בניהו על עירובין ק״ה א

1 רַבִּי חִיָּא בַּר אַשִׁי אָמַר רַב: טָמֵא נִכְנָס, דְּהָא אִישְׁתְּרִי בַּעֲבוֹדַת צִבּוּר. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בַּעַל־מוּם נִכְנָס, דְּהָא אִישְׁתְּרִי בַּאֲכִילַת קָדָשִׁים. יש להקשות כיון דכל חד הזכיר טעם לדבריו, משמע דהבעיין לא הוה ידע להני טעמי, דאם ידע להו ושאל איזה טעם נכון לסמוך עליו יותר, לא היו צריכין רבי חיא בר אשי ורבי אלעזר לפרש הטעמים האלו בדבריהם ואם הבעיין לא ידע הני טעמי שנמצא לא ידע היתרון שיש לזה על זה והיתרון שיש לזה על זה, אם כן במאי הוא מסתפק מי נכנס דכיון דתרווייהו אינם ראויים שוים הם? ונראה לי בס"ד דהבעיין נסתפק אם טמא עדיף מבעל מום משום דזה עתיד להטהר וכל הגזוז כגזוז דמי, מה שאין כן בעל מום ישאר במומו לעולם, או דלמא טומאה מאיסה וחמירא טפי ומגונה טפי משום דהמקום טהור ואין ראוי שיתעסקו בו טמאים? ולהכי יש לומר יכנס בעל מים דלא מאיס כטמא, ועל זה אמר רבי חיא בר אשי טמא נכנס משום דאית ביה סברה אחריתי דחזינן דאשתרי טומאה בעבודת ציבור, ואם כן לא מאיסה כולי האי, ורבי אלעזר אמר בעל מום נכנס דאשתרי באכילת קדשים בכל עת ובכל זמן, והאי יתרון דאשתרי בעבודת ציבור אינו בכל עת וזמן, ועיין בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע כל הכתוב לחיים. בְּשֵׁם ה' נַעֲשָׂה וְנַצְלִיחַ לְשֵׁם יִחוּד קּוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