פסקי הראש על יומא ח׳

1 דף עג ע"ב יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. המלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל דברי רבי אליעזר וחכמים אוסרים: גמ' דף עד ע"ב ת"ר תענו את נפשותיכם יכול ישב בחמה או בצנה כדי שיצטער. ת"ל לא תעשה כל מלאכה מה מלאכה שב ואל תעשה אף עינוי שב ואל תעשה: דף עו ע"א הני חמשה עינוין כנגד מי א"ר חסדא כנגד חמשה עינוין שבתורה שבת שבתון ושבת שבתון ובעשור אך בעשור והיתה זאת לכם לחקת עולם. קראי חמשה הוו ואנן שיתא תנן. שתיה בכלל אכילה דאמר רבי שמעון בן לקיש מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' תירוש חמרא הוא וקרי ליה אכילה וכתיב ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר וגו' ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' יין ושכר משתייא הוא וקא קרי ליה ואכלת. אכילה ושתיה מנא לן דכתיב תענו את נפשותיכם ונאמר להלן ויענך וירעיבך מה להלן עינוי דרעבון אף כאן דרעבון. דף עו ע"ב סיכה דאיקרי עינוי מנא ליה דכתיב לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי ואיקרי עינוי דכתיב מיום אשר נתת את לבך להבין ולהתענות וגו' דף עז ע"א רחיצה דאיקרי עינוי מנא לן דכתיב ולאביתר אמר המלך ענתות לך על שדך וגו' וכתיב כי התענית בכל אשר התענה אבי וכתיב כי אמרו העם רעב ועיף וצמא במדבר רעב מלחם וצמא ממים. עיף ממאי לאו מרחיצה. ודלמא מנעילת הסנדל אר"נ בר יצחק מהכא מים קרים על נפש עיפה. ואימא שתיה. מי כתיב בנפש על נפש כתיב אלמא עיף מרחיצה הוא וכתיב התענית בכל אשר התענה אבי. נעילת הסנדל מנא לן דכתיב ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף וכתיב כי התענית וגו'. תשמיש המטה מנא לן דכתיב אם תענה את בנותי ואם תקח נשים על בנותי דף עז ע"ב אם תענה מתשמיש ואם תקח מצרות. פי' ר"י דהני דרשות אסמכתא בעלמא נינהו וכל הני עינוין מדרבנן חוץ מאכילה ושתים. דהכי משמע לישנא דגמרא דקאמר הני עינוין כנגד מי ולא קאמר מנא לן או מהיכא נפקא אבל כנגד מי משמע ששואל אם יש להן שום רמז מן התורה. ועוד דדרש מחמשה עינוין דקרא גם אכילה ושתיה וההוא דרשה רמז בעלמא הוא דהא אכילה ושתיה דריש ליה מקרא ומגזירה שוה ומדהך אסמכתא אינך נמי אסמכתא נינהו. וכן משמע נמי הא דתניא דף עד. בשאר סיפרי דבי רב תלמוד לומר שבתון שבות. משמע דהוה מדרבנן כמו גבי שבת דאסמיך כל איסורי דרבנן אשבתון שבות. ועוד מדהקילו חכמים בהו והתירו למלך ולכלה לרחוץ את פניהם ומי שיש לו חטטין בראשו לסוך ומי שידיו מלוכלכות בטיט ובצואה לרוחצם ועוד מדתנן החיה תנעול את הסנדל דברי ר' אליעזר וחכמים אוסרים ע"כ מיירי בדליכא סכנה מדאסרי רבנן ואי נעילת הסנדל דאורייתא היכי שרי ר' אליעזר. וכן הביא ראיה ריב"א מן הירושלמי הלכה א' דתניא סיכה כשתיה לאיסור ולתשלומין אבל לא לעונש וליום הכפורים לא לאסור ולא לענוש:

1 ת"ר אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו. ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש. ואסור לסוך מקצת גופו ככל גופו:

1 ואם היה חולה או שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש. תנא דבי מנשה רבן שמעון בן גמליאל אומר אשה מדיחה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק ואינה חוששת. אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו להאכיל בשתי ידיו. מאי טעמא אמר אביי משום שיבתא פירוש רוח רעה פרש"י ששורה על הידים שלא נטל בשחרית. ורבינו תם היה אומר דאפילו שלא להאכיל את התינוק מותר ליטול שחרית כדאמרינן הכא היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ואין לך מלוכלך יותר מבבוקר קודם נטילה כדאמרינן בפרק שמנה שרצים דף קח: כל זמן שלא נטל ידיו שחרית יד לפה תקצץ יד לעין תקצץ יד לחוטם תקצץ. ואמרינן נמי התם דף קט. ע"ש בת מלך היא ומקפדת עד שלשה פעמים ואם כן סכנה היא שאי אפשר שלא יגע באחת מאלה ואפי' חולה שאין בו סכנה אמר דסך כדרכו ואינו חושש. הלכך מותר לרחוץ ידיו ואינו חושש. וכן כל היום אחר שעשה צרכיו או שהטיל מים ושפשף הוי כמו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה דאי אפשר לו להתפלל בלא נטילה. ויזהר שלא יטול אלא במקום שצריך כגון האצבעות ולא כל היד. דהא דאמרינן בשמעתין שורה מפה במים לאו לנטילת ידים שחרית קאמר אלא להעבירה על גבי עיניו. והא דקאמר הכא משום שיבתא לאו בשחרית קאמר אלא כל היום אחר שנטל שחרית כמו שפירש בערוך שהיה מצוי ביניהם רוח רעה שחונקת את התינוק כשנותנין לו לחם בלא נטילת ידים אפילו כל היום לאחר שנטל שחרית. וכן כתב בעל העיטור שחרית יטול ידיו כדרכו ואינו חושש ומברך על נטילת ידים ואינו חושש. על פניו אסור. ואיכא מאן דאמר דאינו מברך על נטילה ביום הכפורים ותשעה באב. ואינו מברך שעשה לי כל צרכי מפני שאסור בנעילת הסנדל. ומסתברא כיון דבידו וברשותו הן לעולם כגון מפני סכנת עקרב מותר לברך כסדר כל השנה כולה. ולאו דוקא כי סיים מסאני כי היכי דכי לא שמע קול תרנגול מברך שבידו הוא:

1 ת"ר ההולך להקביל פני רבו או פני אביו או פני מי שהוא גדול ממנו עובר עד צוארו במים ואינו חושש. והא דלא חיישינן לסחיטה כי היכי דאמרינן בפרק אלו קשרים דף קיג: גבי היה מהלך בדרך ופגע באמת המים וכו' היכי ליעביד ניחות במים קא מיתווסן מאני ואתי לידי סחיטה. דשאני הכא כיון שלא התירו לו אלא כדרך שהוא לבוש כדאמר לקמן ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חיפת חלוקו מינכרא מלתא ולא אתי לידי סחיטה. ומיהו קשה נהי דלא גזרינן משום סחיטה הא איכא כיבוס וליבון כדאמרינן בזבחים פרק דם חטאת דף צד: דשרייתו זו היא כבוסו. ויש לומר דדוקא כי התם שיש עליו דם או דבר מלוכלך אמרינן שרייתו זו היא כבוסו. אבל אם הבגד הושחר מחמת לבישה או תשמיש וכל שכן לבן לגמרי ואין עליו טינוף אלא שרוצה ללבנו יותר לא אמרי' שרייתו זו היא כבוסו. ורבינו תם הגיה בספר הישר דלא אמרינן שרייתו זו היא כבוסו היכא שהוא דרך לכלוך כמו ספוג ואלונטית וקינוח ידים במפה. וכן כשעבר בנהר בבגדיו ואין זה דרך נקיון וליבון אלא רוב פעמים מתלכלכין במים. ותינוק שליכלך בגדי אמו במי רגלים התיר ר"ת שתטול ידיה ותקנחם באותו מקום שאין זה דרך ליבון אלא לכלוך הוא ואינה מתכוונת אלא לבטל מי רגלים כדי שתוכל להתפלל:

1 איבעיא להו הרב אצל התלמיד מאי. ולא איפשיטא ובתוספתא דיומא פ"ד תניא ההולך להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי שגדול ממנו עובר כדרכו עד צוארו במים ואינו חושש. וכתב הרי"ץ גיאות ז"ל דמשבשתא היא מדלא הביא אותה הגמרא לפשוט הבעיא ואין עלה לסמוך. ובעל העיטור כתב דתוספתא פני רבו או פני ת"ח גדול ממנו קאמר. רבא שרא להו לבני עוברי ימינא למיעבר לנטורי פרי. אמר ליה אביי לרבא תניא דמסייע לך שומרי פירות עוברין עד צוארן במים ואינן חוששין. רב יוסף שרא להו לבני בי תרבו למיעבר במיא למיתי בפירקא. ולמיזל לא שרא להו. אמר ליה אביי אם כן נמצאת מכשילן לעתיד לבא. רב יהודה ורב שמואל בר רב יהודה הוו קיימי אגורא דנהר פפא אמעברא דחצדד. הוי קאי רמי בר פפא באידך גיסא רמא להו קלא מהו למיעבר למיתי קמי רבנן למישאל שמעתא. א"ל רב יהודה רב ושמואל דאמרי תרוייהו עובר ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת חיפת חלוקו. איכא דאמרי אמר ליה להו רב שמואל תנינא ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת חיפת חלוקו דף עח ע"א תינח ביוה"כ דליכא מנעל ברגלו מצי למיעבר במיא. בשבתא דאיכא מנעל מאי. תא שמע דאמר ר' נחמיה חתניה דבי נשיאה אנא חזיתא לרבי אמי ורבי אסי דעברי דרך מלבוש. תינח מנעל סנדל מאי. ואסיקנא סנדל לכתחלא לא:

1 תני ר' יהודה אוסר לישב על גבי הטיט ביום הכפורים. אמר ריב"ל ובטיט המטפחת. אמר אביי ובטופח על מנת להטפיח אמר רב מותר להצטנן בפירות. רב יהודה מצטנן בקרא. רבה מצטנן בינוקא. רבא מצטנן בכסא דכספא. אמר רב כסא דכספא מליא אסור. חסר שריא. דפחרא בין מליא בין חסירא אסור. מ"ט מישחל שחיל. רב אשי אמר אפי' כסא דכספא חסר נמי אסור. מ"ט אתי לאזדרובי. פירוש שמא יתנענעו המים שבתוכו וינתזו על בשרו:

1 זעירי בר חמא אושפיזכניה דריב"ל ודרב אמי ודרב אסי ודכולהו רבנן דקיסרי הוה. אמר ליה ליוסף בריה דריב"ל בר אוריא תא אימא לך מילתא מעלייתא דהוה עביד אבוך. ערב תשעה באב מביאין לו מטפחת ומקנח בה ידיו ורגליו למחר מעבירה ע"ג עיניו ואינו חושש. עיוה"כ שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובין למחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש. וכן כי אתא רבה בר מרי אמר מטפחת אחת היתה לו לריב"ל עיוה"כ שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובין למחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש. אמר גאון מי שמבקש לקנח פניו ביוה"כ אם איסטניס הוא ואין דעתו מיושבת עליו כל השנה עד שיקנח במים וכל שכן ביום הכפורים שצריך לטהר עצמו ולקנח יקנח אבל שאר כל אדם אסור. כדאמר אסור לו לאדם שיושיט אצבעו קטנה במים בתשעה באב כדרך שאסור ביוה"כ אבל אם נצוצות של מי רגלים נתזו על רגליו חייב לרחוץ רגליו ולשפשף אותן ביד. כדרך ששנינו לעיל כח. זה הכלל היה במקדש כל המסיך רגליו טעון טבילה וכל המטיל מים טעון קידוש ידיו ורגליו. שם כט: בשלמא רגליו משום נצוצות אלא ידיו למה. אמר רבא זאת אומרת מצוה לשפשף. וה"ר יצחק גיאות ז"ל כתב אם היה לכלוך על פניו או לפלוף על גבי עיניו מותר להעבירו במים. איבעיא להו מהו לצאת בסנדל של דף עח ע"ב שעם ביום הכפורים. עמד ר' יצחק בר נחמני על רגליו ואמר אני ראיתי את ריב"ל שיצא במנעל של שעם ביום הכפורים. אמינא ליה בתענית צבור מאי. אמר לי לא שנא. אמר רבה בר בר חנה אני ראיתי את ר' אלעזר שיצא בסנדל של שעם בתענית צבור. אמינא ליה ביום הכפורים מאי אמר לי לא שנא. רב יהודה נפיק בדהיטני. מין גמי. ויש מפרשים בקש של חטים. אביי נפיק בדהוצי עשוי מכפות התמרים רבא נפיק בדיבלי עשוי מעשבים. רבה בר בר חנה הוה כרך סודרא אכרעיה ונפיק: ת"ר התינוקות מותרין בכולן באכילה ובשתיה וברחיצה וסיכה חוץ ממנעל וסנדל. גרסי' בפרק מצות חליצה דף קב: תניא אחד מנעל וסנדל ואנפליא לא יטייל בהן לא מבית לבית ולא ממטה למטה. ופריך מהא דתניא לא יטייל אדם בקורדקיסין בתוך ביתו אבל מטייל הוא באנפליא בתוך ביתו. ומשני כאן באנפליא של עור כאן באנפליא של בגד. וגרסינן נמי בירושלמי הלכה א' אית תנויי תני יוצאין באנפליא ביום הכפורים. אית תנויי תני אין יוצאין. אמר רב חסדא מאן דאמר יוצאין בשל בגד. ומאן דאמר אין יוצאין בשל עור. יש שרוצים לדקדק מההיא דיבמות מדקאמר אבל מטייל הוא באנפליא בתוך ביתו מדקאמר בתוך ביתו משמעדאסור לצאת באנפליא של בגד ומסתייע מהא דתוספתא פ"ד דיום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ובתשמיש המטה ואפילו באנפליא של בגד. ולא מיסתברא כלל לחלק בין בית לרשות הרבים באיסור נעילת הסנדל. ועוד מדקתני בירושלמי יוצאין משמע אפילו ברשות הרבים. ואגב דתנא גבי איסורא קורדקיסין בתוך ביתו לאשמועינן דאפי' טיול בבית אסור נקט נמי היתר גבי אנפליא בתוך ביתו. ועוד דשל בגד רך הוא ואינו מגין טפי מכל הני דשעם ודהיטני דנפקי בהו לרה"ר:

1 דף פא ע"ב ת"ר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש יכול בתשעה תלמוד לומר בערב אי בערב יכול משתחשך תלמוד לומר בתשעה. הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום מכאן שמוסיפין מן חול על הקדש. אין לי אלא לפניו לאחריו מנין תלמוד לומר מערב עד ערב. ואין לי אלא יום הכפורים שבת בראשית מנין תלמוד לומר תשבתו. יו"ט מנין תלמוד לומר שבתכם. כל שבת שאתה שובת אתה מוסיף לה בין מלפניה בין מלאחריה. יכול יהא חייב כרת על התוספת תלמוד לומר והנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי על עיצומו של יום ענוש כרת אבל אינו ענוש כרת על התוספת. יכול לא יהא ענוש כרת על התוספת מלאכה אבל יהא ענוש כרת על התוספת עינוי תלמוד לומר כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה על עיצומו של יום ענוש כרת ואינו ענוש כרת על התוספת של יום. ותוספת זה צריך שיהא קודם בין השמשות. דאילו בין השמשות ספק יום ספק לילה הוא ואם עשה מלאכה בשני בין השמשות בשוגג חייב חטאת שבת לה: ואינה נקראת תוספת דבלאו ריבוי דקרא צריך לפרוש מספק וגם ספק כרת יש בו אלא קודם בין השמשות שהוא מהלך אלף וחמש מאות אמה קודם הלילה צריך להוסיף מן החול על הקדש. ותוספת זה לא נתברר שיעורו אלא על כרחך לאו תוספת כל דהו קאמר מדאמרי' במסכת יו"ט בריש פרק המביא דף ל. ובשבת פרק שואל דף קמח: דהא תוספת דיום הכפורים דאורייתא הוא. והא נשי דידן דאכלו ושתו עד אורתא ולא מחינן בהו. ומסתמא לא היו אוכלות לגמרי עד חשיכה שאינן יכולות לצמצם. אלא פירשו קודם עיצומו של יום וגם מספיקו אלא שבתוספת היו מזלזלות. אלמא לאו בתוספת כל דהו אמרינן אלא שלא נתברר שיעורו וצריך לפרוש קודם בין השמשות מעט. וכן מוצאי יוה"כ אחר צאת הכוכבים צריך להוסיף מעט:

1 דף עח ע"ב המלך והכלה ירחצו פניהם. מלך מאי טעמא. אמר רבי אבא בר זבדא דכתיב מלך ביפיו תחזינה עיניך. כלה מאי טעמא. אמר רבה כדי שלא תתגנה על בעלה. אמר ליה רב לרבי חייא עד כמה. אמר ליה כדתניא אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. ומיבעיא ליה לאיניש ליקורי ליומא דכפורי בכסות נקיה. דאמר ליה ריש גלותא לרב המנונא שבת קיט. מאי דכתיב ולקדוש ה' מכובד !וכבדתו אמר ליה זה יום הכפורים שאין בו לא אכילה ולא שתיה אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה. ונהגו להדליק ריבוי נרות בבתי כנסיות משום דכתיב באורים כבדו ה' ומתרגמינן בפנסיא יקרוך. וכיון דאין בו לא אכילה ולא שתיה יש לכבדו בכל דבר שמצינו שנקרא כבוד. והחיה תנעול את הסנדל. מאי טעמא משום צינה. אמר שמואל כל מחמת עקרב מותר במקום שמצוין עקרבים וסכנה הוא לילך יחפים מותר לנעול סנדל או מנעל:

1 גרסי' בפ' מקום שנהגו דף נד: עוברות ומניקות מתענות ומשלימות ביוה"כ. ובשאלתות דרב אחאי פ' הברכה ס"ס קמ"ז אבל חיה אסורה להתענות עד ל' יום ונחלקו עליו כל המחברים וכתבו דאסורה באכילה ומיסתברא כוותייהו. ועל כן לא שרי לחיה אלא נעילת הסנדל דאינו אלא מדרבנן אבל אכילה ושתיה לא. ועוד דלא דמי דאם לא תנעול בקל מזיקתה הצינה ואינה מרגשת בו אבל לענין אכילה היא כעוברה וחולה ואם תאמר שהיא צריכה יאכילוה ואם מרגשת בעצמה שהיא בריאה וחזקה למה יאכילוה. ועוד דבפרק מפנין דף קכט. קאמר שמואל לחיה שלשים יום ואמרינן עלה למאי הלכתא וקאמר לטבילה ואם איתא לימא לתענית. וכתב הרמב"ן ז"ל דתוך שלשה אין לה להתענות. משלשה ועד שבעה אמרה צריכה אני מאכילין אותה. מכאן ואילך הרי היא כשאר כל האדם:

1 האוכל ביוה"כ ככותבת גסה דף עט ע"א כמוה וכגרעינתה והשותה מלא לוגמיו חייב. והני שיעורי לכרת ולקרבן אבל לאיסור קי"ל כרבי יוחנן דאמר לעיל עג: חצי שיעור אסור מן התורה: מתני' כל האוכלין מצטרפין לככותבת וכל המשקים מצטרפין לכמלא לוגמיו. והאוכל והשותה אינן מצטרפין. דף פא ע"א אכל ושתה בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת. אכל ועשה מלאכה חייב שתים. אכל אוכלין שאינם ראוין לאכילה ושתה משקין שאינם ראוין לשתיה פטור. שתה ציר או מורייס פטור:

1 דף פא ע"ב גמ' תניא ר' אומר חומץ משיב הדעת. דרש גידל בר מנשי דמן נרש בבירי אין הלכה כרבי. למחר אתו כולי עלמא מזיגו חלא ושתו. שמע גידל בר מנשי ואיקפד אמר להו אימר דאמרי אנא חי מזוג מי אמרי אימר דאמרי אנא פורתא טובא מי אמרי אימר דאמרי אנא דיעבד לכתחלה מי אמרי:

2 דף פב ע"א מתני' התינוקות אין מענין אותן ביוה"כ אבל מחנכין אותן קודם לשנה קודם לשתים. פירוש קודם שנה שאחריה יתחיל זמן חיובו דהיינו שנת י"ג שהרי כשהוא בן י"ג ויום אחד מתחיל חיובו. וקודם לשנה היינו שנת שתים עשרה וקודם לשתים היינו שנת אחד עשר: גמ' השתא לפני שתים מחנכין לפני שנה מיבעיא. אמר רב חסדא לא קשיא כאן בחולה כאן בבריא. אמר רב הונא בן שמנה ובן תשע מחנכין אותו לשעות. בן עשר בן י"א משלימין מדרבנן. בן שנים עשר משלימין מדאורייתא בתינוקת. רב נחמן אמר בן ט' בן י' מחנכין אותן לשעות בן י"א בן י"ב משלימין מדרבנן. בן שלש עשרה משלימין מדאורייתא בתינוק. ולא פליגי רב הונא ורב נחמן. ור' יוחנן אמר השלמה מדבריהם ליכא. אלא בן י' בן י"א מחנכין אותו לשעות. בן י"ב משלימין מדאורייתא בתינוקת. בן י"ג משלימין בתינוק. תנן התינוקות אין מענין אותן ביוה"כ אבל מחנכין אותן קודם לשנה קודם לשתים. בשלמא לרב הונא ולרב נחמן ניחא אלא לרבי יוחנן קשיא. ופרש"י אע"ג דלרב הונא ולר"נ הוי חינוך הבריא ד' שנים מצו לתרוצי למתניתין כולה בחולה והכי קאמר מחנכין אותן קודם שנה להשלמה דרבנן דהיינו קודם שתים להשלמה דאורייתא. וזה נראה לי דוחק דהשלמה דרבנן מאן דכר שמיה שיתן בה התנא סימן להקדים לה חינוך. ועוד קשה לי מנא להו לרב הונא ולרב נחמן שיש חילוק בין בריא לחולה לענין חינוך כיון דבמתניתין לא הוזכר אלא שלש שנים לפני גדלות. הלכך נ"ל לפרש מחנכין אותם קודם שנה וקודם שתים להשלמה דאורייתא דהיינו שלש שנים קודם גדלות. ומכל מקום שמעינן שיש חילוק בין חולה לבריא מדלא הוה ליה למיתני אלא לפני שתים בא להשמיענו שיש חילוק בשנים בין חולה ובין בריא. ומיהו מתניתין לא איירי אלא בחולה זו היא גירסת רש"י ופירוש הרב אלפס גורס אמר רב הונא בן שמנה בן תשע מחנכין אותו לשעות בן עשר ובן אחת עשרה משלימין מדרבנן בן שתים עשרה משלימין מדאורייתא ורב נחמן אמר בן ט' בן עשר מחנכין אותו לשעות בן אחת עשרה משלימין מדרבנן בן שנים עשר משלימין מדאורייתא. והוה מצינו לפרש גירסתו דתרוייהו איירי בתינוקת ופליגי בהשלמה. דרב נחמן לית ליה השלמה מדרבנן אלא שנה אחת וחינוך שעות קודם לה שתי שנים. ורב הונא אית ליה השלמה שתי שנים. אלא שכתב ואע"ג דקי"ל כר' יוחנן דאמר דתינוקת בת י"ב ותינוק בן י"ג משלימין מדאורייתא. קיימא לן כרב הונא ורב נחמן דבתראי אינון דמשלימין מדרבנן כדי לחנכן מבן אחת עשרה בין לתינוק בין לתינוקת. ובן תשע ובן עשר מחנכין אותן לשעות כרב נחמן. שאם היה רגיל לאכול בשתי שעות מאכילין אותו בשלש. בשלש מאכילין אותו בד'. ומדקאמר דקיימא לן כרבי יוחנן בהשלמה דאורייתא מכלל דרב הונא ורב נחמן פליגי עליה בהא. אם כן צ"ל הא דקאמר דבן שתים עשרה משלימין מדאורייתא היינו אפילו בתינוק משום דסברי דתוך הפרק כלאחר הפרק. ומיירי כשהביא סימנים ופסק כר' יוחנן דהכי פסיק רבא בפרק יוצא דופן דף מו. דתוך הפרק כלפני הפרק. וקשה לי מה שפסק דתינוק בן אחת עשרה משלימין מדרבנן ואמאי משלימין אכתי הוי ב' שנים לפני גדלות דשמא לא יביא סימנים אחר י"ב שנה אפילו אם יש לו עתה סימנים שומא נינהו וגם קשה לי מה שהזכיר בכאן חיוב דאורייתא בבן י"ב שנים שהביא סימנים טפי מבכל המצות.ועוד קשה דר' יוחנן גופיה סבר בפ' בא סימן יוצא דופן דף מה: דתוך הפ' כלאחר הפרק. הלכך נראה כגירסת רש"י ובן ט' ובן י' מחנכין לשעות בן י"א ובן י"ב משלימין מדרבנן:

1 מתני' עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשיב נפשה. חולה מאכילין אותו על פי בקיאין. ואם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו. עד שיאמר די:

2 גמ' עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר תוחבין לה כוש פירוש פלך בלע"ז שפינדי"ל ברוטב ומכניסים לתוך פיה אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מביאין לה רוטב עצמה. אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מביאין שומן עצמו. שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. ולאו דוקא עוברה אלא הוא הדין כל אדם שהריח מאכל ומתאוה ופניו משתנין מסוכן הוא ומאכילין אותו ע"פ עצמו או על פי בקי. כדאמרינן בפרק אע"פ דף סא: אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי אפתחא דבי דונגר מלכא חליף ואזיל אדונגר דמלכא חזא רב אשי לאמימר דחוורא אפיה שקל באצבעתיה ואנח ליה בפומיה וכו'. ואמרו ליה רבנן מאי טעמא סמכת אניסא אמר חזינא לרוח צרעת דקא פרחה עילויה. שמע מינה דכי חיוור אפיה חיישינן לסכנתא. וקאמר התם שם. הכל משהין בפני שמש חוץ מיין ובשר. אמר רב אשי הוה קאימנא קמי דרב כהנא ואייתו ליה גרגלידי דליפתא בחלא ואי לאו דיהבו לי מינה איסתכנית. רב פפא אמר אפילו תמרא דהינוניתא. כללא דמילתא כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא וכן כתב הרמב"ן ז"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל מסתברא הא דתוחבין לה כוש הני מילי בעוברה שאין לנו אומד ביישוב דעתה פעמים מתיישבת בכוש ברוטב ופעמים צריכה לשומן עצמו. אבל חולה שמאכילין אותו על פי בקיאין מאכילין אותו דבר הצריך לו וכדי הצריך לו כמו שאמרו הרופאים ואין מדקדקין עליו על ידי כוש ורוטב אלא להאכילו הקל הקל. וגרסינן בכריתות בפרק אמרו לו דף יג. התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור מפני הסכנה. ופריך מפני הסכנה ואפילו טובא נמי תיכול. אמר רב פפי הכי קאמר התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור כדי שלא יצטרף לכזית בכדי אכילת פרס וכן כתב בעל הלכות. ונראה שאף בחולה עושין כך כדי להקל מעליו מאיסור כרת ומלקות לאיסור בלבד ע"כ. ונראה לי דבחולה אין עושין כן אלא ע"פ רופא אם אומר שיספיק לו להאכילו ממנו מעט מעט וכן בעוברה נמי אם אין דעתה מיושבת בכך צריך להאכילה כשיעור. כתב בעל הלכות אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה מתעקר וולדה אע"ג דספק בן קיימא הוא ספק נפל שפיר דמי ליתן לה. והרי"ץ גיאות ז"ל כתב דלאו בידיעה דידן תליא מילתא אלא בידיעה דידה ובדעתה תליא מילתא דמשהריחה נותנים לה וכחולה דמי. וכתב הרמב"ן ז"ל משמע מתוך דברי בעל הלכות דמשום סכנת וולד לחודיה מחללין אפילו ליכא למיחש לדידה. דהיינו דגרסינן בשילהי פרק קמא דערכין דף ז. האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין כריסה ומוציאין את הוולד. פשיטא מאי עביד מחתך בבשר בעלמא הוא. אמר רבא לא נצרכה אלא להביא סכין דרך רשות הרבים. מאי קא משמע לן דעל ספיקא מחללין שבת. תנינא ספק חי ספק מת ספק נכרי ספק ישראל מפקחין. מהו דתימא התם הוא דהוה ליה חזקה דחיותא אבל הכא דלא הוה ליה חזקה דחיותא מעיקרא אימא לא קא משמע לן. ואיכא דסבירא ליה דאין מחללין משום נפלים אלא עוברה שהריחה חששא דמיתה דידה היא שכל המפלת בחזקת סכנה היא. וטעמא דיושבת על המשבר שמתה טעמא אחרינא הוא הרי הוא כילוד דתו לאו ירך אמו הוא דלאו בדידה תליא אלא חי הוא ודלת נעולה בפניו וליכא חששא אלא דלא ה"ל חזקה דחיותא וספק נפשות להקל. ולא ידעתי מה צורך לכל אלו הדקדוקים דלא משכחת סכנת עובר בלא סכנת עוברה ולא סכנת עוברה בלא סכנת עובר. דהמפלת בחזקת הסכנה היא וכן פרש"י דאם אינה אוכלת שניהם מסוכנים: דף פב ע"ב ההיא עוברה דארחה אתיא לקמיה דרבי אמר להו זילו לחישו לה יום הכפורים האידנא הוא. לחישו לה ואילחשה. קרא עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' נפיק מינה רבי יוחנן. ההיא עוברה דארחה אתיא לקמיה דרבי יוחנן אמר להו זילו לחישו לה. לחשו לה ולא אילחשה. קרא עליה זורו רשעים מרחם דף פג ע"א נפיק מינה שבתאי אוצר פירי: חולה מאכילין אותו על פי בקיאין וכו'. אמרי דבי ר' ינאי חולה אומר צריך אני ורופא אומר אינו צריך שומעין לחולה. פשיטא ספק נפשות להקל מהו דתימא הא דקאמר חולה צריך אני בעותי הוא דקא מבעית סבר אי לא אכילנא מיתנא קא משמע לן לב יודע מרת נפשו. חולה אומר איני צריך ורופא אומר צריך שומעין לרופא פשיטא ספק נפשות להקל מהו דתימא לב יודע מרת נפשו קא משמע לן שומעין לרופא. והאי דקאמר חולה לא צריכנא תונבא פירוש טירדא בעלמא נקיט ליה ורש"י פי' שטות אשדירדשו"ן הוא דנקיט ליה כתבו התוספות הא דקאמר הש"ס חולה אומר צריך אני היינו שאומר שהוא ירא שאם לא יאכל שיכביד ויהיה מסוכן למות. ויש ספרים שכתוב בהן מילתא דרבי ינאי פשיטא ספק נפשות להקל מהו דתימא האי דקאמר חולה צריך אני בעותי הוא דקא מבעית סבר אי לא אכילנא מיתנא קא משמע לן. אלמא דוקא משום ספק מיתה מאכילין אותו עד כאן. ונראה לי דחומרא גדולה היא זאת בספק דאין לך רופא שיאמר אם לא יאכל שמא ימות אלא הרופא דרכו לומר אם לא יאכל אפשר שיכביד חליו ויסתכן. ואפי' לספרים שכתוב בהן אי לא אכילנא מיתנא אין ללמוד מזה דדוקא על ספק מיתה מאכילין דלישנא דמיתנא לאו דוקא אלא שדרך החולה לומר כן מחמת פחד המיתה. ואי אמר איהו ואחרינא בהדיה לא צריכנא ואומר חד רופא צריך אין דבריו של אחד במקום שנים. ואי אמר איהו ואחרינא בהדיה צריכנא ושני רופאים ואפי' הן מאה אומרים לא צריך תרי כמאה ומאכילין אותו. ואע"ג דאמר רב ספרא הא דאמרי תרי כמאה ומאה כתרי ה"מ לענין עדות אבל לענין אומדנא בתר רוב דעות אזלינן. הני מילי אומדנא דממונא אבל הכא ספק נפשות להקל. אמר איהו צריך ושני בקיאין אומרים אינו צריך אין דבריו כלום במקום שנים. דהכי מיפרשא מתניתין חולה מאכילין אותו על פי בקיאין. בד"א דאמר לא צריך אבל אמר צריך אם אין שם שני בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו מאי טעמא לב יודע מרת נפשו ומהימן כלפי חד כלפי תרי לא מהימן. מר בר רב אשי אמר היכא דאמר צריך אני אפי' אי איכא מאה דאמרי לא צריך עליה דידיה סמכינן דכתיב לב יודע מרת נפשו. והלכתא כמר בר רב אשי דבתראה הוא ועוד דבתשובת הגאונים כתב דבכולי הש"ס הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה ואודיתא. ובשאלתות דרב אחאי! כתוב דאזלינן בתר רוב דעות וכן דעת רש"י שהרי פירש לקמן דף פד: אבל מצטרפין לדעת אחרת כגון שנים אומרים צריך ושלשה אומרים אינו צריך ואשה או נכרי אומרים צריך מצטרפין למהוי פלגא ופלגא וספק נפשות להקל. וכתב הרמב"ן ז"ל ואע"ג דאמרינן בהדיא כי אזלינן בתר דעות באומדנא הני מילי בממונא. הני רבוותא סברי דהך אוקימתא ליתא. דהא משום דאקשינן על פי בקיאין תרי פשיטא תרי ותרי נינהו הוא דאתוקם הכי וכיון דאתא מר בר רב אשי ואמר דכל היכא דאמר חולה צריך אני אפילו איכא מאה דאמרי לא צריך לדידיה שמעינן קמה לה מתניתין כדמעיקרא דאיכא אחרינא בהדי חולה דאמר לא צריך מאכילין אותו על פי בקיאין תרי סלקא דעתך אמינא כשם שהחולה אומר צריך אני שומעין לו ואפילו כנגד מאה בקיאין. כך כשהוא אומר איני צריך נשמע ליה דהכא והכא לב יודע מרת נפשו הוא קא משמע לן דלהקל אמרי' אבל להחמיר כחד בקי בעלמא הוא ולא כתרי. הלכך היכא דאיכא אחרינא בהדיה לתרי דאמרי צריך לדידהו שמעינן הא לחד לא שמעינן. ולא אמרי' תונבא בעלמא הוא דנקט ליה אלא חד מנינן ליה תרי לא מנינן ליה. ומיהו כיון דאיתמר בהדיא בגמרא דלא אזלינן בתר רוב דעות לא דחינן סוגיא בפירכא ותפסינן סברא בעלמא ע"כ. וכן נראה לי כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא בספק נפשות. ירושלמי הל"ד חולה אומר יכולני לצום ורופא אומר איני יודע רבי אבהו בשם רבי יוחנן נעשה ספק נפשות וספק נפשות להקל. כתב הרמב"ן ומסתברא הני מילי בחולה דאמר יכולני דשכיח ביה תונבא אבל רופא אומר יכול וחולה אומר איני יודע שומעין לרופא דאיני יודע דחולה לאו כלום הוא. דאיהו מנא ידע רובן של חולין אינן יודעין ובקיאין בחולי שלהם הלכך לרופא שומעין שאומר יודע אני:

1 מתני מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו ואפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו: גמ' ת"ר מנין יודעים שיאורו עיניו משיבחין בין טוב לרע. אמר אביי ובטעמו. ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל. טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה. נבילה ושביעית מאכילין אותו שביעית. שאלו את הראב"ד ז"ל חולה שיש בו סכנה אם לא יאכל בשר. אם יש לפניו נבילה ואין שחוט אם לא שנשחט בשבת. כי יש אומרים מוטב שיעבור הוא על לאו דנבילה משיעברו אחרים על איסור סקילה. והשיב דברי יש אומרים מכוונים הם אבל יש לומר כי איסור שבת כבר ניתן לדחות בהבערה ובבישול ובמחמין לו חמין. אי נמי שאי אפשר שלא יהא קטן אחד בסוף העולם. אבל אם היה החולה צריך לאכילה לאלתר והנבילה מוכנת לו מיד והשחוט מתאחר לו ודאי מאכילין אותו הנבילה ואין ממתינין לשחיטה והפשט ובישול. ורבינו מאיר השיב בתשובה על זה והביא דמיון מאוכל נפש ביום טוב דשוחטין ביום טוב דאיכא עשה ולא תעשה באיסור מלאכה ומאכל נבילה דאין בה אלא לאו או לומר לנכרי לנחור עופות דליכא אלא איסור דרבנן דאין שחיטה לעוף מן התורה אלא כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביום טוב הוה לדידן כל אוכל נפש ביום טוב כמו בחול. והכי נמי כיון שהתירה תורה פיקוח נפש הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאילו עשאה בחול. והיכא דאיכא תרי איסורי מאכילין אותו הקל. ושחוטה המאכל מותר אבל הנבילה המאכל עצמו אסור ואריה רביע עלה עד כאן. ואני שמעתי משום דחיישי' שמא יהא החולה קץ באכילת איסור ויפרוש ויסתכן: מתני' מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו ורבי מתיא בן חרש מתיר. ועוד אמר ר' מתיא בן חרש החושש בפיו מטילין לו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת. והלכה כרבי מתיא בן חרש דאמר החושש בפיו מטילין לו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות דלא פליגי רבנן עליה דרבי מתיא אלא בכלב שוטה אבל בחושש בפיו לא פליגי עליה. ורבי יוחנן נמי חש בצפידנא שהוא כאב שינים ועבד ליה סם בשבת דמכה של חלל הוא. דף פד ע"א דאמר רב נחמן בר יצחק שאני צפידנא הואיל ומתחלת בפה וגומרת בבני מעיים היא. מאי סימניה כי רמי מידי בככי אתי דמא מדריה פי' מעל הבשר שעל השינים: דף פד ע"ב וכל ספק נפשות דוחה את השבת לאיתויי מאי. אמר רב יהודה אמר שמואל לאיתויי אפי' ספק בשבת אחרת היכי דמי. כגון דאמדוהו לתמני יומי ויומא קמא שבתא מהו דתימא ליעכביה עד אורתא כי היכי דלא ניחל עליה תרי שבי קא משמע לן. תניא נמי הכי מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו ואין אומרין נמתין לו שמא יבריא אלא מחמין לו חמין מיד וספיקו דוחה את השבת ולא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת ואין עושין דברים הללו לא על ידי נכרים ולא על ידי קטנים אלא על ידי גדולי ישראל ואפילו יש שם קטנים לעשותן מיד חיישינן זימנין דליתנייהו ואתי לאהדורי בתרייהו. ואין אומרים יעשו דברים הללו על ידי נשים ועל פי נכרים אבל מצטרפות לדעת אחרת. כך כתבו בספרי והלכות גדולות ובתוספתא פט"ז דשבת. והיה קשה לריב"א למה לא יעשו על פי נשים חכמות בקיאות בספק נפשות כמו על פי אנשים וגבי יולדות נמי מחללין שבת על פי נשים. והיה ריב"א גורס אין עושים דברים אלו על פי נשים ולא על פי נכרים אבל מצטרפין לדעת אחרת כלומר אין אומרים בתכנת נפשות שלא יהו נאמנות אלא אף מצטרפין לדעת אחרת להכחיש את האנשים כנגדן. ולישנא דאבל דחוק קצת. והרב אלפס ז"ל גורס אין אומרים לעשות דברים הללו לא על ידי נשים ולא על ידי נכרים מפני שמצטרפין לדעת אחרת פי' שהנכרי יאמר אין חוששין שנעשה עבירה וכן תאמרנה הנשים. והיינו מצטרפין לדעת אחרת וכלומר לטעות שאין חוששין שעושה עבירה ואתי לידי סכנה:

1 תנו רבנן מפקחין פיקוח נפש בשבת והזריז הרי זה משובח וא"צ ליטול רשות מבית דין. כיצד נפל תינוק לים פורש מצודה ומעלהו ואע"ג דקא צייד כוורי. ראה תינוק שנפל לבור עוקר חוליא ומעלהו והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין ואף על גב דקא מתקן דרגא לחול. ננעלה דלת בפני תינוק שובר את הדלת ומוציאו והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין ואף ע"ג דקא מתבר לה שיבי שיבי. מכבין ומפסיקין מפני הדליקה והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין ואף על גב דקא ממכיך מכוכי. וצריכא דאי אשמעינן ים משום דאי לא מסיק ליה מיית אבל בור אפשר דיתיב אפומא דבירא אימא לא צריכא. ואי אשמעינן בור משום דקא מיבעית אבל דלת אפשר דיתיב בהאי גיסא ומשבש ליה באמגוזי אימא לא צריכא. מכבין ומפסיקין למה לי אמר רבי אליעזר לא נצרכה אלא לחצר אחרת. אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב. היכי דמי אילימא דאיכא תשעה ישראל וחד נכרי הא רובא ישראל נינהו. אי נמי מחצה על מחצה ספק נפשות להקל אלא דאיכא תשעה נכרים וחד ישראל הא נמי פשיטא דהוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. לא צריכא דפריש חד מינייהו ואזיל לחצר אחרת ונפלה בה דליקה מהו דתימא כל דפריש מרובא פריש ולא מפקחין קא משמע לן דאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב. איני והאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן תשעה נכרים ואחד ישראל באותו חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין. לא קשיא הא דפריש כולהו הא דפריש מקצתייהו. פירוש הא דפריש כולהו מאותה חצר שהיו שם בשעת עקירתן נכנס אחד מהן לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת אין מפקחין דכיון שנעקרו כולם אין כאן ישראל קבוע וכל דפריש מרובא פריש. והא דפריש מקצתייהו שפירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת מפקחין דכיון שנשארו אחרים קבועים במקומן כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל:

1 מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת ספק נכרי ספק ישראל מפקחין עליו. מצאוהו חי מפקחין עליו ואם מת יניחוהו. דף פה ע"א מצאוהו חי פשיטא דמפקחין לא נצרכה אלא אפילו לחיי שעה. תנו רבנן עד היכן הוא בודק עד טיבורו. ויש אומרים עד חוטמו. בדק ומצא עליונים מתים לא יאמר כבר מתו התחתונים מעשה היה ונמצאו עליונים מתים ותחתונים חיים. אמר רב פפא מחלוקת מלמטה למעלה אבל מלמעלה למטה כיון דבדיק עד חוטמו שוב אינו צריך. דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. ומנא ליה דפיקוח נפש דחי שבת דף פה ע"ב אמר רב יהודה אמר שמואל אמר קרא אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהן:

1 מתני' חטאת ואשם ודאי מכפרין. מיתה ויום הכפורים מכפרים עם התשובה והתשובה מכפרת על עבירות קלות ועל עשה ועל לא תעשה. ועל החמורות תשובה תולה ויום הכפורים מכפר: גמ' תשובה מכפרת על עשה ועל לא תעשה השתא על לא תעשה מכפרת על עשה מיבעיא. אמר רב יהודה הכי קאמר על עשה ועל לא תעשה הניתק לעשה: דף פו ע"א שאל ר' מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה ברומי שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש. אמר לו שלשה הן ותשובה עם כל אחת ואחת מהם. עבר מצות עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו שנאמר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. עבר לא תעשה ועשה תשובה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין שנאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. אבל מי שיש בידו חילול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביוה"כ לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת שנאמר ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. היכי דמי חילול השם. אמר רב כגון אנא דשקילנא בישרא מטבחיא ולא יהיבנא דמי לאלתר. ורבי יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. רבי יצחק בר אבדימי אומר כל שחביריו בושים משמועתו. היכי דמי אמר רב נחמן בר יצחק כגון דאמרי אינשי שרא ליה מרא לפלניא. אביי אמר כדתניא ואהבת את ה' אלהיך עשה שיהא שם שמים מתאהב על ידיך. הא כיצד בזמן שאדם קורא ושונה בתורה ומשמש תלמידי חכמים ומשאו ומתנו בשוק באמונה ודבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אשרי פלוני ומי שלומד תורה אשרי אביו אשרי אמו אשרי רבו שלמדו. אוי להם לבני אדם שלא למדו תורה ראיתם פלוני שלמד תורה כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. אבל בזמן שאדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו בשוק באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו או לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו ולרבו שלמדו תורה אשרי בני אדם שלא למדו תורה ראיתם פלוני שלמד תורה כמה מכוערים מעשיו כמה מקולקלים דרכיו עליו הכתוב אומר באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. אמר רבי חנינא בר חמא גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם שנאמר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. אמר רבי לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך. דף פו ע"ב אמר רשב"ל גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כשגגות שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך. עון מזיד הוא וקרי ליה מכשול. איני והא אמר רבן שמעון בן גמליאל גדולה תשובה שעונות נעשות לו כזכיות שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה חיה יחיה. לא קשיא כאן מאהבה וכאן מיראה. אמר רבי שמואל בר נחמני גדולה תשובה שמארכת ימיו של אדם שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה חיה יחיה. היכי דמי בעל תשובה. כגון שבא עבירה לידו ופירש. מחוי רב יהודה באותה אשה ובאותו מקום ובאותו הפרק. אמר רב יהודה רברמי רב דימי בר אשי כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח. לא קשיא כאן בעבירות שבין אדם למקום וכאן בעבירות שבין אדם לחבירו. תניא רבי יוסי בר' יהודה אומר אדם עובר עבירה ראשונה מוחלין לו שניה מוחלין לו שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו. שנאמר כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו ואומר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. מאי ואומר וכי תימא ה"מ בצבור אבל ביחיד לא קא משמע לן. נראה לי לפרש רביעית אין מוחלין לו אם היא מצות עשה אין מוחלין מיד כשעשה תשובה אלא תשובה תולה ויום הכפורים מכפר כדין חייבי לאוין. וכן אם היא מצות לא תעשה מיתה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין: גרסינן בפ' סדר תעניות דף טז. תנו רבנן אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בה למה הוא דומה לאדם שתופס שרץ בידו שאפילו טובל בכל המימות שבעולם לא עלתה לו טבילה זרקו מיד עלתה לו טבילה שנאמר ומודה ועוזב ירוחם ואומר נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים. תניא עבירות שהתודה עליהם יום הכפורים זה אינו מתודה עליהם יום הכפורים אחר ואם לא שנה עליהם והתודה עליהם עליו הכתוב אומר ככלב שב על קיאו וגו'. רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שכן הרי זה משובח שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד. אלא מה אני מקיים ככלב שב על קיאו כדרב הונא דאמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך אלא אימא נעשית לו כהיתר. וצריך לפרש את החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב דברי רבי יהודה בן בבא. רבי עקיבא אומר אין צריך אלא מה אני מקיים ויעשו להם אלהי זהב כדרבי ינאי דאמר רבי ינאי אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שיאמרו די גרם להם לישראל לעשות להם אלהי זהב. מפרסמין את החנפים מפני חילול השם שנאמר ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו: דף פז ע"א כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו כדי שלא יהו תלמידיו נוחלין לעולם הבא והוא יורד לשאול שנאמר כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת. וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה שלא יהו תלמידיו יורדין לשאול והוא נוחל העולם הבא שנאמר אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו:

2 מתני' דף פה ע"ב האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. אחטא ויום הכפורים מכפר אין יום הכפורים מכפר. עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר ולא עבירות שבין אדם לחבירו עד שירצה את חבירו. את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר. שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר:

3 גמ' אמר רבי יוסי כל המקניט את חבירו אפילו בדברים צריך לפייסו שנאמר אם ערבת לרעך וגו' נוקשת באמרי פיך עשה זאת אפוא בני והנצל לך התרפס ורהב רעך אם ממון יש לו בידך התר לו פיסת יד ואם לאו הרבה עליו רעים. אמר רבי יצחק וצריך לפייסו בשלשה חבורות של שלשה בני אדם שנאמר ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי. ואם מת אמר רבי יוסי בר חנינא מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו ויאמר אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שחבלתי בו. אמר רבי יוסי בר חנינא כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש ממנו יותר משלשה פעמים שנאמר אנא שא נא. ודוקא חבירו אבל רבו מפייס ליה עד דמיפייס:

1 ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה ואלו הן. רכילות. לשון הרע בעל חמה. ובעל מחשבה רעה. והמתחבר לרשע. והמרגיל בסעודה שאינה מספקת לבעליה. והמסתכל בעריות. והחולק עם גנב. והאומר אחטא ואשוב. והמתכבד בקלון חבירו. והפורש מדרכי צבור. והמבזה אבותיו. והמעכב את הרבים מלעשות דבר מצוה. והמטה את חבירו מדרך טובה לדרך רעה. והמשתמש בעבוטו של עני. והמקבל שוחד להטות דין עני. והמוצא אבידה ואינו מחזירה לרבו. והרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו מוחה בידו. והאוכל שוד עניים ויתומים ואלמנות. והחולק על דברי חכמים. והשונא את התוכחות. והמלעיג על המצות:

1 דף פז ע"ב תנו רבנן מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשיכה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים צריך שיתודה קודם שיאכל וישתה שמא יארע דבר קלקול בסעודה. ואף על פי שהתודה קודם אכילה ושתיה מתודה לאחר אכילה. ואע"פ שהתודה ערבית מתודה שחרית. בשחרית יתודה במוסף. במוסף יתודה במנחה. במנחה יתודה בנעילה. והיכן אומרה. יחיד אחר תפלתו. מאי אמר. אמר רב אתה יודע רזי עולם. ושמואל אמר אתה מבין תעלומות לב. לוי אמר בתורתך כתוב לאמר כי ביום הזה יכפר עליכם. רבי יוחנן אמר רבון העולמים רבו עונותינו מלמנות ואשמותינו עצמו מספר. רב הונא אמר אלהי עד שלא נוצרתי איני כדאי וכו'. אמר רב המדודי לא שנו אלא שלא אמר אבל חטאנו. אבל אם אמר אבל חטאנו לא צריך. ואמר רב המדודי הוה קאימנא קמיה דשמואל והוה יתיב כד מטי שליח ציבור למימר אבל חטאנו קם אכרעיה. שמע מינה עיקר וידוי מעומד הוא. לעיל דף לו: תנו רבנן כיצד מתודה אומר עויתי פשעתי חטאתי. וכן בשעיר המשתלח הוא אומר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם. וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים עונות אלו הזדונות שנאמר הכרת תכרת וגו' ופשעים אלו המרדים שנאמר מלך מואב פשע בי וכן הוא אומר אז תפשע לבנה. חטאים אלו השגגות שנאמר ונפש כי תחטא בשגגה. וכי מאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים וכי חוזר ומתודה על השגגות. אלא אומר אנא שא נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי. וכן בדוד הוא אומר חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו. וכן בדניאל חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו. אלא מה שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה ונקה. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם בשעה שחוטאים ישראל ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות. אמר רבה בר שילא אמר רב הלכה כדברי חכמים. ההוא דנחת קמיה דרבא ועבד כרבי מאיר אמר ליה שבקת רבנן ועבדת כרבי מאיר. אמר ליה כרבי מאיר סבירא לי כדכתיב. בספר אורייתא. והרב אלפסי פסק כרבנן וכן בעל ההלכות ורב פלטויא ורבינו חננאל ז"ל ובתורת כהנים נמי תניא כרבנן. ורב סעדיה פסק כרבא. וכן פסק הרי"ץ גיאות ז"ל ובעל העיטור. והביאו ראיה מדשתק ליה רבא לההוא דנחת קמיה שמע מינה קבלה והלכה כרבא דהוא בתראה ונהיגי עמא כרבנן: תנו רבנן לעיל לז. מנין שוידויו של יום הכפורים באנא. נאמר כאן כפרה וכפר בעדו ונאמר בחורב כפרה אולי אכפרה בעד חטאתכם מה להלן באנא אף כאן באנא. ומנין שבשם נאמר כאן כפרה ונאמר בעגלה ערופה כפרה מה להלן בשם דכתיב כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' אף כאן בשם. ותניא בפרק שני בתוספתא אנא ה' עויתי וכו' אנא ה' כפר נא וכו' וכן בתורת כהנים. וכן יש במקצת ספרים. ובירושלמי פ"ג ה"ז גרסינן אמר רבי חגי בראשונה היה אומר אנא השם ובשניה אנא בשם. וכתב רבינו חננאל ז"ל לא משגיחין לרבי חגי לגבי מתניתין. ובסדר רבינו והבבלי יסד שניהם אנא השם ובסדר אתה כוננת בראשונה אנא השם ובשניה אנא בשם. וכתב ראבי"ה כיון שפירש רבי חגי בירושלמי דבראשונה אנא השם ובשניה אנא בשם הכי עבדינן דאמוראי בקיאים בגירסא טפי מינן. וסבור אני דאנא השם דהיה אומר ובשניה אנא בשם אלא שהמשנה נישנית בלשון העולם. ורב האי אמר לא בלשון הזה היה אומר כ"ג אנא השם אלא שם בן שנים וארבעים אותיות ועדיין מצוי בישיבה בקבלה וידוע לחכמים. ואין נראה לי דברי רב האי בזה דכיון דילפינן בגזרה שוה מעגלה ערופה הזכרת השם של ארבע אותיות אין לשנות אלא כמו שנכתב בפסוק הוא מזכירו אלא שמזכירו ככתבו והוא נקרא שם המפורש. והוא מקור לכל השמות כי כולן נאצלין ממנו ועליו נאמר סנהדרין צ. ההוגה את השם באותיותיו נעקר מן העולם דאין להזכירו בגבולין. נמצא בתשובת הגאונים מנהג של ישיבה. בשחרית שבעה פעמים ויעבור. במוסף שבעה במנחה ששה בנעילה שלשה:

1 וראבי"ה כתב ראיתי שבתפלת יוצר יש לומר שלש עשרה ויעבור כנגד שלש עשרה מדות. ורב נטרונאי כתב מנהג של ישיבות בשחרית אומר שבעה סליחות ובמוסף אומר חמשה ובמנחה אומר שלשה. יש פנאי אומר חמשה: תנן תענית כו. שלשה פרקים בשנה הכהנים נושאים את כפיהם ד' פעמים ביום שחרית ומוסף ובמנחה ובנעילת שערים. בתעניות ומעמדות וביוה"כ. תניא שם שחרית מוסף מנחה ונעילה יש בהן נשיאות כפים דברי רבי מאיר. ורבי יהודה אומר מנחה ונעילה אין בהן נשיאות כפים ורבי יוסי אומר מנחה אין בה נשיאות כפים נעילה יש בה נשיאות כפים במאי קמיפלגי רבי מאיר סבר כל יומא מאי טעמא לא משום שכרות האידנא ליכא שכרות. ורבי יהודה סבר שחרית ומוסף דכל יומא לא שכיחא שכרות לא גזרינן מנחה ונעילה דכל יומא שכיחא שכרות גזרינן. ורבי יוסי סבר מנחה דאיתא כל יומא גזרינן. נעילה דליתא כל יומא לא גזרינן. אמר רב נחמן הלכה כרבי יוסי. אלא האידנא אמאי פרסי כהני ידייהו במנחא בתעניתא. כיון דסמוך לשקיעת החמה פרסי ידייהו כתפילת נעילה דמי. כתב בעל ההלכות דהא דפרסי כהני ידייהו במנחה ביום הכפורים משום דהוי כמנחה של שאר תענית שהיא סמוכה לשקיעת החמה. ובאשכנז נהגו שלא לשאת כפיהם במנחה אלא בנעילה: דף פז ע"ב ובנעילת שערים מאי נעילת שערים רב אמר צלותא יתירא. ושמואל אמר מה אנו ומה חיינו. והלכתא כרב דאמרינן שם עולא בר רב יצחק נחית קמיה דרבא פתח באתה בחרתנו וסיים במה אנו ומה חיינו ושבחיה. רב נתן אבוה דרב הונא בר נתן נחית קמיה דרב פפא פתח באתה בחרתנו וסיים במה אנו ומה חיינו ושבחיה. אמר רב אחא בריה דרבא ויחיד אומרה אחר תפלתו. פירוש מה אנו ומה חיינו. אמר רב תפלת נעילה פוטרת של ערבית רב לטעמיה דאמר צלותא יתירתא היא וכיון דצלי תו לא צריך. והאידנא נהוג עלמא לצלויי ערבית אחר נעילה. ורבינו מאיר פסק דלית הלכתא כרב ותפלת נעילה אינה פוטרת של ערבית וצריך להתפלל אותה ביום. מדגרסינן בירושלמי בפרק תפלת השחר נעילה מהו שתפטור של ערבית רבי בא ורב הונא בשם רב נעילה פוטרת של ערב. אמר ליה רבי בא לרב הונא היאך הוא מזכיר הבדלה פירוש אם לא יתפלל ערבית אינו מבדיל בתפלה ומצוה להבדיל בתפלה אף על פי שחוזר ומבדיל על הכוס. אמר ליה רבי יונה לרבי בא היאך שבע פוטרת שמונה עשרה פירוש גם הוא הקשה על דברי רב שאמר תפלת נעילה פוטרת של ערבית. אמר ליה והלא כבר איתותב פירוש מה שהקשה על דבריו ואיתותב אמר ליה בגין דאיתותבת יבטל וכי משום דאיתותב תיבטל מילתא לגמרי ולא נדחוק לישבה. אמר רבי יוסי מה דמקשי רבי בא קשיא יאות מה דאקשי רבי יונה לא קשיא. קל הקלו עליו מפני תעניתו שיהא שבע פוטרת שמונה עשרה פירוש למהר אכילתו בשביל התענית הקלו עליו אבל מה דמקשי רבי בא ודאי קשה דבשביל למהר אכילתו אין לבטל הבדלה שבתפלתו. רבי אבא בר ממל דאמר לחבריא מאריי מכולכן שמעית דאין תפלת נעילה פוטרת של ערבית. פי' מדרבי בא ורבי יונה שהקשו על דברי רב ומדרב הונא שקבל קושית רבי בא ולא תירץ לו ומדרבי אסי דאמר מאי דאקשי רבי בא קשה יאות שמעינן דכולהו לית להו דרב. אמר רבי אסי בר בון ותני רבי חייא בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה במוצאי שבת ובמוצאי יום הכפורים ובמוצאי דתענית צבור. אלמא משמע בהדיא דלית הילכתא כוותיה דרב. ועוד שכבר נהגו העולם להתפלל תפלת ערבית אף על פי שהתפללו נעילה והיינו דלא כרב אלא כברייתא דאור יום הכפורים דבין לתנא קמא ובין לרבי חנינא בן גמליאל שאמר משום אבותיו לא סבירא להו הא דרב. וההיא ברייתא של אור יום הכפורים ברייתא של עיקר היא. דהא לענין הבדלה בחונן הדעת קיימא לן כרבי חנינא בן גמליאל שאמר משום אבותיו שכוללה בחונן הדעת. ודלא כרבי עקיבא דאמר אומרה ברכה רביעית בפני עצמה ודלא כרבי אליעזר דאמר אומרה בהודאה אלמא ברייתא של עיקר היא וסמכינן עליה וכיילינן הבדלה בחונן הדעת. הכי נמי סמכינן עלה למיפסק דלא כרב דבין לתנא קמא ובין לרבי חנינא בן גמליאל אין תפלת נעילה פוטרת של ערבית. וכן בירושלמי דפרק תפלת השחר ובריש פרק בתרא דתענית הלכה א פליג רבי יוחנן על רב דאמר אין תפלת נעילה אלא ביום ורב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. והכי איתא התם אימתי היא נעילה רבנן דקסרין אמרין אתפלגין רבי יוחנן ורב רב אמר נעילת שערי שמים אפילו בלילה. ורבי יוחנן אמר נעילת שערי היכל דהיינו ביום אחר בהדלקת הנרות. אמר רבי יודן ענתונדריא מתניתין מסייע ליה לרבי יוחנן בשלשה פרקים הכהנים נושאים את כפיהם ארבעה פעמים ביום בשחרית במוסף במנחה ובנעילה בתעניות ובמעמדות ויום הכפורים ולית לן למימר נעילת שערי שמים דהא איתקש נשיאות כפים לשירות דכתיב לשרתו ולברך בשמו עד היום מה שירות ביום אף נשיאות כפים ביום. אחוה דאימא דרב אדא הוה סייר גולתיה דרב ביום צומא רבה אמר ליה כי תיחזי שמשא בריש דקלא הב לי גולתאי דליצלי נעילת שערים. מתחלפא שיטתיה דרב תמן הוא אומר נעילת שערי שמים והכא אומר בנעילת שערי היכל מדצלי בעוד היום. אמר רב מתנה על ידי דהוה רב מאריך בצלותא סגיא הוה מגיע לנעילת שערי שמים פירוש תפלתו היתה נמשכת עד נעילת שערי שמים. אלמא רבי יוחנן פליג עליה דרב וגם רבי יודן מייתי סייעתא לרבי יוחנן ממתניתין וגם רב גופיה היה מתפלל ביום אלא שהיתה תפלתו נמשכת עד הלילה הלכך אין להתפלל תפלת נעילה אלא ביום עד כאן:

1 דף פח ע"א תנו רבנן הרואה קרי ביום הכפורים יורד וטובל ולערב ישפשף. לערב סלקא דעתך. אלא אימא ואם מבערב ישפשף. כלומר אם ראה קרי ביום יורד וטובל ואינו צריך לשפשף. מפני שהקרי שעל בשרו עודנו לח ואינו צריך שפשוף. ואם מבערב שהוא ליל יום הכפורים ראה קרי כשיטבול למחר ביום ישפשף בידו ממקום שנפל קרי על בשרו מפני שהוא כבר יבש ולכך צריך שפשוף. תנא דבי רבי ישמעאל מוחלין לו על כל עונותיו. והא תניא סודרים. מאי סודרים לו סודרים לו למחול. תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק הרואה קרי ביום הכפורים ידאג כל השנה כולה ואם עלתה לו שנה מובטח הוא שהוא בן העולם הבא. אמר רב נחמן בר יצחק תדע שכל העולם כולו רעב והוא שבע. כי אתא רב דימי אמר מפיש חיי סגי ומסגי בטיבותא דכתיב יראה זרע יאריך ימים:

1 לעיל פא: ר"ה ט. תני רבי חייא בר רב מדיפתי ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין ללמדך שכל האוכל ושותה בו מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי והכי פירושו דקרא ועניתם את נפשותיכם. כלומר הכינו עצמכם בתשעה לחדש להתחזק באכילה ובשתים כדי שתוכלו להתענות למחר להראות חיבתו של המקום ב"ה לישראל. כאדם שיש לו ילד שעשועים וגזר עליו להתענות יום אחד וצוה להאכילו ולהשקותו ערב יום התענית כדי שיוכל לסבול כך הקב"ה מכל ימות השנה לא צוה לישראל להתענות אלא יום אחד לטובתן לכפר על עונותם והזהירם לאכול ולשתות ערב התענית ומאחר שהוציא אותה אכילה ושתיה בלשון עינוי אלמא חשיבא היא כעינוי וכאילו נצטוו על עינוי של תשיעי ועשירי. וכן נהגו להרבות בסעודה ערב יום הכפורים כדאמרינן חולין פג. וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יה"כ בגליל ובשאר מקומות חוץ מגליל לא היו מרבים בשחיטת בהמות אלא בעופות ובדברים אחרים. כדאמרינן בפרק קמא דכתובות דף ה. אלא מעתה ערב יום הכפורים שחל להיות בשני בשבת ידחה שמא ישחוט בן עוף. ואמרינן נמי בירושלמי במדרש מעשה בחייט אחד שקנה דג בערב יום הכפורים בדמים מרובים:

1 יש מקומות שנהגו לשחוט ערב יום הכפורים תרנגול לכפרה. ונמצא דבר זה בתשובת הגאונים וששאלתם שאנו רגילים לשחוט ערב יום הכפורים תרנגול ואין אנו יודעים ענין זה למה אי משום תמורה מאי שנא תרנגול מבהמה וחיה. הא ודאי קושיא היא אלא שיש בה שני טעמים אחד שהתרנגול מצוי בבית מכל בהמה וחיה ועוף. ועוד יש במקומינו עשירים שעושים תמורה אילים ועיקר בעלי קרנים דמות אילו דשל יצחק אבינו לפיכך לא דבר קבוע הוא. ועוד שמענו מחכמים הקדמונים שאף על פי שהבהמה דמיה יקרים יותר מהתרנגול אף על פי כן תרנגול מובחר לפי ששמו גבר כדאמרינן לעיל כ: מאי קריאת גבר אמר רב קרא גברא. דבי רבי שילא אמרי קרא תרנגולא. ותניא כוותיה דרבי שילא היוצא קודם קרות הגבר דמו בראשו. וכיון ששמו גבר תמורה גבר בגבר טפי מהנך מעלי. וכך רגילין כאן אוחז שליח תרנגול ומניח ידו על ראש התרנגול ונוטלו ומניח ידו על ראש מתכפר ואומר זה תחת זה וזה מחולל על זה ומחזירו עליו פעם אחרת ואומר בני אדם יושבי חשך וצלמות וגו' יוציאם מחשך וצלמות וגו' אוילים מדרך פשעם וגו' כל אוכל תתעב נפשם וגו' ויזעקו אל ה' בצר להם וגו' ישלח דברו וירפאם וגו' יודו לה' חסדו וגו' נפש תחת נפש. ועושה כסדר הזה שלש פעמים ואחר כך מניח ידו על ראש התרנגול תבנית סמיכה וסומך עליו ושוחטו לאלתר תכף לסמיכה שחיטה. ורגילים ליתן לעניים כדי שיהא כפרה לנפשו. ומה שאנו רגילין לזרוק את בני מעים על הגג היינו כדי ליתנם לעופות. ויש להביא ראיה לזה קצת מההיא דמסכת חולין דף צה. וקי: רמי בר תמרי דהוא רמי בר דיקולי איקלע למערבא במעלי יומי דכיפורי חזייה כדקא שדו כבדא וכולייתא אזל שקלינהו משום דהאידנא דהיתרא שכיחא טפי:

1 וישים אדם אל לבו ערב יום הכפורים לפייס כל אדם שנוטר לו איבה כדאמרינן לעיל פז: גבי רב דהוה ליה לרבי חנינא מילתא בהדיה אזל גביה תריסר מעלי יומא דכיפורי ולא איפייס. ואמרינן נמי התם שם רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא נטר ליה תריסר ירחי דשתא ולא אתא כי מטא מעלי יומא דכיפורי אמר איזל אנא ואפיק ליה מדעתיה כדי שיהא לב כל ישראל שלם עם חבירו. כדאיתא בפירקא דרבי אליעזר פמ"ו ע"ש ראה סמאל שלא מצא חטא בישראל ביום הכפורים ואמר רבון העולם יש לך עם אחד כמלאכי השרת. מה מלאכי השרת יחיפי רגל אף ישראל יחיפי רגל ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין להם קפצים כך ישראל עומדים על רגליהם ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין בהן אכילה ושתיה אף ישראל כן ביום הכפורים. מה מלאכי השרת שימת שלום ביניהם אף ישראל ביום הכפורים כן. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא אף ישראל כן ביום הכפורים. ומתוך מדרש זה נהגו באשכנז הרבה בני אדם שעומדים כל היום בזקיפה. ונהגו לטבול בערב יום הכפורים. ואמר רב עמרם טובל אדם בשבע שעות ומתפלל תפלת המנחה. ואמר רב סעדיה בעלייתו מלטבול מברך על הטבילה ואין דבריו נראין בזה שלא מצינו בהש"ס רמז לטבילה זו ואין לה יסוד נביאים ולא מנהג נביאים. ולא עדיפא מערבה סוכה מד: דאמר ליה חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא. ואי משום דא"ר יצחק ר"ה טז: חייב אדם לטהר עצמו ברגל היינו לטהר עצמו מכל טומאות ואפי' מטומאת מת ולהזות עליו שלישי ושביעי. והאידנא אין לנו טהרות וכיון שאין בעלי קריין טובלין כל השנה כולה גם אין חובה לטבילה זו ואין לברך עליה אלא שנהגו העולם לטהר עצמן מקרי לתפלת יום הכפורים. וסמכו אמדרש תנחומא בפרשת ואתחנן ביום הכפורים שהם נקיים כמלאכי השרת:

1 וקודם אכילה מתפללין תפלת המנחה ומתודים ואין שליח צבור מחזיר את הוידוי. וכתב ראבי"ה לפי שאין יכול לאומרו באמצע התפלה כמו בשאר תפלות וגם כי לא תקון הוידוי במנחה אלא משום גזירה שמא יארע אונס וכן דעת הרי"ץ גיאות ז"ל וכן נוהגין באשכנז. ורב האי אומר אין מנהג שיתודה שליח צבור במנחה אבל אם רצה להרויח בברכת המרבה לסלוח כגון וידוי אין שומעין לו. ובתשובה אחרת כתב יפה השיבו ראשונים על ששאלתם בוידוי ערב יום הכפורים שלא יאמר שליח צבור בברכת סליחה שלא שמענו בבבל שמזכיר שליח צבור וידוי בתפלת המנחה של ערב יוה"כ. ולדבריכם שאתם צריכים לכך מפני שאין הצבור בקיאים צריכין אנו להודיעם כי כל אחד ואחד חייב להתוודות אחר תפלתו קודם שיאכל סעודה המפסיק בה. אבל רב עמרם כתב שליח צבור אומר וידוי במנחה להוציא את שאינו בקי וכן נוהגין בספרד. ורב עמרם כתב מי שחותם אחר הוידוי ברוך אתה ה' האל הסלחן טועה הוא. ונהגו באשכנז שאחר תפלת המנחה לוקין בבית הכנסת. ואוכלין ומפסיקין קודם השמשות להוסיף מחול על הקודש ואם הפסיק ועוד היום גדול מותר לאכול וראיה מההיא דאיכה רבתי וכתבתיה במסכת תענית פ"א סימן יד:

1 וכתב רב עמרם בערב יום הכפורים אינן רשאין להטמין חמין כמו שעושין בערב שבת מפני שאין טומנין את החמין אלא לכבוד השבת וזה נמצא אוכלו בחול במוצאי יום הכפורים ואין להטמין בשביל חול. וכבר הפליגו אנשי אספמיא ועשו סמיכה שאין להטמין. אבל רב נטרונאי גאון אומר להטמין מערב יום הכפורים למוצאי יום הכפורים למה הוצרך לכך. בשלמא להטמין בשבת דקא בעי למיכל למחר אלא למוצאי יום הכפורים חול הוא למה הוצרך להטמין מערב ימתין למוצאי יום הכפורים ויעשה כל צרכיו. אבל אין איסור בו והעושה אין מוחין בידו. ורב שרירא גאון כתב דשפיר דמי שהוא מכין בחול לחול ואף על גב דמישתהי ביום הכפורים על גבי כירה והטמינה לשמור את חומן אין בכך כלום ולמוצאי יום הכפורים שוהה כשיעור מה שתחם הקדירה באותו החום ואחר כך יאכל ממנה ומותר:

1 גרסינן בפרק מקום שנהגו דף נג: מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין ומדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפילים ועל גבי חולים. תנא בין שאמרו להדליק בין שאמרו שלא להדליק שניהם לא נתכוונו אלא לדבר אחד. פירוש להפריש מתשמיש המטה. האומר להדליק שאסור לשמש מטתו לאור הנר. והאומר שלא להדליק מפני שרואה אותה ומתאוה. ירושלמי הל' ד מקום שנהגו להדליק משובח ממקום שנהגו שלא להדליק. אמר רבי ירמיה תדע לך שהוא כן שהרי יוה"כ שחל להיות בשבת אפילו במקום שנהגו שלא להדליק מדליקין רבי בון ורבי סימון תרוייהו אמרין תדע לך שהוא כן שהרי אותו האיש צנוע הוא ואינו משמש לאור הנר. ויראה שיש לברך על הדלקת הנר כמו בשבת משום שלום בית:

1 והולכין לבית הכנסת ונהגו שהחזן מוציא ספר תורה ואומר כל נדרי ואסרי וכו' דנדרנא ודאישתבענא ודאחרימנא מיום הכפורים שעבר עד יום הכפורים זה. ומתכוונין להתיר הנדרים החרמות והשבועות אולי עברו עליהם וכדי להנצל מן העונש. ואינו נראה לרבינו תם דהתרה זו אינה מועלת דבעינן שלשה הדיוטות או יחיד מומחה. ועוד אין החכם מתיר את הנדר בלא חרטה. ועוד דקיימא לן כרב פפא בפ' השולח דף לה: דצריך לפרט את הנדר. ועוד שהחזן שאומר כל נדרי מי התיר נדרו דתנן נגעים פ"ב מ"ה כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו. והיה אומר רבינו תם שמנהג זה נוהג על פי הלכה של נדרים דתנן התם נדרים דף כג. רבי אליעזר בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו אומר כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. וקאמרינן עלה בגמרא שם מאי קאמר כיון שאמר כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל לא שמע ליה ולא אתי בהדיה. הכי קאמר הרוצה שיאכל חבירו אצלו ומסרב בו מדירו נדרי זרוזים. הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כולה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור כל השנה כולה הרי הוא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. אי זכור בשעת הנדר עקריה לתנאיה וקיימיה לנדריה שאם אין בדעתו שיהא נדרו קיים כלמה הוא נודר. אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר. רבא אמר לעולם וכדאמרינן מעיקרא וכגון שהתנה בראש השנה ולא ידע ממאי התנה וקא נדר. אי זכור בשעת הנדר דאתניה בראש השנה ואמר על דעת הראשונה אני עושה בטיל לתנאיה וקיימיה לנדריה. פירוש רבא אית ליה שפיר הך דאביי היכא דאין זכור לתנאו בשעת הנדר שתנאו קיים ונדרו בטל דליכא טעמא לפלוגי בהא אלא שנדחק רבא לקיים לשון המשנה ואוקי לה הכי כגון שהתנה בראש השנה שיהא מקצת נדרים שידור בזו השנה בטלים ולא ידע ממאי התנה על איזה נדר התנה לבטל אכילת בשר ושתיית יין או דברים שבינו לבין חבירו או דברים שבינו לבין עצמו וקא נדר ואמר על דעת הראשונה הוא עושה שאם אהיה זכור על מה שהתניתי אלך אחר התנאי ושוב נזכר שעל דבר זה התנה ההוא נדרא לית ביה מששא. ועל פי הלכה זו נהגו לומר כל נדרי ביוה"כ להתנות על התנאים של שנה הבאה שאם ידור אדם בכעסו ויהא שכוח התנאי שלא יתקיימו נדריו ובשביל שביום הכפורים מתקבצים כל העיר בבית הכנסת נהגו לומר ביום הכפורים. וגם מצינו בספר יחזקאל סימן מ דקרי יום הכפורים ראש השנה. והגיה רבינו תם במחזורים מיום צום כפורים זה עד יום הכפורים הבא עלינו. וגם יש לומר דנדרנא ודאשתבענא כלומר מה שאני עתיד לידור ולישבע. וגם יש לומר כולהו אחרטנא בהון כלומר אם אשכח ואדור מעתה אני מתחרט עליהם ומתנה שיהו בטלים. ומה שאומר אותו שלשה פעמים שכן מצינו שכל דברי חכמים משולשים מנחות סה. מגל זו מגל זו מגל זו קופה זו קופה זו קופה זו. ומה שאמר ונסלח לכל עדת לא שיהא עתה צריך כפרה אלא שאם ידור נדרים בזה השנה וישכח הביטול ולפעמים שאינו נזהר בנדרו ועובר עליו ואף על פי שכבר בטלו צריך כפרה. כדאמרינן בפרק בתרא דקידושין דף פא: זה היה סבור לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך סליחה. וביטול זה אינו מועיל כי אם לנדרי עצמו ושבועה שישבע מעצמו. אבל נדרים שחבירו משביעו או בית דין או הקהל אין מועיל להם הביטול ומיהו נראה וכמנהג הקדמונים ולשון כל נדרי מוכיח שנתקן על הנדרים שעברו עליהם השנה שעברה ומתירין אותם כדי להנצל מן העונש ולכך אומר אותו שלשה פעמים וגם אומר ונסלח לכל עדת בני ישראל כי צריכין כפרה אותן שעברו. ומה שהקשה דבעי חרטה אנן סהדי כל מי שעבר נדרו הוא מתחרט מעיקרו כדי להנצל מן העונש. ומה שהקשה דבעיא שלשה הדיוטות הרי כל הקהל אומרים אותו איש איש בלחש וגם החזן הקהל מתירין אותו. והא דאמר רב פפא צריך לפרט הנדר היינו כשהנודר בא לפני החכם להתיר לו נדרו אולי נדר על דבר מצוה ולא יתיר לו החכם נדרו. ובסגנון זה כתב רבינו סעדיה זכר לברכה יש עושין כך עומד שליח צבור ביום הכפורים ואומר כל נדרי וחרמי ואסרי ושבועי וקיומי שנדרנו ושהחרמנו ושאסרנו ושנשבענו ושקיימנו על נפשותינו מיום כפורים שעבר עד היום הזה הבא עלינו כולנו חזרנו בהם ובאנו לפני אבינו שבשמים אם נדר נדרנו אין כאן נדר ואם איסור אסרנו אין כאן איסור ואם חרם חרמנו אין כאן חרם אם שבועה נשבענו אין כאן שבועה ואם קיום קיימנו אין כאן קיום בטל הנדר מעיקרו בטל האיסור מעיקרו בטל החרם מעיקרו בטלה השבועה מעיקרה אין כאן לא נדר ולא איסור ולא חרם ולא שבועה ולא קיום יש כאן מחילה וסליחה וכפרה כדכתיב בתורתך ונסלח לכל עדת בני ישראל וגו' עד כאן. ונהגו לאומרו קודם ברכו משום דאמרינן בשילהי שבת דף קנז. ובמסכת נדרים דף עו: עז. דאין נשאלין לנדרים בשבת אלא לצורך השבת. אבל רב נטרונאי גאון כתב אין נוהגין לא בשתי ישיבות ולא בכל מקום להתיר נדרים לא בראש השנה ולא ביום הכפורים אלא שמענו שבשאר ארצות אומרים כל נדרי אבל אנן לא ראינו ולא שמעט מרבותינו זכרם לברכה. ואמרינן נמי בנדרים דף כג: רב חנינא סבר למידרשיה בפרקיה פירוש ההוא דהרוצה שלא יתקיימו נדריו. א"ל רבא תנא מסתם קא סתם ליה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת ליה בפירקא. אלמא אפילו למאן דמתנה מעיקרא לא סבר ליה רבא לאורויי כל שכן נדרים ושבועות שעברו כבר שאין מתירין ואין מורין להתיר. ומה מועיל התרה למה שמתנה אחר נדרו שיהא בטל הלכך אין אנו סוברין ולא נוהגין לעשות כן. וכן כתב רב האי בר מר רב נחשון זכר לברכה דהלכתא כרבא דמחמיר דהוה ליה בתראה לפיכך אין אנו עושין כמשנה זו ואין אנו מתירי נדרים בין בראש השנה בין ביום הכפורים. ולא שמענו מרבותינו שהיו עושין זה כלן עיקר. ואף אתם החמירו כמותינו ואל תשנו ממנהג הישיבות. ולמעלה כתבתי דרבא לא פליג אדאביי וגם נמי הא דקפיד רבא היינו לדורשן לעמי הארץ הבאים לשמוע הדרשה ואתי לזלזולי בנדרים כשישמעו שמתנין לבטל הנדרים. אבל אנו שמתירין הנדרים שעברו ליכא למיחש לזלזולי. ואחר שאמר החזן כל נדרי מברך שהחיינו. דקי"ל עירובין מ: אומרים זמן בר"ה וביוה"כ וזמן אומרו אפי' בשוק אלא שהסכים לאומרו על הכוס. והכא על הכוס אי אפשר דכיון דקבליה עילויה אסור למישתי ולא יהבין ליה לינוקא דלמא אתי למסרך ואתי למשתי לשנה הבאה כדאיתא בפרק בכל מערבין שם וכתב רב עמרם ז"ל מנהג שלנו לאחר שאוכלין ושותין חוזרין לבית הכנסת להתפלל תפלת ערבית. וכיון שעמד שליח צבור לפרוס על שמע מברך שהחיינו ואח"כ מתחיל והוא רחום וכל כך למה שמא יש אחד מישראל שלא בירך. אבל אם תלמיד חכם רוצה לברך לעצמו הרשות בידו שזמן אומרו אפילו בשוק. וכן כתב רב פלטיא ז"ל וכן נהגו. אבל משום רב סעדיה ז"ל אומר צריך לברך שהחיינו אחר תפלת ערבית בין ביחיד בין בצבור. ואומר רב האי ז"ל נוהגין אנו כמו רב סעדיה גאון ז"ל:

2 הדרן עלך פרק יום הכיפורים וסליקא לה מסכת יומא