חידושי חתם סופר על חולין ע״ד

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

מקור חולין ע״ד
1 אֵין בָּהֶן אֶלָּא מִצְוַת פְּרוֹשׁ בִּלְבָד.
2 יָתֵיב רַב יוֹסֵף קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֲכָלוֹ לָזֶה – לוֹקֶה. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן: לָא תְּצִיתוּ לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא מִשְּׁמֵיהּ דְרַב: אֲכָלוֹ לָזֶה – אֵינוֹ לוֹקֶה.
3 אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא: אֲנַן אַמַּאן נִסְמוֹךְ? אַהְדְּרִינְהוּ רַב יוֹסֵף לְאַפֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מַאי קוּשְׁיָא? כִּי אֲמַרִי אֲנָא – בְּמִיתָה, דְּעוֹשָׂה נִיפּוּל; כִּי אֲמַר אִיהוּ – בִּשְׁחִיטָה, דְּאֵינָהּ עוֹשָׂה נִיפּוּל.
4 אָמַר רָבָא: מְנָא הָא מִלְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן: מִיתָה עוֹשָׂה נִיפּוּל, שְׁחִיטָה אֵינָהּ עוֹשָׂה נִיפּוּל, דִּכְתִיב: ״וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא״, לְמַעוֹטֵי מַאי? אִילֵּימָא לְמַעוֹטֵי בְּחַיֵּיהֶם – מִ״נִּבְלָתָם״ נָפְקָא, אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: מִיתָה עוֹשָׂה נִיפּוּל, וְאֵין שְׁחִיטָה עוֹשָׂה נִיפּוּל.
5 אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרָבָא: וְהָא קְרָא בִּשְׁרָצִים כְּתִיב! אֲמַר לֵיהּ: אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִשְׁרָצִים, דְּלָאו בְּנֵי שְׁחִיטָה נִינְהוּ – תְּנֵהוּ עִנְיָן לִבְהֵמָה.
6 וְאַכַּתִּי מִבְּעֵי לֵיהּ, כְּעֵין מִיתָה: לַחִין – מְטַמְּאִים, יְבֵשִׁים – אֵין מְטַמְּאִים! תְּרֵי ״בְּמֹתָם״ כְּתִיבִי.
7 אָמַר רַב חִסְדָּא: מַחְלוֹקֶת בְּאֵבֶר דְּעוּבָּר חַי, אֲבָל בְּאֵבֶר דְּעוּבָּר מֵת – דִּבְרֵי הַכֹּל שְׁחִיטָה עוֹשָׂה נִיפּוּל. וְרַבָּה אָמַר: כְּמַחְלוֹקֶת בָּזֶה כָּךְ מַחְלוֹקֶת בָּזֶה.
8 בֶּן שְׁמֹנֶה חַי. וְהָתַנְיָא: בֶּן שְׁמֹנֶה חַי יוֹכִיחַ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּמִינוֹ שְׁחִיטָה – אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ.
9 אָמַר רַב כָּהֲנָא: יֵשׁ בְּמִינוֹ שְׁחִיטָה אַגַּב אִמּוֹ, וְתַנָּא דִּידַן מִינָא דְּאִמֵּיהּ לָא פָּרֵיךְ.
10 וּלְהַאי תַּנָּא דְּפָרֵיךְ, טְרֵפָה דִּשְׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִדְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אָמַר קְרָא ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה״, מִקְצָת בְּהֵמָה מְטַמְּאָה וּמִקְצָת בְּהֵמָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה, וְאֵיזוֹ זוֹ? זוֹ טְרֵפָה שֶׁשְּׁחָטָהּ.
11 בָּעֵי רַב הוֹשַׁעְיָא: הוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ לִמְעֵי בְּהֵמָה, וְשָׁחַט בֶּן תִּשְׁעָה חַי, מַהוּ? תִּבְּעֵי לְרַבִּי מֵאִיר, וְתִבְּעֵי לְרַבָּנַן.
12 תִּבְּעֵי לְרַבִּי מֵאִיר: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר בֶּן פְּקוּעָה טָעוּן שְׁחִיטָה – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּיָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, אֲבָל בִּמְעֵי אִמּוֹ – לָא שָׁרְיָא לֵיהּ שְׁחִיטָה.
13 אוֹ דִילְמָא, אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן, אַרְבָּעָה סִימָנִין אַכְשַׁר בֵּיהּ רַחֲמָנָא.
14 אָמַר רַב חֲנַנְיָא, תָּא שְׁמַע: הֲרֵי שֶׁנּוֹלְדָה טְרֵפָה מִן הַבֶּטֶן, וְאִי אִיתָא, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, דְּאִי בָּעֵי עַיֵּיל יְדֵיהּ וְשַׁחֲטַהּ!
15 אֲמַר לֵיהּ רָבָא: תָּנֵי שֶׁנּוֹצְרָה טְרֵפָה מִן הַבֶּטֶן, וּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּבַעֲלַת חָמֵשׁ רַגְלַיִם.
16 מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה, וּמָצָא בָּהּ בֶּן שְׁמֹנֶה חַי אוֹ מֵת, אוֹ בֶּן תִּשְׁעָה מֵת – קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ.
17 מָצָא בֶּן תִּשְׁעָה חַי – טָעוּן שְׁחִיטָה, וְחַיָּיב בְּ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ.
18 רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְחוֹרֵשׁ בַּשָּׂדֶה – שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ. קְרָעָהּ וּמָצָא בָּהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי – טָעוּן שְׁחִיטָה, לְפִי שֶׁלֹּא נִשְׁחֲטָה אִמּוֹ.
19 גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: לֹא הִילְּכוּ בּוֹ אֶלָּא עַל עִסְקֵי שְׁחִיטָה בִּלְבַד. לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי חֶלְבּוֹ וְגִידוֹ.
20 חֶלְבּוֹ דְּמַאי? אִילֵּימָא: חֶלְבּוֹ דִּשְׁלִיל, מִפְלָג פְּלִיגִי! דְּתַנְיָא: גִּיד הַנָּשֶׁה נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל וְחֶלְבּוֹ אָסוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל וְחֶלְבּוֹ מוּתָּר. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מַחְלוֹקֶת בְּבֶן תִּשְׁעָה חַי, וְהָלַךְ רַבִּי מֵאִיר לְשִׁיטָתוֹ, וְרַבִּי יְהוּדָה לְשִׁיטָתוֹ.
21 אֶלָּא, חֶלְבּוֹ דְּגִיד מִפְלָג פְּלִיגִי, דְּתַנְיָא: גִּיד הַנָּשֶׁה – מְחַטֵּט אַחֲרָיו בְּכׇל מָקוֹם שֶׁהוּא, וְחוֹתֵךְ שַׁמְנוֹ מֵעִיקָּרוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: גּוֹמְמוֹ עִם הַשּׁוֹפִי.
22 אֶלָּא אִי אִתְּמַר – הָכִי אִתְּמַר, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: לֹא הִילְּכוּ בּוֹ אֶלָּא עַל עִסְקֵי אֲכִילָה בִּלְבַד, לְמַעוֹטֵי רוֹבְעוֹ, וְחוֹרֵשׁ בּוֹ.
23 אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: לְדִבְרֵי הַמַּתִּיר בְּחֶלְבּוֹ – מַתִּיר בְּדָמוֹ, לְדִבְרֵי הָאוֹסֵר בְּחֶלְבּוֹ – אוֹסֵר בְּדָמוֹ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף לְדִבְרֵי הַמַּתִּיר בְּחֶלְבּוֹ – אוֹסֵר בְּדָמוֹ.
24 אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ. אָמַר רַבִּי זֵירָא: לוֹמַר שֶׁאֵין עָנוּשׁ כָּרֵת.
25 לְמַאן קָאָמְרִי? לְרַבִּי יְהוּדָה, לֹא יְהֵא אֶלָּא דַּם הַתַּמְצִית, דְּתַנְיָא: דַּם הַתַּמְצִית בְּאַזְהָרָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּהִכָּרֵת.
26 תַּרְגְּמָא רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב סַלָּא חֲסִידָא קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא: אִית לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה ״דָּם״ וְ״כׇל דָּם״, כֹּל הֵיכָא דְּמִיחַיַּיב אַדַּם הַנֶּפֶשׁ – מִיחַיַּיב אַדַּם הַתַּמְצִית, וְכֹל הֵיכָא דְּלָא מִחַיַּיב אַדַּם הַנֶּפֶשׁ – לָא מִחַיַּיב אַדַּם הַתַּמְצִית.
27 אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לִפְדּוֹת בְּבֶן פְּקוּעָה? אַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דְּכֵיוָן דְּאָמַר טָעוּן שְׁחִיטָה – שֶׂה מְעַלְּיָא הוּא.
28 כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, דְּאָמְרִי: שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ, מַאי? כֵּיוָן דְּאָמְרִי שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ – כְּבִשְׂרָא בְּדִיקּוּלָא הוּא, אוֹ דִילְמָא, כֵּיוָן דְּרָהֵיט וְאָזֵיל וְרָהֵיט וְאָתֵי – ״שֶׂה״ קָרֵינָא בֵּיהּ?
29 מָר זוּטְרָא אָמַר: אֵין פּוֹדִין, וְרַב אָשֵׁי אָמַר: פּוֹדִין.
30 אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְמָר זוּטְרָא: מַאי דַּעְתָּךְ? דְּגָמְרַתְּ ״שֶׂה״ ״שֶׂה״ מִפְּסָחִים?
31 אִי מָה לְהַלָּן – זָכָר, תָּמִים, וּבֶן שָׁנָה, אַף כָּאן – זָכָר, תָּמִים, וּבֶן שָׁנָה! ״תִּפְדֶּה״ ״תִּפְדֶּה״ רִיבָּה.
32 אִי ״תִּפְדֶּה״ ״תִּפְדֶּה״ רִיבָּה, אֲפִילּוּ כֹּל מִילֵּי נָמֵי, אִם כֵּן ״שֶׂה״ ״שֶׂה״ מַאי אַהֲנִי לָךְ?
33 אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לִמְנוֹת בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי?
34 רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: אֵין מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, נַעֲשָׂה כֶּאֱגוֹז הַמִּתְקַשְׁקֵשׁ בִּקְלִיפָּתוֹ.
35 אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: הַבָּשָׂר מַגַּע נְבֵלָה – דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
36 וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַגַּע טְרֵפָה שְׁחוּטָה.
37 בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמֵינָא חַד גּוּפָא הוּא – הַיְינוּ דְּאִיתַּכְשַׁר בִּדְמָא דְּאִמֵּיהּ, אֶלָּא לְדִידָךְ, בְּמַאי אִיתַּכְשַׁר?
38 אֲמַר לֵיהּ: בִּשְׁחִיטָה, וּכְרַבִּי שִׁמְעוֹן.
39 אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: עָבַר בְּנָהָר – הוּכְשַׁר, הָלַךְ לְבֵית הַקְּבָרוֹת – נִטְמָא.
40 בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמֵינָא תְּרֵי גּוּפֵי נִינְהוּ, מִשּׁוּם הָכִי: הוּכְשַׁר – אִין, לֹא הוּכְשַׁר – לָא, אֶלָּא לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ חַד גּוּפָא הוּא, הָא אִיתַּכְשַׁר בִּדְמָא דְּאִמֵּיהּ!
