חולין קי״ב ב:ה׳-ו׳

5 רש"י פתח ↗

אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה - ובכלי מנוקב כמשפט המולחים בשר וקמיבעיא ליה מי אמרינן כי היכי דגבי דם לא חיישינן לדלמא פלט עליון ובלע תחתון דאמרינן כל זמן שטרודים בפליטה אינן בולעין ושניהם נחין יחד מפליטתן ה"נ לא שנא או לא:

5 כסף משנה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

בשר נבלה מליח וכו'. בפרק כל הבשר חולין דף קי״ב: רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר טריפה אתא לקמיה דרבא א״ל הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ופירש״י אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה ובכלי מנוקב כמשפט המולחים בשר וקא מיבעיא ליה מי אמרינן כי היכי דגבי דם לא חיישינן לדילמא פלט עליון ובלע תחתון דאמרינן כל זמן שטרודים בפליטה אינם בולעים ושניהם נחים יחד מפליטתן הכא נמי ל״ש או לא וכו' לאסור צירן ורוטבן וכו' וכיון דצירן אסור מיתסר הבשר השחוט מחמת ציר הטריפה שהוא נוח ליבלע מן הדם. ובגמרא דף קי״ג מתיב אהא דרבא מדתניא דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר מאי לאו שהיו שניהם מלוחים לא כגון שהיה טהור מליח וטמא תפל והא מדקתני סיפא אבל אם היה טהור מליח וטמא תפל מכלל דרישא כששניהם מלוחים עסקינן פרושי קא מפרש טהור שמלחו עם דג טמא מותר כיצד שהיה טהור מליח וטמא תפל ופירש״י תפל מבלי מלח דהשתא לא פליט טמא מידי אבל שניהם מלוחים דטמא נמי פליט אסור וכ״ש טמא מליח וטהור תפל. וכתב הרשב״א בת״ה מוקי בגמרא רישא דוקא בשהיה טהור מליח וטמא תפל דכל שהוא מליח פולט ומבליע חבירו ואינו מחממו כ״כ שיהא פולט אלא מעט ואיידי דטריד לפלוט אינו בולע אותה פליטה מועטת שחבירו פולט. וי״ל נמי שחבירו אינו חם כ״כ שיהא פולט כלל וסיפא דסיפא כשהיה טמא מליח וטהור תפל ולפיכך אסור שהטמא שהוא מליח פולט ומבליע את הטהור וה״ה כשהיו שניהם מלוחים ולא אמרי' איידי דטריד טהור למפלט לא בלע שלא אמרו אלא גבי דם דשריק אבל גבי ציר ורוטב אסורים דמסרך סריכי אא״כ במקום פליטה מרובה כפליטת דם הכבד שאמרו הכבד אוסרת ואינה נאסרת עכ״ל. וכתבו התוס' והרא״ש טהור מליח וטמא תפל מותר גבי מליח כרותח לא שייך לא עילאה גבר ולא תתאה גבר ואפי' קליפה לא בעי והא דאמרינן גבי תתאה גבר או עילאה אדמיקר ליה בלע היינו כחום של צלי עכ״ל. וגבי דג טמא שמלחו עם דג טהור כתב הר״ן משמע דבקליפה סגי דבכל איסור שעל ידי מליחה סגי ליה בקליפה וכן דעת הרא״ה אבל הרמב״ן מחמיר ואומר דהכא כוליה חיים מרוב טיפות מלוחות שהן חמות בעצמן ומדברי רבינו נראה שהוא סובר שהכל נאסר כדברי הרמב״ן ואינו ניתר לא בקליפה ולא בנטילת מקום ואינו מתבטל בס' ואע״פ שכתב בפרק שביעי אין מולחין חלבים עם הבשר ולא מדיחין חלבים עם הבשר וכתב ה״ה שנראה מדבריו שאם עבר ומלח לא נאסר הבשר י״ל דהתם מיירי בחלבים שאין חייבים עליהם כרת וכמ״ש קודם לכן בסמוך יראה לי שכל אלו החוטין והקרומות וכו' ואע״פ שחזר וכתב וכן אין מולחין את הבשר קודם שיסיר ממנו את הקרומות איכא למימר דתרי גווני מליחת החלבים עם הבשר איכא אחת שהוסרו ובההיא מיירי רישא ואחרת קודם שהוסרו ובהכי מיירי בסיפא א״נ דהתם מיירי במליחת החלבים שהיא כל דהו והכא במליח שאינו נאכל מחמת מלחו א״נ דבפרק שביעי לא במולח החלבים בלולים עם הבשר מיירי אלא במולחם בפני עצמם אלא שהם קרובים לבשר וחייש דילמא אתי למיגע ולאו אדעתיה ומהאי טעמא בפרק זה כתב בשר נבלה מליח שנבלל עמו בשר שחוטה ובפרק שביעי כתב אין מולחים חלבים עם בשר ולא הזכיר לשון בלילה. ועל פי הדברים האלה לדעת הרמב״ם דגים ועופות שמלחם זה עם זה דגים כלם אסורים ואע״פ שלא כתב כן בפירוש כשכתב דין זה בפ' ו' ממ״ש בפרק זה גבי בשר שחוטה שנמלח עם בשר נבלה נלמוד מדין זה שדבר הנאסר על ידי מליחה נבלע בכל גופו ומיהו יש לדחות שלא אמר רבינו כן אלא בנבלה ודג טמא ודכוותייהו אבל בדם לא משום דמישרק שריק ואינו מפעפע ואינו אוסר אלא כדי קליפה ודעת הרא״ש בפרק ג״ה כדעת הרשב״א והר״ן דאין להחמיר ברותח דמליחה וסגי בקליפה:

5 רשב״א על חולין פתח ↗

אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלקת להתם בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה. ר"ת ז"ל פירש דבלא מליחה מבעי' ליה, משום דאמרינן לקמן חולין קיג, א דאין מחזיקין דם בבני מעים, והוה מספקא ליה לאביי אם כבד בכלל בני מעים, ואף על גב דאמרינן התם תרגמה אכרכשא והדרא דכנתא ומעיא לא סיימוה קמיה, אבל מפשטא פשיטא ליה לאביי דבמליח שרי, דלא גרע משאר בשר דסגי ליה במליח, ועוד אפשר לומר דמשום דכולה כבד דם הוא ואפ"ה שרייא רחמנא הוא דמיבעי ליה כדאמרינן לעיל חולין קט, ב אסר דם התיר כבד, וקא מבעי ליה אם התירו לגמרי, וקשה לפירושו דא"כ הא דא"ר זריקא אנא וינאי בריה דר' אמי אקלעינן לבי יהודה בריה דריב"ל וקריבו ליה קניא בקופיה ואכל מאי ראיה איכא מינה, דילמא מליח הוא, דהא ודאי ריאה ולב דתלי ביה מליחו וכי היכי דמלחו הני מלחו נמי לכבד.וא"ת דידעי דלא מלחו ליה, זה דוחק גדול, דמ"ט מלחו הני ולא מלחו כבד, דאטו להורות הלכה למעשה הוא דבעי, ועוד דדם כבד ודאי אסור מדאורייתא כדאמרינן לקמן חולין קיא, א דם דאורייתא חלב שחוטה דרבנן ומדם הכבד הוא דקאמר דהוי דאורייתא, דאי אמרת דה"ק בדם איכא למגזר משום שאר דם דהוי דאורייתא, אי הכי בחלב כחל נמי איכא למיגזר הכי, דהא חלב דעלמא נמי דאורייתא, אלא ודאי דם כבד עצמו קאמר דהוי דאורייתא, ואם כן מאי קא מיבעי ליה לאביי דמי גרע משאר בשר דבעי מליחה, אבל אלא ודאי במליחה קא מיבעיא ליה, והכי קאמר בעי מינייהו כבדא מליחה מה אתון ביה בקדרה מי נפיק כוליה דם במליחה כשאר בשר או לא כיון דאיכא דם טפי לא בעי קריעה ומליחה, והשתא מייתי ראיה שפיר ר' זריקא מדאייתיאו קמייהו קניא בקופייה דהא חזו ליה לכבדא דהוי שלים, אלמא לא בעי קריעה אלא במליחה סגי כשאר בשר ובקדרה הוה, והא דאמר ליה ר' זריקא רב אמי שלקי ליה ואכיל במליחה קאמר, ואמ"ל אביי למיסר נפשיה לא מיבעיא לי, כלומר דכבד פולט הוא בשפע ומתוך טרדתו לפלוט אינו בולע ואפילו לא נמלח נמי לא אסר נפשיה, והא דאקשינן עליה ממתני' דבכורות ואמרינן למיסר נפשיה מ"ט לא תיבעי לך דתנן תרומות פ"י, מי"א הכבד אינה נאסרת למיסר חבירתה נמי לא תיבעי לך כדתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת, ופריק דילמא התם בכבד דאיסורא, ה"ה דהוה מצי לשנויי ליה דילמא התם בשלא נמלח, אלא דלא בעי לאוקמי בהכי, דאי בלא נמלח מאי קמ"ל פשיטא דאוסרת דלא גריע משאר בשר.ומיהו תמיהא לי דמהא דר' אמי דשלקי ליה ודאי איכא למשמע דיוצא מידי דמו לגמרי במליחה, דודאי רב ספרא במליחה בעא מיניה מר' זריקא כדאמרן ליה אביי למיבעי מינייהו, וכי אהדר ליה דרבי אמי שלקו לי' ואכל ואם נימא דלא יצא לגמרי מידי דמו במליחה אמאי שלקי ליה בקדרה במליחה לבד והא חוזר ובולע הוא דם שנפלט ממנו, ואי משום דאינה נאסרת, אמאי מלחי ליה כלל, אלא ודאי מדמלחי ליה ושלקו שמע מינה דיוצא הוא לגמרי מידי דמו בכך, וי"ל דילמא הא דמלחי ליה משום גזרה אטו בשר דעלמא דאי שלקי ליה בלא מליחה אתי למשלק שאר בשר בלא מליח. אבל למגזר משום דאתי לבשולי בהדי בשר לא גזרי', והילכך אע"ג דבהדי בשר אסור בהדי נפשיה לא גזרי', דכולי האי לא גזרינן הכי הוה משמע ליה לאביי בעובדא דר' אמי כנ"ל. והא דאמרינן דלמא התם בכבדא דאיסורא משום שמנונית, ומתניתין הכי קתני הכבד של נבילה אוסרת בשר שחוטה שנתבשל עמו משום שמנונית, דלא תימא דכבד כיון שמתחממת סולדת היא בכח האש ואינה פולטת שמנונית ולא רוטב, קמ"ל דפולטת היא שמנונית ואוסרת החתיכות שנתבשלו עם חתיכת נבלה לפי שהיא פולטת תדיר דם ואינה בולעת.ותמיהא לי דלא אמרינן איידי דטריד למפלט לא בלע אלא בדם ומשום דמשרק שריק, אבל חלב ושמנונית ורוטב ודאי נוח הוא ליבלע ואפילו בדבר שטרוד לפלוט נסרך ובלע, וכדאמרינן לקמן חולין קיב, ב בעובדא דרב מרי בר רחל דאימלח ליה בשר נבלה בהדי בשר שחוטה, ואוקימנא דאימלח בכלי מנוקב, ואפ"ה אסרה רבא, דאע"ג דטריד לפלוט דם ואינו בולע שאר הדם שנפלט בין מחתיכה עצמה בין משאר החתיכות הציר שהוא רך ונסרך נבלע בה ואסרה, וכן נמי בהנהו לעיל חולין צז, ב אטמאתא דאימלחן בבי ריש גלותא בגידא נשיא. וי"ל דשאני כבד שפולט בשפע, ואיידי דטרידי למפלט בשפע אינו בולע אפילו שמנונית וכדאמר רבה בר בר חנה גבי שוחט בסכין של נכרים, דאע"ג דאיכא שמנונית מדובק בדופני הסכין אינו נבלע בכותלי בית השחיטה, ואמרינן טעמא בריש מכלתין ח, ב דאיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא, כלומר בשפע לא בלעי אפילו שמנונית, ואף על גב דרב לא סבירא ליה הכי ואמר דבעי קליפה, דאלמא אפילו בשופע בולע שמנונית, דילמא התם משום דוחקא דסכינא הוא דבלע, הא לאו דוחקא דסכינא כל שפולט בשפע אינו בולע אפילו שמנונית כנ"ל.

6 רש"י פתח ↗

אמר ליה הטמאים - ה"א יתירא דגבי הטמאים לכם בכל השרץ ויקרא יא:

6 תוספות פתח ↗

הטמאים לאסור צירן - דרשה גמורה היא גבי שרצים ובהמה חוץ מגבי דגים כדפרישית בפרק גיד הנשה לעיל חולין דף צט: גבי שאני ציר דזיעה בעלמא הוא:

6 תוספות על עבודה זרה פתח ↗

מחלוקת בצירן אבל בגופן לא - וא"ת והא צירן נמי איסור דאורייתא כדאמרינן חולין דף קיב: הטמאים לרבות צירן ורוטבן וי"ל דודאי דאורייתא צירן אסור מיהו צירן בטיל ברוב וגופן לא בטיל דבריה לא בטילה:

1 רַב מָרִי בַּר רָחֵל אִימְּלַח לֵיהּ בְּשַׂר שְׁחוּטָה בַּהֲדֵי בְּשַׂר טְרֵפָה, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא.

2 אֲמַר לֵיהּ: ״הַטְּמֵאִים״ – לֶאֱסוֹר צִירָן, וְרוֹטְבָן, וְקֵיפֶה שֶׁלָּהֶן.

5 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ומסופר כי רב מרי בר רחל אימלח ליה נמלח לו בכלי מנוקב כדרך מליחת הבשר, בשר שחוטה בהדי יחד עם בשר טרפה, אתא לקמיה בא לפני רבא לשאול בדינו של בשר השחוטה. שכן יש מקום לומר שמאחר וחתיכת הבשר הכשירה היתה עסוקה בפליטת דמה על ידי המליחה, לא בלעה באותה עת מבשר הטריפה, ולא נאסרה על ידה.

5 פסקי הרא"ש על עבודה זרה פתח ↗

אמר רב יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבול בצירן. אבל בגופן ד"ה אסור עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד. מדמפליג בין צירן לגופן משמע דציר לא אסור מדאורייתא. וכן משמע בחולין בפרק גיד הנשה חולין דף צט: דקאמר התם שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. וקשה דבפ"ק דבכורות דף ו: משמע דציר אסור מדאורייתא. דקאמר התם אלא מעתה טעמא דרבנן מגמל גמל ור"ש מאת הגמל הא לאו הכי ה"א דחלב בהמה טמאה שרי מאי שנא מהא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן. אלמא מדפריך אמאי אצטריך קרא לחלב נילף מציר אלמא דרשא גמורה היא. וכן בפרק העור והרוטב חולין דף קכ. מייתי הא דהטמאים לאסור צירן ורוטבן בהדי הא דהמחה את החלב וגמעו חייב. והמחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת. ונבלת עוף טהור שהמחהו באור טמא ועביד צריכותא מכולהו. אלמא דרשא גמורה היא. וי"ל דציר דגים דרבנן ושרצים דאורייתא. ומהטמאין דשרצים קדריש כדמוכח בהעור והרוטב שם. דקאמר ולכתוב בשרצים וליתי הנך וליגמרי מיניה. ובבהמה טמאה דריש בת"כ טמאים הם לכם לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן. ובההיא דבכורות גבי חלב בהמה טמאה ה"ל לאיתויי קרא דבהמה טמאה וטמאים הם לכם. אלא דנקיט דרשא דהטמאים דשרצים שהוזכר בגמ' דידן וסמיך אדרשא דטמאים הם לכם דכתיב בבהמה טמאה ואע"ג דבת"כ דריש נמי שקץ לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן צירן אסמכתא הוא דזיעה בעלמא הוא. וא"ת בפרק כל הבשר חולין דף קיב: גבי רב מרי דאימלח ליה בשר שחוטה בהדי טריפה וקאסר ליה רבא מהטמאים לאסור צירן. ופריך מדג טמא שמלחו עם דג טהור מותר. מאי פריך מציר דדג אציר דבשר. וי"ל דשפיר פריך דקים ליה דציר דגים אסור מדרבנן דקתני סיפא דההיא אם טמא מליח וטהור טפל אסור. ובהדיא תנן במסכת תרומות פ"י מ"ח דג טמא דצירו אסור וש"מ הא דשרי כשמלחו זה עם זה משום דלא בלע הוא. ועל זה אנן סומכין כשמביאין בקרון אחד או בחבית אחד דגים מלוחים טהורין וטמאין ביחד שמתירין אותו. דספיקא דרבנן היא שמא לא נמלחו בתחלה ביחד ואחר שפלטו כל צירן עירבן יחד. אמר רב פפא הלכתא עד שיהא ראש ושדרה ניכר של כל אחד ואחד:

5 לחם משנה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

בשר נבילה מליח וכו'. בפרק כל הבשר חולין דף קי"ב: עובדא דמרי בר רחל דקא מלח בשר שחוטה עם בשר נבילה דנאסר מפני צירן ושם נתבאר דאם הוה טהור תפל וטמא מליח אסור וכ״ש שניהם מלוחים אבל טהור מליח וטמא תפל שרי:

6 מהר"ם פתח ↗

ד"ה וקיפה שלהן וכו' ומיהו לא הוה לו לומר הנקפה. ר"ל משום דהא אתא לאשמועינן דשתייה הוי כאכילה וכשנקפה לא הוי שתייה כי אם אכילה וק"ל:

6 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

אמר ליה לו רבא: מה שנאמר בפרשת מאכלות אסורות "אלה הטמאים לכם" ויקרא יא, לא, ובצורת ריבוי בה"א הידיעה "הטמאים" — הרי זה בא לאסור באכילה לא רק את בשרם של אלה, אלא אף את צירן והציר שיוצא מהם על ידי המלח, ורוטבן ואת המרק שלהם, וקיפה שלהן תבלין שבקדירה. ומאחר וצירם אסור, נאסר גם הבשר השחוט שנמלח אתם. שכן נבלע הציר בבשר, אף שהבשר פולט באותה עת את דמו. שהרי הציר נוח להיבלע יותר מן הדם.

6 רשב״א על חולין פתח ↗

אמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי. כן גרסת הספרים וכן גרסת רש"י ז"ל ורש"י ור"ת ז"ל הקשה דא"א דגרסינן הכי מדפרכינן וליגמר מיניה ופרקינן גלי רחמנא גבי חטאת יקדש להיות כמוה, ובפסחים מה, א מוקמינן האי קרא להיתר מצטרף לאיסור, כדאמרינן התם בשמעתא דמשרת ורבנן חטאת להיתר מצטרף לאיסור, ומ"ה גריס ר"ת ז"ל הכא לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור כי התם, ובנמוקי הרמב"ן ז"ל ראיתי דהא ל"ק, דרבא ה"ק לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור, ולא ממשו של איסור בלבד אלא אף הטעם כעיקר, ומצטרף וגורר את ההיתר להיות כמוהו דכתיב יקדש, וטעם כעיקר גמרינן מיניה מ"מ, אבל לא היתר מצטרף לאיסור למאן דנפקא ליה טעם כעיקר מקראי אחריני מייתי ליה האי להיתר מצטרף לאיסור, ולמאן דאית דלית ליה טעם כעיקר מקראי אחרינא יליף לה מהאי קרא, דלכולי עלמא טעם כעיקר אינו יוצא מכלל. שכיון שאמרה תורה הנוגע יקדש ע"כ עשו בו טעם כעיקר ע"כ. ובנזיר לז, ב גרסינן לה הכא בהדיא ורבנן תיפוק ליה היתר מצטרף לאיסור מחטאת, ומשני התם לטעם כעיקר הוא דאתא, עוד הקשה ר"י ז"ל לגירסת הספרים דהיכי קאמר דטעם כעיקר בזרוע בשלה שרי, דאלמא יש בזרוע ליתן טעם באיל, והא אנן מיניה גמרינן למשרי כל איסורין בס', ואי בס' איכא נ"ט אף בחולין איכא למיסר מדרבנן מיהא, דהא מקרא דגיעולי נכרים ומשרת גמרינן לטעם דאסור מדרבנן לכל הפחות, ואם תפר' שנתון בו טעם גרוע ובקדשים אסור והכא שרי, הא לא אפשר דאף בקדשים טעם כל דהו אינו אוסר, וכדתנן בזבחים צז, א קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים בנ"ט, ואם תאמר דהתם במין בשאינו מינו ובטעם גמור אבל במין במינו בקדשים אפילו כל דהוא אוסר כר' יהודה בשאר אסורין, דהא בזרוע בשלה מין במינו הוא, מכל מקום קשיא דאמרינן בזבחים עח, א אר"ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור, שמע מינה נותן טעם ברוב במין במינו לאו דאורייתא, ובמנחות כו, ב נמי אמרינן שתי מנחות שלא שנקמצו ונתערבו בטל ברובא לרבנן. ומיהו תירץ רבינו יצחק ז"ל דהכי קאמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר, דפעמים שיש חוץ לרוטב מקצת מן האיל ונוגעין זה לזה ונותן טעם גמור הזרוע באיל, ואפילו הכי מותר, דכל דרך בשול התי' הכתוב, והיינו דקאמר אטו אנן לקולא גמרינן, כלומר להקל בכגון בשיש בו טעם גמור, הא לא גמרינן מיניה אלא לשאר הבשר שהוא רחוק ממנו ונתבטל טעמו ברוב, דקאמרינן לא אשכחן דשרא רחמנא בלא נותן טעם אלא בס'.ופירוש טעם כעיקר, כגון שלא נתערב שם גופו של איסור אלא טעמו בלבד, וכדתניא פסחים מד, א משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב ואי נמי יש בו יין שאבד במיעוטו כגון שנפלה טיפת יין לתוך מים ואין בו מראה יין שאבד ממשו מחמת מיעוטו, כגון בשר שנתבשל בחלב ונתן טעם הבשר בחלב וחלב בבשר, וכדאמרינן בפסחים מד, ב בשר בחלב לאו טעמא בעלמא והחלב הוא אסור, ולקמן חולין קח, א גבי טפת חלב אמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא, כלומר וגמרינן מבשר בחלב דטעמו ולא ממשו הוא. ומצאתי בתוס' דמשום איסור החלב קרי ליה לבשר בחלב טעמו ולא ממשו, דבחלב אין יכול להיות בו אלא טעם, ואף על פי כן הוא אסור, אבל בבשר אפשר להיות כעיקר דממשו של חלב שנבלע החלב בתוך הבשר, וכגון גיעולי נכרים שאין שם אלא טעמו של איסור ולא ממשו, ובקדשים אסור, שרואין את הטעם כאלו ממשו מעורב ונמחה בו וגם יש בו טעם גדול, וכן בנזיר אם שרה ענבים במים נתנו טעם גדול במים כאילו נתערב בו רביעית יין אסור ולוקה עליו, ואף על פי שלא נמחה מגופה של ענבים במים כלל והרי הם לפניך כמו שהיו בשעת נפילה, וכן פירש רש"י ז"ל טעמו ולא ממשו שהוזכר בתלמיד.וכתב הרמב"ן ז"ל ופירוש היתר מצטרף לאיסור שהוזכר בתלמוד, הוא שכל מה שהוא בנותן טעם אפילו לא אכל כזית מן האיסור אלא מן היתר והאיסור לוקה, ומאן דאית ליה היתר מצטרף לאיסור, אפשר דלית ליה טעם כעיקר, שאין תלויות זו בזו, כלומר כיון שאין שם ממשו של איסור גרוע ליה מהיתר מצטרף לאיסור שיש שם מיהת ממשו של איסור אף על פי שלא אכל מן האיסור לבדו שיעור כזית, ומאן דאית ליה טעם כעיקר, נמי איפשר דלית ליה היתר מצטרף לאיסור, דאפשר דאיהו בעי שיהא טעם גמור במה שהוא אוכל כאלו נתערב ונמחה בו כזית מן האיסור, וזה חמור לו מהיתר מצטרף לאיסור, אבל בקדשים איתנהו לתרוייהו טעם כעיקר דגמרינן מחטאת, והיתר מצטרף לאיסור דגמרינן נמי מחטאת דתרוייהו איכא למגמר.ופירש רש"י ז"ל ומדקאמר רבא לטעם כעיקר דבקדשים אסור, משמע דלית ליה טעם כעיקר בחולין אלא מדרבנן, כדמפרש ואזיל, דאילו מדאורייתא ברוב בטיל, הכי נמי שמעיה לרבי יוחנן במס' ע"ז סז, ב כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו, והא דילפי ליה בפסחים שם מנזיר משרת ליתן טעם כעיקר, ס"ל לאמוראי דקראי אסמכתא בעלמא הוא, ולא למילף היא, דהוה ליה נזיר וגעולי נכרים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, אי נמי געולי נכרים חדוש הוא, כדאמרינן התם ומשר' להיתר מצטרף לאיסור, והכי נמי משמע לקמן בפרק כל הבשר שם גבי טיפת חלב שנפלה על החתיכה דאמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרינן מבשר בחלב, ואמר ליה רבא דרך בישול אסרה תורה, דאלמא סבירא ליה טעמו ולא ממשו לא דאורייתא, ואביי ורבא קיימא לן כרבא בר מיע"ל קג"ם וזו אינה מהם. וכן יש עוד להביא ראיה לדברי רש"י ז"ל מהא דתניא בפסחים מד, א שתי קופות של חולין ושתי קופות של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין, שאני אומר חולין לתוך חולין נפלה ותרומה לתוך תרומה נפלה, ופריך ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, אמאי אמרינן שאני אומר, ואם איתא ע"כ דאורייתא הוא כיון דאיכא כדי נותן טעם, אלא לאו שמע מינה דטעם כעיקר לאו דאורייתא, ועוד דאמרינן בירושלמי דמסכת ערלה פ"ב, ה"ח בעי ר' אבוה לבשם ר' יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהם חוץ מנותן טעם של נזיר, והא דאמרינן לקמן חולין קיב, ב הטמאין לאסור צירן ורוטבן אם הוא בפני עצמו קאמר, והיינו דלא ילפי לה רבנן ולא ר"ע מהטמאים, ואף על גב דעובדא דרב מרי בר רחל דאימלחה לה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה בלוע היה, אסר להם רבא. וא"ל הטמאים לאסור צירן ורוטבן לאו למימר דכעין ההוא עובדא הויא דאורייתא, אלא הכי קאמר ליה צירן אסור דבר תורה אפילו אותו שיוצא על ידי מליח דציר היינו אותו שיוצא על ידי מליח, דלא זיעא בעלמא הוא ונוח הוא ליבלע כשומן, ואפילו נמלחו שניהם בכלי מנוקב, וכיון שכן הול"ל כבשר שחוטה עם נבלה שאסור מדרבנן מיהא כנ"ל לפי דברי רש"י. וא"נ לר"ת ז"ל אלא טעם כעיקר דאורייתא במין בשאינו מינו כדגמרינן לה בפסחים ממשרת ומגעולי נכרים, ולאו חדוש הוא, כמ"ש רש"י ז"ל דר"ע דיליף מגיעולי נכרים, ה"ק התם דגעולי נכרים לאו חדוש הוא דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה דלא פגמה, אף על גב דאמרי ליה רבנן אפילו בת יומה א"א דלא פגמה פורתא לא ס"ל לר' עקיבא הכין כדאיתא התם.ומה שכתב ז"ל דהוו להו משרת וגיעולי נכרים שני כתובים הבאים כאחד, לא נהירא דלרבנן דס"ל דגיעולי נכרים חדוש הוא הא ליכא אלא חד קרא לטעם כעיקר דגיעולי נכרים לחדושו בא, ולר' עקיבא הא איצטריך ליה משרת להיתר מצטרף לאיסור, ולטעם כעיקר ליכא אלא חד קרא דגיעולי נכרים, ומאי דקאמר נמי דאסמכתא היא, לא משמע הכין דר' עקיבא דיליף היתר מצטרף לאיסור ממשרת ודאי ללקות מן התורה קאמר, וה"ה לרבנן דילפי מיניה לטעם כעיקר היינו ללקות מן התורה, והא דאמר רבא בפרק כל הבשר חולין קח, א דרך בשול אסרה תורה דחויא בעלמא היא, דמבשר בחלב ליכא למשמע הכי, אלא ממשרת או מגעולי נכרים ילפינן לה, והא דאמר רבא הכא דבקדשים אסור, הוא הדין לחולין אלא משום דקאי בקדשים דהיינו זרוע בשלה נסיב ליה הכי. והא דאמר רבי יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. תירץ הרב ר' יוסף בר יצחק ז"ל לאו משום דליתיה מדאורייתא, אלא ר' יוחנן כרבי עקיבא ס"ל דיליף טעם כעיקר מגיעולי נכרים כדאיתא התם בפסחים בפרק אלו עוברין, וגעולי נכרים לאו הבא מכלל עשה עשה הוא, דהא תעבירו באש כתיב במדבר לא, כג ולא ליכא, והלכך לא לקי.ומיהו לא נהירא דאי טעם הוי כעיקר, ודאי בגיעולי נכרים לקי, דהא איכא לאו דנבלה, ורחמנא הוא דשרא לן בהגעלה, הא לא הגעיל ולא לבן ובשל בהן באיסוריה קאי, דהיינו לאו דלא תאכלו כל נבלה, וכענין זה אשכחן בעובד וגוזז בפסולי המוקדשין דלקי, והתם תזבח ואכלת בשר כתיב ודרשינן תמורה לא, א תזבח ולא גיזה ועבודה, ואפילו הכי תני בבכורות טו, ב הגוזז והעובד במוקדשים סופג את הארבעים, אלא דעל כרחין היינו טעמא משום דבקדשים כתיב דברים טו, יט לא תעבד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך, וכי הוממו ונפדו התירן הכתוב, דחולין הן, וכי קאמר תזבח ודרשינן ולא גיזה ולא עבודה גילה לנו שהן באיסור הראשון, ובלאו דלא תגוז, וכן בגיעולי נכרים כי קאמר רחמנא תעבירו באש אהדריה רחמנא לאיסוריה קמא עד שיעבירנו באש ולומר דפליטת האיסור כאיסור ולוקין עליו. ויש מתרצים דהיינו טעמא דלא לקי לרבי עקיבא דיליף מגעולי נכרים או מבשר בחלב לאביי משום דלא הוי אלא מה מצינו, ולכך אין לוקין, וכן לרבנן דגמרי מקל וחומר דנזיר משום דאין מזהירין מן הדין, ונראה שזו היא סברתו של הראב"ד ז"ל באיסור משהו שלו. וכן מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל ור"ת ז"ל תי' דטעמו ולא ממשו דאין לוקין עליו, היינו במין במינו, משוה דמדאורייתא חד בתרי בטיל וטעמו היינו דכנגדו בשאינו מינו הוה ביה טעמו, והתם נמי טעמו הוה ודאי, אלא שאינו ניכר, דהוא הדין דאפילו הוה ביה טעמו וממשו דאין לוקה עליו, כיון דבטיל ברובא ואינו מכיר, אלא דנקט טעמו ולא ממשו לומר דאפילו הכי איסורא איכא וטעמו וממשו היינו בשהאיסור ניכר בו דאז לוקין עליו, והוא בשיש בו כזית בכדי אכילת פרס, אבל בשאינו מינו טעמא גרידא חד הוי דאורייתא ולוקין עליו.ור"י ז"ל תירץ דטעמו ולא ממשו דאין לוקין עליו, היינו כשאין בו ממשו של איסור כזית בכדי אכילת פרס, הלכך אין לוקין עליו, אבל איכא איסורא דחצי שיעור דאורייתא, אבל טעמו וממשו כגון שיש בכזית בכדי אכילת פרס ולוקין עליו, וק"ל דהא אביי הוא דאמר טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא כדאיתא בפרק כל הבשר חולין קח, א גבי טיפת חלב, ואיהו משמע דס"ל בפרק א"ע שם בכזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא, דגרסינן התם אמר ליה אביי וכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתני' המקפה של תרומה וכו', ודחינן מאי כזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא וכו', אלמא לא משמע ליה לאביי דכזית בכדי אכילת פרס, וההיא דירושלמי שם דגרסינן כל נותני טעמים אין לוקין עליה חוץ מאיסורי נזיר מיירי במין במינו, אבל בשאינו מינו אפילו בשאר איסורין לוקין עליהן, וזה אי נמי דהא כעיל נותני טעם של נזיר אמרו בשאר איסורין שאין לוקין עליהם ובאיסור נזיר מין בשאינו מינו הוא, אלא בתוס' תירצו דדילמא ה"ק חוץ מאיסורי נזיר, ומאי דילפי מינה דהיינו מין בשאינו מינו, וההיא דשתי קופות אחד של חולין ואחד של תרומה דתני' בפ' אלו עוברין פסחים מד, א מיירי במין במינו דמאורייתא חד בתרי בטיל, ותדע דעלה אמר ר"ל ביבמות פב, א והוא שרבו חולין על התרומה ור"י אמר אף על גב שלא רבו ואין מין בשאינו מינו יסלק. ואם תאמר אי במינו היכא פרכינן ואי אמרת כזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרי שאני אומר דהא מין במינו ליכא מאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא דהוא בטיל ברובא מדאורייתא, ויש לומר דהכי קאמר אם איתא דכזית בכדי אכילת פרס בשאינו מינו דאורייתא הוה לן להחמיר מדרבנן בדכותה במינו, ולא נימא שאני אומר, כן תרצו בספר התרומה ולעולם טעם כעיקר דאורייתא, ותדע דהא אמר רבה בזבחים עט, א ואמר רבנן בטעמא מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בס', וההוא ודאי מדאורייתא קאמר, דאי מדרבנן אפילו מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בס', וההוא ודאי מדאורייתא קאמר, דאי מדרבנן אפילו מין במינו בששים כדאמר רבא לעיל חולין צז, ב מין במינו דלא יכיל למיקם אטעמיה בששים, אלא ודאי מדאורייתא קאמר, ובשאינו מינו אמר דהוי בטעמא, אלמא דאורייתא הוא.ועוד דאמרינן בזבחים עח, א עשה עיסה מן האורז ומן החטין אם יש בו טעם דגן חייב בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח וחייבין על חמוצו כרת, וזו אינה קושיא דשאני התם דממשו של חטים בעיסה אבל בליעה טעם לבד אינו כעיקר מן התורה.והרמב"ן ז"ל תירץ להעמיד דברי רש"י ז"ל ודאי מגיעולי נכרים לא גמרינן טעם כעיקר דאורייתא, משום דכיון דאוקימנא התם בפסחים דר' יוחנן כר' עקיבא ס"ל דמוקי וכל משרת להיתר מצטרף לאיסור, וקאמר התם דלא גמרינן מיניה לשאר איסורין, משום דהוי נזיר וחטאת ב' כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, געולי נכרים וחטאת נמי הוו להו לגבי טעם כעיקר שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, דבחטאת ודאי תרוייהו איתנהו בה היתר מצטרף לאסור כדיליף לה מיני התם וטעם כעיקר, וכדאמרינן הכא גלי רחמנא גבי חטאת יקדש להיות כמוה וכדאמרינן בפרק שלשה מינין נזיר לז, ב וכדכתבינן לעיל, ואף על גב דבפסחים לא אמרינן הכי, ההיא סוגיא לאביי היא דקסבר טעם כעיקר חמיר טפי וחטאת משום היתר מצטרף לאסור אתא, אבל לרב יוחנן שקולים הן, ובין היתר מצטרף לאיסור בין טעם כעיקר ממעטינן מינייהו משום דהוו להו שני כתובין הבאין כאחד ללמד דהיתר מצטרף לאיסור וללמד דטעם כעיקר ואין מלמדין לא בזה ולא בזה דהי מינייהו מפקת, ולעולם תרתי בעינן טעמו וממשו, הא ממשו ולא טעמו כגון מין במינו ברוב היתר או טעמו ולא ממשו כגון מין בשאינו מינו שאין ממש האיסור לא בעין ולא מעורב אלא שנתבטל לגמרי כגון טיפת יין שנפלה במינו הרבה ונתבטלה לגמרי כמ"ש למעלה, לעולם אין לוקין עליו, ואינו אסור מדאורייתא אלא מדרבנן, וההיא דאמר רבה מין בשאינו מינו בטעמא דטעמו בטעמו וממשו היא, הא טעמו ולא ממשו מותר מדאורייתא, ותדע דטעמו ולא ממשו לאמוראי בתראי לא פשיטא להו דהוי מדאורייתא, כדתניא בברייתא דאלו עוברים וממנה אתה למד לכל איסורין שבתורה, דהא בפרק כל הבשר ספוקי מספקא להו ואביי גופיה לא הוה גמר לה אלא מבשר בחלב שלא כסוגיא דפסחים, ומיהו נראה דהא לאו ראיה היא, דדילמא אכתי ברייתא דקתני וממנה אתה דן לכל האיסורין שבתורה לא הוה שמיע ליה לאביי, ובעא למילף לה מבשר בחלב, ודחי לה רבא דאי מיהא לא תיגמר דחדוש הוא ודרך בשול אסרה תורה, אי קשיא לך לפי דברי רש"י ז"ל דהא משמע דלר' יהודה דאית ליה מין במינו לא בטיל אית ליה טעם כעיקר דאורייתא, דהא חתיכת נבלה שנפלה ע"ג חתיכות כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה דבר תורה, ואף על פי שאין ממשו של איסור מעורב בו אלא טעמו לבד, אלמא אית ליה טעם כעיקר דאורייתא, וכבר פסיק רש"י ז"ל בפרק כל הבשר חולין קט, א כר' יהודה, יש לומר דהא דאמר ר' יהודה דמין במינו לא בטיל, ע"כ לא תליא בטעמו ולא ממשו ולא שייכא ביה כלל דמין במינו גזירת הכתוב היא, וכדגמרינן מדם הפר ומדם השעיר, ותדע דהא לאו משום טעמו הוא, דהא במשהו מיתסר, ואף על גב דלית ביה כדי נתינת טעם כלל, ובכי הא ליכא מאן דאסר בעלמא ולכולי עלמא אליבא דרבנן דאמרי מין במינו בטיל אין טעם כעיקר במין במינו אלא בשאינו מינו וכדכתבינן לעיל, ומוכחי' ממאי דגרסינן בירושלמי כל נותני טעמים אין לוקין עליהם חוץ מאיסורי נזיר, ומדתני' באלו עוברין שתי קופות של חולין וא' תרומה.נמצא פסק הלכה לענין טעם כעיקר, לפי דברי רש"י ז"ל אם נתחבה כף של איסור בתוך התבשיל, וכן כף חולבת בת יומה בתוך קדרה של בשר או בהפך, וכן חתיכת נבלה שנפלה בתוך הקדרה, בזמן שמכירה ולא נשאר בתוך הקדרה אלא פליטתה, וקודם שהספיק לשער אם יש ברוטב ובחתיכות ההיתר ס' לבטל האיסור נשפך הרוטב וא"א לעמוד עליו אם היה בו ס' לבטלו, הולכין בו להקל ומתירין אותו מספק, דהא ספקא דרבנן היא ולקולא, ומה שנשאר מן ההיתר יהא מותר, אבל אם החתיכות לפנינו ואין אנו בקיאין למוד אותן אין לו' בכי הא ספקא דרבנן, דמה שהוא ספק ממיעוט ידיעה וחכמה אצלנו אין ספק ואין קרוי ספק מה שחכם יכול לעמוד על ברור, ומיהו אף בשנשפכו המים דאז ודאי הוה ספק, אפשר לומר דכל היכא דאיכא קפילא, מטעמינן ליה וכדאמר רבא מין בשאינו מינו ודאיסורא דליכא למיקם אטעמיה כגון בשר בחלב טעים ליה קפילא, והא נמי כיון דאפשר בקפילא טעים ליה קפילא ואף על גב שיש לבעל הדין לחלוק בזה. והרמב"ן ז"ל כדברי רש"י ז"ל הכריע כנ"ל.אבל ר"ת ז"ל וכן ר"י ז"ל דחו דברי רש"י ז"ל, ולדבריהם טעם כעיקר במין בשאינו מינו דאורייתא, וספקא לחומרא, ועוד דידעינן דאית ביה ס' או דטעים ליה קפילא אסור. ומכל מקום מין במינו כגון שתחב כף אסורה של נכרי בקדרה של בשר ואפילו בת יומה, ונשפך המרק, ואין ידוע אם היה בה ס' אם לאו, אזלינן לקולא, דלכולי עלמא טעם כעיקר אינו אלא מדרבנן במינו וכמ"ש. ונראה דאפילו נתערב בו ממשו של איסור כגון חתיכה קטנה שאינה ראויה להתכבד בה בפני האורחים שנתערבה בין החתיכות ואינו מכירה, ונשפך קצת המרק ואבדו קצת החתיכות קודם שהספיק לשער בס', גם בזו הולכים בו להקל דספיקא דרבנן היא מדאוריי' דאי דאי מדאורייתא חד בתרי בטיל בין בלח בין ביבש כדמשמע. מדמקשינן לקמן חולין צח ע"ב גבי גיד הנשה שנתבשל עם הגידין וליבטיל ברובא, וכן גבי חתיכת נבלה שנתבשלה עם החתיכות בזמן שאין מכירה ולבטיל ברובא, והלכך כיון שידע והכיר שהיה בקדרה מן ההתר רוב כנגד האיסור כבר יצא מידי איסורא דאורייתא, ושיעור ס' דרבנן היא וספיקו להקל. ואין צ"ל בגבינת הנכרי שנפלה ביורה של חלב כשר או בתבשיל של חלב ואין מכירו שהולכים בו לעולם להקל בשיעורן בזמן שאין מכירו, אבל בזמן שההיתר והאיסור לפנינו וא"א לעמוד על עיקר שיעורו אע"פ שהוא מדרבנן אסור, והולכין בו להחמיר, כגון כחל שאינו אלא מדרבנן, כדאיתא בפרק כל הבשר חולין קיא, א דחלב שחוטה אינה אלא מדבריהם, ואפילו הכי מן הספק אין משערין אלא בו, וכמ"ש דאי במאי דנפק מינה מנא ידעי' כ"נ.והראב"ד ז"ל ס"ל כדברי ר"ת ז"ל דטעם כעיקר דאורייתא וכן כתב באיסור משהו תלתא גוני איכא בנותן טעם, אחד לקי ואחד לא לקי, ותרוייהו לדברי הכל, והא' פלוגתא דר"ע ורבנן האחד בכדי אכילת פרס ויש בו בנותן טעם בכולו, כיון דקא אכיל כזית מן האיסור לוקה עליו לד"ה, והשני טעמו ולא ממשו כגון אחד במ' או בחמשים שאין כזית איסור בכדי אכילת פרס אסור ואין לוקין עליו לד"ה, דילפינן ליה מנזיר לרבנן או מגיעולי נכרים לר"ע אין מלקין על ההיקשות ולא על קל וחומר. והג' היתר מצטרף לאיסור כגון שמערב מחצה איסור ומחצה היתר ונתן בו טעם בלא ספק והוא אוכל משניהם כזית, והרי הוא אוכל חצי זית היתר וחצי זית איסור, והוא מחלוקת ר"ע ורבנן, לר' עקיבא אית ליה בנזיר ובחטאת לוקין עליהו, דבגופייהו כתיבי דקא מפיק משרת וכל משרת להיתר מצטרף לאיסור, ורבנן בנזיר ל"ל דקא מפקי משרת וכל משרת לטעם כעיקר או לכזית בכדי אכילת פרס ולמלקות, וגלויי מילתא בעלמא הוא לשאר איסורין דנותן טעם ברוב כמאן דאיתיה בעינה, דמטעמא אכיל איסורא כזית או לטעמו ולא ממשו ולאיסור ולא למלקות דהא לא אכיל איסור כזית, ובנזיר דגלי ביה רחמנא בהדיא לקי אפילו שרה ענבים במים ויש בהן טעם, אבל שאר איסורין דגמרינן מיניה איסור איכא, מלקות ליכא, אבל בחטאת מיהא אית להו היתר מצטרף לאיסור דנפקא להו מכל אשר יגע בבשרה יקדש, וילפינן שאר קדשים מחטאת לאיסור דנפקא להו מכל אשר יגע בבשרה יקדש, וילפינן שאר קדשים מחטאת לאיסור ולא למלקות ולא לכרת, אבל חולין מקדשים לא גמרי, וע"ז השלישי אמר רבא לא צריכא אלא לטעם כעיקר, והיינו היתר מצטרף לאיסור דבקדשים אסור ובזרוע בשלה מותר. וא"ת היכי משכחת לה מחצה היתר ומחצה אסור, והלא אף למאה וס' ילפי מהתם. משכחת לה סמוך למקום החתך שהוא בולע הרבה מן הזרוע עד שנבלע מו מרוטב הזרוע, כי מחצה זהו החדוש שחדשה תורה בזרוע בשלה משאר איסורים שלא חש בו למקום הסמוך לו, הואיל ואין בכולו כדי נותן טעם, ע"ז הדרך יוכל נוכל לפרש דברי רבא כי היכי דתקו' מילתיה דרב' כהלכתא, והא דאמר אביי בפרק כל הבשר חולין קח, א שמע מינה טעמו ולא ממשו דאורייתא ורבא דקא דחי ליה מיניה, לאו למימר דרבה דרבא לא סבירא ליה הכי, אלא הכי קאמר ליה אי משום הא לא אריא, וכן כתב הרב בעל הלכות ז"ל כדכתבינן דטעמו ולא ממשו דאורייתא, ומייתי סיעתא מהך מלתא ומדר' יוחנן דאמר ליה הכי בהדיא, והכי נמי מסתברא דר' יוחנן הכי סבירא ליה, מדאמר אין לוקין עליו, דאם איתא דאפילו איסורא נמי לית ליה ולוקין עליו מיבעי, אלא לאו שמע מינה מן התורה הוא, ואפילו הכי אין לוקין עליו מידי דהוה אחצי שיעור, ותו לא מידי, וקיימא לן בכל דוכתא מדאורייתא חד בתרי בטיל, ואם כן היכי משכחת ליה טעמו ולא ממשו דאורייתא, ואפילו כזית בכדי אכילת פרס היכי משכחת ליה, ומתרצינן דאי דכי אמרינן חד בתרי בטיל מדאורייתא דוקא דקיימא איסורא באפי נפשיה והיתירא באפי נפשיה, כגון גיד בין הגידים וביצה בין הביצים שההיתר לא קבל טעם מן האיסור, וכיון דאיסורא לא מנכרה בטל ברוב, אבל כשקבל ההיתר טעם האיסור נעשה הכל איסור, שהרי ניכר הוא וידוע בכל ההיתר, ואם תאמר הא שמעינן ליה לאביי טעמו ולא ממשו דאורייתא, ושמעינן ליה נמי דאמר בזרוע בשלה בטיל, והלא נותן טעם בהיתר הוא ואיסור לא קיימא באפי נפשיה, התם מין במינו הוא ואין טעם האיסור ניכר בהיתר כלל, והרי הוא כאלו הם עומדין בפני עצמן, ומ"ה מדאורייתא בטיל ברובא, אבל כל היתר שמקבל טעם מן האיסור וטעם האיסור ניכר בו טעימתו זו הכרתו כדכתיב איוב יב, יא וחיך אכל יטעם לו אין חשיבות האוכל אלא בטעמו, ואיתא להא טעמא בזבחים עט, א אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזותא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא והיכא דאיכא חזותא במראה והתם אסיקנא דנותן טעם ברוב דאורייתא, העתקתי מלשונו.

חולין קי״ב ע״א » « חולין קי״ג ע״א