קאסוטו על שמות כ״ו:י״א

11 ועשית קרסי נחשת חמשים כדוגמת קרסי הזהב של המשכן, והבאת את הקרסים בלולאות, וחברת את האהל והיה אחד.

12 שיטת פרישתן של היריעות על הקרשים אינה מתוארת בכתוב חוץ מפרטים מסויימים בפס' י"ב־י"ג ובחלק האחרון של פס' ט'. וכמה השערות שונות ומשונות הובעו על הדבר, וכמה נסיונות שונים ומשונים של שחזוּר הוצעו, ורובם ככולם הם דמיוניים ואינם מתקבלים על הדעת. לפי שחזוּרם של שיק ושל פרגוסון, למשל, היו היריעות נטויות על עמודי עץ גבוהים מאד, הרבה יותר מן הקרשים. והיה נוצר בהן אהל רם ונישא. מהודר גם בממדיו הגאים, וקשור לקרקע במיתרים ויתדות. אבל אין בכתוב שום רמז לעמודים גבוהים, ולא למיתרי האהל והמשכן רק מיתרי החצר נזכרים בכתוב; ועל ל"ה י"ח, עי' בפירושי שם, ואין בניין גאה שכזה מתאים לתנאי המדבר. אחרים מצאו קושי בדבר, שתהיינה היריעות המהודרות של המשכן מכוסות ביריעות העזים, וסברו שכוונת הכתוב היא, שיריעות המשכן תהיינה תלויות על הקרשים מבפנים. אבל הקושיה הנדחית מצד אחד חוזרת מצד אחר, שהרי, אם כך הדבר, לא היה מובן לשם מה ציפוי הזהב על הקרשים, המכוסים כולם ביריעות המשכן מבפנים וביריעות האהל מבחוץ. אחרים סברו שהקרשים אינם אלא מסגרות חלולות באמצען, ומראות מאחוריהן את יריעות המשכן שמבחוץ. אבל קשה להניח שהקרשים לא היו קרשים. אחרים הציעו הצעות אחרות. הפירוש הטוב ביותר יהיה הפשוט ביותר. נשתדל להגיע לידי פירוש כזה בשורות הבאות, ונימנע עד כמה שאפשר מלהוסיף על מה שכתוב השערות שלנו לשם השלמת התיאור, כי הכתוב לא התכוון למסור תיאור שלם, והוסיף בפס' ל', השייך גם לפיסקה זו, את הרמז למחזהו של משה בהר סיני כדי להגיד שלא כל הפרטים נאמרו למשה בדברים, ומה שלא התבאר לו בדברים הושלם במראה שנראה לו. הקרשים, כפי שיתברר בפיסקה שאחר זו, מהווים שלוש דפנות גבוהות עשר אמות: הדופן הדרומית והדופן הצפונית ארוכות שלושים אמה כל אחת, והדופן המערבית, בירכתי המשכן, ארכה עשר אמות, וזהו רוחב המקדש. הצד המזרחי, אף הוא במידת עשר אמות, נשאר פתוח. יריעות המשכן ניתנות לארכן על ראש הקרשים, החל מצד מזרח, לרוחב המקדש, באופן שהן מהוות באמצעיתן מעין גג על חלל המקדש, והעודף שבארכן נשאר תלוי על הקרשים מזה ומזה מבחוץ. מכיון שרוחב המקדש הוא עשר אמות, ואורך היריעות הוא עשרים ושמונה אמות, נשארות מכל צד תשע אמות תלויות על הקרשים משני הצדדים. וכנראה היו קצות היריעות מלמטה קבועות מזה ומזה על ידי קרסים או לולאות שבשוליהן אל יתדות תקועות בקרשים, מעין מסמרות, ואלה הן יתדות המשכן הנזכרות להלן כ"ז י"ט, ועוד: לפי שיטה מעין זו מכוסה הַכַּעְבָּה שבמקדש הערבי בעיר מכּה על ידי הַכִּסְוָה, הכיסוי שלה. בקרשים שמשני הצדדים, המכוסים מבחוץ ביריעות המשכן, נשארת עדיין מגולה אמתם התחתונה, מכיון שהם גבוהים עשר אמות. והעודף של היריעות מכל צד אינו אלא תשע אמות. הקרשים שבירכתי המקדש, בצד מערב, מתכסים לחלוטין, שהרי אורך המקדש הוא שלושים אמה, ושתי החוברות של יריעות המשכן ארכן בסך הכל ארבעים אמה; נמצא שנשארות מאחורי המקדש עשר אמות של יריעות, המכסות את הקרשים שבירכתים מראשם עד תחתיתם. על יריעות המשכן מונחות יריעות העזים של האהל, ומכסות אותן מלמעלה ומכל שלושת הצדדים. ואין למצוא קושי בדבר, שהידורם נשאר מכוסה, שהרי כיסוי זה אינו אלא מבחוץ, ואילו מבפנים נראות היריעות, ונראים הכרובים המצויירים בהן, בגג המקדש. מי שנמצא בפנים ונושא את עיניו למעלה רואה את הכרובים המסמלים את כיסא האלהים שבשמים, וכן רואה הוא את קרסי הזהב, ואף בהם רמז לשמים, כפי שכבר הבינו חז'"ל ברייתא דמלאכת המשכן, פרק ב', ומקומות מקבילים: והקרסים היו נראים במשכן ככוכבים ברקיע. העודף ביריעות האהל הוא גדול מן העודף שביריעות המשכן, שהרי הן ארוכות יותר ומספרן רב יותר. ועודף זה מתחלק לארבעה צדי המשכן, כפי שאבאר מיד. לעודף שמצד מזרח, כלומר מצד פתח המקדש, שייך מה שכתוב בפס' ט': וכפלת את היריעה הששית אל מול פני האהל. כנראה החוברת הגדולה של יריעות האהל, בעלת שש יריעות, ניתנת במזרח, והחוברת הקטנה, בעלת חמש יריעות, ניתנת במערב. ולפיכך היריעה הנמנית כיריעה השישית כשמתחילים למנות ממקום חיבורן של שתי החוברות על ידי הקרסים היא הראשונה מצד מזרח, הסמוכה לפתח. במקום שהיא מגיעה ממש לפתח, אל מול פני האהל, היא נכפלת, כלומר מקופלת במחציתה לכל ארכה, באופן ששתי אמות מרחבה ניתנות מעל ליריעה הראשונה של המשכן, ושתי האמות הנשארות, והן האמות הקיצוניות, מקופלות לאחור וניתנות מתחת אותה היריעה של המשכן, לכסות יפה את שוליה ולהגן עליה הגנה מעולה. בדרך זו אין קרסי האהל מונחים בדיוק על קרסי המשכן, דבר שהיה עלול להביא לידי תקלות, אלא נמצאים בריחוק שתי אמות מהם לצד מערב.