חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת גיטין ה׳

1 גמרא שנתנו לה כשהוא פקח. עיין מהרש"א. ביאור דבריו דאף דעדיין י"ל דרבה מפרש דנתנו לה כשהיה יכול לדבר ואח"כ נתאלם וא"י לומר, ומהני כתיבתו לענין לשמה. אבל לא לענין קיום, ובעי קיום בחותמו, דאם איתא דמיירי בנתאלם היא גופה קשה אמאי נקט המציאות בנתאלם אחר הנתינה ולא נקט באלם מעיקרא ולמנקט ולא אמר, אע"כ דמיירי בחרש דא"א בענין אחר אלא שנתחרש אח"כ. אמנם לפ"ז קשה לפי האמת לרבא אמאי נקט מתני' בחרש דמוכרח למנקט בנתחרש אחר הנתינה. ולא נקט באמת באלם דמעיקרא ומאי רבותא יותר פקח ונתחרש מאלם מעיקרא. ולזה נ"ל דאף דמהרש"א נקט הסברא. דלענין קיום לא מהני עדות בכתב, לא דס"ל למהרש"א כן לדינא אלא דבל"ז הי' אפשר לומר כן, אבל לקושטא דמלתא גם לענין קיום מהני עדות בכתב, וכמ"ש הר"ן להדי', מש"ה לא נקט הברייתא באלם דהיה אפשר שיכתוב בפ"נ, והוצרך למנקט בחרש דוקא, ולפ"ז מיושב מה דקשה לכאורה על המהרש"א דמאי פרכי' בסוגיין ת"ש המביא גט ולא אמר לה הא בברייתא י"ל דמיירי באלם ומעיד בכתב. ולפי הנ"ל ניחא כיון דבאמת מוכרח אליבא דרבא ממתני' דא"י לומר מדלא נקט ולא אמר, ובאלם משום דגם לענין קיום מהני כתיבתו. ומסתמא בזה הסברא לא פליגי רבה ורבא וא"כ שפיר פריך דא"ל דהברייתא מיירי במעיד מפי כתב דא"כ גם לענין קיום מהני:

2 תד"ה כשניסת, א"נ יאמר דהך כר"מ דטעמא משום קיום. או דהך ברייתא דהכא דיתקיים בחותמיו אתי' כר"י וא"צ כלל לשנויא דכשניסת. ותמיה לי דלמה הוצרכו לזה הא גם למסקנא דלקמן דלאידך לישנא פלוגתא דת"ק ור"י ביחזור דבר לקלקולו ג"כ ניחא, די"ל דהך דג' גיטין פסולים אתי' כר"י ואף בלא ניסת כשר או דהברייתא דהכא אתי' כר"י, ומש"ה מהני קיום דל"ח שיחזור דבר לקלקולו, אבל לרבנן אפילו ניסת לא מהני, והש"ס דפריך הכא והאמרת חיישי' שמא יחזור, היינו ע"כ לפי סוגיא דהכא דאתי' בי תרי לא חיישי', וא"כ ע"כ גם לרבה מתני' דרפ"ב בלא אתי' בי תרי. וא"כ גם לר"י גזרי' שמא יחזור דבר לקלקולו. אבל לר"י בלישנא בתרא דלקמן דפליגי ת"ק ור"י ביחזור דבר לקלקולו. ממילא י"ל דהך ברייתא כר"י. עכ"פ אין חילוק בין דאמרי' דרבה ורבא תנאי היא. או דאמרי' כמסקנא דפליגי ביחזור דבר לקלקולו. וצע"ג:

3 גמרא דאמר בפני שני'. בחי' הרשב"א דדקדק דמשמע במביא בא"י דא"צ לומר בפנ"כ נותנו לה בינו לבינה. וכ"כ בעל העיטור. והקשה דהא קיי"ל כר"א ע"מ כרתי. ולזה כ' דגם בא"י צריך ליתן בפני ב', אלא דבח"ל פעמים שצריך ג' בשהביאו קרוב או אשה ע"ש, ולפ"ז הא דקאמר ר"י אמר בפני ב' לא דמשום אמירתו בעי שיתנו לה בפני ב' דהא בלא"ה צריך ב' משום ע"מ, אלא דבא לומר דמהני במה דנותנו בפני ב'. ור"ח אמר דצריכים ליתן בפני שלשה משום דזימנין דמייתי אשה וכו' ובאמת זהו דוחק לפ' דבפני שנים, היינו דסגי בפני ב'. ולענ"ד היה נראה בפשוטו דבא"י סגי ליתן בפני א' דהשליח גופא מצטרף להיות ע"מ, וכדאמרי' בפ"ב דקידושין הן הן שלוחיו הן הן עדיו, אבל בח"ל צריך ב' להעיד בפניהם בפנ"כ:

4 גמרא והא קיי"ל דבדרבנן עד נעשה דיין. לכאורה קשה, הא זהו ק' גם לס"ד דפליג בטעמא דלשמה או קיום, וא"כ לכ"ע לטעמא דקיום בעי ליתן בפני ג', ויקשה ג"כ הא קיי"ל בדרבנן נעשה דיין, ונראה דלס"ד י"ל דפלוגתא בשליח אשה או קרוב דר"י ס"ל בפני ב' משום לשמה. ור"ח ס"ל בפני ג' משום קיום, ובאמת היכא דהשליח ראוי מצטרף לג'. וזהו בכלל אמרו בפני ג' היינו ג' בהדי שליח. ואם הוא אשה בעי שיתן בפני ג' והא דאמרי' בפני ב' אף דבשליח אשה בלא"ה צריכים ליתנו בפני ב' משום ע"מ, היינו במביא ממדה"י בכל ענין צריך שיתנו בפני ב' בשליח איש או אשה, ור"ח אמר פעמים ג' בשליח אשה. אבל עתה דפליגי בעד נעשה דיין ופלוגתייהו ע"כ בשליח איש שפיר פריך, וק"ל: