכל בבהמה תאכלו, דלאו חדשים איכא ולאו אוירא איכא, הלכך לאו בהמה הוא עכ״ל. ויש להעיר הלא בבן ט׳ מת שפיר איכא חדשים, דמי לא עסקינן דשלמו לו חדשיו בעודו חי ולא עוד אלא אפילו בשעת שחיטה אפשר דהיה חי, ומ״מ ר״מ מתיר כל שנמצא מת כשפתח הבהמה, וכמש״כ הרא״ש ז״ל דלא חילק ר״מ בין מת קודם שחיטה למת אחר שחיטה, אלא בין מצאו חי למצאו מת, ואי לר״מ חדשים לחוד גרמו דלא לשתרי בשחיטת אמו, איך מתיר במצאו מת. וכן נפלאו דברי רש״י ז״ל בד״ה טעון שחיטה, שכתב דחדשים גרמו לשווי׳ בהמה באנפי נפשי׳. דזה ודאי ליתא, וכמו שכתב רש״י ז״ל בעצמו ע״ב ד״ה חלבו, דמאי בסה״ד, דגה״נ נוהג בשליל וחלבו דשליל אסור בבן ט׳ חי. דקסבר חדשים ואוירא גרמו, ואע״פ שנשחטה אמו והוציאוהו עכ״ל. הרי דגם לר״מ בעינן אוירא דגיד וחלב, אע״פ דלא בעי אויר דלידה, וכל זמן דהולד סגור במעי האם ליכא איסור גיד וחלב, וה״ה דמהני שחיטת האם עליו אע״פ ששלמו לו חדשיו וחי, ולא פליג אלא כשמצאו חי לאחר שפתח הבטן אחר שחיטת האם, דאז לא מהני השחיטה למפרע. ועיין בחידושי הרשב״א ז״ל דנתקשה בדברי רש״י אלו כנ״ל, והביא דלכך כתבו רבותינו בעלי התוס׳ דלא אסור אלא בחדשים וביציאתו לאויר העולם קודם מיתה וכו׳ וזה אינו מחוור אבל הרמב״ן ז״ל תירץ ליישב פרש״י ז״ל, דכל דליכא שחיטה בגופו מודה ר״מ, דמתרבי מכל בבהמה תאכלו, אבל בן ט׳ חי דאיכא שחיטה בגופו לא מרבי לי׳ ר״מ, ונכון הוא עכ״ל הרשב״א. ובעניי לא הבנתי מה חידש לן הרמב״ן ז״ל ליישב שיטת רש״י, הלא סכ״ס קודם יציאתו לאויר עולם, ליכא שם בהמה עליו, לא לעניין להיות צריך שחיטה לעצמו, ולא לעניין איסור גיד וחלב, דהרי מודה ר״מ דאף שהיה חי בשעת שחיטה ורק שנמצא אח״כ מת הותר בשחיטת אמו, וחלבו וגידו מותרין, ואיך כתב רש״י ז״ל דחדשים לחוד גרמו לשווי׳ בהמה באנפי נפשי׳ וזה ליתא דחדשים ואוירא בעינן. ותדע שכן הוא דבנמצא עובר מת אפילו לא נשחטה אמו, אלא נהרגה או נפסלה בשחיטה ג״כ אן על הולד המת איסור גיד וחלב, ולדידן דאין בגידין בנו״ט מותר הגיד לגמרי, והחלב אסור רק משום נבלה ולא כרת דחלב, שכן כתב הרמב״ם ז״ל בריש פ״ז ממ״א דנפל של מיני בהמה טהורה, חלבו כבשרו ואוכל מבשרו כזית לוקה משום אוכל נבלה וסתמא קאמר אפילו נפל ששלמו לו חדשיו ונולד מת, דהרי בהלכ׳ ג׳ שם פסק דבן ט׳ חי הנמצא אחר שחיטה אע״פ שניתר בשחיטה חלבו אסור ומ״מ דוקא בנמצא חי אבל אנמצא מת חלבו מותר. והרי השחיטה לדידי׳ לא מהני להתיר החלב, ומ״מ בבן ט׳ מת חלבו מותר, וע״כ משום שלא יצא חי לאויר העולם אין כאן איסור חלב. ועל דבר זה לא מצי רש״י לפלוג, דכן מוכח מסוגי׳ דלקמן, דפליגי ר״י ור״ל בלשון הראשון, בהטילה נפל אי אוירא גרום לאסור החלב או לו, ואח״כ קאמר דכל היכי דלא כלו לא חדשיו כ״ע לא פליגי דלאו כלום הוא כי פליגי היכי דהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן ט׳ חי וכו׳. ולמה לא קאמר דפליגי גם בבן ט׳ מת, דאז כבר כלו לו חדשיו, אלא שנולד מת אלא ודאי דכל שנולד מת דינו כלא כלו חדשיו, ומשום דליכא כאן אוירא, דאוירא בעודה בחיים בעינן, וע״כ צריך לאמר דהא דכתב רש״י ז״ל חדשים גרמו היינו עם אוירא, ומה שכתב בד״ה קרעו דלאו חדשים ולא אוירא איכא, הכונה דבבן ח׳ חי דאיכא אוירא מחיים ליכא חדשים, ובבן ט׳ מת דאיכא חדשים ליכא אוירא מחיים. וכן הא דכתב רש״י ז״ל לקמן אהא דאמר ר״י חלבו כחלב בהמה בד״ה דהושיט ידו חדשים גרמו, וכיון שכלו לו חדשיו חלבו אסור, ומיהא כי שחטה לאמו שרי לר״מ מכל בבהמה תאכלו עכ״ל, לדעתי גם כאן ע״כ הכונה דחדשים ואוירא גרמו, אלא דמ״מ צריך רש״י ליישב למה מותר החלב של בן ט׳ חי אחר שחיטה של האם לר״י, כיון דיצא חי ואיכא חדשים ואוירא ע״ז מתרץ רש״י דכי שחטה לאמו הרי נחשב גם הולד כשחוט וכמת, ותו ליכא אוירא מחיים, והוה כמו נפל שלא כלו לו חדשיו, דג״כ ליכא בי׳ איסור חלב. ולכן כל מקום שכתב רש״י ז״ל וכן בגמרא חדשים גרמו ע״כ הכונה חדשים ואוירא. ורש״י לשיטתי׳ דס״ל יש לידה לאברים ניחא הדבר מאד בסברא, דכמו בהוציא אבר וחתכו דס״ל לרש״י במשנה הקודמת, דאם הולד חי הוה אבמה״ח, ואם מת הוה נבלה, הרי אע״פ דעיקר הולד עדיין במעי אמו, מ״מ דנין על אבר היוצא וחתכו, לא כאבר מן האם, רק כאבר מן העובר, אם חי ואם מת, א״כ ה״ה לענין חלב שנתלש מן העובר הרי הוא כילוד, ואם הוא מן הכליות הרי הוא חלב הכליות, כי לגבי האי יוצא לעולם חשבינן העובר כיצא, דמה לי אם חשבינן לי׳ כאבמה״ח של העובר, או כחלב הכליות של העובר. אלא דלדעת התוס׳ שפסקו אין לידה לאברים, וכן אפילו לרש״י איך נפרנס מימרא דריו״ח, דאמר תלש חלב מבן ט׳ חי דחלבו כחלב בהמה, כיון דהוא מרא דשמעתתא דאין לידה לאברים, ולדידי׳ הא דחשבינן אבר היוצא כאמה״ח, היינו כאבמה״ח דאמו, ואיך נחשבו לחלבו כחלב הכליות דולד, והוא תרתי דסתרו. אלא דגם זה לק״מ, דכי היכי דבהוציא ידו אמרינן דהוה אבמה״ח של האם, ולה יש ידים ולא חסר לה מידי מגופה, וע״כ דחשבינן שיש לה יתר יד, כמו כן מצינן למימר שהוא חלב הכליות של האם, אע״פ שלה לא חסר מידי, ואולי י״ל דאדרבה יותר ניחא לריו״ח דאית לי אין לידה לאברים ולכן מצי סבר דתלש חלב מבן ט׳ חי דחלבו כחלב בהמה, דכיון דשדינן האי יוצא בתר האם, שפיר קרינן בי׳ חלב שור, אבל אי יש לידה לאברים ולא שדינן להו בתר האם אלא בתר הולד, והוא עדיין לא יצא ולא מקרי שור דבעינן אויר דלידה. אלא דאז קשה למה לי בן ט׳ חי, לימא כן אפילו בבן ח׳, וגם במת אבל גם זאת יש ליישב, דלעולם לא מצינן להחמיר יותר באבר היוצא מבאם יצא כל הולד ונולד, וא״כ בבן ט׳ חי דאילו נולד פשיטא שיש בו איסור חלב, א״כ חשבינן הנתלש נמי לחלב בהמה, אבל בבן ח׳ חי או בט׳ מת אפילו נולד כלו, אין כאן איסור חלב ואיך יהא חמור ביצא מקצתו דהיינו החלב לחוד. וניהו דלענין אבמה״ח אפילו בעובר מת חשבינן לאבר היוצא כאבמה״ח לדעת התוס׳, כמבואר בדברינו בסוגי׳ הקודמת, וכן פסק הרמב״ם ז״ל פ״ה ממ״א הלי״א היינו כיון דאילו נולד כלו הו״ל נבלה, ואין בין נבלה לאבמה״ח אלא דלאבמה״ח מצרפינן גידין ועצמות לכזית, וזה אינו אלא חומרא בשעורא, אבל גוף האיסור חדא הוא עם נבלה, דאבמה״ח נמי נבלה במקצת הוה, דילפינן לי׳ מקרא דוכי ימות מן הבהמה, והיינו קרא דנבלה, וגם שם מצינו דחמור מתה במקצת ממתה כולה, דבמתה כולה אינו חייב על אבר ממנה שאין עליו כזית בשר, ומתה במקצת חייב גם באין על האבר כזית בשר. ומאד אני מתפלא עד דברי הרא״ש ז״ל, דהוא ג״כ סובר בדעת רש״י כפשוטן של דברים, דחדשים לחוד סגי, ולכן הקשה עליו וז״ל: ״ולא כמו שפרש״י דטעמא דר״מ משום חדשים דא״כ בט׳ מת היכי שרי לר״מ כולו חוץ מדמו, והלא צריך לידע אימתי מת אי קודם שחיטה אי לאחר שחיטה אלא ודאי אפילו מת לאחר שחיטה מותר, כל זמן שלא יצא חי לאויר העולם. ואל תתמה על ריו״ח כיון דנקרא חלב בגמר חדשים, למה נותר בשחיטת אמו, די לולד להיות כאמו, דאין שחיטה מתרת חלבה, י״ל דגזה״כ הוא״ וכו׳ עכ״ל. וערבוב דברים אני רואה כאן, ולא זכיתי להבינם, דהקשה על פרש״י למה מתיר ר״מ בב״ט מת כולו חוץ מדמו, הרי ניחא לי׳ דהשחיטה מתרת את בשרו, אלא דקשי׳ לי׳ למה מתרת גם החלב והגיד, וזה פלא, דעל גוף השחיטה איך מתרת הו״ל להקשות, כיון דלר״מ חדשים לחוד גרמו להשוותה בהמה באנפא נפשה, מה בין ב״ט חי לב״ט מת. ולא עוד אלא דניחא לי׳ אם ידוע דמת קודם שחיטה, ומה ניחותא איכא, כיון דכבר כלו חדשיו וחי ונעשה בהמה בפ״ע לגבי גיד וחלב וגם הצריך שחיטה לעצמו, איך חוזר ומתכשר הכל ע״י המיתה במעיה, ולמה לא יהי׳ נבלה, כי קרא דכל בבהמה תאכלו לא קאי לר״מ על בהמה נגמרת בתוך מעיה, אלא על ולד דלא כלו חדשיו. עוד זאת שהקשה אח״כ לדנפשי׳ על ריו״ח, איך מהני שחיטת אמו להתיר חלבו, כיון דלדידי׳ חדשים גרמו להיות חלב לא הבנתי הא הרא״ש ז״ל דחולק על פרש״י לדר״מ חדשים לחוד גרמו, וס״ל חדשים ואוירא בעינן, ולמה לא ניחא לי׳ לרא״ש לאמר כן אליבא דרבנן נמי, דק״ו דאם ר״מ דס״ל דלא מהני שחיטה לבן ט׳ חי אמרינן דדוקא ביצא חי לא מהני, אבל ביצא מת מהני, משום דלא היה אוירא בחיות, מכש״כ לרבנן דמהני שחיטה גם ביצא חי, דמצינן למימר דבעי אוירא להיות קרוא בהמה, ולכן מהני השחיטה קודם שיצא לאויר העולם, וכן לא נאסר החלב עד שיצא, וכאשר כתבו התוס׳ באמת בפירוש לקמן דף ע״ה ע״א, בד״ה לדברי המתיר אוסר. והראש יוסף ז״ל לקמן בפרק גיה״נ בבאורו לד׳ שיטות דאיכא בענין חלב וגיד דשליל הרגיש בזה, ועושה פלוגתא בין תוס׳ והרא״ש, ולא ידעתי איך אפשר לאמר כן, דמהיכי תיתי נעשה פלוגתא בין ר״י ור״ל חנם ובפרט דא״כ למה לא קאמר בגמרא באידך לישנא, דפליגי ר״י ור״ל בנפל שמצא מת לאחר שכלו לו חדשיו, דלר״י חלבו בכרת, ולר״ל אינו אלא כבשרו, ובלא נשחטה אמו, אלא ודאי דכל שיצא מת אפילו לא נשחטה אמו, ליכא איסור חלב לשום מ״ד ללישנא בתרא, לכן דברי הרא״ש אצלי כספר החתום ומי יתן ויאיר ה׳ עיני להבינם. אבל דע דלעומת זה גם שטת התוס׳, שהוא ג״כ שטת רש״י לפי באורנו, דלעולם בעינן אוירא, וחדשים לחוד לא משווי׳ לי׳ לבהמה מעלי, ג״כ בלתי מובנת, דאיך נסבור לשיטה זו דעת ר״מ, דאית לי׳ דהשחיטה מתרת גם ב״ט חי אם אח״כ יצא מת, כיון דלא הוה לי׳ אוירא בחיים, ואם נפתח הרחם ועדיין הולד חי חוזר וניעור להתחייב בשחיטה ולאסור חלבו וגידו, והוא דבר זר מאד אין השכל הישר יכול לסבלו, דמש״כ הרמב״ן ז״ל שהביא הרשב״א, דכל שיש לו שחיטה לעצמו לא מהני השחיטה למפרע הוא מלתא בלא טעמא ואינו מתקבל על הלב. אבל דרך ישכן אור בזה הוא מה שהעלתי בפתיחה עיקר ב׳ וג׳, דר״מ דהלך בשיטת ר׳ ישמעאל דהשחיטה אינה מצות עשה אלא תיקון הלאו דנבלה, כמו נחירה במדבר לר״ע, לכן אינה מתרת מיד אלא לאחר מיתה שע״י שחיטה, וכל החותך ממפרכסת לאחר שחיטה הרי הוא אבמה״ח, וא״כ בשליל בט״ח די לולד להיות כאמו, וכיון דאמו לא נתרת מאיסור אבמה״ח רק ע״י מיתה, ה״ה לולד, וכיון דהאי ולד יצא חי לאויר העולם, תו אין המיתה אם ימות אח״כ, מחמת השחיטה, אפילו מת מיד אח״כ עכ״פ ספק הוה אם מחמת שחיטת האם מת, ומכש״כ אם חי אח״כ ימים או חדשים דפשיטא שאינו ניתר בשחיטת אמו שלא פעלה מאומה על האי ולד, וחכמים ס״ל כר״ע דהשחיטה מצוה מקרא דוזבחת ומתרת מיד, כאשר בארנו שם בפתיחה בארוכה, וא״כ אפילו חי הולד חמש שנים וחורש בשדה ניתר מה״ת עכ״פ, דגם האם נתרת בעודה בחייה וה״ה לולדה. ועיין עוד לקמן, בסוגי׳ דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא מה שכתבתי בזה, והדברים עמוקים ואמתיים ומקום הניחו לי להתגדר בו תלי״ת.

5 רש״ש פתח ↗

במשנה ומוציא את דמו. כתב הר"ן אע"ג דחלבו מותר מכל בבהמה תאכלו עי' לקמן עה תד"ה מה מ"מ דמו כיון דמשקה הוא לא נפיק משריותא דכל בבהמה תאכלו כו' כיון דאיכא לאוקמיה אמידי דבר אכילה לא מוקמינן לי' אדם. וק"ל מהא דאמרי' בשבועות כב ב שבועה שלא אוכל ושתה חייב כו' ואב"א קרא שתיה בכלל אכילה כו'. והרי התם איכא לאוקמי ג"כ שבועתו אמידי דבר אכילה גרידא ואפ"ה אמרי' דשתיה בכלל:

6 רש״י פתח ↗

כעין מיתה - כעין שעת מיתה שהיו לחים למעוטי שרץ שיבש:

6 שטיינזלץ פתח ↗

ומקשים: ואכתי מבעי ליה ועדיין צריך אותו את מה שנאמר "במותם יטמא" לומר: כעין מיתה, שדווקא כשהשרצים לחין כבשעת המיתה הם מטמאים, כשהם יבשים — אין מטמאים! ומשיבים: תרי שתי פעמים "במותם" כתיבי נאמרו, ודין זה נלמד ממה שנאמר בפסוק הקודם שם לא: "כל הנוגע בהם במותם יטמא".

7 רש״י פתח ↗

דעובר חי - דיש במינו שחיטה מהניא שחיטה אף לאבר היוצא לטהרו:

7 שטיינזלץ פתח ↗

א ושבים למחלוקת במשנתנו, בענין עובר שהוציא את ידו, ושחט את אמו, שלדעת ר' מאיר אין היד נטהרת בשחיטת האם, והיא מטמאת כאבר מן החי, ולדעת חכמים טיהרה אותה שחיטת האם. אמר רב חסדא: מחלוקת זו היא באבר של עובר חי, אבל באבר של עובר מת — דברי הכל: שחיטה עושה ניפול, ולא נטהרה היד בשחיטת האם, אלא מטמאת משום נבילה. ורבה אמר: כמחלוקת בזה כך מחלוקת בזה, וגם בעובר שהוציא ידו ומת, שלדעת חכמים שחיטת אמו מטהרת את היד מטומאת נבילה.

8 רש״י פתח ↗

והתניא - בתורת כהנים גבי וכי ימות מן הבהמה כו':

8 רבינו גרשום פתח ↗

יש במינו שחיטה אגב אמו. כלומר ששוחטין אמו והוא מותר אבל הוא אינו בכלל שחיטה:

9 רש״י פתח ↗

אמר רב כהנא - האי דקתני תנא דברייתא יש במינו שחיטה אגב אמו קאמר שניתר בשחיטת אמו:

10 רש״י פתח ↗

ולהאי תנא - דברייתא דפריך מינא דאמיה וסבר יש במינו שחיטה קרינא ביה:

10 שטיינזלץ פתח ↗

ושואלים: ולהאי תנא דפריך ולאותו תנא שמקשה קושיה זו, טרפה ששחיטתה מטהרתה מנא ליה מנין לו? והרי לשיטתו, מה שיש במינה שחיטה אינו מועיל לטהר! ומשיבים: נפקא ליה יוצא לו הדבר ממה שאמר רב יהודה אמר רב, שאמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה ויש אומרים במתניתא תנא בברייתא היא שנויה: אמר קרא הכתוב "וכי ימות מן הבהמה וכו' הנוגע בנבלתה יטמא" ויקרא יא, לט, והלשון "מן" באה ללמד: מקצת בהמה מטמאה בטומאת נבילה, ומקצת בהמה אינה מטמאה, ואיזו זו שאינה מטמאה? זו טרפה ששחטה.

11 רש״י פתח ↗

ושחט בה בן ט' חי - ויצא אחר שחיטתו ואמו קיימת בן ח' לא קא מיבעי ליה דהא אפילו יצא לאויר העולם ושחטו תנן במתניתין לעיל חולין דף עב: אין שחיטתו מטהרתו:

12 רש״י פתח ↗

אבל במעי אמו לא שריא - שחיטה דיליה וכ"ש לרבנן דאמרי לא שייכא ביה שחיטה כלל אפילו יצא חי לאחר שחיטה דאין שחיטה בו אלא ביצא לאויר בחיי אמו:

12 רבינו גרשום פתח ↗

א"ל רבא שנוצרה טרפה מן הבטן. כלומר ודאי כן הוא אי נולד טרפה מן הבטן מצינו לה שעת הכושר קודם לכן בענין הזה דאי בעי שוחטו בבטן אמו אלא תני שנוצרה טרפה מן הבטן בבעל חמש רגלים דהתם אפי' שוחטו במעי אמו אין לו שעת הכושר שמשעה שנוצר היה בעל מום בבעל חמש רגלים ויתר כנטול דמי ואם נטלה ירך וחלל שלה טרפה נבלה:

13 רש״י פתח ↗

או דילמא אפי' לרבנן - שריא ליה שחיטתו דקסברי רבנן ד' סימנין אכשר ביה רחמנא באיזה שני הסימנים שישחטו או של אמו או שלו וכ"ש לרבי מאיר דאמר שחיטה שייכא ביה:

14 רש״י פתח ↗

ת"ש - דתנן במתני' הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין וקס"ד דאפילו בנטרפה שעה אחת קודם לידתה קאמר דלא היתה לה שעת הכושר לישחט ולא חל עליה תורת שחיטה:

15 רש״י פתח ↗

בבעלת ה' רגלים - דהאי טרפות ודאי הוה בה משנוצרה וכגון שיתור זה ברגלים האחרונים דאמר בבכורות דף מ. דבעלת ה' רגלים הרי זה מום ואמרי' התם לא שנו אלא שחסר או יתר ביד אבל ברגל אפילו טרפה נמי הוי דכל יתר כנטול דמי:

16 רש״י פתח ↗

מתני' קורעו - שאין צריך שחיטה ומודי ר"מ בהו דאיתרבו מכל בבהמה תאכלו דלאו חדשים איכא ולאו אוירא איכא הילכך לאו בהמה הוא:

17 רש״י פתח ↗

טעון שחיטה - דחדשים גרמי לשוייה בהמה באנפי נפשיה ולא איתרבאי מכל בבהמה תאכלו ולרבנן חדשים ולידה גרמי דרבנן מרבו ליה להיתרא מכל בבהמה תאכלו: וחייב באותו ואת בנו - שלא ישחטנו ביום ששחטו אמו:

18 רש״י פתח ↗

ר"ש שזורי - בגמרא פריך היינו תנא קמא:

18 חידושי הלכות פתח ↗

תוס' בד"ה חלבו דמאי בק"ו בקו' כו' אילימא חלבו דשליל כו' והא מפליג פליגי דשרי ר"י כו' עכ"ל הכא לא בעו לפרושי אילימא חלבו דשליל דלכ"ע שרי כמו שפירשו לקמן גבי אלא חלבו דגיד דא"כ לא הוה צריך לאתויי אלא ברייתא בתרייתא דקתני גבי חלבו דגיד דאוסר ר"מ ומכ"ש דאוסר בחלב דשליל גופיה ודו"ק:

18 חידושי חתם סופר פתח ↗

לא הילכו בו אלא עסקי שחיטה ולמסקנא על עסקי אכילה בלבד ומבואר דג"ה וחלב דין א' להם ורמב"ם פסק בשחיטה כרבנן דמתניתין מדקבעי רבי בלשון חכמים. ולעלין ג"ה וה"ה חלב פסק רמב"ם כר"מ כסתם מתניתין דר"פ ג"ה דגידו אסור ואמנם של בן ח' מותר אך דמו של בן ח' חייב עליו כרת וכ' תשב"ץ ומייתי לי' לח"מ דדם כתיב לעוף ולבהמה ובן ח' נמי נקרא בהמה אבל בחלב כתיב חלב שור כשב וע"ש ולא מיקרי כשב ועז אלא בט' חדשים לר"מ ולרבנן בחדשים ואוירא ע"ש. וזה כ' תוס' לקמן ר"פ ג"ה ד"ה בולדות קדשים וכן לקמן ק' ע"ב ד"ה אבל וכו' ע"ש. ואומר אני ר"מ ור"י תרווייהו ס"ל דמפיק התירא דעובר מכל בבהמה תאכלו לכן ס"ל לר' יהודה כשם שמותר הבשר כך מותר הגיד והחלב ולא נקרא שור כשב ועז בחדשים בלי אוירא. אך אנן נפקא לן מבהמה בבהמה תאכלו דקיי"ל ממירין בעוברין עיין לעיל ריש פרקין וכיון שבן ח' חי נקרא שור כשב ועז ואסור חלבו אעפ"י ששחיטת אמו מטהרתו וכדינו של חלב כך דינו של ג"ה ע"כ ראה רבי דבריו של ר' יהודה בשחיטה וסתם מתניתין כוותי' ודבריו של ר"מ בג"ה וחלב וסתם כוותי' במתניתין ר"פ ג"ה ועיין בסמוך אי"ה:

18 מהר"ם פתח ↗

ד"ה חלבו דמאי וכו' כגון חלב הכליות ושעל הקרב. ר"ל של השליל ואתא למימר דאע"ג דחכמים דהיינו ר"י פליג אר"מ בשחוטה וס"ל דלא מקרי שליל בהמה באנפי נפשיה לענין חלב שעל הכליות ושעל הקרב של השליל מודה דמקרי בהמה וחלבו אסור:

18 רש״ש פתח ↗

גמרא למעוטי רובעו וחורש בו. נ"ל דברובעו נכלל בין שהוא רובעו ובין שמרביע עליו את שאינו מינו. וה"ה דהמ"ל דבא למעוטי שאינו מקבל טומאה וכדפרש"י לקמן ר"ד עה בדברי ריו"ח:

19 רש״י פתח ↗

גמ' לא הילכו בו - בשליל זה להקל: אלא על עסקי שחיטה בלבד - אבל לשאר דבריו מודו רבנן דבהמה מעלייתא היא: למעוטי חלבו וגידו - דכיון דמצאוהו חי חדשים ואוירא גרמי לאסור חלבו וגידו:

19 חידושי חתם סופר פתח ↗

רב אשי אמר פודין בו נ"ל דלא פשיטא לרב אשי אלא למאי דקיי"ל דחלבו אסור משום דמקרי שור כשב ועז אעפי' דשחיטת אם מתירתו א"כ הה"נ דמקרי שה לענין פדיון. אבל מודה רב אשי לר' יהודה דס"ל דחלבו מותר משום דלא מקרי שור כשב ועז הה"נ לא מקרי שה לענין פדיון ובזה א"ש דאמר לא הילכו בו אלא על עסקי אכילה בלבד ולא אמר למעוטי פדיון וכרב אשי היינו משום דר"א אר"א אר' יהודה קאי ולדידי' מודה רב אשי והא דלא קאמר לאכילה ולפטר חמור היינו משום דהא בהא תלי' כיון דלענין אכילת חלבו לא מקרי כשב ועז לר' יהודה ה"נ לענין פדיון לא מקרי שה וק"ל:

19 רבינו גרשום פתח ↗

נוהג בשליל. כלומר גיד הנשה נוהג בשליל:

20 רש״י פתח ↗

חלבו דמאי - אע"פ שהוא בכל הספרים אמת הדבר שהוא שבוש ולא יש חכם אשר יושיבנו על כנו דהיכי בעי חלבו דמאי והא ודאי ליכא לאוקומי מילתיה אלא אשליל דבן ט' חי דהא עליה קאי אלא בפרק דגיד הנשה גרסינן לה לכולה כי הא ואגב שיטפא דגירסא אישתבשו בה למיגרס' הכא. והכי גרסינן והא מיפלג פליגי דתניא כו' וא"ר אלעזר א"ר אושעיא מחלוקת כו' עד ור' יהודה לשיטתו אלא אי אתמר כו' ולא גרסינן בהאי פירקא אלא חלבו דגיד אבל בפ' גיד הנשה גרסינן לה. והכי פירושו והא מיפלג פליגי בין בחלב בין בגיד דתניא גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו של שליל אסור וכדמפרש בבן ט' חי דקסבר חדשים ואוירא גרמי ואע"פ שנשחטה אמו והוציאוהו:

20 חידושי רמב"ן פתח ↗

הא דאקשי' א"ה אפי' כל מילי. ופריק א"כ שה שה מאי אהני לך ואי קשיא אימא איפוך אנא מסתברא בן פקועה הו"ל למעוטי שאינו קרוי שה דכבשרא בדיקולא דמי כך פירש"י ז"ל והיינו לרבנן וי"ל אפילו לר"מ נמי דמה מצינו בשאר כל הקדשים שבן פקועה אינו נוהג בו אף כאן אין בן פקועה נוהג בו.

21 רש״י פתח ↗

מעיקרו - אפי' הנבלע ונשרש בבשרה:

21 חידושי רמב"ן פתח ↗

מהו למנות בו א' וב'. פי' ככל עובר שניתר בשחיט' אמו כגון בן ח' בין חי בין מת שניתר בשחי' אמו ובן ט' מת לר"מ או חי לרבנן. ואיכא דרמו אשמעתי', כיון דאמרי רבנן מגע טרפה שחוטה שאינו נוהג אלא במוקדשים מאי הכשר בעי הא חיבת הקדש מכשרתן ולאו מילתא היא דמדר"מ מיהת קשיא ועוד שכל שאינו ראי' ליקרב ע"ג המזבח ולא נראה מעולם אין חיבת הקדש מכשרתו. אלא איכא למידק היכי אוקימנא דאתכשר בשחי' וכדר"ש הא ר"מ לית ליה דר"ש דתנן הוכשרו בדמיה. וי"ל ר"מ סבר שחי' מכשרת ודם מכשיר ור"ש סבר שחי' מכשרת ולא דם. והא דתנן לג,א ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלין בידים מסואבו' לפי שלא הוכשרו בדם מני רבנן היא דאמרי דם מכשיר ולא שחיטה וג' מחלוקות בדבר.

21 רבינו גרשום פתח ↗

גוממו עם השופי. כלומר חותכו למעלה ואין לחקור אחר השומן:

22 רש״י פתח ↗

לא הילכו בו - חכמים בשליל בהיתר זה דלא משוי ליה בהמה:

22 שטיינזלץ פתח ↗

אלא אי אתמר — הכי אתמר אם נאמר — כך נאמר, אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: לא הילכו בו בבן תשעה חי אלא על עסקי אכילה בלבד, כגון שחיטה, וגיד הנשה וחלב, ודבר זה בא למעוטי למעט אם רובעו, או חורש בו עם מין אחר, כגון חמור, שיש בו איסור "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" דברים כב, י, לומר שדינו לענין זה כבהמה גמורה.

23 רש״י פתח ↗

בחלבו - של שליל:

23 רבינו גרשום פתח ↗

רובעו וחורש בו. כלומר דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים ואינו חשוב בהמה לענין הרבעה וחורש בו דאינו חייב משום כלאים דחרישה דאינו חשוב בהמה דמנא לן דמיחייב אכלאים דחרישה דכתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו ואינו ובן פקועה אינו חשוב שור דדמי כבישרא בעלמא:

24 רש״י פתח ↗

קורעו ומוציא את דמו - אלמא אפילו בן ח' דלכולי עלמא חלבו מותר קתני מתני' קורעו:

24 רבינו גרשום פתח ↗

איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש קורעו ומוציא את דמו כו'. והא הכא לענין מצא בה בן ט' מת דלכ"ע מותר בשחיטת אמו ואעפ"כ דמו אסור ולענין בן ט' חי נמי אע"ג דלרבנן מותר בשחיטת אמו דאינו חשוב בהמה וחלבו מותר ואעפ"כ דמו אסור:

25 רש״י פתח ↗

למאן קאמרינן - מי הוא המתיר חלבו:

26 רש״י פתח ↗

אית ליה לר' יהודה דם וכל דם - כלומר כיון דר' יהודה לדם התמצית מריבוי' דכל דם יליף אקושי מקיש כל דם לדם עצמו:

26 רבינו גרשום פתח ↗

למאן קאמרינן לר"י. כלומר מי הוא דמתיר בחלבו ר' יהודה ולדבריו אמרת אין ענוש כרת. לא יהא אלא דם התמצית דם התמצית זהו צללתא דדמא דם שבא לבסוף שאינו דם גמור:

27 רש״י פתח ↗

לפדות - פטר חמור:

27 רבינו גרשום פתח ↗

כל היכא דלא מיחייב אדם הנפש. כלומר לא מיחייב משום דם התמצית:

28 רש״י פתח ↗

כבשרא בדיקולא הוא - ותנן בבכורות דף יב. אין פודין בשחוטה:

28 רבינו גרשום פתח ↗

מהו לפדות בבן פקועה. אי נשחטה אמו ומצאו בן ט' חי והלך וגדל בעדר מהו לפדות בו פטר חמור:

29 שטיינזלץ פתח ↗

מר זוטרא אמר: אין פודין, ורב אשי אמר: פודין.

30 רש״י פתח ↗

דגמר שה שה מפסחים - ופסח בבן פקועה פסול דקיימא לן לעיל חולין דף לח: בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן:

30 שטיינזלץ פתח ↗

אמר ליה לו רב אשי למר זוטרא: מאי מה דעתך? מדוע אתה סבור שאין פודים בו — מפני דגמרת שאתה לומד בגזירה שווה "שה" "שה" מפסחים, מקרבן הפסח, שגם בו נאמרה לשון "שה" שם יב, יב, שכשם שבן פקועה פסול לקרבן פסח, שהרי הוא יוצא דופן שפסול לקרבן — כך הוא פסול לפדיון פטר חמור.

31 שטיינזלץ פתח ↗

ואולם אי אם כן תאמר גם: מה להלן בענין פסחים — צריך להיות השה זכר, תמים, ובן שנה, אף כאן בפדיון פטר חמור — צריך שיהיה זכר, תמים, ובן שנה! והרי שנינו במפורש שפודים גם בנקבה, וכן בבעל מום, ובגדול שאינו בן שנה בכורות ט,א! השיב לו: במה שחזר הכתוב באותו פסוק על הציווי "תפדה" "תפדה" "וכל פטר חמור תפדה, בשה ואם לא תפדה וערפתו", שמות יג, יג הרי זה ריבה, שניתן לפדות גם בכל אלה.

32 רש״י פתח ↗

כל מילי - כגון בן פקועה:

33 רש״י פתח ↗

איבעיא להו - נטמאה בהמה שחוטה מהו למנותה ראשון ובן ט' חי שבבטנה שני:

33 רבינו גרשום פתח ↗

עבר בנהר. כלומר בן פקועה:

34 רש״י פתח ↗

מונין - דתרי גופי נינהו:

35 רש״י פתח ↗

הבשר מגע נבלה - בשר העובר שהיה מחובר לאבר היוצא:

36 שטיינזלץ פתח ↗

וחכמים אומרים: דין היד אינו כדין נבילה, אלא כטריפה, ולכן דין בשר העובר שנוגע בה כדין מגע בטרפה שחוטה.

37 רש״י פתח ↗

בדמא דאמיה - דכיון שהוכשר בית השחיטה בדם הוכשרה וכו':

38 רש״י פתח ↗

בשחיטה - כיון שהוא ניתר בשחיטה הוכשר בה לטומאה וכר"ש דאמר שחיטה מכשרת ולא דם בפ"ב לעיל חולין דף לג.:

39 רש״י פתח ↗

עבר בנהר - בן ט' חי שנמצא בשחוטה וגדל:

40 שטיינזלץ פתח ↗

ומעתה, בשלמא לדידי דאמינא תרי גופי נינהו נניח לשיטתי שאני אומר ששני גופים הם, האם והעובר שבמעיה — משום הכי כך, אם הוכשר במי הנהר — אין כן נטמא בבית הקברות, לא הוכשר — לא. אלא לדידך לשיטתך, דאמרת חד גופא שאתה אומר שהעובר גוף אחד הוא עם אמו, מדוע צריך שיעבור בנהר? הא איתכשר בדמא דאמיה הרי הוא הוכשר כבר בדם השחיטה של אמו!

74 רש״י פתח ↗

אין בהם - איסור לאו של אבר מן החי: אלא מצות פרוש - בעלמא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. אלמא אין שחיטה עושה ניפול: אכלו לזה - האבר המדולדל: אינו לוקה - דמצות פרוש בעלמא הוא: אהדרינהו - בכעס: כי אמרי אנא - דלוקה משום אבר מן החי במיתה דעושה ניפול ואשמיעך רב דלא משום נבלה מתרינן ביה אלא משום אבר מן החי: וכל אשר - בשרצים כתיב: מנבלתם נפקא - וכי יפול מנבלתם: אלא - הכי קאמר כל אשר יפול מהם במותם על ידי מיתה הויא נפילה מהם איברים המדולדלים בהם: בשרצים כתיב - דלא שייכא בהו שחיטה והיכי ממעטת שחיטה מהאי קרא: אם אינו ענין כו' - דעל כרחך במותם מיעוטא הוא דלגופיה לא איצטריך דהא במתים משתעי דנבלתם כתיב ונכתוב וכי יפול למימרא דעושים ניפול ולא בעי במותם אלא על כרחך למעוטי שחיטה: דלאו בני שחיטה נינהו - ולא איצטריך במותם דהא אפילו שחיטתם מיתה היא: כעין מיתה - כעין שעת מיתה שהיו לחים למעוטי שרץ שיבש: דעובר חי - דיש במינו שחיטה מהניא שחיטה אף לאבר היוצא לטהרו: והתניא - בתורת כהנים גבי וכי ימות מן הבהמה כו': בן ח' יוכיח שאע"פ שיש במינו שחיטה אין שחיטה מטהרתו - אם נולד ושחטו אבל אגב אמו ניתר בשחיטת אמו דברי הכל אף טריפה אע"פ שיש במינה שחיטה לא תטהרנה שחיטתה ומתני' קתני בן ח' אין במינו שחיטה: אמר רב כהנא - האי דקתני תנא דברייתא יש במינו שחיטה אגב אמו קאמר שניתר בשחיטת אמו: מינא דאמיה לא פריך - לא חשיבא ליה פירכא דהואיל ואין בבני ח' שחיטה אין במינו שחיטה קרינא ביה: ולהאי תנא - דברייתא דפריך מינא דאמיה וסבר יש במינו שחיטה קרינא ביה: טרפה דשחיטה מטהרתה מנא ליה - תיפוק ליה מבהמה טמאה דאין שחיטה מטהרתה: ושחט בה בן ט' חי - ויצא אחר שחיטתו ואמו קיימת בן ח' לא קא מיבעי ליה דהא אפילו יצא לאויר העולם ושחטו תנן במתניתין לעיל חולין דף עב: אין שחיטתו מטהרתו: אבל במעי אמו לא שריא - שחיטה דיליה וכ"ש לרבנן דאמרי לא שייכא ביה שחיטה כלל אפילו יצא חי לאחר שחיטה דאין שחיטה בו אלא ביצא לאויר בחיי אמו: או דילמא אפי' לרבנן - שריא ליה שחיטתו דקסברי רבנן ד' סימנין אכשר ביה רחמנא באיזה שני הסימנים שישחטו או של אמו או שלו וכ"ש לרבי מאיר דאמר שחיטה שייכא ביה: ת"ש - דתנן במתני' הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין וקס"ד דאפילו בנטרפה שעה אחת קודם לידתה קאמר דלא היתה לה שעת הכושר לישחט ולא חל עליה תורת שחיטה: ואם איתא - דשחיטה במעי אמו שחיטה היא הרי היתה לטרפה זו שעת הכושר לשחיטה קודם שנטרפה: בבעלת ה' רגלים - דהאי טרפות ודאי הוה בה משנוצרה וכגון שיתור זה ברגלים האחרונים דאמר בבכורות דף מ. דבעלת ה' רגלים הרי זה מום ואמרי' התם לא שנו אלא שחסר או יתר ביד אבל ברגל אפילו טרפה נמי הוי דכל יתר כנטול דמי: מתני' קורעו - שאין צריך שחיטה ומודי ר"מ בהו דאיתרבו מכל בבהמה תאכלו דלאו חדשים איכא ולאו אוירא איכא הילכך לאו בהמה הוא: ומוציא את דמו - דחלבו הוא דמותר כדקתני לקמן חולין דף עה. מה חלב ושתי הכליות האמורין באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל אבל דמו לא גרע מדם האברים דקי"ל בכריתות דף כא: דם האברים עובר בלא תעשה: טעון שחיטה - דחדשים גרמי לשוייה בהמה באנפי נפשיה ולא איתרבאי מכל בבהמה תאכלו ולרבנן חדשים ולידה גרמי דרבנן מרבו ליה להיתרא מכל בבהמה תאכלו: וחייב באותו ואת בנו - שלא ישחטנו ביום ששחטו אמו: ר"ש שזורי - בגמרא פריך היינו תנא קמא: קרעה - לבהמה בלא שחיטה: גמ' לא הילכו בו - בשליל זה להקל: אלא על עסקי שחיטה בלבד - אבל לשאר דבריו מודו רבנן דבהמה מעלייתא היא: למעוטי חלבו וגידו - דכיון דמצאוהו חי חדשים ואוירא גרמי לאסור חלבו וגידו: חלבו דמאי - אע"פ שהוא בכל הספרים אמת הדבר שהוא שבוש ולא יש חכם אשר יושיבנו על כנו דהיכי בעי חלבו דמאי והא ודאי ליכא לאוקומי מילתיה אלא אשליל דבן ט' חי דהא עליה קאי אלא בפרק דגיד הנשה גרסינן לה לכולה כי הא ואגב שיטפא דגירסא אישתבשו בה למיגרס' הכא. והכי גרסינן והא מיפלג פליגי דתניא כו' וא"ר אלעזר א"ר אושעיא מחלוקת כו' עד ור' יהודה לשיטתו אלא אי אתמר כו' ולא גרסינן בהאי פירקא אלא חלבו דגיד אבל בפ' גיד הנשה גרסינן לה. והכי פירושו והא מיפלג פליגי בין בחלב בין בגיד דתניא גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו של שליל אסור וכדמפרש בבן ט' חי דקסבר חדשים ואוירא גרמי ואע"פ שנשחטה אמו והוציאוהו: והלך ר"מ לשיטתו - דמשוי ליה בהמה לענין שחיטה: מעיקרו - אפי' הנבלע ונשרש בבשרה: גוממו עם השופי - כלומר חותכו בשוה לשופי ונוטל את הגבוה מן השופי דדמי לגיד ואסור מדרבנן אבל שרשין של חלבו מותרין: לא הילכו בו - חכמים בשליל בהיתר זה דלא משוי ליה בהמה: אלא על עסקי אכילה - לאוכלו בלא שחיטה ולאכול חלבו וגידו: למעוטי רובעו וחורש בו - בכלאים בשור וחמור דודאי לוקה: בחלבו - של שליל: קורעו ומוציא את דמו - אלמא אפילו בן ח' דלכולי עלמא חלבו מותר קתני מתני' קורעו: לומר שאין ענוש כרת - האי מתיר בדמו דקאמר לאו היתר לכתחלה: למאן קאמרינן - מי הוא המתיר חלבו: לרבי יהודה - כדקתני לעיל וחלבו מותר ולר' יהודה אמאי אין ענוש כרת על דמו דלא גרע מדם התמצית דלאו דם הנפש הוא וקמחייב עליה ר' יהודה כרת: באזהרה - בפ"ק דכריתות מפרש ה' לאוין כתיבי בדם: בהכרת - דנפקא ליה מריבויא דכל דם: אית ליה לר' יהודה דם וכל דם - כלומר כיון דר' יהודה לדם התמצית מריבוי' דכל דם יליף אקושי מקיש כל דם לדם עצמו: כל היכא דמיחייב אדם - מחייב אכל דם והיכא דלא מחייב אעיקר דם כגון שליל שאין בו דם הנפש לא מחייב על דם איבריו: לפדות - פטר חמור: בבן פקועה - בשה בן ט' חי הנמצא בבהמה שנשחטה ובפחות משווייו קמיבעיא ליה דאי בשווייו קיימא לן בבכורות דף יא. דאפילו בשלקי מפרקינן: כבשרא בדיקולא הוא - ותנן בבכורות דף יב. אין פודין בשחוטה: דגמר שה שה מפסחים - ופסח בבן פקועה פסול דקיימא לן לעיל חולין דף לח: בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן: כל מילי - כגון בן פקועה: מאי אהני ליה - ומסתברא דהאי ממעט דכבישרא בדיקולא הוא וכי מרבי בעל מום ונקבה קא מרבי: איבעיא להו - נטמאה בהמה שחוטה מהו למנותה ראשון ובן ט' חי שבבטנה שני: מונין - דתרי גופי נינהו: אין מונין - אלא איהו נמי הוי ראשון דנעשה כאגוז המתקשקש בקליפתו שהבהמה שומר שלו: הבשר מגע נבלה - בשר העובר שהיה מחובר לאבר היוצא: בדמא דאמיה - דכיון שהוכשר בית השחיטה בדם הוכשרה וכו': במאי איתכשר - בשר העובר שיקבל טומאה מאבר: בשחיטה - כיון שהוא ניתר בשחיטה הוכשר בה לטומאה וכר"ש דאמר שחיטה מכשרת ולא דם בפ"ב לעיל חולין דף לג.: עבר בנהר - בן ט' חי שנמצא בשחוטה וגדל:

74 ריטב״א פתח ↗

מתניתין השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה חי או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו פי' שאין צריך שחיטה ומודה ר"מ בהכי דאיתרבו מכל בבהמה תאכלו דלאו חדשים איכא ולאו אוירא איכא ומיהו דמו אסור אעפ"י שתלבו מותר כדאיתא בגמ' ונראה דהיינו טעמא דליכא למימר שריותא מכל בבהמה תאכלו אלא במידי דבר אוכל כגון חלב וג"ה דתאכלו כתיב אבל דמו כיון דמשקה הוא לא נפיק משריות דכל בבהמה תאכלו דאע"ג דאשכחן אכילה גבי דם אפ"ה כיון דאיכא לאוקמי במידי דבר אוכל' לא מוקמי ליה אדם: חלבו דשליל מיפלג פליגי דתני' ג"ה נוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר"מ ר"י אומר אינו נוהג וחלבו מותר ואמר ר"א מחלוקת בבן ט' חי והלך ר"מ ור"י לשיטתם פי' לענין שחיטה דפליגי דר"מ משוי ליה בהמה לענין שחיטה ור"י לא משוי ליה בהמה לשחיטה דפליגי דר"מ משוי ליה בהמה לענין שחיטה ור"י לא משוי ליה בהמה לשחיט' כתב רבינו אפרים ז"ל דקיימ"לן כר"מ בשליל בן ט' חי וטעון שחיט' וגידו וחלבו אסורין והביא ראיה לדבריו מדר' יוחנן דאמר לקמן תלש חלב מבן ט' חי חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי ור"ש בן לקיש אמר חלבו כחלב אי' חדשים ואויר' גרמי אלמא ר' יוחנן כר"מ ור"ש בן לקיש כר"י ור"י ור"ש בן לקיש הלכה כר' יוחנן חוץ מתלת ואין דבריו בזה נכונים דהא רבא דהוא בתרא אמר גבי השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי אף לדברי המתיר מותר ד' סימנין אית ליה להאי ומהדר לאוקמי אליבא דר"י לכאור' כוותיה ס"ל ועוד דגבי פקועה שהפריס על גבי קרקע אמר זעירי א"ר חנינא הלכה כר"ש שזורי דאמר במתניתין אפילו בן ד' או ה' שנים והוא חורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו ואע"ג דאנן לא ק"ל כוותיה היינו משום דדחינן ר"ש שזורי מקמי רבנן דאסרי בשהפריס ע"ג קרקע משום מראית עין אבל היכא דלא הפריס ע"ג קרקע כולהו ס"ל דאין טעון שחיט' כר"י וכדסתם לן הכי תנ' דמתני' בשחיטה כוותי' כן כתב מורי הרשב"א ז"ל והכין מסתבר.

74 מאירי פתח ↗

אבר ובשר המדולדלין בבהמה כבר ביארנו שאסורין לעולם ואין ניתרין באכילה בשחיטת הבהמה ומ"מ נשחטה הבהמה ואכלן אינו לוקה אפי' לא היה רוב בשר קיים שאינו אבר מן החי הגמור שאין שחיטה עושה נפול כמו שביארנו ואם מתה הבהמה רואין אותו כאלו נפל מחיים שהמיתה עושה ניפול כמו שביארנו ולוקין עליה משום אבר מן החי ולא משום נבלה. ואם היה אבר שהוא עושה טרפה בנטילתו לוקה משום טרפה ולא משום אבר מן החי וכבר פירשנו במדולדל זה שאינו יכול לחזור ולחיות ולהדבק בגוף הבהמה הא אם יכול לחזור ולחיות אם נשחטה הבהמה הרי זה מותר: כבר ידעת על השרץ שהוא מטמא בכעדשה במה דברים אמורים בלח אבל אם נתיבש עד שנעשה כחרש אינו מטמא והתבאר במסכת נדה שכל שחוזר ללחותו בשריית פושרין מעת לעת מטמא וכן התבאר שם שלא נאמרו הדברים אלא בחתיכה מן השרץ אבל אם היה כלו שלם הואיל ותבניתו קיימת מטמא אע"פ שיבש: מה שנאמר במשנה ששחיטת האם מועילה לטהר את האבר היוצא מידי נבלה לא סוף דבר באבר של עובר חי אלא אף באבר של עובר מת כן כמו שביארנו במשנה: מי שהושיט ידו למעי הבהמה והיה שם בן תשעה חי ושחטו לשם והוציאו אע"פ שאלו נולד היה עליו דין שחיטה הואיל ומ"מ במקום שהוא עכשיו לא היה צריך שחיטה שהרי היה ניתר בשחיטת האם יראה שהוא אסור לא אמרו שהוא ניתר בארבעה סימנין ר"ל הן בשלו הן בשל אמו אלא שבמקום שאין של אמו מועילין לו שלו מועילין בו הא במקום שסימני אמו מועילין לו אינו נפטר בסימני עצמו ואע"פ שלא נאמר כן במוחלט הואיל ונשארה בספק ראוי להחמיר בה וכן כתבוה קצת חכמי בידירש בחבוריהם: מה שביארנו במשנה שאף טרפה שנולדה מן הבטן שחיטתה מטהרתה מידי נבלה לא סוף דבר שנולדה בטרפותה אלא אף בנוצרה בטרפותה כן כגון שנוצרה בעלת חמש רגלים ברגליה האחרונים ורגל חמישי יוצא מן הארכובה ולמעלה שהיא טרפה כמו שהתבאר: המשנה החמישית והכוונה בה להתחיל בביאור החלק הרביעי ואמר השוחט את הבהמה ומצא בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו ר' שמעון שזורי אומר אפי' בן חמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו קרעה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו אמר הר"מ פי' זה בן תשעה חי שמותר לאכלו בלא שחיטה אין חלבו ודמו מותר אצל חכמים ודע שאינו צריך בדיקה ר"ל שאין הטרפה מפסידתו לפי שהוא אצלנו כשחוט אע"פ שהוא חי הלכה כחכמים על מנת שלא יהלך על הארץ ודברי ר' שמעון שזורי שמתיר ואפי' הפריס על גבי קרקע אינה הלכה: אמר המאירי השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה הן חי הן מת הרי הוא כאחד מאבריה וניתר בשחיטת האם וכן בבן תשעה מת ומ"מ צריך הוא להוציא את דמו והוא שאמר קורעו ומוציא את דמו אבל גידו וחלבו מותרין כמו שיתבאר ומגדולי תלמידיהם של גדולי הפוסקים חולקים בגיד לאסרו אף באלו וראיה להם במשנה ראשונה של גיד הנשה שאמרו בה סתם ונוהג בשליל ולא הזכיר בה שום תנאי והלכה כסתם משנה ואע"פ שנחלק בה ר' יהודה ואמר ואינו נוהג בשליל וכל שהוזכר בה חולק אין קרוי סתם כמו שכתבנו פרק החולץ הם מוצאים כיוצא בה בענין מחתכין את הדלועין שנאמר עליה בראשון של יום טוב שנסתמה כר' שמעון אלמא שהוא קורא לה סתם משנה אע"פ שנחלק בה ר' יהודה ומ"מ יש מפרשים דההיא האי דקרי ליה סתמא אע"פ שהוזכר בה חולק הוא מפני שדעת החולק והם דברי ר' יהודה כבר שמענוהו בכמה מקומות ומתוך כך אינו מפקיע שלא ליקרא את שכנגדו סתם ועל זו סמכו גדולי הפוסקים לפסוק בפרק כל הכלים דלא בעינן מעין מלאכתן ומשום דאשכחו סתמא הכי אע"ג דבסופא אית בה פלוגתא הואיל ודעת החולק כבר שמענוהו בכמה מקומות ואם כן זו אינה סתם משנה והלכה כר' יהודה ולא עוד אלא שבבריתא נתפרש שמחלקת זו בבן תשעה חי כמו שנבאר בסמוך הא בבן שמנה אפי' חי ובבן תשעה מת לא נחלקו שאף גידו וחלבו מותרין בלא ספק: מצא בה בן תשעה חי אע"פ שהוא עדין במעיה טעון שחיטה ואינו יכול לשחטו ביום שנשחטה אמו משום אותו ואת בנו דברי ר' מאיר וכן לדעתו גידו וחלבו אסורין וחכמים אומרים שאין טעון שחיטה כלל הואיל ומצאו במעיה ולא הלכו פרסותיו על גבי קרקע כלל וכן לדעתם גידו וחלבו מותרין והוא שאמרו בבריתא של גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר ור' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר ור' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר ואמר ר' הושעיא מחלקת בבן תשעה חי והלך ר' מאיר לשטתו ור' יהודה לשטתו כלומר למחלקתם של שחיטה הא אם הילך על גבי קרקע מעט טעון שחיטה מדברי סופרים שלא לטעות באחרת וכן גידו וחלבו אסורין מטעם זה ור' שמעון בן שזורי אומר שאפי' גדל חמש שנים וחורש בשדה אינו טעון שחיטה אף מדברי סופרים והלכה כחכמים ואף בן תשעה חי ניתר בשחיטת אמו וגידו וחלבו אסורין וזו היא שטת רוב פוסקים ואע"פ שבתלש חלב מבן תשעה חי נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש דלר' יוחנן אסור ולריש לקיש מותר והלכה כר' יוחנן זו מחלוקת אחרת הוא ואף ר' יהודה מודה בה אחר שתלשו דהוה ליה לגבי אותו חלב כאלו יצא ומגדולי תלמידיהם של גדולי הפוסקים פסקו כר' מאיר מכל וכל בין בשחיטה בין בחלב בין בגיד בגיד מסתם האמור בפרק גיד הנשה כמו שכתבנו ובחלב משמועת תלש חלב שהזכרנו שהם סוברים שאותו המחלקת תלוי במחלקת ר' מאיר ור' יהודה ור' יוחנן כר' מאיר ומאחר שפסקו כן בשנים המשיכו זו של שחיטה אחריהן וגדולי המחברים נמשכו אחריהם בחלב וגיד ומטעם שלהן ומ"מ סוברים דשחיטה כדקיימה קיימא וכסתם משנה זו ומתוך כך פסקו כחכמים בשחיטה וכר' מאיר בחלב וגיד ר"ל בחלב של בן תשעה חי ובתוספות פסקו בשחיטה וחלב כחכמים ובגיד כר' מאיר מפני שבגיד מצאו סתמא של פרק גיד הנשה כר' מאיר ובשחיטה מצאו סתם משנה זו כר' יהודה ובחלב ממה שאמר ר' אושעיא על משנת גיד הנשה מחלקת בבן תשעה חי והלך ר' מאיר לשיטתו וכו' והם מפרשים שאע"פ שדברי ר' אושעיא חוזרים על הבריתא דקתני נוהג בשליל וחלבו אסור דאלמא אתרויהו קאמר הלך כל אחד לשטתו מ"מ הוא לא אמרה אלא על חלבו לבד והיינו דשייך ביה מחלקת של ענין שחיטה דר' מאיר חשיב ליה בהמה וקרינן ביה וזבחת מבקרך וכן לענין חלב קרינן ביה חלב שור וכשב ור' יהודה לא חשיב לה בהמה עד שעת לידה דכתיב כי יולד אבל לענין גיד לא הלכו לשיטתם אלא טעמיה דר' יהודה משום כל בבהמה והם מביאים ראיה ממה שאמרו בגיד נוהג במוקדשין והקשו פשיטא משום דאקדשה פקע איסור גיד מנה ואוקמה בולדות קדשים דקסבר נוהג בשליל וקסבר נמי וולדות קדשים במעי אמו קדישי ואיסור קדשים כי הדדי אתו והם שאלו והרי ר' אושעיא העמיד מחלקתם בבן תשעה אלמא אפי' לר' מאיר לא חייל איסור גיד עד תשעה והיכי אתו כי הדדי ומתוך כך פרשו זה שכתבנו שלא אמרה ר' אושעיא אלא לענין חלב ואף זו ראיה לדעת האוסר בגיד אף בבן שמנה ומ"מ מתוך הדחק ולהעמיד שטתנו לפסוק כחכמים יראה לי לפרש דאיסור גיד ומוקדשין כי הדדי אתו לענין שאם תלשו והוציאו אסור ובזו נשתנה מחלב שהחלב אף בתלשו לא נאסר עד בן תשעה כמו שנבאר: לא נשחטה האם אלא שנקרעה ומצאו בה בן תשעה חי טעון שחיטה מן התורה ושחיטת עצמו מצילתו אף לדעת חכמים שאע"פ שניתר בשחיטת אמו לא נפקעו סימניו מלהיותו ניתר בהם שארבעה סימנין התירה בו תורה וישחטנו מיד אם ברור לו שכלו לו חדשיו או ימתין עד שיצא מכלל נפל: זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן אע"פ שבן פקועה אינו נחשב כבהמה לענין שחיטה מן הדין אלא מדברי סופרים וכן בחלבו וגידו כמו שביארנו מ"מ לענין איסור הרבעה בשאינו מינו ולענין איסור חרישה בכלאים דינו כשאר בהמות ולוקה: דם השליל הרי הוא כדם הילוד ודם הכנוס בתוך לבו חייבין עליו כרת ושאר הדם כדם האיברים שאין בו כרת אלא שהאוכל ממנו כזית לוקה וכן דם התמצית בנשחטין: מצות בכור נוהגת בבהמה טהורה ובאדם ובמין החמור ושני אלו ר"ל אדם וחמור נפדין ופדיונם ניתן לכהן ואדם כבר ידעת שפדיונו בחמש סלעים ופטר חמור פודהו בשה אע"פ שאינו שוה כדמי החמור ואם אינו פודהו בשדה פודהו בשוויו ושה שהוא בן פקועה אע"פ שלענין שחיטה אינו נקרא שה מן הדין כמו שביארנו וכן שהוא פסול לקדשים מתורת יוצא דופן אע"פ כן ראוי הוא לפדיון פטר חמור כשאר הבהמות שבמינו: בהמה שנשחטה ומצאו בה שליל בן שמנה הן חי הן מת או בן תשעה מת ונטמאת הבהמה נטמא העובר ממנה ומ"מ יורד הוא מטומאת אמו ר"ל שאם נטמאת אמו באב הטומאה נעשית האם ראשונה והעובר שני ואינו נידון כאחד מאיבריה להיות ולדה כמוה ואע"פ שאינו נדון בזה כאחד מאיבריה לענין הכשר הוכשר בהכשר האם ואינו צריך הכשר אחר:

74 גליון הש״ס פתח ↗

מתני' מצא בן תשעה חי. עי' נדה דף מד ע"א תוס' ד"ה איהו: רש"י ד"ה כי אמרי אנא וכו' דלא משום נבלה מתרינן. תמוה לי אמאי ל"א כפשוטו דהאבר הוא כזית עם הגידים והעצמות דלגבי נבלה הוי חצי שיעור וכן נ"מ להושיטו לבן נח:

74 חידושי רמב"ן פתח ↗

הא דאמרינן ולהאי תנא דפריך טרפה דשחי' מטהר' מנ"ל. תמוה הוא, שהרי סיפא של ברייתא דפרכה קתני הכי בהדיא ת"ל מן הבהמה יש מן הבהמה מטמאה ויש מן הבהמה שאינה מטמאה פרט לטרפה ששחטה, ואיתא בספרא שמיני י'. ומכאן יש ללמוד שאין בעלי הגמ' שונין ספרא ושמע השומע מקצתה של ברייתא ולא שמע סופה כמ"ש ביבמות היכא תני לה בת"כ וכו' אלמא ר' יוחנן לא הוה ידע ליה עד דגמריה מר"ל והיינו דאמרינן ואמרי לה במתניתין שיש מן התלמידים ששנאה והזכירה בבית המדרש או שמא במקום אחר היא שנויה דלא מסיים בה מן הבהמה מקצת בהמה אינה מטמאה וכו' והך דספר' לא שמיע ליה. הא דתנן בן ט' חי טעון שחיטה לר"מ. פירש"י ז"ל דטעמיה דר"מ משום דקסבר חדשים קא גרמי לשווייה בהמה באפי נפשה ולרבנן חדשים ולידה גרמי דמרבי להו להתירא מכל הבהמה תאכלו ולדבריו תמוה הוא לר"מ מצא בה בן ט' מת דרישא אמאי שרי והא כלו לו חדשיו קודם שמת וחדשים גרמי ליה לשוייה בהמה באפי נפשה ולאו קו' היא דכל דליכא שחיטה בגופו מודה ר"מ דמתרבה מכל הבהמה תאכלו אבל בן ט' חי דאיכא שחיטה בדידיה לא מרבה ליה ר"מ. ובתוס' מפרשים דלא אמרי' חדשים גרמי אלא כשיצא לאויר העולם קודם מיתה ואפי' מת לאחר שחיט' אמו מותר לר"מ, ואינו נכון. ור' יוחנן אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו. פי' וחייבין עליו כרת דלית ליה לרבי יוחנן אליבא דר' יהודה כל היכא דלא מחייב אדם אנפש לא מחייב אכל דם וכדם התמצית דמו אבל לדידן לא קי"ל כרבי יוחנן בהא משום דלית' לדרבי יהודה אלא דמו אסור ואין חייבין עליו כרת אלא כדם האיברים א"נ כדם התמצית והכי נמי תניא בתוספתא ודמו כדם האיברים ואין חייבים עליו ומני רבנן היא ד ומה שכתבה רבינו הגדול ז"ל בהלכותיו לא לענין כרת כמו שנאמרה בגמ' אבל ראה לאסור דמו ע"פ הגמרא ותפס לעצמו הלשון האמור בה או שמא מאי אוסר בדמו דקא"ר יוחנן באזהרה ומר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי. מאי דעתיך דילפת שה שה מפסח. פירש"י ז"ל וגבי פסח פסול משום יוצא דופן דקי"ל בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן. ובתוס' השיבו דאי אפשר לומר כן דא"כ לר"מ היאך פודין בו דאמרן שה מעליא הוא אלא מפסיל מטעם שחוטה דאין פודין בשחוטה כדאיתא בבכורות ותמהני שהרי ע"כ יוצא דופן הוא ולא קרינן כי יולד ויפסל אפי' לר"מ. לפיכך נ"ל כדברי רש"י ז"ל, ומעיקרא מקמי דתיסק אדעתין ג"ש דשה שה מפס' הו"א דלר"מ שה מעליא הוא דהא לאו בשרא בדיקולא הוא אבל השתא דקאמרינן ג"ש אפי' לר"מ עלה אין פודין בו כלל ורב אשי ה"ק ליה למר זוטרא מאי דעתיך דודאי שה הוא דמסתברא דלאו בשרא בדיקולא הוא כיון דרהיט ואזיל אלא מטעם ג"ש ילפת לה ואפי' לר"מ נמי א"כ אימא זכר תמים לגמרי ובן שנה ופריק תפדה תפדה ריבה. הא דאקשי' א"ה אפי' כל מילי. ופריק א"כ שה שה מאי אהני לך ואי קשיא אימא איפוך אנא מסתברא בן פקועה הו"ל למעוטי שאינו קרוי שה דכבשרא בדיקולא דמי כך פירש"י ז"ל והיינו לרבנן וי"ל אפילו לר"מ נמי דמה מצינו בשאר כל הקדשים שבן פקועה אינו נוהג בו אף כאן אין בן פקועה נוהג בו. מהו למנות בו א' וב'. פי' ככל עובר שניתר בשחיט' אמו כגון בן ח' בין חי בין מת שניתר בשחי' אמו ובן ט' מת לר"מ או חי לרבנן. ואיכא דרמו אשמעתי', כיון דאמרי רבנן מגע טרפה שחוטה שאינו נוהג אלא במוקדשים מאי הכשר בעי הא חיבת הקדש מכשרתן ולאו מילתא היא דמדר"מ מיהת קשיא ועוד שכל שאינו ראי' ליקרב ע"ג המזבח ולא נראה מעולם אין חיבת הקדש מכשרתו. אלא איכא למידק היכי אוקימנא דאתכשר בשחי' וכדר"ש הא ר"מ לית ליה דר"ש דתנן הוכשרו בדמיה. וי"ל ר"מ סבר שחי' מכשרת ודם מכשיר ור"ש סבר שחי' מכשרת ולא דם. והא דתנן לג,א ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלין בידים מסואבו' לפי שלא הוכשרו בדם מני רבנן היא דאמרי דם מכשיר ולא שחיטה וג' מחלוקות בדבר.

74 חכמת שלמה פתח ↗

תוס' בד"ה דגמר שה כו' שה מעליא ופודין בו כו'. נ"ב בחידושי רשב"א כתב בשם הרמב"ן הא דאמרי' לעיל דלר"מ פשיטא שפודין היינו מעיקרא מקמיה דאסיק אדעתיה דגמרינן גזירה שוה דשה שה כו' ע"ש: בא"ד דאין פודין בשחוטה כו'. נ"ב פירוש דילפינן מפסח והתם אי אפשר בשחוט דשחיטה לשם פסח בעינן וק"ל:

74 הגהות יעב"ץ פתח ↗

גמ׳ ואיזו זו טריפה כצ"ל: תוס׳ ד"ה נפקא וכו׳ דאין שחיטה מטהרתו אבל וכו׳ דסבר׳ כטרפה כצ"ל: רש"י ד"ה בבן פקועה בשה בן ט'. נ"ב אגב שטפי' כתב כך עשי"ע ס׳ כ"ה:

74 פסקי תוספות פתח ↗

שחט חצי כל אחד ואחד בעוף פסול: ד"ה חצי:

1 אֵין בָּהֶן אֶלָּא מִצְוַת פְּרוֹשׁ בִּלְבָד.

2 יָתֵיב רַב יוֹסֵף קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֲכָלוֹ לָזֶה – לוֹקֶה. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן: לָא תְּצִיתוּ לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא מִשְּׁמֵיהּ דְרַב: אֲכָלוֹ לָזֶה – אֵינוֹ לוֹקֶה.

3 אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא: אֲנַן אַמַּאן נִסְמוֹךְ? אַהְדְּרִינְהוּ רַב יוֹסֵף לְאַפֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מַאי קוּשְׁיָא? כִּי אֲמַרִי אֲנָא – בְּמִיתָה, דְּעוֹשָׂה נִיפּוּל; כִּי אֲמַר אִיהוּ – בִּשְׁחִיטָה, דְּאֵינָהּ עוֹשָׂה נִיפּוּל.

4 אָמַר רָבָא: מְנָא הָא מִלְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן: מִיתָה עוֹשָׂה נִיפּוּל, שְׁחִיטָה אֵינָהּ עוֹשָׂה נִיפּוּל, דִּכְתִיב: ״וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא״, לְמַעוֹטֵי מַאי? אִילֵּימָא לְמַעוֹטֵי בְּחַיֵּיהֶם – מִ״נִּבְלָתָם״ נָפְקָא, אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: מִיתָה עוֹשָׂה נִיפּוּל, וְאֵין שְׁחִיטָה עוֹשָׂה נִיפּוּל.

5 אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרָבָא: וְהָא קְרָא בִּשְׁרָצִים כְּתִיב! אֲמַר לֵיהּ: אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִשְׁרָצִים, דְּלָאו בְּנֵי שְׁחִיטָה נִינְהוּ – תְּנֵהוּ עִנְיָן לִבְהֵמָה.

6 וְאַכַּתִּי מִבְּעֵי לֵיהּ, כְּעֵין מִיתָה: לַחִין – מְטַמְּאִים, יְבֵשִׁים – אֵין מְטַמְּאִים! תְּרֵי ״בְּמֹתָם״ כְּתִיבִי.

7 אָמַר רַב חִסְדָּא: מַחְלוֹקֶת בְּאֵבֶר דְּעוּבָּר חַי, אֲבָל בְּאֵבֶר דְּעוּבָּר מֵת – דִּבְרֵי הַכֹּל שְׁחִיטָה עוֹשָׂה נִיפּוּל. וְרַבָּה אָמַר: כְּמַחְלוֹקֶת בָּזֶה כָּךְ מַחְלוֹקֶת בָּזֶה.

8 בֶּן שְׁמֹנֶה חַי. וְהָתַנְיָא: בֶּן שְׁמֹנֶה חַי יוֹכִיחַ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּמִינוֹ שְׁחִיטָה – אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ.

9 אָמַר רַב כָּהֲנָא: יֵשׁ בְּמִינוֹ שְׁחִיטָה אַגַּב אִמּוֹ, וְתַנָּא דִּידַן מִינָא דְּאִמֵּיהּ לָא פָּרֵיךְ.

10 וּלְהַאי תַּנָּא דְּפָרֵיךְ, טְרֵפָה דִּשְׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִדְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אָמַר קְרָא ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה״, מִקְצָת בְּהֵמָה מְטַמְּאָה וּמִקְצָת בְּהֵמָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה, וְאֵיזוֹ זוֹ? זוֹ טְרֵפָה שֶׁשְּׁחָטָהּ.

11 בָּעֵי רַב הוֹשַׁעְיָא: הוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ לִמְעֵי בְּהֵמָה, וְשָׁחַט בֶּן תִּשְׁעָה חַי, מַהוּ? תִּבְּעֵי לְרַבִּי מֵאִיר, וְתִבְּעֵי לְרַבָּנַן.

12 תִּבְּעֵי לְרַבִּי מֵאִיר: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר בֶּן פְּקוּעָה טָעוּן שְׁחִיטָה – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּיָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, אֲבָל בִּמְעֵי אִמּוֹ – לָא שָׁרְיָא לֵיהּ שְׁחִיטָה.

13 אוֹ דִילְמָא, אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן, אַרְבָּעָה סִימָנִין אַכְשַׁר בֵּיהּ רַחֲמָנָא.

14 אָמַר רַב חֲנַנְיָא, תָּא שְׁמַע: הֲרֵי שֶׁנּוֹלְדָה טְרֵפָה מִן הַבֶּטֶן, וְאִי אִיתָא, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, דְּאִי בָּעֵי עַיֵּיל יְדֵיהּ וְשַׁחֲטַהּ!

15 אֲמַר לֵיהּ רָבָא: תָּנֵי שֶׁנּוֹצְרָה טְרֵפָה מִן הַבֶּטֶן, וּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּבַעֲלַת חָמֵשׁ רַגְלַיִם.

16 מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה, וּמָצָא בָּהּ בֶּן שְׁמֹנֶה חַי אוֹ מֵת, אוֹ בֶּן תִּשְׁעָה מֵת – קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ.

17 מָצָא בֶּן תִּשְׁעָה חַי – טָעוּן שְׁחִיטָה, וְחַיָּיב בְּ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ.

18 רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְחוֹרֵשׁ בַּשָּׂדֶה – שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ. קְרָעָהּ וּמָצָא בָּהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי – טָעוּן שְׁחִיטָה, לְפִי שֶׁלֹּא נִשְׁחֲטָה אִמּוֹ.

19 גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: לֹא הִילְּכוּ בּוֹ אֶלָּא עַל עִסְקֵי שְׁחִיטָה בִּלְבַד. לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי חֶלְבּוֹ וְגִידוֹ.

20 חֶלְבּוֹ דְּמַאי? אִילֵּימָא: חֶלְבּוֹ דִּשְׁלִיל, מִפְלָג פְּלִיגִי! דְּתַנְיָא: גִּיד הַנָּשֶׁה נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל וְחֶלְבּוֹ אָסוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל וְחֶלְבּוֹ מוּתָּר. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מַחְלוֹקֶת בְּבֶן תִּשְׁעָה חַי, וְהָלַךְ רַבִּי מֵאִיר לְשִׁיטָתוֹ, וְרַבִּי יְהוּדָה לְשִׁיטָתוֹ.

21 אֶלָּא, חֶלְבּוֹ דְּגִיד מִפְלָג פְּלִיגִי, דְּתַנְיָא: גִּיד הַנָּשֶׁה – מְחַטֵּט אַחֲרָיו בְּכׇל מָקוֹם שֶׁהוּא, וְחוֹתֵךְ שַׁמְנוֹ מֵעִיקָּרוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: גּוֹמְמוֹ עִם הַשּׁוֹפִי.

22 אֶלָּא אִי אִתְּמַר – הָכִי אִתְּמַר, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: לֹא הִילְּכוּ בּוֹ אֶלָּא עַל עִסְקֵי אֲכִילָה בִּלְבַד, לְמַעוֹטֵי רוֹבְעוֹ, וְחוֹרֵשׁ בּוֹ.

23 אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: לְדִבְרֵי הַמַּתִּיר בְּחֶלְבּוֹ – מַתִּיר בְּדָמוֹ, לְדִבְרֵי הָאוֹסֵר בְּחֶלְבּוֹ – אוֹסֵר בְּדָמוֹ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף לְדִבְרֵי הַמַּתִּיר בְּחֶלְבּוֹ – אוֹסֵר בְּדָמוֹ.

24 אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ. אָמַר רַבִּי זֵירָא: לוֹמַר שֶׁאֵין עָנוּשׁ כָּרֵת.

25 לְמַאן קָאָמְרִי? לְרַבִּי יְהוּדָה, לֹא יְהֵא אֶלָּא דַּם הַתַּמְצִית, דְּתַנְיָא: דַּם הַתַּמְצִית בְּאַזְהָרָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּהִכָּרֵת.

26 תַּרְגְּמָא רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב סַלָּא חֲסִידָא קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא: אִית לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה ״דָּם״ וְ״כׇל דָּם״, כֹּל הֵיכָא דְּמִיחַיַּיב אַדַּם הַנֶּפֶשׁ – מִיחַיַּיב אַדַּם הַתַּמְצִית, וְכֹל הֵיכָא דְּלָא מִחַיַּיב אַדַּם הַנֶּפֶשׁ – לָא מִחַיַּיב אַדַּם הַתַּמְצִית.

27 אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לִפְדּוֹת בְּבֶן פְּקוּעָה? אַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דְּכֵיוָן דְּאָמַר טָעוּן שְׁחִיטָה – שֶׂה מְעַלְּיָא הוּא.

28 כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, דְּאָמְרִי: שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ, מַאי? כֵּיוָן דְּאָמְרִי שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ – כְּבִשְׂרָא בְּדִיקּוּלָא הוּא, אוֹ דִילְמָא, כֵּיוָן דְּרָהֵיט וְאָזֵיל וְרָהֵיט וְאָתֵי – ״שֶׂה״ קָרֵינָא בֵּיהּ?

29 מָר זוּטְרָא אָמַר: אֵין פּוֹדִין, וְרַב אָשֵׁי אָמַר: פּוֹדִין.

30 אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְמָר זוּטְרָא: מַאי דַּעְתָּךְ? דְּגָמְרַתְּ ״שֶׂה״ ״שֶׂה״ מִפְּסָחִים?

31 אִי מָה לְהַלָּן – זָכָר, תָּמִים, וּבֶן שָׁנָה, אַף כָּאן – זָכָר, תָּמִים, וּבֶן שָׁנָה! ״תִּפְדֶּה״ ״תִּפְדֶּה״ רִיבָּה.

32 אִי ״תִּפְדֶּה״ ״תִּפְדֶּה״ רִיבָּה, אֲפִילּוּ כֹּל מִילֵּי נָמֵי, אִם כֵּן ״שֶׂה״ ״שֶׂה״ מַאי אַהֲנִי לָךְ?

33 אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לִמְנוֹת בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי?

34 רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: אֵין מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, נַעֲשָׂה כֶּאֱגוֹז הַמִּתְקַשְׁקֵשׁ בִּקְלִיפָּתוֹ.

35 אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: הַבָּשָׂר מַגַּע נְבֵלָה – דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

36 וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַגַּע טְרֵפָה שְׁחוּטָה.

37 בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמֵינָא חַד גּוּפָא הוּא – הַיְינוּ דְּאִיתַּכְשַׁר בִּדְמָא דְּאִמֵּיהּ, אֶלָּא לְדִידָךְ, בְּמַאי אִיתַּכְשַׁר?

38 אֲמַר לֵיהּ: בִּשְׁחִיטָה, וּכְרַבִּי שִׁמְעוֹן.

39 אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: עָבַר בְּנָהָר – הוּכְשַׁר, הָלַךְ לְבֵית הַקְּבָרוֹת – נִטְמָא.

40 בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמֵינָא תְּרֵי גּוּפֵי נִינְהוּ, מִשּׁוּם הָכִי: הוּכְשַׁר – אִין, לֹא הוּכְשַׁר – לָא, אֶלָּא לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ חַד גּוּפָא הוּא, הָא אִיתַּכְשַׁר בִּדְמָא דְּאִמֵּיהּ!

1 תוספות פתח ↗

1 שטיינזלץ פתח ↗

אין בהן אלא מצות פרוש בלבד, כלומר, אינם אסורים מן התורה, אלא מצוה מדברי סופרים לפרוש מאכילתם. הרי שלדעתו אין השחיטה עושה ניפול באבר המדולדל, לאוסרו משום אבר מן החי. ובענין זה מסופר,

1 חידושי חתם סופר פתח ↗

1 הגהות יעב"ץ פתח ↗

גמ׳ ואיזו זו טריפה כצ"ל:

1 פסקי תוספות פתח ↗

שחט חצי כל אחד ואחד בעוף פסול: ד"ה חצי:

1 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה אכלו לזה. האבר המדולדל. עמש"כ המהרש"א בכוונתו. ותמוה דכיון דבבשר מן החי יש איסור לאו כדלקמן קב ב למה לא יתחייב מלקות בבשר הפורש מאמה"ח:

2 רשב״א פתח ↗

מתני': מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר"מ. פירש רש"י ז"ל דקסבר דחדשים גרמי ליה לשוויה בהמה בפני עצמה, ולרבנן חדשים ולידה גרמי ליה, דכל זמן שהוא במעי אמו מרבינן ליה להיתירא מכל מה בבהמה תאכלו. ואם תאמר אם כן מצא בה בן תשעה מת אמאי מותר, ורישא דמתניתין דקתני השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו, ליכא מאן דפליג בה, ואפילו ר' מאיר מודה בה להיתירה, משום הכי מפרשי רבותינו בעלי התוס' זצ"ל דלא אסר ר' מאיר אלא בחדשים וביציאתו לאויר העולם קודם מיתה, אבל כשיצא מת חדשים לא גרמי ליה ואפילו מת לאחר שחיטת אמו מותר. וזה אינו מחוור. אבל הרמב"ן ז"ל תירץ ליישב פירוש רש"י ז"ל דכל דליכא שחיטה בגופו מודה ר' מאיר דמתרבי מכל בבהמה תאכלו אבל בן תשעה חי דאיכא שחיטה בגופו לא מרבי ליה ר' מאיר, ונכון הוא. ולענין פסק הלכה, בענין עובר, השוחט את הבהמה ומצא בה בין בן שמונה חי בין בן תשעה בין חי בין מת, ניתר בשחיטת אמו, דמרבינן ליה מכל בבהמה תאכלו, וכדתנן השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו, מצא בן תשעה חי טעון שחיטה וכו' דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו, וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים. ולענין חלבו איכא פלוגתא ביני רבוותא ז"ל, וכדכתבינן לקמן בע"ה. ודוקא בשלא הפריס על גבי קרקע, אבל הפריס על גבי קרקע טעון שחיטה וחלבו אסור משום מראית העין, דהא פליגי תנא קמא ור' שמעון שזורי, וקיימא לן כתנא קמא כדכתבינן לקמן. ולענין דמו איפליגו ביה ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, רבי שמעון בן לקיש אמר לדברי המתיר בחלבו כלומר רבי יהודה דאמר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר מתיר בדמו, ורבי יוחנן אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו, ואסיקנא דאף רבי שמעון בן לקיש לא אמר אלא שאינו ענוש כרת בדם שהנשמה תלויה בו, אבל בלאו מיהא איתיה כדם האיברים. ורבינו אלפסי ז"ל הביא מחלוקת של ריש לקיש ורבי יוחנן סתם ואמר וקיימא לן כרבי יוחנן. והרב רבינו משה בר מיימון ז"ל כתב פ"ו מהל' מאכלות אסורות ה"ה דדם הכנוס בלבו ישנו בהכרת. אבל שאר הדם אינו אלא כדם האברים ואין חייבין עליו כרת, מדתניא בתוספתא ודמו כדם האיברים ואין חייבין עליו ומני רבנן היא. וכתב עוד ומה שכתבה רבינו הגדול זצ"ל בהלכותיו לא לענין כרת כמו שנאמרה בגמרא, אבל רצה לאסור דמו על פי הגמרא, ותפס לעצמו הלשון האומר האמור בה או שמא מאי אוסר בדמו דקאמר ר"י באזהרה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ע"כ. ולא נראה כן דעת רבינו הגדול ז"ל, שאם כן למה כתב וקיימא לן כרבי יוחנן דהא ר' יוחנן וריש לקיש לא פליגי, ועוד היאך אפשר לומר כן דלא פליגי, דהא אותביה רבי יוחנן לריש לקיש ממתניתין דקתני קורעו ומוציא את דמו, אלמא ודאי מפלג פליגי, ומדאיפלגו ביה קיימא לן ודאי כר' יוחנן. ואף על גב דתניא בתוספתא לרבנן דדמו אסר כדם האיברים, לא שבקינן גמרין ותפסינן מאי דאיתמר בתוספתא כנ"ל. והרב בעל העיטור ז"ל כתבו ודמו אסור לכתחילה כדם המובלע באיברים שהוא בלאו. הוציא העובר את ראשו הרי הוא כילוד, ואם בן תשעה הוא אינו ניתר אלא בשחיטת עצמו, ואם מת אחר כך קודם שישחט אסור כנבלה. ואם בן שמנה בין חי בין מת אסור כנבלה, לפי שאין במינו שחיטה כדתנן בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין במינו שחיטה. וכן הדין אם הוציא רובו ואף על פי שלא הוציא ראשו דרובו ככולו. יצא רובו במיעוט אבר אסור דשדינן מיעוט אבר זה שבפנים בתר רוב עובר שבחוץ, ולא שדינן ליה בתר רובא של אבר שבפנים והרי יצא רובו. יצא חציו ברוב אבר, הוה ליה בעיא ולא איפשיטא, ונקטינן לחומרא ואסור. הוציא ידו והחזירה, קיימא לן דאבר עצמו אסור, ואף על גב דאיפליגו בה רב ור' יוחנן ללישנא דמערבא, וכל היכי דפליג רב ור' יוחנן קיימא לן כר' יוחנן, הכא כרב עבדינן, משום דהא אתותב רבי יוחנן, ועוד דללישנא דפומבדיתא בין רב בין רבי יוחנן מודו באבר עצמו דאסור כדעת רבותינו הגאונים ז"ל. ומיהו מקום חתך מותר, כיון שהחזירה שהרי עדיין לא יצא מקום חתך לחוץ ואין בכלל בשר בשדה טריפה, וכיון שחזר האבר בפנים ניתר מקום חתך מכל בהמה. הוציא ידו ולא החזירה לכולי עלמא בין אבר בין מקום חתך אסור אבר אסור משום בשר בשדה טרפה, ומקום חתך אסור, דאף על גב דאינו בכלל בשר בשדה, מכל מקום אינו בכלל וכל בבהמה תאכלו, דהא אינן בפנים ממש. ומיהו אף על פי שיצא רובו של אבר, מיעוטו הנשאר בפנים מותר, דקיימא לן כר' יוחנן דאמר אין לידה לאיברים וכן דעת הגאונים ז"ל. הוציא ידו והחזירה וחזר והוציא ידו השנייה והחזירה, וכן רגלו, עד שהשלימו לרובו, נראה דמה שנשאר בפנים שלא יצא כלל מותר, אף על פי שיש רובו בין כל הפעמים, דכיון דהדור הדור, מיהא להסיר מיעוט הנשאר בפנים וכדאמרינן אם תמצי לומר כיון דהדור הדור דאלמא הדעת מכרעת כן. ומיהו הוציא ידו וחתכה וחזר והוציא ידו וחתכה והשלימו לרובו, אף על פי שלא יצא רובא בבת אחת, מה שנשאר בפנים נמי אסור מספק, דבעיא היא ולא איפשיטא, ונקטינן לחומרא. הוציא העובר ידו ולא החזירה ושחט את אמו, הרי אותו אבר כטריפה שחוטה, דבר תורה, והרי הוא בלאו ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, דמדמי ליה רבנן לאבר המדולדל בבהמה ונשחטה הבהמה כדתנן לעיל חולין עב, א וחכמים אומרים מגע טריפה שחוטה מה מצינו בטריפה ששחיטתה מטהרתה אף שחיטת הבהמה תטהר את האבר, ותניא בברייתא אמר להן ר' מאיר לחכמים אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה דבר שהיא גופה תטהר את האבר דבר שאינו גופה דאלמא שמעת מינה דרבנן עובר ואבר המדולדל בבהמה דמויי מדמי להו, וקיימא לן באבר דבהמה דאין שחיטה עושה ניפול ודבר תורה אבר עצמו מותר אף באכילה, וכדאמר רבי יוחנן אין לך אלא מצות פרוש בלבד, מכל מקום אבר דעובר ודאי אסור, דלא מדמינן להו להדדי אלא לענין היתר טהרת נבילה, ולא לענין אכילה כדתניא בהדיא אמר להן ר' מאיר לחכמים וכי מי טהרו לאבר זה מידי נבילה אמרו לו שחיטת אמו תתירנו באכילה אמר להן טריפה תוכיח ששחיטתו מטהרתה מידי נבילה ואין מתירתה באכילה. ולענין חלבו בעיא ולא איפשיטא, נקיטינן אם מותר לגמעו כחלב דעלמא דאתי מכח אבר מן החי ושרי והכי נמי לא שנא, או דלמא חלבו אסור כיון דלית ליה תקנתא לאיסורו, וכיון דלא איפשיטא, נקטינן לחומרא ואסור. ולענין קלוט קיימא לן דקלוט במעי פרה מותר לכולי עלמא, כיון שלא יצא לאויר העולם, דאפילו ר' שמעון לא אסר אלא בשיצא לאויר העולם, אבל במעי אמרו שרי, ואפילו יצא לאויר העולם מותר, דקיימא לן כרבנן דשרו. ודוקא דאית ליה פרסה, אבל לית ליה פרסה היה במשמע שהוא אסור וכדאמרינן לעיל חולין סט, א אי הכי דמות יונה לישתרי אלמה אמר ר' יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה, ופרקינן בעינן פרסות וליכא, אלא שרבותינו בעלי התוס' ז"ל אמרו דדוקא דמות יונה אסור, אבל דמות בהמה טמאה אף על פי שאין לה לא פרסה ולא פרסות מותרת באכילה כמו שכתבתי למעלה סט, א.

