1פיסקה שלוש עשרה: הכיור וכנו ל"ח, ח' סידור פיסקה זו במקום זה מתבאר כביאור סידורה של הפיסקה האחת עשרה, על מזבח הקטורת עי' למעלה על כך.2הציווי על עשיית הכיור והכן שלו, ועל דרך שימושו, בא למעלה, ל', י"ז–כ"א; ועי' פירושי שם. כאן הובא רק עניין העשייה, ואילו מה ששייך לשימוש, אפילו המלה לרחצה, לא הובא.3חידוש יש כאן והוא ציון החומר שבו נעשו הכיור והכן: במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד. פרט זה סתום, והוצעו עליו כמה דרשות מפי בעלי הדרש וכמה השערות מפי חוקרי זמננו. לפי פשוטו של מקרא נראה שהכוונה היא לציין שהכיור וכנו לא נעשו בחומר של תרומת ה', הנועדה לשירות בקודש, הואיל והם לא היו משמשים לשירות זה, אלא רק להכשרת הכהנים לשירות עי' למעלה, ל', י"ז. ומה שכתוב כאן במפורש מתאים למה שמשמיע הכתוב מכלל להלן פס' כ"ט–ל"א, כשהוא מונה את כל החפצים שנעשו בנחושת התנופה, ואין בתוכם לא הכיור ולא כנו. המראות שהביאו הנשים הם דבר מיוחד במינו, שלא נכלל בתוך תרומת הקודש. אולי היתה המסורת השירית הקדומה מספרת שהנשים בנדבת לבן באו בהמוניהן להגיש לפני משה את הדברים החביבים עליהן ביותר כגון המראות, והיו עומדות לשם כך בתור ארוך, צובאות ממש, פתח אהל מועד, לפני אהלו של משה, שבאותם הימים היה משמש כאהל מועד והיה מכונה בשם זה עי' למעלה, על ל"ג, ז'–י"א. התורה אמנם לא הכניסה פרט זה לתוך סיפורה, ורק רמזה לו בדרך אגב, אבל מכיון שהיה העניין ידוע לקהל מתוך המסורת הפיוטית, הרמז היה מובן בלי קושי.4ניסוח הכתוב בשמ"א ב', כ"ב אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד תלוי בפסוקנו או במקור הקדום שגם פסוקנו תלוי בו.
