יפה קול על שיר השירים רבה ו׳:ב׳

מהדורה: מדרש רבה, וילנא, תרל"ח

« יפה קול על שיר השירים רבה ו׳:א׳:א׳ יפה קול על שיר השירים רבה ו׳:ד׳:א׳ »

2 דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא הַפָּסוּק הַזֶּה לֹא רֹאשׁוֹ סוֹפוֹ וְלֹא סוֹפוֹ רֹאשׁוֹ, לֹא הָיָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר אֶלָּא דּוֹדִי יָרַד לִרְעוֹת בְּגַנּוֹ, וְאַתְּ אָמַר לִרְעוֹת בַּגַּנִּים. אֶלָּא דּוֹדִי, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לְגַנּוֹ, זֶה הָעוֹלָם. לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל. לִרְעוֹת בַּגַּנִּים, אֵלּוּ בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים, לְסַלֵּק אֶת הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. מַה בֵּין מִיתַת זְקֵנִים לְמִיתַת נְעָרִים, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי אַבָּהוּ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הַנֵּר הַזֶּה בִּזְּמַן שֶׁהוּא כָּבֶה מֵאֵלָיו, יָפֶה לוֹ וְיָפֶה לַפְּתִילָה, וּבִזְּמַן שֶׁאֵינוֹ כָּבֶה מֵאֵלָיו, רַע לוֹ וְרַע לַפְּתִילָה. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר הַתְּאֵנָה הַזּוֹ בִּזְּמַן שֶׁנִּלְקֶטֶת בְּעוֹנָתָהּ, יָפֶה לָהּ וְיָפֶה לַתְּאֵנָה, וּבִזְּמַן שֶׁאֵינָהּ נִלְקֶטֶת בְּעוֹנָתָהּ, רַע לָהּ וְרַע לַתְּאֵנָה.

3 דֵּילָמָא רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא וְתַלְמִידָיו, וְאִית דְּאָמְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְתַלְמִידָיו, וְאִית דְּאָמְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְתַלְמִידָיו, הֲווֹ נְהִיגִין יָתְבִין פָּשְׁטִין תְּחוֹת חָדָא תְּאֵנָה, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה מַשְׁכִּים בַּעַל הַתְּאֵנָה וּמְלַקֵּט תְּאֵנָתוֹ, אָמְרוּן נְשַׁנֶּה אֶת מְקוֹמֵנוּ שֶׁמָּא חוֹשְׁדֵנוּ, מֶה עָשׂוּ הָלְכוּ וְיָשְׁבוּ לָהֶם בְּמָקוֹם אַחֵר, הִשְׁכִּים בַּעַל הַתְּאֵנָה וְלֹא מְצָאָן, הָלַךְ וְחָזַר אַחֲרֵיהֶם עַד שֶׁמְּצָאָן, אָמַר לָהֶם רַבּוֹתַי מִצְוָה אַחַת הֱיִיתֶם עוֹשִׂין לִי וְאַתֶּם מְבַקְשִׁין לְמָנְעָהּ מִמֶּנִּי, אָמְרוּ לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם, וּמִפְּנֵי מָה הִנַּחְתֶּם מְקוֹמְכֶם וִישַׁבְתֶּם בְּמָקוֹם אַחֵר, אָמְרִינַן שֶׁמָּא אַתָּה חוֹשְׁדֵנוּ, אָמַר לָהֶם חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא אֹמַר לָכֶם מִפְּנֵי מָה אֲנִי מַשְׁכִּים לִלְקֹט תְּאֵנָתִי, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת עַל הַתְּאֵנִים הֵן מַתְּלִיעוֹת, מִיָּד חָזְרוּ לְתַמָּן, הַהוּא יוֹמָא אַשְׁכְּחוּן דְּלָא לָקַט, נָטְלוּ מֵהֶן וּפָצְעוּ אוֹתָם וּמְצָאוּם מֻתְּלָעוֹת, אָמְרוּ יָפֶה אָמַר בַּעַל הַתְּאֵנָה, וְאִם הוּא יוֹדֵעַ עוֹנָתָהּ שֶׁל תְּאֵנָתוֹ וְהוּא לוֹקְטָהּ, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ אֵימָתַי עוֹנָתָן שֶׁל צַדִּיקִים לְסַלְּקָן וְהוּא מְסַלְּקָן.

4 אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְנָטַע בּוֹ שׁוּרוֹת שֶׁל אֱגוֹזִין, וְשֶׁל תַּפּוּחִין, וְשֶׁל רִמּוֹנִים, וּמְסָרוֹ בְּיַד בְּנוֹ, בִּזְמַן שֶׁבְּנוֹ עוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ הָיָה הַמֶּלֶךְ מַחֲזִיר וְרוֹאֶה אֵיזוֹ נְטִיעָה יָפָה בָּעוֹלָם, וְהָיָה עוֹקְרָהּ וּמְבִיאָהּ וְשׁוֹתְלָהּ בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הַפַּרְדֵּס, וּבִזְמַן שֶׁלֹא הָיָה בְּנוֹ עוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ, הָיָה הַמֶּלֶךְ רוֹאֶה אֵיזֶה נְטִיעָה יָפָה בְּתוֹךְ הַפַּרְדֵּס וְעוֹקְרָהּ. כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, רוֹאֶה אֵיזֶה צַדִּיק יֵשׁ בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, כְּגוֹן, יִתְרוֹ וְרָחָב, מְבִיאוֹ וּמְדַבְּקוֹ בְּיִשְׂרָאֵל, וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רוֹאֶה אֵיזֶה צַדִּיק וְיָשָׁר וְכָשֵׁר וִירֵא שָׁמַיִם יֵשׁ בָּהֶם, וּמְסַלְּקוֹ מִתּוֹכָן.

5 כַּד דְּמַךְ חִיָּא בַּר אִוְיָא בַּר אֲחָתֵיהּ דְּבַר קַפָּרָא, אָמְרִין לְרַבִּי יוֹחָנָן עוּל וְאַפְטַר עִלּוֹי, אָמַר לוֹן יֵיעוֹל רֵישׁ לָקִישׁ דְּהוּא תַּלְמִידֵיהּ וְהוּא יָדַע חַיְילֵיהּ. עָאל רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאַפְטַר עִלּוֹי, דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ בְּמַעֲשָׂיו שֶׁל רַבִּי חִיָּא בַּר אִוְיָא וְסִלְּקוֹ מִן הָעוֹלָם.

6 כַּד דְּמַךְ רַבִּי סִימוֹן בַּר זַבְדִּי, עָאל רַבִּי אִילָא וְאַפְטַר עִלּוֹי איוב כח, יב איוב כח, כ: וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה, תְּהוֹם אָמַר לֹא בִי הִיא וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי, וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה. אַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהֵם תַּשְׁמִישׁוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאִם אָבְדוּ יֵשׁ לָהֶן חֲלִיפִין, וְאֵלּוּ הֵן: איוב כח, א ב: כִּי יֵשׁ לַכֶּסֶף מוֹצָא וּמָקוֹם לַזָהָב יָזֹקּוּ, בַּרְזֶל מֵעָפָר יֻקָּח וְאֶבֶן יָצוּק נְחוּשָׁה, תַּלְמִיד חָכָם אִם מֵת מִי מֵבִיא לָנוּ תְּמוּרָתוֹ, אָנוּ שֶׁאִבַּדְנוּ אֶת רַבִּי סִימוֹן, מֵהֵיכָן נִמְצָא כָּמוֹהוּ. אָמַר רַבִּי לֵוִי שְׁבָטִים מְצִיאָה מָצְאוּ, וּכְתִיב בראשית מב, כח: וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ, אָנוּ שֶׁאִבַּדְנוּ אֶת רַבִּי סִימוֹן בַּר זַבְדִי מֵאֵיכָן אָנוּ מוֹצְאִים תְּמוּרָתוֹ, הֱוֵי: וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא.

7 כַּד דְּמַךְ רַבִּי בּוֹן בְּרַבִּי חִיָּא, עָאל רַבִּי זֵירָא וְאַפְטַר עִלּוֹי קהלת ה, יא: מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד, נֵימַר לְכוֹן לְמָה רַבִּי בּוֹן דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם וְשָׂכַר עָלָיו פּוֹעֲלִים, וְהָיָה שָׁם פּוֹעֵל אֶחָד מִתְכַּשֵּׁר בִּמְלַאכְתּוֹ יוֹתֵר מִכֻּלָּן, כֵּיוָן שֶׁרָאָהוּ הַמֶּלֶךְ כָּשֵׁר בִּמְלַאכְתּוֹ יוֹתֵר מִדַּאי, אֲחָזוֹ בְּיָדוֹ וְהִתְחִיל מְטַיֵּל עִמּוֹ אֲרֻכּוֹת וּקְצָרוֹת, לְעִתּוֹתֵי עֶרֶב בָּאוּ הַפּוֹעֲלִים לִטֹּל שְׂכָרָן, וּבָא אוֹתוֹ פּוֹעֵל לִטֹּל שְׂכָרוֹ עִמָּהֶם, וְנָתַן לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׂכָרוֹ כְּמוֹתָן, הִתְחִילוּ הַפּוֹעֲלִים מְצֵרִים, אָמְרוּ לוֹ אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, אָנוּ שֶׁיָּגַעְנוּ כָּל הַיּוֹם וְזֶה לֹא יָגַע אֶלָּא שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם, וְהוּא נוֹטֵל שְׂכָרוֹ כְּמוֹתֵנוּ. אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ מָה אַתֶּם מְצֵרִין, יָגַע זֶה בִּשְׁתַּיִם אוֹ בְּשָׁלשׁ שָׁעוֹת מַה שֶּׁא יָגַעְתֶּם אַתֶּם כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, כָּךְ יָגַע רַבִּי בּוֹן בַּר חִיָּא לְעֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה בַּתּוֹרָה, מַה שֶּׁא יָגַע תַּלְמִיד וָתִיק לְמֵאָה שָׁנָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל מִי שֶׁהוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה אַף לֶעָתִיד לָבוֹא אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִישֹׁן, אֶלָּא מוֹלִיכִין אוֹתוֹ לְבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל שֵׁם וְעֵבֶר וְשֶׁל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְשֶׁל משֶׁה וְאַהֲרֹן, וְעַד הֵיכָן עַד שמואל ב ז, ט: וְעָשִׂיתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ.

פירוש יפה קול על שיר השירים רבה ו׳:ב׳

2 לא היה צריך קרא למימר כו'. פי' לא היה ראוי לומר רק לרעות בגנו כי ירד בגנו ולא בגנים רבים לכן דריש לגנו זה העולם השפל אשר בני אדם הדומים לעשבי השדה נוצצים ונובלים שם. ולערוגת הבשם אשר זה הוא תלק החשוב בגן נאמר על ישראל ולרעות בגנים כתיב בל"ר דקאי על בתי כנסיות ובתי מדרשות והם נחשבים כגנים המוציאים אילנות ופרחים נאים כי מהם תצא חדושי תורה וקול תודה וזמרה לה'. ללקוט שושנים לסלק את הצדיקים שבישראל אשר כבר השלימו נפשם בתורה ומה בצע להם עוד בעולם השפל אחרי אשר חלקם צפון בג"ע. ועמ"ש בזה בב"ר פס"ב:

3 הנר הזה. פי' הכלי אשר בו השמן והפתילה בזמן שהוא כבה מאליו ככלות שמנו יפה לכלי שלא יהיה נשחת ויפה לפתילה שהיא נושאת האורה שאינה נשחתה. אבל כשאינה כבה מאליו אלא ע"ד מקרה. רע הוא לכלי שישבר ולפתילה שהיא נפסדת. וכן בדרך משל כשנר אלהים נשמת אדם תכבה מאליה דהיינו בתום לחות השרשי טוב לגוף שהוא במדרגת הכלי והפתילה נושאת האור כי לא יצטער. אבל כשמת בלא עתו יצטער הגוף מאד כי יכרת בלא עתו. ור' אבהו שמשוה לתאנה סובר כי גם הנפש מצערת וכואבת אם תפרד מן הגוף לפני זמנה. ולא נשלמה עדנה בתורה ובמצות. וכמו התאנה הנלקטת שלא בעונתה רע לפרי שלא יצליח לאוכל ורע לאילן התאנה שיחלש כחו ולפעמים ייבש. והנפש היא במדרגת הפרי הנלקט. ואיננו רחוק כי גם ר"י במשלו אל הנר משוה את הגוף לכלי אשר בו השמן ואת הנפש לפתילה הדולקת וכן דימה העקידה בשער מ"ד את הגוף לנר ואת הנפש לפתילה. או בהיפך שהנר רמז לנפש וכדכתיב נר אלהים נשמת אדם והפתילה רמז לגוף וכמו שאמר המליץ גוו פתילה נפתלתי. ור"א לא חפץ במשל הזה כי אור הנר כלה והולך משא"כ הנפש לעולם קיימת ולכן משוה לתאנה אשר התאנה קיימה גם אחר אשר נלקטה:

4 דלמא ר"ח. פי' מעשה בר"ח כו' שהיו נוהגין לשבת וללמוד תחת חדא תאנה. וכאשר ראו כי בעל התאנה משכים בכל יום ללקוט את התאנים חשבו בלבבם כי הוא יירא פן יגנבו המה את התאנים ולכן גמרו בלבם לשנות את מקומם וילכו למקום אחר. ולמחר בבוקר כאשר בעל התאנה לא מצא אותם לומדים במקום וירע לו בלבבו ויבקשם וימצאם ויאמר להם כי חלילה לא חשד אותם מעולם אך הוא קם בבוקר ללקוט כי לא יבואו תולעים בתאנים מחום השמש. ונסו ובחנו ומצאו כי כדבריו כן הוא והוא יודע את העת הנכונה ללקטם הוא בבוקר. כך הקב"ה ילקט לפעמים את הצדיקים בטרם מלאו ימיהם. יען כי הוא יודע את העת המוכשרת יותר ללקטם ולסלוקם. והמעשה הזה סובב והולך על הדרש מן ללקוט שושנים כי הקב"ה יודע מתי ללקטם ולפעמים טוב להם גם בנעוריהם. ודעת אנוש קצרה מהבין סוד ה' וחכמת מעשיו וע"ע בב"ר שם ובחגיגה פ"ק גבי ר"י כי מטי להאי קרא בכי הן בקדושיו לא יאמין במאן יאמין כו':

5 אמר רשב"נ משל למלך שהיה לו פרדס כו'. גם הוא סובב על הדרש של ללקוט שושנים אך סובר שהקב"ה מלקט לפעמים הצדיקים מן העולם בשביל עון הדור:

6 איזה צדיק ישר וכשר וירא שמים כו'. צדיק מקרי השומר מצות ה' בפועל. וישר הוא אשר לבבו ישר עם ה' ואינו מהרהר אחר מדותיו. וכשר הוא שמטיב לבריות. וירא שמים הוא הנזהר מעבירה. ולאיש אשר אלה לו יקחהו הקב"ה בשביל עון הדור להסיר המגין מהם למען תוכל הרעה לבוא עליהם על חטאתם ואין מפריע. או להאדיב נפשם בראותם את האבדה אשר אבדו וישימו אל לבם וישובו אל ה':

7 ייעול ר"ל דהוא תלמידו. פי' ר"ח הוא תלמיד של ר"ל וידע ר"ל כחו וחילו בתורה. ולדרש של ר"ל יתפרש כי הקב"ה מסלק את הצדיקים שלא בעונתן פן יעותי את מעשיהם וכמו המשל בתאנים שהתליעו:

8 ד' דברים שהם תשמישו של עולם כו'. הנה בא בזה להגדיל הדאבון ולהרבות הבכי באבדן החכמה. כי אנחנו רואים אשר כל דבר המוכרח יותר לעולם נמצא יותר בעולם. וכמו האויר אשר בלעדו לא יחיו החיים גם רגע אין מקום ריק מאויר בעולם. ואחר האויר יש צורך יותר לעולם המים ולכן גם המים מצויים מאד בעולם. ולכן אומר כי ד' מיני מתכיות אשר הם נצרכים אל העולם אף כי המה אינם מוכרחים כ"כ כמו החכמה מ"מ יש להם מוצא. והחכמה אשר היא יותר מוכרחת אל העולם והיא מאין תמצא כי אין תמורתה במות החכם והצדיק אף כי מיתה שכיחא מאד. ויתכן כי מתאונן פה על אבדן חכמי תורה המושפעת מפי הקב"ה ולא תמצא רק ביראי אלהים. וזה שמעמיד יקרת הטבע זהב וכסף ברזל ונחשת נגד יקרת הרוח וזה תורה ויראת אלהים. אשר לראשונים יש מוצא ולאחרונים אף כי רמים ונשגבים הם בערכם מ"מ נעלמים הם מעיני כל חי. ורק ה' לבד הוא הנותן חכמה אין מוצא להם עוד אחרי אשר אבדו:

9 ויתכן עוד שזו מליצה צחה למרר בבכי אל הלקח ת"ח והעדר תמורתו. להיות הלמוד והחכם נמשלים בד' אלה. שהתורה נקראת כסף וזהב כאומר כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה וכן תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף. וג"כ נקראת ברזל כמו אם קהה הברזל אשר מדריש בתורה וכן נחשת כדכתיב ונחתה קשת נחושה זרועותי ובמלחמתה של תורה היה נצחונו של דוד. גם החכם נקרא בד' שמות אלה. נקרא כסף כאומר כסף נבחר לשון צדיק ונקרא זהב כדכתיב יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת. נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם ונקרא ברזל כאומר ארץ אשר אבניה ברזל ואמרו בפ"ק דתענית אל תקרא אבניה אלא בוניה. וכן נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומות נחושת. ואפשר עוד למצוא טעם לד' תארים האלה אשר החכם בו יכונה. וזה בשביל ד' התועליות הנמשכות מהחכמים לעולם. הא' הוא שלמות הדעת אשר ילמדו לאדם. וע"ז נקראו זהב שהוא היותר נקי וטהור שבמתכות ומטעם זה אמר ג"כ בחנני כזהב אצא. והב' שלמות המדות והמעשים הטובים אשר ילמדו להישירם ולנהלם באורח מישור. וע"ז נקראו כסף שנקיון המדות והעברת החטאים יכונה וישוה לכסף צרוף בשביל מראה הלובן ע"ד בכל עת יהיו בגדיך לבנים. כשלג ילבינו ועבודת יוה"כ היתה בגדי לבן. והג' טוב הנהגה להישיר העם להשלים הקיבוץ להוכיח במישור כל פורצי גדר וע"ז נקראו ברזל כדכתיב כל קבל די פרזלא מהדק ומחשל והם כנשק ברזל. והד' היותם מגינים על הדור וע"ז נקראו נחשת כאומר ולחומות נחושת. ולכן אמר ע"ד המליצה שמאחר שנתנה אחרית ותקוה לד' דברים האלו בהפסדם היה ראוי כי כמקרה ההוא יקרה גם לת"ח בהפקדו. באשר כי עתה יעדרו ד' התועליות האלה אשר בהן ישוו יחד. ובכל זאת אנחנו רואים כי בזה נגרע חלק החכם מחלת המתכיות האלה:

10 מי מביא לנו תמורתו. יש מקשים דהא איכא תמורה לת"ח כדאמרינן במדרש קהלת וזרח השמש ובא השמש עד שלא ישקע הקב"ה שמשו של צדיק זה מזריח שמש של אחר. אבל באמת אין זה קושיא כי פעמים ימות זה במזרח והשני יולד במערב ולמקום אשר אבד אין תמורה. וגם כי הראשון כבר זכה לשם ודבריו נשמעים והשני אשר יקום תחתיו אף כי יחכם כמוהו אך מי יודע אם ישמעו דבריו ויכובד כראשון ולא יוכל להועיל לבני אדם כמוהו. ובב"ר גרסי' אין אנו מוצאים תמורתו גם בירושלמי חכם שמת אין לנו כיוצא בו נראה שאין מניעת מציאותו אלא לנו לא מצד עצמו לכל הנוסחאות:

11 אר"ל שבטים מציאה מצאו כו'. וכתיב ויצא לבם ויחרדו אנו שאבדנו את ר' סימון בר זבדי על אחת כמה וכמה כצ"ל וכ"ה בב"ר והשאר נמחק. ומה דיליף זה מהשבטים משום דיש קצת דמיון ביניהם באבדן הלא לו טוב הוא כי יבוא למנוחתו בכבוד ויזכה לחלקו בג"ע. אך רע הוא לבני עולם כי מפני הרעה נאסף הצדיק הלא פורענות תבוא לעולם אח"ז. ובמכילתא איתא כשנהרג רבן שמעון ור' ישמעאל אמר ר"ע לתלמידיו התקינו עצמכם לפורענות. וזה שיליף אם המציאה לשבטי יה היתה לרעה. הלא קרוב הדבר כי עתידה רעה לבוא במות ר"ס שאין להתיאש מן הפורענות. ובזה התעוררם לבקש רחמים לעכב הפורענות ולשוב אל ה':

12 כך יגע ר' בון בר חייא כו'. רבים מקשים הלא התלונה בזה לא סרה כי אם חי עוד יותר הרבה עוד יותר ללמוד וללמד ולעשות מעשים טובים. וכשמת בלא עתו אף כי הרבה לעשות מ"מ לא השלים לעשות. והרב מהרש"ס ז"ל תירץ שיש לשכל האנושי גבול יעמוד אצלו כמ"ש הרב בח"א פל"א והוא בא עד הגבול. והשיג כל מה שבחוקו להשיג. אבל התירוץ הזה איננו מספיק על שכר עסק התורה וקיום מצותיה. ואולי כיון שר' בון הגביר חיילים בקוצר ימים לעשות מעשיו כאיש שיבה ובא בימים הוא צריך להניח מקום לדור הנולד אשר גם המה ימצאו מקום ללמוד וללמד ולהדרוך את מתי העם באורח ישר. ולא יהיו כרועים אשר אין להם מרעה:

13 עד ועשיתי לך שם גדול וגו'. הכוונה בזה עד שיבוא שם במדריגה היותר גבוהה. ועי' במדרש קהלת על פסוק אין זכרון:

« יפה קול על שיר השירים רבה ו׳:א׳:א׳ יפה קול על שיר השירים רבה ו׳:ד׳:א׳ »