2 שטיינזלץ פתח ↗

יתיב ישב רב יוסף קמיה לפני רב הונא, ויתיב וקאמר ויושב היה ואומר, אמר רב יהודה אמר רב: אכלו לזה, לאבר המדולדל — הרי הוא לוקה משום איסור אבר מן החי. אמר ליה ההוא מרבנן אמר לו אחד מן החכמים: לא תציתו ליה אל תקשיבו לו, למה שאמר בשם רב, שהרי הכי כך אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה משמו של רב: אכלו לזה — אינו לוקה.

2 מהר"ם פתח ↗

ד"ה נפקא ליה מדר"י וכו' ומיהו סוגיא דהתם לא אתיא כתנא דברייתא דהכא וכו' ורבנן לא דמי לטריפה וכו' הכא אין במינו שחיטה. מקשין העולם למה לא הקשו התוס' התם בלא סוגיא דמתני' דהכא כיון דקאמר רבא דרבנן ס"ל דלא דמי לטריפה משום דאין במינו שחיטה א"כ קרא דלאכלה למה להו ואין זה קושיא דהתם לא ידעינן דאיכא למילף מבהמה טמאה אלא דר' יוסי ור"א לא בעי לאוקמי לאכלה להביא בן ח' משום דמסתבר להי טפי לדמותו לטריפה ורבנן ס"ל דלא דמי לטרפה וכו' ולכך מוקמינן קרא דלאכלה להביא בן ח' אבל מהני' דהכא דס"ד למילף מבהמה טמאה אפילו טרפה אי לאו דטריפה יש במינה שחיטה ממילא בן ח' דאין במינו שחיטה ילפינן ליה שפיר מבהמה טמאה דאין שחיטה מטהרתו ולכך הקשו התוס' הכא דאפילו ת"ק דהתם לא מתוקם כתנא דמתני' דהכא משום דלתנא דמתני' דהכא ידעי' ליה מבהמה טמאה בלא שום קרא וק"ל:

2 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה דעובר חי. מה שהביא המהרש"א ראיה דלא שייך לומר על עובר מת דיש במינו שחיטה אגב אמו. מהא דל"א לקמן בן ח' מת יוכיח ע"ש. הוא תמוה דהאיך יסיים עליו אין שחיטתו מטהרתו דביה גופיה ודאי לא שייך שחיטה כיון דכבר מת. ונוכל לפרש דבן ח' חי דקאמר קאי אסוף דינא ר"ל על אין שחיטתו מטהרתו ושאע"פ דיש במינו שחיטה דקאמר היינו בין חי ובין מת:

3 רשב״א פתח ↗

ירושלמי תרומות פ"ח ה"א: בהמה בבהמה תאכלו ולא שקץ בבהמה תאכלו ולא עוף, רבי אושעיא בעי מה בינה לבין זיזין שבעדשים ליתושין שבאוכלוסין לתולעים שבתמרים תמן בגופיהן הן הכא אינן בגופו. ולענין טריפה אפילו הפריס על גבי קרקע אינו אסור. וכדאמרינן לקמן עה, ב בההוא בן פקועה דהוה ליה לאדא בר חבו ונפל עליה דובא ואתא לקמיה דרב אשי ואמר ליה זיל שחטיה, ופירש רש"י ז"ל שם שלא היה יכול לחיות, וכדבריו משמע מדאיצטריך למימר נפל עליה דובא, אלמא אף על פי שטעון שחיטה אין טריפתו אוסרתו, וטעמא דמילתא דשחיטה גופה משום מראית העין הוא, דלא כולי עלמא ידעו דבן פקועה הוא, וכולי עלמא חזו דרהיט ואתי כבהמה דעלמא, הילכך איכא למיחש שלא להתירו בלא שחיטה, אבל לענין טריפה לאו כולי עלמא ידעי דאית ביה טריפות דאוסר, ואם בא לישאל מלמדין אותו שהו מותר אפילו בלא שחיטה אלא שאסור משום מראית העין. ואף על פי שיש מקצת רבוותא ז"ל שכתבו דאפילו לענין שמונה עשר טריפות כבהמה מעליא דברי רש"י ז"ל נראין עיקר. ולענין השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי קיימא לן כרבא דאמר לקמן דאף לדברי המתיר אותו מותר בשחיטת עצמו מאי טעמא ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. ומיהו בשחיטת אמו אסור, דאף על גב דקיימא לן כמאן דאמר דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ושחיטת טריפה הועילה לה לטהרה מידי נבלה, אפילו הכי לא מהני לעובר להתירו באכילה, דכל היכא דמהניא שחיטת האם לעצמה להתירה באכילה תועיל אף לעובר להתירו באכילה, הא כל מקום שאינו מועילה לעצמה להתירה באכילה לא תועיל לעובר, דלא עדיף מגופה אלא כגופה ממש בין להיתר אכילה בין לטהר מידי נבילה וכדאמרינן לקמן בריש פרק כיסוי הדם חולין פה, ב דאמר התם לא לכל אר"מ שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וכו' סלקא דעתך אמינא כיון דאמרו רבנן שחיטת אמו מטהרתו תהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי שחיטה קא משמע לן.

3 דור רביעי פתח ↗

רש״י ד״ה דעובר חי דיש במינו שחיטה מהני שחיטה אף לאבר היוצא עכ״ל, עיין מהרש״א ובלב ארי׳ ז״ל איך נדחקו בזה ולפענ״ד כוונת רש״י ז״ל דיש במינו שחיטה בבן ט׳ חי, דאף על גב דפלוגתתם בבן ח׳ קאי דבן ט׳ חי לר״מ טעון שחיטה לעצמו, אבל לחכמים דס״ל דגם בן ט׳ חי ניתר בשחיטת האם, ומכל מקום ד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, הרי בבן ט׳ חי שהוציא את ידו יש להם סברא לטהר האבר, משום דיש במינו שחיטה, ואם כן איך נאמר דמגרע גרע אבר היוצא מבן ח׳ יותר מבן ט׳ אתמהה, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, והטעם נכון דאלו הי׳ ממתינים עד שיושלם הט׳ חדשים היה להאי אבר תיקון ע״י שחיטת עצמו, אבל בעובר מת כיון דאי אפשר לבא לכלל שחיטת עצמו שפיר מקרי אין במינו שחיטה ודו״ק היטב.

3 רש״ש פתח ↗

תד"ה נפ"ל מדרב כצ"ל

4 מאירי פתח ↗

מי שהושיט ידו למעי הבהמה והיה שם בן תשעה חי ושחטו לשם והוציאו אע"פ שאלו נולד היה עליו דין שחיטה הואיל ומ"מ במקום שהוא עכשיו לא היה צריך שחיטה שהרי היה ניתר בשחיטת האם יראה שהוא אסור לא אמרו שהוא ניתר בארבעה סימנין ר"ל הן בשלו הן בשל אמו אלא שבמקום שאין של אמו מועילין לו שלו מועילין בו הא במקום שסימני אמו מועילין לו אינו נפטר בסימני עצמו ואע"פ שלא נאמר כן במוחלט הואיל ונשארה בספק ראוי להחמיר בה וכן כתבוה קצת חכמי בידירש בחבוריהם:

5 שטיינזלץ פתח ↗

אמר ליה לו רב אדא בר אהבה לרבא: וכיצד ניתן לדייק מכאן ששחיטה אינה עושה ניפול? והא קרא והרי המקרא בשרצים כתיב נאמר, ואין בהם שחיטה כלל! אמר ליה לו: אם אינו ענין, כלומר, הואיל ומקרא זה אינו נצרך לשרצים, דלאו שאין בני שחיטה נינהו הם — תנהו ענין לבהמה.

5 רבינו גרשום פתח ↗

א"ל אם אינו ענין לשרצים דלאו בני שחיטה נינהו. דלא איצטריך למכתב במותם דאין להן שחיטה אלא מיתה בלבד:

6 תוספות פתח ↗

תרי במותם כתיבי - וא"ת הא אכתי צריכי לכדדרשינן בהעור והרוטב לקמן חולין דף קכח: יכול בשר הפורש מן השרצים יהא טמא תלמוד לומר במותם מה מיתה שאינה עושה חליפין כו' וי"ל דכעין מותם וההיא דרשה מחד במותם נפקא אי נמי דרשה דהתם מנבלתם נפקא מה נבלה שאין עושה חליפין ונקט במותם לפי שהיא דרשה פשוטה:

6 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה טעון שחיטה. דחדשים גרמי כו'. עיין ברא"ש לקמן בפלוגתא דריו"ח ורשב"ל בד' עה. ולעד"נ דט"ס ברש"י וצ"ל דחדשים ואוירא גרמי כו' וכמש"כ לקמן בע"ב בד"ה למעוטי חלבו וגידו ובדבור הסמוך לו בסופו:

7 תוספות פתח ↗

מחלוקת באבר דעובר חי - ובבן ח' דאילו בן ט' כשאר בהמה הוא לר"מ וטעון שחיטה:

8 שטיינזלץ פתח ↗

ב שנינו במשנה שטריפה יש במינה שחיטה, ולכן שחיטתה מטהרתה מטומאת נבילה. ובהמשך לכך נאמר: עובר בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו, מפני שאין במינו שחיטה. ומתקשים, והתניא והרי שנויה ברייתא: בן שמנה חי יוכיח, שאף על פי שיש במינו שחיטה — אין שחיטתו מטהרתו, הרי שבברייתא זו מחשיבים בן שמונה כמי יש במינו שחיטה!

9 שטיינזלץ פתח ↗

אמר רב כהנא: מה שנאמר באותה ברייתא שיש במינו שחיטה, כוונתו — אגב אמו, שכאשר שוחטים את אמו גם הוא נעשה מותר על ידה. ותנא דידן והתנא שלנו, מינא דאמיה לא פריך מהמין של אמו אינו מקשה, שמה שהעובר ניתר בשחיטת אמו אינו מחשיב אותו כמי שיש במינו שחיטה, מפני שהוא נחשב אז כחלק מאמו.

10 תוספות פתח ↗

ולהאי תנא דקפריך טרפה דשחיטה מטהרתה מנא לן - קצת תימה דכולא חדא ברייתא היא בת"כ וידע רישא ולא ידע סיפא: נפקא ליה מדרב יהודה כו' - וא"ת דתניא בס"פ רבי אליעזר דמילה שבת דף קלו. לאכלה להביא בן ח' שאין שחיטתו מטהרתו ורבי יוסי ור"א ברבי שמעון אומרים שחיטתו מטהרתו והשתא כולהו לא מתוקם כתנא דמתני' דאפילו ת"ק דהתם משמע דאי לאו לאכלה ה"א דשחיטה מטהרתו ולתנא דמתני' בן ח' כיון דאין במינו שחיטה ידעינן ליה מבהמה טמאה דאין שחיטה מטהרתה אבל כתנא דברייתא דהכא מיתוקמא שפיר ת"ק דהתם דכיון דיש במינו שחיטה אגב אמו מיקרי שפיר יש במינו שחיטה ולא מצי למילף מבהמה טמאה ולהכי צריך התם לאכלה למימר דאין שחיטה מטהרתו ומיהו סוגיא דהתם לא אתיא כתנא קמא דברייתא דהכא דרבא מפרש התם טעמא דרבי יוסי ורבי אליעזר דסברי בטרפה אע"ג דמתה היא דשחיטה מטהרתה הכא נמי לא שנא ורבנן לא דמי לטרפה אפילו מן הבטן דיש במינו שחיטה הכא אין במינו שחיטה ושמא תנא דמתניתין משום קרא דלאכלה חשיב בן ח' אין במינו שחיטה אי נמי קרא דלאכלה דדריש ת"ק התם הוי אסמכתא בעלמא דהא לאביי דמוקי התם פלוגתייהו דפליגי מר סבר חי הוא ומר סבר מת הוא צריך לומר דאסמכתא היא דכיון דחשיב ליה כמת בלאו קרא אין שחיטתו מטהרתו:

10 רבינו גרשום פתח ↗

ולהאי תנא דפריך טרפה דשחיטתה מטהרתה מנ"ל. כלומר ולהאי תנא דפריך אע"ג דיש במינו שחיטה אגב אמו אין שחיטתו מטהרתו טרפה דשחיטתה מטהרתה מנא ליה דאמרינן כדאמרי' במתני' תאמר בטרפה שיש במינה שחיטה שהיא ולפיכך שחיטתה מטהרתה ועכשיו דאמרי' בבן שמנה אע"ג דיש במינה שחיטה אין שחיטתה מטהרתה טרפה דשחיטתה מטהרתה מנא ליה:

11 שטיינזלץ פתח ↗

ג בעי שאל רב הושעיא: הושיט את ידו למעי בהמה, ושחט בתוכה בן תשעה חי, מהו? האם שחיטתו במעי אמו מתירה אותו? ובזה תבעי תישאל השאלה לדעת ר' מאיר, ותבעי לרבנן ותישאל לדעת חכמים.

12 שטיינזלץ פתח ↗

ומפרטים: תבעי תישאל לר' מאיר: עד כאן לא קאמר לא שמענו שאמר ר' מאיר במשנה שבהמשך עמוד זה, שבן פקועה, בן תשעה שהוציאוהו חי ממעי בהמה שנשחטה, טעון שחיטה — הני מילי דברים אלה אמורים היכא היכן שכבר יצא לאויר העולם, אבל בעודו במעי אמו — לא שריא ליה אין מתירה אותו שחיטה שלו.

13 שטיינזלץ פתח ↗

או דילמא שמא, אפילו לרבנן לדעת חכמים החולקים על ר' מאיר, וסבורים ששחיטת אמו כשהוא במעיה מתירה אותו, יש לומר שארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא הכשירה בו התורה, שהוא ניתר בין בשחיטת שני סימנים קנה וושט של אמו, בין בשחיטת סימנים של עצמו?

14 שטיינזלץ פתח ↗

אמר רב חנניא, תא שמע בוא ושמע תשובה לדבר, ממה ששנינו במשנתנו: הרי שנולדה טרפה מן הבטן, שלא היתה לה שעת הכושר — לא תטהרנה שחיטתה. ואי איתא ואם אכן ניתן לשחוט בן תשעה כשהוא במעי אמו, משכחת לה מוצא אתה אותה שהיתה לה לזו שנולדה כשהיא טריפה שעת הכושר, דאי בעי עייל ידיה ושחטה שאם היה רוצה היה מכניס ידו ושוחט אותה במעי אמה קודם שנטרפה!

16 שטיינזלץ פתח ↗

ד משנה השוחט את הבהמה, ומצא בה עובר בן שמנה חודשים שלא נגמר הריונו חי או מת, או אפילו בן תשעה שנגמרו חודשי הריונו, אבל הוא מת — הותר בשחיטת הבהמה, ואינו צריך לשוחטו, אלא קורעו, ומוציא את דמו, שהדם אסור כחלק מדם אמו, ואז הוא מותר באכילה.

17 שטיינזלץ פתח ↗

מצא בה בן תשעה חי — הרי זה טעון שחיטה, וחייב על שחיטתו באותו ואת בנו, אם שחט אותו ביום ששחט את אמו, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: גם בן תשעה חי שנמצא במעי בהמה שחוטה — שחיטת אמו מטהרתו, ואינו טעון שחיטה.

18 רשב״א פתח ↗

מאי דעתך דילפת שה שה מפסח. פירש רבינו שלמה ז"ל וגבי פסח פסול משום יוצא דופן, דקיימא לן לעיל חולין לח, ב בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן והקשו עליו בתוספות דאי אפשר לומר כן, דאם כן לרבי מאיר היאך פודין בו דאמרינן שה מעליא הוא, והא נפקא לן מגזרה שוה דלאו שה הוא לענין פדיון, ומפרשי לה ז"ל דפסול מטעם שחיטה ואין פודין בשחוטין, כדתנן בבכורות יב, א אבל לר' מאיר דלא חשיב ליה כשחוט מותר לפדות בו. והקשה עליהם הרב רמב"ן ז"ל דהא ע"כ יוצא דופן הוא ויפסל אפילו לר"מ, אלא ודאי כדברי רש"י ז"ל מסתברא, ומעיקרא מקמי דתסיק אדעתין דגמרינן גזירה שוה דשה שה מפסח הוה אמרינן דלר' מאיר לא תיבעי לך דשה מעליא הוא, אבל השתא דגמרי גזירה שוה דשה שה מפסח אפילו לר' מאיר נמי אין פודין בו כלל, ורב אשי הכי קאמר ליה למר זוטרא מאי דעתיך דאמרת אין פודין, והא מדרהיט ואזיל ורהיט ואתי לאו בשרא בדקולא הוא, אלא דסבירא לך דגמרינן גזירה שוה ואפילו לר'מאיר נמי סבירא ליה דאין פודין, אי הכי נימא לה לגזירה שוה לגמרי דהא אין למדין גזירה שוה לחצאין ונבעי זכר תמים ובן שנה, ונכון הוא.

18 שטיינזלץ פתח ↗

ר' שמעון שזורי אומר: בן תשעה חי שנמצא במעי בהמה שנשחטה אפילו המתינו לו עד שגדל, והוא בן חמש שנים וחורש בשדה — בכל זאת שחיטת אמו מטהרתו, ואינו טעון שחיטה. קרעה את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי — טעון שחיטה לכל הדעות, לפי שלא נשחטה אמו.

18 דור רביעי פתח ↗

ע״ב גמר׳ ארשב״ל לדברי המתיר בחלבו מתיר בדמו, וריו״ח אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו, איתיבי׳ ריו״ח לר״ל, קרעו ומוציא את דמו, אר״ז לאמר שאינו ענוש כרת. לפי פשטות הדברים נראה דריו״ח הבין דברי ר״ל דאמר מתיר בדמו דמתיר לגמרי קאמר, לכן הקשה לי׳ ממתניתן דשנינו בפירוש דמוציא את דמו, אפילו בבן ח׳ לכ״ע, וע״ז מתרץ ר״ז דר״ל ודאי לא עלה על דעתו לאמר דדם השליל יהא מותר באכילה, אלא מותר דקאמר שאינו ענוש כרת, וממילא דלא פליגי כלל דגם לריו״ח לית לי׳ כרת בדם השליל, והא דקאמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו, לפילוגי על ר״ל היינו לפי הבנתו דר״ל מותר לגמרי קאמר, ור״ל לא חש להשיב על קושי׳ ר״י ממתניתן, עד שבא ר׳ זירא ומפרש דברי ר״ל. ולפ״ז ליכא מאן דס״ל דם השליל בכרת, וכן דעת כמה ראשונים ז״ל. אבל דעת הרי״ף והרמב״ם והרמב״ן ז״ל דודאי פליגי ר״י ור״ל, דלא מסתבר להו לאמר דריו״ח דמותיב לר״ל לא הבין דבריו, ור״ל, לא חש לתרץ דברי עצמו עד שבא ר״ז ופירשן. אלא דהרמב״ן ז״ל מפרש דר״י ור״ל אליבא דר״י, דאית לי׳ דם התמצית בכרת פליגו, ריו״ח ס״ל דדם השליל לא גרע מדם התמצית ור״ל פליג. נמצא לדידן דלא קי״ל כר״י בדם התמצית, גם דם השליל אינו בכרת, דריו״ח לא קאמר כרת בשליל רק אליבא דר״י, ור״ל אפילו לר״י לית לי׳ כרת בדם שליל, דדריש דם וכל דם, דכל היכי דליתא בדם הנפש ליתא נמי בדם התמצית. אבל שטה זו קשה להולמה, דלפ״ז לא פליגו כלל אליבא מאן דמתיר בחלבו אלא משום שהוא ר׳ יהודה דאית לי׳ במקום אחר דם התמצית בכרת, ופליגו אי גם בדם השליל הדין כן והמה לא הזכירו שמו של ר״י כלל, ותלו פלוגתתם רק בהיתר חלבו יהי׳ מי שיהי׳ המתיר בחלבו. ולכן דרך הרמב״ם ז״ל דרך שלישי, והוא דפליגי בדם הכנוס בלב אי אסור למאן דמתיר בחלבו, אי דם האברים מקרי כיון דלאו נפש מקרי האי חיותא דלשליל, או נימא דדם שאני אע״פ דאין כאן נפש, אבל דם הראוי להחיות נפש איכא ואית בי׳ כרת, ולכן פסק כריו״ח דחייב כרת אדם הכנוס בלב, אפילו בבן ח׳ דחלבו מותר עיין בה״ה, ובלח״מ בפ״ו ממ״א הלכ׳ ה׳. אלא דנשאר לנו לבאר איך מתפרש לדעת הרמב״ם ז״ל, מה דאותבי׳ ר״י לר״ל ממתניתן, דקתני קרעו ומוציא את דמו, דאי הוה מפרש דריו״ח לא הבין דברי ר״ל למה לי׳ לדחוק ולאמר דלר״י חייב כרת על דם השליל דחלבו מותר. ומה שנראה לפענ״ד בזה הוא דמתפרש שפיר קושי׳ ריו״ח על ר״ל, דר״י הוה ס״ל בדר״ל דמה דקאמר דמו מותר לצדדין קאמר, דלדידן דמחלקינן בין דם האברים לדם הנפש, ודאי דדם השליל עכ״פ אסור בלאו כשאר דם האברים, אלא דאין בו כרת, אבל לר״י דמחייב כרת גם אדם האברים, ע״כ דדם שליל מותר לגמרי קאמר, דהא דריש דם וכל דם, וכיון דליתא בדם הנפש ליתא בדם האברים, ואין כאן שום איסור, ולכן פריך לי׳ ממתניתן דמשמע דהא דקרעו ומוציא את דמו ד״ה הוא, והא לר״ל לאו ד״ה הוא דהא לר״י דהוא הוא המתיר בחלבו, באמת דמו מותר לגמרי, אלא דר״ז מתרץ לי׳ דאע״ג דליכא כרת בדם השליל לר״י, מ״מ לאו איכא. ובאמת איני יודע האי לאו מנ״ל כיון דדרש דם וכל דם וצ״ע ודו״ק היטב.

18 רבינו גרשום פתח ↗

לא הילכו בו אלא על עסקי שחיטה כו'. כלומר ר' מאיר דמחייבו בשחיטה לא חושבו בהמה על הכל דלא חשבו בהמה אלא לענין שחיטה למעוטי חלבו וגידו דאין אסור:

19 שטיינזלץ פתח ↗

א גמרא בענין עובר בן תשעה חי, שנחלקו ר' מאיר וחכמים במשנתנו האם הוא טעון שחיטה, אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: לא הילכו דנו בו חכמים בבן תשעה חי, אלא על עסקי שחיטה בלבד. ושואלים: למעוטי מאי למעט את מה? אם תאמר למעוטי למעט איסור חלבו שומן אסור שלו ואיסור גידו גיד הנשה שלו, יש לשאול:

19 דור רביעי פתח ↗

ע״ש בגמר׳ איבעי׳ להו מהו לפדות בבן פקועה וכו׳, עיין בזה מ״ש לקמן בסוף פרקן ודו״ק.

19 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה גוממו. אבל שרשין של חלבו מותרין. לקמן צב ב פי' דגם שרשיו של גיד עצמו מותרין:

20 שטיינזלץ פתח ↗

חלבו דמאי של מה? אילימא אם תאמר: חלבו של השליל, העובר — הלוא מפלג פליגי נחלקו בדבר! דתניא ששנויה ברייתא: איסור גיד הנשה נוהג בשליל עובר, וחלבו אסור, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: גיד הנשה אינו נוהג בשליל, וחלבו מותר. ואמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: מחלוקת זו היא בבן תשעה חי, והלך ר' מאיר לשיטתו, שעובר כזה נחשב כבהמה גמורה, שחלבה וגידה אסורים, ור' יהודה לשיטתו, שהיא דעת חכמים במשנתנו, שאינו נחשב בהמה לעצמה!

20 מהר"ם פתח ↗

ד"ה למעוטי רובעו דס"ד דגרע מבהמה מפרכסת וכו'. משום דהכא לא מקרי בהמה כלל:

21 שטיינזלץ פתח ↗

אלא תאמר שהכוונה היא לחלבו של גיד הנשה של השליל, שלמרות שר' מאיר אוסר את חלב הכליות והקרב של העובר, גם הוא מודה שחלב הגיד שלו מותר; והרי גם בזה מפלג פליגי חלוקים הם! דתניא ששנויה ברייתא: גיד הנשה — מחטט אחריו ומוציא אותו בכל מקום שהוא בירך, וחותך שמנו מעיקרו, אפילו את המובלע בעומק הבשר, דברי ר' מאיר. רבי יהודה אומר: גוממו חותך אותו את הגיד והשומן עם השופי, בשווה לבשר הירך, ואינו צריך לחטט אחריו. ונמצא שנחלקו לא רק על עסקי שחיטה של בן תשעה חי, אלא גם על איסורים אחרים, שלא כדברי ר' אלעזר בשם ר' אושעיא!

21 חידושי חתם סופר פתח ↗

א"כ שה שה מאי אהני לך צע"ג כיון דשה שחוט מיקרי שה בעלמא רק בפסח לא מיקרי שה משום שצריך שחיטה לשם קדשים וא"כ אצטריך גז"ש לפסול שחוט ממש לפדיון. ואכתי מנ"ל למעט בן פקועה דרהיט ואזיל וחי הוא לכל מילי גם לענין הכשר וטומאה כדלקמן לרבנן דריה"ג ואי משום יוצא דופן נימא תיפדה ריבה וגז"ש אהני לשחוט ממש אבל בן פקועה דרהיט מרבינן מתפדה וצע"ג. ועפרש"י בחומש גבי שור ושה חיים שנים ישלם פי' חיים ולא מתים משמע ג"כ סתם שור ושה אפי' מתים משמע אך ר"פ מרובה דרשינן מחיים כל בעלי חיים משמע שור ושה סתם חיים משמע ולא אצטריך גז"ש שה שה למעוטי שחוט וטרפה. ולכלאים בלא"ה לא אצטרך כמ"ש תוס' לקמן דמבנין אב נפקא ועגל וחי' ממשמעותי' אימעוט ואייתר גז"ש לבן פקועה עיין היטב לקמן בתוס' ר"פ או"ב ועדיין צ"ע:

22 תוספות פתח ↗

למעוטי רובעו - דס"ד דגרע מבהמה מפרכסת דחייב רובע כדאמרינן בפ' העור והרוטב לקמן חולין דף קכא: אי נמי התם הני מילי כגון ישראל בטמאה ועובד כוכבי' בטהורה אבל הכא דבשחיטה זו משתריא באכילה סלקא דעתך לא מחייב:

22 מהר"ם פתח ↗

ד"ה דגמר שה שה מפסח וכו' אלא מיפסל מטעם שחוטה. ר"ל דילפינן מפסח דאין פודין בשחוטה דאין יוצאין בשה שחוט דהא בעינן לשוחטו לשם פסח ובן פקיעה הוי כמו שחוט:

23 שטיינזלץ פתח ↗

ב ועוד נחלקו אמוראים בענין זה. אמר ר' שמעון בן לקיש: לדברי ר' יהודה המתיר בחלבו של בן תשעה חי הנמצא במעי בהמה שחוטה — מתיר גם בדמו, לדברי ר' מאיר האוסר בחלבו — אוסר גם בדמו. ורבי יוחנן אמר: אף לדברי המתיר בחלבו — אוסר בדמו.

24 שטיינזלץ פתח ↗

איתיביה הקשה לו רבי יוחנן לר' שמעון בן לקיש ממה ששנינו במשנתנו: השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת, או בן תשעה מת — קורעו, שאינו טעון שחיטה, ומוציא את דמו. משמע שגם במקרה שהעובר אינו טעון שחיטה, וחלבו מותר — דמו אסור! אמר ר' זירא: מה שאמר ר' שמעון בן לקיש, שלדעה זו דמו מותר, כוונתו לומר שאין ענוש כרת על אכילתו, כדין האוכל מדם שהנפש יוצאת בו. אבל גם לדעתו הריהו אסור באכילה, כדם איבריה של האם, ולכן צריך להוציאו.

25 שטיינזלץ פתח ↗

ושואלים: והרי למאן קאמרי לדעת מי הם אומרים דבר זה? לדעת רבי יהודה, שהוא המתיר את חלבו; והרי גם לשיטתו, לא יהא דינו של דם הנפש של העובר אלא כדם התמצית, הדם שמתמצה מן הבהמה לאחר שיצא ממנה דם הנפש, והרי גם עליו מחייב ר' יהודה כרת. דתניא ששנויה ברייתא: דם התמצית אינו בכרת אלא באזהרה בלא תעשה בלבד, שחייב עליו מלקות, ר' יהודה אומר: בהכרת!

26 שטיינזלץ פתח ↗

תרגמא תרגם, הסביר אותה רב יוסף בריה בנו של רב סלא חסידא קמיה לפני רב פפא: אית ליה יש לו לר' יהודה דרשה זו של "דם" ו"כל דם", שהוא למד את דינו של דם התמצית מריבוי הכתוב "כל דם" שנאמר בעונש הכרת "...אשר יאכל כל דם וכו' והכרתי אותה". ויקרא יז, י, שמ"דם" למדנו לדם הנפש, ומ"כל דם" — דם התמצית. ולכן, כל היכא דמיחייב כל מקום שהוא חייב כרת על דם הנפש — מיחייב חייב גם על דם התמצית, וכל היכא דלא מחייב וכל מקום שאינו מחוייב על דם הנפש — לא מחייב אינו מחוייב על דם התמצית. ולדעת ר' יהודה, עיקר דמו של עובר זה אינו נחשב דם הנפש, לחייב עליו כרת, מפני שהוא חלק מאמו, וממילא גם אין חייבים כרת על דם התמצית שלו, אבל איסור יש בו.

27 שטיינזלץ פתח ↗

ג איבעיא להו נשאלה להם: מהו לפדות פטר חמור בשה שהוא בן פקועה, ששחטו כבשה ופקעו את רחמה והוציאו משם שה שנגמרו חדשי הריונו, האם ניתן לקיים בו את המצוה "ופטר חמור תפדה בשה" שמות יג, יג? ומסבירים: אליבא לפי שיטתו של ר' מאיר לא תיבעי תישאל לך, שכיון שאמר שהוא טעון שחיטה אם כן שה מעליא מעולה, גמור הוא, ובוודאי אפשר לפדות בו.

28 שטיינזלץ פתח ↗

כי תיבעי כאשר תישאל לך השאלה הרי זה אליבא דרבנן לפי שיטת חכמים, דאמרי שהם אומרים: שחיטת אמו מטהרתו, מאי מה דינו? האם כיון דאמרי שהם אומרים שחיטת אמו מטהרתו — כבשרא בדיקולא כבשר של בהמה שחוטה שמונח בתוך הסל הוא נחשב, אף על פי שהוא חי, ואין פודים בשחוטה בכורות יב,א. או דילמא שמא כיון דרהיט ואזיל, ורהיט ואתי שהוא רץ והולך, ורץ ובא, שהרי בפועל הוא חי — "שה" קרינא ביה קוראים אנו אותו?

29 רבינו גרשום פתח ↗

אפי' כל מילי נמי. כלומר אפי' בן פקועה:

30 תוספות פתח ↗

דגמר שה שה מפסח - פירש בקונטרס דפסח פסול משום יוצא דופן ואי אפשר לומר כן דא"כ לר"מ היאך פודין בו דאמר לעיל דאליבא דר"מ שה מעליא הוא ופודין בו אלא מיפסיל מטעם שחוטה דאין פודין בשחוטה כדאמר בפ"ק דבכורות דף יב.:

30 רבינו גרשום פתח ↗

מהו למנות בו ראשון ושני. דאי אמו תחלה לטומאה מי אמרי' שליל שני אי לא דאמרי' עובר ירך אמו הוא. היינו דאיתכשר בדמא דאימיה והוי העובר נבלה ואמו מגע נבלה:

31 רבינו גרשום פתח ↗

בשחיטה. יבשתא:

32 שטיינזלץ פתח ↗

ומקשים: אי אם "תפדה" "תפדה" ריבה, אפילו כל מילי נמי כל דבר גם כן יכול לפדות בו, ואפילו בבן פקועה, שהוא יוצא דופן! ומתרצים: אם כן, גזירה שווה "שה" "שה" מפסחים, מאי אהני לך מה הועיל לך? אלא היא באה על כל פנים למעט יוצא דופן.

33 שטיינזלץ פתח ↗

ד איבעיא להו נשאלה להם: עובר הנמצא במעי אמו שנשחטה, ולדעת חכמים הותר בשחיטתה באכילה, ויש לו דין אוכל לקבל טומאה, מהו למנות בו לענין טומאה ראשון ושני? אם נטמאה אמו לאחר שחיטה ממגע של אב הטומאה, ודינה כראשון לטומאה, האם גם העובר נחשב ראשון לטומאה, כחלק מאמו, או האם הוא נחשב כנוגע בבשר אמו, ודינו כשני לטומאה?

34 שטיינזלץ פתח ↗

ר' יוחנן אמר: מונין בו ראשון ושני. רבי שמעון בן לקיש אומר: אין מונין בו ראשון ושני, שכן נעשה דינו כדין אגוז המתקשקש בקליפתו, שטומאה שנגעה בקליפה, שהיא שומר של הפרי, נחשבת כנוגעת באגוז עצמו.

35 שטיינזלץ פתח ↗

איתיביה הקשה לו ר' שמעון בן לקיש לרבי יוחנן ממה ששנינו במשנה לעיל עב,ב: הוציא עובר ידו ממעי אמו, ונשחטה האם — דין היד כנבילה, ולא הותרה בשחיטת האם, ולכן הבשר של העובר טמא במגע נבלה, כדין בשר שנגע בנבילה, אלו דברי ר' מאיר,

37 שטיינזלץ פתח ↗

ומעתה, בשלמא לדידי נניח לשיטתי, דאמינא חד גופא שאני אומר שהאם והעובר גוף אחד הוא — היינו דאיתכשר בדמא דאמיה זהו שהוכשר בשר העובר לקבל טומאה מן היד בדם של אמו, שכשם שדם השחיטה מכשיר את בשר האם לקבלת טומאה — כך הוא מכשיר את העובר שהוא חלק מבשרה. אלא לדידך לשיטתך, שהעובר נחשב כגוף לעצמו, במאי איתכשר במה הוא הוכשר לקבל טומאה מן היד?

38 שטיינזלץ פתח ↗

אמר ליה לו: בשחיטה של אמו הוכשר, וכדעת ר' שמעון ששחיטה מכשירה את בשר האם לקבל טומאה גם ללא דם. שכיון שגם העובר ניתר בשחיטה זו — הריהי מכשירה אותו לקבלת טומאה, למרות שאינו חלק מגופה של אמו.

39 שטיינזלץ פתח ↗

מן הצד השני איתיביה הקשה לו רבי יוחנן לר' שמעון בן לקיש ממה ששנינו: בן פקועה שעבר בנהר ונרטב במימי הנהר — הוכשר לקבל טומאה ממי הנהר, וכיון שהלך משם לבית הקברות — נטמא.

74 תוספות פתח ↗

אין בהם אלא מצות פרוש בלבד - וקרא דברייתא אינו אלא אסמכתא בעלמא וא"ת וכיון דמדאורייתא שרי באכילה אמאי נקט בברייתא דלעיל חולין דף עג. לא אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה מה שייך שם להזכיר אבר מדולדל דשרי אף באכילה וי"ל דה"ק אבר המדולדל בה גזרו ביה רבנן איסור אכילה ולא גזרו שלא תהא שחיטה מטהרתו כמו עובר דבר שאינו גופה: תרי במותם כתיבי - וא"ת הא אכתי צריכי לכדדרשינן בהעור והרוטב לקמן חולין דף קכח: יכול בשר הפורש מן השרצים יהא טמא תלמוד לומר במותם מה מיתה שאינה עושה חליפין כו' וי"ל דכעין מותם וההיא דרשה מחד במותם נפקא אי נמי דרשה דהתם מנבלתם נפקא מה נבלה שאין עושה חליפין ונקט במותם לפי שהיא דרשה פשוטה: מחלוקת באבר דעובר חי - ובבן ח' דאילו בן ט' כשאר בהמה הוא לר"מ וטעון שחיטה: ולהאי תנא דקפריך טרפה דשחיטה מטהרתה מנא לן - קצת תימה דכולא חדא ברייתא היא בת"כ וידע רישא ולא ידע סיפא: נפקא ליה מדרב יהודה כו' - וא"ת דתניא בס"פ רבי אליעזר דמילה שבת דף קלו. לאכלה להביא בן ח' שאין שחיטתו מטהרתו ורבי יוסי ור"א ברבי שמעון אומרים שחיטתו מטהרתו והשתא כולהו לא מתוקם כתנא דמתני' דאפילו ת"ק דהתם משמע דאי לאו לאכלה ה"א דשחיטה מטהרתו ולתנא דמתני' בן ח' כיון דאין במינו שחיטה ידעינן ליה מבהמה טמאה דאין שחיטה מטהרתה אבל כתנא דברייתא דהכא מיתוקמא שפיר ת"ק דהתם דכיון דיש במינו שחיטה אגב אמו מיקרי שפיר יש במינו שחיטה ולא מצי למילף מבהמה טמאה ולהכי צריך התם לאכלה למימר דאין שחיטה מטהרתו ומיהו סוגיא דהתם לא אתיא כתנא קמא דברייתא דהכא דרבא מפרש התם טעמא דרבי יוסי ורבי אליעזר דסברי בטרפה אע"ג דמתה היא דשחיטה מטהרתה הכא נמי לא שנא ורבנן לא דמי לטרפה אפילו מן הבטן דיש במינו שחיטה הכא אין במינו שחיטה ושמא תנא דמתניתין משום קרא דלאכלה חשיב בן ח' אין במינו שחיטה אי נמי קרא דלאכלה דדריש ת"ק התם הוי אסמכתא בעלמא דהא לאביי דמוקי התם פלוגתייהו דפליגי מר סבר חי הוא ומר סבר מת הוא צריך לומר דאסמכתא היא דכיון דחשיב ליה כמת בלאו קרא אין שחיטתו מטהרתו: חלבו דמאי - בקונטרס לא גריס ליה דפשיטא דבשליל איירי ולא גרסינן אלא חלבו דגיד דלא איירי בבהמה אלא בשליל ור"ת אומר שיש ליישב הגירסא וה"פ חלבו דמאי אילימא חלבו דשליל כלומר דגוף דשליל כגון חלב הכליות ושעל הקרב ואתא לאפוקי מחלב דגיד דשליל והא מיפלג פליגי דשרי ר' יהודה חלבו וגיד דשליל של בן ט' אלא חלבו דגיד דלא פליג ר"מ אלא לענין שחיטה אבל חלבו דגידו שרי והא דקאמר לעיל למעוטי חלבו וגידו כלומר היינו חלבו דגידו אי נמי וגידו נקט לקנוקנות דשרי הא פליג ר"מ ואסר אפי' חלב דגיד וקנוקנות דשליל מדקתני כל מקום שהוא משמע אפילו דשליל וקתני חותך שומנו מעיקרו וגם מחטט אחריו משמע דאסר אפילו קנוקנות וכי קאמר חלבו דגיד הוה מצי למיפרך מ"מ אמאי נקט רבי אושעיא אלא על עסקי שחיטה בלבד כיון דפליג נמי בחלב כליות ודקרב ודגיד דשליל אלא דעדיפא פריך דבחלב גיד נמי פליגי ומהאי טעמא נמי לא קאמר למעוטי דמו דהוי לכ"ע בכרת משום דאלא על עסקי שחיטה קאמר ואכתי תקשה לן הא פליגי נמי בחלבו וגידו ולכך הוצרך לומר דאלא על עסקי אכילה בלבד אתמר והא דפליגי באותו ואת בנו בכלל אכילה הוא: למעוטי רובעו - דס"ד דגרע מבהמה מפרכסת דחייב רובע כדאמרינן בפ' העור והרוטב לקמן חולין דף קכא: אי נמי התם הני מילי כגון ישראל בטמאה ועובד כוכבי' בטהורה אבל הכא דבשחיטה זו משתריא באכילה סלקא דעתך לא מחייב: דגמר שה שה מפסח - פירש בקונטרס דפסח פסול משום יוצא דופן ואי אפשר לומר כן דא"כ לר"מ היאך פודין בו דאמר לעיל דאליבא דר"מ שה מעליא הוא ופודין בו אלא מיפסיל מטעם שחוטה דאין פודין בשחוטה כדאמר בפ"ק דבכורות דף יב.:

74 רשב״א פתח ↗

הא דבעי רב אושעיא הושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן תשעה חי מהו תיבעי לר' מאיר תיבעי לרבנן וכו'. דילמא אפילו לרבנן ארבעה סימנין אכשיר ביה רחמנא, לא איפשיטא, ולחומרא נקיטינן, ואף על גב דקיימא לן כרבא דאמר לקמן חולין עה, א גבי שחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי אף לדברי המתיר מותר, ארבעה סימני אכשיר ביה רחמנא, התם הוא דיצא חי לאויר העולם, אבל כאן שבמעי אמו מיבעיא לן סימנין אם הן חשובין אם לאו, וכן כתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל. מתני': מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר"מ. פירש רש"י ז"ל דקסבר דחדשים גרמי ליה לשוויה בהמה בפני עצמה, ולרבנן חדשים ולידה גרמי ליה, דכל זמן שהוא במעי אמו מרבינן ליה להיתירא מכל מה בבהמה תאכלו. ואם תאמר אם כן מצא בה בן תשעה מת אמאי מותר, ורישא דמתניתין דקתני השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו, ליכא מאן דפליג בה, ואפילו ר' מאיר מודה בה להיתירה, משום הכי מפרשי רבותינו בעלי התוס' זצ"ל דלא אסר ר' מאיר אלא בחדשים וביציאתו לאויר העולם קודם מיתה, אבל כשיצא מת חדשים לא גרמי ליה ואפילו מת לאחר שחיטת אמו מותר. וזה אינו מחוור. אבל הרמב"ן ז"ל תירץ ליישב פירוש רש"י ז"ל דכל דליכא שחיטה בגופו מודה ר' מאיר דמתרבי מכל בבהמה תאכלו אבל בן תשעה חי דאיכא שחיטה בגופו לא מרבי ליה ר' מאיר, ונכון הוא. ולענין פסק הלכה, בענין עובר, השוחט את הבהמה ומצא בה בין בן שמונה חי בין בן תשעה בין חי בין מת, ניתר בשחיטת אמו, דמרבינן ליה מכל בבהמה תאכלו, וכדתנן השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו, מצא בן תשעה חי טעון שחיטה וכו' דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו, וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים. ולענין חלבו איכא פלוגתא ביני רבוותא ז"ל, וכדכתבינן לקמן בע"ה. ודוקא בשלא הפריס על גבי קרקע, אבל הפריס על גבי קרקע טעון שחיטה וחלבו אסור משום מראית העין, דהא פליגי תנא קמא ור' שמעון שזורי, וקיימא לן כתנא קמא כדכתבינן לקמן. ולענין דמו איפליגו ביה ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, רבי שמעון בן לקיש אמר לדברי המתיר בחלבו כלומר רבי יהודה דאמר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר מתיר בדמו, ורבי יוחנן אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו, ואסיקנא דאף רבי שמעון בן לקיש לא אמר אלא שאינו ענוש כרת בדם שהנשמה תלויה בו, אבל בלאו מיהא איתיה כדם האיברים. ורבינו אלפסי ז"ל הביא מחלוקת של ריש לקיש ורבי יוחנן סתם ואמר וקיימא לן כרבי יוחנן. והרב רבינו משה בר מיימון ז"ל כתב פ"ו מהל' מאכלות אסורות ה"ה דדם הכנוס בלבו ישנו בהכרת. אבל שאר הדם אינו אלא כדם האברים ואין חייבין עליו כרת, מדתניא בתוספתא ודמו כדם האיברים ואין חייבין עליו ומני רבנן היא. וכתב עוד ומה שכתבה רבינו הגדול זצ"ל בהלכותיו לא לענין כרת כמו שנאמרה בגמרא, אבל רצה לאסור דמו על פי הגמרא, ותפס לעצמו הלשון האומר האמור בה או שמא מאי אוסר בדמו דקאמר ר"י באזהרה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ע"כ. ולא נראה כן דעת רבינו הגדול ז"ל, שאם כן למה כתב וקיימא לן כרבי יוחנן דהא ר' יוחנן וריש לקיש לא פליגי, ועוד היאך אפשר לומר כן דלא פליגי, דהא אותביה רבי יוחנן לריש לקיש ממתניתין דקתני קורעו ומוציא את דמו, אלמא ודאי מפלג פליגי, ומדאיפלגו ביה קיימא לן ודאי כר' יוחנן. ואף על גב דתניא בתוספתא לרבנן דדמו אסר כדם האיברים, לא שבקינן גמרין ותפסינן מאי דאיתמר בתוספתא כנ"ל. והרב בעל העיטור ז"ל כתבו ודמו אסור לכתחילה כדם המובלע באיברים שהוא בלאו. הוציא העובר את ראשו הרי הוא כילוד, ואם בן תשעה הוא אינו ניתר אלא בשחיטת עצמו, ואם מת אחר כך קודם שישחט אסור כנבלה. ואם בן שמנה בין חי בין מת אסור כנבלה, לפי שאין במינו שחיטה כדתנן בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין במינו שחיטה. וכן הדין אם הוציא רובו ואף על פי שלא הוציא ראשו דרובו ככולו. יצא רובו במיעוט אבר אסור דשדינן מיעוט אבר זה שבפנים בתר רוב עובר שבחוץ, ולא שדינן ליה בתר רובא של אבר שבפנים והרי יצא רובו. יצא חציו ברוב אבר, הוה ליה בעיא ולא איפשיטא, ונקטינן לחומרא ואסור. הוציא ידו והחזירה, קיימא לן דאבר עצמו אסור, ואף על גב דאיפליגו בה רב ור' יוחנן ללישנא דמערבא, וכל היכי דפליג רב ור' יוחנן קיימא לן כר' יוחנן, הכא כרב עבדינן, משום דהא אתותב רבי יוחנן, ועוד דללישנא דפומבדיתא בין רב בין רבי יוחנן מודו באבר עצמו דאסור כדעת רבותינו הגאונים ז"ל. ומיהו מקום חתך מותר, כיון שהחזירה שהרי עדיין לא יצא מקום חתך לחוץ ואין בכלל בשר בשדה טריפה, וכיון שחזר האבר בפנים ניתר מקום חתך מכל בהמה. הוציא ידו ולא החזירה לכולי עלמא בין אבר בין מקום חתך אסור אבר אסור משום בשר בשדה טרפה, ומקום חתך אסור, דאף על גב דאינו בכלל בשר בשדה, מכל מקום אינו בכלל וכל בבהמה תאכלו, דהא אינן בפנים ממש. ומיהו אף על פי שיצא רובו של אבר, מיעוטו הנשאר בפנים מותר, דקיימא לן כר' יוחנן דאמר אין לידה לאיברים וכן דעת הגאונים ז"ל. הוציא ידו והחזירה וחזר והוציא ידו השנייה והחזירה, וכן רגלו, עד שהשלימו לרובו, נראה דמה שנשאר בפנים שלא יצא כלל מותר, אף על פי שיש רובו בין כל הפעמים, דכיון דהדור הדור, מיהא להסיר מיעוט הנשאר בפנים וכדאמרינן אם תמצי לומר כיון דהדור הדור דאלמא הדעת מכרעת כן. ומיהו הוציא ידו וחתכה וחזר והוציא ידו וחתכה והשלימו לרובו, אף על פי שלא יצא רובא בבת אחת, מה שנשאר בפנים נמי אסור מספק, דבעיא היא ולא איפשיטא, ונקטינן לחומרא. הוציא העובר ידו ולא החזירה ושחט את אמו, הרי אותו אבר כטריפה שחוטה, דבר תורה, והרי הוא בלאו ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, דמדמי ליה רבנן לאבר המדולדל בבהמה ונשחטה הבהמה כדתנן לעיל חולין עב, א וחכמים אומרים מגע טריפה שחוטה מה מצינו בטריפה ששחיטתה מטהרתה אף שחיטת הבהמה תטהר את האבר, ותניא בברייתא אמר להן ר' מאיר לחכמים אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה דבר שהיא גופה תטהר את האבר דבר שאינו גופה דאלמא שמעת מינה דרבנן עובר ואבר המדולדל בבהמה דמויי מדמי להו, וקיימא לן באבר דבהמה דאין שחיטה עושה ניפול ודבר תורה אבר עצמו מותר אף באכילה, וכדאמר רבי יוחנן אין לך אלא מצות פרוש בלבד, מכל מקום אבר דעובר ודאי אסור, דלא מדמינן להו להדדי אלא לענין היתר טהרת נבילה, ולא לענין אכילה כדתניא בהדיא אמר להן ר' מאיר לחכמים וכי מי טהרו לאבר זה מידי נבילה אמרו לו שחיטת אמו תתירנו באכילה אמר להן טריפה תוכיח ששחיטתו מטהרתה מידי נבילה ואין מתירתה באכילה. ולענין חלבו בעיא ולא איפשיטא, נקיטינן אם מותר לגמעו כחלב דעלמא דאתי מכח אבר מן החי ושרי והכי נמי לא שנא, או דלמא חלבו אסור כיון דלית ליה תקנתא לאיסורו, וכיון דלא איפשיטא, נקטינן לחומרא ואסור. ולענין קלוט קיימא לן דקלוט במעי פרה מותר לכולי עלמא, כיון שלא יצא לאויר העולם, דאפילו ר' שמעון לא אסר אלא בשיצא לאויר העולם, אבל במעי אמרו שרי, ואפילו יצא לאויר העולם מותר, דקיימא לן כרבנן דשרו. ודוקא דאית ליה פרסה, אבל לית ליה פרסה היה במשמע שהוא אסור וכדאמרינן לעיל חולין סט, א אי הכי דמות יונה לישתרי אלמה אמר ר' יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה, ופרקינן בעינן פרסות וליכא, אלא שרבותינו בעלי התוס' ז"ל אמרו דדוקא דמות יונה אסור, אבל דמות בהמה טמאה אף על פי שאין לה לא פרסה ולא פרסות מותרת באכילה כמו שכתבתי למעלה סט, א. ירושלמי תרומות פ"ח ה"א: בהמה בבהמה תאכלו ולא שקץ בבהמה תאכלו ולא עוף, רבי אושעיא בעי מה בינה לבין זיזין שבעדשים ליתושין שבאוכלוסין לתולעים שבתמרים תמן בגופיהן הן הכא אינן בגופו. ולענין טריפה אפילו הפריס על גבי קרקע אינו אסור. וכדאמרינן לקמן עה, ב בההוא בן פקועה דהוה ליה לאדא בר חבו ונפל עליה דובא ואתא לקמיה דרב אשי ואמר ליה זיל שחטיה, ופירש רש"י ז"ל שם שלא היה יכול לחיות, וכדבריו משמע מדאיצטריך למימר נפל עליה דובא, אלמא אף על פי שטעון שחיטה אין טריפתו אוסרתו, וטעמא דמילתא דשחיטה גופה משום מראית העין הוא, דלא כולי עלמא ידעו דבן פקועה הוא, וכולי עלמא חזו דרהיט ואתי כבהמה דעלמא, הילכך איכא למיחש שלא להתירו בלא שחיטה, אבל לענין טריפה לאו כולי עלמא ידעי דאית ביה טריפות דאוסר, ואם בא לישאל מלמדין אותו שהו מותר אפילו בלא שחיטה אלא שאסור משום מראית העין. ואף על פי שיש מקצת רבוותא ז"ל שכתבו דאפילו לענין שמונה עשר טריפות כבהמה מעליא דברי רש"י ז"ל נראין עיקר. ולענין השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי קיימא לן כרבא דאמר לקמן דאף לדברי המתיר אותו מותר בשחיטת עצמו מאי טעמא ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. ומיהו בשחיטת אמו אסור, דאף על גב דקיימא לן כמאן דאמר דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ושחיטת טריפה הועילה לה לטהרה מידי נבלה, אפילו הכי לא מהני לעובר להתירו באכילה, דכל היכא דמהניא שחיטת האם לעצמה להתירה באכילה תועיל אף לעובר להתירו באכילה, הא כל מקום שאינו מועילה לעצמה להתירה באכילה לא תועיל לעובר, דלא עדיף מגופה אלא כגופה ממש בין להיתר אכילה בין לטהר מידי נבילה וכדאמרינן לקמן בריש פרק כיסוי הדם חולין פה, ב דאמר התם לא לכל אר"מ שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וכו' סלקא דעתך אמינא כיון דאמרו רבנן שחיטת אמו מטהרתו תהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי שחיטה קא משמע לן. מאי דעתך דילפת שה שה מפסח. פירש רבינו שלמה ז"ל וגבי פסח פסול משום יוצא דופן, דקיימא לן לעיל חולין לח, ב בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן והקשו עליו בתוספות דאי אפשר לומר כן, דאם כן לרבי מאיר היאך פודין בו דאמרינן שה מעליא הוא, והא נפקא לן מגזרה שוה דלאו שה הוא לענין פדיון, ומפרשי לה ז"ל דפסול מטעם שחיטה ואין פודין בשחוטין, כדתנן בבכורות יב, א אבל לר' מאיר דלא חשיב ליה כשחוט מותר לפדות בו. והקשה עליהם הרב רמב"ן ז"ל דהא ע"כ יוצא דופן הוא ויפסל אפילו לר"מ, אלא ודאי כדברי רש"י ז"ל מסתברא, ומעיקרא מקמי דתסיק אדעתין דגמרינן גזירה שוה דשה שה מפסח הוה אמרינן דלר' מאיר לא תיבעי לך דשה מעליא הוא, אבל השתא דגמרי גזירה שוה דשה שה מפסח אפילו לר' מאיר נמי אין פודין בו כלל, ורב אשי הכי קאמר ליה למר זוטרא מאי דעתיך דאמרת אין פודין, והא מדרהיט ואזיל ורהיט ואתי לאו בשרא בדקולא הוא, אלא דסבירא לך דגמרינן גזירה שוה ואפילו לר'מאיר נמי סבירא ליה דאין פודין, אי הכי נימא לה לגזירה שוה לגמרי דהא אין למדין גזירה שוה לחצאין ונבעי זכר תמים ובן שנה, ונכון הוא.

74 חידושי הלכות פתח ↗

בפרש"י בד"ה אכלו לזה האבר המדולדל עכ"ל דקדק לפרש כן דאכלו לזה משמע דוקא שאכל כל האבר לוקה ולא בשר הפורש ממנו דהשתא שפיר שמעינן מיניה דרב דמיתה עושה ניפול ולא משום נבילה מתרינן כו' כדמסיק ודו"ק: בד"ה דעובר חי דיש במינו שחיטה מהניא כו' עכ"ל ליכא לפרושי אלא בעובר בן ח' חי דבבן ט' לר"מ טעון שחיטה כמו שהוכיחו התוס' ואע"ג דלתנא דמתני' ליכא בבן ח' חי יש במינו שחיטה ואף לתנא דברייתא דיש בבן ח' חי במינו שחיטה אגב אמו אפי' הכי אין שחיטתו מטהרתו איכא למימר כיון דבהאי עובר גופיה יש במינו שחיטה אגב שחיטת אמו עדיף טפי דאית לן למימר כיון דבהאי עובר גופיה מהניא שחיטה למה שבפנים מהניא גם לאבר היוצא מיהו בעובר מת ליכא למימר הכי מגו דמהני למה שבפנים מהני גם לאבר היוצא דלא שייך ביה יש במינו שחיטה אגב אמו כיון דמת הוא וה"נ אמרי' לקמן בן ח' חי יוכיח דאע"פ שיש במינו שחיטה אגב אמו כו' ולא קאמר הכי בבן ח' מת יוכיח כו' דלא שייך למימר ביה יש במינו שחיטה כיון שמת ודו"ק: בד"ה טעון שחיטה דחדשים גרמי לשויה כו' עכ"ל עיין ברא"ש שהקשה לפירושו דא"כ בן ט' מת היכי שרי כו' ע"ש ובחידושי הרשב"א יישבו ע"ש: תוס' בד"ה חלבו דמאי בק"ו בקו' כו' אילימא חלבו דשליל כו' והא מפליג פליגי דשרי ר"י כו' עכ"ל הכא לא בעו לפרושי אילימא חלבו דשליל דלכ"ע שרי כמו שפירשו לקמן גבי אלא חלבו דגיד דא"כ לא הוה צריך לאתויי אלא ברייתא בתרייתא דקתני גבי חלבו דגיד דאוסר ר"מ ומכ"ש דאוסר בחלב דשליל גופיה ודו"ק: בד"ה חלבו דמאי כו' בא"ד למעוטיה דמו דהוי לכ"ע בכרת משום כו' עכ"ל היינו לר' יוחנן דאמר אף המתיר בחלבו אוסר בדמו ולמאי דמסיק דאלא על עסקי אכילה בלבד אתמר לאו דבכל עסקי אכילה פליגי דהא באכילת דם לא פליגי אלא דבקצת עסקי אכילה פליגי ולאפוקי משאר דברים דלא פליגי בהו כלל וכצ"ל לקמן גבי טומאת אוכלין לר"י דמונין בו ראשון ושני ודו"ק: בד"ה דגמר שה שה מפסח כו' דאין פודין בשחוטה כדאמר בפ"ק דבכורות עכ"ל היינו הא דאין פודין בשחוטה גמר התם שה שה מפסח ופסח כיון דבעי שחיטה אסור בבן פקועה דאין בו שחיטה ומיהו פרש"י בזה קצת מגומגם דמעיקרא פי' דמשום פסול יוצא דופן נגעו בו לילף שה שה מפסח ולבסוף פירש ומסתברא דהאי ממעט דכבשרא בדקולא כו' משמע מזה דמשום דאין פודין בשחוטה נגעו בה יש ליישב בדוחק ודו"ק: פרש"י בד"ה אבעיא להו נטמא כו' ובן ט' חי שבבטנה כו' עכ"ל היינו לרבנן דמתני' וה"ה דמבעיא להו בבן ח' חי לכ"ע דהאי מתני' דמקשי מינה ר"ל לר"י בבן ח' חי איירי כמו שהוכיחו התוס' לעיל דבן ט' חי לר"מ טעון שחיטה ועיקר הקושיא מר"מ דאמר הבשר מגע נבילה אבל לרבנן דאמרי מגע טרפה ולקדשים לא קשיא מידי דאימא חיבת קודש מכשרתן וכ"כ בעל המאור ע"ש וק"ל:

74 שטיינזלץ פתח ↗

אין בהן אלא מצות פרוש בלבד, כלומר, אינם אסורים מן התורה, אלא מצוה מדברי סופרים לפרוש מאכילתם. הרי שלדעתו אין השחיטה עושה ניפול באבר המדולדל, לאוסרו משום אבר מן החי. ובענין זה מסופר, יתיב ישב רב יוסף קמיה לפני רב הונא, ויתיב וקאמר ויושב היה ואומר, אמר רב יהודה אמר רב: אכלו לזה, לאבר המדולדל — הרי הוא לוקה משום איסור אבר מן החי. אמר ליה ההוא מרבנן אמר לו אחד מן החכמים: לא תציתו ליה אל תקשיבו לו, למה שאמר בשם רב, שהרי הכי כך אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה משמו של רב: אכלו לזה — אינו לוקה. אמר ליה לו רב הונא: אנן אמאן אנחנו על מי נסמוך? שהרי יש לנו שתי שמועות סותרות בשם רב! אהדרינהו החזיר רב יוסף לאפיה את פניו בהקפדה, אמר ליה לו: מאי קושיא מה הקושיה? כי אמרי אנא כאשר אמרתי אני בשם רב שלוקה משום אבר מן החי — אמר רב דבר זה במקרה של מיתה, שהיא עושה ניפול, שהאבר נחשב כאילו נפל מן הבהמה בחייה. כי כאשר אמר איהו הוא רב יצחק בר שמואל בר מרתא בשם רב שאינו לוקה — הרי זה בשחיטה, שאינה עושה ניפול, והאבר נחשב כמחובר לגוף הבהמה בשעת השחיטה, והותר בשחיטתה, ולכן אינו לוקה על אכילתו. אמר רבא: מנא הא מלתא דאמור רבנן מנין דבר זה שאמרו חכמים: מיתה עושה ניפול, שחיטה אינה עושה ניפול? דכתיב שנאמר בפרשת השרצים הטמאים: "וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא" ויקרא יא, לב, ויש לשאול: המילה "במותם" למעוטי מאי למעט את מה היא באה? אילימא למעוטי אם תאמר למעט בחייהם, לומר שבחייהם אינם מטמאים — הרי דבר זה מ"נבלתם" נפקא יוצא, שנאמר: "כל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא" שם לז, ונבילה משמעה יצור מת! אלא שמע מינה למד מכאן דין אחר, ביחס לאברים המדולדלים שבהם, כאילו נאמר: כל אשר יפול מהם — במותם, לומר: דווקא מיתה עושה להם ניפול, להחשיבם כאילו נפלו, ומטמאים כאבר מן החי, ואין שחיטה עושה ניפול, אלא הריהם נחשבים כחלק מגוף הבהמה בשעת השחיטה. אמר ליה לו רב אדא בר אהבה לרבא: וכיצד ניתן לדייק מכאן ששחיטה אינה עושה ניפול? והא קרא והרי המקרא בשרצים כתיב נאמר, ואין בהם שחיטה כלל! אמר ליה לו: אם אינו ענין, כלומר, הואיל ומקרא זה אינו נצרך לשרצים, דלאו שאין בני שחיטה נינהו הם — תנהו ענין לבהמה. ומקשים: ואכתי מבעי ליה ועדיין צריך אותו את מה שנאמר "במותם יטמא" לומר: כעין מיתה, שדווקא כשהשרצים לחין כבשעת המיתה הם מטמאים, כשהם יבשים — אין מטמאים! ומשיבים: תרי שתי פעמים "במותם" כתיבי נאמרו, ודין זה נלמד ממה שנאמר בפסוק הקודם שם לא: "כל הנוגע בהם במותם יטמא". א ושבים למחלוקת במשנתנו, בענין עובר שהוציא את ידו, ושחט את אמו, שלדעת ר' מאיר אין היד נטהרת בשחיטת האם, והיא מטמאת כאבר מן החי, ולדעת חכמים טיהרה אותה שחיטת האם. אמר רב חסדא: מחלוקת זו היא באבר של עובר חי, אבל באבר של עובר מת — דברי הכל: שחיטה עושה ניפול, ולא נטהרה היד בשחיטת האם, אלא מטמאת משום נבילה. ורבה אמר: כמחלוקת בזה כך מחלוקת בזה, וגם בעובר שהוציא ידו ומת, שלדעת חכמים שחיטת אמו מטהרת את היד מטומאת נבילה. ב שנינו במשנה שטריפה יש במינה שחיטה, ולכן שחיטתה מטהרתה מטומאת נבילה. ובהמשך לכך נאמר: עובר בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו, מפני שאין במינו שחיטה. ומתקשים, והתניא והרי שנויה ברייתא: בן שמנה חי יוכיח, שאף על פי שיש במינו שחיטה — אין שחיטתו מטהרתו, הרי שבברייתא זו מחשיבים בן שמונה כמי יש במינו שחיטה! אמר רב כהנא: מה שנאמר באותה ברייתא שיש במינו שחיטה, כוונתו — אגב אמו, שכאשר שוחטים את אמו גם הוא נעשה מותר על ידה. ותנא דידן והתנא שלנו, מינא דאמיה לא פריך מהמין של אמו אינו מקשה, שמה שהעובר ניתר בשחיטת אמו אינו מחשיב אותו כמי שיש במינו שחיטה, מפני שהוא נחשב אז כחלק מאמו. ושואלים: ולהאי תנא דפריך ולאותו תנא שמקשה קושיה זו, טרפה ששחיטתה מטהרתה מנא ליה מנין לו? והרי לשיטתו, מה שיש במינה שחיטה אינו מועיל לטהר! ומשיבים: נפקא ליה יוצא לו הדבר ממה שאמר רב יהודה אמר רב, שאמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה ויש אומרים במתניתא תנא בברייתא היא שנויה: אמר קרא הכתוב "וכי ימות מן הבהמה וכו' הנוגע בנבלתה יטמא" ויקרא יא, לט, והלשון "מן" באה ללמד: מקצת בהמה מטמאה בטומאת נבילה, ומקצת בהמה אינה מטמאה, ואיזו זו שאינה מטמאה? זו טרפה ששחטה. ג בעי שאל רב הושעיא: הושיט את ידו למעי בהמה, ושחט בתוכה בן תשעה חי, מהו? האם שחיטתו במעי אמו מתירה אותו? ובזה תבעי תישאל השאלה לדעת ר' מאיר, ותבעי לרבנן ותישאל לדעת חכמים. ומפרטים: תבעי תישאל לר' מאיר: עד כאן לא קאמר לא שמענו שאמר ר' מאיר במשנה שבהמשך עמוד זה, שבן פקועה, בן תשעה שהוציאוהו חי ממעי בהמה שנשחטה, טעון שחיטה — הני מילי דברים אלה אמורים היכא היכן שכבר יצא לאויר העולם, אבל בעודו במעי אמו — לא שריא ליה אין מתירה אותו שחיטה שלו. או דילמא שמא, אפילו לרבנן לדעת חכמים החולקים על ר' מאיר, וסבורים ששחיטת אמו כשהוא במעיה מתירה אותו, יש לומר שארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא הכשירה בו התורה, שהוא ניתר בין בשחיטת שני סימנים קנה וושט של אמו, בין בשחיטת סימנים של עצמו? אמר רב חנניא, תא שמע בוא ושמע תשובה לדבר, ממה ששנינו במשנתנו: הרי שנולדה טרפה מן הבטן, שלא היתה לה שעת הכושר — לא תטהרנה שחיטתה. ואי איתא ואם אכן ניתן לשחוט בן תשעה כשהוא במעי אמו, משכחת לה מוצא אתה אותה שהיתה לה לזו שנולדה כשהיא טריפה שעת הכושר, דאי בעי עייל ידיה ושחטה שאם היה רוצה היה מכניס ידו ושוחט אותה במעי אמה קודם שנטרפה! אמר ליה לו רבא, תני שנה: הרי שנוצרה טרפה מן הבטן, שמתחילת יצירתה טריפה היא, ובמקרה זה לא ניתן היה לשוחטה. ומשכחת לה ומוצא אתה אותה בבעלת חמש רגלים, שהיא טריפה מעיקרה, ואין לה היתר כלל. ד משנה השוחט את הבהמה, ומצא בה עובר בן שמנה חודשים שלא נגמר הריונו חי או מת, או אפילו בן תשעה שנגמרו חודשי הריונו, אבל הוא מת — הותר בשחיטת הבהמה, ואינו צריך לשוחטו, אלא קורעו, ומוציא את דמו, שהדם אסור כחלק מדם אמו, ואז הוא מותר באכילה. מצא בה בן תשעה חי — הרי זה טעון שחיטה, וחייב על שחיטתו באותו ואת בנו, אם שחט אותו ביום ששחט את אמו, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: גם בן תשעה חי שנמצא במעי בהמה שחוטה — שחיטת אמו מטהרתו, ואינו טעון שחיטה. ר' שמעון שזורי אומר: בן תשעה חי שנמצא במעי בהמה שנשחטה אפילו המתינו לו עד שגדל, והוא בן חמש שנים וחורש בשדה — בכל זאת שחיטת אמו מטהרתו, ואינו טעון שחיטה. קרעה את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי — טעון שחיטה לכל הדעות, לפי שלא נשחטה אמו. א גמרא בענין עובר בן תשעה חי, שנחלקו ר' מאיר וחכמים במשנתנו האם הוא טעון שחיטה, אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: לא הילכו דנו בו חכמים בבן תשעה חי, אלא על עסקי שחיטה בלבד. ושואלים: למעוטי מאי למעט את מה? אם תאמר למעוטי למעט איסור חלבו שומן אסור שלו ואיסור גידו גיד הנשה שלו, יש לשאול: חלבו דמאי של מה? אילימא אם תאמר: חלבו של השליל, העובר — הלוא מפלג פליגי נחלקו בדבר! דתניא ששנויה ברייתא: איסור גיד הנשה נוהג בשליל עובר, וחלבו אסור, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: גיד הנשה אינו נוהג בשליל, וחלבו מותר. ואמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: מחלוקת זו היא בבן תשעה חי, והלך ר' מאיר לשיטתו, שעובר כזה נחשב כבהמה גמורה, שחלבה וגידה אסורים, ור' יהודה לשיטתו, שהיא דעת חכמים במשנתנו, שאינו נחשב בהמה לעצמה! אלא תאמר שהכוונה היא לחלבו של גיד הנשה של השליל, שלמרות שר' מאיר אוסר את חלב הכליות והקרב של העובר, גם הוא מודה שחלב הגיד שלו מותר; והרי גם בזה מפלג פליגי חלוקים הם! דתניא ששנויה ברייתא: גיד הנשה — מחטט אחריו ומוציא אותו בכל מקום שהוא בירך, וחותך שמנו מעיקרו, אפילו את המובלע בעומק הבשר, דברי ר' מאיר. רבי יהודה אומר: גוממו חותך אותו את הגיד והשומן עם השופי, בשווה לבשר הירך, ואינו צריך לחטט אחריו. ונמצא שנחלקו לא רק על עסקי שחיטה של בן תשעה חי, אלא גם על איסורים אחרים, שלא כדברי ר' אלעזר בשם ר' אושעיא! אלא אי אתמר — הכי אתמר אם נאמר — כך נאמר, אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: לא הילכו בו בבן תשעה חי אלא על עסקי אכילה בלבד, כגון שחיטה, וגיד הנשה וחלב, ודבר זה בא למעוטי למעט אם רובעו, או חורש בו עם מין אחר, כגון חמור, שיש בו איסור "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" דברים כב, י, לומר שדינו לענין זה כבהמה גמורה. ב ועוד נחלקו אמוראים בענין זה. אמר ר' שמעון בן לקיש: לדברי ר' יהודה המתיר בחלבו של בן תשעה חי הנמצא במעי בהמה שחוטה — מתיר גם בדמו, לדברי ר' מאיר האוסר בחלבו — אוסר גם בדמו. ורבי יוחנן אמר: אף לדברי המתיר בחלבו — אוסר בדמו. איתיביה הקשה לו רבי יוחנן לר' שמעון בן לקיש ממה ששנינו במשנתנו: השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת, או בן תשעה מת — קורעו, שאינו טעון שחיטה, ומוציא את דמו. משמע שגם במקרה שהעובר אינו טעון שחיטה, וחלבו מותר — דמו אסור! אמר ר' זירא: מה שאמר ר' שמעון בן לקיש, שלדעה זו דמו מותר, כוונתו לומר שאין ענוש כרת על אכילתו, כדין האוכל מדם שהנפש יוצאת בו. אבל גם לדעתו הריהו אסור באכילה, כדם איבריה של האם, ולכן צריך להוציאו. ושואלים: והרי למאן קאמרי לדעת מי הם אומרים דבר זה? לדעת רבי יהודה, שהוא המתיר את חלבו; והרי גם לשיטתו, לא יהא דינו של דם הנפש של העובר אלא כדם התמצית, הדם שמתמצה מן הבהמה לאחר שיצא ממנה דם הנפש, והרי גם עליו מחייב ר' יהודה כרת. דתניא ששנויה ברייתא: דם התמצית אינו בכרת אלא באזהרה בלא תעשה בלבד, שחייב עליו מלקות, ר' יהודה אומר: בהכרת! תרגמא תרגם, הסביר אותה רב יוסף בריה בנו של רב סלא חסידא קמיה לפני רב פפא: אית ליה יש לו לר' יהודה דרשה זו של "דם" ו"כל דם", שהוא למד את דינו של דם התמצית מריבוי הכתוב "כל דם" שנאמר בעונש הכרת "...אשר יאכל כל דם וכו' והכרתי אותה". ויקרא יז, י, שמ"דם" למדנו לדם הנפש, ומ"כל דם" — דם התמצית. ולכן, כל היכא דמיחייב כל מקום שהוא חייב כרת על דם הנפש — מיחייב חייב גם על דם התמצית, וכל היכא דלא מחייב וכל מקום שאינו מחוייב על דם הנפש — לא מחייב אינו מחוייב על דם התמצית. ולדעת ר' יהודה, עיקר דמו של עובר זה אינו נחשב דם הנפש, לחייב עליו כרת, מפני שהוא חלק מאמו, וממילא גם אין חייבים כרת על דם התמצית שלו, אבל איסור יש בו. ג איבעיא להו נשאלה להם: מהו לפדות פטר חמור בשה שהוא בן פקועה, ששחטו כבשה ופקעו את רחמה והוציאו משם שה שנגמרו חדשי הריונו, האם ניתן לקיים בו את המצוה "ופטר חמור תפדה בשה" שמות יג, יג? ומסבירים: אליבא לפי שיטתו של ר' מאיר לא תיבעי תישאל לך, שכיון שאמר שהוא טעון שחיטה אם כן שה מעליא מעולה, גמור הוא, ובוודאי אפשר לפדות בו. כי תיבעי כאשר תישאל לך השאלה הרי זה אליבא דרבנן לפי שיטת חכמים, דאמרי שהם אומרים: שחיטת אמו מטהרתו, מאי מה דינו? האם כיון דאמרי שהם אומרים שחיטת אמו מטהרתו — כבשרא בדיקולא כבשר של בהמה שחוטה שמונח בתוך הסל הוא נחשב, אף על פי שהוא חי, ואין פודים בשחוטה בכורות יב,א. או דילמא שמא כיון דרהיט ואזיל, ורהיט ואתי שהוא רץ והולך, ורץ ובא, שהרי בפועל הוא חי — "שה" קרינא ביה קוראים אנו אותו? מר זוטרא אמר: אין פודין, ורב אשי אמר: פודין. אמר ליה לו רב אשי למר זוטרא: מאי מה דעתך? מדוע אתה סבור שאין פודים בו — מפני דגמרת שאתה לומד בגזירה שווה "שה" "שה" מפסחים, מקרבן הפסח, שגם בו נאמרה לשון "שה" שם יב, יב, שכשם שבן פקועה פסול לקרבן פסח, שהרי הוא יוצא דופן שפסול לקרבן — כך הוא פסול לפדיון פטר חמור. ואולם אי אם כן תאמר גם: מה להלן בענין פסחים — צריך להיות השה זכר, תמים, ובן שנה, אף כאן בפדיון פטר חמור — צריך שיהיה זכר, תמים, ובן שנה! והרי שנינו במפורש שפודים גם בנקבה, וכן בבעל מום, ובגדול שאינו בן שנה בכורות ט,א! השיב לו: במה שחזר הכתוב באותו פסוק על הציווי "תפדה" "תפדה" "וכל פטר חמור תפדה, בשה ואם לא תפדה וערפתו", שמות יג, יג הרי זה ריבה, שניתן לפדות גם בכל אלה. ומקשים: אי אם "תפדה" "תפדה" ריבה, אפילו כל מילי נמי כל דבר גם כן יכול לפדות בו, ואפילו בבן פקועה, שהוא יוצא דופן! ומתרצים: אם כן, גזירה שווה "שה" "שה" מפסחים, מאי אהני לך מה הועיל לך? אלא היא באה על כל פנים למעט יוצא דופן. ד איבעיא להו נשאלה להם: עובר הנמצא במעי אמו שנשחטה, ולדעת חכמים הותר בשחיטתה באכילה, ויש לו דין אוכל לקבל טומאה, מהו למנות בו לענין טומאה ראשון ושני? אם נטמאה אמו לאחר שחיטה ממגע של אב הטומאה, ודינה כראשון לטומאה, האם גם העובר נחשב ראשון לטומאה, כחלק מאמו, או האם הוא נחשב כנוגע בבשר אמו, ודינו כשני לטומאה? ר' יוחנן אמר: מונין בו ראשון ושני. רבי שמעון בן לקיש אומר: אין מונין בו ראשון ושני, שכן נעשה דינו כדין אגוז המתקשקש בקליפתו, שטומאה שנגעה בקליפה, שהיא שומר של הפרי, נחשבת כנוגעת באגוז עצמו. איתיביה הקשה לו ר' שמעון בן לקיש לרבי יוחנן ממה ששנינו במשנה לעיל עב,ב: הוציא עובר ידו ממעי אמו, ונשחטה האם — דין היד כנבילה, ולא הותרה בשחיטת האם, ולכן הבשר של העובר טמא במגע נבלה, כדין בשר שנגע בנבילה, אלו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: דין היד אינו כדין נבילה, אלא כטריפה, ולכן דין בשר העובר שנוגע בה כדין מגע בטרפה שחוטה. ומעתה, בשלמא לדידי נניח לשיטתי, דאמינא חד גופא שאני אומר שהאם והעובר גוף אחד הוא — היינו דאיתכשר בדמא דאמיה זהו שהוכשר בשר העובר לקבל טומאה מן היד בדם של אמו, שכשם שדם השחיטה מכשיר את בשר האם לקבלת טומאה — כך הוא מכשיר את העובר שהוא חלק מבשרה. אלא לדידך לשיטתך, שהעובר נחשב כגוף לעצמו, במאי איתכשר במה הוא הוכשר לקבל טומאה מן היד? אמר ליה לו: בשחיטה של אמו הוכשר, וכדעת ר' שמעון ששחיטה מכשירה את בשר האם לקבל טומאה גם ללא דם. שכיון שגם העובר ניתר בשחיטה זו — הריהי מכשירה אותו לקבלת טומאה, למרות שאינו חלק מגופה של אמו. מן הצד השני איתיביה הקשה לו רבי יוחנן לר' שמעון בן לקיש ממה ששנינו: בן פקועה שעבר בנהר ונרטב במימי הנהר — הוכשר לקבל טומאה ממי הנהר, וכיון שהלך משם לבית הקברות — נטמא. ומעתה, בשלמא לדידי דאמינא תרי גופי נינהו נניח לשיטתי שאני אומר ששני גופים הם, האם והעובר שבמעיה — משום הכי כך, אם הוכשר במי הנהר — אין כן נטמא בבית הקברות, לא הוכשר — לא. אלא לדידך לשיטתך, דאמרת חד גופא שאתה אומר שהעובר גוף אחד הוא עם אמו, מדוע צריך שיעבור בנהר? הא איתכשר בדמא דאמיה הרי הוא הוכשר כבר בדם השחיטה של אמו!

74 חידושי חתם סופר פתח ↗

בן שמנה חי וכו' דע בת"כ מתחיל דין דשחיטה מטהר טרפה דיליף מטמאה מה טמאה השם הגורם איסור אכילה אינו גורם טומאה אלא המיתה גורמת טומאה ה"נ שם טרפה לא יגרום טומאה אלא המיתה וא"כ מועיל שחיטה דוזבחת מבקרך וצאנך וטרפה נמו מבקרך וצאנך הוא ושם הגורם איסור אינו גורם טומאה כמו בטמאה. שוב אמר או אינו אלא מה טמאה אסורים באכילה ואין שחיטה מטהרתה אף טרפה כן מה לטמאה שלא הי' לה שעת הכושר וכו' כבמשנתינו. ולתנא דמשנתינו דמינא דאימא לא פריך קם לי' ילפותא קמייתא מה טמאה השם הגורם איסור אינו גורם טומאה וכו' ולא צריך קרא מן הבהמה. וברייתא דת"כ פריך מינא דאימא איצטרך מן הבהמה לטהר טרפה: תו איתא בת"כ באותה ברייתא מן הבהמה אשר הוא לכם לאכלה לרבות בן ח' חי שאין שחיטתו מטהרתו כדמייתי תוס'. וצ"ל מאי חזית לטהר טרפה ממן הבהמה ולטמא בן ח' חי מלאכלה איפוך אנא. דלמאי דקיי"ל ממירין בעוברין דעובר מקרי בהמה בבהמה א"כ שפיר י"ל מן הבהמה ולא כל בהמה להוציא עובר ולאכלה לרבות טרפה ששחטה שיהי' טמא. וי"ל נהי דמינא דאימא פריך אי לא קרא מן הבהמה מ"מ השתא דכתיבי תרי קראי ניחא טפי לאוקמי המיעוט אטרפה שיש במינו ממש שחיטה וריבוי דלאכלה אבן ח' חי דליכא אלא מינא דאימא וזהו בכלל תי' תוס' משום קרא דלאכלה חשיב אין במינו שחיטה: א"נ י"ל כיון דעכ"פ טרפה שהי' לה שעת הכשר ראוי למעט במן הבהמה ורק נוצרה טרפה מן הבטן תו לא קשי' מאי חזית לומר מן ממעט כל הטרפות ולאכלה מרבה בן ח' חי: ועוד י"ל דאמרינן לקמן קכ"ח ע"ב מדלא כתיב וכי ימות מהבהמה וכתיב מן הבהמה דרשינן עוד מקצת מהבהמה מטמא היינו אמה"ח הפורש ממנה. נמצא אי מוקמית בטרפה מייתי קרא בחד דוכתא שבא זאב ותלש אבר מהבהמה וטרפה בו שמקצת מהבהמה טמא. והבהמה עצמה נטהרה בשחיטה מן הבהמה ולא כל בהמה אבל אי איירי מבן ח' חי אמה"ח מאי בעי בהאי קרא. אפשר היינו דשני רב יהודה א"ר לשון הברייתא דבברייתא דת"כ איתא מן הבהמה ולא כל בהמה למעוטי טרפה ששחטה וריא"ר נקט מקצת בהמה לרמז גם על דרוש השני מקצת מהבהמה מטמא היינו אמה"ח ובזה י"ל ק' תוס'. דודאי ידע סיפא דברייתא כמו שהוא שנויי' בת"כ מן ולא כל אך הוה ק' לי' מאי חזית למעט טרפה ולרבות בן ח' ומייתי מדרב יהודה אמר רב וק"ל: קרעו ומוציא את דמו פירש"י דלא גרע מדם האברים אין הכוונה דמשו"ה אסור דעובר אבר אמו הוא וה"ל דם איברי אמו דז"א דהאי גופה והאי לאו גופה ומשתרי' מכל בבהמה תאכלו אבל נראה רש"י ס"ל דחלב נמי אי לאו דמשכחי' קרא באשם דמוציא מכלל שליל להקרבה עכ"פ לא הוה מרבינן היתר אכילה מכל בבהמה תאכלו ועמ"ש לקמן אי"ה בתו' ע"ה ע"א ד"ה מה חלב וכו'. ולזה כ' אבל דם אפי' שאינו ראוי לזריקה מ"מ דם האיברים נמי אסור א"כ אינו בכלל כל בבהמה תאכלו כנלע"ד פי' כוונת רש"י בזה: אמנם הר"ן כ' בזה טעם אחר כל בבהמה תאכלו כתיב ודם משקה הוא אע"ג דקרא כתיב כל דם לא תאכלו וקרי לי' אוכל מ"מ כיון דאפשר לאוקמי קרא באכילה ממש לא מוקמי' לי' בדם שהוא משקה. ונלע"ד ליישב בזה סברת הריף דאע"ג דמתיר חלבו אפי' של בן ט' אוסר גיד הנשה אפי' של בן ח' לפי הבנת הרשב"א בדבריו ובש"ס משמע גיד וחלב דין א' להם ולהנ"ל י"ל לפי מאי דקיי"ל אין בגידין בנ"ט ועץ הוא והתורה חייבה עליו וכ' תוס' פ' כל שעה שאינו בגדר לשון אכילה אלא שהתורה קראתו אוכל לא יאכלו ג"ה. א"כ אינינו בכלל סתם אכילה דקרא כל בבהמה תאכלו אבל מ"ד דש"ס ס"ל יש בגידין בנ"ט א"כ גיד וחלב שוים הם לאיסור והיתר: והעולם מקשים אהר"ן מכריתות ד' ע"ב דפריך דם נמי אית בי' הלין תרין לאוין ולאו דזר לא יאכל קודש. ולהר"ן צ"ע דלא מוקמי' לא יאכל אדם שהוא משקה ולק"מ מתרי טעמי. חדא די"ל התורה קראו אוכל ומ"מ לא נפיק ממשקה וא"כ בהיתירא כל בבהמה תאכלו לא הותר דם שהוא ג"כ משקה. ובאיסורא דכל זר לא יאכל נאסר גם דם שהרי הוא ג"כ אוכל שהתורה קראו אוכל. ועוד הא האי קרא וכל זר לא יאכל קודש עיקר קרא אתרומה קאי שעיקרה תירוש ויצהר דילפינן בחולין ק"ב ע"ב מבכורים דלוקין על משקה תירוש ויצהר וא"כ הוא בכלל וכל זר לא יאכל תירוש ויצהר שהוא משקה א"כ גם דם צלול חייב משום האי לאו משא"כ כל בבהמה תאכלו שאפשרי שאוקמי' רק אאוכלי' חלב וגיד לא נוקמי' אמשקה ואין דם בכלל. ועיין בס' שלום ירושלים בירושלמי ס"פ יה"כ. ולקמן קי"ג ע"ב תוס' ד"ה דם לאו גדו וכו': קרעה ומצא בה בן ט' חי וכו' עיין דרישה סי' מ"ג ועיין תוס' י"ט שנתקשו בזה הרבה שהיא משנה שאינה צריכא. ולפע"ד טובא קמ"ל דמיירי שנקרעה האם ועדיין כשרה היא והולד עומד לצאת דרך דופן ועודנו בתוך אמו אעפ"י שעדיין אפשר לשחוט האם ותהי' מותרת באכילה מ"מ הולד טעון שחיטה אעפ"י שעדיין לא יצא כיון שעומד לצאת ורואה אוירא דעלמא ומוכח מזה דקריעת השלפוחית שהולד מונח בו לא מיטרפא בי' הבהמה עיין לעיל נ"ו ע"ב ובתוס' שם וע"ש עי"ד סי' מ"ה: לא הילכו בו אלא עסקי שחיטה ולמסקנא על עסקי אכילה בלבד ומבואר דג"ה וחלב דין א' להם ורמב"ם פסק בשחיטה כרבנן דמתניתין מדקבעי רבי בלשון חכמים. ולעלין ג"ה וה"ה חלב פסק רמב"ם כר"מ כסתם מתניתין דר"פ ג"ה דגידו אסור ואמנם של בן ח' מותר אך דמו של בן ח' חייב עליו כרת וכ' תשב"ץ ומייתי לי' לח"מ דדם כתיב לעוף ולבהמה ובן ח' נמי נקרא בהמה אבל בחלב כתיב חלב שור כשב וע"ש ולא מיקרי כשב ועז אלא בט' חדשים לר"מ ולרבנן בחדשים ואוירא ע"ש. וזה כ' תוס' לקמן ר"פ ג"ה ד"ה בולדות קדשים וכן לקמן ק' ע"ב ד"ה אבל וכו' ע"ש. ואומר אני ר"מ ור"י תרווייהו ס"ל דמפיק התירא דעובר מכל בבהמה תאכלו לכן ס"ל לר' יהודה כשם שמותר הבשר כך מותר הגיד והחלב ולא נקרא שור כשב ועז בחדשים בלי אוירא. אך אנן נפקא לן מבהמה בבהמה תאכלו דקיי"ל ממירין בעוברין עיין לעיל ריש פרקין וכיון שבן ח' חי נקרא שור כשב ועז ואסור חלבו אעפ"י ששחיטת אמו מטהרתו וכדינו של חלב כך דינו של ג"ה ע"כ ראה רבי דבריו של ר' יהודה בשחיטה וסתם מתניתין כוותי' ודבריו של ר"מ בג"ה וחלב וסתם כוותי' במתניתין ר"פ ג"ה ועיין בסמוך אי"ה: רב אשי אמר פודין בו נ"ל דלא פשיטא לרב אשי אלא למאי דקיי"ל דחלבו אסור משום דמקרי שור כשב ועז אעפי' דשחיטת אם מתירתו א"כ הה"נ דמקרי שה לענין פדיון. אבל מודה רב אשי לר' יהודה דס"ל דחלבו מותר משום דלא מקרי שור כשב ועז הה"נ לא מקרי שה לענין פדיון ובזה א"ש דאמר לא הילכו בו אלא על עסקי אכילה בלבד ולא אמר למעוטי פדיון וכרב אשי היינו משום דר"א אר"א אר' יהודה קאי ולדידי' מודה רב אשי והא דלא קאמר לאכילה ולפטר חמור היינו משום דהא בהא תלי' כיון דלענין אכילת חלבו לא מקרי כשב ועז לר' יהודה ה"נ לענין פדיון לא מקרי שה וק"ל: שה שה מפסח פירש"י משום יוצא דופן ועיין חי' רשב"א ור"ן בשם רמב"ן. ועכ"פ צריך טעם מ"ט לא פירש"י משום דהוה שחוט ובפסח בעינן חי דכתיב ושחטו אותו כל קהל ע"י בין הערביים דאע"ג דכ' תוס' לקמן ע"ח ע"ב שה שחוט ופר שחוט נמי מקרי שה ופר מ"מ לענין פסח לא מיקרי כיון דבעי שחיטה כפירש"י בבכורות י"ב להדיא א"כ אמאי לא פירש"י כן. וי"ל דהאי קרא בפסח מצרים כתיב והתם לא שייך בן פקועה דאז לא הי' ישראל בני שחיטה ואפי' נשחטה האם לא הותר הולד מכל בבהמה תאכלו ושפיר הי' ראוי לפסח לולי שהי' יוצא דופן אבל מטעם שחוט לא נפסל וא"כ לא יוכל ללמוד מה שה דהתם לא ניתר הולד בשחיטת האם ה"נ כן דאין דנין אפשר משא"א ע"כ הטעם משום יוצא דופן. ואמנם מ"ש רש"י בסמוך משום דה"ל כבשרא בדיקולא כבר ישבו מהרש"א במהדורא בתרא ע"ש: א"כ שה שה מאי אהני לך צע"ג כיון דשה שחוט מיקרי שה בעלמא רק בפסח לא מיקרי שה משום שצריך שחיטה לשם קדשים וא"כ אצטריך גז"ש לפסול שחוט ממש לפדיון. ואכתי מנ"ל למעט בן פקועה דרהיט ואזיל וחי הוא לכל מילי גם לענין הכשר וטומאה כדלקמן לרבנן דריה"ג ואי משום יוצא דופן נימא תיפדה ריבה וגז"ש אהני לשחוט ממש אבל בן פקועה דרהיט מרבינן מתפדה וצע"ג. ועפרש"י בחומש גבי שור ושה חיים שנים ישלם פי' חיים ולא מתים משמע ג"כ סתם שור ושה אפי' מתים משמע אך ר"פ מרובה דרשינן מחיים כל בעלי חיים משמע שור ושה סתם חיים משמע ולא אצטריך גז"ש שה שה למעוטי שחוט וטרפה. ולכלאים בלא"ה לא אצטרך כמ"ש תוס' לקמן דמבנין אב נפקא ועגל וחי' ממשמעותי' אימעוט ואייתר גז"ש לבן פקועה עיין היטב לקמן בתוס' ר"פ או"ב ועדיין צ"ע:

74 דור רביעי פתח ↗

דף ע״ד ע״א גמרא יתיב ר״י וכו׳ אמר רב אכלו לזה לוקה ופרש״י ז״ל אכלו לזה האבר המדולדל, וכתב מהרש״א ז״ל דדקדק לפרש כן דמשמע דאכל כל האבר לוקה ולא בשר הפורש ממנו דהשתא שפיר שמעינן מני׳ דרב דמיתה עושה ניפול, ולא משום נבלה מתרינן וכו׳ כדמסיק עב״ל, ר״ל ניהו דכפי ההו״א שבגמרא דקאי אשחוטה, וס״ל דלוקה משום דשחיטה עושה ניפול באבר המדולדל, וכלישנא קמא דריו״ח לעיל, דאיכא רבותא טובא בדבריו לא בעינן לדייק דאכלו כולו משמע, ושפיר י״ל דבין אכלו כלו ובין כזית בשר דהיינו בשר המדולדל ממנה לוקה, ומובן מאליו דכל אחד ואחד צריך להתרותו בלאו דידי׳, באבר שאין בו כזית בשר משום אבמה״ח, ובאוכל בשר שאין בו גידין ועצמות משום טרפה או במה״ח, כפי הפלוגתא לקמן ק״ב ע״ב. אבל לפי המסקנא דמיירי במתה הבהמה ואשמעינן דמיתה עשה ניפול וקשי׳ ליה לרש״י, אי מתה, הרי גם באין מיתה עשה ניפול ולוקה משום נבלה ואיך שמענו מדברי רב דאמר אכלו לזה לוקה, דס״ל מיתה עושה ניפול ולוקה משום אבמה״ח, ע״כ כ׳ דאכלו לזה קאי דוקא אאבר ולא אבשר המדולדל, דבבשר המדולדל לא נשמע מזה דקאמר לוקה אי משום נבלה או משום במה״ח דלוקה עליו ג״כ, אבל אם קאי אאבר וקאמר אכלו לזה דמשמע כלו לוקה, שפיר שמעינן דמטעם מיתה עושה ניפול לוקה משום אבמה״ח, דבעינן אבילת כל האבר, אבל אי לא אכל כלו רק כזית בשר ממנו, אינו לוקה משום דלא אחרו בי׳ רק משום אבמה״ח. כן הוא כונת מהרש״א ז״ל ולא כמו שהבין מהרש״ש בהגהותיו בפשיטות, דאין לוקין משום בשר מן החי בבשר הפורש מן האבר, ונתקשה טובא מלקמן ק״ב ע״ב דאיכא מלקות בבמה״ח וממילא דה״ה בבשר הפורש מן האבר, דזה ודאי לא עלה על מהרש״א ז״ל לאמר דאינו לוקה, והא דכתב רש״י ז״ל דמתרינן לי׳ משום אבמה״ח ולא משום נבלה, ר״ל דאין כאן לאו דנבלה, אבל לאו דטרפה איתא על הבשר לריו״ח דיליף לקמן דבשר מן החי מקרא דובשר בשדה טרפה. וראיתי בלב ארי׳ ובהגהות הגאון מהר״צ חיות דוחין דברי מהרש״א בקש, וכתבו דכונת רש״י ז״ל לאפוקי משיטת הרמב״ם דס״ל דאבר המדולדל ואבר דעובר שיצא דינם שוה, דאסורין ואין לוקין, וע״ז כתב דרב דקאמר אינו לוקה הוא רק במדולדל דאין בו אלא מצות פרוש, והוה רק דרבנן, אבל אבר שיצא לוקין עליו משום דהוה כאבר מן החי גמור, עיי״ש בדבריהם. ומובן דלפ״ז ליכא שום דיוק בהמאמר דאכלו לזה, דאם איכא דיוקא ע״כ לשון ראשון דקאמר משמיה דרב אכלו לזה לוקה הי׳ בא לשלול דבר מה, ולא האידך דאמר אינו לוקה וזה ודאי אינו ״דאכלו לזה״ ודאי מורה על אכלו כלו, דאל״כ הול״ל האוכל מהם או האכלו כיון דקאי אברייתא דקתני בה האברים והבשר המדולדלין. ועוד הלא למאי דמסיק דמ״ד לוקה מיירי במתה ומיתה עושה ניפול קשה טובא, איך נשמע זאת מלשון דקאמר אכלו לזה דמיתה עושה ניפול בעי לאשמעינן, הא בי״כ ובי״כ איכא מלקות או משום אבמה״ח או משום נבלה וזאת הי׳ עיקר יסוד פירושו של מהרש״א כאשר בארנו לעיל. ולעומת זה פירושם אין לו שחר במחכת״ה, דחוץ ממה שאין דרכו של רש״י ז״ל לכתוב הלכות שאינם נוגעים לפירוש המאמר שעוסק בו, מה בעי רש״י להשמיענו, דהא כאן בעל המימרא הוא רב, ורב דס״ל יש לידה לאברים פשיטא דס״ל דלוקה על אבר היוצא, ובזה גם הרמב״ם מודה, דהא דפסק הרמב״ם דאין לוקין היינו משום דפסק כבר פלוגתא דרב דאין לידה לאברים וכמו שבארנו לעיל באריכות. ולא עוד אלא דרש״י ז״ל דמפרש האי דאינו לוקה שאין בו איסור תורה כלל, ודאי דלא אצטריך לאשמעינן דאבר היוצא אינו כן והוא אסור מן התורה, דזה פשיטא דהא לרש״י ז״ל מצד כל בבהמה תאכלו נאסר אבר היוצא, דאין השחיטה מתרת היוצא ואפילו החזיר נמי מפשטות השקלא וטרי׳ דריש פרקן משמע דהוא דאורייתא, ואלו היה הרמב״ם מפרש כאן מצות פרוש מדרבנן ודאי לא הי׳ מצי משוה איסור מדולדל לאיסור יוצא, מכל הלין טעמים חוזרין ונראין דברי מהרש״א בכוונת רש״י ודברי הני גאונים נדחין ודוק היטב. עוד ראיתי בהגהת הגאון מהר״ץ חיות כאן שהביא בשם הפר״ח סימן ס״ב ראי׳ לדעת הרמב״ם, דאיכא איסור תורה באברים המדולדלים, ממה שמבואר בתוספתא סוף ע״ז דאברים המדולדלים אסורים לב״נ, ואי דלישראל אינם אסורים רק מדרבנן לב״נ מאן אסרינהו. ותמהני למה הביא ממרחק לחמו, ולא הביא גמרא מפורשת לעיל דף ל״ג ע״א, דאסור לזמן עכו״ם אבני מעיים והני ודאי רק אברים המדולדלים נינהו ולא נפרדו לגמרי מן הבהמה, דאפילו הריאה יש לה חבורים הרבה אחר שחיטת הקנה ועיין לעיל שם בדברינו הרי דאיכא לב״נ איסור אבמה״ח באברים המדולדלים, אבל אמרו שם בטעמא דמלתא משום דלעכו״ם במיתה תלי׳ מלתא, ומיתה עושה ניפול, ולישראל בשחיטה תלי׳ מלתא והשחיטה מכשרת גם את המדולדל, אבל מה שיש מן העיון הוא דהא מלתא גופה דמיתה עשה ניפול ג״כ רק לישראל נאמרה. ועיין בתשו׳ ק״ד הכת״ס זצ״ל יו״ד סימן י״ז דרצה לאמר כן, אבל באמת זה ליתא דאנן בעינן דרשה למיתה דעושה ניפול, משום דכי יפול כתוב עד שיפול, ולקמן דף קכ״ז ע״ב אמרינן דמסברא הוה אמרי׳ כל שאין מעלה ארוכה הוה כנפל כיון שסופו ליפול אלא דדרשינן כי יפול עד שיפול, ולהכי בעי קרא דמיתה עשה ניפול, וא״כ בב״נ הדרינן לסבר׳ החיצונה דכל המדולדל עד שאינו מעלה ארוכה הוה כנשל, ולא בעינן כלל המיתה שיעשה ניפול. אבל מה דקשי׳ לי׳ דבשר המדולדל או אבר שיש עליו כזית בשר, דילפינן מבשר בשדה טרפה לקמן ק״ב ע״ב לאסור במה״ח, וכר״י שם וכן פסק הרמב״ם בפ״ה ממ״א למה לא נכלל בלאו זה בין פרוש לגמרי ובין מדולדל, דהרי גם במדולדל טרפה מקרי, ועיקר לאו דטרפה הכי הוה, דנקב בעלמא קרי טרפה, דבשלמא גבי לאו דאבמה״ח דאיכא קרא לגבי טומאה, דכי יפול עד שיפול, אמרי׳ שפיר דגילה לן קרא לגבי טומאה עד שיפול, וה״ה לאיסורא כן הוא, ומהני השחיטה לטהר ולהתיר, דהאי איסור אבמה״ח הוה נבלה במקצת דהיינו בכמות, דאם מתה כל הבהמה הוה נבלה, ואם מת אבר אחד קרינן בי׳ כי ימות מן הבהמה, ולכן כמו באיסור נבלה בעינן דוקא מיתה לגמרי, אבל מסוכנת שרי׳ אע״ג דעומדת למות, ה״ה במתה מקצתה, דהיינו אבר אחד, בעינן דוקא כי ימות לגמרי ולא שיהי׳ לו קצת חיבור לחיות, אפילו עומד ליפול, אבל לגבי איסור דטרפה דבשר מן החי, אדרבה נאמר כמו בטריפה כולה אע״ג דעדיין חי אסורה משום טרפה, ה״ה בטרפה מקצתה דהיינו בשר מן החי, אע״פ דעדיין הוא מעורה בגוף מ״מ טרפה במקצתה קרינן ביה, דהוה סופה ליפול, דלגבי איסור במה״ח שהוא בכלל טרפה אין לנו קרא דבעינן שיפול דוקא, ומהיכי תיתי לחלק בין נטרף לגמרי מן הבהמה או נטרף ועדיין מעורה במקצת שסופה להתפרד, כיון דכל ענין טרפה כן הוא כמש״כ הרמב״ם דהוא תחלת נבלות. והדבר צע״ג בעיני ואולי י״ל דחז״ל דייקו מלישנא דבשר בשדה דבעינן דוקא תלוש לגמרי עד שיהי׳ מושלך בשדה ובדרך ריבוי לאיסורא בעלמא מרבינן נמי אבר המדולדל, לרמב״ם לאיסור תורה וליתר הראשונים לאסמכתא בעלמא, ודוק היטב. עוד שם גמרא בעי׳ ר׳ הושעי׳ הושיט ידו למעי בהמה ושחט בן ט׳ חי מהו, תבעי לר״מ ותבעי לרבנן וכו׳, כבר כתבנו לעיל בריש פרקן דספקו של ר׳ הושעי׳ הוא בהאי דאמרה תורה כל בבהמה תאכלו, אי הכונה דשחיטת סימני האם פועלים על הולד, משום דכל זמן שלא יצא לאויר העולם עדיין כאחד מאבריה יחשב, ואין עליה שם בהמה, ואז לא דרשינן בהמה בבהמה אלא כל בבהמה, דכל הנמצא בתוכה כגופה חשוב, וא״כ פשיטא דאין לו שחיטת עצמו בפנים, או נאמר דע״י שחיטת סימני האם נחשב גם סימני הולד כשחוטין, ודרשינן בהמה בבהמה, דאף על פי שנחשב הולד כבהמה מ״מ שחיטת אמו מטהרתו כמו שחיטת עצמו, וא״כ נאמר גם כן דשחיטת עצמו מהני נמי במעי אמו. ומה שמכריח אותנו לאמר דבר זר זה, דסימני הולד נחשבין כשחוטין ע״י שחיטת סימני האם, הוא משום צד האבעי אליבא דר״מ דס״ל דבן ט׳ חי טעון שחיטת עצמו כשיצא, דבהמה גמורה בבהמה לא ניתר, והוא בודאי לא דריש אלא כל בבהמה ולא בהמה בבהמה, וכמו שכ׳ נמי הראש יוסף ז״ל לעיל, וא״כ לדידי׳ ודאי י״ל דמהני שחיטת הולד כשהושיט ידו למעי האם ושחטו. וא״כ נצמח מזה לרבנן נמי מהני, דהא ס״ל ד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, ופרש״י ז״ל לקמן משום דע״כ קרא להתיר אתא ולא לאסור, וא״כ לענין זה נמי אי נאמר דלר״מ מהני שחיטת הולד בפנים, איך יאמרו חכמים משום דסבירי להו, דהקרא אתא להתיר ב״ט חי הנמצא בבהמה, שיהי׳ נצמח מזה איסור אם שחט את הולד בפנים ואח״כ מתה אמו, דאי לאו קרא דכל בבהמה תאכלו הי׳ מותר, וע״י האי קרא נאסר. וזה כונת רש״י ז״ל בד״ה או דלמא אפילו לרבנן, שכתב דמכש״כ לר״מ דאמר שחיטה שייכא ביה ור״ל דבהאי צד האבעי ע״כ לאמר דבלאו קרא הי׳ ראוי הולד שבפנים לשחיטה. והנה האי אבעי׳ לא אפשטה, והרמ״א בהגה סימן י״ד פסקה לחומרא ותימה על הרמב״ם והטור וב״י שהשמיטוה, ודוחק לומר משום דאנן בלא״ה לא סמכינן על ידיעתינו שהוא ב״ט שכלו לו חדושיו כמש״כ הרמ״א בהגה סימן י״ג. אולם לפע״ד נראה דלפי מה דאמר ר׳ אלעזר אמר ר״א, דהא דפליגי ר״מ ור״י בחלב וגיד, הלכו בו לשיטתם ובב״ט חי פליגי, דלר״מ דטעון שחיטת עצמו אסור, ולר״י דניתר שחיטת אמו מותר, ע״כ דלית לי׳ כהאי אבעי׳ דר׳ הושעי׳ דהכא, דלהאי צד האבעי׳ דמהני שחיטת עצמו במעי האם, איך פליגי בחלבו וגידו דהא אם ניתר בשחיטת עצמו, פשיטא דחלבו וגידו נמי אסורין בשליל זה, אע״ג דליכא אוירא דהא יוצא מת, דכמו דלא בעינן אוירא לשחטה כמו כן וק״ו דלא בעינן אוירא לגיד וחלב, וא״כ איך קאמר דלר״י דמותר בשחיטת אמו הותר החלב והגיד, והא כבר נאסר החלב והגיד בעודן במעי האם, ואיך תפעול שחיטת האם על הולד מה שלא תפעול שחיטת עצמו שיש לו במעי אמו. אלא ודאי דלהאי דר״א אר״א לית לי׳ להאי אבעי׳, וס״ל דלכ״ע לא מהני שחיטת עצמו בעודו במעי האם, ולהכי פליגי שפיר לשיטתם בנשחטה האם ויצא הב״ט חי לאויר העולם, דלר״מ דלא היה מהני השחיטה נאסר עתה, ע״י אויר העולם החלב והגיד, ולר״י דמהני השחיטה על השליל, תו ליכא אוירא דיאסר, ולכן נדחה האי ספקו של ר׳ הושעי׳ מקמיה פשיטותי׳ דר״א אר״א, ועיין עוד לקמן במשנה מה שכתבתי בזה ודו״ק היטב. רש״י ד״ה דעובר חי דיש במינו שחיטה מהני שחיטה אף לאבר היוצא עכ״ל, עיין מהרש״א ובלב ארי׳ ז״ל איך נדחקו בזה ולפענ״ד כוונת רש״י ז״ל דיש במינו שחיטה בבן ט׳ חי, דאף על גב דפלוגתתם בבן ח׳ קאי דבן ט׳ חי לר״מ טעון שחיטה לעצמו, אבל לחכמים דס״ל דגם בן ט׳ חי ניתר בשחיטת האם, ומכל מקום ד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, הרי בבן ט׳ חי שהוציא את ידו יש להם סברא לטהר האבר, משום דיש במינו שחיטה, ואם כן איך נאמר דמגרע גרע אבר היוצא מבן ח׳ יותר מבן ט׳ אתמהה, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, והטעם נכון דאלו הי׳ ממתינים עד שיושלם הט׳ חדשים היה להאי אבר תיקון ע״י שחיטת עצמו, אבל בעובר מת כיון דאי אפשר לבא לכלל שחיטת עצמו שפיר מקרי אין במינו שחיטה ודו״ק היטב. עוד שם משנה השוחט את הבהמה ומצא וכו׳, מצא בן ט׳ חי וכו׳, ר׳ שמעון שזורי אומר אפילו בן ה׳ שנים וחורש בשדה. בפיהמ״ש לרמב״ם ז״ל זה לשונו: זה בן ט׳ חי שמותר לאכול בלא שחיטה, אין חלבו ודמו מותר אצל החכמים, ודע שאין צריך בדיקה, ר״ל שאין טרפות מפסידתו, לפי שהוא אצלנו כשחוט אע״פ שהוא חי, והלכה כחכמים על מנת שלא יהלך על הארץ וכו׳ עכ״ל. הנה הרמב״ם ז״ל מדבר מטרפות מבטן שנמצא בהאי בן ט׳ חי, דלא נפסד בכך אע״פ שחלבו וגידו אסורין לדעת הרמב״ם כמו שהקדים, הרי דגם אחר השחיטה מהני אוירא להיות חלבו וגידו נאסר וא״כ נימא דה״ה טרפות הנמצא בו מזיק בי׳, ע״י שיצא לאויר העולם, וע״ז קאמר דליתא, דשאני טרפות דאינו נוהג אלא בדבר שיש במינו שחיטה, וכמו שאמרו בזבחים פ״ט ע״ב בעוף טמא אין בו טרפות, משום דאין במינו שחיטה, וכן בן ט׳ חי הנמצא בבהמה שחוטה מקרי אין במינו שחיטה כמבואר לעיל במשנה וממילא דאין טרפות פוסלת בו. וסברא אלימתא הוא דלא תהא טרפות חמורה מנבלות, דאם מת במעי אמו ניתר ומכ״ש אם רק נוטה למות - דהיינו טרפות - דלא נאסר, מה תאמר דע״י אוירא דיצא חי חל הטרפות, הרי אין זה חי, כיון דהיה כשחוט, וכן השחוט אין טרפות נהוגה בו, דהוה אין במינו שחיטה, כך כונת הרמב״ם ז״ל במה דכתב דהרי הוא אצלנו כשחוט, ומזה ג״כ ראי׳ למה שכתבנו לעיל דלית לן הא דבעי׳ ר׳ הושעי׳ בהושיט ידו למעי בהמה ושחט בן ט׳ חי, דאם נאמר דבן ט׳ יש לו שחיטה במעי אמו בלא אוירא, א״כ יש במינו שחיטה מקרי, ושפיר היה נטרף במעי אמו גם בלא אוירא, דזה הכלל כל שיש לו שחיטה טרפות פוסל בו, וה״ה וכ״ש דנבלות פוסלת בו ואיך בבן ט׳ מת לכ״ע מותר, הא קודם שמת היה בו דין שחיטה לעצמו, וא״כ נוהג בו גם נבלות והבן כי זה ברור לפענ״ד. והנה ה״ה סוף פ״ה ממ״א וכן הב״י ז״ל סימן י״ג אחריו במחכ״ת לא דקדקו יפה בדברי הפיה״מ אלו, וכתבו משמי׳ דרמב״ם כאן דבהפריס ע״ג קרקע אע״ג דטעון שחיטה משום מראית העין, אבל טרפות אין פוסל בו, והוא שטת התוס׳ לקמן דף ע״ה ע״ב ד״ה דנפל דובא עלי׳, וכן כתבו יתר הראשונים אבל הרמב״ם ז״ל בפיה״מ כאן לא דבר מזה כלל, כאשר מבואר לכל רואה דלא דבר מהפריס ע״ג קרקע דטעון שחיטה מדרבנן שנטרף אחר יציאתו, אלא מבן ט׳ חי שניתר בשחיטת אמו, והיינו בלא הפריס ע״ג קרקע וזה לא טעון שחיטה כלל, וע״ז כתב דאם נמצא בו טרפה - היינו מבטן - אשר דבר זה לדעת התוס׳ לא צריך כלל להשמיענו כיון דהם סברו דגם חלבו וגידו מותרין, אבל לרמב״ם דס״ל חלבו וגידו אסור צריכא רבה למימר דטרפות לא שייך גבי׳, וטעמא דמלתא הוא כמו שבארנו ותימא על גאוני עולם מפרשי הרמב״ם, שלא דקדקו יפה בדבריו ודו״ק. רש״י ד״ה קרעו שאין צריך שחיטה, ומודה ר״מ בהו דאתרבו מכל בבהמה תאכלו, דלאו חדשים איכא ולאו אוירא איכא, הלכך לאו בהמה הוא עכ״ל. ויש להעיר הלא בבן ט׳ מת שפיר איכא חדשים, דמי לא עסקינן דשלמו לו חדשיו בעודו חי ולא עוד אלא אפילו בשעת שחיטה אפשר דהיה חי, ומ״מ ר״מ מתיר כל שנמצא מת כשפתח הבהמה, וכמש״כ הרא״ש ז״ל דלא חילק ר״מ בין מת קודם שחיטה למת אחר שחיטה, אלא בין מצאו חי למצאו מת, ואי לר״מ חדשים לחוד גרמו דלא לשתרי בשחיטת אמו, איך מתיר במצאו מת. וכן נפלאו דברי רש״י ז״ל בד״ה טעון שחיטה, שכתב דחדשים גרמו לשווי׳ בהמה באנפי נפשי׳. דזה ודאי ליתא, וכמו שכתב רש״י ז״ל בעצמו ע״ב ד״ה חלבו, דמאי בסה״ד, דגה״נ נוהג בשליל וחלבו דשליל אסור בבן ט׳ חי. דקסבר חדשים ואוירא גרמו, ואע״פ שנשחטה אמו והוציאוהו עכ״ל. הרי דגם לר״מ בעינן אוירא דגיד וחלב, אע״פ דלא בעי אויר דלידה, וכל זמן דהולד סגור במעי האם ליכא איסור גיד וחלב, וה״ה דמהני שחיטת האם עליו אע״פ ששלמו לו חדשיו וחי, ולא פליג אלא כשמצאו חי לאחר שפתח הבטן אחר שחיטת האם, דאז לא מהני השחיטה למפרע. ועיין בחידושי הרשב״א ז״ל דנתקשה בדברי רש״י אלו כנ״ל, והביא דלכך כתבו רבותינו בעלי התוס׳ דלא אסור אלא בחדשים וביציאתו לאויר העולם קודם מיתה וכו׳ וזה אינו מחוור אבל הרמב״ן ז״ל תירץ ליישב פרש״י ז״ל, דכל דליכא שחיטה בגופו מודה ר״מ, דמתרבי מכל בבהמה תאכלו, אבל בן ט׳ חי דאיכא שחיטה בגופו לא מרבי לי׳ ר״מ, ונכון הוא עכ״ל הרשב״א. ובעניי לא הבנתי מה חידש לן הרמב״ן ז״ל ליישב שיטת רש״י, הלא סכ״ס קודם יציאתו לאויר עולם, ליכא שם בהמה עליו, לא לעניין להיות צריך שחיטה לעצמו, ולא לעניין איסור גיד וחלב, דהרי מודה ר״מ דאף שהיה חי בשעת שחיטה ורק שנמצא אח״כ מת הותר בשחיטת אמו, וחלבו וגידו מותרין, ואיך כתב רש״י ז״ל דחדשים לחוד גרמו לשווי׳ בהמה באנפי נפשי׳ וזה ליתא דחדשים ואוירא בעינן. ותדע שכן הוא דבנמצא עובר מת אפילו לא נשחטה אמו, אלא נהרגה או נפסלה בשחיטה ג״כ אן על הולד המת איסור גיד וחלב, ולדידן דאין בגידין בנו״ט מותר הגיד לגמרי, והחלב אסור רק משום נבלה ולא כרת דחלב, שכן כתב הרמב״ם ז״ל בריש פ״ז ממ״א דנפל של מיני בהמה טהורה, חלבו כבשרו ואוכל מבשרו כזית לוקה משום אוכל נבלה וסתמא קאמר אפילו נפל ששלמו לו חדשיו ונולד מת, דהרי בהלכ׳ ג׳ שם פסק דבן ט׳ חי הנמצא אחר שחיטה אע״פ שניתר בשחיטה חלבו אסור ומ״מ דוקא בנמצא חי אבל אנמצא מת חלבו מותר. והרי השחיטה לדידי׳ לא מהני להתיר החלב, ומ״מ בבן ט׳ מת חלבו מותר, וע״כ משום שלא יצא חי לאויר העולם אין כאן איסור חלב. ועל דבר זה לא מצי רש״י לפלוג, דכן מוכח מסוגי׳ דלקמן, דפליגי ר״י ור״ל בלשון הראשון, בהטילה נפל אי אוירא גרום לאסור החלב או לו, ואח״כ קאמר דכל היכי דלא כלו לא חדשיו כ״ע לא פליגי דלאו כלום הוא כי פליגי היכי דהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן ט׳ חי וכו׳. ולמה לא קאמר דפליגי גם בבן ט׳ מת, דאז כבר כלו לו חדשיו, אלא שנולד מת אלא ודאי דכל שנולד מת דינו כלא כלו חדשיו, ומשום דליכא כאן אוירא, דאוירא בעודה בחיים בעינן, וע״כ צריך לאמר דהא דכתב רש״י ז״ל חדשים גרמו היינו עם אוירא, ומה שכתב בד״ה קרעו דלאו חדשים ולא אוירא איכא, הכונה דבבן ח׳ חי דאיכא אוירא מחיים ליכא חדשים, ובבן ט׳ מת דאיכא חדשים ליכא אוירא מחיים. וכן הא דכתב רש״י ז״ל לקמן אהא דאמר ר״י חלבו כחלב בהמה בד״ה דהושיט ידו חדשים גרמו, וכיון שכלו לו חדשיו חלבו אסור, ומיהא כי שחטה לאמו שרי לר״מ מכל בבהמה תאכלו עכ״ל, לדעתי גם כאן ע״כ הכונה דחדשים ואוירא גרמו, אלא דמ״מ צריך רש״י ליישב למה מותר החלב של בן ט׳ חי אחר שחיטה של האם לר״י, כיון דיצא חי ואיכא חדשים ואוירא ע״ז מתרץ רש״י דכי שחטה לאמו הרי נחשב גם הולד כשחוט וכמת, ותו ליכא אוירא מחיים, והוה כמו נפל שלא כלו לו חדשיו, דג״כ ליכא בי׳ איסור חלב. ולכן כל מקום שכתב רש״י ז״ל וכן בגמרא חדשים גרמו ע״כ הכונה חדשים ואוירא. ורש״י לשיטתי׳ דס״ל יש לידה לאברים ניחא הדבר מאד בסברא, דכמו בהוציא אבר וחתכו דס״ל לרש״י במשנה הקודמת, דאם הולד חי הוה אבמה״ח, ואם מת הוה נבלה, הרי אע״פ דעיקר הולד עדיין במעי אמו, מ״מ דנין על אבר היוצא וחתכו, לא כאבר מן האם, רק כאבר מן העובר, אם חי ואם מת, א״כ ה״ה לענין חלב שנתלש מן העובר הרי הוא כילוד, ואם הוא מן הכליות הרי הוא חלב הכליות, כי לגבי האי יוצא לעולם חשבינן העובר כיצא, דמה לי אם חשבינן לי׳ כאבמה״ח של העובר, או כחלב הכליות של העובר. אלא דלדעת התוס׳ שפסקו אין לידה לאברים, וכן אפילו לרש״י איך נפרנס מימרא דריו״ח, דאמר תלש חלב מבן ט׳ חי דחלבו כחלב בהמה, כיון דהוא מרא דשמעתתא דאין לידה לאברים, ולדידי׳ הא דחשבינן אבר היוצא כאמה״ח, היינו כאבמה״ח דאמו, ואיך נחשבו לחלבו כחלב הכליות דולד, והוא תרתי דסתרו. אלא דגם זה לק״מ, דכי היכי דבהוציא ידו אמרינן דהוה אבמה״ח של האם, ולה יש ידים ולא חסר לה מידי מגופה, וע״כ דחשבינן שיש לה יתר יד, כמו כן מצינן למימר שהוא חלב הכליות של האם, אע״פ שלה לא חסר מידי, ואולי י״ל דאדרבה יותר ניחא לריו״ח דאית לי אין לידה לאברים ולכן מצי סבר דתלש חלב מבן ט׳ חי דחלבו כחלב בהמה, דכיון דשדינן האי יוצא בתר האם, שפיר קרינן בי׳ חלב שור, אבל אי יש לידה לאברים ולא שדינן להו בתר האם אלא בתר הולד, והוא עדיין לא יצא ולא מקרי שור דבעינן אויר דלידה. אלא דאז קשה למה לי בן ט׳ חי, לימא כן אפילו בבן ח׳, וגם במת אבל גם זאת יש ליישב, דלעולם לא מצינן להחמיר יותר באבר היוצא מבאם יצא כל הולד ונולד, וא״כ בבן ט׳ חי דאילו נולד פשיטא שיש בו איסור חלב, א״כ חשבינן הנתלש נמי לחלב בהמה, אבל בבן ח׳ חי או בט׳ מת אפילו נולד כלו, אין כאן איסור חלב ואיך יהא חמור ביצא מקצתו דהיינו החלב לחוד. וניהו דלענין אבמה״ח אפילו בעובר מת חשבינן לאבר היוצא כאבמה״ח לדעת התוס׳, כמבואר בדברינו בסוגי׳ הקודמת, וכן פסק הרמב״ם ז״ל פ״ה ממ״א הלי״א היינו כיון דאילו נולד כלו הו״ל נבלה, ואין בין נבלה לאבמה״ח אלא דלאבמה״ח מצרפינן גידין ועצמות לכזית, וזה אינו אלא חומרא בשעורא, אבל גוף האיסור חדא הוא עם נבלה, דאבמה״ח נמי נבלה במקצת הוה, דילפינן לי׳ מקרא דוכי ימות מן הבהמה, והיינו קרא דנבלה, וגם שם מצינו דחמור מתה במקצת ממתה כולה, דבמתה כולה אינו חייב על אבר ממנה שאין עליו כזית בשר, ומתה במקצת חייב גם באין על האבר כזית בשר. ומאד אני מתפלא עד דברי הרא״ש ז״ל, דהוא ג״כ סובר בדעת רש״י כפשוטן של דברים, דחדשים לחוד סגי, ולכן הקשה עליו וז״ל: ״ולא כמו שפרש״י דטעמא דר״מ משום חדשים דא״כ בט׳ מת היכי שרי לר״מ כולו חוץ מדמו, והלא צריך לידע אימתי מת אי קודם שחיטה אי לאחר שחיטה אלא ודאי אפילו מת לאחר שחיטה מותר, כל זמן שלא יצא חי לאויר העולם. ואל תתמה על ריו״ח כיון דנקרא חלב בגמר חדשים, למה נותר בשחיטת אמו, די לולד להיות כאמו, דאין שחיטה מתרת חלבה, י״ל דגזה״כ הוא״ וכו׳ עכ״ל. וערבוב דברים אני רואה כאן, ולא זכיתי להבינם, דהקשה על פרש״י למה מתיר ר״מ בב״ט מת כולו חוץ מדמו, הרי ניחא לי׳ דהשחיטה מתרת את בשרו, אלא דקשי׳ לי׳ למה מתרת גם החלב והגיד, וזה פלא, דעל גוף השחיטה איך מתרת הו״ל להקשות, כיון דלר״מ חדשים לחוד גרמו להשוותה בהמה באנפא נפשה, מה בין ב״ט חי לב״ט מת. ולא עוד אלא דניחא לי׳ אם ידוע דמת קודם שחיטה, ומה ניחותא איכא, כיון דכבר כלו חדשיו וחי ונעשה בהמה בפ״ע לגבי גיד וחלב וגם הצריך שחיטה לעצמו, איך חוזר ומתכשר הכל ע״י המיתה במעיה, ולמה לא יהי׳ נבלה, כי קרא דכל בבהמה תאכלו לא קאי לר״מ על בהמה נגמרת בתוך מעיה, אלא על ולד דלא כלו חדשיו. עוד זאת שהקשה אח״כ לדנפשי׳ על ריו״ח, איך מהני שחיטת אמו להתיר חלבו, כיון דלדידי׳ חדשים גרמו להיות חלב לא הבנתי הא הרא״ש ז״ל דחולק על פרש״י לדר״מ חדשים לחוד גרמו, וס״ל חדשים ואוירא בעינן, ולמה לא ניחא לי׳ לרא״ש לאמר כן אליבא דרבנן נמי, דק״ו דאם ר״מ דס״ל דלא מהני שחיטה לבן ט׳ חי אמרינן דדוקא ביצא חי לא מהני, אבל ביצא מת מהני, משום דלא היה אוירא בחיות, מכש״כ לרבנן דמהני שחיטה גם ביצא חי, דמצינן למימר דבעי אוירא להיות קרוא בהמה, ולכן מהני השחיטה קודם שיצא לאויר העולם, וכן לא נאסר החלב עד שיצא, וכאשר כתבו התוס׳ באמת בפירוש לקמן דף ע״ה ע״א, בד״ה לדברי המתיר אוסר. והראש יוסף ז״ל לקמן בפרק גיה״נ בבאורו לד׳ שיטות דאיכא בענין חלב וגיד דשליל הרגיש בזה, ועושה פלוגתא בין תוס׳ והרא״ש, ולא ידעתי איך אפשר לאמר כן, דמהיכי תיתי נעשה פלוגתא בין ר״י ור״ל חנם ובפרט דא״כ למה לא קאמר בגמרא באידך לישנא, דפליגי ר״י ור״ל בנפל שמצא מת לאחר שכלו לו חדשיו, דלר״י חלבו בכרת, ולר״ל אינו אלא כבשרו, ובלא נשחטה אמו, אלא ודאי דכל שיצא מת אפילו לא נשחטה אמו, ליכא איסור חלב לשום מ״ד ללישנא בתרא, לכן דברי הרא״ש אצלי כספר החתום ומי יתן ויאיר ה׳ עיני להבינם. אבל דע דלעומת זה גם שטת התוס׳, שהוא ג״כ שטת רש״י לפי באורנו, דלעולם בעינן אוירא, וחדשים לחוד לא משווי׳ לי׳ לבהמה מעלי, ג״כ בלתי מובנת, דאיך נסבור לשיטה זו דעת ר״מ, דאית לי׳ דהשחיטה מתרת גם ב״ט חי אם אח״כ יצא מת, כיון דלא הוה לי׳ אוירא בחיים, ואם נפתח הרחם ועדיין הולד חי חוזר וניעור להתחייב בשחיטה ולאסור חלבו וגידו, והוא דבר זר מאד אין השכל הישר יכול לסבלו, דמש״כ הרמב״ן ז״ל שהביא הרשב״א, דכל שיש לו שחיטה לעצמו לא מהני השחיטה למפרע הוא מלתא בלא טעמא ואינו מתקבל על הלב. אבל דרך ישכן אור בזה הוא מה שהעלתי בפתיחה עיקר ב׳ וג׳, דר״מ דהלך בשיטת ר׳ ישמעאל דהשחיטה אינה מצות עשה אלא תיקון הלאו דנבלה, כמו נחירה במדבר לר״ע, לכן אינה מתרת מיד אלא לאחר מיתה שע״י שחיטה, וכל החותך ממפרכסת לאחר שחיטה הרי הוא אבמה״ח, וא״כ בשליל בט״ח די לולד להיות כאמו, וכיון דאמו לא נתרת מאיסור אבמה״ח רק ע״י מיתה, ה״ה לולד, וכיון דהאי ולד יצא חי לאויר העולם, תו אין המיתה אם ימות אח״כ, מחמת השחיטה, אפילו מת מיד אח״כ עכ״פ ספק הוה אם מחמת שחיטת האם מת, ומכש״כ אם חי אח״כ ימים או חדשים דפשיטא שאינו ניתר בשחיטת אמו שלא פעלה מאומה על האי ולד, וחכמים ס״ל כר״ע דהשחיטה מצוה מקרא דוזבחת ומתרת מיד, כאשר בארנו שם בפתיחה בארוכה, וא״כ אפילו חי הולד חמש שנים וחורש בשדה ניתר מה״ת עכ״פ, דגם האם נתרת בעודה בחייה וה״ה לולדה. ועיין עוד לקמן, בסוגי׳ דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא מה שכתבתי בזה, והדברים עמוקים ואמתיים ומקום הניחו לי להתגדר בו תלי״ת. ע״ב גמר׳ ארשב״ל לדברי המתיר בחלבו מתיר בדמו, וריו״ח אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו, איתיבי׳ ריו״ח לר״ל, קרעו ומוציא את דמו, אר״ז לאמר שאינו ענוש כרת. לפי פשטות הדברים נראה דריו״ח הבין דברי ר״ל דאמר מתיר בדמו דמתיר לגמרי קאמר, לכן הקשה לי׳ ממתניתן דשנינו בפירוש דמוציא את דמו, אפילו בבן ח׳ לכ״ע, וע״ז מתרץ ר״ז דר״ל ודאי לא עלה על דעתו לאמר דדם השליל יהא מותר באכילה, אלא מותר דקאמר שאינו ענוש כרת, וממילא דלא פליגי כלל דגם לריו״ח לית לי׳ כרת בדם השליל, והא דקאמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו, לפילוגי על ר״ל היינו לפי הבנתו דר״ל מותר לגמרי קאמר, ור״ל לא חש להשיב על קושי׳ ר״י ממתניתן, עד שבא ר׳ זירא ומפרש דברי ר״ל. ולפ״ז ליכא מאן דס״ל דם השליל בכרת, וכן דעת כמה ראשונים ז״ל. אבל דעת הרי״ף והרמב״ם והרמב״ן ז״ל דודאי פליגי ר״י ור״ל, דלא מסתבר להו לאמר דריו״ח דמותיב לר״ל לא הבין דבריו, ור״ל, לא חש לתרץ דברי עצמו עד שבא ר״ז ופירשן. אלא דהרמב״ן ז״ל מפרש דר״י ור״ל אליבא דר״י, דאית לי׳ דם התמצית בכרת פליגו, ריו״ח ס״ל דדם השליל לא גרע מדם התמצית ור״ל פליג. נמצא לדידן דלא קי״ל כר״י בדם התמצית, גם דם השליל אינו בכרת, דריו״ח לא קאמר כרת בשליל רק אליבא דר״י, ור״ל אפילו לר״י לית לי׳ כרת בדם שליל, דדריש דם וכל דם, דכל היכי דליתא בדם הנפש ליתא נמי בדם התמצית. אבל שטה זו קשה להולמה, דלפ״ז לא פליגו כלל אליבא מאן דמתיר בחלבו אלא משום שהוא ר׳ יהודה דאית לי׳ במקום אחר דם התמצית בכרת, ופליגו אי גם בדם השליל הדין כן והמה לא הזכירו שמו של ר״י כלל, ותלו פלוגתתם רק בהיתר חלבו יהי׳ מי שיהי׳ המתיר בחלבו. ולכן דרך הרמב״ם ז״ל דרך שלישי, והוא דפליגי בדם הכנוס בלב אי אסור למאן דמתיר בחלבו, אי דם האברים מקרי כיון דלאו נפש מקרי האי חיותא דלשליל, או נימא דדם שאני אע״פ דאין כאן נפש, אבל דם הראוי להחיות נפש איכא ואית בי׳ כרת, ולכן פסק כריו״ח דחייב כרת אדם הכנוס בלב, אפילו בבן ח׳ דחלבו מותר עיין בה״ה, ובלח״מ בפ״ו ממ״א הלכ׳ ה׳. אלא דנשאר לנו לבאר איך מתפרש לדעת הרמב״ם ז״ל, מה דאותבי׳ ר״י לר״ל ממתניתן, דקתני קרעו ומוציא את דמו, דאי הוה מפרש דריו״ח לא הבין דברי ר״ל למה לי׳ לדחוק ולאמר דלר״י חייב כרת על דם השליל דחלבו מותר. ומה שנראה לפענ״ד בזה הוא דמתפרש שפיר קושי׳ ריו״ח על ר״ל, דר״י הוה ס״ל בדר״ל דמה דקאמר דמו מותר לצדדין קאמר, דלדידן דמחלקינן בין דם האברים לדם הנפש, ודאי דדם השליל עכ״פ אסור בלאו כשאר דם האברים, אלא דאין בו כרת, אבל לר״י דמחייב כרת גם אדם האברים, ע״כ דדם שליל מותר לגמרי קאמר, דהא דריש דם וכל דם, וכיון דליתא בדם הנפש ליתא בדם האברים, ואין כאן שום איסור, ולכן פריך לי׳ ממתניתן דמשמע דהא דקרעו ומוציא את דמו ד״ה הוא, והא לר״ל לאו ד״ה הוא דהא לר״י דהוא הוא המתיר בחלבו, באמת דמו מותר לגמרי, אלא דר״ז מתרץ לי׳ דאע״ג דליכא כרת בדם השליל לר״י, מ״מ לאו איכא. ובאמת איני יודע האי לאו מנ״ל כיון דדרש דם וכל דם וצ״ע ודו״ק היטב. ע״ש בגמר׳ איבעי׳ להו מהו לפדות בבן פקועה וכו׳, עיין בזה מ״ש לקמן בסוף פרקן ודו״ק.

74 מהר"ם פתח ↗

תד"ה תרי במותם כתיבי וכו' א"נ דרשא דהתם מנבלתם נפקא וכו'. ר"ל ודרשא למעוטי בחייהם ממילא נשמע ג"כ מינה ונקט במותם לפי שהיא דרשה פשוטה ר"ל דאי לאו דאצטריך במותם לדרשה אחריתי היה ילפינן מינה בפשיטות מפי מה מיתה שאינה עושה חליפין וכו': ד"ה נפקא ליה מדר"י וכו' ומיהו סוגיא דהתם לא אתיא כתנא דברייתא דהכא וכו' ורבנן לא דמי לטריפה וכו' הכא אין במינו שחיטה. מקשין העולם למה לא הקשו התוס' התם בלא סוגיא דמתני' דהכא כיון דקאמר רבא דרבנן ס"ל דלא דמי לטריפה משום דאין במינו שחיטה א"כ קרא דלאכלה למה להו ואין זה קושיא דהתם לא ידעינן דאיכא למילף מבהמה טמאה אלא דר' יוסי ור"א לא בעי לאוקמי לאכלה להביא בן ח' משום דמסתבר להי טפי לדמותו לטריפה ורבנן ס"ל דלא דמי לטרפה וכו' ולכך מוקמינן קרא דלאכלה להביא בן ח' אבל מהני' דהכא דס"ד למילף מבהמה טמאה אפילו טרפה אי לאו דטריפה יש במינה שחיטה ממילא בן ח' דאין במינו שחיטה ילפינן ליה שפיר מבהמה טמאה דאין שחיטה מטהרתו ולכך הקשו התוס' הכא דאפילו ת"ק דהתם לא מתוקם כתנא דמתני' דהכא משום דלתנא דמתני' דהכא ידעי' ליה מבהמה טמאה בלא שום קרא וק"ל: ד"ה חלבו דמאי וכו' כגון חלב הכליות ושעל הקרב. ר"ל של השליל ואתא למימר דאע"ג דחכמים דהיינו ר"י פליג אר"מ בשחוטה וס"ל דלא מקרי שליל בהמה באנפי נפשיה לענין חלב שעל הכליות ושעל הקרב של השליל מודה דמקרי בהמה וחלבו אסור: בא"ד והא מפליג פליגי אלא חלב דגיד. ר"ל של השליל ואתא למימר דר' מאיר מודה לרבי יהודה בחלב של הגיד דשליל דאינו אוסר. וליכא למימר דר"י מודה לר"מ דהא השתא אפי' גיד עצמו שרי לר"י כל שכן חלבו של גיד והא פליג ר"מ ואית ליה אפי' חלב דגיד דשליל אסור וכו': ד"ה למעוטי רובעו דס"ד דגרע מבהמה מפרכסת וכו'. משום דהכא לא מקרי בהמה כלל: בא"ד א"נ התם הני מילי וכו'. כל זה מבואר התם בפ' העור והרוטב חולין דף קכא: ד"ה דגמר שה שה מפסח וכו' אלא מיפסל מטעם שחוטה. ר"ל דילפינן מפסח דאין פודין בשחוטה דאין יוצאין בשה שחוט דהא בעינן לשוחטו לשם פסח ובן פקיעה הוי כמו שחוט:

74 רבינו גרשום פתח ↗

אכלו לזה אינו לוקה. כלומר לאבר המדולדל בבהמה: כי אמרי במיתה דעושה ניפול. כלומר ולוקה משום אבר מן החי: מנבלתם נפקא. כלומר לאחר מיתה מטמאין השרצים אבל בחיים אין מטמאין: מיתה עושה ניפול. כלומר דאבר המדולדל בבהמה ומתה אין כוללתו המיתה וחייב האוכלו משום אבר מן החי: א"ל אם אינו ענין לשרצים דלאו בני שחיטה נינהו. דלא איצטריך למכתב במותם דאין להן שחיטה אלא מיתה בלבד: תניהו ענין לבהמה. ודריש הכי מיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול: אבל באבר דעובר מת ד"ה שחיטה עושה ניפול. כלומר דאין כוללתו שחיטה עמה ומטמא משום נבלה: יש במינו שחיטה אגב אמו. כלומר ששוחטין אמו והוא מותר אבל הוא אינו בכלל שחיטה: ותנא דידן מינא דאימיה לא פריך. ותנא דידן מינא דאימיה וכו' לפי שאין במינו שחיטה אבל בהוא עצמו אין במינו שחיטה: ולהאי תנא דפריך טרפה דשחיטתה מטהרתה מנ"ל. כלומר ולהאי תנא דפריך אע"ג דיש במינו שחיטה אגב אמו אין שחיטתו מטהרתו טרפה דשחיטתה מטהרתה מנא ליה דאמרינן כדאמרי' במתני' תאמר בטרפה שיש במינה שחיטה שהיא ולפיכך שחיטתה מטהרתה ועכשיו דאמרי' בבן שמנה אע"ג דיש במינה שחיטה אין שחיטתה מטהרתה טרפה דשחיטתה מטהרתה מנא ליה: או דלמא אפי' לרבנן ארבעה סימנין. כלומר אפי' לרבנן דאמרי לא בעי שחיטה אבל ואי שחיט סימנין דאימיה ודאי לא בעי שחיטה אבל אי שחיט סימנין דידיה מותר בשחיטתו: א"ל רבא שנוצרה טרפה מן הבטן. כלומר ודאי כן הוא אי נולד טרפה מן הבטן מצינו לה שעת הכושר קודם לכן בענין הזה דאי בעי שוחטו בבטן אמו אלא תני שנוצרה טרפה מן הבטן בבעל חמש רגלים דהתם אפי' שוחטו במעי אמו אין לו שעת הכושר שמשעה שנוצר היה בעל מום בבעל חמש רגלים ויתר כנטול דמי ואם נטלה ירך וחלל שלה טרפה נבלה: לא הילכו בו אלא על עסקי שחיטה כו'. כלומר ר' מאיר דמחייבו בשחיטה לא חושבו בהמה על הכל דלא חשבו בהמה אלא לענין שחיטה למעוטי חלבו וגידו דאין אסור: נוהג בשליל. כלומר גיד הנשה נוהג בשליל: והלך ר"מ לשיטתו. כלומר דר"מ חושבו כבהמה מעליא ור' יהודה אין חושבו כבהמה מעליא ואין טעון שחיטה: גוממו עם השופי. כלומר חותכו למעלה ואין לחקור אחר השומן: שופי טלפא: רובעו וחורש בו. כלומר דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים ואינו חשוב בהמה לענין הרבעה וחורש בו דאינו חייב משום כלאים דחרישה דאינו חשוב בהמה דמנא לן דמיחייב אכלאים דחרישה דכתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו ואינו ובן פקועה אינו חשוב שור דדמי כבישרא בעלמא: איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש קורעו ומוציא את דמו כו'. והא הכא לענין מצא בה בן ט' מת דלכ"ע מותר בשחיטת אמו ואעפ"כ דמו אסור ולענין בן ט' חי נמי אע"ג דלרבנן מותר בשחיטת אמו דאינו חשוב בהמה וחלבו מותר ואעפ"כ דמו אסור: אמר ר' זירא לומר שאין ענוש כרת. כלומר ודאי אף לריש לקיש אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו מדרבנן והאי דאמר מותר בדמו. כלומר שאין ענוש כרת: למאן קאמרינן לר"י. כלומר מי הוא דמתיר בחלבו ר' יהודה ולדבריו אמרת אין ענוש כרת. לא יהא אלא דם התמצית דם התמצית זהו צללתא דדמא דם שבא לבסוף שאינו דם גמור: כל היכא דלא מיחייב אדם הנפש. כלומר לא מיחייב משום דם התמצית: מהו לפדות בבן פקועה. אי נשחטה אמו ומצאו בן ט' חי והלך וגדל בעדר מהו לפדות בו פטר חמור: אפי' כל מילי נמי. כלומר אפי' בן פקועה: מהו למנות בו ראשון ושני. דאי אמו תחלה לטומאה מי אמרי' שליל שני אי לא דאמרי' עובר ירך אמו הוא. היינו דאיתכשר בדמא דאימיה והוי העובר נבלה ואמו מגע נבלה: בשחיטה. יבשתא: וכר"ש. כלומר דס"ל שחיטה מכשרתו ולא דם: עבר בנהר. כלומר בן פקועה:

« חולין ע״ג ע״ב חולין ע״ה ע״א »