מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבועות א׳:א׳

1 שבועות שתים שהן ארבע. או ארבע לחיוב וכו'. התוס' במכילתין דף ה' ע"א ד"ה שתים שהן בפנים כתבו לפירש"י בשבת שתים הוצאה והכנסה דחיוב וכו' והריב"א פי' שתים הוצאה דחיוב והוצאה דפטור וכו' וכתבו ובירושלמי בעיא אי איכא לפרושי מתני' כפירש"י או כפי' ריב"א. ובארתי בפנים דפירוש הא' הוא פירש"י והב' הוא פי' ריב"א. וכבר היה אפשר לפרש דמאי דקאמר או ארבע לחיוב כפי' ועוד יש לפרש שהביאו התוספו' שם דשתים שהן ד' בפנים היינו חיוב שמביא קרבן עליהם בפנים בעזרה והיינו ב' הוצאות ב' הכנסות ובחוץ היינו פטור ולפי' זה מתיישב יותר בפשיטות ארבע לחיוב ממש וארבע לפטור ממש אלא דמפשיטות הש"ס דלבתרה מיתפרשא שפיר טפי כדפרישית בפנים ופשיט לה הש"ס כפי' הריב"א ואין להאריך בזה:

1 לא אתינן מיתני אלא פטור שהוא כנגד חיוב. גם בזה הביאו התוס' בשבת דף ג' ע"א גבי פטורי דאתו לידי חיוב חטאת להכריח כפי' הריב"א שם בענין זה מהכא דפשיטוח יד לרשות אחרת הוא דקחשיב דהא כנגד חיוב קאמר משמע כמו הענין דנקט בחיובא דרישא. וכבר היה אפשר לפרש גם לפי פירש"י דעקירות הוא דחשיב והיינו כנגד חיוב שיכול לבא לצד חיוב אלא דכבר הכריחו התוס' שם מכמה הוכחות בלאו הכי כפי' הריב"א וע"ש:

2 הכניס חצי גרוגרת והוציא חצי גרוגרת חייב. מילתיה דר' יוחנן תליא בפלוגתא דר' יוסי ורבנן בבבלי שבת דף פ' ע"א ומייתי לה האי תלמודא בריש שבת ומסיק מה דאמר ר' יוחנן דלא כר' יוסי דתני הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחד חייב בשני העלמות פטור ר' יוסי אומר בהעלם אחד ברשות אחד חייב בשתי רשויות פטור וקשיין אילו הוצאה והוצאה אין מיצטרפות כר' יוסי לא כל שכן הכנסה והוצאה הוי מה דאמר ר' יוחנן דלא כר' יוסי. כלומר דהכנסה והוצאה בשתי רשויות הן ולר' יוסי פשיטא דאין מצטרפין והרמב"ם ז"ל בפי"ח מהל' שבת הל' כ"ד פסק כר' יוסי וממילא דלא קי"ל כר' יוחנן בהא:

3 ומנין שהוצאה קרויה מלאכה וכו'. מהכא משמע דגם הכנסה ילפינן מהאי קרא וכדאמר בהדיא בריש שבת לחד מ"ד אפילו הכנסה את שמע מינה כשם וכו' כמו שהבאתי בפנים אבל בבבלי ריש פ' הזורק קאמר אשכחן הוצאה הכנסה מנלן סברא היא וכו' ונראה דלשיטתייהו אזלי דהתם קאמר וממאי דבשבת קאי וכו' גמר העברה העברה וכו' וא"כ י"ל דאף דהכנסה נמי ש"מ כדקאמר דהגזברים נמנעו ג"כ מלקבל מידן ולהכניס ללשכה מ"מ עיקר הציווי היה שימנעו מלהוציא ביום השבת וממילא היו הגזברים נמנעין מלהכניס ומיהו לא היה הכנסה בכלל הציווי אבל שיטתא דהאי תלמודא ס"ל דאף דבחול הוה מדקרי לה מלאכה ש"מ וכמה שהביאו התוס' שם וא"כ יש לומר כדאמר ר' חזקיה בשבת דשם מלאכה קאי גם מהכנסה דכשם ויכלא העם מהביא כך נמנעין הגזברין וכו' ועוד דאיש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וגו' המכניסין נמי בכלל הוו ולפ"ז מוכרחת הגי' התם וממאי דבשבת הוה וכו' דאלת"ה קשיא אמאי לא יליף הכנסה נמי מדקרי מלאכה והכנסה נמי בכלל והתוס' מביאין שם ראי' לגי' ר"ח מדהכא ולמאי דאמרן דקאמר התם הכנסה מנלן משמע דהגירסא שלפנינו עיקרית היא ולא יליף הש"ס דילן אלא מדקאמר משה לא תפיקו. ולגי' ר"ח היה צ"ל דלא גריס ג"כ התם הכנסה מנלן:

1 פתר לה פתר חורן שבועות שתים שהן ד' ר"ע ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע ר' ישמעאל. כמסקנא דהתם רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי ומה דבעי ר' חגיי מר' יוסי אין לפרש כפשטיה דאטו לא ידע ר' חניי מתני' דפרק דלקמן דר"ע פליג אהעלם מקדש אלא כדפרישית בפנים והוי כעין דבעא מיניה רבא מרב נחמן התם בדף י"ט ע"א אליבא דר"ע העלם זה וזה בידו מהו וכו' ומסיק לה דלא שנא ופטור כדפי' רש"י ז"ל וכדהשיב ר' יוסי הכא דמהאי טעמא לא מיתוקמא ידיעות כר"ע בשום גוונא:

1 אמר רבי יוסי שאל יהושע בן ר"ע את ר"ע וכו'. סוגיא זו מסוגיות הקשות שבש"ס הזה וכבר בארתי בפנים בס"ד. והתוס' בדף ה' ע"ב ד"ה א"כ טיהרת סיד וכו' תמהו על דאמר הכא בדברי ר' יוסי בר' בון שאינן מצטרפות זה עם זה ונראה דט"ס הוא דהא בהדיא דריש בת"כ מן והיה מלמד שמצטרפין זה עם זה וכ"כ הר"ש ז"ל בפ"ק דנגעים דט"ס הוא ושהן גרסינן. ומ"ש שם דשיטתא דהכא אין שוה עם הש"ס שלנו ולא לתוספתא ולא לת"כ. כבר בארתי בפנים דשיטה זו עולה כפי הברייתא דת"כ בענין כהה וכהה מן הכהה. ובאמת לא מצאתי שביארו להעיקר מה דקשה לכאורה מאד במאי דאמר והתורה אמרה והנה כהה הנגע הכהה טמא והלא הכתוב הזה בשבוע השני ובטהרה מישתעי. וראיתי להרמב"ן ז"ל בחידושיו בכתיבת יד שהביא במקצת מהסוגיא מן ויהא זה למעלה מזה עד שמואל אמר ולא ביאר כלום בענין והתורה אמרה וכו' כ"א שכתב הא למדנו דלרבנן דאמרי אין זה למעלה מזה לא נקרא הקרום כהה מן הכהה ואע"פ שיהא דיהא מכולן וזה מבואר הוא והוא ז"ל לא כתב אלא להביא ראיה ולהתיר הפירוש מהי"מ דלרבנן סיד ושאת שוין הן והוא דעת הבעל המאור וגם דעת הראב"ד ז"ל בהשגות בפ"א מהל' טומאת צרעת והכריח עוד לזה מההיא דרב אדא דאמר התם במשל דרבנן כגון מלכא ואלקפטא ורופילא וריש גלותא ומקשי האי זה למעלה מזה הוא אלא כגון מלכא ורופילא ואלקפטא וריש גלותא א"כ נמצאת למד דאלקפטא הוא יותר חשוב מרופילא ואפ"ה אמרינן כגון מלכא ורופילא וכו' אלמא הסיד למטה מן השאת כמו שרופילא למטה מאלקפטא והיא ממראה הבהרת ולא ממראה השאת וכ"כ הוא ז"ל בספר המלחמות. ואין זה צריך לעניינו בביאור מה דאמר הכא והתורה אמרה וכו' וכבר בארתיה אני בפנים. ויש לקרב לפ"ז מה דאמר הכא דאין זה למעלה מזה אלא דמצטרף הסיד עם הבהרת והקרום עם השאת למאי דמדחי הש"ס התם דאין ללמוד מדברי ר"ע ותשובתו מכאן דזה למעלה מזה הוא אלא דילמא שאת ותולדתה בהרת ותולדותה ואין להאריך בזה בהיות שכבר מבואר הוא דלרבנן לא אמרי' זה למעלה מזה ונמצאת אומר דכולן מצטרפין זה עם זה דאפי' סיד עם בהרת וקרום עם שאת אמרינן דמצטרפין לרבנן וכמה שפסק הרמב"ם ז"ל שם הל' ג' וכסתם מתני' דנגעים ארבע מראות האלו כולן מצטרפין זה עם זה וכו'. כ"א נשאר עלינו לבאר בענין ההיא ברייתא דת"כ. שהבאתי בפנים דדריש על קרא והנה כהה ומפרש ליה כהה ממראיו ולא למטה מד' מראות ומעתה צריך ביאור וטעם לדברי הרמב"ם ז"ל שם סוף הפרק דלא מפרש להאי קרא כמבואר בת"כ בהדיא שכתב שם וז"ל בהרת שהיתה עזה כשלג ולאחר הסגר נעשית כהה כקרום ביצה או שהיתה בתחלה כקרום ביצה ונעשית כשלג הרי היא כמות שהיתה שאין עזות המראה סימן טומאה ולא כהייתו סימן טהרה אלא אם נתמעט מד' מראות ונעשית כהה מקרום ביצה שהרי נעשית בוהק ולפיכך טהור וא"כ מהו זה שנאמר בתורה והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע בעור וטהרו הכהן שאם כהה מד' מראות טהור וכן אם לא כהה ולא פשה ולא נולדה בו לא שער לבן ולא מחיה הרי זה טהור. והנה זה מבואר לנו דלענין דינא לא נ"מ מידי בין דרשא דת"כ ופירושא דקרא ובין הפי' שפי' הוא ז"ל שהרי לפירוש דהת"כ דכהה ממראיו הוא ולא למטה מד' מראות ע"כ. דמפרשינן לקרא הכי והנה כהה וגם לא פשה לפיכך טהור הוא דאע"ג דלפי האמת הוה קשה לכאורה והנה כהה דקאמר שהרי אפי' עמד המראה בעיניו בהסגר השני טהור הוא אם לא נולד לו שום סי' טומאה כמו פישיון או שער לבן או מתיה כדתנן בהדיא בפ"ק דנגעים במתני' הנזכר לעיל לפטור את העומד בסוף שבוע שני ומשום הכי תמהו המפרשים ז"ל על רש"י ז"ל שפי' בחומש כהה הוכהה ממראיתו הא אם עמד במראיתו או פשה טמא והא לא מצינו עומד בעיניו בב' שבועות שהוא טמא כי אם בנגעי בגדים כדתנן בפ' י"א דנגעים וכסתם מתני' דלעיל ואין בזה שום חולק וכמו שהאריך הרא"ם ז"ל בזה ולא הועיל כלום ובסוף דבריו כתב בעצמו קשה בעיני מאד ממתני' דפ"ג דלא קחשיב אלא ג' סימני טומאה. מ"מ לדרשת הת"כ לק"מ דמצינו לומר דקרא ה"ק הנה כהה הנגע ממראה עזה למראה כהה ממנה וגם לא פשה טהור ולאשמעי' רבותא לדיוק' הא אם פשה טמא אף דאין בו ממראה עזה שבתחלה אלא ממראה הכהה ממנה מ"מ מכיון שהוא ממראה הטומאה דטמא א"נ כפי' הר"ש והר"ב ז"ל דאשמעינן קרא דאפי' נשתנה משלג לסיד או איפכא לא אמרי' נגע אחר הוא וחוזר ומסגירו כבתחלה אלא כעומד דמי ומטהרו. אלא למאי דאמרינן מתפרש כל הכתוב לפי דרשת הת"כ שפיר. ועכ"פ למדין אנו דהברייתא דת"כ כסתם מתני' אתייא דקתני לפטור את העומד בסוף שני. וכן הוא הדין בעצמו לפי' הרמב"ם ז"ל בהכתוב דאו או קאמר והנה כהה למטה מד' מראות אפי' אם פשה טהור הוא שאין הפסיון כלום ולא פשה וגו' וכו אפי' אם לא כהה מד' מראות אלא שיש בו מראה א' מד' מראות ולא פשה טהור שהרי זה עמד בעיניו בשני. ומעתה ביותר צריך ביאור מפני מה לא פי' הוא ז"ל להכתוב כפי' הת"כ כיון דלדינא חדא הוי וכמה שהכריח בעל הברייתא להפירוש הזה מדכתיב הנגע ש"מ דאכתי ממראה הנגעים בו. והנראה לע"ד דהוא ז"ל למד פירושו מברייתא אחרת דת"כ הסמוכה להראשונה דגריס שם והנה כהה שאם העז וכהה כאלו לא העיז הנגע שאם כהה והעז כאלו לא כהה. כלומר שאין אנו הולכים אחר שהי' המראה בתחלה אלא אע"פ שהיה עז בתחלה ואח"כ כהה כאלו לא העז כלל וכן איפכא לחומרא אם כהה בתחלה ואח"כ העז. והשתא ע"כ דמפרשינן לקרא והנה כהה שכהה לגמרי למטה מד' מראות דאל"כ אלא ממראה עזה להכהה ממנה והיא מד' מראות א"כ מאי כאלו לא העז דקאמר והא אין ספק דכל א' מד' מראות הוא טמא בין מראה העזה בין הכהה ממנה ואי אפשר לפרשה אלא בענין זה שאם העז בתחילה ואח"כ כהה לגמרי אע"פ שפשה טהור שהוא כאלו לא העז כלל בתחלה דאזלינן בתר השתא ומהנגע דריש איפכא להשמיענו אגב דהדין כן הוא לענין טומאה אף דהאי קרא בטהרה מישתעי. וזה ע"כ צריך לומר כן לפי פשטה דברייתא. ולפ"ז האי ברייתא פליגא אברייתא דלעיל בפירושא דקרא וכתניא אידך הוא כמבואר ומפרש דולא פשה וגו' דקרא וכן אם לא פשה אף דלא נעשית כהה וכפי' הרמב"ם ז"ל דלמד מהאי ברייתא דמתפרש הכתוב שפיר טפי דבין רישא דקרא ובין סיפא השמיענו חידוש והנה כהה אפי' פשה ולא פשה אפי' לא כהה זהו הנלע"ד לדעת הרמב"ם ז"ל. והתיו"ט בפ"ק דנגעים האריך בפי' ברייתא זו ולענ"ד הדברי' כפשטן. ובענין ישוב דברי רש"י לולי דמסתפינא הייתי אומר שפי' רש"י ז"ל בחומש נפל ט"ס ובמקום או צ"ל אם פשה טמא ומתפרש כפי' של הרמב"ם ז"ל הכהה ממראיתו לגמרי למטה מד' מראות הא אם עומד במראיתו מאיזה מראה מד' מראות אם פשה טמא ועיקר החידוש השמיענו הכתוב אם כהה לגמרי אפי' פשה טהור וכן אם לא פשה אפי' לא כהה טהור אבל ראיתי להרמב"ן ז"ל בנימוקי חומש שמביא דברי רש"י ובנוסחא שלפניו היה כתיב ולא פשה טמא ומדקדק עליו כמו שזכרנו שהוא נגד דברי רבותינו ז"ל ורש"י בעצמו כתב במקום אחר כמו כן וע"ש:

1 ומה חמית מימר בהרת שכהה מן הכהה יש לה טמא זו שאת וכו'. למאי שפירשתי איכא לאקשויי דהא לעיל אמרינן דכשאין אתה אומר זה למעלה מזה אין הקרום נקרא כהה מן הכהה אבל בהא אפשר לתרץ דהתם לערך השאת קאמר ומשום דאקרא קאי דהתורה אמרה דלפעמים הכהה הוא טמא כדפרישית לעיל וא"כ מוכרח הוא דלא מחשבינן להקרום שיהיה בפחות משתי מעלות מן השאת לענין הצירוף דאם אתה אומר כן מעתה אין להקרום שם אחר כ"א כהה מן הכהה שהרי אפי' לענין הצירוף אינו מצטרף עם השאת אלא עם הסיד שהוא במעלה אחת עליו וא"כ היאך תקיים הכתוב שהכהה דוקא הוא טמא לפעמים ולא הכהה מן הכהה הא הקרום הוא נקרא לעולם כהה מן הכהה והוא טמא אבל אם לא נאמר זה למעלה מזה ומצטרף הקרום בהדי שאת שפיר מתקיים הכתוב הכהה דוקא הוא טמא והוא הקרום לערך השאת. והכא קאמר לערך הבהרת דודאי אי אמרינן הקרום שניה לשאת וממין שלה הוא א"כ הוא להבהרת כהה מן הכהה. כללא דמילתא דכשאתה אומר הסיד שניה להבהרת והקרום שניה להשאת ולא זה למעלה מזה לפי מראיתו שפיר מתקיים הכתוב ודיוקיה שאתה מוצא דלפעמים הכהה והוא הקרום בערך השאת טמא כמבואר לעיל ובפנים והיינו אם פשה אבל הכהה מן הכהה שהוא למטה מן הקרום טהור. מיהו לענין פירושא דהאי ומה תמית מימר העיקר הוא כלשון הב' שפירשתי בפנים בזה דמסתברא דמסקנת הקושיא מדברי ר' יוסי היא: