מראה הפנים על תלמוד ירושלמי חגיגה א׳:א׳

1 במתני' הכל חייבין בראייה. מה שפירש"י ז"ל במצות ראית כל זכורך וכו' כבר פלפלו התוס' בזה דהא תני בסמוך ב"ש אומרים הראיה שתי כסף משמע דבקרבן מיירי וכו' ועוד אמרי' בירושלמי ריש מכלתין בד"א בראיית קרבן וכו' ע"כ נראה לר"ת דמתני' מיירי בקרבן ובעזרה ורש"י דנקט בראיית פנים בעזרה נקט חדא דמשמע תרי וכו' וכן פירשתי בפנים ומשום דעיקר מצות ראיה גם כן בקרבן הוא וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בריש הלכות חגיגה שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל הראייה והחגיגה והשמחה הראייה האמורה בתורה הוא שנראה פניו בעזרה בי"ט הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה וכו' ומ"ש בין מן העוף כתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל דגירסתו בגמרא דף ז' היה כגי' המכלתא בפרשת משפטים אתה אומר בזבחים או אינו אלא בכספים ודין הוא וכו' ולא כגי' שלפנינו או אינו אלא בעופות ומנחות עכ"ל. וראיה לגי' זו מדאמרינן לקמן גבי שמחה ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה וכו' יכול אף בעופות ובמנחות תלמוד לומר ושמחת בחגך מי שחגיגה באה מהם יצאו אלו שאין חגיגה באה מהם אלמא דאתא קרא דשמחה בהדיוט למעוטי עופות ומנחות והשתא לא ילפינן מן הדין בראיה כדקאמר לעיל נאמרה חגיגה להדיוט וכו' וטעמא דאיכא למיפרך שאני להדיוט דכתיב בחגך קרא יתירא למעט או כדרב אשי מושמחת נפקא דנמי קרא יתירא הוא דהא כתיב והיית אך שמח ומשמע דהאי תנא דמכלתא נמי לא ס"ל למעט עופות מן הדין גבי ראייה ומשום האי פירכא דאמרן. ועוד כתבו התוס' לעיל שם. ומיהו שיטת הירושלמי לא יתכן לפי שמעתתא שלנו מכמה דברים דהתם יליף מהקהל לחיוב ואנן לא ילפינן מיניה רק לפטורא דחרש וכו' ועוד היכי מחייבינן נשים בראיית פנים בעזרה מראייה דהקהל דהא ולא יראו הוא דמוקמינן לקמן בראיית פנים לקרבן וממעטים נשים מזכורך וכו' ע"ש. ולענין הך קושיא י"ל דגם שיטתא דהאי תלמודא לא ס"ל לחייב בנשים דהא בהדיא דריש לקמן כל זכורך פרט לנשים ומה שהביא כוליה קרא דהקהל לאו למילף נשים נמי לחיובא אלא משום קטן לחוד הוא דקאמר ומעתיק הכתוב כדכתיב וקטן דיליף לחיובא לקמן היינו בקטן שהגיע לחינוך כדקאמר התם ואף דקאמר התם דמדרבנן הוא נמי ל"ק כדאמר שם וקרא אסמכתא בעלמא ה"נ נימא הכא כן דהא דיליף מהקהל ראיית פנים לקטן אסמכתא בעלמא הוא ומדרבנן ולא תיקשי דא"כ מאי איצטריך הכא למידרש מכל זכורך לרבות את הקטן הא ילפינן מהקהל די"ל דחד לראיית פנים וחד לקרבן וכדכתבו התוס' איזהו קטן וכו' דמביא קרבן נדבה וע"ש. וקושיא הא' נמי לא קשיא כל כך דמה דמצינו למילף מהקהל לחיובא ילפינן ומה דמצינו למילף לפטורא כמו חרש נמי ילפינן וכמה סוגיות בהש"ס מצינו דילפינן האי מהאי מה דחיובא לחיובא ומה דפטורא לפטורא והרי הכא ג"כ ממעט בהדיא לקמן לחרש ויליף מבאזניהם ומלמען ישמעו דהקהל:

1 בגמ' אמר ר' יונה הדא אמרה דלית כללוי דרבי כללין וכו'. ובבבלי מתרץ לה בחסורי מחסרא וכו' כמו שהבאתי במתני' רבי יוחנן בעי חרש באזנו אחת מהו וכו' ואם כן לרבנן דאמרי שתי אזנים לכל אחד ואחד והכי קיימא לן דחרש באזנו אחת פטור הכי נמי בבגדי כהונה שתי כותנות לכל אחד ואחד והתוס' דף ג' מביאין לזה והרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' כלי המקדש לא כתב בהדיא שמצוה בתחלה לעשות שתי כתנות לכל אחד ואחד אלא דבהלכה ח' שם כתב כל בגד מבגדי כהונה שנעשו צואין אין מלבנין אותן ואין מכבסין אותן אלא מניחן לפתילות ולובשין חדשים. ומ"מ לא משמע מדבריו כאן שבתחלה היו מתוקנים שניים ללובשן אלא דמסתמא היה כך ולמצוה בתחלה לא שמענו:

1 אמר ר' יוחנן כל ז' תשלומין לראשון. ר' יוחנן דהכא דפליג על חזקיה דקאמר את שהוא חייב בראשון חייב בשני וכו'. על כרחך דכולן תשלומין לראשון דקאמר אע"פ שאינו ראוי בראשון ראוי בשני וזה דלא כמתפרש בהש"ס דהבבלי בפרקין דף ט' דר' יוחנן קאמר התם תשלומין לראשון ור' אושעיא אמר תשלומין זה לזה ומפרש ר' זירא דאיכא בינייהו חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני דלר' יוחנן כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני ולר' אושעיא אע"ג דלא חזי בראשון חזי בשני וכן קאמר הכא ר' הושעיה כל ז' חובה וזהו כסבריה דר' יוחנן וכדמפרש מה נפק מן ביניהון וכו' ודרך הש"ס הזה בחליפין כאשר זכרתי זה בהרבה מקומות בחיבורי וש"ס הבבלי הוא מהדורא בתרא דאמוראי בתראי קבלו שכך אמר רבי יוחנן והא הוא דאיכא בינייהו ואי אפשר להפך הגירסא וכדהתם דאם כן צריך לשבש כל הסוגיא דהכא והא דבעי הש"ס הכא אף בטמא כן אם נטמא ביום ראשון אם בשאר הימים תליא בפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן וקאמר רבי יוסי דלא הוא ושאני טומטום דפליגי בה וכו' וכדפרישית בפנים. לפ"ז שפיר נמי דלא הוה מצי למימר התם טומטום בראשון ונקרע ונמצא זכר בשלי איכא בינייהו דלסבריה דר' יוסי ע"כ לומר דלא פליגי בטומטום שנקרע בשאר הימים ולא כדאמר מעיקרא דפליגי בהא ולר' יוסי אין לנו נ"מ ביניהן אלא כדאמרינן התם חיגר ביום ראשון ונתפשט בשני איכא בינייהו דהא בגר שנתגייר בשאר הימים נמי לא מצינן למימר דהא אינו ראוי כלל בי"ט ראשון כמו הטמא ונמצא דע"כ לן לומר דר' יוסי פליג אכולא הא דלעיל דלדידיה לא אמרינן להאי מ"ד דס"ל אף דלא חזי בראשון חזי בשני אלא בגוונא דאיכא למימר דמיהת בראוי הוא אף בראשון כגון טומטום דכיון דקמי שמיא גליא דראוי הוא אלא דלא הוכר עד שנקרע הוא דחזי בשני וכן חיגר בראשון דס"ל נמי להאי מ"ד דכיון דנתפשט בשני חזי הוא אע"ג דלא הוי חזי כולו בראשון טעמא הויא דמיהת אשכחן דמצי להתפשט בראשון ויהיה ראוי בראשון כדכתבו התוס' בריש מכלתין ד"ה תשלומין דראשון וכו' ולא הוי מצי למימר חיגר בשעה ראשונה ונתפשט בשניה דהא פשיטא הוא וכלומר דהאי חוי בראשון הוא. ועיין לעיל בפ"ב דביצה ד"ה א"ר יוסי ב"ר בון וכו' מה שנתבאר מזה בס"ד. וכן צ"ל לר' יוסי דהכא דלא ס"ל דר' יוחנן למד תשלומין מפסח שני כדקאמר לעיל דאי הכי טומאה עדיפא כדקאמר התם שאני טומאה דיש לה תשלומין בפסח שני ואף על גב דלא חזי בראשון חזי בשני או דס"ל כהאי דמתקיף לה רב פפא שם הניחא למ"ד פסח שני תשלומין דראשון הוא אלא למ"ד שני רגל בפני עצמו הוא מאי איכא למימר וכו' ור' יוסי ס"ל כמ"ד רגל בפני עצמו הוא וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בריש פ"ה מהל' קרבן פסח ועיין לעיל בריש פ"ט דפסחים מה שנתבאר מזה בס"ד:

1 יצא העבד שיש לו אדון אחר. והיינו בחצי עבד וחצי בן חורין כדמוקי לה רבינא בבבלי דף ד' דאלו עבדים ממש ל"צ קרא דהא איתקשו לנשים וכו'. והא דמעיקרא פריך שם עבדים מנא לן אמר רב הונא אמר קרא אל פני האדון ה' וכו' והדר פריך במה לי קרא וכו' היינו משום דסתמא דהש"ס פריך מעיקרא אעבדים שאינם משוחררין דמתני במתני' וכדיוקיה דרבינא דאינן משוחררין לגמרי קתני והא מנלן ולבתר דאמר רב הונא אמר קרא וכו' קשיא ליה מדקאמרי יצא זה וכו' ולא קאמר בהדיא יצא זה דמיהת יש לו אדון אחר לחציו ואי דקא יהיב טעמא לעבדים ממש הא למה לי קרא ומפרק רבינא לא נצרכה וכו' דייקא נמי וכו' ורב הונא נמי אלישנא דמתני' קאי למיהב טעמא וזכינו דסיפא דהמתני' כמשנה אחרונה ורישא הכל חייבין כמשנה ראשונה היא וכשיטת הרמב"ם וכדפרישית במתני' דאלו לשיטת רש"י והראב"ד רישא כמשנה אחרונה וסיפא כמשנה ראשונה ויותר נוח לן לומר דהסיפא נשנית לאחר חזרה מלומר כן ברישא ובסיפא הדר התנא למה שאמרו קודם חזרה:

1 זאת אומרת שאינו משלח חגיגתו ביד אחר. אין זה סותר למאי דאמר בבבלי פסחים דף ס"ב הערל והטמא משלחין קרבנותיהן דהתם בנדרים ונדבות מיירי כדכתבו התוס' שם וכן בפרקין דף ד' ע"ב ד"ה דכתיב ובאת שמה וגו' אבל לא בהקבוע. להם זמן בהבאת רגלים:

1 רבי יוחנן אמר אפי' אינה מופרשת. ה"נ פליגי בבבלי פ"ק דקדושין דף י"ג ע"ב דמייתי האי מתני' דקינים שמואל אמר והוא שהפרשתה מחיים ור' יוחנן אמר אע"ג שלא הפרשתה מחיים וכן פסק הרמב"ם ז"ל בסוף פ"א מהל' מחוסרי כפרה אע"פ שלא הפרישה אותה מחיים כבר נשתעבדו נכסיה לקרבן והשעבוד דין תורה הוא. וכדפסק רב פפא הלכתא שם דשעבודא דאורייתא והיינו במלוה הכתובה בתורה כגון נזיקין וערכין וקרבן כדכתבו התוס' שם ד"ה אמר רב פפא הלכתא וכו' ולענין יורשים עשאוהו כמלוה בשטר ולענין לקוחות לא עשאום כמלוה בשטר אבל במלוה על פה שאינה כתובה בתורה שיעבודא לאו דאורייתא אלא משום נעילת דלת אמרו חכמים שגובה מן היורשים. וכל זה בענין שעבודא אי דאורייתא היא בעלמא לרב פפא או לא לשיטת התוס' בקדושין היא אבל כבר כתבתי בחיבורי על סדר נזיקין בפ' הגוזל קמא בהלכה ב' ד"ה הלכה כר"מ וכו' דבענין שעבודא דאורייתא רבו דיעות החולקין והש"כ בסי' ל"ט הביא והאריך למעניתו ולבסוף העלה לדעתו דספיקא דדינא הוה ואני ביארתי שם דהכרעה דהאי ש"ס דגיטין והכרעת הרמב"ם היא ההכרעה האמיתית וכמ"ש הוא ז"ל בפי"א מהל' מלוה בהלכה ד' כל מלוה וכו' ומלוה על פה גובה אותה מן היורשין וכו' שכל נכסי הלוה תחת שעבוד המלוה מן התורה. ובהלכה ז' שם כתב אבל הבא ליפרע מן היורש לא יפרע מן המטלטלין וכו' שהמטלטלין אינן תחת שעבוד ב"ח מן התורה. וחילוק זה הוא הנכון למאי דאמרינן בכל הש"ס דמדינא דגמרא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ועוד דבהדיא הכריעו בהאי ש"ס כן כדאמר בפ"ו דגיטין הלכה ה' אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן מלוה בעדים והוא הנקראת מלוה ע"פ כדכתבו התוס' בשלהי בבא בתרא בשם הר"י מקורביל ע"ש נגבית מן היורשין ובלבד יורשין קרקע ואין ספק שמשם למד הרמב"ם לומר כן ומעתה אין אנו צריכין לתירוץ התוס' בקדושין בההיא דרב פפא על שהקשו דהכא קאמר שעבודא דאורייתא והא בשלהי גט פשוט קאמר רב פפא מלוה על פה גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין ואינו גובה מן הלקוחות דשעבודא לאו דאורייתא ומשום הכי חלקו בין מלוה הכתובה בתורה וכו' כדלעיל וכ"כ בגט פשוט לתרוץ דהר"ר אלי' וע"ש דבדברי רב פפא לא מצינו דקאמר התם בהדיא דשעבודא לאו דאורייתא אלא שהם פירשו שם דדברי רב פפא הם אליבא דכ"ע בין למ"ד דאורייתא ובין למאן דאמר לאו דאורייתא וכו' ולמאי שנתבאר בלאו הכי ניחא דבפרק גט פשוט דקאמר רב פפא לטעמיה דגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין היינו בשירשו קרקע דסמיך המלוה עלייהו דבזה הוא דאמרינן שעבודא דאורייתא ולא בשירשו מטלטלין ובלקוחות אינה נגבית מלוה על פה משום דלית ליה קלא וכן אמר רב פפא גופיה בריש פ"ו דערכין בדף כ"ב דטעמא דנפרעין מיתומים גדולים משום דפריעת בעל חוב מצוה ובנכסים שיש להן אחריות מיירי וכ"כ התוס' בהדיא בפרק הכותב דף פ"א ע"א ד"ה פריעת בעל חוב מצוה וע"ש. כללא דמילתא בענין שעבודא דאורייתא כך הוא דבמלוה בשטר דגובה מן הלקוחות משום דהנכסים נשתעבדו להמלוה מדאורייתא והיה להן להלקוחות להזהר ובמלוה ע"פ אינו גובה דאף דהנכסים נשתעבדו מדאורייתא מדין ערב הואיל ומלוה על פה לית ליה קלא וכדעולא בגט פשוט שם. וביורשין אם ירשו קרקע אף מלוה על פה גובה מהן וצריכין לטעמא דרב פפא שלא תנעול דלת בפני לוין משום דבכה"ג דסמיך המלוה על הנכסים הוא דנפרעין מן היתומים גדולים ולא בשירשו מטלטלין וזהו דעת הרמב"ם וכדמוכח משיטת הש"ס דילן שזכרנו ומשיטתא דהאי ש"ס דגיטין ובריש פרק שנים אוחזין בארתי עוד מענין שעבודא דאורייתא וע"ש. הדרינן למאי דקמן בהפריש חגיגתו ומת דה"ה להפריש עולת ראייתו ומת דחדא דינא אית להו וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות חגיגה בהלכה י' המפריש עולת ראייתו ומת היורשין חייבין להביאה והכ"מ ציין שם להא דהכא ופסק כר' יוחנן. וכתב אלא ששם אמרו שאם ירשו קרקע אפילו לא הפרישה מחיים חייבים היורשים להביא ולא ידעתי למה השמיטה רבינו עכ"ל. ולא השמיט זה וסמך עצמו על מה שביאר בהל' מחוסרי כפרה שהבאתי לעיל ובשארי מקומות שהוזכרו דבשירשו קרקע הוא דאמרינן גבי יורשין שעבודא דאורייתא ואין חילוק בין מלוה הכתובה בתורה או לא דכל היכא דאיכא נכסין שיש להן אחריות אמרינן דשעבודא דאורייתא ואף במלוה על פה מן התורה דינא הכי אלא דחכמים תיקנו דאינה נגבית מן הלקוחות מטעמא דלית ליה קלא וביורשין החילוק הוא כמוזכר ונתבאר: