1המבשל וכו' עד מותר לבריא. ועיין להשגת הראב"ד ומ"ש הרב המגיד יעו"ש וכ"כ הרא"ש פ"א דחולין סי' כ' וז"ל הרי"ף הביא מימרא זאת דרב דימי ולא הא דר' יצחק בר אדא וכו' יעו"ש וכ"כ הרשב"א בחי' לחולין והשוחט לחולה אפי' חלה בו ביום איכא מ"ד שמותר לברי לדידן דקי"ל כר"ש בשבת דלית ליה לר"ש מוקצה מחמת איסור אלא באיסור שדחאו בידים ואינו עומד ומצפה לו ככוס וכו' עכ"ל דבריהם ברור מיללו דעד כאן לא שרי ר"ש אלא במוקצה שלא דחאו בידים ברם בדחאו בידים מודה ר"ש לר' יהודה דאיכא איסור מוקצה וקשה דהא בשבת דף קנ"ז אמרו הלכה כר"ש לבד ממוקצה מחמת איסור ומאי ניהו נר שהדליקו באותה שבת וכו' הרי דאף בנר דדחאו בידים ס"ל לר"ש דליכא מוקצה אלא דאנן לא קי"ל כוותיה בנר ואיך כתבו דלר"ש ג"כ ס"ל דבדחוי בידים מודה לר"י וכן מסוגיית פרק כירה דף מ"ה מוכח דלא אסר ר"ש אלא בנר בשעה שהוא דולק וגרוגרות וצמוקין דוקא ולא עוד. ושוב ראיתי להרב ט"ז סי' שי"ח ס"ק ב' שכנראה הרגיש בקושיא זאת בדברי הרא"ש והגיה וז"ל נ"ל טעות סופר וצ"ל הדולק בשבת וכמ"ש בס' רע"ט ושם הרגיש בקושיא זאת וכתב כן ואחר נשיקת ידיו ורגליו מה יענה לדברי הרשב"א והרב המגיד דאי אפשר להגיה כן ועוד דאי כמו שהגיה הוא לא הו"ל למימר דדחיה בידים אלא משום דהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו וכמ"ש בש"ס פרק כירה דף מ"ה וז"ל אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו והאי דדחיה בידים הוא לדידן דלא קי"ל כר"ש אלא אפילו שכבה הוי מוקצה משום דחיה. איך שיהיה נמצא הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורבותיו של הרשב"א סבירא להו דאף ביום ש"ק שנחלה ושחטו לו ליתא לאיסור מוקצה וכר"ש ודעת רש"י והר"ן אינו כן דדוקא נחלה מבעוד יום הוא דשרי והקשה מרן בב"י סי' שי"ח וז"ל ויש לדקדק בדברי הר"ן איך לא הרגיש במה שכתבו הרא"ש והמגיד דכיון דקי"ל כר"ש וכיון דהאי בהמה לא דחאה הוא בידים היכי קאמר דאית בה מוקצה ותירץ וז"ל וי"ל דמדמי ליה למחובר דאע"ג דלא דחיה בידים אסור כדאמרינן בפרק אין צדין נכרי שהביא דורון אם יש מאותו המין במחובר אסור ופרש"י משום מוקצה ואפי' לר"ש משום דכל דלא ליקטן מבערב אסח דעתיה וכו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה בזה דאיך אמרינן משום דלא ליקטן חשיב כגרוגרות וצמוקין הא בגרורות וצמוקין היינו טעמא משום דלא חזו לאכילה ומשום דחיה וכמ"ש רש"י והתוס' שם פ' כירה והא ראיה דאפרסיקין וחבושים לא חשיב כגרוגרות וצימוקין ושרי ר"ש. וי"ל דהיינו טעמא דגרוגרות וצימוקים כיון דכשנשתהים שם אינן ראוים לאכילה עד שיתייבשו נמצא אסח דעתיה מהם מדהניחם בחמה וגם דחאן בידים לא כן אפרסקים וחבושים שאין מתקלקלים בהנחתן בחמה נמצא דלא אסח דעתיה כיון דאם ירצה לאכול מהם חזו וליכא אלא דחוי ותרתי צריכי נמצא דכל הטעם דאוסר ר"ש בגרוגרות וצימוקין לאו מטעם דמתקלקלין לחוד והשתא מתדמי שפיר ההיא דדורון דאסור משום מוקצה דכיון דביו"ט א"א ללקטן ולא ליקטן מבערב חשיב כדיחוי בידים והו"ל כגרוגרות וצימוקים וגם כיון דלא חזו ואסח דעתיה דמה לי לא חזו מצד עצמם מה לי מחמת דבר אחר דהיינו איסור תלישה ולא דמי האי דחיה דלא ליקטן לההיא דכירה דחיטין שזרען וביצה שתחת התרנגולת דהתם ליכא אלא דחוי לחוד וליכא לא איסור ולא דלא חזו ומשום הכי אפי' דדחויי מדחה בידים שרי לא כן במחובר לקרקע דאסור לתלוש נמצא אסח דעתיה והוי כגרוגרות וצמוקים. וכ"כ בשיטה מקובצת שם פ' אין צדין וז"ל וא"ת ומאי שנא מנר שהדליק הגוי לעצמו וכן כבש שעשה דשרי לישראל להשתמש בו אפי' בו ביום וי"ל דשאני פירות דהוי מוקצה דמחובר ואפי' לר"ש אסור דכגרוגרות וצמוקין דמי דאסח דעתיה מינייהו מדלא ליקטן מאתמול עכ"ל ולשון זה מורה כמ"ש וכן ראיתי למרן ב"י סי' ש"י כתב על דברי רש"י דפ' אין צדין מכוון כדברי וז"ל ונראה לי דטעמא וכו' ולדעת הרא"ש ורבו של הרשב"א הקשה מרן וז"ל מאי שנא בהמה ממחובר דכי היכי דבדורון אמרינן מדהו"ל ללקטן מבעוד יום ולא ליקטן אסח דעתיה מינייהו הכי נמי הו"ל למימר בבהמה שנשחטה לצורך חולה שחלה היום דאסור לבריא משום מוקצה והיה נ"ל דלדידהו לא הוי טעמא דנכרי שהביא דורון משום מוקצה אלא משום גזרה שמא יעלה ויתלוש וכו' ולכאורה קשה דהרא"ש כתב בפירוש דטעמא דדורון משום מוקצה ולא קשה דתירוץ זה לא קאי להרא"ש אלא להרה"מ ורבו של הרשב"א ז"ל ולדעת הרא"ש תירץ אח"כ וז"ל אבל הרא"ש כתב וכו' ואפשר דס"ל וכו'. עוד כתב מרן לתרץ להרא"ש וז"ל ועוד י"ל דס"ל דהלכה כמ"ד פ' כירה ופ' אין צדין חלוק היה ר"ש אף בבע"ח שמתו שמותר לטלטלם אלמא לאו מוקצה נינהו וכו' והקשה עמיתנו החכם השלם מהרי"א ז"ל וז"ל וקשה דאיך אפשר דס"ל הלכה כמ"ד בע"ח שמתו מותרין והא כתב הוא בפ' אין צדין האוקמתא דמוקי בש"ס למ"ד שאסורין דהיינו במסוכנת וז"ל בהמה שמתה לא יזיזנה וכו' תרגמה זעירי בבהמת קדשים והיתה מסוכנת מעיו"ט וטעמא דקדשים הא דחולין שרי וכו' הילכך שרי לטלטלה לדברי הכל עכ"ל הרי דאיהו פוסק כמ"ד אסורים דאל"כ מה לו להעתיק הך אוקמתא דזעירי דלמ"ד דמותרים אתיא הך מתני' כפשטא דהיינו בבריאה. ונראה לענ"ד וכשנדקדק מ"ש הרא"ש במסוכנת ודברי הכל והיא גירסת הרי"ף דגריס כן וכתב הר"ן על דברי הרי"ף דלמה כתב הא דמסוכנת והא הך שקלא וטריא הוי אליבא דר"ש ואיהו פוסק במוקצה ביו"ט כר' יהודה ובשבת כר' שמעון וא"כ לא הו"ל להביא הך אוקמתא ותירץ דגריס הרי"ף במסוכנת ודברי הכל וא"כ כיון דבמסוכנת הכל מודים דמותרין ובבריאה הכל מודים דאסורין ובחולה פליגי והשתא הך דינא דמסוכנת הוי גם לר"י דמודה דליכא מוקצה ולכן הביא הרי"ף הך אוקמתא וא"כ הרא"ש דלא ס"ל לחלק בין שבת ליו"ט ולעולם ס"ל כר"ש דלית ליה מוקצה וכמ"ש בסוף שבת וסוף ביצה יעו"ש בפירוש א"כ א"צ להעתיק אוקמתא דמסוכנת אלא אפי' חולה הבהמה מותרת לר"ש דס"ל הכי ופוסק כוותיה אפילו ביו"ט ומה את צ"ל דרצה להביא האוקמתא שהיא ככו"ע שהיא מסוכנת ואין הכי נמי דחולה ג"כ מותרת וכר"ש וא"כ אף אנו נאמר דלעולם דהרא"ש ס"ל כמ"ד בע"ח שמתו מותרים ומאי דנקט הרא"ש האי אוקמתא דזעירי וכו' הוא לכו"ע אפילו למ"ד בעלי חיים שמתו אסורים וא"כ נמצא דאין מכאן הכרח. ושוב ראיתי שדברי מרן אלו סובבין הולכין עפ"י מ"ש בסי' שכ"ד שדעת כולהו רבוותא בהאי פלוגתא דבע"ח שמתו דמותרין דכיון דאיסור מוקצה מדרבנן אזלינן להקל וההיא אוקמתא דזעירי פ' אין צדין דמוקמי למתני' בבהמת קדשים למ"ד בע"ח שמתו אסורין וכתבוהו הרי"ף והרא"ש היינו משום דהוי יו"ט וביו"ט קיימא לן כר"י דאיכא מוקצה וכו' יעו"ש נמצא דאף דיסבור הרא"ש כמ"ד בע"ח שמתו מותרין שפיר כתב האוקמתא דזעירי. אך קשה שדבריו שם מתמיהין דאיך אפשר דהרא"ש יסבור כהרי"ף והרמב"ם דביו"ט הל' כר' יהודה דהא הרא"ש צווח ככרוכייא בסוף שבת וסוף ביצה דלא ס"ל הכי וצ"ע ועוד קשה שכתב דבשבת ס"ל להרי"ף דאפילו בריאה שרי דקי"ל כר"ש והוא תימה דהא הרי"ף ס"ל דבבריאה אפי' ר"ש מודה דאסור וכמ"ש הטור סי' תקי"ח ואף שלא כתבו על שם הרי"ף כתב כן בקיצור פסקי הרא"ש פ' אין צדין סי' ח' יע"ש וכן הר"ן על דעת הרי"ף וכן כתב מרן גופיה סי' תקי"ח ולא כתב כלום על דבריו ואיך כאן החליט המאמר כן על הרי"ף. ודרך אגב אמרתי להגיד מה שלא באתי לכונת קיצור פסקי הרא"ש פ' אין צדין סי' ח' וז"ל בהמה מסוכנת מותר לטלטלה לכו"ע בריאה אסור לכו"ע חולה פלוגתא זהו להרי"ף ולר"י בריאה אסורה אפילו לר"ש מסוכנת או חולה שרי ר"ש והלכתא כוותיה עכ"ל ומה הפרש יש בין ר"י לרי"ף דלכולם ר"ש מתיר בחולה וכ"ש במסוכנת ומאי איכפת מר' יהודה מאחר דהלכתא כר"ש גם בפרק מי שהחשיך סי' ה' כתב בקיצור פסקי הרא"ש וז"ל וקי"ל כוותיה בין בשבת בין ביו"ט אפילו מוקצה מחמת איסור וכו' ופי' דבריו מחמת איסור לחוד בשב ואל תעשה קי"ל כוותיה אבל במוקצה מחמת איסור ודחאו בידים לא קי"ל כוותיה אלא דאסור ובנוסחא מחדש ראיתי שכתוב הכי וקי"ל כוותיה וכו' אפילו מוקצה מחמת מיאוס חוץ ממוקצה מחמת איסור וכו' ולגירסא זאת קשה דא"כ הו"ל למימר חוץ ממוקצה מחמת איסור ודחאו בידים ואולי יסבור דמ"ש בגמ' ומאי ניהו נראה לאו דוקא דהוא הדין בלא דיחוי ודייק דנקט חוץ ממוקצה מחמת איסור לחוד ולא הזכיר דחוי אי נמי אפשר דלישנא דש"ס נקט והיינו מחמת איסור כגון נר דהוי דחוי.2אבל השוחט לחולה בשבת מותר לבריא לאכול ממנו בשר חי. וראיתי למורינו הרב בעץ החיים בלשונות דף ד' ע"ב כתב דאשתמיטתיה האי לישנא להרב תוס' יו"ט פי"א דמנחות משנה ז' שכתב לדעת רבינו דמשום דאין שבות במקדש שרי למלוח בשבת והא הכא אף בגבולין התיר רבינו דאי לאו הכי איך אוכלו חי ומכח זה כתב דלכן י"ל דבשעת אכילה טובלו במלח ואוכלו כמו שה"ה בצנון וכו' וכל דבריו תמוהים דמ"ש דבשעת אכילה טובלו במלח אי אפשר דזה שייך בצנון דלטעמא עביד ברם בבשר דהמלח הוי לפלוט הדם צריך שיעור בטבילת המלח ולא שייך טובל והולך ומה גם דעיקרא קושיא ליתא דרבינו יתרץ דלעולם צריך מליחה ובשבת אסירא ומ"ש מותר לבריא וכו' בשר חי בשעבר ומלחו וכמ"ש התוס' בחולין דף י"ד ע"א ד"ה ונסבין בתי' א' שהקשה איך יכול למולחה בשבת יעו"ש וא"כ שפיר כתב התוס' יו"ט דמטעם אין שבות במקדש שרי לכתחילה ועפ"י האמור אין מקום גם למה שהקשה עיי"ש דאיך כתב התוי"ט לדעת רבינו דאין עיבוד באוכלין ושרי למלוח בשבת והא אסר מליחת צנון בפכ"א מהל' שבת והיינו טעמא ודאי דאסיר מדרבנן וכדעת התוס' דודאי הכי הוא דאסיר מדרבנן לדעת רבינו ומשום הכי אסר בצנון וכדעת התוס' ושאני אכילת קדשים דאין שבות והיכן מצא לרבינו חלוק מדעת התוס'.
