יבמות כ״ב ב:י״ט-כ׳

מהדורה: מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד

19 רש"י פתח ↗

ואימא פרט לאחותו מאנוסתו - שלא היה אישות לאביך בה:

19 תוספות ישנים פתח ↗

ואימא פרט לאחותו מאנוסה. פי' וגם פרט לאחותו משפחה ועובדת כוכבי' דבכולהו אין אישות:

20 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

דרבא רמי השליך, הראה סתירה: כתיב נאמר בכתוב אחד "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה" שם יח, י, ומכאן אפשר היה ללמוד: הא הרי בת בנה דידה שלה של אשתך, או בת בתה דידה שלה שרי מותרת, ולעומת זאת כתיב נאמר במקום אחר "ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח" שם יז, הא הרי כיצד מיישבים זאת?

20 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה ערות בת בנך, בבתו מאנוסתו הכתוב מדבר על־פי יבמות כב ע"ב. ע"כ. בפסוק יז התורה אוסרת על האדם את נכדת אשתו וכאן בא איסור נכדתו. וכיון שנכדתו היא גם נכדת אשתו, על כרחך צריך לומר שכאן מדובר בנכדתו שאינה נכדת אשתו, אלא מאנוסתו, לכן רק נכדתו אסורה לו, אבל הנכדה שלה של אשתו מותרת לו. פ' אחרי־מות תשנ"ב

20 מאירי על חגיגה פתח ↗

אמר המאירי היתר נדרים וכו' משנה זו באה על ידי גלגול החגיגות והוא שרצה לבאר שהחגיגות לא הוזכר ענינם בתורה בפירוש ועל ידי גלגול חגיגה הביא כל אלו הנזכרות במשנה ואמ' היתר נדרים בפתח של חרטה על ידי חכם או על ידי ג' הדיוטות פורחין באויר ר"ל שאין לנו סמך בהן מן המקרא ואין להם על מה לסמוך בכך אלא שבגמ' הוציאוה ממה שנאמר לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו הלכות שבת פי' בגמ' מה שאנו רואין בשבת שפטרו בה בקצת דברים אע"פ שהן מלאכה כגון מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא דבר גדול ותלוי בשערה ר"ל שהרמז בהתרו מועט שהטעם הוא מדין מלאכת מחשבת והרי לא הוזכרה בתורה מלאכת מחשבת אלא במשכן אלא שאנו למדים לה אף בשבת מטעם סמיכות של פרשיות וחגיגות שעקר עשייתן אינה מפורשת בתורה אע"פ שנאמר וחגותם אותו שמא לא בשביל קרבן נאמר אלא שירבו בשמחה ובגמרא הוציאוה מגזרה שוה של מדבר מדבר נאמר כאן ויחגו לי במדבר ונאמר בדברי קבלה הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר מה להלן זבחים וכו' והרי הן דבר גדול ותלוי בשערה שהרי אמרו דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן וכן מעילות כשאדם מועל בהקדש ונהנה ממנו שנאמר בתורה שמביא קרבן מעילה יש בו הרבה דברים שאין מפורשים בתורה ומפרש בגמ' כגון שבעל הבית מסר לשליח מעות של הקדש להוציאן וקודם שיוציאם נזכר בעל הבית שהם של הקדש ולא נזכר השליח שהשליח מועל ואין בזו אלא רמז מועט של סברא והוא שמאחר שנזכר נתבטל רצונו ולא מרצונו הוציאם השליח ונמצאו דברים אלו הררים התלויים בשערה ודברים שאין להם ראיות ברורות מן המקרא והוא שאמ' מקרא מעט והלכות מרובות הדינין ר"ל דברים הרבה שבדינין שלא הוזכרו בהדיא כגון נתכון להרוג את זה והרג את זה שפטור יש להן על מי שיסמוכו שהרי מגזרה שוה דנתינה נתינה יוצא לנו כן כמו שנאמר בגמרא וגזרות שוות גופי תורה הן וכן עבודות ר"ל להיות כלן על ידי כהן ולפסלם בזר אע"פ שבהולכת הדם למזבח לא נכתב בפירוש שנצריך בה כהן כבר יצא לנו כן בגמרא מהיקש והיקשות גופי תורה הם וכן טהרות בקצת דברים שבהם שאין כתובות בתורה בהדיא בענין שיעור מ' סאה למקוה מכל מקום סמך גדול יש בו מאחר שאמר את כל בשרו יש לנו לומר בהם מים שכל גופו עולה בהם וכן טמאות בקצת דברים שלא נכתבו בתורה בפירוש כגון שיעור עדשה לטומאת שרץ יש להם על מי שיסמוכו דכתיב אשר יגע יפול מהם דמשמע אפי' במקצתם וכתי' בהם דמשמע דוקא בכלם הא כיצד מקצתם שהוא ככלם והוא כעדשה שכן החומט תחלת ברייתו בכעדשה וכן בעריות בקצת דברים שלא נכתבו בהם בפירוש כגון בתו מאנוסתו דאלו בתו מאשתו נכללת היא בכלל ערות אשה ובתה שענינה בנשואתו ובבת נשואתו דאלו בת אנוסתו מישרא שריא אבל בתו מאנוסתו לא נכתבה ואע"פ שמקל וחומר אנו רשאין להביא מבת הבת דכתיב ערות בת בנך או בת בתך ונדרשה ביבמות בין בבת הבת מנשואה בין בבת הבת מאנוסה הרי אין עונשין ואין מזהירין מן הדין ומ"מ יש לנו בה על מה לסמוך שהרי מגזרה שוה יוצא לנו כן כדאמרינן אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה כמו שיתבאר במקומו בסנהדרין ובסוגיא שבתחלת יבמות וגזירות שוות גופי תורה הן:

1 וְאֵימָא: פְּרָט לַאֲחוֹתוֹ מֵאֲנוּסָה? הַהִיא לָא מָצֵית אָמְרַתְּ מִדְּרָבָא,

2 דְּרָבָא רָמֵי, כְּתִיב: ״עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה״, הָא בַּת בְּנָהּ דִּידַהּ וּבַת בִּתָּהּ דִּידַהּ שְׁרֵי, וּכְתִיב: ״עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ״, הָא כֵּיצַד?

19 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ושואלים: ואימא ואמור: "בת אשת אביך" בא ללמד שצריכה להיות דווקא בת מאשה הנשואה לאביו פרט לאחותו מאנוסה, שאם נולדה לאביו בת שלא מנשואין איננה נחשבת לאחותו? ומשיבים: ההיא לא מצית אמרת דבר זה אין אתה יכול לומר מן הטעם שאמר רבא,

19 חידושי רמב״ן פתח ↗

והא דמקשינן בדר' יוסי ב"ר יהודה ואימא פרט לאחותו מאנוסתו.לומר דמיעטיה רחמנא מאשת אביך ואנח ליה לקרא קמא דאיהו דחיק ומוקי נפשיה.ומתרץ, ההיא מדרב' נפקא, כלומר כיון דאשכחין דרבי רחמנא שארו מאנוסה לא מוקמינן מיעוטא לאחותו מאנוסה כיון דמצינו לאוקמי במילתא אחריתי וכיון דליכא מיעוטא אחותו מאנוסתו מקרא גופי' נפקא דאחותך בת אביך סתמא כתיב ולאו למימרא דמבת בתו מאנוסתו גמרינן אחותו דהא אין מזהירין מן הדין.

20 רשב״א על יבמות פתח ↗

בתו. פרש"י ז"ל בד"ה ואם חמותו בתו מאנוסתו משום דבתו מנשואתו תיפוק ליה דבת אשתו היא דתני ליה במתניתין בתר הכין, אבל בתו מאנוסתו ליתא בכלל אשתו דאשה מאישות משמע. ובודאי דהאי בתו דאייתי' מדרשא כדאיתא בריש גמרין להלן יבמות ג, א בתו מאנוסתו היא, דקרא דערות בת בנך או בת בתך דמינה דרשינן לה בהנה הנה זמה זמה, בבת בתו מאנוסתו היא, וכדדריש רבא בפרק כיצד להלן יבמות כב, ב כתיב ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה, הא בת בנה דידה בת בתה דידה גלי, וכתיב ערות אשה ובתה את בת בנה ואת בת בתה, לא קשיא כאן בבתו מן האונסין כאן בבתו מן הנשואין. ומיהו איכא למידק מדאמרינן בגמרא ט, ב גבי כללא דר' חייא דאמר בכולן אני קורא בהו האסור לזה מותר לזה ואחותה שהיא יבמתה רב יהודה מתרגם מחמותו ואילך אבל שיתא בבי דרישא לא, כיון דבתו באונסין משכחת לה בנשואין לא משכחת לה בנשואין קא מיירי באונסין לא קא מיירי. ויש לומר דלמאן דתני כללא דר' חייא אפילו בשיתא בבי דרישא. בתו לא קא מיירי אל דוקא בבתו מן האונסין, ובת אשתו דוקא בת אשתו מאיש אחר, והלכך לרב יהודה לא ניחא ליה לאוקמי מתניתין דוקא בבתו מן האונסין ולא מן הנשואין. אבל למאן דלא מתרגם לה ארישא, מתניתין בכל בת קא מיירי בין באונסין בין בנשואין, אלא דצריכותא דידה ליתא אלא מן האונסין, דאלו מן הנשואין מבת אשתו שמעינן לה. ומיהו לכשתמצא לומר דבבתו מן הנשואין קאמר לא תקשי לך, דמבת אשתו דתני במתניתין בתר הכי נפקא, משום דאורחא דתנא הוא בהכי דתנא בתו שהיא בת אשתו ובת אשתו שלא בתו.

20 גור אריה על ויקרא פתח ↗

בבתו מן האנוסה הכתוב מדבר. כלומר, דוקא בתו מאנוסתו, ולא על ידי נישואין. ואצל "בת אביך" פסוק ט פירש רש"י שם 'אף בת אנוסתו במשמע', משום דכאן מוכח קראי דדוקא בבתו מאנוסתו הכתוב מדבר, משום דכתיב "ערות בת בנך", משמע דוקא ערות בת בנך, אבל ערות בת בנה גלי, והכתוב אמר ר' פסוק יז "ערות אשה ובתה את בת בנה ואת בת בתה לא תגלה", וצריכים לתרץ דהכא דכתיב "ערות בת בנך" דמשמע אבל ערות בת בנה גלי – באנוסתו הכתוב מדבר, ובהא דייקינן שפיר דוקא ערות בת בנך לא תגלה, הא ערות בת בנה אנוסה לא הזהיר הכתוב. ו"ערות אשה ובתה" לא נאמר רק בנישואין יבמות סוף כב ע"ב. ובגמרא מקשה יבמות צז. ואימא איפכא, מאנוסתו דעשה אסור – אסורה לו, ואשתו בנשואין דלא עשה אסור – לא אסר הכתוב, ומתרץ דבעריות "שאר" כתיב פסוק ו, בנישואין איכא שאר, ובאנוסה ליכא שאר:

20 נימוקי יוסף על יבמות פתח ↗

ושבבתו. בת בת בתו שהרי בת בתו ערוה דכתיב ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ואפילו מן האונסין מיירי דהכי מוקמינן לה לקמן סוף דף כב: הילכך שלישי שבאלו שנייה:

« יבמות כ״ב ע״א יבמות כ״ג ע״א »