פירוש חידושי חתם סופר על חולין ע״ד
1 בן שמנה חי וכו' דע בת"כ מתחיל דין דשחיטה מטהר טרפה דיליף מטמאה מה טמאה השם הגורם איסור אכילה אינו גורם טומאה אלא המיתה גורמת טומאה ה"נ שם טרפה לא יגרום טומאה אלא המיתה וא"כ מועיל שחיטה דוזבחת מבקרך וצאנך וטרפה נמו מבקרך וצאנך הוא ושם הגורם איסור אינו גורם טומאה כמו בטמאה. שוב אמר או אינו אלא מה טמאה אסורים באכילה ואין שחיטה מטהרתה אף טרפה כן מה לטמאה שלא הי' לה שעת הכושר וכו' כבמשנתינו. ולתנא דמשנתינו דמינא דאימא לא פריך קם לי' ילפותא קמייתא מה טמאה השם הגורם איסור אינו גורם טומאה וכו' ולא צריך קרא מן הבהמה. וברייתא דת"כ פריך מינא דאימא איצטרך מן הבהמה לטהר טרפה:
2 תו איתא בת"כ באותה ברייתא מן הבהמה אשר הוא לכם לאכלה לרבות בן ח' חי שאין שחיטתו מטהרתו כדמייתי תוס'. וצ"ל מאי חזית לטהר טרפה ממן הבהמה ולטמא בן ח' חי מלאכלה איפוך אנא. דלמאי דקיי"ל ממירין בעוברין דעובר מקרי בהמה בבהמה א"כ שפיר י"ל מן הבהמה ולא כל בהמה להוציא עובר ולאכלה לרבות טרפה ששחטה שיהי' טמא. וי"ל נהי דמינא דאימא פריך אי לא קרא מן הבהמה מ"מ השתא דכתיבי תרי קראי ניחא טפי לאוקמי המיעוט אטרפה שיש במינו ממש שחיטה וריבוי דלאכלה אבן ח' חי דליכא אלא מינא דאימא וזהו בכלל תי' תוס' משום קרא דלאכלה חשיב אין במינו שחיטה:
3 א"נ י"ל כיון דעכ"פ טרפה שהי' לה שעת הכשר ראוי למעט במן הבהמה ורק נוצרה טרפה מן הבטן תו לא קשי' מאי חזית לומר מן ממעט כל הטרפות ולאכלה מרבה בן ח' חי:
4 ועוד י"ל דאמרינן לקמן קכ"ח ע"ב מדלא כתיב וכי ימות מהבהמה וכתיב מן הבהמה דרשינן עוד מקצת מהבהמה מטמא היינו אמה"ח הפורש ממנה. נמצא אי מוקמית בטרפה מייתי קרא בחד דוכתא שבא זאב ותלש אבר מהבהמה וטרפה בו שמקצת מהבהמה טמא. והבהמה עצמה נטהרה בשחיטה מן הבהמה ולא כל בהמה אבל אי איירי מבן ח' חי אמה"ח מאי בעי בהאי קרא. אפשר היינו דשני רב יהודה א"ר לשון הברייתא דבברייתא דת"כ איתא מן הבהמה ולא כל בהמה למעוטי טרפה ששחטה וריא"ר נקט מקצת בהמה לרמז גם על דרוש השני מקצת מהבהמה מטמא היינו אמה"ח ובזה י"ל ק' תוס'. דודאי ידע סיפא דברייתא כמו שהוא שנויי' בת"כ מן ולא כל אך הוה ק' לי' מאי חזית למעט טרפה ולרבות בן ח' ומייתי מדרב יהודה אמר רב וק"ל:
5 קרעו ומוציא את דמו פירש"י דלא גרע מדם האברים אין הכוונה דמשו"ה אסור דעובר אבר אמו הוא וה"ל דם איברי אמו דז"א דהאי גופה והאי לאו גופה ומשתרי' מכל בבהמה תאכלו אבל נראה רש"י ס"ל דחלב נמי אי לאו דמשכחי' קרא באשם דמוציא מכלל שליל להקרבה עכ"פ לא הוה מרבינן היתר אכילה מכל בבהמה תאכלו ועמ"ש לקמן אי"ה בתו' ע"ה ע"א ד"ה מה חלב וכו'. ולזה כ' אבל דם אפי' שאינו ראוי לזריקה מ"מ דם האיברים נמי אסור א"כ אינו בכלל כל בבהמה תאכלו כנלע"ד פי' כוונת רש"י בזה:
6 אמנם הר"ן כ' בזה טעם אחר כל בבהמה תאכלו כתיב ודם משקה הוא אע"ג דקרא כתיב כל דם לא תאכלו וקרי לי' אוכל מ"מ כיון דאפשר לאוקמי קרא באכילה ממש לא מוקמי' לי' בדם שהוא משקה. ונלע"ד ליישב בזה סברת הריף דאע"ג דמתיר חלבו אפי' של בן ט' אוסר גיד הנשה אפי' של בן ח' לפי הבנת הרשב"א בדבריו ובש"ס משמע גיד וחלב דין א' להם ולהנ"ל י"ל לפי מאי דקיי"ל אין בגידין בנ"ט ועץ הוא והתורה חייבה עליו וכ' תוס' פ' כל שעה שאינו בגדר לשון אכילה אלא שהתורה קראתו אוכל לא יאכלו ג"ה. א"כ אינינו בכלל סתם אכילה דקרא כל בבהמה תאכלו אבל מ"ד דש"ס ס"ל יש בגידין בנ"ט א"כ גיד וחלב שוים הם לאיסור והיתר:
7 והעולם מקשים אהר"ן מכריתות ד' ע"ב דפריך דם נמי אית בי' הלין תרין לאוין ולאו דזר לא יאכל קודש. ולהר"ן צ"ע דלא מוקמי' לא יאכל אדם שהוא משקה ולק"מ מתרי טעמי. חדא די"ל התורה קראו אוכל ומ"מ לא נפיק ממשקה וא"כ בהיתירא כל בבהמה תאכלו לא הותר דם שהוא ג"כ משקה. ובאיסורא דכל זר לא יאכל נאסר גם דם שהרי הוא ג"כ אוכל שהתורה קראו אוכל. ועוד הא האי קרא וכל זר לא יאכל קודש עיקר קרא אתרומה קאי שעיקרה תירוש ויצהר דילפינן בחולין ק"ב ע"ב מבכורים דלוקין על משקה תירוש ויצהר וא"כ הוא בכלל וכל זר לא יאכל תירוש ויצהר שהוא משקה א"כ גם דם צלול חייב משום האי לאו משא"כ כל בבהמה תאכלו שאפשרי שאוקמי' רק אאוכלי' חלב וגיד לא נוקמי' אמשקה ואין דם בכלל. ועיין בס' שלום ירושלים בירושלמי ס"פ יה"כ. ולקמן קי"ג ע"ב תוס' ד"ה דם לאו גדו וכו':
8 קרעה ומצא בה בן ט' חי וכו' עיין דרישה סי' מ"ג ועיין תוס' י"ט שנתקשו בזה הרבה שהיא משנה שאינה צריכא. ולפע"ד טובא קמ"ל דמיירי שנקרעה האם ועדיין כשרה היא והולד עומד לצאת דרך דופן ועודנו בתוך אמו אעפ"י שעדיין אפשר לשחוט האם ותהי' מותרת באכילה מ"מ הולד טעון שחיטה אעפ"י שעדיין לא יצא כיון שעומד לצאת ורואה אוירא דעלמא ומוכח מזה דקריעת השלפוחית שהולד מונח בו לא מיטרפא בי' הבהמה עיין לעיל נ"ו ע"ב ובתוס' שם וע"ש עי"ד סי' מ"ה:
9 לא הילכו בו אלא עסקי שחיטה ולמסקנא על עסקי אכילה בלבד ומבואר דג"ה וחלב דין א' להם ורמב"ם פסק בשחיטה כרבנן דמתניתין מדקבעי רבי בלשון חכמים. ולעלין ג"ה וה"ה חלב פסק רמב"ם כר"מ כסתם מתניתין דר"פ ג"ה דגידו אסור ואמנם של בן ח' מותר אך דמו של בן ח' חייב עליו כרת וכ' תשב"ץ ומייתי לי' לח"מ דדם כתיב לעוף ולבהמה ובן ח' נמי נקרא בהמה אבל בחלב כתיב חלב שור כשב וע"ש ולא מיקרי כשב ועז אלא בט' חדשים לר"מ ולרבנן בחדשים ואוירא ע"ש. וזה כ' תוס' לקמן ר"פ ג"ה ד"ה בולדות קדשים וכן לקמן ק' ע"ב ד"ה אבל וכו' ע"ש. ואומר אני ר"מ ור"י תרווייהו ס"ל דמפיק התירא דעובר מכל בבהמה תאכלו לכן ס"ל לר' יהודה כשם שמותר הבשר כך מותר הגיד והחלב ולא נקרא שור כשב ועז בחדשים בלי אוירא. אך אנן נפקא לן מבהמה בבהמה תאכלו דקיי"ל ממירין בעוברין עיין לעיל ריש פרקין וכיון שבן ח' חי נקרא שור כשב ועז ואסור חלבו אעפ"י ששחיטת אמו מטהרתו וכדינו של חלב כך דינו של ג"ה ע"כ ראה רבי דבריו של ר' יהודה בשחיטה וסתם מתניתין כוותי' ודבריו של ר"מ בג"ה וחלב וסתם כוותי' במתניתין ר"פ ג"ה ועיין בסמוך אי"ה:
10 רב אשי אמר פודין בו נ"ל דלא פשיטא לרב אשי אלא למאי דקיי"ל דחלבו אסור משום דמקרי שור כשב ועז אעפי' דשחיטת אם מתירתו א"כ הה"נ דמקרי שה לענין פדיון. אבל מודה רב אשי לר' יהודה דס"ל דחלבו מותר משום דלא מקרי שור כשב ועז הה"נ לא מקרי שה לענין פדיון ובזה א"ש דאמר לא הילכו בו אלא על עסקי אכילה בלבד ולא אמר למעוטי פדיון וכרב אשי היינו משום דר"א אר"א אר' יהודה קאי ולדידי' מודה רב אשי והא דלא קאמר לאכילה ולפטר חמור היינו משום דהא בהא תלי' כיון דלענין אכילת חלבו לא מקרי כשב ועז לר' יהודה ה"נ לענין פדיון לא מקרי שה וק"ל:
11 שה שה מפסח פירש"י משום יוצא דופן ועיין חי' רשב"א ור"ן בשם רמב"ן. ועכ"פ צריך טעם מ"ט לא פירש"י משום דהוה שחוט ובפסח בעינן חי דכתיב ושחטו אותו כל קהל ע"י בין הערביים דאע"ג דכ' תוס' לקמן ע"ח ע"ב שה שחוט ופר שחוט נמי מקרי שה ופר מ"מ לענין פסח לא מיקרי כיון דבעי שחיטה כפירש"י בבכורות י"ב להדיא א"כ אמאי לא פירש"י כן. וי"ל דהאי קרא בפסח מצרים כתיב והתם לא שייך בן פקועה דאז לא הי' ישראל בני שחיטה ואפי' נשחטה האם לא הותר הולד מכל בבהמה תאכלו ושפיר הי' ראוי לפסח לולי שהי' יוצא דופן אבל מטעם שחוט לא נפסל וא"כ לא יוכל ללמוד מה שה דהתם לא ניתר הולד בשחיטת האם ה"נ כן דאין דנין אפשר משא"א ע"כ הטעם משום יוצא דופן. ואמנם מ"ש רש"י בסמוך משום דה"ל כבשרא בדיקולא כבר ישבו מהרש"א במהדורא בתרא ע"ש:
12 א"כ שה שה מאי אהני לך צע"ג כיון דשה שחוט מיקרי שה בעלמא רק בפסח לא מיקרי שה משום שצריך שחיטה לשם קדשים וא"כ אצטריך גז"ש לפסול שחוט ממש לפדיון. ואכתי מנ"ל למעט בן פקועה דרהיט ואזיל וחי הוא לכל מילי גם לענין הכשר וטומאה כדלקמן לרבנן דריה"ג ואי משום יוצא דופן נימא תיפדה ריבה וגז"ש אהני לשחוט ממש אבל בן פקועה דרהיט מרבינן מתפדה וצע"ג. ועפרש"י בחומש גבי שור ושה חיים שנים ישלם פי' חיים ולא מתים משמע ג"כ סתם שור ושה אפי' מתים משמע אך ר"פ מרובה דרשינן מחיים כל בעלי חיים משמע שור ושה סתם חיים משמע ולא אצטריך גז"ש שה שה למעוטי שחוט וטרפה. ולכלאים בלא"ה לא אצטרך כמ"ש תוס' לקמן דמבנין אב נפקא ועגל וחי' ממשמעותי' אימעוט ואייתר גז"ש לבן פקועה עיין היטב לקמן בתוס' ר"פ או"ב ועדיין צ"ע: