חידושי רמב"ן על גיטין ז׳

מהדורה: חדושי הרמב״ן, ירושלים תרפ״ט

« חידושי רמב"ן על גיטין ו׳ ע״ב חידושי רמב"ן על גיטין ח׳ ע״ב »

1 לְמֵימְרִינְהוּ בְּנִיחוּתָא, כִּי הֵיכִי דְּלִיקַבְּלוּ מִינֵּיהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: אֲנָא לָא שְׁמִיעָא לִי הָא דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה, וְקִיַּימְתִּיהָ מִסְּבָרָא.

2 אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לְעוֹלָם אַל יָטִיל אָדָם אֵימָה יְתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁהֲרֵי אָדָם גָּדוֹל הֵטִיל אֵימָה יְתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְהֶאֱכִילוּהוּ דָּבָר גָּדוֹל.

3 וּמַנּוּ? רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל. הֶאֱכִילוּהוּ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! הַשְׁתָּא בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָם, צַדִּיקִים עַצְמָן לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?

4 אֶלָּא בִּקְּשׁוּ לְהַאֲכִילוֹ דָּבָר גָּדוֹל. וּמַאי נִיהוּ? אֵבֶר מִן הַחַי.

5 שְׁלַח לֵיהּ מָר עוּקְבָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר: בְּנֵי אָדָם הָעוֹמְדִים עָלַי, וּבְיָדִי לְמׇסְרָם לַמַּלְכוּת, מַהוּ?

6 שִׂרְטֵט וּכְתַב לֵיהּ: ״אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעוֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי״ – אַף עַל פִּי שֶׁרָשָׁע לְנֶגְדִּי, אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם.

7 שְׁלַח לֵיהּ: קָא מְצַעֲרִי לִי טוּבָא, וְלָא מָצֵינָא דְּאֵיקוּם בְּהוּ. שְׁלַח לֵיהּ: ״דּוֹם לַה׳ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ״ – דּוֹם לַה׳, וְהוּא יַפִּילֵם לְךָ חֲלָלִים חֲלָלִים; הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב עֲלֵיהֶן לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְהֵן כָּלִין מֵאֵילֵיהֶן. הַדָּבָר יָצָא מִפִּי רַבִּי אֶלְעָזָר, וּנְתָנוּהוּ לִגְנִיבָא בְּקוֹלָר.

8 שְׁלַחוּ לֵיהּ לְמָר עוּקְבָא: זִמְרָא מְנָא לַן דַּאֲסִיר? שִׂרְטֵט וּכְתַב לְהוּ: ״אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל בְּעַמִּים״.

9 וְלִישְׁלַח לְהוּ מֵהָכָא: ״בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן יֵמַר שֵׁכָר לְשׁוֹתָיו״! אִי מֵהָהוּא, הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי זִמְרָא דְמָנָא, אֲבָל דְּפוּמָּא שְׁרֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.

10 אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בַּר נָתָן לְרַב אָשֵׁי: מַאי דִּכְתִיב ״קִינָה וְדִימוֹנָה וְעַדְעָדָה״? אֲמַר לֵיהּ: מָתְוָותָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָחָשֵׁיב.

11 אֲמַר לֵיהּ: אַטּוּ אֲנָא לָא יָדַעְנָא דְּמָתְוָותָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָא חָשֵׁיב?! אֶלָּא רַב גְּבִיהָא מֵאָרַגִּיזָא אָמַר בָּהּ טַעְמָא: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִנְאָה עַל חֲבֵירוֹ וְדוֹמֵם, שׁוֹכֵן עֲדֵי עַד עוֹשֶׂה לוֹ דִּין.

12 אֲמַר לֵיהּ: אֶלָּא מֵעַתָּה, ״צִקְלָג וּמַדְמֵנָה וְסַנְסַנָּהּ״ הָכִי נָמֵי?! אֲמַר לֵיהּ: אִי הֲוָה רַב גְּבִיהָא מִבֵּי אָרַגִּיזָא הָכָא, הֲוָה אָמַר בָּהּ טַעְמָא. רַב אַחָא מִבֵּי חוֹזָאָה אָמַר בַּהּ הָכִי: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ צַעֲקַת לְגִימָא עַל חֲבֵירוֹ, וְדוֹמֵם, שׁוֹכֵן בַּסְּנֶה עוֹשֶׂה לוֹ דִּין.

13 אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא לְרַב הוּנָא: כְּלִילָא מְנָא לַן דְּאָסוּר? אֲמַר לֵיהּ: מִדְּרַבָּנַן, דִּתְנַן: בַּפּוּלְמוּס שֶׁל אַסְפַּסְיָינוּס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים וְעַל הָאִירוּס.

14 אַדְּהָכִי קָם רַב הוּנָא לְאִפְּנוֹיֵי, אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא, קְרָא כְּתִיב: ״כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהִים הָסִר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִם הָעֲטָרָה זֹאת לֹא זֹאת הַשָּׁפָלָה הַגְבֵּהַּ וְהַגָּבוֹהַּ הַשְׁפִּיל״ –

15 וְכִי מָה עִנְיַן מִצְנֶפֶת אֵצֶל עֲטָרָה? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: בִּזְמַן שֶׁמִּצְנֶפֶת בְּרֹאשׁ כֹּהֵן גָּדוֹל – עֲטָרָה בְּרֹאשׁ כׇּל אָדָם, נִסְתַּלְּקָה מִצְנֶפֶת מֵרֹאשׁ כֹּהֵן גָּדוֹל – נִסְתַּלְּקָה עֲטָרָה מֵרֹאשׁ כׇּל אָדָם.

16 אַדְּהָכִי אֲתָא רַב הוּנָא, אַשְׁכְּחִינְהוּ דַּהֲוֵי יָתְבִי, אֲמַר לֵיהּ: הָאֱלֹהִים! מִדְּרַבָּנַן, אֶלָּא חִסְדָּא שְׁמָךְ וְחִסְדָּאִין מִילָּךְ.

17 רָבִינָא אַשְׁכְּחֵיהּ לְמָר בַּר רַב אָשֵׁי דַּהֲוָה גָּדֵיל כְּלִילָא לִבְרַתֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר: ״הָסִר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִם הָעֲטָרָה״?! אֲמַר לֵיהּ: דּוּמְיָא דְּכֹהֵן גָּדוֹל – בְּגַבְרֵי, אֲבָל בִּנְשֵׁי – לָא.

18 מַאי ״זֹאת לֹא זֹאת״? דָּרֵשׁ רַבִּי עַוִּירָא, זִימְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַמֵּי, וְזִימְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַסִּי: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: ״הָסִר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִם הָעֲטָרָה״, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זֹאת לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ בְּסִינַי ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״?!

19 אָמַר לָהֶן: לֹא זֹאת לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהִשְׁפִּילוּ אֶת הַגָּבוֹהַּ וְהִגְבִּיהוּ אֶת הַשָּׁפֵל, וְהֶעֱמִידוּ צֶלֶם בַּהֵיכָל?!

20 דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, זִימְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַמֵּי, וְזִימְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַסִּי – מַאי דִּכְתִיב: ״כֹּה אָמַר ה׳ אִם שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים וְכֵן נָגוֹזּוּ וְעָבָר וְגוֹ׳״? אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו מְצוּמְצָמִין – יַעֲשֶׂה מֵהֶן צְדָקָה. וְכׇל שֶׁכֵּן כְּשֶׁהֵן מְרוּבִּין.

21 מַאי ״וְכֵן נָגוֹזּוּ וְעָבַר״? תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל הַגּוֹזֵז מִנְּכָסָיו וְעוֹשֶׂה מֵהֶן צְדָקָה – נִיצָּל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. מָשָׁל לִשְׁתֵּי רְחֵילוֹת שֶׁהָיוּ עוֹבְרוֹת בְּמַיִם, אַחַת גְּזוּזָה וְאַחַת אֵינָהּ גְּזוּזָה; גְּזוּזָה עָבְרָה, וְשֶׁאֵינָהּ גְּזוּזָה לֹא עָבְרָה.

22 ״וְעִנִּתִךְ״ – אָמַר מָר זוּטְרָא: אֲפִילּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה, יַעֲשֶׂה צְדָקָה. ״לֹא אַעֲנֵּךְ עוֹד״ – תָּנֵי רַב יוֹסֵף: שׁוּב אֵין מַרְאִין לוֹ סִימָנֵי עֲנִיּוּת.

23 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִרְקָם לַמִּזְרָח כּוּ׳: לְמֵימְרָא דְּעַכּוֹ לִצְפוֹנָהּ דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָיְימָא?! וּרְמִינְהוּ: הָיָה מְהַלֵּךְ מֵעַכּוֹ לִכְזִיב; מִימִינוֹ – לְמִזְרַח הַדֶּרֶךְ – טְמֵאָה מִשּׁוּם אֶרֶץ הָעַמִּים, וּפְטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וּמִן הַשְּׁבִיעִית, עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ שֶׁהִיא חַיֶּיבֶת.

24 מִשְּׂמֹאלוֹ – לְמַעֲרַב הַדֶּרֶךְ – טְהוֹרָה מִשּׁוּם אֶרֶץ הָעַמִּים, וְחַיֶּיבֶת בְּמַעֲשֵׂר וּבִשְׁבִיעִית, עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ שֶׁהִיא פְּטוּרָה. עַד הֵיכָן? עַד כְּזִיב. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: עַד לַבְלָבוֹ.

25 אָמַר אַבָּיֵי: רְצוּעָה נָפְקָא. וְיָהֵיב תַּנָּא סִימָנָא הָכִי?! אִין; קְרָא נָמֵי יָהֵיב סִימָנָא, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה׳ בְּשִׁילוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל, מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעוֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה, וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה״, וְאָמַר רַב פָּפָּא: לְמִזְרָחָהּ שֶׁל מְסִלָּה.

26 תָּנָא חֲדָא: הַמֵּבִיא גֵּט בִּסְפִינָה – כְּמֵבִיא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְתַנְיָא אִידַּךְ – כְּמֵבִיא בְּחוּצָה לָאָרֶץ!

27 אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לָא קַשְׁיָא, הָא רַבִּי יְהוּדָה הָא רַבָּנַן. דִּתְנַן: עֲפַר חוּצָה לָאָרֶץ הַבָּא בִּסְפִינָה לָאָרֶץ – חַיָּיב בְּמַעֲשֵׂר וּבִשְׁבִיעִית.

28 אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהַסְּפִינָה גּוֹשֶׁשֶׁת, אֲבָל אֵין הַסְּפִינָה גּוֹשֶׁשֶׁת – פָּטוּר.

29 אַבָּיֵי אָמַר: הָא וְהָא רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין הַסְּפִינָה גּוֹשֶׁשֶׁת, כָּאן בִּזְמַן שֶׁהַסְּפִינָה גּוֹשֶׁשֶׁת.

30 אָמַר רַבִּי זֵירָא: עָצִיץ נָקוּב הַמּוּנָּח עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת, בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת רַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנַן.

