מראה הפנים על תלמוד ירושלמי ביצה א׳:א׳

1 ביצה שנולדה בי"ט. מה טעמון דבית שמאי וכו'. מדקא מפרש טעמייהו משום דמוכנת היא על גב אמה ע"כ אק לפרש זה כפי אוקימתא דרב נחמן דהבבלי דאוקי להמתני' בתרנגולת העומדת לגדל ביצים וב"ש לית להו מוקצה ולא נולד אלא במוקצה דבעלי חיים דחמיר טפי ומוקצה ביותר הוא דאית להו מוקצה וכדכתבו התוס' ד"ה דילמא וכו' מדקאמרי ב"ש לקמן לא יטול אלא א"כ נענע מבעוד יום וכו'. וע"כ דהך סברא קיימא גם לפי מסקנת אוקימתא דרב נחמן דב"ש כר"ש ולית להו מוקצה וכי היכי דלא תיקשי ב"ש אדב"ש ודר"ש אדר"ש צריכין אנו לחלק בין מוקצה למוקצה דבמוקצה דבעלי חיים דחמיר אית להו מוקצה וכמו דאשכחן לר"ש דאית ליה מוקצה גבי גרוגרות וצמוקים משום דאתקצאי טפי וב"ה כר' יהודה דאית ליה מוקצה בי"ט כדאסיק רב נחמן לפי אוקימתא דידיה ומה שכתבו התוס' דמוקצה דבעלי חיים חמיר טפי היינו דווקא בעלי חיים שהן עצמן מוקצה כי הך דב"ש דלקמן לא יטול וכו' אבל דבר הנולד מבעלי חיים כגון עגל שנולד בי"ט דלקמן לית ביה לא משום מוקצה ולא משום נולד כדכתבו התוס' לקמן דף ס' ע"ב ד"ה עגל וכו' אלא שצריך שיהא מוכן אגב אמו ולאפוקי אפרוח שנולד בי"ט דאינו מוכן אגב אמו וטעם אחר ליכא להיתרא לרב כדלקמן וכל זה לא שייך לפרש לשיטתא דהאי ש"ס דאי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מיירי מאי מוכנת היא על גב אמה דקאמר הרי התרנגולת ודאי מוקצית היא. וכן נמי לא סבירא ליה לשיטתא דהאי ש"ס לטעמיה דרבה לב"ה משום הכנה משבת לי"ט חדא שלא הוזכר כלל כאן מענין טעמא דהכנה משבת לי"ט או מי"ט לשבת ועוד דהרי לטעמא דרבה על כרחן לומר דקסבר ביצה דאיתילדא האידנא מאתמול גמרה לה ובהדיא קאמר הכא בפשיטות לקמן גבי עגל שנולד בי"ט וכו' חזר ר' זעירא ואמר עגל מאתמול הוא גומר ברם הכא בו ביום נגמרה בו ביום נולדה שמעינן מיהת דלא אמרינן בביצה מאתמול גמרה לה ולא ס"ל להאי ש"ס לטעמא דרבה. ועוד דאף דמייתי הכא לקמן להתוספתא דפליגי חכמים ור' יהודה בי"ט ושבת הסמוכין אליבא דב"ה אם נולדה בזה מותרת בזה מ"מ לא אסיק אלא כחכמים דלא אסרי משבת לי"ט או מי"ט לשבת כדקאמר בסוף הלכה בפשיטות לא דייך שהחמרת עליה שאם נולדה בי"ט לא תאכל בי"ט וכו'. אלמא משום חומרא בעלמא אסרי ב"ה בו ביום ולא מדינא וכן לא מדמה האי ש"ס לביצה עם פירות הנושרין כדקאמר לקמן בהדיא מה בין נשרין מה בין ביצים וכו' אלו ביצים באמותיהן שמא אין מותרות. מכל הלין שמעינן דאין לפרש לשיטתא דהאי ש"ס לענין אוקמתא דמתני' אלא כרבה אבל לא כטעמיה. וזהו כדפרישית בפנים דבתרנגולת העומדת לאכילה עסקינן ובהא פליגי דב"ש סברי מותרת משום דמוכנת היא אגב אמה וב"ה אסרי בו ביום משום חומרא די"ט וכדקא מפרש לטעמייהו דנעשה כמוקצה שיבש ולא ידע בו ולסברא דהאי ש"ס אפשר לומר דגם ר"ש מודה בכה"ג כדאמרינן דאע"ג דלית ליה לר"ש מוקצה בגרוגרות וצימוקין מודה הוא וכן נמי בכה"ג ועיין בדבור דלקמן וזהו כסבריה דרב נחמן לענין דינא בענין דמחמיר במוקצה בי"ט ומוקי לב"ה כר' יהודה בעלמא דאית ליה מוקצה ובשבת כר' שמעון בעלמא דלית ליה מוקצה דנהי דאוקמתיה במתני' אידחי לה ומכח קושיין דניפלוג בתרווייהו וכו' מ"מ עיקר סברא דידיה קושטא הוא ואליבא דהלכתא וכ"כ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות וכן דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכמ"ש בהדיא בפ"א מהל' י"ט בהל' י"ז ויש בי"ט מה שאין בשבת איסור מוקצה שהמוקצה אסור בי"ט ומותר בשבת מפני שי"ט קל משבת אסרו בו המוקצה שמא יבא לזלזל בו. ובהכי מיתרצא נמי שפיר קושיית בעל המאור ז"ל שכתב מיהו איכא לאקשויי עלה מההיא דאמר רבא לקמן בפ"ב דף י"ח מי איכא מידי דבשבת שרי וביה"כ אסור וה"נ מי איכא מידי דבשבת שרי ובי"ט אסור והיכי קיי"ל הלכתא בשבת כר"ש ובי"ט כר' יהודה והאריך לתרץ בענין זה וכתב הריני מוסר לך כלל גדול בתורת המוקצה כדי שתסתלק קושיא זו מעליך וע"ש שמחלק בין מוקצה הבא על דבר שהנאתו ע"י מלאכה או מעשה המותר בי"ט ואסור בשבת וכו'. והרמב"ן טען עליו ועל הכלל שמסר בזה ע"ש שהאריך בזה ובסוף כתב והקושיא שניטלה עליה בזה תירץ אותה רב נתמן דגבי שבת דחמיר לא אתו לזלזולי בה וי"ט דקיל אתי לזלזולי ביה ולפיכך התמירו בו יותר דכל עיקר לא דברו חכמים במוקצה אלא כדי שיברור ויזמין לעצמו צרכו מעי"ט ולא יצטרך למחר לחזור ולטרוח בסעודה שמא יבוא בו לעשות מלאכה או טילטול האסורין לו לסמכו על המקרא והכינו והרי י"ט ראוי לגזרה זו ואין שבת ראוי לכך דלא אתי בשבת למיעבד מלאכות באוכל נפש. והיינו טעמיה דרב נחמן ודבר ברור הוא ומה שאמרו מי איכא מידי דבשבת שרי וביה"כ אסור מפני ששבת ויה"כ קדושה אחת להן ולא אתו לזלזולי ביה"כ יותר משבת לפיכך השוו חכמים מדותיהן זהו תוכן דבריו ז"ל בזה. הרי דעיקר סברת רב נחמן מוסכמים בזה לדעת גדולי הפוסקים ואף שיש מהגאונים ז"ל שחולקין על זה וכמ"ש הראב"ד ז"ל בהל' י"ט שם לא הכל שוין בזה וכן הרא"ש ז"ל בשלהי מסכת שבת כתב דמוכח מהסוגיא שם דאין חילוק במוקצה בין שבת לי"ט וכ"כ רש"י ז"ל לקמן דף ל"ג גבי אין סומכין הקדירה בבקעת ושם נבאר בזה בס"ד. ומיהו בענין אוקימתא וטעמא דב"ה במתני' הסכימו כל גדולי הפוסקים להמסקנא כדרבה משום הכנה וכדפי' במתני'. ונ"מ בי"ט ושבת הסמוכין דלטעמא דהכנה מה שנולד בזה אסור בזה דאע"ג דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ופליגי בזה בבבלי דף ד' ולר' יוחנן נולדה בזה מותרת בזה וכדמוקי לה לפלוגתייהו דפליגי בהכנה דרבה ולר' יוחנן לית ליה הכנה דרבה. וכן הכא לקמן בהסוגיא דר' יוחנן מתיר בביצה וכן בשירי פתילה ומדורה ופליג על רב מ"מ הלכתא הכא כרבא דאמר התם דף ה' הלכתא כוותיה דרב בהני תלת בין לקולא בין לחומרא. ומה שהארכנו קצת בזה לפי שיצטרך לנו ביאור זה בהא דלקמן בס"ד:

1 נעשית כמוקצה שיבש ולא ידע בו שמא אינו אסור. הכא קאמר בפשיטות שאסור מאחר שלא ידע בו שכבר נתייבש וראוי לאכילה ואיהו אסחי דעתיה מעיקרא מינייהו דהני גרוגרות וצמוקין ששטחן כדי ליבשן וכל זמן שלא ידע מבעוד יום דחזו לאכילה מוקצה נינהו והלכך מדמה לה ביצה שנולדה היום וכדפרישית בפנים. אבל בבבלי מכלתין לקמן פ"ג דף כו גבי בעי מיניה הילל מרבא יש מוקצה לחצי שבת וכו' פריך התם בפשיטות וקאמר וכי תימא דלא ידע אי חזי אי לא חזי והאמר רב כהנא מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר. והביא זה הב"י בהל' שבת סי' ש"י וסיים שם ואע"ג דבירושלמי ריש ביצה קאמר בפשיטות דמוקצה שיבש ואין בעלים מכירין בו אסור נקטינן כתלמודא דידן עכ"ל וכן קבע בש"ע שם. ואומר אני דודאי אם אנו מפרשים להא דהכא דגם בשבת ס"ל להאי ש"ס דאסור א"כ נקטינן כתלמודא דידן אבל מכיון דלא הוזכר הך דינא בתלמודא דידן אלא בשבת א"כ נימא דהאי דהכא בי"ט הוא דאיירי וחמירא לן מוקצה בי"ט מבשבת וכהני רבוותא שהבאתי בדבור דלעיל דפסקי כרב נחמן בהא דגבי שבת סתם לן תנא כר"ש וגבי י"ט כר' יהודה. וראיה לזה מהא דאמר רב נחמן גופיה בפ"ק דשבת דף יט עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה וכו' רב אסר ושמואל שרי וקמיפלגי בפלוגתא דר' יהודה ור"ש. והרי אלו בשבת מותרין הן לרב נחמן ובי"ט אסורין למאי דקיי"ל כר"ש בשבת וכר' יהודה בי"ט וכ"כ הרי"ף ז"ל בהדיא בשלהי מכלתין דכל אלו עז לחלבה וכו' אסורין הן בי"ט וכרב נחמן וכן החליט הרמב"ם ז"ל וכמ"ש שם בפ"א מהל' י"ט כיצד תרנגולת העומדת לגדל ביצים וכו' ופירות העומדים לסחורה כל אלו וכיוצא בהם מוקצה הן ואסור לאכול מהן בי"ט עד שיכין אותן מבערב ויחשוב עליהן לאכול אבל בשבת הכל מוכן אצל שבת ואינו צריך הכנה ור"ל אלו שהן ראוין בלא מלאכה כמו הפירות והדומה להן מותרין הן בשבת אעפ"י שלא חשב עליהן מבערב לאכלן. וא"כ הוא הדין והוא הטעם ג"כ במוקצה שיבש ולא ידע בו שבשבת מותר לאכלו אעפ"י שלא ידע בו ולא חישב עליו לאכלו ובי"ט אסור שהרי לא חישב עליו לאכילה שלא ידע שיבש וראוי לאכילה והשתא נוכל לומר דלא פליג האי ש"ס אתלמודא דידן דהתם מיירי בשבת ואין הכי נמי דמודה דבי"ט אסור מוקצה שיבש ולא ידע בו והכא בי"ט היא דקיימינן ואין הכי נמי דבשבת מודה האי ש"ס דמותר והכל מטעמא דאמרן:

2 והא תני השוחט את התרנגולת וכו' חד אמר לא דומה טעם אכילתה מבפנים וכו'. כעין קושיא זו דמקשי האי ש"ס למאי דמפרש טעמייהו דב"ה משום מוקצה כדאיתא כן הקשו התוס' התם בד"ה מלתא דלא שכיחא הוא וזהו למאי דמפרש רבה שם לטעמייהו דב"ה משום הכנה הוא ופריך אביי אלא מעתה י"ט דעלמא תשתרי גזירה משום י"ט אחר השבת שבת דעלמא תשתרי גזרה משום שבת אחר י"ט ומי גזרינן והא תניא השוחט את התרנגולת וכו' וכלומר דהא סתמא קתני מותרות לאכלן בי"ט וי"ט אחר השבת נמי בכלל וא"כ לא הוי גזרה לגזרה וכדפירש רש"י ז"ל וכ"כ התוס' והוסיפו בזה דלא צריך להאי שפירש רש"י תריץ הא מצי לאוקמי בי"ט אחר השבת וכו' אלא מדקתני סתמא מותר לאכלה בי"ט משמע אפי' בי"ט דלאחר השבת ומשני ביצים גמורות במעי אמן מלתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן. והקשו התוס' דילמא אם לא שחטה היתה נולדת היום וא"כ מאתמול גמרה לה ותאסר בלא גזירה מספק ותירצו דמאחר דלא נולדה ע"י כך לא חשיב גמר. וסיימו ובירושלמי פליגי בהאי. כלומר דפליגי הני אמוראי בטעמא דביצים במעי אמן לא חשיבי כביצה שנולדה למר לפי שאינו דומה טעם אכילתה וכו' ולמר לפי שאינה נגמרת לאפרוח עד שתצא לחוץ וא"כ למאי דקאמר התם דבעינן למימר ביצה דמיתילדא האידנא מאתמול גמרה לה לא חשוב גמר לכ"ע אם לא נולדה היום. מיהו למאי דס"ל האי ש"ס דטעמייהו דב"ה דכשנולדה הויא לה כמוקצה שיבש וכו' א"כ הקושיא כך הוא והא תני וכו' ואמאי מותרות הרי לא ידע שיהיו בה ביצים גמורות וליאסרו משום מוקצה כמוקצה שיבש ולא ידע בו ומשני לא דומה טעם אכילתה מבפנים וכו' ובין למר ובין למר לא חשיבי כביצה שנולדה אלא כתרנגולת גופה חשיבי ואם התרנגולת עומדת לאכילה היא שאז דווקא היא מותרת בי"ט וכדעת הרי"ף והרמב"ם שזכרנו למעלה או גם הביצים גמורות שנמצאו בה מותרות בי"ט ונ"מ שאם התרנגולת עומדת לגדל ביצים שאז אסורה היא בי"ט עד שיכין אותה מבערב ויחשוב עליה לאכילה ואם לא חישב עליה מאתמול ועבר ושחטה ומצא בה ביצים גמורות א"כ בדין הוא דגם הביצים אסורות הן משום מוקצה וזה בין לאוקמתא דהאי ש"ס דמוקי להמתני' בתרנגולת העומדת לאכילה כמו שהוכחנו למעלה דב"ש מתירין מפני שהיא מוכנת ע"ג אמה ואפ"ה אוסרין ב"ה משום דהויא הביצה כמוקצה שיבש ולא ידע בו ובין לאוקמתא דרבה דהתם דמוקי להמתני' דאפי' בתרנגולת העומדת לאכילה אסרי ב"ה הביצה ומטעמא דהכנה וכן בכל י"ט משום גזירה והשתא למאי דקי"ל במוקצה בי"ט כרב נחמן וכדלעיל וזכינו מזה דבתרנגולת העומדת לגדל ביצים דודאי היא והביצה אסורה וזה מבואר הוא למאי דקיי"ל. אלא דמ"מ בכה"ג אם עבר ושחטה ומצא בה ביצים גמורות יש לדון להאי מ"ד דקאמר הכא לפי שאינה נגמרת לאפרוח עד שתצא לחוץ. וה"נ אמרינן בהבבלי בפשיטות בדף ו' ע"ב במעי אמן אינה מגדלת אפרוחין. וזהו לפי סברת בעל המאור ז"ל שפירש לרב נחמן דאוקמה בתרנגולת העומדת לגדל ביצים שכתב ודווקא בעומדת לגדל ביצים להוציא מהן אפרוחים אבל בעומדת להטיל ביצים לאכילה אע"פ שהתרנגולת מוקצית אין הביצה מוקצית דהא דעתה עלה מאתמול והכריח לזה דהא אשכחן ליה לרב נחמן דאמר בפ"ק דשבת עז לחלבה וכו' כמו שהבאתי בדבור דלעיל ואמרינן בפ' חבית דף קמ"ד חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה הרי שאע"פ שהעז מוקצית היא בעצמה אין חלבה מוקצה דדעתיה עלה מאתמול וכשם שאתה אומר בעז לחלבה כך בתרנגולת לביצתה אע"פ שהתרנגולת מוקצית אליבא דר' יהודה אין הביצה מוקצית ומותרת היא אליבא דרב נחמן זהו תוכן דבריו בענין זה. והשתא לפי דבריו ז"ל א"כ הני ביצים גמורות שנמצאו במעי אמן והן אינן ראויות להוציא אפרוחין היה מן הסברא לומר דאינן מוקצות שאע"פ שהתרנגולת עומדת לגדל ביצים לא אסחי דעתיה גם מן הביצים אלא אם נולדות שהן ראוין להוציא אפרוחין ובהא דוקא אסר רב נחמן כפירושו של בעל המאור ז"ל וזהו פשוט לפי דעתו שהרי אפי' ביצה שנולדה מותרת אם הביצים אינן עומדות להוציא אפרוחין שאע"פ שהתרנגולת מוקצית הביצה אינם מוקצית ומכ"ש כשהביצה אינה ראויה כלל להוציא אפרוחין דהא לא אקצי דעתיה מן הביצים אלא דוקא בעומדת להוציא אפרוחין וא"ת וכי ידע דימצאו ביצים גמורות בתוכה היום דנימא דדעתיה עלייהו הוה מאחר שאינן ראויות להוציא אפרוחין דא"כ כד אתינן להא הרי זה דומה ממש למוקצה שיבש ולא ידע בו ותליא בפלוגתא דהאי ש"ס ודהש"ס דילן אם נאמר דפליגי בהא וכדעת הב"י אבל אני כתבתי למעלה דיש לומר דלא פליגי כמו שנתבאר בדבור דלעיל. ולפ"ז הדרן לסברא קמייתא דהכא בי"ט איירינן ואפשר דכ"ע מודו דמוקצה שיבש ולא ידע בו שאסור בי"ט וא"כ ה"נ ביצים גמורות שנמצאו בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אסורות משום מוקצה אף לפי סברת בעל המאור שזכרנו ודע דמהא דמשני הכא לא דומה טעם אכילתה וכו' וכמו שהבאתי בריש הדבור שתירצו התוס' הקושיא שהקשו בזה כ"כ הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות לסתור דברי הר"ר אפרים ז"ל שרצה לפסוק לדינא וכקושיא דהכא וכקושית התוס' וכתב היכא דשחט התרנגולת בי"ט שאחר השבת ומצא בה ביצים גמורות שהן אסורות דאיכא למימר דילמא מאתמול גמרי ואין שבת מכינה לי"ט וכשם שאסרו ספק י"ט ספק חול כך בספק בשבת גמרי ספק בו ביום גמרו ועל זה כתב הרמב"ן שאין לנו לאסור מטעם הכנה אלא בשנולדה בי"ט שאלמלא גמר של אתמול לא יצאת היום והרי על ידי הכנת שבת בא לידינו מה שאין כן בביצה במעי תרנגולת שאנו זכינו בה בי"ט ולא הביאה לידינו הכנת שבת ועוד אמרו בירושלמי לא דמי טעם אכילתה מבפנים וכו' וכמו שנתבאר לעיל ודחה שם למה שרצה בעל המאור לסתור דברי הר"ר אפרים מטעמא אחרינא ומשום שביצה במעי תרנגולת כאחד מאיבריה הם וכתב שאין טעם זה נכון שהרי אמרו מותרות לאכלן בחלב וכו' ע"ש ומשום הא ל"ק דלא אמר שהם כאחד מאיבריה אלא לענין הכנה ולא שיהא נחשב כאחד מאבריה ממש לענין שיחשבו כבשרה. ומיהו איכא נ"מ וזה בתרנגולת העומדת לגדל בצים דהא לדידן דאית לן מוקצה בי"ט כרב נחמן וכדלעיל א"כ ביצה שנולדה לעולם מדרבנן מיהת אסורה והרי זה כמו ביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה בי"ט דעלמא דליכא טעמא דהכנה אלא דמדרבנן אסירא משום גזירה בי"ט אחר השבת והשתא בנמצאות במעי אמן אם חשיבי כאחד מאבריה אסורין אם התרנגולת עומדת לגדל בצים דמוקצות הן כתרנגולת עצמה והדרינן למאי שפלפלנו לעיל בזה ואין להאריך יותר:

3 מה הן בחלב נאמר אם היו מעורות לגידים אסורות. הרי זה כר' יעקב בברייתא הובאה בבבלי מכלתין דף ז. והרי"ף ז"ל פסק כן בפשיטות שכתב והשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב והוא שאינן מעורות בגידין אבל מעורות בגידין אסור לאכלן בחלב. ולא נתברר הטעם מדוע לא פסק כהת"ק דברייתא דלא מחלק בהכי. וכן הרמב"ם ז"ל סתם וכתב בפ"ט מה' מ"א בהל' ה' והשוחט עוף ונמצא בו ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב ומשמע דפסק כהת"ק דאפי' מעורות בגידין שרי וכ"כ הה"מ ובשם הרשב"א ז"ל הביא שכתב אי זו היא ביצה גמורה כל שיש לה חלבון וחלמון אעפ"י שמעורות בגידין אין לה אלא חלמון עדיין היא בשר וכגוף העוף ואסור לאכלה בחלב. וכן קבע הב"י בש"ע יו"ד סי' פ"ז. וזה דלא כדעת הרי"ף ודלא כדברי רש"י שפי' ביצים גמורות אפי' בלא קליפה לבנה אלא שהחלמון לבדו גמור ואעפ"י שמעורה בגידין שריא כדלקמן מדפליג ר' יעקב עלה ואמר אם היו מעורות בגידין אסורות. ולא כהגמ"י שפירש גמורות כשיש להן קליפה. וכתבו המפרשים הואיל ובשר עוף בחלב מדרבנן יש לנו להקל וכדעת הרשב"א הנזכר:

1 נתערבה אחת במאה וכו' באלף כולן אסורות. משמע מהכא כדעת המפרשים דדוקא בודאי שנתערבה אפי' באלף כולן אסורות דהא קאמר לחלק בין פירות הנושרין ספק מאתמול או מהיום נשרו דאפי' למ"ד ספק מוכן מותר מודה הוא בביצה שנתערבה באחרות שאסורין ומשום שיש כאן אחת לאסור והיא מוכחת על כולן א"כ בביצה ודאי שנולדה בי"ט מיירי וכן דעת בעל המאור ז"ל שכתב ודאמרינן נתערבה באלף כולן אסורות פירשוה המפרשים בודאי אבל לא בספיקה ודאמרינן עלה אי אמרת בשלמא ספק י"ט ספק חול הו"ל דבר שיש לו מתירין כלומר הוה לה ודאי דבר שיש לו מתירין אלא אי אמרת ספק טרפה אפי' ודאי דבר שאין לו מתירין הוא וליבטול ברובא אבל ספיקה שנתערבה באחרות אינה אוסרת שאין לנו איסור ספק ספקא כה"ג. ולדברי הה"מ גם דעת הרמב"ם ז"ל כן שכתב בפ"א מהל' י"ט בהל' ב' וספקה שנתערבה באחרות יש מי שהורה שכולן מותרות וכי קתני נתערבה באלף כולן אסורות אודאי קאי ויש מי שאסר ולדעת המתירין הסכים הרשב"א ז"ל וכן נראה מדברי רבינו עכ"ל וצ"ל דדעת המתירין לפרש להמסקנא דקאמר רב אשי לעולם ספק י"ט ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין וכו' ואפי' בדרבנן לא בטל. היינו נמי אודאה קאי וכלומר דאפי' למ"ד משום גזרה ודרבנן היא אפ"ה מחמרינן בספקה בספק י"ט ספק חול משום דודאה הוי דבר שיש לו מתירין ואפי' בדרבנן לא בטל ולפיכך אפי' נתערבה באלף כולן אסורות. אבל בספיקה שנתערבה מותרות דהו"ל ספק ספיק'. ודעת הטור יו"ד בסי' ק"ב כדעת המחמירין אף בספיקא שנתערבה וכן קבע הב"י בש"ע שם ואף שבא"ח סי' תקי"ג העתיק לדברי הה"מ ולא כתב כלום בזה. ובאמת נראה מדברי הרמב"ם שם כדעת המתירין שלא כתב ואפי' נתערבה באלף כולן אסורות אלא בודאי דאיירי בה שם אלא שדעת הטור והש"ע נוטין להחמיר וכדעת המחמירין בדבר שיש לו מתירין אפי' בס"ס וכמ"ש הב"י בי"ד בסי' ק"י והביא שם בשם הרשב"א דעת הר"י להחמיר ודעת ר"ת להקל וכתב ובירושלמי פ"ק דביצה משמע כדבריו:

1 עגל שנולד בי"ט מותר שהוא מתיר עצמו לשחיטה. לפי הך טעמא אפרוח שנולד בי"ט ג"כ מותר וכשמואל ואיתימא ר' יוחנן בבבלי דף ו' ע"א וכדקאמר הכא לקמן גוזל שנולד בי"ט מותר וכו' וכן בעגל שנולד מן הטריפה בי"ט דמותר דאע"ג דלא שייך בהו טעמא דהואיל ומוכן אגב אמו בשחיטה מיהת מהאי טעמא שמתיר עצמו לשחיטה הוא דשרי וזהו כדקאמרי שם רב כהנא ורב אסי לרב דאסר באפרוח ומה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה דג"כ לא שייכא ביה הואיל ומוכן אגב אמו ואפ"ה שרי מטעמא שהוא מתיר עצמו לשחיטה ופסק הרמב"ם ז"ל בריש פ"ב מהל' י"ט כרב אפרוח שנולד בי"ט אסור מפני שהוא מוקצה וטעמא שמתיר עצמו בשחיטה לית לן אליבא דרב כדלקמן ועגל שנולד בי"ט אם היתה אמו עומדת לאכילה מותר מפני שהוא מוכן על גבי אמו ואלו שחט אמו היה זה שבמעיה מותר בי"ט אע"פ שלא נולד. ואע"ג דשתיק רב לרב כהנא ורב אסי להא דאהדרי ליה מה בין זה לעגל הנולד מן הטריפה מ"מ אין ראיה מזה שהודה רב להם וכבר זכרתי מהכלל הוה שאין ללמוד מהא דאמרינן במקומות בהש"ס שתיק רב ולומר שלא היה לו להשיב להם כלום שאפשר דלא הוה איכפת ליה לדבריהם ושהיה לו טעם אחר לחלק ביניהן ועיין לעיל פ"ק דסוכה בהלכה א' ד"ה אותו של טפח וכו' מה שהבאתי בשם הרמב"ן ז"ל בענין זה וגם כאן אפשר לומר דשאני הנולד מן הטריפה כדקאמר הכא לקמן שנעשה כדבר המוכן טמון בדבר שאינו מוכן וכלומר שאינו אלא כמונח בדבר שאינו מוכן לאדם ומיהת ראוי הוא לאיזה דבר כגון למכור לנכרי או להשליך לכלבים וכדאמרי התם רבה ורב יוסף ולימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים משא"כ אפרוח בקליפתו שאינו ראוי כלל. ולפיכך הלכתא כרב דאית ביה איסור מוקצה ולר' יוחנן היה צ"ל דלית ליה מוקצה אף בי"ט אבל אנן קיי"ל כרב נחמן בהא וכמו שנתבאר לעיל בריש ההלכה אלא דלדעת הרמב"ן נראה דאף ר' יוחנן ס"ל מוקצה בי"ט ואפרוח דמתיר משום טעמא אחרינא הוא כדלקמן. ובעל המאור ז"ל פסק באפרוח כשמואל ואיתימא ר' יוחנן דהואיל מדרבנן הוא נקיט לקולא והרמב"ן ז"ל טען עליו והביא בשם גדולי הפוסקים לאסור וכדעת הרמב"ם ועל מה שכתב עוד בעל המאור ועגל שנולד בי"ט אפי' רב מודה דשרי כיון דאית ביה תרתי דמוכן אגב אמו ומתיר עצמו בשחיטה השיג עליו הרמב"ן וכתב דברי הבאי הם ושלא לצורך הוא דרב לית ליה מתיר עצמו בשחיטה כלל אלא טעמא דשמעתא דביצה לרב משום הכנה דרבה היא אסורה והכא ליכא משום הכנה אלא משום מוקצה בלחוד הוא דאסור והיכא דמוכן אגב אמו ליכא מוקצה ולשמואל ואיתימא ר' יוחנן דמוקצה לית להו משום גזירת משקין שזבו ראוי ליאסר ואפי' במוכן אגב אמו ומטעמא דמתיר עצמו בשחיטה הותרו כולן ודבר ברור הוא זה אבל קרוב הדבר לאומרו דבבעלי חיים לית בהו משום גזרה ולא דמו למשקין שזבו ולא לפירות הנושרין וטעמא דאיסורא משום מוקצה הוא דשמואל נמי בי"ט אית ליה מוקצה ולמאן דתני ר' יוחנן איהו נמי אית ליה מוקצה בי"ט ואע"ג דבשבת לית ליה תרווייהו כסברא דרב נחמן אמר עכ"ד ולפ"ד היה צריך טעם להא דמתיר ר' יוחנן באפרוח דהא בעלי חיים הוא אלא דהא ל"ק כמו שבארתי בריש הלכה לפי סברת התוס' וע"ש ומ"ש הוא ז"ל ומטעמא דמתיר עצמו בשחיטה הותרו כולן היינו דווקא לשמואל ולר' יוחנן ור"ל דאף דקרוב הדבר לאומרו וכו' מ"מ לר' יוחנן איכא טעמא להתירא באפרוח שמתיר עצמו בשחיטה אבל לרב לית ליה האי טעמא כלל כדכתב בריש דבריו. וממה שבארתי בריש ההלכה תבין זה וכן תבין לדברי התוס' דף ו' ע"ב ד"ה עגל וכו' לקושיתם ולתירוצם. ודע דאיכא נ"מ גדולה בין סברת בעל המאור ובין סברת הרמב"ן וזהו בעגל שנולדה מהבהמה שאינה עומדת לאכילה אלא לגדל ולדות או לחרישה דלסברת הרמב"ן דרב לית ליה מתיר עצמו בשחיטה כלל א"כ אסור הוא דהכא ליכא מוכן אגב אמו וכדברי הרמב"ם דלעיל דדוקא בעומדת לאכילה הוא דהולד שרי ואי לא אסור דלית לן טעמא להיתרא וכ"כ הרא"ש ז"ל אבל לסברת בעל המאור אית לן מיהת טעמא דמתיר עצמו בשחיטה וכדמשמע מהש"ס דהכא. ועוד אשכחן נ"מ טובא אליבא דר"מ דפ' בהמה המקשה שהרי צריך שתדע דהא דאמרינן עגל שנולד בי"ט מותר דוקא בדקים לן שכלו חדשיו כדכתב הרי"ף ז"ל וכן הביאו הרא"ש ז"ל דאי לאו הכי אסור עד ליל שמיני וזהו דלא כדכתבו התוס' סוף דף ו' ע"ש והשתא לר"מ דבהמה המקשה דקסבר השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו א"כ לא שייך כאן מוכן אגב אמו שהרי אם היה שוחט אמו ומצא זה במעיה היה אסור שאי אפשר לשחטו היום משום אותו ואח בנו ואכתי מוקצה הוא ולר"מ אית ליה מוקצה מחמת איסור כדמוכח בפ"ק דחולין בשמעתתא דהשוחט בשבת וכדכתבו התוס' שם ובכמה מקומות ולרב ליכא טעמא אחרינא להיתרא כדלעיל אבל אי אמרינן כסברת בה"מ וכטעמא דמתיר עצמו בשחיטה עדיין יש לדון בנולד בי"ט דנהי דמוכן אגב אמו ליכא מתיר עצמו בשחיטה מיהת איכא שיכול לשחטו אף היום ולאכלו דהא כלו לו חדשיו. ויש לנו עוד כמה וכמה מילי מעלייתא בזה ואין להאריך כאן:

2 אתיא כמ"ד הבהמה יולדת לחדשים מקוטעין וכו'. בש"ס הבבלי לא הוזכר חדשים מקוטעין גבי בהמה וסתמא אמרו בפ"ק דבכורות דף ח' בהמה גסה טהורה יולדת לחשעה חדשים ובהאי תלמודא הוזכר זה ביבמות כאשר ציינתי בפנים וצ"ל דהא דקאמר דלמ"ד בהמה יולדת לחדשים מסויימין והיינו שלמין לא אתיא כוותיה משום דאפשר שתשהה עוד יום או יומים ואח"כ תלד וא"כ אסחי דעתיה מינה בי"ט:

3 גוזל שנולד בי"ט וכן הא דלקמן עגל שנולד מן הטריפה נתבאר הכל לעיל ד"ה עגל שנולד בי"ט בס"ד:

1 כמשנה ראשונה וכו'. וכדמתרץ נמי בבבלי פ' כל הבשר דף קי"ו כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה ומשנה לא זזה ממקומה:

1 דאיתפלגון שירי פתילה שירי מדורה וכו'. כתב הרא"ש ז"ל אהא דאמר רבא הלכתא כוותיה דרב בהני תלת בין לקולא בין לחומרא וא"ת הא דאמרינן בירושלמי שיורי פתילה שכבו בשבת מהו להדליק בי"ט רב ור' חנינא אוסרין ור' יוחנ מתיר ומי טעמא אין אנו נוהגין איסור מאחר דפסקינן הילכתא כרב וי"ל משום דבירושלמי לא אסיר ליה מטעם הכנה דלא שייך הכנה בכה"ג אלא מטעם קדושה אחת אסיר ליה דמסיק עלה בירושלמי רב הונא בשם רב הלכה כארבעה זקנים רב חסדא בעי מיחלפא שיטתיה דרב תמן הוא עביד לה שתי קדושות והכא הוא עביד לה קדושה אחת אלמא בהדיא מטעם קדושה אחת אסיר ליה ולא מטעם הכנה והא דפסקינן כרב היינו באיסורי הכנה ומהאי טעמא נמי כי מיקלע שמחת תורה באחד בשבת שרי אתרוג באכילה אע"ג דבשבת אסור דשתי קדושות הן ובשם ה"ר ברוך בעל התרומה ז"ל הביא לאסור דרב חסדא דהכא לטעמיה דלית ליה הכנה בפ' בכל מערבין דף ל"ח אבל לדידן דאית לן הכנה אין מחלפה שיטתיה דרב וטעמא משום הכנה שיותר טובות הן להדליק כשהודלקו כבר וכבה. וכבר כתב הב"י שאין דעת רוב הפוסקים כדעת בעל התרומה ושירי הפתילה והמדורה שכבו בשבת מותרין בי"ט שלאחריו וכדעת הרא"ש ז"ל כמבואר בא"ח סי' תק"א ותקי"ד. ומיהו עדיין צריכין אנו לתרץ קושיא דרב אדרב דודאי כל שיטתא דהאי ש"ס לא סבירא ליה טעמא דהכנה כלל אלא משום מוקצה כמבואר בכל הלכה זו וא"כ למ"ד שבת וי"ט קדושה אחת הן האסור בזה אסור בזה והרי רב פסק הלכה כד' זקנים ואפשר לומר כמו דמשני בעירובין לחכמים דפליגי אדר"א ואפ"ה סבירא להו נאכל עירובו בראשון אין עירובו בשני דזיל הכא לחומרא וזיל הכא לחומרא וה"נ לרב בביצה ושירי פתילה לשיטתא דהאי ש"ס כן אלא דלדידן דפסקינן כרב בביצה מטעמא דהכנה הלכך לא דמי שירי פתילה ומדורה דאין זה הכנה הואיל והיא בעצמה שהודלקה אלא שכבתה ונשתיירה:

1 הכל מודין בנשרין שהן אסורין וכו' אלו נשרין באמותיהן שמא אינן אסורין וכו'. לפי האי סברא פירות הנושרין חמירי מביצה והתם דקאמר ור' יצחק מ"ט לא אמר כרב יוסף אמר לך ביצה בלועה ומשקין בלועין לאפוקי פירות דמיגלו וקיימי לאו דפליג אהאי דקאמר הכא אלא דאיכא למימר להאי גיסא ולהאי גיסא ולא קאמר התם אלא דלא דמו נושרין לגמרי לביצה ואין נשירת הביצה בכלל נשירת הפירות וכדפרש"י ז"ל:

2 מה אתא מישאול י"ט שחל להיות ע"ש וכו'. כדפרישית די"ט האחרון של חג שחל להיות בע"ש והא תליא אם הן שתי קדושות או קדושה אחת. ואל תתמה היאך י"ט האחרון חל להיות ע"ש שכבר כתבתי בריש פ"ד דר"ה דשיטתא דהאי ש"ס ס"ל דכל זמן שהיו מקדשין על פי הראייה לא היו משגיחין על הדחיות וכדקאמר בהדיא בפ"ק דע"ז וכאשר ציינתי שם ומסייעא לפירש"י ריש תמיד נשחט ע"ש. ולא תיקשי על הא דקאמר מכאן והילך קדושת י"ט עליהן וזהו מטעם מוקצה בין השמשות וכדפרישית בפנים הא לא אמרינן מיגו דאיתקצאי בין השמשות משום מוקצה לשעבר שכבר כתבו התוס' בכמה מקומות ולקמן פ' המביא דבמוקצה מחמת מצוה אמרינן מיגו דאיתקצאי אפי' לשעבר כגון גבי נויי סוכה דאסור להסתפק עד מוצאי י"ט האחרון והובא זה בהגהת הרא"ש ריש מכלתין: