חידושי חתם סופר על חולין ל״ז

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

מקור חולין ל״ז
1 מַאי? כִּי מַהְנְיָא חִבַּת הַקֹּדֶשׁ לִפְסוּלָא דְּגוּפֵיהּ, אֲבָל לְמִימְנֵא בֵּיהּ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי לָא, אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא? תֵּיקוּ.
2 מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמְסוּכֶּנֶת, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס בַּיָּד וּבָרֶגֶל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: דַּיָּהּ אִם זִינְּקָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמָצָא כְּתָלִים מְלֵאִים דָּם – כְּשֵׁרָה, שֶׁזִּינְּקָה, וּכְמִדַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס אוֹ בַיָּד אוֹ בָרֶגֶל, אוֹ עַד שֶׁתְּכַשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבָהּ.
3 אֶחָד בְּהֵמָה דַּקָּה וְאֶחָד בְּהֵמָה גַּסָּה, בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחְזִירָה – פְּסוּלָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא הוֹצָאַת נֶפֶשׁ בִּלְבָד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁהָיְתָה בְּחֶזְקַת מְסוּכֶּנֶת, אֲבָל אִם הָיְתָה בְּחֶזְקַת בְּרִיאָה, אֲפִילּוּ אֵין בָּהּ אֶחָד מִכׇּל הַסִּימָנִים הַלָּלוּ – כְּשֵׁרָה.
4 גְּמָ׳ מְסוּכֶּנֶת מִמַּאי דְּשַׁרְיָא? וּמִמַּאי תִּיסַּק אַדַּעְתִּין דַּאֲסִירָא? דִּכְתִיב: ״זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ״, חַיָּה אֱכוֹל, וְשֶׁאֵינָהּ חַיָּה לֹא תֹּאכַל. וְהָא מְסוּכֶּנֶת אֵינָהּ חַיָּה?
5 מִדְּאָמַר רַחֲמָנָא נְבֵלָה לֹא תֹּאכֵל, מִכְּלָל דִּמְסוּכֶּנֶת שַׁרְיָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מְסוּכֶּנֶת אֲסִירָא – הַשְׁתָּא מֵחַיִּים אֲסִירָא, לְאַחַר מִיתָה מִיבְּעֵי?
6 וְדִלְמָא הַיְינוּ נְבֵלָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאׇכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ״, לְאַחַר מִיתָה הוּא דְּקַרְיַיהּ רַחֲמָנָא נְבֵלָה, מֵחַיִּים לָא אִקְּרַי נְבֵלָה.
7 וְדִלְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: הַיְינוּ נְבֵלָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת, מֵחַיִּים – בַּעֲשֵׂה, לְאַחַר מִיתָה – בְּלָאו.
8 אֶלָּא, מִדְּאָמַר רַחֲמָנָא טְרֵפָה לֹא תֹּאכַל – מִכְּלָל דִּמְסוּכֶּנֶת שַׁרְיָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מְסוּכֶּנֶת אֲסִירָא, הַשְׁתָּא מְסוּכֶּנֶת דְּלָא מְחַסְּרָא אֲסִירָא, טְרֵפָה מִיבַּעְיָא?
9 וְדִלְמָא הַיְינוּ טְרֵפָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת, וְלַעֲבוֹר עָלָיו בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה! אִם כֵּן, נְבֵלָה דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? וּמָה מֵחַיִּים קָאֵי עֲלַהּ בְּלָאו וַעֲשֵׂה, לְאַחַר מִיתָה מִיבַּעְיָא?
10 וְדִלְמָא הַיְינוּ נְבֵלָה, הַיְינוּ טְרֵפָה, הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת, וְלַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין וַעֲשֵׂה!
11 אֶלָּא מֵהָכָא, ״וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכׇל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ״, וְאָמַר מָר: לְמַאי הִלְכְתָא אָמְרָה הַתּוֹרָה? יָבֹא אִיסּוּר נְבֵלָה וְיָחוּל עַל אִיסּוּר חֵלֶב, יָבֹא אִיסּוּר טְרֵפָה וְיָחוּל עַל אִיסּוּר חֵלֶב.
12 וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ טְרֵפָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״חֵלֶב נְבֵלָה יֵעָשֶׂה לְכׇל מְלָאכָה וְחֵלֶב טְרֵפָה לֹא תֹאכְלוּהוּ״, וַאֲנָא אָמֵינָא: וּמָה מֵחַיִּים אָתֵי אִיסּוּר טְרֵפָה חָיֵיל אַאִיסּוּר חֵלֶב, לְאַחַר מִיתָה מִיבַּעְיָא?!
13 אֶלָּא, מִדִּכְתַב רַחֲמָנָא ״נְבֵלָה״, מִכְּלָל דִּטְרֵפָה לָאו הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת.
14 מַתְקֵיף לַהּ מָר בַּר רַב אָשֵׁי: וְדִלְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ הַיְינוּ טְרֵפָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת, וּדְקָאָמְרַתְּ: ״נְבֵלָה״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? לְהָךְ נְבֵלָה דְּלָא אָתְיָא מִכֹּחַ מְסוּכֶּנֶת. וְהֵיכִי דָּמֵי? שֶׁעֲשָׂאָהּ גִּיסְטְרָא. הָתָם נָמֵי, אִי אֶפְשָׁר דְּלָא הֲוַי מְסוּכֶּנֶת פּוּרְתָּא מִקַּמֵּי דְּלִיפְסֹק לְרוּבָּא.
15 וְאִיבָּעֵית אֵימָא, אִם כֵּן לֵימָא ״חֵלֶב נְבֵלָה וּטְרֵפָה״, ״חֵלֶב״ ״חֵלֶב״ לְמָה לִי? זוֹ הִיא שֶׁאֵין חֶלְבָּהּ חָלוּק מִבְּשָׂרָהּ, וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת שֶׁחֶלְבָּהּ חָלוּק מִבְּשָׂרָהּ, וְאֵיזוֹ זוֹ? מְסוּכֶּנֶת.
16 וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא, ״וָאֹמַר אֲהָהּ ה׳ אֱלֹהִים הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד עַתָּה וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל״.
17 ״הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה״ – שֶׁלֹּא הִרְהַרְתִּי בַּיּוֹם לָבֹא לִידֵי טוּמְאָה בַּלַּיְלָה, ״וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי״ – שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי בְּשַׂר כּוֹס כּוֹס מֵעוֹלָם, ״וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל״ – שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁהוֹרָה בָּהּ חָכָם. מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן אָמְרוּ: שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמוּ מַתְּנוֹתֶיהָ.
18 אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא שַׁרְיָא – הַיְינוּ רְבוּתֵיהּ דִּיחֶזְקֵאל, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אֲסִירָא – מַאי רְבוּתֵיהּ דִּיחֶזְקֵאל?
19 הֵיכִי דָּמֵי מְסוּכֶּנֶת? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כֹּל שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ וְאֵינָהּ עוֹמֶדֶת. רַב חֲנִינָא בַּר שֶׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר: אֲפִילּוּ אוֹכֶלֶת בְּקָעִיּוֹת. רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל אָמַר: אֲפִילּוּ אוֹכֶלֶת קוֹרוֹת.
20 בְּסוּרָא מַתְנֵי הָכִי. בְּפוּמְבְּדִיתָא מַתְנֵי הָכִי: הֵיכִי דָּמְיָא מְסוּכֶּנֶת? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ וְאֵינָהּ עוֹמֶדֶת, וַאֲפִילּוּ אוֹכֶלֶת בְּקָעִיּוֹת. רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל אָמַר: אֲפִילּוּ אוֹכֶלֶת קוֹרוֹת.
21 אַשְׁכְּחִינְהוּ שְׁמוּאֵל לְתַלְמִידִי דְּרַב, אֲמַר לְהוּ: מַאי אָמַר רַב בִּמְסוּכֶּנֶת? אֲמַרוּ לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב:
פירוש חידושי חתם סופר על חולין ל״ז
1 השוחט את המסוכנת היינו שקרובה למות ולא יחי' אחרי נפלו ורובם למיתה כמו גוסס באדם משא"כ חולים רובם לחיים ועיין בערוך ערך סכן וערך מסכן והנה בבכורות מ"א ע"א דרשינן מן הצאן מן הכבשים ומן העזים פרט לחולה וזקן ומזוהם ומצריך להו דזקן ה"א הואיל ולא הדר משא"כ חולה חולה לאו אורחי' משא"כ זקן וכו' ע"ש. וקשה דלמא קרא למסוכן דלא הדר ולאו אורחי' ואכתי בחדא מיני' מנ"ל. ונלע"ד אה"נ אי לא הוה כתיב אלא חד קרא לא הוה ממעטין אלא מסוכן דאיכא תרתי לריעותא דלא הדר ולא אורחא והשתא דכתיב עוד קרא ממעטינן אפי' חדא לריעותא והי מיניהו מפקת דשקולים הם חולה דלאו אורחי' וזקן דלא הדר. וש"ס דנקט מן למעוטי זקן ומן למעוטי חולה לישנא קיטא נקט דהאמת כן הוא. אבל לעולם אי לא הוה כתיב אלא חד מן לא הוה ממעטינן חולה להקרבה אלא מסוכן דלא הדר:
2 וראיתי בתב"ש ססי' י"ז שהקשה מנ"ל מקרא דיחזקאל דמסוכנת מותר לעלמא. דא"כ מאי רבותי' דיחזקאל. דלמא קרא אחולי קאי דאסור לגבו' ומותר להדיוט ויחזקאל נהג סלסול בעצמו ולא אכל אפי' חולי אבל מסוכן אפי' לעלמא אסור. ולק"מ דלשון נבלה וטרפה לא יוצדק אלא אמסוכן דלא הדר וקרוב להיות נבלה וטרפה. אבל חולי שרובם לחיים לא שייך נבלה וטרפה ע"כ לא הו"מ לאוקמי קרא דיחזקאל כ"א במסוכנת:
3 זאת החי' וכו' עיין תוס'. פי' למסקנא דאית לן קרא דמסוכנת דלא מיחסרא שרי' וטרפה דמחסרי' נמי דוקא כשהוא מסוכנת כמ"ש רמב"ם דכתיב לכלב תשליכון עד שיעשה אותו בשר הראוי להשליך לכלב דאפ"י למ"ד טרפה חי' מ"מ מודה שמסוכנת היא וסופה למות באותה מיתה שזה היא מכה הממיתה אלא שאין גבול לחיותה שאפשר שתחי' כך כמה שנים ומתנוונה והולכת וסוף מתה באותה מיתה ונמצא נעשה בשר הראוי לכלב לכולי עלמא. אך למאי דקיי"ל טריפה אינה חי' פי' שיש שום גבול לזמן חיותה היינו למ"ד יום למר ויב"ח למר והכי קיי"ל ולהכי אתי קרא שאינה חי' לא תיכול והוא כמהופך אותה שלא תאכל היינו אותה שאינה חי' הגבול אשר ניתן לה מהל"מ יב"ח. אבל למ"ד שאין גבול לזמן אין צריך קרא שסופה למות דהאי מלכלב תשליכין אותו נפקא אלא ע"כ קרא אתי' שיש זמן מהל"מ לחיותה ונפקא מיני' לברר ס' טרפה ע"י חיות יב"ח. וכל זה לקושטא דמילתא אבל להס"ד מקשה דלמא קרא לאסור מסוכנת אתי' וק"ל:
4 השתא מחיים אסירא. לקמן פירש"י מק"ו ותוס' כ' דאין זה ק"ו דמה להתם דאסירא מחיים ואין מובן לדבריהם מה בכך הא על זה אנחנו דנין השתא מחיים נאסר משום דקרוב למיתה כ"ש מתה ממש והתם בזבחים הכי פירושו דטרפה דמחסרא הוה חסרונו מחיים משא"כ נבלה נהי אין חסרון גדול ממיתה מ"מ החסרון נולד אחר מיתה משא"כ טרפה שהחסרון נולד מחיים. ולק"מ ק' תוס' לקמן בד"ה ומה מחיים וכו' ע"ש. ומ"מ הכא בהס"ד לא פירש"י מק"ו כבמסקנא אלא פי' כמ"ש תוס' דפשיטא דמיתה לא שרי' לי'. דאי הוה שקלא וטרי' דנילף מק"ו לא הוה צ"ל דשאינה חי' לא תאכל ליכא אלא עשה דאפי' הוה נמי ל"ת הא אין עונשין מן הדין וזה רמיז בחי' ר"ן. אלא ע"כ שקלא וטרי' דשמעתין לאו מק"ו אלא מסברא דאי ס"ד נאסר מחיים איסורא להיכן אזיל. ומה שהקשו תוס' אכתי איסור שאינו זבוח להיכן אזיל. הנה למ"ד בשר נחירה הותר במדבר וליכא עשה דזבוח. א"כ הוצרך לאסור נבלה בהיותם במדבר. ובימי חורפי אמרתי דה"א לא נצטוו על הזביחה אלא אם ירצו להרוג בעל חי בידים לא הותר אלא ע"י זביחה. אבל מת מאליו שרי' כסברא שכ' תוס' סנהדרין נ"ו ע"א גבי אדה"ר ע"ש משו"ה איצטריך לא תאכל נבלה ובהא א"ש דלא פריך השתא דלמא שווי' גיסטרא ונטר עד לבסוף משום דהשתא מגיסטרא לק"מ כיון דהרגו בידים ושוי' גיסטרא נאסר מטעם אינו זבוח בשלמא למסקנא פריך מגיסטרא לענין לעבור עליו בלאו ועשה א"ש אבל להס"ד לא מצי למיפרך דקרא אגיסטרא קאי דלא צריך דבלא"ה הוה איסור שאינו זבוח:
5 מנעורי ועד היום הזה הא דאמר מנעורי בשלמא שלא הרהרתי איכא רבותא בנעוריו טפי מזקיניו אבל בשר כוס כוס. צ"ל בנעוריו קודם שגלה מא"י לבבל ולא שכיחי גוים התם ואיכא הפסד מרובה כמ"ש תוס' לקמן קי"ד ע"ב סוף ד"ה עד שיפרוט אפ"ה לא אכל בשר כוס כוס ועיין בש"ע ססי' י"ז:
6 שהורה בה חכם פי' במילתא דתלי' בסברא והי' מהרהר עלי' אולי טרפה היא ולבסוף החליטה להתיר מ"מ כיון שחשב עלי' מחשבת איסור ה"ל כפגול דנפסל במחשבה. ועד"ז י"ל בפ' שופטים צדק צדק תרדוף נאמרה שם ששה לאוין שהי' כתובים על כסאו של שהע"ה וכולם מעניני דינים ושופטים ולא תטע לך אשרה נמי כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו מעמיד אשרה אצל מזבח. אך לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהי' בו מום כל דבר רע אין ענינו לכסא של שהע"ה אך בספרי ומייתי לי' רש"י בחומש כל דבר רע דיבור רע אזהרה למפגל בקדשים וה"ה להורה בה חכם. וכדומה ושייך לשופט ומרוה גם הוא יורה. ובזה י"ל קצת מ"ש רא"ם שם דלאו דוקא דיבור בפגול אלא הרהור מחשבה ובאמת כן משמע דעת רמב"ם רפי"ג מפסולי המוקדשים אלא שהמשנה למלך שם צווח על הרא"ם מה הי' לו בזה דהרי תוס' הוכיחו מכמה דוכתי דפגול בעי דבור וכן הקשה אהרא"ם בתי"ט ס"פ המפקיד גבי חושב לשלוח יד ע"ש ולהנ"ל ס"ל להרא"ם דהספרי הנ"ל ע"כ ס"ל במחשבה סגי כיון שכ' על כסא שהע"ה משום הוראת חכם והתם מחשבה בעלמא איכא וק"ל:
7 שלא הורמו מתנותי' נראה זה הי' רבותא בגולה דנהגי עלמא כתלת סבי ופטרו בח"ל ממתנות עפירש"י פ"ק דשבת יו"ד ע"ב ד"ה הוה נקיט תרי מתנתא דתורא ע"ש. וא"כ הוה מעין פגול דחוץ למקומו נמי פגול קרי לי' והאי חוץ למקומו בח"ל הוה:
8 כל שמעמידין אותה ואינה עומדת פי' מעמידין אותה ע"י גערה ומקל ולא בעינן עמדה מעצמה משא"כ מסוכנת ע"י נפילה לקמן נ"א ע"ב בעי' עמדה מאלי' בלי גערה והיינו עמדה אינו צריכה מעל"ע. ולא מעמידין אותה אלא עמדה מאלי' ופשוט וק"ל: