בן יהוידע על בבא קמא צ״ב

1 אֵין נִמְחָל לוֹ עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא" בראשית כ, ז. נראה לי בס"ד יליף לה מדכתיב 'כִּי נָבִיא הוּא' וקשה מה שייכות יש לדבר זה דנביא הוא הכא? אלא מוכרח לפרש כונתו כך כיון דצריך לפייסו שימחול לו יאמר אבימלך איך אפשר שיתפייס למחול אם חושב שנגעתי בה ברצונה ואסרתיה עליו דזה הַמְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן קהלת א, טו? לכך אמר לו 'כִּי נָבִיא הוּא' ויודע שלא נגעת בה ולכך ימחול לך אם תבקש ממנו מחילה.

2 וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא מָחַל לוֹ, שֶׁהוּא אַכְזָרִי? שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹקִים' בראשית כ, יז. קשא מנא ליה הא, דילמא אברהם אבינו ע"ה שאני דהיה נביא וידע בנבואה שהשם יתברך אמר לו בחלום לאבימלך שיתפלל אברהם בעדו ויחיה ולכך הוכרח להתפלל לקיים דבר ה' שאמר לאבימלך? ונראה לי בס"ד כי בחלום לא אמר לו אלא יתפלל בעדך וחיה, והוא התפלל בעד כל בני ביתו גם כן דהא כתיב 'וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹקִים וַיִּרְפָּא אֱלֹקִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ' משמע דרפא את כולם בשביל תפלתו דאברהם אבינו ע"ה שהתפלל על כולם ועל כן כיון דהתפלל על כולם משמע שנתן לו מחילה גמורה לפטור את כולם כי גם הם נתחייבו על אשר לא מיחו ולכך לקו ואם כן שמע מינה שצריך למחול ולא יהיה אכזרי דאם לא היה ראוי כן משורת הדין לא היה עושה אברהם אבינו עם העכו"ם בתורת חנינה. אי נמי בחלום אמר לו וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה בראשית כ, ז משמע שיתפלל רק בעד נקבי השתן ועשיית צרכיו שבזה תלוי חיותו ואינו מוכרח שיתפלל גם בעד עצירת שכבת זרע כדי שילדו והוא התפלל גם על זה.

3 שְׁלֹשָׁה בָּאִישׁ, שִׁכְבַת זֶרַע וּקְטַנִּים וּפִי־הַטַּבַּעַת בראשית כ, יח. יש להקשות בשלמא שכבת זרע ולידה עונשם בזה שייך לענין החטא שחטא אבימלך, הוא רצה להזריע ח"ו באותה צדקת ולהוליד ממנה פרי לפיכך לקה בשכבת זרע ולידה אך עצירת פה השתן ופי הטבעת מה שייכות יש לזה בחטא שלו? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים הטעם שהקליפה ועבודה זרה נקראת צֹאָה בְּלִי מָקוֹם ישעיה כח, ח מפני כי משם נזונים וזהו סוד עבודה זרה של פעור שעבודתה בכך לפעור הזוהמה אליה כי זה מזונה ובזה נמשך השפע שלה עיין שם. ובזה פירשו המקובלים ז"ל רמז הכתוב וַיְבָרֶךְ הֳ' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף בראשית לט, ה לשון גללים וצריך האדם בלכתו לבית הכסא לכוין לתת בזה מזון החיצונים כנזכר בדברי קדשם. והנה ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל סוטה ט. כל הנותן עיניו בשאינו שלו אז גם שלו לא יגיע לו, צא ולמד מן קרח וכיוצא בו ולכן זה אבימלך אשר הסטרא אחרא שלו נתנה עיניה באינה שלה שרצתה לכבוש את שרה הקדושה והטהורה לטמאותה ח"ו ולהנות ממנה אז גם שלה שהוא שפע הבא לקליפה מצד הצואה והטינוף של גדולים וקטנים לא הגיע לה כי נעצרו המקומות ההם מחמת שגברה הקדושה של שרה אמנו ע"ה. ובזה יובן הטעם שחילקם הכתוב לשני עצירות דכתיב כִּי עָצֹר עָצַר בראשית כ' יח כי עצירת שכבת זרע ולידה היתה חיוב ועונש מדה כנגד מדה וצער זה נוגיע לאבימלך דוקא אך עצירת פי השתן ופי הטבעת הם נלקחו מחלקו וגורלו מטעם אחר וגם עצירה זו נוגעת לקליפה גם כן. והנה לפי דברי רבותינו ז"ל במדרש דגם החוטם ואזנים נעצרו נמצא היתה העצירה בחמשה מקומות שהם אזנים וחוטם ומקום הזרע ומקום מי רגלים כי הם בשני מקומות וכותל אחד דק מפסיק ביניהם וגם מקום פי הטבעת הרי חמשה מקומות שנענש בהם כמספר ה"א שבאשה שרצה לנגוע בה ולפגום אותה גם חמשה כנגד ה׳ גבורות שהדין נעשה על ידם וידוע כי הה׳ גבורות הם חמשה אותיות אלקים ולכן כתיב 'וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹקִים וַיִּרְפָּא אֱלֹקִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ' בראשית כ, יז כי בה׳ גבורות שהם חמש אותיות אלקים לקה ובהם נתרפא אי נמי לקה בחמשה מקומות כנגד משמוש שעשה בחמשה אצבעות וכנזכר ברש"י ז"ל.

4 וּכְתִיב: "וַהֳ' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר" בראשית כא, א. פירוש שאם רצונו לומר כַּאֲשֶׁר אָמָר המלאך את הבשורה הא כתיב וַיַּעַשׂ הֳ' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר בראשית כא, א ולמה כפל הדברים אלא ודאי קאי על אברהם מיהו רבה בר מרי לא ניחא ליה להביא האי קרא משום דאין דבר זה מפורש בו כי אם מדיוק הכתוב אבל פסוק דאיוב מפורש בו טפי.

5 בַּהֲדֵי הוּצָא לָקִי כַּרְבָא ירמיה ב, כט. כינה הרשעים ב'הוּצָא' שהוא קוץ דאין הנאה ממנו אלא בשרפתו כן הרשע מיתתו ואבודו הנאה לו והנאה לעולם וכל זמן שהוא חי הוא קוץ מכאיב וכן הוא אומר וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה משלי יא, י ולצדיקים כינה אותם בשם כַּרְבָא שהוא נער על דרך שאמרו רבותינו ז"ל ראה יומא כב: בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ שמואל א' יג, א כבן שנה שלא טעם טעם חטא, כן הצדיקים אף על פי שהם גדולים בשנים נקראים בשם 'נער' וכמו שמצינו גבי יצחק אבינו ע"ה שקראו אביו נער דכתיב וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה בראשית כב, ה והוא היה בן ל"ז שנה וכן בנימין קראוהו נער אף על פי שהיה בן ל"ו שנים וכן הוא אומר כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ הושע יא, א כנער שאין בידו חטא.

6 וַאֲנָא אֲמִינָא מֵהָכָא "עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי". הקשה מהרש"א ז"ל רבה בר מרי אמאי לא דייק לה מהאי קרא? עיין שם. ונראה לי בס"ד דפסוק לָמָּה תָרִיבוּ ירמיה ב, כט מוכרח לפרשו שעם הצדיקים מדבר יען מחמת שהם צדיקים מתלוננים כשיבא האויב והצרה עליהם לומר 'מדוע עשה ה' לנו כל זאת' ולכן אמר לו לָמָּה תָרִיבוּ הלא גם אתם אינכם מנוקים מעון אלא פְּשַׁעְתֶּם אבל הרשעים איך מעיקרא יריבו ויתלוננו כיון דרואין עצמן רשעים גמורים ולכן בחר להביא פסוק עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם שמות טז, כח דזה יש לפרשו שפיר שהוא מדבר עם אותם שחטאו והזידו לחלל שבת שיצאו ללקוט.

7 הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן 'אוֹתָם שֶׁהֻכְפְּלוּ בְּשֵׁמוֹת'. פירוש החלשים שהוצרכו לכפילת השמות וקשה אם כן למה שלח עמהם את יהודא שהיה גבור לכולי עלמא? ונראה לי בס"ד עשה כן להטעותו כדי שלא יחשוב שבירר לו החלשים והניח כל הגבורים לכן הניח עמהם גיבור. ועוד יש לומר כי יהודא אי אפשר להכריחו כי הוא מפורסם וידוע לכל. והא דלא חש על יהודה מפני שגבורתו היא למעלה מן הטבע, לא ירצה פרעה להכניסו בענייני הממשלה פן ימרוד בו. והא דהביא ענין זה הכא אחר שדבר המשל של 'בַּהֲדֵי הוּצָא לָקִי כַּרְבָא' מפני כי הוא ידע דיש מפרשים חמשה על אותם שנכפלו שמותם ויש מפרשים על אותם שלא נכפלו שמותם והוקשה לו למאן דאמר אותם החלשים אם כן למה שלח עמהם את יהודה הגיבור? ונתיישבה שאלה זו אצלו בטעם זה דאמרי אינשי שהביא הכא והוא כי 'בַּהֲדֵי הוּצָא לָקִי כַּרְבָא'.

8 בָּתַר עַנְיָא אַזְלָא עֲנִיּוּתָא. יובן זָכָר 227 גימטריא בְּרָכָה 227 זָכָר זה כר בא ככרו עמו נידה לא:. נְקֵיבָה נקי בה על דרך יצא פלוני נקי מנכסיו שמביאתו לידי עניות שנותן לה כל אשר לו בנדונייא. וכפי הטבע העני מוליד נקבות דאיש מזריע תחילה יולדת נקבה נידה כה: וכפי הטבע העני מחמת חולשתו ממהר להזריע ולכן מוליד נקבות שהם עניותא.

9 וַאֲנָא אֲמִינָא מֵהָכָא "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" ויקרא יג, מה. עיין פירוש רש"י והקשה בתורת חיים ז"ל והלא מילי טובא חשיב בההוא קרא שהמצורע חייב בהם דכתיב בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא ויקרא יג, מה ואמאי מייתי דוקא האי מילתא ד'טָמֵא טָמֵא יִקְרָא'? ועוד הא האי מלתא טבא ליה כדי שיבקשו עליו רחמים? עיין שם. ונראה לי בס"ד דידוע 'ברית כרותה לשפתים' מועד קטן יח. ולכן האדם צריך לדבר לשון נקיה ולכך נזהרו רבותינו ז"ל להזכיר הצרעת בשם דבר אחר דאמרו 'קשה לדבר אחר' שבת קכט: ולא אמרו 'קשה לצרעת' ולכן יזכירו הסומא בשם סגי נהור. והנה כאן שצריך להודיע צערו לרבים כדי שיבקשו עליו רחמים למה יקרא טָמֵא טָמֵא יתקנו לו מלתא אחריתי שהוא לסימן שיבינו העולם שהוא מצורע ויבקשו עליו רחמים? ולזה אמר בָּתַר עַנְיָא אַזְלָא עֲנִיּוּתָא, דהכריחו הכתוב לומר על עצמו בפה מלא שהוא טמא אף על פי שהוא באמת מצפה לטהרה שיטהרנו הכהן.

10 שִׁיתִּין רְהוּטֵי רָהוּט, וְלֹא מָטוּ לְגַבְרָא דְּמִצַּפְרָא כָּרִיךְ. הקשה הרב פני יהושע ז"ל מאי רבותא יש יותר אם ששים רצים אחריו ואין מגיעין אותו ממה שיהיה אחד רץ אחריו ואינו מגיעו והלא כל אחד רץ לפי דרכו? עיין שם. ונראה לתרץ בס"ד כשהאדם רץ ורצין אחריו מוכרח שיפול פחד ומורך בלבבו בעת שהוא רץ פן זה הרץ אחריו יגיעו וזה הפחד והמורך יהיה לו לתקלה כי יחלש כוחו ולא יוכל לרוץ בכל כוחו אך יש הפרש בזה בין אם רץ אחד לבדו אחריו לבין יש עשרה רצין אחריו כי מחמת אדם אחד לא יהיה לו פחד ומורך כל כך כי יחשוב שמא יטרח ויגע הרבה ויעמוד או שמא יזדמן לו מכשול להיות נתקל בו ויתעכב ואז ממילא לא יוכל להשיגו אבל אם עשרה רצין אחריו קשה לחשוב שכולם יהיו יגיעין ולכולם יהיה דבר של עכבה וכל שכן אם הם ששים בני אדם ולכן נקיט ששים לרבותא.

11 וְכֻלָּן פַּת בַּמֶּלַח שַׁחֲרִית וְקִתּוֹן שֶׁל מַיִם מְבַטְּלָתָן שמות כג, כה. נראה לי בס"ד כולהו רמיזי ב'מַחֲלָה' עצמה כי מחלה אותיות הַלֶּחֶם רמז דהלחם מציל ממחלה. גם מַחֲלָה אותיות הַמֶּלַח רמז דהמלח מבטל המחלה. גם מַחֲלָה אותיות לְחַמָּה רמז לאוכל הלחם בזריחת החמה מבטל המחלה. ושתיית המים נרמז במספר מַחֲלָה עם שני נקודות פת"ח וקמ"ץ 111 עולה קי"א כמנין הַמַּיִם עם נקודות פת"ח וחיר"ק 111 עולה קי"א רמז שתיית המים מבטלת המחלה. ונראה לי בס"ד לרמוז בפסוק וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ שמות כג, כה תיבת מִקִּרְבֶּךָ למפרע ראשי תיבות 'ככר במלח רווה קיתון מים' וזהו וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה על ידי דברים אלו שרמוזים באותיות מִקִּרְבֶּךָ.

12 חַבְרִיךְ קַרְיָיךָ 'חַמְרָא', אֻכְּפָא לְגַבִּיךְ מוּשׁ. נראה לי בס"ד מוּשׁ מלשון כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ שמות ב, י שהוא לשון המשכה כלומר תודה ותמשך לדבריו ולא תסתור דבריו ומביא ראיה שאמר לה המלאך בראשית טז, ח 'הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי' והודית לדבריו שאמרה 'מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי' שקראתה גברת עליה אף על פי שהיתה אותו זמן מורדת ובורחת ממנה. ועוד נראה לי מוּשׁ לשון מישוש כמו בראשית כז, כא גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי וַיִּגַּשׁ וַיְמֻשֵּׁהוּ, והיינו כיון שקראך 'חמור' יש לזה שתי טעמים דיתכן ראה בגד שלך עב וגס כאוכף של חמור ולכך קראך חמור ואופן השני שראה בך חסרון דעת ולכך קראך 'חמור' על כן אתה בשומעך דבר זה תמשש בבגדך אם תראה שבאמת הוא עב וגס ודאי ביאור דבריו כפירוש קמא ואם לאו דאין הבגד ראוי לגנותו ודאי פירוש דבריו באופן השני. ועל זה מביא ראיה מפסוק וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת בראשית טז, ח שפרשו המפרשים ז"ל הכונה בזה הוא אחר שאמר לה 'שִׁפְחַת שָׂרַי' לא קבלה שם השפחה בשתיקה אלא רצתה לברר ולהבין כונתו בזה דאמרה לו איך אתה קורא אותי 'שפחת' והלא עתה מפני דבר זה אָנֹכִי בֹּרַחַת שלא אהיה נקראת עוד בשם 'שפחה' ושרי ראוי שתהיה נקראת צרתי ולא גְּבִרְתִּי או שמא אתה קורא אותי כן על זמן הראשון? והשיב לה את טועה בבריחה זו אלא את חשובה שִׁפְחַת שָׂרַי והיא חשובה גברתיך בעל כרחך ולזה אמר שׁוּבִי אֶל שָׂרַי גְּבִרְתֵּךְ ולא עוד אלא הִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ, נמצא אם קראו לאדם באיזה תואר ושם שיש לו שתי אופנים לא ישתוק אלא יחקור לידע בירורו של דבר.

13 מִלְּתָא דְּמִגַּנְיָא דְּאִית בָּךְ, קָדִים אֲמָרָהּ. פירוש חטא ועון שיש בך תקדים להתוודות עליו תכף ומיד אחר עשייתך אותו קודם שיקטרג המקטרג ויזכור חטאך למעלה כי כיון דהתוודתה מקודם מוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם משלי כח, יג.

14 שָׁפִיל וְאָזִיל בַּר־אַוְזָא, וְעֵינוֹהִי מְטַיְפֵי שמואל א כה, לא. פירוש רמז על ישראל שנקראו בשם עופות אם יש להם מדת שפלות וענוה אז עיניהם תצפה לגאולה דאין בית דוד בא אלא עד שיכלו גסי הרוח סנהדרין צח..

15 שִׁיתִּין תִּכְלֵי מַטְיוּהָ לְכַכָּא, דְּקָל חַבְרֵיהּ שָׁמַע וְלָא אָכַל מלכים א' א, כו. נראה לי בס"ד דעסק התורה נקרא בשם אכילה דכתיב לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי משלי ט, ה גם ידוע סוד הפסוק הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל שיר השירים ג, ז דששים גבורים הם סוד ששה קצוות שהם ששה ספירות שכל אחד כלול מעשר הרי ששים שכולם הם בחינת גבורות וזהו שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים ומתמתקים על ידי עסק תורה שבעל פה שהיא ששה סדרים כנגד שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים שהם ששה עשרות ששרשם ששה קצוות ולכן הם עושים דין ומייסרין להמבטל עסק התורה. וזהו שאמר שִׁיתִּין תִּכְלֵי רמז לששים גבורים הנזכר מַטְיוּהָ לְכַכָּא דְּשָׁמַע קָל חַבְרֵיהּ וְלָא אָכַל פירוש לאדם ששומע קול תורה של חבירו באזניו ועם כל זה הוא אינו מתעורר לקום ללמוד תורה שזה עונשו חמור יותר מאותו שאינו שומע קול תורה באזניו מאחרים ועל כן נלקה על ידי ששים גבורים יותר.

16 אָמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב "וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ, וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן, וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע, וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא" מלכים א' א, כו. קשה מאי הוכחא מהכא דנתן הנביא ע"ה היה מוכרח לספר המעשה שהיה כמו שהיא כדי שיבין המלך כונתם באותו מסיבה ומי אלה הנפרדים מהם וקושטא דמלתא קאמר מפני שהוא צר לו על אשר לא נקרא לאכול? ונראה לי בס"ד דדייק ממה שהוצרך לפרש על עצמו גם כן דקאמר 'וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ' דאם משום שרצה להודיע שמות אותם המובדלים מהם לא צריך להודיע על עצמו כי הוא ודאי נבדל ממעשיהם ומחשבתם כיון שבא לקרות תגר עליהם גם הטעם שהזכיר גם את עצמו בפירוש שלא נקרא עמהם לאותה המסיבה מפני שקשה לו הדבר הזה שנפקד משלחן המסיבה ההיא שאוכלים ושותים שם. מיהו דע דודאי אין כונת רבה בר מרי לומר שבאמת היה קשה הדבר הזה אצל נתן הנביא ע"ה על שנפקד מאותה אכילה והוא קובל על כך, דזה לא יתכן לחשוב כזאת על נביא קדוש אלקים! אך כונת רבה בר מרי לעשות אסמכתא בעלמא להאי מלתא דאמרי אינשי מפשט אשר האדם יוכל לדייקו מן המקרא הזה ולא שסובר שבאמת כך היתה ח"ו כונתו של נתן הנביא ע"ה וזה ברור ופשוט.

17 וַאֲנָא אֲמִינָא מֵהָכָא "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה, וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ, וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ "וַיֹסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה" בראשית כד, סז. הא דלא הביא רבה בר מרי מקרא זה שהוא מן התורה, נראה לי בס"ד דסבר אין טעמו של דבר משום ענין זה דאמרי אינשי אלא לעולם הוא היה בדעתו לישא אשה תכף אחר פטירת שרה אך מאחר דיצחק בנו היה בן ל"ז שנה ועודנו בחור ובת זוגו רבקה עודנה קטנה כי נולדה בעת שנפטרה שרה אין זה ראוי לפי מנהגו של עולם שהוא ישא אשה ובנו בחור בלא אשה לכך המתין עד שנשא יצחק אשה ואחר כך נשא גם הוא.

18 חַמְרָא לְמָרֵיהּ, וְטִיבוּתָא לְשַׁקְּיֵהּ במדבר כז, יח. נראה לי בס"ד התורה מכונית בשם יין דכתיב וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי משלי ט, ה והיא של הקדוש ברוך הוא בודאי ועם כל זה מייחסה לחכמים דאמרו רבותינו ז"ל קידושין לב: רב שמחל על כבוד התורה כבודו מחול. ומקשי וכי אורייתא דיליה איהי? ומתרץ אין דיליה היא דכתיב כִּי אִם בְּתוֹרַת הֳ' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה תהלים א, ב דקרי לה 'תורתו' על פי עבודה זרה יט. ולזה אמר חַמְרָא לְמָרֵיהּ הוא הקדוש ברוך הוא וְטִיבוּתָא לְשַׁקְּיֵהּ הרבנים שמשקים התורה לתלמידיהם דנחשב כאלו משלהם נותנים להם. ועל דרך הסוד יש לומר רמז לסוד היין הנמשך מן הבינה שהוא סוד יין המשומר בענביו שנמשך למלכות על ידי התפארת וזהו חַמְרָא לְמָרֵיהּ הבינה וְטִיבוּתָא לְשַׁקְּיֵהּ הוא התפארת שמשקהו למלכות.

19 מְטַיֵּיל וְאָזִיל דִּקְלָא בִּישָׁא גַּבֵּי קִינָא דְּשַׂרְכֵי. נראה לי בס"ד דהשטן מחזר על מקומות שעושין שם מריבה ומחלוקת ומתאכסן שם. ומה שאמר אִי דָּלִית דּוּרָא דָּלִינָא וְאִי לָא לָא דָּלִינָא רמז אם האדם ישתף עצמו בצער ציבור אז השכינה כביכול משתתפת בצערו. ומה שאמר כַּלְבָּא בְּכַפְנֵיהּ גְּלָלֵי מִבְלַע נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל שהקליפה נקראת צֹאָה בְּלִי מָקוֹם ישעיה כח, ח שמשם מזונה ובזה פירשו המפרשים ז"ל רמז הכתוב וַיְבָרֶךְ הֳ' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף בראשית לט, ה 'בגלל' לשון גללים. וזהו שאומרים כַּלְבָּא הקליפה בְּכַפְנֵיהּ בזמן שאין עונות בדור כדי שתוכל לינק מן הטוב שלהם אז גְּלָלֵי הצואה דוקא מִבְלַע ויליף לה מדכתיב משלי כז, ז וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה היא הקליפה דכתיב בהו וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה ישעיה נו, יא שצועקת תמיד 'הַב הַב' וְלֹא תִשְׂבַּעְנָה הֵנָּה משלי ל, טו כָּל מַר שהיא הפסולת אצלה מָתוֹק כי מזונה מן הפסולת. ומה שאמר בִּירָא דְּשָׁתִית מִינֵיהּ לָא תִּשְׁדִּי בֵּיהּ קָלָא נראה לי בס"ד רמז לפה שבו תלויים התורה והתפלה וברכות וכל דבור קדוש שהאדם נשפע מהם חיות ומזון רוחני וגשמי והוא עשוי כמו בור הזהר דלא תרמי ביה קלא מאכלות אסורים עם דבורים אסורים. ומה שאמר כַּד הֲוִינָן זוּטְרֵי לְגַבְרֵי הַשְׁתָּא דְּקַשִּׁישְׁנָא לְדַרְדְּקֵי נראה לי בס"ד בזמן שהאדם עודנו קטן בשנים אל יטעהו יצרו הרע לומר עוד היום גדול ועתה שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ קהלת יא, ט ואחר שתגדל בשנים אז תעשה תשובה ותעסוק בתורה ומצות לתקן העבר אלא יחשוב עצמו לגדול בשנים שלא נשאר לו זמן לתקן בו. וזהו כַּד הֲוִינָן זוּטְרֵי היינו חושבין עצמינו לגברי לאנשים גדולים בשנים וְהַשְׁתָּא דְּקַשִּׁישְׁנָא באמת רואין עצמינו דַרְדְּקֵי שעדיין לא סגלנו תורה ומצות כאדם קטן בשנים שאין ביד כלום. ומה שאמר בָּתַר מָרִי נִכְסֵי צִיבֵי מָשׁוּךְ רמז אחר חכם שהוא סיני שבקי במשניות וברייתות ושמועות תלך ללמוד ממנו וכמו שאמרו בגמרא הוריות יד. שלחו מתם סיני ועוקר הרים סיני עדיף דהכל צריכין למרי חטייא. והנה רש"י ז"ל פירש צִיבֵי 'שומן' ולי אנא עבדא נראה לי בס"ד צִיבֵי כנף הבגד כי תרגום וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן ישעיה מט, כב 'וייתון ית בניך בציבין' וכאן אמר לו צִיבֵי מָשׁוּךְ רצונו לומר תמשיך כנף בגדיך לקבל הטוב מן בעל הטוב דשעתא קיימא וכל משא ומתן שתעשה עמו תתברך ותצליח בו.