31 אָמַר רָבָא: דִּילְמָא לָא הִיא – עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הָתָם אֶלָּא בִּסְפִינָה,

פירוש חידושי רמב"ן על גיטין ז׳

1 הא דאמרינן כלילא מנלן דאסור. פירוש לחתנים אבל לשאר אינשי שרי ודומי' דכהן גדול הוא שיש כבוד ושמח' לפניו ורבינא דקא גדיל כלילא לברתיה בהילולה דברתיה הוה וא"ל דומיא דכהן גדול בגברי. ואק"ל דהא תנן במ' סוטה בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות הא פרישו התם מאי עטרות כלות עיר של זהב אבל כלילא בנשי לא גזור אפילו כשהיא כלה ושאר נשים מותרות אפילו בעיר של זהב ולא אסרוה אלא בשבת דהא ר' עקיבא עבד לה לדביתהו ירושלים דדהבא כדאיתא במס' שבת פ' במה אשה שבת דף נ"ט כך פי' ר"ת ז"ל בענין מ"ש זו אפר מקלה שבראשי חתנים שבמקו' גילה שם תהא רעדה על חרבן הבית היינו דכתי' אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.

2 מתוה"א: אמר ליה ריש גלותא לרב הונא כלילא מנא לן דאסור, אמר ליה מדרבנן דתנן בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים וגו', אמר ליה רב חסדא קרא כתיב כה אמר ה' הסר המצנפת והרם העטרה, וכי מה ענין מצנפת אצל עטרה לומר לך כל זמן שמצנפת בראש כהן גדול תהא עטרה בראש כל אדם נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול נסתלקה עטרה מראש כל אדם וגומר. ואמרי' רבינ' אשכחיה למר בר רב אשי דקא גדיל כלילא לברתיה אמר ליה לא סבר לה מר הסר המצנפ' והרם העטרה אמר ליה דומיא דכהן גדול בגברי וההיא לבתו כלה גדיל. וכן הני גברי דאסור להון כלילת חתנים נינהו דעטרות חתנים תנן ודומיא דגברי בנשי מותר, כך פירש רבינו תם ז"ל. נמצאו חתנים אסורין בכל העטרות והכלות מותרות בכולן חוץ מעיר של זהב. ושאר אנשים ונשים מותרין בכולן. וקשה לי מה שאמרו בפ' במה אשה יוצא' נ"ז ע"ב ג' דברים נאמרו באצטמא אין בה משום כלאים ואין מטמא בנגעי' ואין יוצאי' בה לר"ה משו' ר"א בר"ש אמרו אין בה משום עטרות כלות. אלא יש לומר דכל דאנסכא אסור משום עטרות לאו דוקא עיר של זהב ואצטמא יש בה משבצות זהב וכיון דעיקרא בגד לא גזרו. ודרבינא של מיני צבעונין הוה כדקאמר דקא גדיל דומיא דמצנפת דאסורה לחתנים ומותרת לכלות שאי אפשר לכולן לגמרי. והיינו דתניא סתם אי זו היא עטרות כלות עיר של זהב אבל עושה היא כפה של מלח לא התיר בה עטר' שיש בה כסף וזהב אלא של מלח הזו.

3 מתוה"א: שלחו לי' למר עוקב' זמר' מנא לן דאסור שרטט וכתב להו אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, ולשלח להו בשיר לא ישתו יין אי מההיא הוה אמינא דמנא אסור אבל זמרא דפומא שרי קא משמע לן דאסור. ובסוף סוטה אמר רבא אודנא דשמע זמרא תעקר ואמר רבא זמרא בביתה חורבא שנאמר קול ישורר בחלון חרב בסף. אמר רב הונא זמרא דנגרי ודבקרי שרי דגרדאי אסור פירוש שאלו לסייע בכובד מלאכתן ואלו לזמר בעלמא אמר ר' יוחנן כי השותה יין בארבע מיני זמר מביא חמש פורעניות לעולם שנאמר הוי משכימי בבקר שכר ירדופו וכתיב והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם וכתיב בתריה לכן גלה עמי מבלי דעת וגומר. פירש גאון ז"ל הא דאמרינן זמרא בפומא אסור ה"מ כגון נגינות של אהבת אדם לחבירו ולשבח יפה ביפיו כגון ישמעאלים קורין אשער אבל שירות ותושבחות וזכרון חסדיו של הקב"ה אין אדם מישראל נמנע מזאת ומנהג כל ישראל לאמרן בבית חתונה ובבית משתאות בקול נגינות וקול שמחה ולא מצינו מי שמיחה בזאת עד כאן בהלכות רבינו ז"ל.

4 אמר אביי רצועה נפקא. פי' רש"י ז"ל מארץ ישראל ועכו למזרחה של רצועה. ואקשי' ומי חשיבא חדא רצועה לאתנוחי על' סימנא ולא מחוור לי דדלמא רצועה גדולה היתה ותו קשה לי ומאי א"ל לתנא למיתנא והלא על כרחו צריך הוא להודיעו כמה ראשה של רצועה לחייבה במעשר ובשביעית לכלי קדושת הארץ ואפי' לא היתה אלא קטנה ביותר ותו דלא מייתי ראיה כה"ג דקרא לאו לרצועה מתנח סימנא אלא ברצועה הוא דמתנח סימנא לעיר. ועוד שהוא ידוע שעכו על שפת הים הוא וכך אמרו בפסיקתא קול צעקה משער הדגים זו עכו שנתונה על פיהם של דגים. אבל כך אני אומר מתוך הדוחק דמעיקר' קס"ד דעכו לצפון ארץ ישראל היתה וא"י מרובעת מאותו הצד ומעכו ואילך ועכו בכלל חוצה לארץ והיינו דתנן ועכו כצפון אלמא לאו מארץ ישראל היא. והשתא אמרינן דרצועה נפקא מארץ ישראל לצפון לצד מערב ובה חצי עכו ונמשכת אותה רצועה עד כזיב וחצי עכו חוץ מאותה רצועה לצפון ארץ ישראל ובה שנו במשנתנו מעכו ולצפון ועכו כצפון והדרך שמעכו לכזיב ממוצעת בחצי עכו ומכוונת מעכו לכזיב והמהלך בה ימינו למזרח הדרך טמאה זה מצאתי בספר שהעתקתי נ"א ושמאלו למערב הדרך טהור' שהיא אותה רצועה שיוצאה מארץ ישראל ואקשי' א"כ עכו לאו לצפונה לארץ ישראל קיימא כי יהיב תנא סימנא מן הדרך שהולכת מעכו לכזיב לא מפני שביל הדרך עצמה בלבד אלא מפני שהדרך מכוונת למזרח עיר עכו רואין כאלו חוט מתוח ממזרח עכו עד כתיב כזיב והיא מארץ ישראל אלא אי אמרינן עכו לצפונה דארץ ישראל קיימא ומחציה שבמזרח ולצפון עד סוף העולם הוא מחוצה לארץ כדתנן מעכו ולצפון ועכו כצפון א"כ אין הסימן של ההולך מעכו לכזיב אלא משביל הדרך עצמו ויהיב תנא סימנא הכי והלא הדרך פעמים מתעקם ופעמים משתנה לגמרי בשנים מועט' ופריק אין קרא נמי יהיב סימנא הכי ולדידיה יהיב סימנא. וזו היא צורתה כדי שתתבאר למראית העין: והחכם הגדול ר' משה בר חסדאי מפולניא שיחי' ויאריך ימים כתב שנראה שגרסא זו שמועה התלמידים שבשוה מפני שהוקשה עליו כי בפ"ו דמסכת שביעית מייתי לה בתלמוד ירושלמי וגריס לה בהפך וכן כתב בסוף מסכת אהלות תניא העיד רבי יהודה הנחתום על סטר מזרחי שהוא טהור המהלך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ובשביעית שמאלו למערב הדרך טמאה ופטורה ועוד אמר נראה דהכי מוכח במסכת חלה רבן שמעון בן גמליאל אומר שלשה ארצות לחלה מארץ ישראל עד כזיב חלה אחת פי' לפי שהכל מארץ ישראל ויכולין לשמרה בטהרה מכזיב ועד הנהר אמנם ב' חלות א' לאור וא' לכהן של אור יש לה שיעור ושל כהן אי לה שיעור מנהר ולפנים ומאמנם ולפנים ב' חלות א' לאור וא' לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור פי' הנהר הוא הנהר הגדול נהר פרת שהוא במזרחה של ארץ ישראל ומפ' בירושלמי דהכי קתני מכזיב ועד הנהר ומן כזיב ועד אמנם ועל כרחנו כך הוא שאם שניהם ברוח אחד ליתני איזה מהם שהוא יותר רחוק ומפורש התם נמי בירושלמי של אור יש לה שיעור לפי שהוא ארץ ישראל וחלה מן התורה אלא שהיא רחוקה מעיקר ארץ ישראל ואינן יודעין לשמרה בטהרה ושל כהן אין לה שיעור מפני שהיא מדבריה' ולאמנם ולפנים שתיהן מדבריהם מוטב לרבות בנאכלות ולא בנשרפות וזו היא צורתה: כך מפורש שם בתלמוד ארץ ישראל. וא"ת מאי קאמר מאמנם ולפנים והוא לצד פנים ארץ ישראל הוא והו"ל למיתני ולחוץ דהא רישא בלפנים קיימא היינו רצועה יוצאה במקום עכו וכזיב ועולה למעלה לצד מזרח עד הנהר והיינו דקאמרינן מן הנהר שהוא במזרח ולפנים עד כתיב כזיב שהוא מזרחה של ארץ ישראל וכן מאמ' מאמנם ולפנים שאמנם הוא לרוחב כל הצפון ונכנס לתוך הים הוא חוצה לארץ עד כזי' מ"מ קשיא דשמעי' השתא דמכזיב לצד מזרח עד הנהר קדוש טפי מצד מערב. ופי' שמועה זו כך היא שהמקשה היה סבור שהדרך הולך בעקלתון יוצא ונכנס ולעולם עכו לצד מזרח וה"ק היה מהלך מעכו לכזיב וימינו למזרח הדרך והולך מדרו' לצפון פעמים שנכנס הדרך לתוך ארץ ישראל שאפילו למזרח הדרך הוא ארץ ישראל ופעמים שהדרך עולה לתוך ארץ העמי' הוא לצד מזרח שאפי' לצד שמאל הדרך שהוא לצד ארץ ישראל טמאה ולעולם עכו במזרח. ושני אביי רצועה נפקא מרבועה דארץ ישראל לצד צפון ששם עכו וכזיב והמהלך בדרך ימינו לצד מזרח מארץ ישראל ושמאלו לצד מערב לארץ מחוצה לארץ והיינו סטר מזרחי שהוא טהור. ואין פי' שמועה זו עולה כהוגן לפי דעת זו שהרי שנינו מעכו ואילך חוצה לארץ שאין לך בכל ארץ מקום שיהיה כמדינת הים לגיטין ואפשר לי לומר שמה ששנינו במסכת חלה מכזיב ועד הנהר שתי חלות הוא כנגד אותה רצועה שיוצאה מארץ ישראל צפונית מערבית כמו שפירשנו אנו למעלה ואותה רצועה נמשכת מכזיב ולהלן עד טורי אמנום והיא רחבה הרבה לצד מערבה נכנסת להים ובה כזיב נוטה לצד מערבה או על צד מערב יושבה לגמרי על שפת הים ונהר פרת כנגד ארץ ישראל הוא מזרחי לארץ ישראל הולך מדרום אל צפון עד כנגד כזיב וכשהוא מגיע כנגד כזיב הוא מתעקם ויורד ממזרח למערב עד אותה רצועה של ארץ ישראל שבה כזיב ומשם הוא חוזר לילך מדרום לצפון ויורד לו לבבל וההולך מעכו לכזיב כל זמן שימינו למזרח הדרך טמאה משום ארץ העמים ושמאלו הוא לאותה רצועה שיוצאה מארץ ישראל אבל כשהוא כנגד כזיב מתעקם והולך ממזרח למערב באותה רצועה שמארץ ישראל עד שהוא בא לכזיב שהוא נוטה למערבה של רצועה כמו שפירשתי. והיינו דכתי' במקצת נוסחי וימינו למזרח ושמאלו למערב. וזו היא צורתה: ופרטן של דברים ומה שנמצא כתוב בתוספתא ר' יהודה הנחתום על סטר מזרחי שהוא טהור שמא סטר מערבי וכולה ברייתא משובשת ומאן לימא לן דמתרצתא היא. וי"ל שאותה רצועה מארץ ישראל מתרחבת מכזיב ועד טורי אמנום יותר מעכו לכזיב עד שאפילו סטר מזרחי שלדרך עד הנהר הוא טהור. ומיהו סופא משובשתא היא מ"מ ולא סמכינן אלא אגירסא דגמ' דילן ושמעתי' נמי מוכחא.

5 ה"ג בנוסחי: דתניא עפר חוצה לארץ הבא בספינה לארץ וכו'. וברייתא היא והיינו דאמר ר' זירא באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן משמע דאימתי דברייתא אינו לפרש דברי חכמים ואע"ג דמייתי במס' סנהדרין דף כ"ה להא דאמר ר' יוחנן כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים ולא מסיים בה במשנתנו ואמרינן בפ"ב דייני גזרות דף ק"ט בכה"ג מי קאמר במשנתנו בכל מקום קאמר וה"נ אמרינן בפר' הקומץ רבה לא קשיא דהתם בסנהדרין אגב גררא מייתי לה ולא חש לפרושי אבל במס' עירובין דף פ"ב איתא להא דר' יוחנן וגרסינן לה במשנתנו. ואף ע"ג דהא דעפר חוצה לארץ וכו' במשנתנו נשנית במס' חלה כיון שנשנית נמי בברייתא לחלוק הוא אבל אפשר שמי ששנה אימתי במשנה היה סבור שלחלק בא והכי משמע בשחיטת חולין פ' כיסוי דם. כן מצאתי לחכמי הצרפתים ז"ל. ועוד י"ל דגברא אגברא ליכא למירמי כדאמרינן התם במס' סנהדרין דמקשי מהא והאמרת אר"י אינו בא אלא לפרש דברי חכמים ופריק גברא אגברא קא רמית ואף אנו נאמר דר' זירא ור' ירמיה לא סבירא להו דר"י כלל ומשמע נמי דמשנה היא מביא ותנן גרסי' ומיהו לרב נחמן ניחא ואיהו מצי סבר כר' יוחנן. והכי קיי"ל.

6 באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן. פי' ובספינה לא בעי נקובה שסתם ספינה של עץ הוא ובשל עץ לא בעינן נקובה שהעץ מלחלח ואינו מפסיק יניקת הקרקע אבל עציץ סתמו של חרס והחרס מפסי' וכן מפורש בתוספתא הטומן את הלוף בשביעית כיצד יעשה יניחנו בעציץ של חרס כדי שלא יצמח ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר דכתיב ונחתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים פי' לפי שאסור לזרוע בשביעית זה שיש לו לוף בשביעי' כיצד יעשה יניחנו בכלי חרס ויטמננו בקרקע כדי שלא יצמח שאם היה טומנו בכלי עץ היה יונק וצומח והיינו דגרסינן במס' מנחות דף פ"ד תני חדא המעבי' זרעים בעציץ נקוב ובספינה מביא וקורא ותני' אידך מביא ואינו קורא ומפרקינן עציץ אעציץ ל"ק כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב ספינה אספינה נמי ל"ק כאן בשל עץ כאן בשל חרס כלומר הך דקתני מביא וקורא בעציץ נקוב ובספינה של עץ והא דקתני מביא ואינו קורא בעציץ שאינו נקוב ובספינה של חרס שאינה נקוב' שסתם ספינ' כך הוא והיינו שאמרו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ולא כדברי רש"י ז"ל.

« חידושי רמב"ן על גיטין ו׳ ע״ב חידושי רמב"ן על גיטין ח׳ ע״ב »