מקור בבא מציעא כ״ז
1 בְּלוֹקֵחַ מִן הַתַּגָּר, אֲבָל בְּלוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת – חַיָּיב לְהַחְזִיר. וְכֵן תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּלוֹקֵחַ מִן הַתַּגָּר, אֲבָל בְּלוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת – חַיָּיב לְהַחְזִיר.
2 אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: וְכִי בַּעַל הַבַּיִת בְּעַצְמוֹ דָּשָׁן? אֲמַר לֵיהּ: אֶיסְמְיַהּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא, תִּתַּרְגַּם מַתְנִיתִין כְּגוֹן שֶׁדָּשָׁן עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים.
3 מַתְנִי׳ אַף הַשִּׂמְלָה הָיְתָה בִּכְלַל כׇּל אֵלּוּ, וְלָמָּה יָצָאת? לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ, לוֹמַר לְךָ: מָה שִׂמְלָה מְיוּחֶדֶת, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָנִין וְיֵשׁ לָהּ תּוֹבְעִין, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָנִין וְיֵשׁ לוֹ תּוֹבְעִים חַיָּיב לְהַכְרִיז.
4 גְּמָ׳ מַאי ״בִּכְלַל כׇּל אֵלּוּ״? אָמַר רָבָא: בִּכְלַל ״כׇּל אֲבֵדַת אָחִיךָ״.
5 אָמַר רָבָא: לְמָה לִי דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״שׁוֹר״, ״חֲמוֹר״, ״שֶׂה״ וְ״שִׂמְלָה״?
6 צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא שִׂמְלָה, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי בְּעֵדִים דְּגוּפַהּ וְסִימָנִין דְּגוּפַהּ. אֲבָל חֲמוֹר בְּעֵדִים דְּאוּכָּף וְסִימָנִין דְּאוּכָּף, אֵימָא לָא מַהְדְּרִינַן לֵיהּ, כְּתַב רַחֲמָנָא ״חֲמוֹר״ דַּאֲפִילּוּ חֲמוֹר בְּסִימָנֵי הָאוּכָּף.
7 ״שׁוֹר״ וָ״שֶׂה״, דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? ״שׁוֹר״ – דַּאֲפִילּוּ לְגִיזַּת זְנָבוֹ, וְ״שֶׂה״ – לְגִיזּוֹתָיו. וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״שׁוֹר״, דַּאֲפִילּוּ לְגִיזַּת זְנָבוֹ, וְכׇל שֶׁכֵּן ״שֶׂה״ לְגִיזּוֹתָיו!
8 אֶלָּא אָמַר רָבָא: ״חֲמוֹר״ דְּבוֹר לְרַבִּי יְהוּדָה, וְ״שֶׂה״ דַאֲבֵידָה – לְדִבְרֵי הַכֹּל קַשְׁיָא.
9 וְאֵימָא לִגְלָלִים הוּא דַּאֲתָא? גְּלָלִים – אַפְקוֹרֵי מַפְקַר לְהוּ. וְדִילְמָא לְסִימָנִין הוּא דַּאֲתָא, דְּאִיבַּעְיָא לַן: סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא אוֹ דְרַבָּנַן. כְּתַב רַחֲמָנָא ״שֶׂה״, דַּאֲפִילּוּ בְּסִימָנִין מַהְדְּרִינַן, וְסִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא.
10 אָמְרִי: מִדְּקָתָנֵי לְהוּ תַּנָּא, לְסִימָנִין גַּבֵּי שִׂמְלָה, דְּקָתָנֵי: מָה שִׂמְלָה מְיוּחֶדֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָנִין וְיֵשׁ לָהּ תּוֹבְעִין – חַיָּיב לְהַכְרִיז, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָנִין וְיֵשׁ לוֹ תּוֹבְעִין – חַיָּיב לְהַכְרִיז. שְׁמַע מִינַּהּ דְּ״שֶׂה״ לָאו לְסִימָנִין הוּא דַּאֲתָא.
11 תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲשֶׁר תֹּאבַד״ – פְּרָט לַאֲבֵידָה שֶׁאֵין בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״וּמְצָאתָהּ״ – פְּרָט לַאֲבֵידָה שֶׁאֵין בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה.
12 מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר אַבָּיֵי: מַשְׁמָעוּת דּוֹרְשִׁין אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. מָר נָפְקָא לֵיהּ מֵ״אֲשֶׁר תֹּאבַד״ וּמָר נָפְקָא לֵיהּ מִ״וּמְצָאתָהּ״.
13 וּלְמַאן דְּנָפְקָא לֵיהּ מֵ״אֲשֶׁר תֹּאבַד״ הַאי ״וּמְצָאתָהּ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ?
14 הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבְנַאי, דְּאָמַר רַבְנַאי: ״וּמְצָאתָהּ״ – דַּאֲתַאי לִידֵיהּ מַשְׁמַע.
15 וּלְמַאן דְּנָפְקָא לֵיהּ מִ״וּמְצָאתָהּ״, הַאי ״אֲשֶׁר תֹּאבַד״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ?
16 מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹחָנָן. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מִנַּיִין לַאֲבֵידָה שֶׁשְּׁטָפָהּ נָהָר שֶׁהִיא מוּתֶּרֶת? שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכׇל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ״ – מִי שֶׁאֲבוּדָה הֵימֶנּוּ וּמְצוּיָה אֵצֶל כׇּל אָדָם, יָצְתָה זוֹ שֶׁאֲבוּדָה הֵימֶנּוּ וְאֵינָהּ מְצוּיָה אֵצֶל כׇּל אָדָם.
17 וְאִידַּךְ, הָא דְּרַבְנַאי מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״וּמְצָאתָהּ״.
18 וְאִידַּךְ, הָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ ״מִמֶּנּוּ״. וְאִידָּךְ? ״מִמֶּנּוּ״ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ.
19 רָבָא אָמַר: פְּרוּטָה שֶׁהוּזְלָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, מַאן דְּאָמַר מֵ״אֲשֶׁר תֹּאבַד״ – אִיכָּא, וּמַאן דְּאָמַר מִ״וּמְצָאתָהּ״ – לֵיכָּא.
20 וּלְמַאן דְּאָמַר ״אֲשֶׁר תֹּאבַד״ – הָא בָּעֵינַן ״וּמְצָאתָהּ״, וְלֵיכָּא!
21 אֶלָּא: פְּרוּטָה שֶׁהוּקְרָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, מַאן דְּאָמַר ״וּמְצָאתָהּ״ – אִיכָּא, וּמַאן דְּאָמַר ״אֲשֶׁר תֹּאבַד״ – לֵיכָּא.
22 וּלְמַאן דְּאָמַר ״וּמְצָאתָהּ״, הָא בָּעֵינַן ״אֲשֶׁר תֹּאבַד״ וְלֵיכָּא!
23 אֶלָּא פְּרוּטָה שֶׁהוּקְרָה וְהוּזְלָה וְחָזְרָה וְהוּקְרָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. מַאן דְּאָמַר ״אֲשֶׁר תֹּאבַד״ – אִיכָּא. וּמַאן דְּאָמַר ״וּמְצָאתָהּ״ – בָּעֵינַן דְּאִית בַּהּ שִׁיעוּר מְצִיאָה מִשְּׁעַת אֲבֵידָה וְעַד שְׁעַת מְצִיאָה.
24 אִיבַּעְיָא לְהוּ: סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא אוֹ דְרַבָּנַן? מַאי נָפְקָא מִינַּהּ?
25 לְאַהְדּוֹרֵי גֵּט אִשָּׁה בְּסִימָנִים. אִי אָמְרַתְּ דְּאוֹרָיְיתָא – מַהְדְּרִינַן, וְאִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן – כִּי עֲבוּד רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא בְּמָמוֹנָא, אֲבָל בְּאִיסּוּרָא – לָא עֲבוּד רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא.
26 תָּא שְׁמַע: אַף הַשִּׂמְלָה הָיְתָה בִּכְלַל כׇּל אֵלּוּ, וְלָמָּה יָצָאת לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ? וְלוֹמַר לְךָ: מָה שִׂמְלָה מְיוּחֶדֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ סִימָנִין וְיֵשׁ לָהּ תּוֹבְעִין חַיָּיב לְהַכְרִיז, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ סִימָנִין וְיֵשׁ לוֹ תּוֹבְעִין חַיָּיב לְהַכְרִיז. תַּנָּא: תּוֹבְעִין אִצְטְרִיכָא לֵיהּ, סִימָנִין כְּדִי נַסְבַהּ.
27 תָּא שְׁמַע: חֲמוֹר בְּסִימָנֵי אוּכָּף. אֵימָא ״בְּעֵדֵי אוּכָּף״.
28 תָּא שְׁמַע: ״וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ״. וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לוֹ קוֹדֶם שֶׁיִּדְרְשֶׁנּוּ?! אֶלָּא דׇּרְשֵׁהוּ אִם רַמַּאי הוּא אוֹ אֵינוֹ רַמַּאי.
29 מַאי לָאו בְּסִימָנִין? לֹא, בְּעֵדִים.
30 תָּא שְׁמַע: אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַל פַּרְצוּף הַפָּנִים עִם הַחוֹטֶם, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ סִימָנִין בְּגוּפוֹ וּבְכֵלָיו.
31 שְׁמַע מִינַּהּ סִימָנִין לָאו דְּאוֹרָיְיתָא! אָמְרִי: גּוּפוֹ – דְּאָרוֹךְ וְגוּץ. כֵּלָיו – דְּחָיְישִׁינַן לִשְׁאֵלָה.
32 אִי חָיְישִׁינַן לִשְׁאֵלָה, חֲמוֹר בְּסִימָנֵי אוּכָּף הֵיכִי מַהְדְּרִינַן? אָמְרִי: אוּכָּף, לָא שָׁאיְלִי אִינָשֵׁי אוּכָּפָא, מִשּׁוּם דִּמְסַקֵּב לֵיהּ לַחֲמָרָא.
33 אִיבָּעֵית אֵימָא: כֵּלָיו בְּחִיוָּרֵי וּבְסוּמְקִי.
34 אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: מְצָאוֹ קָשׁוּר בְּכִיס אוֹ בְּאַרְנָקִי וּבְטַבַּעַת, אוֹ שֶׁמְּצָאוֹ בֵּין כֵּלָיו, אֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה – כָּשֵׁר. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חָיְישִׁינַן לִשְׁאֵלָה, כִּי מְצָאוֹ קָשׁוּר בְּכִיס אַמַּאי כָּשֵׁר? נֵיחוּשׁ לִשְׁאֵלָה!
35 אָמְרִי: כִּיס וְאַרְנָקִי וְטַבַּעַת לָא מַשְׁאֲלִי אִינָשֵׁי. כִּיס וְאַרְנָקִי – מִשּׁוּם דִּמְסַמְּנִי, וְטַבַּעַת – מִשּׁוּם דִּמְזַיֵּיף.
36 לֵימָא כְתַנָּאֵי: אֵין מְעִידִין עַל הַשּׁוּמָא, וְאֶלְעָזָר בֶּן מַהֲבַאי אוֹמֵר: מְעִידִין עַל הַשּׁוּמָא. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי? דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: סִימָנִין דְּרַבָּנַן, וְאֶלְעָזָר בֶּן מַהֲבַאי סָבַר: סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא.
37 אָמַר רָבָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא, וְהָכָא בְּשׁוּמָא מְצוּיָה בְּבֶן גִּילוֹ קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: שׁוּמָא מְצוּיָה בְּבֶן גִּילוֹ, וּמָר סָבַר: שׁוּמָא אֵינָהּ מְצוּיָה בְּבֶן גִּילוֹ.
38 אִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא שׁוּמָא אֵינָהּ מְצוּיָה בְּבֶן גִּילוֹ, וְהָכָא בְּסִימָנִין הָעֲשׂוּיִן לְהִשְׁתַּנּוֹת לְאַחַר מִיתָה קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: סִימָנִין עֲשׂוּיִם לְהִשְׁתַּנּוֹת לְאַחַר מִיתָה. וּמָר סָבַר: סִימָנִין אֵין עֲשׂוּיִם לְהִשְׁתַּנּוֹת לְאַחַר מִיתָה.
39 אִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא שׁוּמָא אֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְהִשְׁתַּנּוֹת לְאַחַר מִיתָה, וְסִימָנִין דְּרַבָּנַן, וְהָכָא בְּשׁוּמָא סִימָן מוּבְהָק הוּא קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: שׁוּמָא סִימָן מוּבְהָק הוּא, וּמָר סָבַר: שׁוּמָא לָאו סִימָן מוּבְהָק הוּא.
40 אָמַר רָבָא: אִם תִּמְצֵי לוֹמַר סִימָנִין לָאו דְּאוֹרָיְיתָא, הֵיכִי מַהְדְּרִינַן אֲבֵידְתָּא בְּסִימָנִין? דְּנִיחָא לֵיהּ לְמוֹצֵא אֲבֵידָה דְּנַהְדַּר בְּסִימָנִין, כִּי הֵיכִי דְּכִי אָבְדָה לֵיהּ לְדִידֵהּ נָמֵי נַהְדְּרוּ לֵיהּ בְּסִימָנִין.
41 אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא לְרָבָא: וְכִי אָדָם עוֹשֶׂה טוֹבָה לְעַצְמוֹ בְּמָמוֹן שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ?
42 אֶלָּא נִיחָא לֵיהּ לְבַעַל אֲבֵידָה לְמֵיהַב סִימָנִין וּלְמִשְׁקְלֵיהּ. מִידָּע יָדַע דְּעֵדִים לֵית לֵיהּ, וּמֵימָר אָמַר: כּוּלֵּי עָלְמָא לָא יָדְעִי סִימָנִין מוּבְהָקִים דִּידַהּ, וַאֲנָא יָהֵיבְנָא סִימָנִין מוּבְהָקִים דִּידַהּ וְשָׁקֵלְנָא לַהּ.
43 אֶלָּא הָא דִּתְנַן, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֶחָד הַלֹּוֶה מִשְּׁלֹשָׁה – יַחְזִיר לַלֹּוֶה, שְׁלֹשָׁה שֶׁלָּווּ מִן הָאֶחָד – יַחְזִיר לַמַּלְוֶה. נִיחָא לֵיהּ לְלֹוֶה לְאַהְדּוֹרֵי לֵיהּ לְמַלְוֶה?
44 אֲמַר לֵיהּ: הָתָם סְבָרָא הוּא, אֶחָד הַלֹּוֶה מִשְּׁלֹשָׁה יַחְזִיר לַלֹּוֶה – דְּגַבֵּי לֹוֶה שְׁכִיחִי, גַּבֵּי מַלְוֶה לָא שְׁכִיחִי. שְׁמַע מִינַּהּ מִלֹּוֶה נְפוּל. שְׁלֹשָׁה שֶׁלָּווּ מֵאֶחָד יַחְזִיר לַמַּלְוֶה – דְּגַבֵּי מַלְוֶה שְׁכִיחִי, גַּבֵּי לֹוֶה לָא שְׁכִיחִי.
פירוש חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת בבא מציעא כ״ז
1 תד"ה מה שמלה וכו' אפי' אי סימני' לד"א. נראה בבירור דברי תוס' דבלא סוגיא דב"ק היינו דנין דהא דיאוש קונה הוא מסברא ולא היה קשה דכיון דסי' לד"א א"כ האיך אמרה תורה להחזיר אבידה הא הוי יאוש בעלים כמו לדידן בא"ב סי', די"ל באמת לא מחזירים אבידה בעדים אלא ביש בו סי' מובהק דוקא דלא הוי יאוש, והא דמשנינן לקמן חמור בעדי אוכף היינו בסי' מובהקין דאוכף, אף דכיון דהוי סימ' מובהקי' הוי כמו עדי' להכי נקט עדי אוכף, אבל באמת עדים לחוד לא מהני דהוי יאוש, אבל למה דמשמע מסוגי' דב"ק דילפי' מקרא דיאוש מהני באבידה והיינו משמלה, ולזה שפיר הקשו דלמ"ד סי' לד"א היכי ילפי' מזה דין יאוש דהא ע"כ ל"ל דדרשי' מה שמלה דיש בו סי' מובהק דא"כ למאי צריכים לדחוק לקמן סימנים כדי נסבא, הא הדרש מדוייק היטב, מה שמלה יש בו סי' מובהק, אע"כ מדלא משנינן הכי דאין זה ברור כ"כ דסתם שלמה דיש בו סי' מובהק, מש"ה משני תובעין אצטריך לי' והיינו לענין דבעינן זה יש בו שוה פרוטה כמו שכ' בשיטה מקובצת בשם הרבה ראשונים, וא"כ אף דמשכחת לה חזרת אבידה מה"ת ביש בו סי' מובהק, מ"מ כיון דלאו משמלה ילפי' לה, א"כ מנ"ל הדין דיאוש קונה: אמנם מ"מ דחיקי לי טובא לומר דבל"ז היה ס"ל לתוס' דמה דמשנינן בעדי אוכף היינו בסימנים מובהקים דאף דהרבה מראשונים כתבו כן דלאו דוקא בעדי אוכף דה"ה בסימנים מובהקי' דכעדים דמי, ע"מ שייך רק אם הדין אמת דעדים בלא סימנים וסימנים בלא עדים דמהני, בזה שייך לומר דעדים לאו דוקא דה"ה בסימנים מובהקי', אבל לומר דעדים לא מהני דהוי יאוש אא"כ דיש בו סימנים מובהקי' וא"כ ממילא לא צריך לעדים, וא"כ עדי אוכף דנקט הוא דבר שאינו דהא לא משכחת מעליותא בעדים, וא"כ בלא סוגיא דב"ק הו"ל להקשות דאי סימני' לד"א דמהדרינן בעדי אוכף הא מ"מ הוי יאוש כמו לדידן בא"ב סי' ולזה מוכרחים להסכים לדברי מהר"ם לובלין דפי' בלא סוגיא דב"ק הי' מקום לומר דתקנת חכמי' הוא דיאוש קונה באבידה ומדאוריית' לא קני יאוש ודברי תוס' מרווחים:
2 בא"ד שיאמר להם מכירים אתם וכו'. לכאורה קשה לרבה דס"ל דסי' העשוי לידרס לא הוי סי' היינו דמתייאשי' דסוברים שיושחת ויודרס הסי', הא מ"מ לענין זה יש תועלת הסי' להזכיר ולשאול את העדים מכירים אתם כריכות שלי שהיה בו סי' כך וכך והמה יכירו בטב"ע, בשלמא לפי אידך סברת תוס' דהמוצא לא יוציא השמלה להראותה לכל אדם אלא למי שנתן סי'. מש"ה בעשוי לידרס דלא יהיה בידו ליתן סי' ולא יוציא המוצא השמלה ולא יתברר בעדים, וכן למה שכ' השיטה מקובצת בשם הריטב"א דע"י סימנים שרואי' העדים מכירים אותו בטב"ע, אבל לפי סברת תוס' דע"י סי' יכול לחקור העדים אם מכירים שמלה שלו שהיה בו כך וכך סי', א"כ קשה כנ"ל, ואפשר לומר דתוס' לשיטתייהו דכ' לעיל דף כד ע"א ד"ה ומודה וכו' דהנך דמתני' אין שייך בהם טב"ע, א"כ בכריכות דליכא טב"ע בודאי נא ימצאו עדי' ומש"ה הוי יאוש:
3 גמרא אלא פרוטה שהוקרה והוזלה וחזר והוקרה. וקשה לי דהא מרא דהך שמעתא הוא רבא דס"ל ישל"מ הוי יאוש והכא בשעה שהוזל הוי יאוש בעלים דהמוצא בזמן ההוא יחזיק לעצמו ואף דל"י שנשאר מונח עד שהוזל ואולי כבר נמצא בעת היוקר, הא מ"מ אנו דנין בשעה שהוזל אלו הוי ידע שאבידתו עדיין לא נמצא היה מייאש, וביותר קשה למאי דאמרי' מעיקרא אלא פרוטה שהוקרה, א"כ הא כיון דנאבד ממנו בשעת הזול הוי יאוש מדעת, ואפשר לדחוק דמיירי בדברים שאינם חשובים ויש לחוש דלא נודע לבעלים עד שהוקר, אבל מ"מ לרבא דהוא מרא דשמעת' קשה, וצ"ע:
4 גמרא טבעת לא משאלי אנשי. בב"י בתשוב' כ' דלמ"ד סי' לד"א כיון דבעי סי' ברור ומובהק יותר גם בכלים אלו דלא שכיח להשאיל חיישי' לשאלה ע"ש, וכבר תמהו האחרונים דא"כ ישאר הקושיא להך מ"ד חמור בעדי אוכף היכי מהדרינן הא לדידי' בכל מילי חיישי' לשאלה, ובאמת לולי דברי הב"י היה אפשר לדון ולחלק דהכא ביש עדי אוכף כיון דהוי בירור גמור דאוכף שלו לא חיישי' נחשש רחוק דהשאיל אוכף, דלא משאלי, אבל ע"י סי' מובהק דאוכף דאף דסי' מובהק מהני, מ"מ יש חשש מיעוט דמיעוטא דמזדמן שנים בשוה בסי' מובהק, דהא חזינן דסימנים מובהקי' ועדים ינתן לעדים, וא"כ י"ל דע"י ב' חששות דשמא אתרמי סי' מובהק כזה, ושמא השאיל לאחר עי"ז לא מקרי מובהק, והיה מרווח בזה מה דהקשו הראשונים אמאי משני לעיל בעדי אוכף ולא משני בסי' מובהק, והיינו דבאמת לא מהני סברת צירוף החשש לשאלה, אבל לשיטת הב"י דאפי' עדים מעידים על כליו חיישי' לשאלה יקשה כנ"ל, ונלענ"ד די"ל דבאמת לא מהדרינן רק כשיש סי' אמצעי בחמור ועדים, או סי' מובהק באוכף דבזה לא חיישי' שהשאיל האוכף למי שחמורו דומה לחמור שלו בסימנים אמצעים, ודמי לשאלה דיחיד, ובאמת כשמעידים על סי' בגופו ועדי' על כליו, דמשיאין את אשתו. והנה גם בלאו דברי הב"י בהמתקת סברתו דכיון דיש חשש שאלה מש"ה לא הוי מובהק, יש עוד דרך לדון לדינא כהב"י והיינו לכאורה קשה לי כיון דדרשי' חמור לעדי אוכף, וע"כ הא דצריך קרא היינו לאשמועינן דבדבר שאין דרכו להשאיל ל"ח לשאלה, א"כ היא גופא קשה מנ"ל לחז"ל למדרש דמהדרינן חמור בעדי אוכף מיתור' דחמור, דלמא באמת בכה"ג לא מהדרינן דחיישי' לשאלה, וקרא דחמור אתי להורות דסי' בגוף החמור מהדרינן וללמד דסי' דאורייתא דהרי חזינן לעיל דבעי למימר דשה דמיותר אתי לסי' דאורייתא, אלא דמסקנא לא קאי הכי מדלא נקט מתני' הך דרשא והיינו כפירש"י דידעי חז"ל איזה דרש ללמוד ממנו, אלא דאנן לא ידעי' לה, וא"כ תקשה לקושטא דמלתא על חז"ל דמנ"ל דסי' דרבנן נהי דלא ס"ל לימוד דשלמה דלמא חמור להכי הוא דאתי ומהדרינן חמור בסימנים חמור, אבל בעדי אוכף לא מהדרינן דחיישינן לשאלה, ולזה צ"ל דבאמת מספקי לי' לחז"ל לאיזה דרשא תדרש יתורא דחמור ומספק חד צד לא מהדרינן דשה אתי לאידך דרשא, וא"כ לא מהדרינן רק ביש בו תרתי למעליות' סי' אמצעי בחמור ועדי אוכף והיינו כמ"ש לעיל בשיטת הב"י ויעויין בהרמב"ן במלחמות במ"ש לפרש הא דמשני הש"ס לא בעדי', היינו דקרא משמיענו דמתני' בעדי אריגה ולא בעי עדי נפילה דל"ח למכירה, ביאור דבריו הא דבאמת לא דרשי' דקרא אשמועי' דצריך לדרוש אם הוא רמאי דהיינו עד שיברר שהוא שלו דבעי עדי נפילה דוקא ולאורוי' דלא מהני עדי אריגה והכי משמע פשיטא דקרא דבא להחמיר על התובע שיהיה דרישה בבירור, וצ"ל דהסברא פשוטה דבעי עדי נפילה, וע"כ אתי לאורויא דלא בעי עדי נפילה, וא"כ לכאורה קשה דהא חזינן למ"ד סי' דאוריית' דליכא יתורא דקרא, ואפ"ה הדין דמחזיר' בעדי אריגה הרי דסברא חיצונית דמהני עדי אריגה, וצ"ל דזה תלוי בזה למ"ד סי' דאוריית' כיון דלא בעי בירור גמור ממילא מסתבר דמהני עדי אריגה, אבל למ"ד סימני' דרבנן דבעי בירור, יותר הסברא נוטה דבעי עדי נפילה והיינו כעין סברת הרא"ש לענין שאלה וע"כ הקרא אתי דמהני עדי אריגה, ואולם תמוה לי על הרמב"ן דלמאי צריך קרא האיך ס"ד למדרש דמהני עדי אריגה הא בלא"ה ידעי' מדאצטריך קרא דחמור דמהדרינן בעדי אוכף ולאורויי' דל"ח לשאלה דאוכף, ואם איתא דבעי עדי נפילה א"כ לא מהדרינן רק בעדי נפילה וליכא חידוש כלל. וצ"ע גם ביסוד פירושא דהש"ס דמשני לא בעדי אוכף, דנתחבטו בה הראשוני' לא ידעתי אמאי לא פירשו בפשוטו די"ל למ"ד סימנים דרבנן באמת היה ראוי ללמוד משאלה דסימנים דאורייתא או לפמ"ש לעיל דהא ראוי להסתפק אי חמור אתי לסי' דאורייתא לזה כ' עד דרוש אחיך דבעי' בירור גמור היינו בעדים ולא סימנים, כך נלענ"ד בעזה"י:
5 גמרא אמר רבא את"ל סי' לד"א היכי מהדרי' אבידה בסי', לכאורה קשה היכא מצינו מפורש דמהדרינן בסי' הא במתני' קתני רק דחייב להכריז וזה אפי' מדין תורה דצריך להכריז דשמא יבואו עדים ויכירו, ומתני' דלקמן דקתני אמר אבידה ול"א סי', הא מסקי' ול"א סי' מובהקי' דידי', אבל מ"מ ראיה ליכא. דדלמא באמת לא מהדרינן בסי' ומתניתין מפרשא דל"א סי' מובהקי' ממש דלא מחזירי', והיה נראה דלפמ"ש תוס' לעיל דתועלת הסי' דיזכיר לעדים שראו אצלו חפץ בסי' כזה וכזה וכבר כתבנו לעיל דבסי' מקום ומנין לא שייך זה, ולזה שפיר אמר רב דמוכח דתקנת חז"ל דמהדרי' מהא דכריכות ברה"י דחייב להכריז משום מקום דבסי' כזה ל"ש דיזכיר לעדי' כנ"ל, אע"כ דיקזיר בסי': ואולם קשה לפ"ז נצטרך לומר הא דמשני ניחא ליה למוצא אבידה אף בלא התקנה היה בזה יאוש בעלים ויהיה שלו, מ"מ ניחא ליה בזה, א"כ מה פרכי' עלה וכי אדם עושה טובה לעצמו בממון שאינו שלו, הא אין מפסיד בזה לשום אדם דאם הדין דלא מחזירי' הוי יאוש בעלי', ודלמא בסי' אחר דשייך שיזכיר לעדי' באמת לא מחזירי', ונ"ל דלק"מ די"ל דבודאי בסי' מקום ומנין ל"ש ניחא ליה למוצא אבידה כיון דיותר טוב לו שלא יחזיר ויהי' יאוש בעלי' אלא דאף בקושי' רבא מתחילה היכי מהדרינן אבידתו בסי' היינו על סי' מקום וכנ"ל, מ"מ במה שהי' ניחא ליה למוצא אבידה וכו', מוכח באמת דחכמים תקנו על כל סי' להחזיר ומטעם כיון דרוב פעמים ניחא ליה להמוצא אבידה, מש"ה לא פליגי רבנן ותקנו להחזיר אף בסי' מקום, דאף דפרכי' משטרות ול"א לא פלוג, היינו דמ"מ אין לחז"ל להפסיד ללוה, אבל הכא לגבי המוצא לא מקרי פסידא דהוא רק גרס שלא יתייאשו הבעלי' וכנ"ל, אלא דאין לו טובה בזה, מש"ה ל"א לא פלוג ולזה שפיר פריך וכי עושה טובה בממון שאינו שלו דממנ"פ אם הדין דיחזיר רק בסי' מקום ומנין הלא בזה ליכא טיבותא להמוצא, ואם תקנו גם בסי' בגופ', בזה יקשה האיך עושה טובה בממון שאינו שלו. ולפמ"ש תוס' לעיל דבדברים הנזכרי' במתני' ל"ש בהו טב"ע ממילא ניחא, אע"כ חיוב הכרזה רק שיחזיר ע"י סי' ונכון: