זבחים ע״א א

1 תוספות פתח ↗

על פי עד אחד או על פי הבעלים - פירש בקונטרס דפטר ליה מסקילה משום דמודה בקנס פטור וכן פירש במכות דף ו. דאין אדם נהרג על פי עצמו מטעם קנס ונראה דאפי' אמרי שנגמר דינם בבית דין פלוני אין נהרגים על פיהם ואע"ג דכי האי גוונא מחייב בקנס כדמוכח בפרק קמא דמכות דף ד. וגבי פלוני רבע שורי בפרק קמא דסנהדרין דף י. מפרש משום דאדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן ונהרג שורו ולא פלגינן דיבורא אלא הרובע והשור נהרגין ואי קנס מיקרי כי נמי אמת הוא שרבע שורו אמאי נהרג שור על פיו והא מודה בקנס פטור כמו אם אמר גנבתי וטבחתי דפטור מכפל וד' וה' ונראה לי טעמא דאינו נהרג על פי הבעלים אם אין עד אחד עמו כדאיתא פרק כל האסורין תמורה דף כט. זה וזה מותרות באכילה מנלן אי ס"ד להדיוט אסירי למה לי למעוטינהו. לרובע ונרבע לגבוה ואע"ג דהתם לא מזכיר ברובע ונרבע על פי הבעלים מכל מקום על כל ענין שפסול גבוה ומותר להדיוט קאי מנהני מילי. ברוך:

1 רש״ש פתח ↗

במשנה ברובע ונרבע. עי' בפי' הרע"ב. ומה שהוסיפו בד"ח בדבריו מלת של. נראה שבוש וכן בפי' הרמב"ם אשר ממנו לקח הרע"ב ליתא. וכוונתם פשוטה דר"ל שהיה הרובע או הנרבע והנהרג עובד כוכבים. דאז אין הבהמה נהרגת עי' רמב"ם פ"ט מהל' מלכים ה"ו. ודע דמה שחדשו לנו הרמב"ם והרע"ב דקודם שנגמר דינו אסור לגבוה. יש לו מקור נאמן מהגמרא ר"פ כל האסורים לפי' הראשון של התוס' שם בד"ה טול. אך ע"י עובד כוכבים לא ראיתי עדיין מקורו. ואולי דחילייהו מהא דקרא סתמא כתיב מן הבהמה להוציא את הרובע והנרבע ומן הצאן להוציא את הנוגח. ממעטינן כל הני דליכא בהו סקילה ועי' תד"ה ע"פ עד אחד. שוב נזכרתי שגם זה גמ' בר"פ אין מעמידין לוקחין מהם בהמה לקרבן וא"ח לא משום רובע ולא משום נרבע. דמשמע דאם ידעינן שכן הוא נאסרים לגבוה. וממילא מוכח גם הא דלא נגמר דינו. וכמו כן מהא דנפסל ע"י ע"א ועמש"כ לקמן פד דברים הסותרים לכאורה לזה. אבל דעת לנבון נקל לחלק בניהם:

1 ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה פתח ↗

רוב חנויות כו'. עד סוף הסימן. בתחלה אבאר כל הסוגיות השייכין לזה בזבחים ע"ד א' א"ר טבעת כו' עד שנים והוא ופסקו כל הפוסקים לבד הראב"ד כרב וכר"ש דהלכה כרב באיסורי וכתב הרמב"ם בפט"ז מהמ"א דבעינן ג' תערובת אבל בפ"ז מה' ע"ז כתב דבב' תערובת מותר וס"ל דרמוני בדן שאני כיון דחשיבי תערובת הראשון הוא כודאי דרבנן עשו כודאי דלכך לא בטילי וכמ"ש בזבחים ע"ג א' בע"ח חשיבי ולא בטלי והוי כאלו הוא בעין ותערובת הב' הוא ספק הראשון שמא אינו שם ותערובת הג' הוא ס"ס משא"כ בע"ז דאינו אסור אלא מחמת דספק ע"ז אסור דלא כתוס' שכתבו דמתני' דע"ז ע"ד א' ואלו כו' דכולן משום דבר שבמנין ואף ע"ז כמ"ש שם וביבמות פ"א ב' ובזבחים ע"ב א' אלא דבבב"ח וכיוצא הוא משום דבר שבמנין וכשיטתו שפ' דלא כר"מ וטבעת אינו בשבעה דברים והא דלא חשיב בפ"ג דערלה ובירושלמי שם משום דלא מנה שם אלא דברים החשובים וע"ל ס"ק א' בליקוט ולכן תערובת הב' מותר ועלח"מ וגירסת הרמב"ם בגמ' מתבי ספק כו' פירש א' מהן לריבויא מותרין תנאי דתניא רי"א כו'. והיא גירסא נכונה דלגירסא שלנו קשה דברישא אמר ספק כו' כיצד כו' משמע דתערובת הב' מותר ובסיפא אמר דוקא תערובת הג' ועוד קשה תיקשי גם לרב דאמר אלא אם פירשו כו' ואף שפירש"י דבתערובת איירי וכן פי' הרמב"ם שם וז"ש אין אוסרות כו' דמשמע התערובות ובזה מתורץ קושית הראב"ד למה פסק כרב הא ד' אושעיא פליג ארב וס"ל דלא אמרינן איסורא ברובא איתא כמ"ש שם ב' והרמב"ם עצמו פסק בר"פ ט"ו מה' תרומות כר' אושעיא אלא דשם בתערובת הראשון מ"מ קשה דהא בברייתא לא מתיר אלא תערובת הג' וכן דמסיק תנאי אבל לפי גירסתו ניחא ומסיק תנאי היא דשם תערובת הב' הוא ספק ראשון אלמא דס"ס מותר וכן מדאמר שמואל הנח לע"ז כו' משמע דרב איירי בס"ס ואמר פירשו ששים דאז הוי כאלו נתערבו כולן ונשאר תערובת ראשון משא"כ בארבעים שהוא ס"ס. ושיטת הרשב"א דאף ברמוני בדן מותר בתערובת הב' וגירסתו בגמ' מתבי ספק ע"ז אסור וספק ספיקא מותר תנאי היא דתניא רמוני בדן בכל שהן כיצד נפל א' מהן לתוך ריבוא ומריבוא לריבוא אסורין רש"א לרבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר מותר כמ"ש בת"ה. וגירסא זו יותר נכונה דא"צ לחלק בין ע"ז לשאר איסורין דשם משמע דע"ז חמיר משאר איסורין ועוד דלגי' שלנו לא משמע דפליגי דת"ק מיירי בב' תערובת ור"ש בג' וכ"ה שיטת התוס' אף לגירסא שלנו דלא אמרו ג' תערובת אלא לאכלן כולן כאחד דבב' הוי ספק אחד כיון שאוכל ע"כ א' מתערובת הראשון ובזה מיושב ג"כ כל הקושית הנ"ל ונקט ת"ק ב' תערובת דבכ"ע אסורין אף כ"א בפ"ע א"כ ה"ה יותר ור"ש נקט ג' דבכ"ע מותרין. וכ' ב"י דגם להרשב"א תערובת הב' אסור לאכלן כאחת מטעם הנ"ל דאין כאן אלא ספק א' וכמ"ש בשם הרשב"א בסי' ק"ט ס"א. ושיטה אחרת לרש"י דאם פירש מתערובת הב' א' למקום אחר שרי התערובות הב' וצ"ל לשיטתו דהא דרב ג"כ כשפירש מהתערובת הב' ומ"ש אלא אם פירשו ארבעים כו' קאי אמ"ש למעלה ופירשו ארבעים למקום א' כו' פי' א' מהארבעים כו' ומפרש כאן דאין מותר אלא בשנתערבו קודם בתערובות ב' ואח"כ פירש א' מהן אז הנשארין מותרין וששים ג"כ בכה"ג הוא דבעינן ס"ס ואח"כ פירש א' להתיר הנשארין וזהו כוונת התוס' שם סד"ה פירש. ובקונטרס לא פי' כן. דלא כהש"ך בס"ק נ"ג שהניח בצ"ע וכשיטתו שכתב בע"ז ע"ד א' דתערובת הבטילה ברוב צריך שישליך א' מהן ומכאן למד והתוס' דחו פי' כמו שהקשה הר"ש והרא"ש ממתני' פ"ב דערלה וא"צ להרים ולא אמרו אלא בתרומה כנ"ל בסי' ק"ט ס"א ומ"ש שם אבל תאנה לא אע"ג דאינו דבר שבמנין שם בנתערב בפחות ממאה דבתרומה איירי ולכן ל"ג ר"ת במתני' דפ"ג דערלה וספ"ג דע"ז ואחרות באחרות ועתוס' פסחים כ"ז א' וי"ט ג' ב' ויבמות פ"א א' וסנהדרין פ' א' וע"ז מ"ט א' וזבחים ע"ב א' והר"ש פ"ג דערלה ריש מתני' ו' ע"ש וכ' דר"י בר ברוך מוקי שכולן או רובן נתערבו באחרות וכמ"ש בזבחים שם ששים למקום אחד כו' אלא דבריש י"ט שם אמרו וספיקה אסורה ואם נתערבה כו' אע"ג דס"ס הוא ופי' ר"ת שם ובזבחים שם דואם נתערבה קאי אודאה וכ"כ הר"ש שם אבל הר"י מפרש אספקה ול"ד לס"ס כיון דספק א' בגופו וספק א' בתערובת ופי' הרשב"א דבעינן או שניהם בתערובת כי ההיא דזבחים או שניהן בגופו כי ההיא דפ"ק דכתובות ט' א'. וסמ"ג וסמ"ק וסה"ת והג"מ פט"ז מה' מ"א והג"א ס' נ"ח סי' ל"ג סד"ה הורה ר' יעקב וש"פ פירשו הטעם כיון שספק אסור מן התורה אין להתיר בתערובת דהוי כודאי שנתערבה דגם בתערובת כה"ג אסור כמ"ש בזבחים שם מ"ש מג' דאיכא רובא כו' דמדאורייתא בטיל משא"כ חד והוא שהוא ספק דאורייתא אסור בתערובת הב' והביא הרשב"א בסי' ת"א פלוגתא דר"ת ור"י והסכים לר"ת והביא דאיה מאלמנת עיסה דקרי ס"ס בכתובות י"ד א' וע"ש תוס' ד"ה אלמנת כו' וזהו לשיטתו אבל לשיטת הפוסקים הנ"ל אין ראיה שהוא כמו ספק הראשון ברוב דמותר מן התורה וכן כאן צ"ע כמ"ש בקדושין ע"ג א' א"ר דבר תורה כו' ממזר ודאי כו' אלמא הוי כמו רוב. וכ"כ המ"מ בפ"א מה' י"ט הלכה כ' דרשב"א הסכים לר"ת אבל כל הפוסקים פסקו כסברת ר"י וכשיטתן ומהא דכתובות לכאורה ראיה לפי' ר"י דשם ב' מ"ש הנך דאורייתא כו' אלמא בדאורייתא לא מהני ס"ס ואף דלא קיימא במסקנא כן משום דספיקן מותר מן התורה כנ"ל וערש"י שם ד"ה דאורייתא כו' וד"ה חלל כו'. ובזבחים שם אר"נ א"ר בר אבוה א"ר טבעת כו' תרתי קאמינא ופי' הרמב"ם דר"ל שנפלו שנים ול"ג במילתא דר"א שנים שנים ב"פ וכן אחד אחד ב"פ וכן ל"ג שם ע"ז ב' מתיב ר' ירמיה וחכ"א כו' אלא רא"א אם קרב אחד כו' ומשני זוג אחד וז"ש אנא כו' ר"ל זוג אחד אבל בחבית שם ב' לא כ' רק אחד. וצ"ל דמחלק בין חבית דמינכר נפילתה או דוקא בע"ז וקדשים בעינן שתים וכמו שחילקו תוס' בחולין צ"ה א' בענין פירש לר"ת וכמ"ש הכ"מ וע"ל ס"ק כ"ו ואע"ג דגמ' קאמר וצריכא כו' משמע דשוין הן ועבכ"מ אלא שקשה למה פסק כרב דהא כר"א אמרה והוא פסק בעצמו במתני' דשם כחכמים אפילו קרבו כל הראשים כו' וכן מתני' דר"פ כולן ימותו וכן פסקו כל הפוסקים כרב וכר"ל אלא שי"ל דהם ס"ל דמילתיה דרב ור"ל אתי אף כרבנן ושאני התם משום דבע"ח נדחין וכ"ש שחוטין דלא כחנן המצרי כמ"ש שם ע"ג ב' וגמ' פריך לרב דס"ל בפ"ו דיומא דבע"ח אינן נדחין אבל אנן קי"ל כר' יוחנן וגם אם יפסקו כר"א אין קושיא כיון דרב ור"ל ס"ל כוותיה וכן סוגיא דיומא ס"ד א' כוותיה אבל להרמב"ם דפסק דלא כר"א וגם פסק כרב דבע"ח אינן נדחין משום דמתני' דיומא שם כוותיה וגם בזה דבריו אינן נראין דסוגיא דש"ס בכמה מקומות כר' יוחנן וי"ל דרב דוקא נפלה מעצמה אמר ולא דייק ממתני' אלא משום דמשמע דאף אם מת א' מעצמו לא מהני. ורש"י מפרש תרתי קאמינא לאכלן שנים שנים וכ"כ כל הפוסקים ועתוס' שם ד"ה ונפל דל"ק ממ"ש ופירשו ארבעים כו' ומריבוא כו' דדוקא נפל לים הגדול וכ"כ רש"י שם. ושיטה אחרת לראב"ד שפסק דלא כרב ור"ל דכיחידאה אמרו ור' יוחנן פליג עליה דר"ל בירושלמי ע"ל ס"ק כ"א וכן פסק דלא כרב אם פירשו ארבעים דר' אושעיא פליג עליה דלא אמרינן איסורא ברובא איתיה ועוד כ' שאף בע"ז בעינן ג' תערובת כגי' שלנו וכמסקנא שם. וע' פרק ג"ה צ"ה א' תוס' ד"ה ה"נ שהקשו אהא דאמרינן שם פירש מותר ובזבחים שם אמרינן גזירה משום קבוע וא"ל דוקא במתכוין אבל מעצמו מותר דא"כ למה אמרו ירעו עד כו' כיון שפירשו וכן טבעות כו' שפירש א' מששים כו' וכן רמוני בדן כו' כולן לא מהני פירש ותי' דלא גזרינן אלא במעורב אבל בידוע לא גזרינן שיקח מהאיסור ושאילתות ס"ל כסברא הראשונה דאין חילוק בין מעורב או לא אלא דאין אסור אלא במתכוין וכ"כ הרשב"א בשם ר"ת ומ"ש בטבעות ורמוני בדן פירשו כו' היינו שפי' בפנינו דהוי כמו מן הקבוע כנ"ל ס"ג וס"ל דאף במעורב שאין איסורו משום קבוע דהא בטל ברוב מן התורה אלא איסורו מפני חשיבותו מדרבנן כמ"ש תוס' בפ' ג"ה ד"ה ספקו ובזבחים שם ד"ה אלא כו' רק שאיסורו הוא ג"כ דוקא בקבוע מ"מ אסור כשפירש לפנינו כמו בקבוע והא דאמרינן בזבחים ונכבשינהו כו' היינו בענין שלא נראה כמ"ש תוס' בפ' ג"ה שם ובזבחים דלא כמ"ש בפסחים שם דאף לפנינו מותר במעורב. והר"ן תירץ דפי' לפנינו איסורו משום קבוע והיינו תי' דרבא והא דידעו כו' י"ל כיון שהתחלת המרעה היא במתכוין אסור וכמ"ש הרשב"א ועמ"ש למטה ותוס' בסנהדרין ע"ט ב' כתבו בשם ר"ת דאפילו לכתחלה מותר דליכבשינהו דניידי מהא דר"ל שם שאמר אבל הכא בשור שלא כו' והא דזבחים לגבוה שאני דגזרינן אבל בעלמא לא וכ"כ המרדכי פ' ג"ה בשמו. וגם לפי' צ"ל הא דטבעות והתוס' בסנהדרין שם פ' א' ובזבחים ע"א א' חילקו דשאני בע"ח כיון דאפשר כו' בפי' לפנינו דהוי כמו קבוע כמ"ש המרדכי בשם ר"ת וכ' הר"ן דכל שפירש קודם שנולד הספק אפילו הפרישו במתכוין ולקח מן הקבוע מותר כיון שנולד הספק לאחר שפירש ליכא למיגזר וכ"כ הרא"ש בתשובה וז"ש בזבחים שם רב דאמר כר"א אע"ג דרב אמר נפלה מעצמה דוקא אבל הפילה אפילו בשוגג לא כמ"ש תוס' ד"ה הנ"ל ור"א אמר אם קרב ראש כו' וצ"ל דקרב קודם שנולד הספק ובזה ניחא מ"ש הר"ש ובהג"ה לעיל סי' ק"ז ס"א דאמרינן איסורא ברובא איתא ר"ל אף דדג בריה וכן ביצה שיש בה אפרוח להרמב"ם כיון שמצא הדג אח"כ ובשעה שנשארו השלשים או עשרים בקדירה עדיין לא נולד הספק ואז אותן שפירשו בקדירה מותר אם לא היה ניכר ותלינן האיסורא ברובא וז"ל הרא"ש בפ' ג"ה בשם השאלתות ואי איבדור מנהון רובא לחדא דוכתא ומיעוטא לחדא דוכתא אמרינן איסורא בהנך רובא איתנהון והנך מיעוטא שריין וה"ה לשיטת ר"י קודם שנולד הספק וכמו פירש בתערובת השני ארבעים למקום א' וששים כו' וערש"י שם ע"ג ב' ד"ה אמר כו' וד"ה ומשני. ועכשיו אבאר אחת לאחת. רוב חנויות כו' כ"כ מ"מ בפ"ח מח' מ"א בשם הרשב"א ע"ש הלכה י"א וכמ"ש בזבחים שם פי' ארבעים למקום אחר אינן אוסרות וכר"ש שם אלא דל"ד לשם דשם ספק הראשון בתערובת ומותר מן התורה משא"כ דספק הראשון אסור מן התורה דכל קבוע כו' בין לקולא בין לחומרא כמ"ש בספ"א דכתובות אלא שהרשב"א ס"ל כר"ת דאף ספק א' בגופו וספק א' בתערובת מותר ואף לר"י לפירושו כיון שאינן מענין א' שהראשון בגופו משא"כ כאן דהראשון ג"כ אינו בגופו וכ"כ בת"ה שיש לחוש לדברי ר"י וכמ"ש בס"ט אבל כ"ז לשיטתו דבשני תערובת סגי אבל לשיטת הרמב"ם דבעינן ג' תערובת דתערובת הראשון הוא כודאי א"כ בספק בעינן ב' תערובת ובס"ח פסק כדברי הרמב"ם:

6 כלי חמדה על התורה פתח ↗

ב שם בגמ' מתקיף לה ר"י הרי רובע ונרבע בעדים דבע"ח נינהו ואסורי וכתב בחי' הריטב"א דלכן פרכינן מרו"נ דילפינן איסה"נ דידהו משור הנסקל ולא מקשינן משור שהרג הנפש דמפורש בתורה דאסור בהנאה משום דפריך לעיל ממוקצה ונעבד פריך השתא מרובע ונרבע דהוי דכותי' דאסורי אפי' קודם גמ"ד והנה דבריו צע"ג דמה כונתו בזה דאין לומר דכונתו דרובע ונרבע דמי' למוקצה ונעבד דאסור לגבוה קודם גמ"ד משא"כ נוגח ז"א דהרי מבואר במשנה זבחים דף ע"א דגם נוגח אסור לגבוה עפ"י ע"א או עפ"י בעלים ועוד דהרי קושיית הגמ' הוא מאיסור הדיוט ולא מזה שאסור לגבוה וע"כ דכונתו דברו"נ משכח"ל שאסור להדיוט ג"כ קודם גמ"ד וכמו דבמוקצה ונעבד ל"צ גמ"ד לאיסור גבוה ה"ה דברובע ונרבע ל"צ גמ"ד לאיסור הדיוט וזה תמי' לכאורה כיון דילפינן כל איסה"נ דידי' משור הנסקל א"כ מנ"ל לאסור קודם גמ"ד:

1 שֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים, בְּרוֹבֵעַ וְנִרְבָּע, בְּמוּקְצֶה וְנֶעֱבָד, בְּאֶתְנַן וּמְחִיר,

1 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

בשור שהמית את האדם, ואין הדבר ידוע לבית הדין על פי שני עדים המעידים על כך שאז היה דינו לסקילה, והריהו אסור בהנאה, אלא על פי עד אחד בלבד, או על פי הודאת הבעלים עצמם. וכן אם התערב זבח ברובע בעל חיים שרבע אשה, ובנרבע על ידי איש, או שנתערבו במוקצה בעל חיים שיוחד לעבודה זרה, ובנעבד כעבודה זרה, או שנתערבו בבעל חיים שניתן כאתנן זונה, ומחיר כלב, כאמור: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלקיך" דברים כג, יט.

1 תוספות על פסחים פתח ↗

אין פודין את הקדשים וכו' - הקשה הר"ח דבפ"ב דבכורות דף יד: משמע דלא פליגי אלא היכא שקדם הקדישן למומן אבל קדם מומן להקדישן הואיל ומעולם לא קדשו קדושת הגוף כ"ע מודים דפודים והכא משמע דפליגי אפי' בקדושת דמים ותי' ר"י דה"ק אין פודין מדרבנן ואין לתמוה אטו משום חששא דרבנן נפקיע מעילה דאורייתא דכיון דאמרו רבנן אין פודין לא שויא מידי והא דאמר בהתערובות זבחים עא. נתערבו בשור שנעבדה וכו' בכלאים וטריפה ירעו עד שיסתאבו וימכרו והשתא ע"כ יאכיל לכלבים דלישראל טריפה אסורה ליה אתי שפיר אפילו למאן דאמר אין פודין דהא דאין פודין היינו היכא דלא חזו לאכילה אבל הכא חזו לאדם אם היו ניכרים דהא רבי עקיבא שרי בבכורות דף לב. לזמן נכרי על הבכור ובזבחים בפ' טבול יום זבחים דף קד. מוכח שר' עקיבא אוסר בכור טריפה בעל מום להאכיל לכלבים שאפילו העור אסור כשנמצא טריפה קודם הפשט והיכא דשרי לישראל איתקש לצבי ולאיל:

1 הר המוריה על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח פתח ↗

הרובע והנרבע וכו'. עיין תמורה כ"ח א' דמן הבהמה להוציא רובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח והאי דרשא דמייתי רבינו הוא כתנא דבי ר' ישמעאל דהתם ובתו"כ ויקרא פ"ב פרשה ב' מייתי דרשא דמן הבהמה יעו"ש היטיב וא"כ יש לעיין למה לא הביא רבינו דרשא זו דמן הבהמה ובחר בדרשא זו דמשחתם וי"ל לפי מש"כ התוס' בחולין כ"ג א' ד"ה כי משחתם וכו' דכו"ע ס"ל הא דמשחתם וכו' ונפק"מ לענין מעשר בהמה וכמו דאיתא בבכורות נ"ז א' ועיי"ש בבכורות תוס' ד"ה כל שהמום וכו' יעו"ש לכן תפס רבינו דרשא זו הפשוטה לכו"ע ועוד דנפק"מ לענין מעשר בהמה ולענין פרה כמו דאיתא בע"ז כ"ג ב' וי"ל דלענין זה קאמר תנא דבי ר' ישמעאל כל שהמום פוסל בהן דבר ערוה וע"ז פוסלין וכו' דהתוס' בתמורה שם בד"ה כל שהמום וכו' השאירו זה בצ"ע ל"ל הקישא דהא מגוף הקרא מבואר דערוה וע"ז פוסל כמו שביאר שם הצאן קדשים אמנם לפי מש"כ לק"מ דאגב אורחיה קמ"ל דאיתקשו להדדי לענין דאין דבר ערוה וע"ז פוסל רק בדבר שהמום פוסל ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו שם בתמורה בד"ה והאי תנא וכו' יעו"ש היטיב ודוק וע"ע בתוס' ב"ק מ' ב' ד"ה מן הבהמה וכו' יעו"ש היטיב. וע"ע שדבר זה נזכר בזבחים ע"א א' ושם פ"ד א' קי"ב א' יעו"ש.

זבחים ע׳ ע״ב » « זבחים ע״א ע״ב