יבמות קט״ז א:י״א-קט״ז ב:א׳

מהדורה: מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד

1 רשב"א פתח ↗

מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל הוא קטטה. תמיהא לי אמאי לא אמר מת וקברתיו, דלמאן דאמר משום דאמרה בדדמי מת וקברתיו נאמנת, ולמאן דאמר משום דמשקרא אפילו אמרה מת וקברתיו אינה נאמנת. וכיון דלא איפסיקא הלכתא בגמרא כמאן, נקטינן לחומרא ולעולם לא מהימנא.נמצאו שלשה חלוקים בדבר. מלחמה בעולם, מת סתם אינה נאמנת, מת על מטתו נאמנת, וכל שכן מת וקברתיו, ברעבון, מת על מטתו אינה נאמנת, מת וקברתיו נאמנת, קטטה בינו לבינה אפילו מת וקברתיו אינה נאמנת.

1 חכמת שלמה פתח ↗

תוס' בד"ה איכא בינייהו דארגיל בה קטטה כו' שאמרה גירשתני כו'. נ"ב פי' עכ"פ איירי בכה"ג דאל"כ מאי קטטה איכא ומה שאמר דארגיל הוא היינו שממנו התחיל הקטטה עד שאמרה גרשתני כו' ודו"ק. עיין במהרש"א:

1 חידושי הלכות פתח ↗

תוספות בד"ה איכא בינייהו דארגיל כו' וא"ת ואמאי לא תשקר והלא היא משקרת שאמרה גירשתני כו' עכ"ל מדבריהם נראה דהא דקאמר איכא בינייהו דארגיל כו' וכיון דמרחמא ליה לא משקרא תקשי להו הא משקרא שאמרה גרשתני כו' וכמ"ש מהרש"ל אבל לעיל למ"ד טעמא דמתניתין משום דאמרה בדדמי לא תקשי להו דהא ע"כ משקרא שאמרה גרשתני דאיכא למימר דמוסיף הוא ואית ליה נמי טעמא דמשקרא והיכא דא"נ לא משקרא אינה נאמנת מטעמא דאמרה בדדמי וק"ל:

11 רש"י פתח ↗

מ"ט דקטטה - דתנן במתניתין כי אמרה מת בעלי לא מהימנא:

11 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ולבירור הטעם, מאי טעמא מה הטעם שבמקרה של קטטה ביניהם אין אנחנו סומכים על עדותה? — רב חנינא אמר: משום דמשקרא שהיא משקרת ביודעים, שכיון שהתקוטטו היא עשויה להעיד בשקר שמת בעלה. רב שימי בר אשי אמר: משום דאמרה בדדמי שאומרת במה שנדמה לה, שכאשר שלום ביניהם, היא מדקדקת היטב לברר אם מת, וכאשר יש קטטה, איננה חוששת לדקדק כל כך, ושמחה שנפטרה ממנו. ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם הלכה למעשה, אם זהו הטעם או זה?

11 ב"ח פתח ↗

בד"א שהיא נאמנת על עצמה כשיש שלום וכו' ל"ש התחילה היא וכו' ר"פ האשה שלום מ"ט דקטט' רב חנניא אמר משום דמשקרא רב שימי בר אשי אומר משום דאמרה בדדמי מאי בינייהו איכא בינייהו דארגילה היא קטטה פי' דלמ"ד בדדמי בכל ענין חיישינן בדדמי אבל דמ"ד דמשקרא היכא דארגילה היא קטטה לא משקרא דתרתי לא עבדה והתוס' כתבו דגרסי' דארגיל הוא קטטה למ"ד בדדמי כיון דיש קטטה בדבר מועט אמרי' בדדמי אבל למ"ד דמשקרא היא יריאה כ"כ לשקר כיון דרחמא ליה והרא"ש כתב כגי' התוס' וכתב ועבדינן לחומר' משמע דס"ל כמ"ד בדדמי אבל הרמב"ם רפי"ג מה"ג כ' אינה נאמנת שזו הוחזקה שקרנית ורוצה להשמט מתחת בעלה נראה דס"ל כמ"ד דמשקרא והכריע לפסוק כדבריו דכיון דהכחישות במאי דקאמרה גירשתני א"כ הוחזקה שקרנית ואעפ"כ לא חילק בין ארגיל הוא קטטה לא רגילה היא אילו היה מסופק בגירס' ולכך כתב בסתם דעבדינן לחומרא וכתב ה' המגיד דלהרמב"ם דהוחזקה שקרנית אפי' אמר מת וקברתיו אינה נאמנת דמשקרא:

1 מַאי טַעְמָא דִּקְטָטָה? רַב חֲנִינָא אָמַר: מִשּׁוּם דִּמְשַׁקְּרָא. רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי אָמַר: מִשּׁוּם דְּאָמְרָה בִּדְדָמֵי. מַאי בֵּינַיְיהוּ?

2 אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאַרְגֵּיל הוּא קְטָטָה.

1 תוספות פתח ↗

איכא בינייהו דארגיל בה קטטה - פי' למ"ד משום דמשקרא היתה יראה כ"כ לשקר כיון דרחמא ליה ולמ"ד דאמרה בדדמי כיון דיש קטטה בדבר מועט אמרה בדדמי ול"ג דארגילא היא כי לעולם יש לחוש שתשקר כיון ששונאתו וא"ת ואמאי לא תשקר והלא היא משקרת שאמרה גירשתני בפני פלוני ופלוני ושיילינן להו ואמרו להד"מ וי"ל דזה לא היתה עושה שתשקר לומר מת בעלי ואם יבא תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה:

1 מהר"ם פתח ↗

גמ' דארגיל הוא קטטה וכו'. ר"ל שהוא התחיל קצת בקטטה וגרם שנעשה קטטה בינו ובינה עד שאמרה לו גרשתני בפני פלוני ופלוני כדלעיל ובזה יתיישבו דברי התוס' בד"ה איכא בינייהו וכו' עד וא"ת וכו' והלא משקרה שאמרה גרשתני בפני פלוני ופלוני וכו':

1 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

איכא בינייהו דארגיל יש ביניהם הבדל כשהתחיל הוא בקטטה, שאין לחשוש שהיא משקרת ביודעים כיון שאינה שונאת אותו, אבל יכול להיות שמפני הקטטה שביניהם אינה מקפידה, וכשייראה לה שמת — תעיד על כך.

11 חידושי הלכות פתח ↗

גמ' מ"ט דקטטה כו' איכא בינייהו דארגיל הוא קטטה כתב הרא"ם בתשובה מדלא קאמר איכא בינייהו מת וקברתיו ש"מ במת וקברתיו לכ"ע לא מהימנא דלמ"ד משום דמשקרא בהא נמי משקרא ולמ"ד משום דאמרה בדדמי כיון שחושבת ע"פ האומדנא שבודאי מת ואינה יריאה שמא יבא כו' חיישינן דלמא משקרא ואמרה וקברתיו כדי להוציא הספק מלב השומעים שלא יחשבו שע"פ האומדנא אמרה שמת כו' עכ"ל והאריך עוד ועיין בזה בכסף משנה באורך ושם תמצא גם תשובת ר"י בן ל"ב בזה על דברי המגיד:

11 מאירי על קידושין פתח ↗

ענין זה שרמזתי עליו הוא שנזדמן לי אחד שנשא אשה ונתחדשו קטטות ושנאות ביניהם והיא מיטפלת בצערה וסובלת חירופיה וגדופיה כדי שלא תתגרש ומכל מקום היה הוא מרגיל עמה קטטה ומחזר עליה לגרשה ומוציא עליה שם רע ברוב ענין ונמצא שקרן במקצתם ונזדמן לו פריץ שנטען עליה ושמח לו והתעלס עמו באהבים כדי לפרסמה בזנות ולהוציא עליה שם רע וכששמע אביה בדבר בא לידי כעס עם הפריץ ולהכעיס הלך לו אצל הבעל ואמר לו בהדיא שנזדקק לבת זוגו ושמח הבעל עליו וטען בב"ד שהיא אסורה לו ושיאסרוה בית דין עליו בחתם ידיהם כדי שיראהו למלכות ותהא מרשתהו לגרש היה מחבירינו מי שהיה סבור לאסרה מטעם אין אדם משים עצמו רשע שטעם זה ר"ל אין אדם משים עצמו רשע עושה עדותו עדות אצל האשה ולא אצל עצמו וסתרתי את דבריהם מטעם שכבר בררתי בראשון של סנהדרין ולא עוד אלא שדנתי עליו שאפילו היה אחר מצטרף עמו אינו כלום שאין דבר שבערוה פחות משנים וזה פסול הוא וחשוד על העריות וכן היו באים לאסרה מצד שדעתו סומכת להאמין במה שזו אומר וסתרתי את דבריהם שכתבתי למעלה וכן נסמכתי להתיר ממה שראיתיו מרגיל קטטה ומחזר לגרשה ונמצא שקרן בהרבה דברים שטען עליה וכבר אמרו ביבמות בקטטה בינו לבינה שאם אמרה מת בעלי אינה נאמנת ואמרו שם מאי טעמא דקטטה משום דמשקרא אלמא שהקטטה מחזיקתה בשקרנית וכן בזה כל שאינו רשאי לגרש אלא מדעת וראינוהו מרגיל קטטה הרי הוא מוחזק בענין זה בשקרן ואין סומכין על דבריו כל שכן להיות דעתו סומכת וחזר לומר שראה עליה דברים מכוערים ואף מזו היו חבירי נוטים לאיסור והוריתי שאפילו כן לא נאסרה לו ולא אמרו מכוער הדבר תצא אלא מבועל שכנסה אם גירשה זה הא מבעל לא ואפילו פיו על פיה כמו שיתבאר בתלמוד המערב שבפרק המדיר ואין אוסרין ואין מלקין על היחוד ואין האשה נאסרת אלא על ידי קנוי וסתירה ואפילו קנא לה ונסתרה בעד אחד כמו שביארנו ואף לאחר כן כשראה שכלתה אליו הרעה מתוך הוראתנו חזר וטען שראה להדיא שזינתה והיה הדבר פשוט בעיני חבירי לאיסור ואף בזו הוריתי שאין לנו לאוסרה מצד שכבר הודה בראשונות שאינו יודע עוד עליה דבר ועכשו חוזר ומגיד על מה שכבר טען שלא היה יודע בה דבר אחר והרי זה כעין מה שכתבנו למעלה בטהרות דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי וכו' ואין לנו עדות יתירה על של עדים ואלו עדים שהעידו בחתכה זו שהיא מותרת או באשה זו שהיא פנויה וחזרו ואמרו שאסורה היא או שאשת איש היא אינם נאמנים וכן מצד מה שכתבנו שיש לחוש שמא עיניו נתן באחרת והרי תקנתו בכלל תקנת האשה ולא עוד אלא שגדולי הדור נתחזקו בטעם זה עד שכתבו לי שתקנת טמאה אני לך שאינה נאמנת אף דין גמור הוא שאין אדם נאמן בדבורו להפקיע מה שנשתעבד לחברו ולא תלו את הענין בתקנה אלא שבראשונה היו נוהגים לאסור מחשש חומר אשת איש ולפנים משורת הדין ותקנו להעמידה על הדין ואף בזו הרי הוא משועבד לה ואינו נפקע בדבורו אלא שמכל מקום אין כופין אותו בעונה אלא שהוא מותר בה מכל מקום יקיים על כרחו ויפרנס בשאר וכסות אחר שאף היא אינה כופתהו בענין עונה וכן הרביתי בזו דברים ונענו לי חבירי ואף גדולי הדור נסכמו לדברי ומפני שהדברים מחדשים וצריכים להתלמד ראיתי לכתבם וכן הסכמתי עמהם לומר שאין דין אין אדם משים עצמו רשע נאמר במי שהוא מפקיעו מעליו ומכניס עצמו בכלל רשעים כגון זה שהוא נטען וחשוד והרי החשוד דרך כלל אינו נאמן בעדות אשה לאפוקה כמו שהתבאר בסנהדרין כל שכן באותה שנחשד בה שיש לומר שלזה הוא מכוין ואף לדעת האומר שאם כנס יוציא כל כי האי גונא לאו דינא גמירי וכן הסכמנו שלא נאמר אלא במתכוין להעיד הן בבית דין הן שלא בבית דין אבל כל שלא אמרה דרך עדות אלא דרך כעס או לאי זו סבה אינו כלום וגדולי הרבנים רמזוה בשני של יבמות:

11 לחם משנה על משנה תורה, הלכות גירושין פתח ↗

האשה שאמרה לבעלה גירשתני וכו'. בפרק האשה שלום יבמות דף קי"ז אמרו ה״ד קטטה וכו' ואמרו שם מאי טעמא דקטטה רב חנניא אמר משום דמשקרא רב שימי בר אשי אמר משום דאמרה בדדמי מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל הוא קטטה ע״כ. וכתבו התו' בד"ה איכא בינייהו למ״ד משום דמשקרא היתה יראה כ״כ לשקר כיון דרחמא ליה ולמ״ד בדדמי כיון דיש קטטה בדבר מועט אמרה בדדמי ע״כ. וא״כ תימה על ה״ה שכתב דקי״ל לחומרא דחיישינן דמשקרא הא קולא היא דלמ״ד משקרא היכא דארגיל הוא ויש קטטה נאמנת משום דיראה לשקר כיון דרחמא ליה ואע״ג דלענין מת על מטתו וקברתיו איכא חומרא למ״ד משקרא דאינה נאמנת ולמ״ד בדדמי הכא ליתא בדדמי דהא אפילו במלחמה אי אמר מת על מטתו נאמנת מ״מ להא הוי קולא וא״כ היכי כתב דקי״ל כמ״ד דמשקרא לחומרא, וכבר הקשה קושיא זו הרב מהר״ר אליה מזרחי ז״ל הביאו הרב מוהר״י בן לב בפסקיו חלק ב'. וכעת שאלות הרב מוהר״ר אליה מזרחי ז״ל אינם אתי אבל נראה משם שהאריך הרב הנזכר וגם הרב מהר״י בן לב ז״ל האריך. ואפי' נאמר דה״ה מפרש בגמרא הפך מדברי התוס' ונאמר דהיכא דארגיל הוא איכא שנאה טפי כיון שהוא נעשה לקטטה ואינה יכולה להנצל הימנו מ״מ קשה דאיך נאמר דלמ״ד משקרא מחמת השנאה ולמ״ד בדדמי לא אמר בדדמי הא כיון דהך שנאה אהני למ״ד דמשקרא לשקר כ״ש דאהני למ״ד בדדמי לומר בדדמי. ונראה לי לומר דה״ה מפרש דארגיל הוא והוי שנאה פורתא ורב חנניא דאמר משום דמשקרא אינו מפרש כפי' ז״ל שפירש מרוב שנאה מתכוונת לאסור עצמה עליו ע״כ, אלא הוא מפרש דכיון דראינו שזו אמרה שקר שאמרה לבעלה גירשתני בפני פלוני ופלוני והיא משקרת חיישינן שיאמר ג״כ שקר אחר וכמו שהקשו שם התוס' וא״ת אמאי לא תשקר והלא היא משקרת שאמרה גירשתני וכו'. ורב שימי בר אשי סבר דאע״ג דאמרה שקר בענין גירושין בענין המיתה לא תאמר שקר דאם תשקר ותאמר מת למחר יבא בעלה ותצא מזה ומזה וכמו שכתבו שם התוס' והשתא היכא דארגיל הוא קטטה דאית לה שנאה פורתא למ״ד משום דמשקרא דלאו טעמא משום שנאה אלא דכיון דאמרה שקר פעם אחת תאמר פעם אחרת הכא נמי ולמ״ד בדדמי דטעמיה משום שנאה דלא חייש למאי דאמרה שקר קודם הכא דהוי שנאה פורתא ולא אהניא לומר בדדמי ונאמנת. זהו הפירוש הנראה מדברי רבינו שמפרש בגמרא שכן כתב שזו הוחזקה שקרנית משמע דלאו טעמא משום שנאה אלא משום דאמרה שקר פעם אחרת. ומפני שהבין כן ה״ה כתב דפסק לחומרא. וא״ת אמאי לא קאמר בגמרא אמרה מת על מטתו וקברתיו. וי״ל דחדא מינייהו נקט והך אתי שפיר טפי לפירוש ה״ה דכיון דהך דאמר בגמרא דארגיל הוא הוי ג״כ חומרא למ״ד משקרא הכל הוא אחד. אבל לפי' התוס' קשה קצת דה״ל למינקט אידך דהוי איפכא חומרא למ״ד משקרא ולמ״ד דאמרה בדדמי קולא דכיוצא בזה הקשו התוס' בפרק ד' דע״ז גבי עולה על שלחן מלכים ושמא יש לומר ג״כ לדעתם בדוחק דחדא מינייהו נקט:

« יבמות קט״ו ע״ב יבמות קי״ז ע״א »