רא"ה על ברכות מ״ב

1 רב הונא אכל מפת הבאה בכיסנין. פי' פת שבתוכה פירות. תריסר ריפתי בני תלתא תלתא לקבא ולא בריך. פי' לאחריו שלש ברכות. אמר רב נחמן עדיין כפין הוא. פי' כיון שלא בירך אחריהם שלש ברכות גלי אדעתיה שלא לקביעות אכילה אכלן דאכתי כפין הוא. הדר אמר רב נחמן כל שאחרים קובעין עליו סעודה צריך לברך. כלומר אע"פ שזה אינו קובע סעודתו עליו ואינו אוכל ממנו לקביעות, כל שהוא אוכל מהם כל כך שאחרים בכיוצא בזה קובעין עליו סעודה צריך לברך אחריו שלש ברכות.

2 וכתב רבינו ז"ל דמסקנא היכא דאכיל להו בתורת כסנין. כלומר בתורת פירות שאינו קובע סעודתו עליו. בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום. פי' וזו ודאי טעות סופר הוא, ורבינו ז"ל ודאי הכי קאמר ולבסוף מעין שלש. והיכא דאכיל לה בתורת קביעותא מברך עלייהו המוציא ושלש ברכות דאמר רב יהודה אמר שמואל לחמניות מערבין בהן. כלומר עירובי חצרות דבעינן פת. ומברכין עליהן המוציא. פי' והיינו פת הבאה בכסנין. ואוקימנא בדקבע סעודתיה עלייהו.

3 רי"ף ל, א רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב נתן בתר דגמור סעודתייהו שדו להו מידי קמייהו ויתבי ואכלי. פי' ודאי הני דאכלי מברכי הוו דהא אמרינן דגמור סעודתייהו והוו להו הני דברים הבאים לאחר הסעודה ושלא מחמת הסעודה דטעונין ברכה כדאיתא לעיל מא, ב. אמר ליה לא סבר ליה מר גמר אסור לאכול. פי' ואפילו בברכה לפי שהוקבע לברכת המזון וחייב לברך ברכת המזון תחלה. אמר ליה סילק איתמר. כלומר סילק השולחן.

4 ולית הילכתא הכי אלא כל שלא נטל ידיו לברכה מצי אכיל כדאמרינן בגמרא ולית הילכתא ככל הני שמעתתא, כלומר דגמר וסילק, אלא כי הא דאמר רב חייא בר אשי אמר רב שלש תכיפות הן תיכף לסמיכה שחיטה, פי' וסמך ושחט, תיכף לגאולה תפלה תיכף לנטילת ידים ברכה. פי' לאו לחיוביה לברוכי לאלתר, אלא למימרא למיתסר ליה למיכל ולמישתי עד דמברך ברכת המזון, דהא קביל עליה לברוכי ברכת המזון, הא כל היכא דליכא נטילת ידים לא מיתסר ליה למיכל ולמישתי משום ברכת מזונא, ואי משום דהוה נמלך, כד הדר אכיל סגי ליה במברך לפניו, והא דאמרינן בפסחים קג, ב דאמר להו רב ייבא סבא לתלמידי דרב משמיה דרב כיון דאמריתו הב וניבריך איתסר לכו למישתי דאתי לעכובינהו משום אמירה בלחוד ולאו משום נטילת ידים ותרוייהו משמיה דרב, הא פריש לה רבינו ז"ל התם דבלא ברכת היין קאמר, וכיון דכן מוטב ליברכו ברכת מזונא ומברכי אכסא ברכת היין והדר שתו אדנפשייהו בלא ברכת היין, ובלבד דלא הוי נמלך, מכי שתו השתא ומברכי ברכת היין והדר תו בעי לברוכי ברכת היין אכסא דברכת מזונא.

5 מתני'. בירך על היין שלפני המזון פטר היין שלאחר המזון בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר הפרפרת שלאחר המזון בירך על הפת פטר על הפרפרת. פי' פת הבאה בכסנין וכיוצא בו כדפרישנא לעיל מא, ב, וכל שכן מעשה קדרה שהן טפלה לפעמים עם הפת שנאכלין עמו והכי איתא בגמרא מב, ב, והני דהוו מזון פטר פת לכלהו בתוך הסעודה ואפילו שלא מחמת סעודה כדמוכח במאי דפרישנא בגמרא. בירך על הפרפרת לא פטר את הפת. פי' אבל מעשה קדרה פטר, פי' בבאים בתוך סעודתו של פרפרת ואפילו שלא מחמת סעודה, דמעשה קדרה לגבי פרפרת כפרפרת לגבי פת, ומעשה קדרה היינו אורז ודיסא וסלקא וטרגיז וטיסני כדאיתא לעיל בגמרא לז, א והם מיני מאכל של חטה, והוא הדין פת דוחן ובשר וגבינה וביצים ודגים ותבשיל וכל דברים המיוחדים למזון דכלהו פטר פרפרת ואפילו שלא מחמת סעודה, והכי מוכח במאי דפרישנא בגמרא. בית שמאי אומרים אף לא מעשה קדרה.

6 בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא בשבתות וימים טובים הואיל ואדם קובע סעודתו על היין אבל בשאר ימות השנה בירך על היין שלפני המזון לא פטר היין שלאחר המזון. נסחא אחרינא, אבל בשאר ימים מברך על כל כוס וכוס. פי' משום דלא הוה להו חמרא ועל כל כוס וכוס הוה ליה נמלך, פי' וסברא דרבוותא ז"ל דהתם הוא לדידהו דלא שכיח להו חמרא, ולהכי שני להו דינא בשבתות וימים טובים דההיא שעתא בלחוד הוה להו חמרא, אבל לדידן השתא דשכיח לן חמרא, כלהו יומי לענין זה כשבתות וימים טובים. וכתב רבינו ז"ל פירוש היין ששותין לאחר הסעודה ועדיין לא בירכו ברכת המזון הוא הנקרא יין שלאחר המזון אבל אם בירכו ברכת המזון יין שלאחר ברכת המזון מקרי וצריך לברך עליו ואינו נפטר בברכה שבירך על היין שלפני המזון לא שנא חול ולא שנא ימים טובים ושבתות כדגרסינן בערבי פסחים קג, ב אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב אחא בריה דרב איקא אמימר בריך אכל כסא וכסא מר זוטרא בריך אכסא קמא ואכסא בתרא, פי' כסא דברכתא, רב אשי בריך אכסא קמא ותו לא בריך אמר רב אחא בריה דרבא אנן כמאן נעביד אמימר אמר נמלך אנא מר זוטרא אמר אנא דעבדי כתלמידי דרב דרב כהנא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא והוה קאי עילויהו רב ייבא סבא אמרי ליה הב ונבריך ולבסוף אמרו הב ונשתי אמר להו הכי קאמר רב כיון דאמריתו הב ונבריך איתסר לכו למישתי. פי' בלא ברכת היין, משום דברכת המזון קובעת ברכת היין לכוס שלה, ומכי אמר הב וניבריך הוה ליה כמאן דבריך ברכת המזון. וכן הלכה.

7 רי"ף ל, ב רב יצחק בר יוסף איקלע לבי אביי ביום טוב חזייה דבריך והדר בריך אמר ליה לא סבר מר להא דרבי יהושע בן לוי דאמר בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון אמר ליה אנא נמלך אנא.

8 בא להם יין בתוך המזון אפילו בשבתות וימים טובים אינו פוטר יין שלאחר המזון משום דזה לשרות. פי' דהיינו יין שבתוך המזון. וזה לשתות. פי' דהיינו יין שלאחר המזון. פי' דהאי דלשרות הוי כאכילה ואינו בדין לאכילה שיפטור שתיה דתרי עניני נינהו. פי' ומיהו יין שלפני המזון פוטר יין שבתוך המזון, דאי משום דדמי לשתיה קצת דמכל מקום משקה הוא, הרי יין שלפני המזון פוטרו, ואי משום דדמי לאכילה, הרי הוא כדברים הבאים בתוך סעודה מחמת סעודה שהם פטורים וזה ברור.

9 מתני'. היו יושבין כל אחד ואחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכלן. פי' דרכן היה כשמתחברין לאכול בחבורה אחת שכל אחד מיסב על מטתו, וכן לפי מנהגנו עכשיו לאכול בשולחן אחד או בלא שולחן במפה אחת, ואשמעינן מתניתין דקביעותא לא תליא בישיבה, והדין כן לפי שיש כמה יושבים וכל אחד חלוק לעצמו באכילתו ואין דעת אחד מהם להתחבר עם חבירו ולא להמתינו כלל, אלא הדין תלוי בקביעות שיקבעו לאכול בחבורה אחת לאכול יחד ולהמתין זה את זה כדרך חבורה ולעשות לזה הוכח.

10 והוי יודע כלל לברכת הנהנין שכשם שיצא אינו מוציא כך אף על פי שלא יצא דאינו מוציא אלא בשהן דרך קביעות וחבורה לפי שהן כגוף אחד וחשובין כאילו כל אחד ואחד מברך.

11 ובכולן אמרו בין בפת בין במיני פירות כשהן דרך קביעות וחבורה, שלענין ברכה שלפניהם, שאחד מברך לכלן, ואפילו בברכת שהכל, והיינו מעשה דבר קפרא דלעיל לט, א דנתן רשות לאחד לברך, בין בשלשה בין בשנים, אבל לענין ברכה שלאחריו, אפילו דשבעת המינין דברכה שלהם מעין שלש, שכיון שכולן חוץ מן הפת אינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן כדאיתא בפסחים קא, ב וכל אחד ואחד לאלתר שאכל יכול לילך למקום שירצה ולברך, לא הויא קביעותן קביעות לענין ברכה לאחריו ואין אחד מברך לכלן, והיינו דאמרינן בחולין קו, א אין זמון לפירות ולענין ברכה לאחריהן.

12 בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו. פי' בורא פרי הגפן. לאחר המזון אחד מברך לכלן. פי' ובגמרא לקמן מג, א מפרש טעמא.

13 והוא אומר על המוגמר אע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה. פי' ארישא דמתניתין קאי דקתני הסבו אחד מברך לכולן, והכי קאמר זה שבירך על הפת בשביל כולן מברך גם כן על המוגמר, והא דאמרינן שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה לאו למימרא דלאו אורחייהו להביא מוגמר באמצע סעודה דודאי מביאין היו לפעמים, והכי איתא בירושלמי מט, ב, אלא לרבותא קאמר, ולא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא מוגמר דבאמצע סעודה דמי שהתחיל לברך בסעודה תחלה מברך עליו, דמי שהתחיל בברכה תחלה הוא שראוי לברך כל ברכות שבסעודה, אבל מוגמר שלאחר סעודה אימא דכיון דאחר סעודה ענין אחר הוא זה, קא משמע לן דאף על זה מברך מי שהתחיל בברכות.

14 ובירושלמי מט, ב מה בין מוגמר ליין, כלומר מה בין מוגמר שבאמצע סעודה דאחד מברך לכולן ליין שבתוך הסעודה דכל אחד מברך לעצמו, התם כלהון נהנין בחדא ברם הכא כל חד וחד שתי לנפשיה, פי' גבי מוגמר כולן ראויין ליהנות כאחד ואפילו באמצע סעודה דאין אכילה מעכבת להריח, אבל ביין באמצע סעודה אין כולן ראויין לשתות בשעה שזה מברך ברכת היין, שאין בית הבליעה פנוי וצריך להמתין עד שבלע מה שבפיו ומשום הכי אין ראוי לשתות, וכיון דאין ראוי לשתות אינו יוצא בברכת חבירו כדנפרש בסמוך.

15 רי"ף לא, א דוקא הסבו הוא דאחד מברך לכלן המוציא. פי' דאיכא הוכח כדאי וחשוב לענין חבורתן וקביעותן. אבל לא הסבו לא. פי' כדאמרן דבעינן הוכח ניכר לענין קביעותן. ואי אמרי נזיל ניכול נהמא בדוכתא פלן אע"ג דלא הסבו אלא כל אחד ואחד אוכל מככרו כמאן דקביעי דמו ואחד מברך לכלן. פי' דכל שהסכימו לכך בתחלת ישיבתן בהכי סגי, ובהא לא בעי הוכח אחריתי, דלא בעי הוכח אלא ביושבין תחלה בלא הסכמה. דתניא עשרה שהיו מהלכין בדרך אע"פ שכולן אוכלין מככר אחד כל אחד ואחד מברך לעצמו עלו וישבו, כלומר אע"ג דלא הסבו ולא הוה בינייהו אלא ישיבה בעלמא, אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אחד מברך לכלן ואוקימנא כגון דאמרי ניזיל ניכול נהמא בדוכתא פלן.

16 וכתב רבינו ז"ל ויין נמי בעי הסיבה. פי' לענין ברכה שלפניו. כרבי יוחנן. פי' דאמר הכי בגמרא. ואם הסבו אחד מברך לכלן בורא פרי הגפן ואם לא הסבו כל אחד ואחד מברך לעצמו. פי' ובגמרא מג, א אמרינן אמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסבה, פי' והוא הדין כל דבר מאכל דבעינן קביעות לפטור אחד אחרים לענין ברכה שלפניו. אבל יין לא בעי הסבה, פי' דיין מתוך שהוא ענין שתיה לא בעי קביעותא כולי האי וכל שהן ביחד סגי. ורבי יוחנן אמר אפילו יין בעי הסבה, איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה אבל יין לא מהניא ליה הסבה, פי' לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה וכל דדמי ליה דמידי דבר אכילה, אבל יין דמידי דשתיה לא מהניא ליה הסבה לענין ברכה לפניו דאין קבע לשתיה ולא הויא קביעותא. ורבי יוחנן אמר אפילו יין מהניא ליה הסבה, דאפילו לשתיה לחודה נמי הויא קביעותא, ואפילו רב נמי לא פליג אלא לענין שתיה כשהיא לחודה, אבל היכא דהוי קביעותא לאכילה הוא הדין נמי דהוי קביעותא לענין שתיה ואחד מברך לכלן, והיינו מתני' דקתני בא להם יין לאחר המזון אחד מברך לכלן משום דהא איקבעי לאכילה, והוי יודע דלא נחלקו מעולם אלא ביין משום דמידי דשתיה, אבל בכל מידי דבר אכילה דיניה כפת לענין ברכה לפניו דאחד מברך לכלן, וכדאיתא לעיל לט, א במעשה דבר קפרא, והזהר בזה לפי שכבר טעו בו שרים רבים ונכבדים, והילכתא כרבי יוחנן בתרוייהו דיין בעי הסבה היכא דאחד מברך לכלן ומהניא ליה הסבה, הילכך כולהו מידי שוין נינהו בין מידי דאכילה בין מידי דשתיה ובכלהו מהניא להו הסבה ובעו הסבה לענין ברכה לפניו שיהא אחד מברך לכלן, אבל אין זימון לענין לברך ברכה לאחריו בשום דבר אלא בפת וכדקיימא לן חולין קו, א אין זימון לפירות.

17 פי' ובגמרא אמרינן תניא כיצד סדר היסב אורחים נכנסים ויושבין על גבי ספסלין ועל גבי קתדראות ואין עולין להסב עד שיכנסו כולן הביאו לפניהן מים כל אחד ואחד נוטל ידו אחת בא להם יין כל אחד ואחד מברך לעצמו. פי' דהשתא כשהן יושבין לא הויא קביעותא כלל שאף הם אינן ברשות עצמם אלא ברשות בעל הבית ועתידין שיעקרו ממקומן לאלתר שיבא בעל הבית ויאמר להם להיסב, ומפני שהיו רגילין ביין קודם סעודה לפיכך נוטל כל אחד ואחד ידו אחת מפני הכוס שעתיד ליטול, שמא יגע במשקין שבכוס וידים שניות ומטמא משקין להיות תחלה, אבל אינו נוטל שתי ידיו שלא תקנו נטילת ידים אלא לפת.

18 עלו והסבו והביאו להם מים אע"פ שכל אחד נטל ידו אחת חוזר ונוטל שתי ידיו. פי' כדקיימא לן דלסעודה בעי נטילת ידים, ומיהו אי עביד שימור לההיא, דיו עכשיו בנוטל ידו אחרת, דהשתא אשתכח דנטל שתיהן, ולחצאין ודאי קיימא לן דידיו טהורות, אלא דאורחא דמילתא קתני דאיידי דנוטל ידו אחרת נוטל שתיהן.

19 הביאו להם יין אע"פ שכל אחד בירך לעצמו אחד מברך לכלן. פי' דהשתא דהויא קביעותא, ואע"פ שכבר ברכו תחלה טעונין ברכה עכשיו דהוה ליה שינוי מקום דצריך לברך, ותו דהוה ליה נמלך שאין יודעין אם יביאו להם יין.

20 שאלו את בן זומא מפני מה אמרו בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו ואילו לאחר המזון אחד מברך לכלן אמר להם הואיל ואין בית הבליעה פנוי. הפירוש הנכון בזה שאין ראויין לשתות כולן בשעה שמברך זה, וכיון שאין ראויין לשתות אין ראוי להפטר באותה ברכה, ולפיכך תקנו שיהא כל אחד מברך לעצמו, וכיון דתקון לגמרי תקון למימרא דאפילו הראויין לשתות נמי אינן יוצאין.

21 פיסקא. והוא אומר על המוגמר אע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה. מדקתני והוא מכלל דאיכא עדיף מיניה. פי' ואפילו הכי כיון שהתחיל בברכות הוא מברך לכולן. מסייע ליה לרב חייא בר אשי דאמר רב חייא בר אשי אמר רב הנוטל ידיו באחרונה תחלה הוא מזומן לברכה. פי' דהכא נמי דומיא דהא, דמי שהתחיל במצוה ליטול ידיו גומר גם כן המצוה ומברך. ומיהו הני כללי למימרא דמסתמא הכי דינא, אבל אם זה בא לחלוק לאחר, או שהיה גדול ביניהם ורוצה לשנות הרשות בידו, שהגדול רשאי לחלוק הברכות וליתן קצתן לאחד וקצתן לאחר. ומיהו נטילת ידים באחרונה לענין ברכה אינה מעכבת אלא אם כן באוכל דבר מזוהם, ופירשו הגאונים ז"ל דהיינו דבר שאין קרב מינו למזבח כדנפרש לקמן באלו דברים בסייעתא דשמיא.

22 אמר ר' זירא אמר רבה בר רב ירמיה מאימתי מברך על המוגמר משתעלה תמרתו. פי' כיון שהתחיל לתמר, דהיינו קיטור העשן שמתמר ועולה ביושר כמו הדקל, חייב לברך בעוד שעיקרו קיים ועד שלא יכלה עיקרו, דאחר שעיקרו כלה ליכא ברכה בריח כיון דאין לו עיקר, ומכיון שהתחיל לתמר מברך ואע"ג דלא ארח אכתי דומיא דהמוציא דמברך מקמי דאכל.

23 רי"ף לא, ב אמר רב חייא בריה דרב נחמני אמר רב חסדא אמר רב אמר זעירי על המוגמרות פי' הקטרות כולן מברך עליהן בורא עצי בשמים חוץ ממושך שאין מברכין עליו בורא עצי אלא בורא מיני בשמים מפני שהוא מן חיה. פי' ובגמרא אמרינן איתיביה אין מברכין בורא עצי בשמים, פי' במוגמר קאמר. אלא על אפרסמון של בית רבי ואפרסמון של בית קיסר, פי' עץ אפרסמון והיו מגמרין בו שנותנין אותו באש ועולה תמרתו וריחו עד שעיקרו קיים, אבל של אחרים כבר כלה עיקרו עד שלא תעלה תמרתו והוא ריח שאין לו עיקר ואין מברכין עליו. ועל הדס בכל מקום, לפי שהדס בכל מקום עולה תמרתו עד שעיקרו קיים, והיכי אמר זעירי שעל כל המוגמרות מברך עליהן בורא עצי בשמים. תיובתא, אית ספרים דמסיק בתיובתא ואית ספרים דגרסי ומשנו הדס וכל דדמי ליה, וגאון אמר לא חזינא במתיבתא מאן דמסיק בה תיובתא.

24 ומשחא דאפרסמא מברכינן עליה בורא שמן ערב. פי' משחא דאפרסמא הוא שחותכין עץ האפרסמון וקוטמין אותו ונוטף שמן ממנו, והוא הצרי שאומר שאינו אלא שרף מעצי הקטף כריתות ו, א. וכבר פירשנו למעלה לח, א שאפילו בפירות אין היוצא מהן כמותן, כל שכן בעץ, הילכך ליכא לברוכי עליה בורא עצי בשמים אלא בורא שמן ערב.

25 פי' ובמוגמר של מצטכי ולבונה נראה שמברכין בו בורא מיני בשמים, וראוי לברך עליו שתמרתו עולה עד שעיקרו קיים.

26 וכושרתא ומישחא כבישא ומישחא טחינא כלהו מברכינן עלייהו בורא עצי בשמים. פי' כושרתא הוא עץ בשם ונותנין אותו בשמן ולאחר זמן ריחו נודף מברכינן עליה בורא עצי בשמים שעיקרו קיים שהעץ בתוכו, ומשחא כבישא הוא שחותכין עצי בשמים חתיכות קטנות ועומדות בשמן וריחן נודף מתוכו, ועל שם שהם כבושים לתוכו נקרא משחא כבישא כעין לשון כבשין בחומץ על שם שכבושין לתוכו, ומשחא טחינא הוא שנשחקו עצי בשמים לגמרי והם בתוך השמן ובכולן מברכין בורא עצי בשמים דעיקרו קיים חשבינן ליה, ושמעינן מינה לכולי עלמא דכל היכא שסיננו אותו ואין שם כלום מן הבשמים אין מברכין עליו כלומר על ריחו אלא בורא שמן ערב כמשחא דאפרסמא.