יומא ס״ט ב:י״ז-י״ח

מהדורה: מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד

8 סוטה פתח ↗

וְקוֹרֵא ״אַחֲרֵי מוֹת״ וְ״אַךְ בֶּעָשׂוֹר״. ורְמִינְהִי: מְדַלְּגִין בְּנָבִיא וְאֵין מְדַלְּגִין בַּתּוֹרָה! אָמַר אַבָּיֵי, לָא קַשְׁיָא: כָּאן — בִּכְדֵי שֶׁיִּפְסוֹק הַתּוּרְגְּמָן, כָּאן — בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יִפְסוֹק הַתּוּרְגְּמָן. וְהָא עֲלַהּ קָתָנֵי: מְדַלְּגִין בְּנָבִיא וְאֵין מְדַלְּגִין בַּתּוֹרָה. וְעַד כַּמָּה מְדַלְּגִין — עַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְסוֹק הַתּוּרְגְּמָן. מִכְלָל דְּבַתּוֹרָה כְּלָל כְּלָל לָא! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּעִנְיָן אֶחָד, כָּאן בִּשְׁנֵי עִנְיָינִין. וְהָתַנְיָא: מְדַלְּגִין בַּתּוֹרָה בְּעִנְיָן אֶחָד, וּבְנָבִיא בִּשְׁנֵי עִנְיָינִין. וְכָאן וְכָאן בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יִפְסוֹק הַתּוּרְגְּמָן. וְאֵין מְדַלְּגִין מִנָּבִיא לְנָבִיא. וּבְנָבִיא שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר מְדַלְּגִין, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְדַלֵּג מִסּוֹף הַסֵּפֶר לִתְחִילָּתוֹ. וְגוֹלֵל אֶת הַתּוֹרָה וּמַנִּיחָהּ בְּחֵיקוֹ כּוּ׳. וְכׇל כָּךְ לָמָּה — שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל סֵפֶר תּוֹרָה. ״וּבֶעָשׂוֹר שֶׁבְּחוֹמֶשׁ הַפְּקוּדִים קוֹרֵא עַל פֶּה״. וְלִיכְרְכֵיהּ לְסֵפֶר וְלִיקְרֵי! אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לְפִי שֶׁאֵין גּוֹלְלִין סֵפֶר תּוֹרָה בַּצִּבּוּר. וְלַיְתֵי סֵפֶר תּוֹרָה אַחֲרִינָא וְלִיקְרֵי! רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר: מִשּׁוּם פְּגָמוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין מְבָרְכִין בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה. וּמִי חָיְישִׁינַן לִפְגָמָא? וְהָאָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא: רֹאשׁ חֹדֶשׁ טֵבֵת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מֵבִיא שָׁלֹשׁ תּוֹרוֹת וְקוֹרֵא: אַחַת מֵעִנְיָינוֹ שֶׁל יוֹם, וְאַחַת שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְאַחַת בְּשֶׁל חֲנוּכָּה! תְּלָתָא גַּבְרֵי בִּתְלָתָא סִיפְרֵי — לֵיכָּא פְּגָמָא, חַד גַּבְרָא בִּתְרֵי סִיפְרֵי — אִיכָּא פְּגָמָא. וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ שְׁמֹנֶה בְּרָכוֹת כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מְבָרְכִין עַל הַתּוֹרָה כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרְכִין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְעַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל הַהוֹדָאָה, וְעַל מְחִילַת עָוֹן — כְּתִיקְנָן. עַל הַמִּקְדָּשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעַל הַכֹּהֲנִים בִּפְנֵי עַצְמָן, עַל יִשְׂרָאֵל בִּפְנֵי עַצְמָן, וְעַל יְרוּשָׁלַיִם בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וְהַשְּׁאָר תְּפִלָּה. תָּנוּ רַבָּנַן: הַשְּׁאָר תְּפִלָּה תְּחִנָּה רִנָּה וּבַקָּשָׁה שֶׁעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לִיוּוֹשֵׁעַ. וְחוֹתֵם בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. מִכָּאן וְאֵילָךְ — כׇּל אֶחָד וְאֶחָד מֵבִיא סֵפֶר תּוֹרָה מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ וְקוֹרֵא בּוֹ. וְכׇל כָּךְ לָמָּה — כְּדֵי לְהַרְאוֹת חָזוּתוֹ לְרַבִּים.

17 רש"י פתח ↗

שהוא אמתי - מסכים על האמת ושונא את השקר:

17 מעשה רקח על הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

הקורא יש לו לדלג וכו'. מגילה דף כ"ד ומייתי לה נמי בפרק בא לו יומא דף ס"ט ובמסכת סופרים פרק י"א אמרו טעם לאחרי מות ואך בעשור מפני שהוא סדרו של עולם עיי"ש.

17 אור לישרים על תלמוד ירושלמי מגילה פתח ↗

כאן המשך המקבילות בירושלמי יומא וסוטה. במשנה שנינו: "אין מדלגין בתורה". מציעים הסבר: רבי ירמיה מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי אמר בשם רבי שמעון בן לקיש מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני: לפי שאין גולים גוללים ספר תורה ברבים – אין מדלגים בתורה משום הביזיון שנגרם לספר תורה כשגוללים אותו בפני הרבים. אבל מדלגים בנביא, לפי שגוללים ספר נביאים ברבים מסכת סופרים יא,ג. ומציעים קושיה בהצעת מקרה שממנו מקשים על הדעה שלפני כן כדי לפרוך אותה: רבי יוסה מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי בעי – שואל מקשה: הגע עצמך – שער בנפשך, שהיתה פרשה קטנה – במקרה שהפרשה שמדלגים עליה היא פרשה קטנה, ואין צורך בגלילת הספר כדי להגיע לפרשה שמבקשים לקרוא. לפי ההסבר שהוצע, היה מותר לדלג בתורה במקרה זה, והרי מהמשנה משמע שלעולם אין מדלגים בתורה. וחוזרים מן ההסבר שנאמר קודם לכן ומציעים הסבר אחר: אמר ליה צריך לומר כמו במקבילות: 'אלא'. לפני הסופר היה כתוב 'אל'' =אלא ופתר 'אמר ליה', כדי שישמעו את מילה זו יתירה ואינה במקבילות. ואולי מקומה של 'את' לפני 'התורה' והסופר סירס את סדר המילים ישראל התורה על סדר – אין מדלגים בתורה משום שכשקוראים בתורה בציבור ראוי שהציבור ישמעו את התורה לפי הסדר שהיא כתובה ולא בדילוגים, ולכן אין לדלג אף על פרשה קטנה ההקפדה לשמוע על הסדר היא רק בתורה אבל לא בנביאים, ולכן מדלגים בנביא. ומציעים קושיה ממשנה: והא תנינן: – והרי שנינו משנה יומא ז,א וסוטה ז,ז בעניין הקריאה בתורה שהכוהן הגדול קורא ביום הכיפורים במקדש: קורא "אַחֲרֵי מוֹת" ויקרא טז,א-לד – פרשת העבודה של יום הכיפורים, ו"אַךְ בֶּעָשׂוֹר" ויקרא כג,כו-לב – עניין יום הכיפורים שבפרשת המועדות! – והרי שתי הפרשות האלו אינן סמוכות וצריך לדלג מפרשה לפרשה, ונמצא שאין מקפידים לשמוע את התורה על הסדר, שלא כמו שאמרו לפני כן! ומתרצים את הקושיה בהצעת הבחנה עקרונית בין העניינים שהושוו: שנייא היא – שונָה היא שונֶה הוא הדבר, שהוא סדרו של היום – הפרשה "אך בעשור" היא הסדר שחייבים לקרוא באותו היום, כיוון שהיא מעניינו של יום הכיפורים, ולכן במקרה זה מותר לדלג מפרשה לפרשה. אבל במקרים אחרים אסור לדלג מפרשה לפרשה, לפי שיש לשמוע את התורה על הסדר. ומציעים סיוע ממקור אמוראי לאמור לפני כן: תדע לך – מכאן תוכל להוכיח, דאמר רבי שמעון בן לקיש: בכל מקום אינו קורא על פה – הקורא בתורה אסור לקרוא על פה ירושלמי לעיל ד,א, והכא – וכאן, קורא על פה – ביום הכיפורים, לאחר שהכוהן הגדול קורא "אחרי מות" ו"אך בעשור", הוא קורא בעל פה את פרשת מוסף של יום הכיפורים "ובעשור לחודש השביעי" במדבר כט,ז-יא, כמו ששנינו במשנה יומא ז,א, אף שאסור לקרוא על פה דברים שבכתב. הרי שמותר לקרוא על פה אם הוא סדרו של היום, והוא הדין שמותר לדלג מפרשה לפרשה אם הוא סדרו של היום בדילוג מ"אחרי מות" ל"אך בעשור" צריך הכוהן הגדול לגלול את ספר התורה מעט בשל קרבתן של שתי הפרשות זו לזו, ולכן הוא קורא "אך בעשור" מן הכתב. אבל בדילוג מ"אך בעשור" ל"ובעשור", אילו היה קורא "ובעשור" מן הכתב, היה צריך הכוהן הגדול לגלול את ספר התורה הרבה בשל ריחוקן של שתי הפרשות זו מזו, אך משום חולשתו של הכוהן הגדול ביום הכיפורים מחמת הצום ועבודת היום המוטלת עליו אין להטריחו יותר מדי ואינו גולל, ולכן הוא קורא "ובעשור" בעל פה. ומספרים: רבי יוסה מפקד לבר עולא חזנא דכנישתא דבבלייא – היה מצַווה את בר עולא החזן של בית הכנסת של הבבליים של היהודים מבבל שעלו לארץ ישראל. בתי כנסת של הבבליים היו בטבריה ובציפורי. כאן מדובר בבית הכנסת שהיה בטבריה, כי מקומו של רבי יוסה היה בטבריה. - חזן הוא משגיח בבית כנסת. מקור המילה באכדית, אולי מן השורש 'חזה': כד דהיא הדא צריך לומר כמו במקבילה ביומא: 'חדא', וכן הוא במקבילה בסוטה בכתב יד רומי אורייא, תהוי גוילא צריך לומר כמו במקבילות: 'גייל לה' אחורי במקבילה ביומא: 'להדי', ובמקבילה בסוטה: 'לחורי'. 'להדי' אינה בארמית גלילית אלא בארמית בבלית ופירושה 'לפני', והיא שיבוש של 'לחורי' שנגרם בשל הדמיון בצורת האותיות 'חר' > 'הד' פרוכתא – כאשר היא תורה אחת כשיש לכם ספר תורה אחד בלבד ביום שקוראים בו שתי פרשות, ואתם צריכים לגלול את הספר בשעת הקריאה מפרשה אחת לפרשה אחרת, תהיה גולל אותה אחורי הפרוכת ולא במקום שבו קוראים בתורה באמצע אולם בית הכנסת, לפי שאין גוללים ספר תורה ברבים, כדברי רבי שמעון בן לקיש לעיל, מפני כבוד ספר התורה. כד דאינון תרתיי, תי מייבל חדא ומייתי חדא שתי המילים האחרונות נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא במקבילות – וכאשר הן שתיים כשיש לכם שני ספרי תורה ביום שקוראים בו שתי פרשות, תהיה מוביל לוקח למקום אחר אחת ומביא אחת תחילה מביאים לאולם בית הכנסת ספר תורה אחד וקוראים בו פרשה אחת, ואחר כך מחזירים אותו למקומו ומביאים ספר תורה שני וקוראים בו פרשה אחרת, כדי לחלוק כבוד לכל ספר בפני עצמו שמהלכים אחר ספר התורה מפני כבודו, אבל אין מביאים ומחזירים את שניהם יחד.הפרוכת היתה על פני קיתון קטון שהיה בבית הכנסת והיה מיועד לתיבה עם הספרים, או שהפרוכת היתה פרושה בתוך בית הכנסת וייחדה פינה לתיבה "בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה", עמוד 160.בשבתות שבהן היו קריאות מיוחדות בתורה, כגון ארבע השבתות שלפני חודש ניסן או ראש חודש או חנוכה, היה חילוק במנהג הקריאה בתורה בין ארץ ישראל ובין בבל. בארץ ישראל היו מוציאים ספר תורה אחד ובו קראו את הקריאה המיוחדת, ובבבל היו מוציאים שני ספרי תורה, באחד קראו את פרשת השבוע ובאחר קראו את הקריאה המיוחדת. בבית הכנסת של הבבליים נהגו כמנהג בבל, והפקודה שנתן רבי יוסה לחזן בית הכנסת של הבבליים היתה בשל מנהג בבל שבו נהגו שם. שני חלקי הפקודה הם מפני כבוד ספר התורה.הבבלים שהשתכנו בארץ נטו להתבדל בבתי הכנסת שלהם והוסיפו לקיים את מנהגיהם הקודמים "מעמד החכמים בארץ ישראל בתקופת התלמוד", עמוד 62.עד כאן המקבילות בירושלמי יומא וסוטה.הסוגיה מקורה במגילה, כי היא מפרשת את המשנה כאן, והועתקה ליומא ולסוטה בשל הבאת המשנה שם בסוגיה.בבבלי מגילה כד,א יומא סט,ב וסוטה מא,א אמרו: "מדלגים בנביא ואין מדלגים בתורה". - ורמינהי: קורא "אחרי מות" ו"אך בעשור". והא קא מדלג בתורה! - לא קשיא. כאן שאמרו שלא ידלג - בכדי שיפסיק התורגמן, כאן שהתירו לדלג - בכדי שלא יפסיק התורגמן. - והא קתני: מדלגים בנביא ואין מדלגים בתורה. ועד כמה הוא מדלג? עד כדי שלא יפסיק התורגמן. מכלל דבתורה כלל כלל לא ידלג! - אמר אביי: לא קשיא. כאן שהתירו לדלג - בעניין אחד, כאן שאמרו שלא ידלג - בשני עניינים. והתניא בניחותא: מדלגים בתורה בעניין אחד, ובנביא אפילו בשני עניינים. וכאן וכאן שהתירו לדלג - בכדי שלא יפסיק התורגמן.לפי הבבלי, מדלגים בתורה בעניין אחד. ולפי הירושלמי, מדלגים בתורה אם הוא סדרו של היום.בבבלי יומא ע,א וסוטה מא,א אמרו: "'ובעשור' של חומש הפקודים קורא על פה". - ולכרכיה לספר תורה ולקרי! / ואמאי קורא על פה? לגלול את הספר עד שיגיע לפרשה זו ולקרי! - אמר רב הונא בר יהודה / בריה דרב יהושע אמר רב ששת: לפי שאין גוללים ספר תורה ברבים / בציבור.בשני התלמודים אמרו, שאין גוללים ספר תורה ברבים. והטעם מפני כבוד התורה כפי שפירשנו, אך אין הטעם מפני כבוד הציבור שאין ראוי שהציבור יחכה עד שיסיים הגולל לגלול כמו שיש שגרסו בבבלי.נותנים כבוד לתורהבמסכת סופרים יד,יא נאמר: כך היו נקיי הדעת שבירושלם עושים: כשהיו מוציאים ומחזירים את התורה, היו הולכים אחריה מפני כבודה.ובספר החילוקים בין בני מזרח ומערב סימן מט נאמר: אנשי מזרח בני בבל מכבדים את התורה בכניסתה בהחזרת ספר התורה למקומו, ובני ארץ ישראל ביציאתה בהוצאת ספר התורה ממקומו כדי לקרוא בו ובכניסתה.• • •בתוספתא מגילה ג,יח שנו: אין מפטירים בנביא יותר משלושה פסוקים בכרך אחד משום שהיו מתרגמים את קריאת הנביא, ואם יקרא יותר משלושה פסוקים בבת אחת עלול המתרגם לטעות כשיתרגם את כולם בבת אחת. אם היתה פרשה של ארבעה ושל חמישה - הרי זה קורא את כולה מותר לקרוא את כולה בבת אחת.

18 רש"י פתח ↗

כאן בכדי שיפסיק התורגמן - הא דקתני אין מדלגין בפרשה הרחוקה מזה שקודם שגולל ספר תורה עד מקום הדילוג יפסיק התורגמן המתרגם פסוק שקרא הקורא ונמצאו צבור יושבין ומצפין אין זה כבוד צבור אבל אך בעשור סמוכה היא לאחרי מות ויכול לגלול שם קודם שיפסיק התורגמן:

18 מגדל עוז על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה פתח ↗

אין המתורגמן רשאי וכו' אלא אם כן היה אביו או רבו: השיב עליו הראב"ד ז"ל דבר זה חדש והוא רב שעמד תורגמן לר' שילא ושנה והוסיף מפני שהיה גדול ממנו עכ"ל: ואני אומר אמת הוא כי הוא חדוש וישר הוא וכדבריו של ר"מ ז"ל פ"ק דקדושין דף ל"א דגרסינן בשמעתין דכבוד אב ואם ת"ר חכם משנה שם אביו ושם רבו תורגמן אינו משנה שם אביו ולא שם רבו ושיילינן אבוה דמאן אילימא אבוה דתורגמן אטו תורגמן לאו בר חיובא הוא ופרקינן אמר רבה בר רב הונא לא שם אביו של חכם ושם רבו של חכם כי הא דמר בר רב אשי הוה יתיב בפירקא איהו אמר אבא מרי ואמורא אמר רבנא אשי ע"כ. ולכך גמר ר"מ ז"ל בפסק הזה שהתורגמן אומר רבנא פלוני והוסיף לפרש אע"פ שלא הזכיר שמו שאסור לקרות לאביו או לרבו בשמו עכ"ל. וזה מפורש פרק חלק דף צ"ט מדכתיב כי דבר ה' בזה. מעתה ראה גם אתה לשון הברייתא שנשנית בלשון משנה לאשמועינן זה החדוש כי בזה יכול לשנות לא לד"א. ומה שהקשה ראב"ד ז"ל מעובדא דרבי שילא אדרבא סיוע הוא לר"ם ז"ל דדוקא משום שהיה גדול הא לאו הכי לא מצי לשנויי מידי אחריתי. וגם בדעתי כי הרב ז"ל לא לתפוס על ר"מ ז"ל כתב כן אלא כלומר דבר פשוט הוא כמו המקרה שהכל יודעים אותו ממעשה דיומא ועשאוה חדוש. וא"ת א"כ למה לא חילק ר"מ ז"ל בין תורגמן חשוב לאחר, אומר אני כי סתם תורגמן הוא אמורא וכדמשמע בההיא דקדושין שהבאתי והוא קטן מן החכם הדורש כדמשמע בכוליה תלמודא ובשמעתין דמיני ומיניה יתקלס עילאה בסוף סוטה ומעשה דר' שילא אקראי בעלמא הוה ולפי שעה ולא תורגמן קבוע, ור"מ ז"ל לא כתב אלא ההלכות הנוהגות הקבועות ולכך קראו משנה תורה ושמור כלל זה ויועילך לכל החבור הזה וכשתדקדק בדבריו תמצאנו כד"ן:

17 וְקוֹרֵא ״אַחֲרֵי מוֹת״ וְ״אַךְ בֶּעָשׂוֹר״. וּרְמִינְהִי: מְדַלְּגִין בַּנָּבִיא, וְאֵין מְדַלְּגִין בַּתּוֹרָה!

18 לָא קַשְׁיָא: כָּאן, בִּכְדֵי שֶׁיַּפְסִיק הַתּוּרְגְּמָן. כָּאן, בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יַפְסִיק הַתּוּרְגְּמָן.

17 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ב במשנה נאמר כי הכהן הגדול קורא פרשת "אחרי מות" ו"אך בעשור". שתי פרשיות אלה כתובות בספר ויקרא אך אינן סמוכות זו לזו. ורמינהי מראים סתירה, ששנינו: מדלגין בנביא בזמן קריאת ההפטרה ואין חייבים להמשיך ולקרוא כסדר, אבל אין מדלגין בתורה!

17 ריטב"א פתח ↗

הא דתנן וקורא אחרי מות ואך בעשור. פי׳ מדלג וקורא אחרי כן ואך בעשור שבפרשת אמור אל הכהנים. ורמי׳ עלה מהא דתניא שאין מדלגין בתורה ואוקי׳ דכל היכא דהוי באותו ענין ובכדי שלא יפסיק התורגמן מדלגין. אבל ליכא הני תרתי אין מדלגין:

17 נחלת יעקב על מסכת סופרים פתח ↗

והא תנינן כו׳. קושיא הוא דהכא קתני א"מ בתורה והא תנינן במסכת יומא שהכ"ג קורא פ' אחרי מות ואך בעשור שהוא בפרשת אמור והרי מדלג. ע"ז משני שניי׳ היא שהיא סדור' של עולם. ותיבת עולם ט"ס וצ"ל סידורו של יום וכיון שהוא מענין א׳ מותר לדלג והוי כפ׳ חדא:

18 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה: כאן שאמרנו שאין מדלגין בתורה, הרי זה בכדי שיפסיק התורגמן. כלומר: אם המרחק בין הדברים גדול, עד שבתוך זמן גלילת הספר ממקום למקום יסיים המתורגמן שהיה נוהג לתרגם כל פסוק ופסוק לארמית את תרגומו ויצטרך להמתין בשתיקה, עד שיגיע הקורא לפסוק הבא — אין מפסיקים. כאן שמותר לדלג — הרי הוא בכדי שלא יפסיק התורגמן.

« יומא ס״ט ע״א יומא ע׳ ע״א »