יבמות נ״א א:י״ג-נ״א ב:א׳

מהדורה: מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד

1 רש"י פתח ↗

רבנן סברי יש זיקה - לאקשויי אתי. כלומר קס"ד דכי היכי דפליגי רבנן ארבן גמליאל בגט אחר גט הכי פליגי בזיקה ואע"ג דממילתייהו לא שמעינן ליה:

1 ריטב"א פתח ↗

ומדר"ג אין זיקא רבנן סברי יש זיק' פרש"י ז"ל דמסברא קאמר הכי תלמוד' משום דאמר דר"ג סבר דאין זיקא ולא דמשמע הכי ממלתייהו דהא פריש תלמוד' לעיל במאי פלוגי ר"ג ורבנן וי"ל עוד דהשתא סבר' דפלוגתייהו וטעמי דאמרי להו לעיל תליא בהא דר"ג סבר אין זיקא וכיון דכן מסתמא לא תקון בה רבנן מאמר לכל חד וחד ובכל חדא וחדא ובמסקנא אמרי דלא בהא תליא פלוגתייהו ואפי' למ"ד אין זיקא פליגי אי תקון בה רבנן מאמר וגט בחד צד או אפי' בהרבה צדדים וקתני סיפא וכן אתה אומר הא דאותבי' לרב הונא מסיפא ה"ה דמצי לאותביה מרישא דקתני נתן גט לזו וגט לזו חולץ לא' מהן כיון דתרוייהו לרבנן פסולות נינהו וא"ה קתני חולץ לאחת מהן דאלמא חליצה פסולה פוטרת צרתה כ"ש דפטרה נפשה מאחין אלא דניחא ליה לאותובי מההי' דדמיא לרב הונא ממש ולאו לאותביה בה"ה:

1 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

רבנן סברי חכמים סבורים ודאי שיש זיקה, שמן הסתם חלקו עליו גם בענין זה, וקתני סיפא ושנה בסופה של אותה ברייתא: וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת, שאם נתן לה גם היבם השני גט, היא נפטרת בחליצתו של אחד מהם. אם כן לימא תיהוי תיובתא האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה על רבה בר רב הונא אמר רב. שאמר רבה בר רב הונא אמר רב: אם חלץ אחד מן האחים את היבמה חליצה פסולה — צריכה היבמה לחזור על כל שאר האחין עד שיחלוץ לה אחד מהם כדין, משום שהיבמה זקוקה לכל האחים, ואין זיקה נפקעת על ידי חליצה פגומה. ואילו בברייתא נאמר שדי אם אחד מהם חולץ אף שהיתה זו חליצה פסולה, שכן נעשתה לאחר הגט.

13 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ולכן די בחליצת אחת כדי לפטור ממילא גם את השניה. ושואלים: אם כן, מאחר שרבן גמליאל סבר שאין זיקה,

13 וּמִדְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל סָבַר אֵין זִיקָּה,

14 רַבָּנַן סָבְרִי יֵשׁ זִיקָּה, וְקָתָנֵי סֵיפָא: וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בִּשְׁנֵי יְבָמִין וִיבָמָה אַחַת. לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב. דְּאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב: חֲלִיצָה פְּסוּלָה — צְרִיכָה לַחֲזוֹר עַל כׇּל הָאַחִין.

1 חידושי רמב״ן פתח ↗

והא דאמרינן ומדר"ג סבר אין זיקה רבנן סברי יש זיקה. פירש"י ז"ל דקס"ד דכי היכי דפליגי רבנן אדר"ג בגט אחר גט הכי נמי פליגי בזיקה ואע"ג דממלתייהו לא שמעינן.ולי נראה דקס"ד השתא דפלוגתא דרבנן ור"ג ביש זיקה היא דר"ג סבר אין זיקה וגט ומאמר על קדושי אחיו קיימא דאגידי בכלא בית וכשנותן גט לזו כאומר הריני נותן גט לקדושי אחי הילכך פסל כל הבית כאלו נתן אף לצרה ואין גט אחר מועיל בכל הבית כלום וכן מאמר על קדושי אחיו רמי אבל רבנן סברי יש זיקה וגט לזיקה שלו תקינו חכמים הילכך לכל חדא וחדא תקינו רבנן גט בזיקה שלו והיינו דאמרי בשילהי שמעתא והכא בגט אחר גט ומאמר אחר מאמר פליגי כלומר בטעמא דנפשייהו אם ראוי לתקן גט לכל אחת ואחת וכן מאמר אע"פ שאין זיקתן אלא בקדושי אח שמת.וכן נראה לי טעם חליצה פסולה שצריכה לחזר משום דעשאוה כפוטרת הזיקה ולא כפוטרת קדושין הראשונים של אח דומיא דגט שכשהיא ראוי' לביאה והביאה של זו פוטרת על כרחנו אף צרה פוטרת דחליצה במקום יבום קיימא אבל כשאינה ראוי' ביבום עשאוה כמגרש בגט וכל אחת פטורה בעצמה כשם שקדושי' בעצמה, וכן באחין.

1 רשב"א פתח ↗

אמר רבא מאי טעמיה דר"ג. מסתברא דהא דלא בעי טעמא לרבנן, משום דפשיטא הוא דהדין נותן דכיון דלא הופקעה זיקת הבית לגמרי במאמר או בגט ועדיין זיקתן קיימת, דינא הוא דכי היכי דמאמרו של זה קני הכי נמי קני מאמרו של שני, וכי היכי דגטו של זה דחי גטו של שני נמי לידחי, ויאסרנו בקרובות דהא זיקתו קיימת, והלכך טעמייהו דרבנן פשיטא ליה. ובכלהו שמעתין לא שקלינן לפרושי אלא טעמיה דרבן גמליאל אי קמא קני בתרא נמי ליקני כדאמרן, ואביי דאמר ורבנן כל חד וחד תקינו ליה גט ומאמר, לא הוי צריך, אלא איידי דפריש טעמיה דרבן גמליאל דאצטריך ליה, פריש נמי טעמייהו דרבנן אף על גב דלא אצטריך ליה. ומיהו בספרים מדוקדקים ליתא כלל.

1 רשב״א על יבמות פתח ↗

רב אשי אמר לעולם כדקאמרת ומשום דלא אלימא זיקה לשווייה לצרה כערוה. ואף על פי דמשום ליתא דערוה אסירא מכל מקום קילא מינה, והלכך אלימא זיקתה טפי מזיקת האחות, הלכך אין חליצת רחל דקלישא פוטרת צרתה דאלימא מינה, והא דאמר שמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות, לאו משום דשוות בפסול, אלא משום דגריעא טפי מחליצת הצרות, אבל אי כהדדי הוי כל חדא מינייהו הוות פטרה צרתה, ונפקא מינה לבעלת גט ובעלת מאמר דאסיקנא בסמוך כז, ב דכי הדדי נינהו, שחולץ לאחת ונפטרה צרתה. וכן פירש רש"י ור"ח ז"ל בסמוך. וכן הדין לשתי יבמות בעלות מאמרין או גיטין שחולץ לאחת ונפטרה צרתה. והכין איתא בפרק ר"ג וכדכתיבנא לעיל.וחליצה פסולה פוטרת כיוצא בה לעולם, בין בשתי יבמות ויבם אחד, בין ביבמה אחת ושני יבמין, בין בשתי יבמות ושני יבמין, ולעולם אחד מן האחין חולץ לאחת מהן ונפטרו כל הצרות מידי כל האחין, ושלש אחיות שנפלו לפני שני יבמין, אמצעית אינה צריכה חליצה אלא מאחד מהן, דחליצה פסולה אינה צריכה לחזור על כל האחין, לא שנא פסולה באיסור זיקה, ולא שנא פסולה בשני מאמרין או בשני גיטין, וכדקתני סיפא דההיא ברייתא להלן יבמות נא, ב וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת. וקיימא לן כותיה מדתניא בפרק ר"ג שם נתן גט לזו ולזו אסור בקרובת שתיהן וחליצה לאחת מהן, ואותביניה לרב מהא, ואוקימנהו לרבנן כמאן דאמר אין זיקה, ואזיל לטעמיה דאיהו סבר אין זיקה. ומשום הכי אוקמינהו לרבנן באין זיקה. אבל אנן דסבירא לן יש זיקה ניחא טפי דלא למידחי דרבנן ולאוקמה דלא כהלכתא, אלא רבנן יש זיקה סבירא להו ואפילו הכי פטרה חדא לחברתה, וכל שכן דלמפטר נפשה פטרה. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שכתב שם בפרק ר"ג ורבינו אלפסי ז"ל כתבה לאותה ברייתא בהלכות ז, ב ופסק כרבנן. ואלו לרב ליתא לא לדר"ג ולא לרבנן.וחליצה פסולה נמי למפטר נפשה איכא למימר דפטרה אף על גב דקיימא חליצה מעולה מינה, ולא בעינן חליצה מעולה היכא דאיתא אלא למיפטר צרה, אבל נפשה אפילו פסולה פטרה, כדשמואל ללישנא בתרא, לעיל יבמות כז, א דכיון דחליצה פסולה פטרה אפילו חברתה היכא דליכא דחשיבא מינה, כל שכן דפטרה נפשה ואף על גב דאיכא דחשיבא מינה. וכן נראה מהלכות הרב אלפסי שם, וכן כתב הר"א אב ב"ד הראב"ד, מובא בספר הזכות והרמב"ם ז"ל הלכות יבום פ"ה הי"ב פסק גם כן שחליצה פסולה אינה צריכה לחזור על כל האחין, אף על פי שכתב קצת דברים שאינם מחוורים שכן כתב הוא ז"ל, וחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה להנשא לזר אותה שנחלצה אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא או עד שיחלצו כל האחין לראשונה שנחלצה החליצה הפסולה שאין החליצה הפחותה מסלקת זיקת היבום מבית זה עד שתחזור על כל האחין או עד שתחלוץ כל אחת מהן ע"כ. ואין זה נכון דודאי מדפסק הוא ז"ל שאם נחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה כשמואל סבירא ליה, דאלו לרב למיפטר נפשה צריכה היא לחזור על כל האחין, דהא אמצעית צריכה חליצה משניהן קאמר, ולשמואל ודאי כיון דכי הדדי נינהו חדא מינייהו פטרה צרתה, דשמואל כרבנן סבירא ליה כדמשמע התם בפרק ר"ג שם מדפריך ליה מדר"ג ולא פריך מדרבנן, כדפריך מינייהו לרבא בר רב הונא אמר רב. ועוד דאם אין החליצה הפחותה מסלקת זיקת היבום מבית זה, מה הועיל בשחזרו האחין וחלצו לזו שכבר נפטרה לינשא לשוק, וכי אחר שנשאת חוזרת ופוטרת צרותיה ואין לאחר החליצה כלום. ודבריו צריכין תלמוד.והיכא דאיכא חליצא מעולה וחליצה פסולה, אם חלץ לכשרה הותרה צרתה, ואם חלץ לפסולה היא הותרה צרתה לא הותרה. וכדאמר שמואל חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה, לצרה נפטרת בעלת הגט. אלא דקשיא לן הא דתנן לקמן בפרק החולץ יבמות מד, א היתה אחת מהן כשרה ואחת פסולה כשהוא מיבם מיבם לכשרה כשהוא חולץ חולץ לפסולה, ומהדרינן לאוקמה בפרקין קמא יא, ב בפסולה לדידיה כגון מחזיר גרושתו, וקתני שחולץ לפסולה ונפטרה כשרה, אלמא לא בעינן חליצה מעולה ואפילו למיפטר צרה. ואפשר היה לומר דכיון דההיא אוקמתא לא קיימא כדדחינן לה התם ואוקמיה לה כדרב וסף דאמר כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו, לא דייקינן ביה במאי דבעינן התם בפסולה פסולה ליה, ומאי דקא מהדר לא לעולם פסולה פסול לעלמא, מהאי טעמא הוא משום דאי בפסולה ליה בכי האי לא נפטרה כשרה, ומאי דלא אמר ליה הכי בהדיא, משום דבעי לתרוצי ליה מאי דקא קשיא ליה אי בפסולא לעלמא קאמר, כיון דכשרה ליה מאי נפקא ליה מינה. ואהדר ליה כרב יוסף. ולעולם עיקר טעמא דרב יוסף לדידן משום דחליצה פסולה אינה פוטרת דעדיפא מינה, כגון מחזיר גרושתו ואשה אחרת, ושניה ליבם ואשה אחרת וכל כיוצא בהן. וכן כתב הרמב"ם ז"ל הלכות יבום פ"ז ה"י. אבל הרב בעל הלכות גדולות הלכות יבמות מט, ב ז"ל כתב מי שהיה נשוי שתי נשים אחת שניה ליבם ואחת אשה אחרת ומת, כשהוא מיבם מיבם לאשה אחרת, כשהוא חולץ חולץ לשניה.ויש אומרים תוס' כו, ב ד"ה וחליצה בשם ר"י דכי אמרינן חליצה פסולה, הני מילי כגון שנאסרה עליו בזיקה, אי נמי שפסל הוא זיקתו בגט, אי נמי במאמר או שחלץ חליצה פסולה כגון חליצת מעוברת, אי נמי חליצת סוטה דרבנן, כגון האשה שאמרו לה מת בעלה ועמדה ונשאת ואחר כך בא בעלה דתנן התם להלן יבמות פז, ב תצא מזה ומזה ואם מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמין ואמר ר' שמעון חליצתה או ביאתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה. ואמרינן עלה בירושלמי פ"י ה"א הדא אמרה קסבר ר' שמעון חליצה פסולה פוטרת צרתה. אבל באיסור אחר חליצה כשרה הוא, וכדתניא לעיל בפרק כיצד יבמות כ, ב אסור מצוה ואסור קדושה בא עליה או שחלץ לה נפטרה צרה, וסתמא קתני כל צרה שהיא, ואף על פי שאינה כיוצא בה. ותניא בתוספתא פ"ו ה"ה היתה אחת מהן אסורה על האחין איסור ערוה וחלץ לה לא עשה כלום ולא פטר צרתה אלא או היא או צרתה מתיבמת לשאר אחין היתה איסור מצוה ואיסור קדושה חלץ לה או בא עליה נפטרה צרתה עיין לעיל יבמות יא, ב ד"ה תריץ ובשו"ת ח"ד סי' צ"ו.

13 ב"ח פתח ↗

היתה אחת גדולה ואחת קטנה וכו' משנה בפרק ב"ש פליגי בה תנאי והלכה כר"א דמלמדין את הקטנה שתמאן בו וכתב הר"ר ירוחם בשם הרמ"ה אם לא מיאנה הקטנה והגדילה ל"ש בא עליה לאחר שהגדילה ול"ש לא בא עליה לאחר שהגדילה מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה דקי"ל יש זיקה וליכא דמפקע לה לזיקה ע"כ ומביאו ב"י ונראה דכתב כך ע"פ פירש"י פ"ב דף י"ח ובפרק ב"ש יבמות דף ק"ט דטעמא דר"ג דאמר אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה משום דס"ל אין זיקה אבל ר' יהושע דאמר אוי לו על אשתו וכו' ולא יתבה תותיה משום אחות זקוקתו ס"ל יש זיקה וא"כ אנן דקי"ל יש זיקה אם לא מיאנה עבדינן כרבי יהושע ומוציא אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה וקשיא לי דבפרק ד' אחין יבמות דף כ"ט אמתני' דג' אחין ב' נשואין ב' אחיות ואחד מופנה וכו' זו היא שאמרו אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו קאמר בגמ' זו היא למעוטי הך דרבי יהושע דלא עבדינן כוותיה אלא אי כר"ג אי כר"א וי"ל דהרמ"ה מפרש דה"ק אי כר"ג למ"ד אין זיקה ואי כר"א למ"ד יש זיקה ור"ל דלכתחילה עבדינן כר"א אבל בדיעבד אם לא מיאנה בע"כ צריכין למיעבד כרבי יהושע דקי"ל יש זיקה מיהו נלפע"ד דמ"ש הרמ"ה אינו אמת אלא תלמודא כפשוטו קאמר דעבדינן כר"א או כר"י דלכתחילה עבדינן כר"א דמלמדין אותה שתמאן ואם לא מיאנה כר"א עבדינן כר"ג דתמתין עד שתגדיל ואע"ג דקי"ל יש זיקה אפ"ה הקילו בקידושי קטנה טפי מבעלת מאמר כדכתבו התוס' לשם בד"ה אי כר"ג משום דכנוס היא אצלו מזמן גדול והא דקאמר בפ"ב דף י"ח ואי אין זיקה תיבטל דהא ר"ג אמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין דתנן ר"ג אומר אם מיאנה וכו' אין פירושו דמהאי מתני' שמעינן לר"ג דאין זיקה מדשרי קטנה עליה כדפי' רש"י דהא ליתא אלא אפילו למ"ד יש זיקה שריא קטנה כדפי' אלא ממאי דקאמר ר"ג בפרק ר"ג יבמות דף נ"א שמעינן דס"ל אין זיקה וכ"כ רש"י בפ"ב ותוס' דבפרק הערל סוף יבמות דף ע"ט קמותיב אביי לרבה וליתי איסור פצוע דכא וידחה עשה דייבום מי לא תנן ר"ג אומר אם מיאנה מיאנה וכו' מדקא מותיב מיניה לרבה ורבא בפ"ב לשם דף י"ח יש זיקה ס"ל אלמא דאף למ"ד יש זיקה עבדינן כר"ג בקטנה והכי מוכח בתוס' פרק ב"ש ריש יבמות דף ק"י בד"ה קסבר שמואל שכתבו וז"ל וברפ"ב משמע דשמואל אית ליה מילתא דר"ג דפריך ממילתיה ואי אין זיקה תיבטל דהא אר"ג וכו' והשתא אי איתא דהתוספות ס"ל כפירש"י דטעמיה דר"ג משום דאין זיקה א"כ אי אפשר לומר דשמואל ס"ל כר"ג דהא ברפ"ב איתא להדיא דשמואל יש זיקה ס"ל אלא בע"כ דעת התוס' דהך דר"ג הילכתא היא אף למ"ד יש זיקה משום דכנוסה היא אצלו מזמן גדול כמ"ש התוס' בפרק ד' אחין והא דפסק שמואל הלכה כר"א דמלמדין את הקטנה שתמאן היינו לכתחילה אבל דיעבד אם לא מיאנה עבדינן כר"ג דתמתין עד שתגדיל והכי נקטינן ודלא כהרמ"ה:

« יבמות נ׳ ע״ב יבמות נ״ב ע״א »