1פרשה שניה: מעשה העגל ל"ב, א'–ל"ד, ל"ה כדי שנוכל להבין את הסיפור על מעשה העגל בכללו ובפרטיו, וכדי שנוכל לבאר את סיבת סידורו במקום זה, בין ההוראות לעשיית המשכן ובין סיפור ביצוען, מן הראוי יהיה להקדים כאן הערות אחדות.53על הסברת עגלי הזהב כמושב האלהות הסמויה מן העין עי': K. Th. Obbink, ZAW 47 1929, pp. 264–274; W. F. Albright, FSAC, pp. 229, 332; idem. ARI, pp. 156, 219. כבר ראינו למעלה, בפירושנו על כ"ה, י"ח ואילך, שהכפורת שעל הארון, ובמיוחד כנפי הכרובים הפרושות עליה, היו מעין כיסא לאלהים יושב הכרובים, כיסא ריק לאלהות הסמויה מעיניו של אדם. וכן ראינו שם שבדרך כלל רגילים היו עמי המזרח הקדמון לתאר את האלים כשהם עומדים או יושבים על גבי חיות או בהמות, כגון אריות או שוורים או בעלי חיים אחרים. על סמך זה הביעו חוקרים אחדים בזמן האחרון את הסברה. שעגלי הזהב, כלומר שורי הזהב על פירוש המלה עגל עי' להלן, גם זה שנעשה במדבר וגם שני עגליו של ירבעם לפי הסיפור שבמל"א י"ב, לא היו נחשבים מעיקרם כאלים ממש, אלא נחשבו אף הם כמושב האלהות הסמויה מן העין. וסברה זו נראית קרובה, ביחוד כשאנו שמים לב לדבר, שמי שעשה את העגל במדבר היה אהרן, האיש שנועד להיות כהן לאלהי ישראל. ואולם מתעוררת כאן שאלה: מדוע ציוותה התורה מצד אחד לעשות כרובים במשכן, ומן הצד השני חשבה את מעשה העגל לעוון פלילי? על שאלה זו יש להשיב, שלמרות הדמיון. שבין שני הדברים, הבדל עיקרי מפריד ביניהם. לפי עשרת הדיברות אסור לעשות פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. ותמונת השור, אחד מבעלי החיים אשר בארץ, נכללת באיסור זה; ואילו הכרובים, יצירות דמיוניות שאינן לא בשמים ולא בארץ ולא במים, אינם נכללים בו. וסיבה של הבחנה זו ברורה: מי שרואה את תמונת הכרובים, ויודע שהם יצירות דמיוניות, מבין בקלות שאינם אלא סמל, ולפיכך אינו עלול לטעות ולייחס להם אופי אלהי ממש, ואילו מי שרואה תמונת שור, ויודע שיש כמה שוורים בעולם, והם יצורים בעלי עצמה כה אדירה וכוח כה כביר של פוריות, שהעמים האליליים ראו בהם תכונות אלהיות הכנענים היו מכנים את אבי האלים שלהם בכינוי שור, עלול הוא לטעות ולייחס לאותה התמונה ואף לשוורים החיים אופי אלהי ולעבדם כאלים. לפי כוונת הכתוב דעתו של אהרן כשעשה את העגל לא היתה אלא לעשות כיסא ריק לאלהות, כעין כיסא הכרובים שבאותו הזמן נצטווה משה בהר סיני לעשותו: הוא עשה את העגל כדי לספק את צרכו של ההמון לראות לכל הפחות סמל מוחשי לנוכחות האלהות, אותו הצורך שאף התורה רצתה לספק כשהתירה את הכרובים וציוותה עליהם; הוא חשב שהאיסור שבעשרת הדיברות היה רק להשתחוות לפסילים ולעבדם לא תשתחוה להם ולא תעבדם, ולא שם לב לדבר, שאיסור עשייתם, הנאמר במפורש בפני עצמו, היה מעין סייג, כדי שלא יבוא המון העם לידי טעות ולידי השתחויה ועבודה. בוודאי לא התכוון הכתוב לספר שאהרן חטא חטא עבודה זרה ממש, כי אז לא היה אפשר שהכתוב עצמו יספר שאהרן נבחר להיות כהן במקדש ה' ולהיעשות אבי הכהונה לדורות; אלא הכוונה היא שאהרן חטא בזה, שלא שם לב לצורך הסייג ולאפשרות של טעות מצד המון העם, טעות שאירעה כשראה העם את העגל ועשה מה שעשה. וגם זה אולי בכוונת הכתוב, להוכיח את צורך הסייג כדי להרחיק את האדם מן העבירה. הסיפור שבמל"א י"ב על שני עגלי הזהב אשר עשה ירבעם קשור בוודאי אל פרשתנו. ראיה לדבר בהכרזה שהכריז ירבעם שם פס' כ"ח: הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, המקבילה לדברי העם שבפרשה זו ל"ב, ד': אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. ועוד כדאי לשים לב לדבר, ששמות שני בניו של ירבעם, אביה ונדב מל"א י"ד-ט"ו. מקבילים אל שמות שני בניו הראשונים של אהרן, נדב ואביהוא, אשר הקריבו אש זרה וימותו לפני ה' ויק' י', א'-ב'.54. על ההשערה, שהסיפור על נדב ואביהוא בני אהרן נכתב על סמך מעשיו של ירבעם אבי נדב ואביה עי': T. J. Meek, AJSL 45 1928–29, pp. 157 ss.; F. Dornseiff, ZAW 53 1935, p. 164. על סמך זה הובעה ההשערה, שלא רק פרשתנו, אלא גם הסיפור על נדב ואביהו, נכתבו לאחר שנפרד ישראל מעל יהודה כעין רמז למעשהו של ירבעם. קשה להסכים להשערה זו, מכיון שההכרזה האמורה, הנה אלהיך או אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, הולמת יפה את עניין פרשתנו, המדברת על הימים שמיד לאחר יציאת מצרים, אבל אינה הולמת את ימי ירבעם. נראה יותר, להיפך, שהמסורת על העגל שעשה אהרן היתה כבר ידועה ונפוצה בימי פילוג הממלכה, וירבעם, בהתאמצו להרחיק את בני עמו מן המקדש שבירושלים הבנוי לפי מסורתו של משה והכולל בתוכו את כפורת הכרובים, רצה להתקשר אל המסורת שכנגד. לשם כך שם ירבעם במקדשיו, במקום הכרובים שבירושלים, עגלים כדוגמת העגל אשר עשה אהרן במדבר, והכריז עליו דווקא כדברי ההכרזה אשר הכריזו אז בני ישראל. ולשם סימן ברור ומתמיד להשקפותיו ולנטיותיו קרא את שני בניו בשמות בני אהרן שלפי המסורת התנהגו בפולחנם לפי שיטה מתנגדת לשיטתו של משה, הנהוגה עדיין במקדש שבירושלים. השפעת פרשתנו על הסיפור שבס' מל"א ניכרת גם בפרטים אחרים: א מה שכתוב במל"א י"ב, ל"א, ויעש כהנים מקצות העם אשר לא היו מבני לוי, רומז אל עמדתם של הלויים במעשה העגל ל"ב, כ"ו; ב גם שם כמו כאן מדובר על חג, על מזבח, ועל קרבנות; ג גם שם כמו כאן מדובר על תפילה בלשון דומה ולא שכיחה; כתוב שם, י"ג, ו': חל נא את פני ה' אלהיך, בהקבלה למה שכתוב כאן, ל"ב, י"א: ויחל משה את פני ה' אלהיו. בתפילתו זו של משה מתחיל הסיפור הארוך והמפורט המסתיים בהשגת הסליחה. האריכות והפירוט אינם בלי כוונה מסויימת: התורה רצתה למסור בסיפור זה את הוראותיה על דבר העונש והכפרה והסליחה, ועל דבר פעולותיהן של מידת הדין ושל מידת הרחמים. כשנשים לב אל הכוונה של הסיפור נוכל להבין אותו לפרטיו ולפיסקותיו השונות, וניוכח שאין צורך בכל ההצעות שהוצעו לבאר את האריכות על סמך ההנחה שנשתלבו כאן קטעי מקורות שונים והוספות מאוחרות. ועכשיו נוכל להבין משום מה נסדרה פרשתנו במקום זה. אחר כריתת הברית בין ה' ובין ישראל נצטוו בני ישראל על עשיית המשכן, המסמל את השראת השכינה בתוך המחנה, והכולל את הארון שהיה מעיד בלוחותיו על הברית שנכרתה. ואולם מכיון שחטא העם בעגל והפר בזה את הברית, הברית בוטלה. משום כך שיבר משה את הלוחות המעידות על הברית, ומצוות עשיית המשכן בוטלה אף היא. רק כשזכה העם לסליחה נתחדשה הברית, ונכתבו שוב לוחות כלוחות הראשונים אשר נשברו, והותר שוב לבצע את מלאכת המשכן. ואם כן אפוא, מקומה הנכון של פרשתנו הריהו דווקא כאן, אחר ההוראות שניתנו לראשונה בעבור עשיית המשכן ונתבטלו מחמת מעשה העגל, ולפני סיפור ביצוען, שלא היה אפשרי אלא לאחר שהושגה הסליחה. השתלשלות דרמאטית של מאורעות. יש בפרשה זו מלות מפתח, החוזרות בה כמה וכמה פעמים, כהדים מתמידים ומוסרים רושם כביר בנפש הקורא; והן הפועל ידע והשם פנים. במיוחד מתרכזות ומתרבות מלים אלו בפיסקה השמינית ל"ג, י"ב–כ"ג, המביאה את הדו-שיח בין משה ובין ה'. גם הביטוי מצא חן בעיני ה' בא כמה פעמים באותה הפיסקה, ועוד חוזר פעם אחת בפיסקה שאחריה ל"ד, ט'. ואף בחזרת ביטוי זה יש לראות כוונה מיוחדת. עוד נעמוד על חזרות אלו ועל חזרות אחרות בהמשך פירושנו.2פיסקה ראשונה: בתחתית ההר ל"ב, א'–ו' הסיפור פותח ברמז למצב רוחו של העם, שהיה מחכה בכליון עינים לרדתו של משה מן ההר, ולבסוף נתייאש מלראותו שוב. וירא העם, כלומר: מכיון שהכיר העם משפט מאוחה, לפי הסגנון הקדום, במקום המשפט המשועבד שהיה ראוי לבוא כאן לפי הסגנון המודרני, כי בושש משה, שהיה משה מאחר לרדת מן ההר, ומכיון שחששו שמא לא ישוב עוד, סברו שהיה מן הצורך להעמיד במקומו מישהו או משהו שידריכם במדבר, ויקהל העם על אהרן כמריבים ומתמרדים השווה ויקהלו על משה ועל אהרן בסיפור על מרדו של קורח, במד' ט"ז, ג', ובסיפור על מי מריבה. שם כ', ב', ויאמרו אליו: קום, לשון ציווי עז ותקיף, עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, הכן בעדנו דמות אלהית שתראה לנו את הדרך שנלך בה כפי שהראה לנו עד עכשיו משה אחיך בשם ה', כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים והביאנו עד הנה לא ידענו מה היה לו. זה אירע לפי הכתוב, הבא מיד לאחר שנאמר ככלותו לדבר אתו ל'א, י"ח ביום הארבעים לעלייתו של משה אל הר סיני: הוא לא אמר להם מתי יחזור כ"ד, י"ד, והם חיכו לו במשך כמה שבועות, וביום הארבעים נתייאשו.3מבחינה ספרותית ראויה לתשומת לב העובדה, שהרמז להעלאה מארץ מצרים חוזר שבע פעמים בפרשה ל"ב, א', ד', ז', ח', י"א, כ"ג; ל"ג, א'.4אהרן שלא היה אמיץ רוח כמשה, לא עצר כוח בפני העם המתמרד, ומכיון שראה שסוף סוף לא היה העם דורש דבר במקום אלהי ישראל, אלא דרש רק דבר במקומו של משה, לא דחה אותם לחלוטין, והשיב תשובה שלא היתה מחייבת אותו לכלום, והיתה עלולה להרויח זמן:
