מקור חולין ח׳
1 אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. וְהָאִיכָּא צְדָדִין? בֵּית הַשְּׁחִיטָה מִירְוָוח רָוַוח.
2 אִיבַּעְיָא לְהוּ: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, מִשּׁוּם שְׁחִין נִדּוֹן אוֹ מִשּׁוּם מִכְוָה נִדּוֹן?
3 לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ – לְכִדְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה מְטַמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, בִּשְׁנֵי סִימָנִין – בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִסְיוֹן, וְלָמָּה חִלְּקָן הַכָּתוּב? לוֹמַר שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.
4 וְתַנְיָא: אֵיזֶהוּ שְׁחִין וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? לָקָה בְּעֵץ, בְּאֶבֶן, בְּגֶפֶת, בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא, וּבְכׇל דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי אֲבָר מֵעִיקָּרוֹ – זֶהוּ שְׁחִין. וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? נִכְוָה בְּגַחֶלֶת, בְּרֶמֶץ, בְּסִיד רוֹתֵחַ, בְּגִפְסִיס רוֹתֵחַ, וּבְכׇל דָּבָר הַבָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי חַמֵּי הָאוּר – זוֹ הִיא מִכְוָה.
5 וְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה, אִם שְׁחִין קוֹדֵם לַמִּכְוָה – בִּטֵּל מִכְוָה אֶת הַשְּׁחִין, וְאִם מִכְוָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁחִין – בִּטֵּל שְׁחִין אֶת הַמִּכְוָה.
6 וְהָכָא, הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן דַּהֲוָה בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס שְׁחִין מֵעִיקָּרָא, וְלִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, וּנְפַק בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס אַחֵר.
7 מַאי חַבְטָא? קָדֵים וְאָתֵי הַבְלָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְחַבְטָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּמִכְוָה, וְלָא מִצְטָרְפִין; אוֹ דִלְמָא הַבְלָא קָדֵים, וְאָתֵי חַבְטָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְהַבְלָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּשְׁחִין, וּמִצְטָרֵף?
8 תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁירָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! חִדּוּד שָׁאנֵי.
9 תָּא שְׁמַע: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ – נִדּוֹן מִשּׁוּם מִכְוַת אֵשׁ, אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! הָתָם נָמֵי, דְּבַרְזֵייהּ מִיבְרָז, דְּהַיְינוּ חִדּוּד.
10 אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: סַכִּין שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר. מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ – מְקַלְקֵל הוּא, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר – מְתַקֵּן הוּא.
11 אָמַר רָבָא: פְּעָמִים שֶׁהַשּׁוֹחֵט אָסוּר – בִּמְסוּכֶּנֶת, וּמְחַתֵּךְ מוּתָּר – בְּאַטְמֵי דְּקָיְימָן לְקוּרְבָּנָא.
12 וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם שַׁמְנוּנִית דְּאִיסּוּרָא!
13 בַּחֲדָשָׁה.
14 חֲדָשָׁה, בֵּין לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּין לְרַבִּי עֲקִיבָא, מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה אֵינָן אֲסוּרִין עַד שֶׁיֵּעָבֵדוּ! אִיבָּעֵית אֵימָא, דִּפְסַק בֵּיהּ גְּוָוזָא לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאִיבָּעֵית אֵימָא, בִּישָׁנָה שֶׁלִּיבְּנָהּ בָּאוּר.
15 אִתְּמַר: הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין שֶׁל גּוֹיִם, רַב אָמַר: קוֹלֵף, וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: מֵדִיחַ. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן, וּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ.
16 לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ הוּא; מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – שַׁפִּיר, וּמַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – אַיְּידֵי דִּטְרִידִי סִימָנִין לְאַפּוֹקֵי דָּם לָא בָּלְעִי.
17 אִיכָּא דְּאָמְרִי, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן. מַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – שַׁפִּיר, מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – אַגַּב דּוּחְקָא דְסַכִּינָא בָּלַע.
18 סַכִּין טְרֵיפָה, פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: בְּחַמִּין, וְחַד אָמַר: בְּצוֹנֵן, וְהִלְכְתָא: אֲפִילּוּ בְּצוֹנֵן, וְאִי אִיכָּא בְּלִיתָא דִּפְרָסָא לְמִיכְפְּרֵיהּ, לָא צְרִיךְ.
19 וּלְמַאן דְּאָמַר בְּחַמִּין, מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּקָא בָלְעָה אִיסּוּרָא? דְּהֶיתֵּירָא נָמֵי בָּלְעָה אֵבֶר מִן הַחַי! אֵימַת בָּלְעָה? לְכִי חָיְימָא. אֵימַת קָא חָיְימָא? לְכִי גָמְרָה שְׁחִיטָה, הָהִיא שַׁעְתָּא הֶיתֵּירָא הֲוָה.
20 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה סַכִּינִין, אַחַת שֶׁשּׁוֹחֵט בָּהּ, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ חֲלָבִים.
21 וְלִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וְלִיחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר, וַהֲדַר לִיחְתּוֹךְ בַּהּ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלַּף לֵיהּ! כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינְהוּ תְּרֵי – אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.
22 וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁל מַיִם, אֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים. וְנִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וּנְדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר וַהֲדַר נְדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יָדִיחַ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלְּפִי לֵיהּ? כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינֵּיהּ תַּרְתֵּי אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.
23 אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא: לָא לִיסְחוֹף אִינִישׁ כַּפְלֵי עִילָּוֵי בִּישְׂרָא, דְּדָאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּישְׂרָא.
24 אִי הָכִי, כִּי תְּרִיצִי נָמֵי דָּאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּשְׂרָא? קְרָמָא מַפְסֵיק מִתַּתַּאי! אִי הָכִי
פירוש ים של שלמה על חולין ח׳:נ״ד
54 דין דלכתחילה אין לבשל הכבד אפי' לבדה כי אם אחר צלייה גמורה וקריעה ש"ו ומ"מ אם בדיעבד בישלו אותה לבדה אפילו בלא מליח' מותר אותה הכבד אבל אם נתבשלה הכבד עם בשר אחר אפילו אחר מליחה וקריעה ש"ו אסרינן אפי' בדיעבד עד ס' וגם הכבד נאסרה ומ"מ אם אירע שהורה להתיר לא מחזירין ההוראה ודין דאפי' לצלות הכבד ולאכלה בצלי צריך מקודם קריעת ש"ו וכבד עוף שחלוק' לשנים צריך קריעה ש"ו בשני החלקים:
55 אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלק' להת' בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה והבין ר"ס דשליקא קא מיבעייא ליה כי סליק אשכחיה לר' זריקא ושאל ליה א"ל אנא שלקי ליה לר' אמי ואכל כי אתא לקמיה והשיב לו דברי ר"ז א"ל למיסר נפשה לא קא מיבעייא לי אפילו בשלוקא כי קא מיבעיא לי למיסר חבירתה א"ל ר"ס מ"ש למיסר נפשה דלא קא מיבעיא לך דתנן אינה נאסרת למיסר חבירתה נמי לא תיבעי לך דתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא פולטת ואינה בולעת ודלמא התם בכבד' דאיסורא ומשום שמנונית אבל משום דמא מאי אי אוסרת או לא וכו' ע"ש כל הסוגי' דף ק"י ע"ב וקי"א ע"א עד אתמר כבדא עלה בשרא ופי' רש"י בכבדא דאיסורא של טריפה אוסרת שאר בשר הנתבשל עמה לפי שבלעו מן הטרפה ואינה נאסרת אם היא של כשרה ונתבשל עמה בשר טרפה לפי שטרודה לפלוט כל שעה ואינה בולעת כלום אבל בסמ"ג כ' דלצדדין קתני אינה נאסרת כשהיא מבושלת לבדה בקדרה אפילו היא שלוקה לגמרי ולא תימ' שלאח' גמר פליטת' תחזור ותבלע אלא פולטת תמיד אבל אוסר' אם היא של טרפה ואפשר משום דק"ל כמו שהקשה הרשב"א בחידושיו על פי' רש"י וז"ל תמיה לי דלא אמרינן איידי דטריד למיפלט לא בלע אלא בדם ומשום משריק שריק אבל חלב ושמנונית ורוטב ודאי נוח הוא ליבלע ואפילו בדבר שטרוד לפלוט נסרך ונבלע וכדאמר לקמן בעובדא דרב מרי בר רחל דאימלחה ליה בשר נבלה בהדי בשר שחוטה ואוקימנא דאימלח בכלי מנוקב ואפ"ה אסרה רבא דאע"ג דטריד ליפלוט דם ואינו בולע שא' הדם שנפלט בין חתיכ' עצמ' בין שאר החתיכות הציר שהוא רך ונסרך נבלע בה ואסרה וכן נמי בהני אטמהת' דאימלחן בבי' ריש גלות' בגיד' נשיא לכך פי' הוא דלצדדין קאמ' אכן במסקנא תירץ והעל' דברי' כדברי רש"י וז"ל וי"ל שאני כב' שפולט בשפע ואיידי דטרידי למיפלט בשפ' אינו בולע אפי' שמנונית וכדאמ' רבב"ח גבי שוח' בסכין של גוים דאע"ג דאיכא שמנונית מדובק בדופני הסכין אינו נבלע בכותלי בית השחיטה ואמרינן טעמא בריש מכילתין דאיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא כלומר בשפע לא בלעי אפי' שמנונית ואע"ג דרב לא ס"ל הכי ואמר דבעי קליפה אלמא אפילו בשפע אמרינן דבולע שמנונית דילמא התם משום דוחקא דסכינ' הוא דבלע הא לאו דוחק' דסכינא כל שפולט בשפע אינו בולע אפי' שמנונית כך נ"ל ולפ"ז מדקבעי לאביי בכבדא משום דמא ולא קמבעיא ליה בכבדא אי נאסרת כשנתבשלה עם דבר האסור א"ו ס"ל דפשיט' שאינה נאסרת והא דקאמר אינה נאסרת איירי משום דמא או איירי לעניין איסור' ואפ"ה אינה נאסר' וא"ל דפשיט' ליה דנאסרת דהא הוא גופא הוי דחי וקאמ' דילמא בכבדא דאיסורה קאמר ואפ"ה קתני אינה נאסרת אלא בע"כ משמע דפשיטא ליה דאינה נאסרת לעולם בין עצמה בין נתבשלה אפילו עם דבר האסור מ"מ אין להקל למעש' מאחר שהסמ"ג פי' דלצדדין קתני וכ"ש לפי' הרא"ה שפי' הכי הכב' דאיסורא אוסרת כבד חבירתה משום שמנונית שהכבד בולעת שמנונית אפי' בשעה שהיא טרודה לפלוט ואינה נאסרת היינו לומר שאעפ"י שאין פליטת' מונעת' מלבלוע שומן אעפ"כ היא מונעת אות' מלבלוע דם ולפיכך כבד דסיתיר' שנתבשלת בפני עצמה בלא הבשר אינה נאסרת משום דם של עצמה דאיידי דטרידא לפלוט לא בלעה גם הר"ן תמה על סברא זו לומר שאינה נאסר' אפי' משמנונית טריפה וז"ל והדבר קשה דנרא' לעין שהכב' בולע שמנונית ביתור אעפ"י שטרודה לפלוט גם הוא פי' בסוף דבריו בע"א דקאי על תרומה שאוסרת ירקות של תרומ' ואינה נאסרת מהן דבהכי איירי מתניתין דהת' והאיך בעיא דכבד' בדמא אי אוסרת או לא פי' ר"ת דבלא מליח' איירי ומסתפק בזה שמאח' שהכבד כולו דם והתירו הקב"ה דאפי' הדם הפורש ממנו מותר מן התורה כדתניא בפ' דם שחיטה דם הטחול ודם הכליות דם האיברים דם הלב הרי אילו בלא תעשה ואינו מונה דם הכבד עמהן ואפי' נאסור מדרבנן דם היוצא ממנה ע"י מליחה לפי שהוא בעין גזירה אטו שאר הדם כמו שאמרו חכמים בדם האדם שאעפ"י שהוא מותר מן התורה מ"מ אמרו דם שבין השניים מוצצו שעל הככר גוררו לפי שהוא בעין מ"מ בבישול הכבד שאין ניכר כלל שום דם בעין יהא מותר אבל בכבד שנמלחה פשיט' שמותרת לבשלה עם בשר שהרי נהגו העולם לבשל עם בשר לאחר צלייה ומסתמ' ה"ה אחר מליחה שיש לנו להתיר שפולט ע"י מליחה כמו ע"י צלייה כי מליח הרי הוא כרותח דצלי ולכך פי' בה"ג דשיעור מליחה לקדירה כשיעור צלייה וצ"ל לפירושו הא דקאמר קריבו ליה קניא בקופיה צ"ל דידע שלא נמלח הכבד אע"ג דלב וריאה נמלחו כך היה מנהג' לעשות מעשים משונים להראות בהם הלכה לתלמידים א"נ היה הכל נמלח אלא דבכה"ג לא הוי מהני ביה מליחה וכדאמרינן בסמוך דלקרעיני' ש"ו וחתוכי' לתחת וכ"ז דוחק ועוד קשה לפי' שבא להקל בכבד מבשאר בשר ולהתירה אפי' בלא מליחה ובסוגיא משמע איפכא דקאמר כחלא עילוי בשרא שרי חלב שחוטה דרבנן כבדא עילוי בשרא אסור דם שחוט' דאורייתא אלמא אע"ג דבשר על גבי בשר שרי מ"מ בכבד שיש בו רוב דם אסור אלמא דלהחמיר באמ' מה שפי' להקל משום דדם כבד דרבנן הכא משמע משום שהוא דאורייתא וכ' בתו' וז"ל אע"ג דאמרינן בהקומץ רבה דם שבשלו אינו עובר עליו מ"מ תחיל' כשנפלט עד שלא נתבשל היה דאוריי' אבל חלב שחוט' תחילתו דרבנן ומיהו ק' לפי מ"ש לעיל דדם כבד לאו דאורייתא מדלא חשיב לה בפ' דם שחיטה בהדי לב טחול וכליות ע"כ ואני אומר מאחר דאשכחן הכא להדי' דדם הכבד הוא דאורייתא הא דלא חשיב בהדי לב טחול וכליות צריכי' לפרוקי דמ"ה לא קחשיב התם דלא בעו התם אלא לאשכוח דם האברי' בפרטן טחול וכליות וה"ה לאינך וכ"ש לדם הכבד שהוא כנוס בסמפונו' ולא קא קחשיב דם הלב אלא משו' שהוא בכרת כגון בבהמ' שיש בדמו כזית מ"מ אשכחן שהוא באזהרה לחוד כשאר דם האיברים וכדמסקינן התם בבריית' מיתבי דם הכליות ודם הטחול ודם הלב דם האברים הרי אילו בלא תעשה ומתרץ ההוא בדם דאתי ללב מעלמ' כי קאמר רב דענוש כרת בדם הלב עצמו ומפרש התלמוד מהיכא אתי דם ללב מעלמא א"ר זירא בשעת יציאת נשמה דם משריף שרף פי' מדם האברי' וכ' בסמ"ג למסקנת גירסא זו דם הלב עצמו בכרת ודם הכנוס בתוכו בלאו ואני קבלתי הגירס' להיפך שדם הלב עצמו בלאו כמו דם הטחול והכליות שמדבר בדם של עצמם ודם הכנוס בתוך הלב בשעת יציאת נשמה משריף שריף מדם הנפרש וכ"כ הרב ר"א ממי"ץ ע"כ ומאחר שאין לנו הכרע בגירס' יש לנו לחוש כשני הפירושי' שבכל גוונא איכא חשש עונש כרת והרשב"א בחידושיו מתוך קושיות אלו פי' בע"א וז"ל א"ו במליחה קא מבעיא ליה וה"ק בעי מנייהו כבדא מלוחה מה אתון ביה בקדירה מינפק כולי דם ממליחה כשאר בשר או לא כיון דאיכא דם טפי לא סגי במליחה אלא בעי קריעה ומליחה והשתא מייתי ראייה שפיר ר' זריקא מדאייתו קמייהו קניא בקיפיה דהא חזו לי' לכבדא דהוה שלים אלמא לא בעי קריעה אלא במליחה סגי כשאר בשר ובקדירה הוי והא דא"ל ר"ז רב אמי שלקי ליה ואכיל במליחה קאמר וא"ל אביי למיס' נפשה ל"מ לי כלומר דכבד פולט הוא בשפע ומתוך טרדתו לפלוט אינו בולע ואפילו אינו נמלח נמי לא אסר נפשיה והא דמקש' עלה ממתני' דתרומות ואמרינן למיסר נפשיה מ"ט לא תיבעי לך דתנן וכו' ופריך דלמא התם כבדא דאיסורא ה"ה דהוי מצי לשנויי ליה דילמא התם בשלא נמלח אלא דלא בעי לאוקמי' בהכי דאי בלא נמל' מאי קמ"ל פשיט' דאוסרת דלא גרוע משאר בשר ומיהו תימא לי דמהא דרבי אמי דשלקי ליה וודאי איכא למישמע דיוצא מידי דמו לגמרי במליחה דודאי ר"ס במליחה בעי מיני' מר' זריקא כדקא"ל אביי למיבעי מינייהו וכי מהדר ליה ר' אמי נפשוט מיניה דיוצא לגמרי מידי דמו במליחה דא"ל אמאי שלקי ליה בקדירה במליחה לבד והא חוזר ובולע הוא דם שנפלט ממנו ואי משו' דאינה נאסר' אמאי מלחי ליה כלל א"ו מדמלחי ליה ושלקי ש"מ דיוצא הוא לגמרי מידי דמו בכך וי"ל דילמא הא דמלחי ליה משום גזירה אטו בשר דעלמא דאי שלק ליה בלא מליחה אתי למישלק שאר בשר בלא מליחה אבל למיגזר משום דאתי לבשולי בהדי בשר לא גזרינן והלכך אע"ג דבהדי בשר אסור בהדי נפשה לא גזרינן דכולי האי לא גזרינן הכי הוה משמע ליה לאביי בעובדא דר' אמי כנ"ל ע"כ גם זה לא נראה בעיני דבגמרא לא אדכר קריעה כלל לא בתחילת הבעיי' ולא בסוף הבעייא וגם מתחילה דאמר אנא שלקי ליה לר' אמי ואכיל לה לא הזכיר אי הוה בלא קריעה או בקריעה ולא אשכחן שום רמז בהאי סוגיא מעניין הקריעה כ"א בסוף הסוגי' דלקמן קרעוה ש"ו כו' גם פשיט' הוא בעיני שצריך קריעה לכתחילה מפני דם הסמפונת שהוא בעין כדלקמן גם ק"ל על דבריו במ"ש דלא אוקי בלא נמלח משום דק"ל פשיטא כו' א"כ איך מוקי ליה כבדא דאיסורה מכ"ש דקשה פשיטא שאוסרת מאי אית לך למימר משום אינה נאסרת קתני ה"נ קתני אוסרת משום אינה נאסרת ורש"י פירש דכל השמועה איירי בנמלחה ואפ"ה מספקא ליה מאחר שיש בו רוב דם שמא אין כח במלח להפליט כל הדם וכשהו' מבשלו חוזר ונבלע בתוכו ומ"מ אף לפי' רש"י יש להקשו' מאי דפריך למיסר חבירתה נמי לא תיבעי לך דתנן אוסרת כו' נוקי לה בלא נמלחה ומ"ה אוסרת ומה שתירצו התו' והרא"ש משום דמשמע ליה דאיירי במליחה כדרך מבשלי בשר וזה התירוץ היה מספיק למי שהיה שואל מנ"ל לאוקמיה בנמלחה ולא בלא נמלחה אבל זה לא יתכן שיקשה לו ויאמר מ"ש למיסר נפשה דלא קא מיבעי' לך כו' שנא ושנא למיסר נפשה איתא להדיא במשנה שאינ' נאסרת ואוס' אינו מוכח כלל דאיירי בנמלחה כסתם מבשלי בשר ועוד דאי מכח סתמא פריך דסתמא דמילתא איירי בנמלח כדרך מבשלי בשר א"כ אמאי דחי ואמר דילמא בכבדא דאיסורא מכ"ש דנימא דסתמ' דמילתא איירי בכבד הכשרה כדרך שאר מבשלי בשר ומשום דמא וא"ל דרש"י ס"ל דבע"כ לא איירי בלא נמלחה דאי לא נמלחה לא עדיף משאר בשר שנאסר אם נתבשל בלא מליח' ז"א דהכ' כשדח' ואוקי בכבדא דאסורא אפ"ה אינה נאסרת אם נתבש' טרפה עמה לפי שפולטת ואינה בולעת כ"ש לעניין מליחה והפי' המחוור בעיני דאביי דקאמר כבדא מה אתין ביה סתמא קא מבעי ליה בין נמלחה ובין לא נמלחה כי בכבד שיש בה רוב דם מליחה לא מעלה ולא מוריד גם טבע הכבד אינ' במליחה כמ"ש האגודה שטבע הכבד שנרקב כשמשהין במליח' ומ"ה קא מיבעי ליה אי שרי לבשולי עם בשר ולומר שדם כבד התיר לנו והא דאמרינן דם כבד דאורייתא כשהו' בעין אבל היכא דליכא בעין אפילו מדרבנן שרי שהרי בלא"ה כולי דם ומ"ה אינו אוס' כלל או נימא שאוס' מדרבנן אפי' במליח' לפי שפולט' לעולם דם ומ"מ בפני עצמו שרי בין נמלחה בין לא נמלחה לפי שפולטת ואינה בולעת ורב ספרא הבין מתחילה בעיי' זו בכב' שנתבשל' בפני עצמה אי שרי אי אסור בין נמלחה בין לא נמלחה כדפרישי' ומאחר דלא נפשטא הבעי' א"כ בין נמלחה ובין לא נמלחה בפני עצמה שרי אבל אוסרת המתבשל עמה אפילו נמלחה והיכא שחולטת ברותחין או בחומץ שרי ואפילו שלוקה נמי שרי כר"י ב"נ דאמר הכבד אוסרת ואינה נאסרת כמתניתין דתרומה והלכה כוותיה דהא תלמודא מייתי לדבריו בל' סתמא דתנן הכבד אוסר' ואינה נאסרת ור"נ נמי אמר גאמו לשבא ואי לאו דקים ליה בלי ספיקא דכך הלכ' לא היה מצוה להיות כופה אותו לאכול דבר הנראה בעיניו לאיסור בפרט מאחר דפליגי בו תנאי ואפי' מתובלת נראה דשרי ולא כמ"ש הר"ן וז"ל ר"י בנו של ר"י ב"ב אמר מתובלת אוסר' ונאסר' שלוקה אוסר' ונאסר' כלו' מתובל' מפני שהתבלין מרככין אותה ובולע ושלוקה הרבה לפי שאחר שנגמר' פליטת' חוזרת ובולעת וה"ק ליה ר"י לת"ק כשם שמתובל' אוסרת ונאסרת דהא ודאי את גופך מודית כך שלוקה אוסרת ונאסרת ומ"ה פלגינהו ר' ישמעאל בתרתי ולא ערבינהו למיתני מתובלת או שלוק' אוסרת ונאס' ומשמ' דק"ל דשלוקה אינה נאסרת דהא ר"נ הכי ס"ל ועביד עובדא ולרב בר שבא דלא אכיל לא חיישינן ור"י ב"נ נמי סתמא קתני אוסרת ואינה נאסר' ומשמע אפילו בשלוקה ומיהו במתובלת לכ"ע נאסרת וכדכתיבנא ע"כ ותמיהני לבנות יסוד על דקדוק זה דא"ל מאחר שהתנא שלפניו לא הזכיר מתובלת ושלוקה אלא דרך כלל אמר אינה נאסרת לעולם ועל זה השיב לו ר"י דרך משא ומתן מתובלת שהתבלין מרככין אותה מדוע אינה נאסרת אלא בוודאי אוסרת ונאסרת וכן שלוקה כה"ג אוסרת ונאסרת והלכה כת"ק וכר"י ב"נ שאמ' סתמא לעולם אינה נאסרת וכת' הר"יף וסוגיא דשמעת' דאי חלטא ליה בחלא או ברותחי' שרי ואפילו קופיה לגיו אלא מיהו שדרו ממתיבת' דהאידנ' לא בקיאינן בחליטה וספק איסור' לחומר' ולא שרי למיכל כבדא שליקא אלא היכא דטוו ליה מעיקרא ושלקו ליה בתר הכי אבל אי שלקי ליה מעיקרא אסור וכן המנהג בכל ישראל וכ' הרא"ש ומ"ש רי"ף ז"ל זה הלשון דלא שרי למיכל כבדא שליקא לא שבא לאסרו אם נעשה כך דמסתמ' הלכ' כמתניתין דתרומו' וכר"י בן נורי דכבד אוסרת ואינה נאסר' ולא מפליג בין שלקו למבושלת וכן ר' אמי שלקי ליה ואכל אלא אמנהג' דשדרו ממתיבת' קאי ולא שרי לכתחילה למיעבד הכי ע"כ וכן כתב הרש"בא בחידושיו בשם הרמב"ן וז"ל ולא החמירו הגאוני' לבשלו בלא צלייה אלא לכתחילה אבל לאסו' אחרים בדיעבד לא וחששת אחרוני' היא שמא לא יקרעוהו יפה וחתוכי' לתחת כדי שיעור זמן מליחתו ובחשש' אחרוני' אין מדקדקי' בה להחמיר בדיעב' אלא להקל דהתורה חסה על ממונן של ישראל ע"כ והר"ן הביא נמי דבריו וכתב ותמיהני לפי דבריו נהי דלא בקיאינן בחליטה בקריעה ומליח' ודאי בקיאינן דהא אומצא דאסמיק בחתיכה ומליחה שרי ולא מצינו שאסרוה הגאוני' ז"ל ואף בכבד נמי לא שדרו ממתיבת' אלא דלא בקיאים בחליטה וא"כ למה כת' הרב אלפסי ז"ל דלא שרי למיכל אלא היכי דטוו מעיקרא ע"כ ובא ליישב דהרי"ף פסק כרבנן דפליגי עליה דר"י בן נורי וכל מ"ש כאן אליבא דר"י בן נורי הוא והלכתא כרבנן דפליגי עליה כמ"ש הרמב"ם בתרומו' להדי' ול"נ כלל שעלה זה על דעת הרי"ף ולא ה"ל לפירושי אלא נרא' מאחר דהבעיי' דתלמוד' לא נפשט אי אוסרת אחר' בקדירה והך בעייא איירי אפילו במליחה וקריעה כדינ' ולא כמ"ש הרשב"א והוא דבלא קריעה איירי אבל במליחה וקריעה שרי אלא אומר אני לא עלה בדעת אביי לשאול אלא אי אוסר' אחרת אפי' עבדי לה כדינ' מליחה וקריעה ואי שרי אפי' בלא מליחה שריא בדיעבד אבל לכתחילה בוודאי עבדינן לה מליחה וקריעה כדלקמן וא"כ מאח' שאין לבשל' כלל עם בשר מאח' דהבעיי' לא נפשט' דאפש' דאוסר' וא"כ אפי' היא בפני עצמה מ"מ אוסר' הרוטב והקדירה א"כ גזרו שלא לבשל כלל כמו שגזרו גבי כחל פן יבא לבשל אחר כך בקדירה ויבא לבשל נמי עם בשר וכמ"ש הסמ"ג על הא דשדרו ממתיבת' שלא לבשל שם כחל ומהשתא אני אומר שאם בשלו הכבד עם בשר אפי' אחר מליחה וקריעה אוסר' הכל מספק עד ס' ולכאורה נראה שאף הכב' נאסרת שהרי שאר הבשר שנאסרה נ"נ ושוב אוסרת כבד כפי מה שפי' הסמ"ג דלצדדי' קתני וכדעת הר"ן שהבאתי לעיל אכן נראה שאפילו נעשית חתיכה האחרת נבילה מ מ"מ אין הנאסר יכול לאסור במקום שאין האיסו' יכול לילך לשם וא"כ הדם שבתוך הנאסר אין יכול לאסור הכבד משום דם שהרי טרודה היא לפלוט ואין בולע כלל דם אין לומר שיבלע מבש' נבילה ממש ודומה לזה כתבתי לעיל בסוף סי' מ"ח ומ"ש האחרוני' דבדיעבד שרי כר"ת יפה כתב מהררא"י בשערי' שלו וז"ל ואם עשו בדיעבד כר"ת ש"ד פי' שכבר הור' המור' כך לא מהדרינן מהוראתו אבל מורין הלכ' למעשה כפי' רש"י ואע"פ שנעשה המעשה אסרינן כך קבלתי וכן משמע לישנ' דסמ"ג שכתב ואי אשתלי ועבי' כר"ת עב' ע"כ ובימי חורפי הייתי משתומם עליו למה פי' כך לולי קבלתו היה נראה לפרש כפשוטו כי בי"ד משמע דקאי על המעש' שאם בשלו בקדירה אחר מליחה שכשר בדיעבד אכן עתה אני רואה שיפה כ' ויפה קבל שאין להתיר בדיעבד כי פי' ר"ת רחוק הוא כאשר כבר כתבתי ורוב הגדולים חולקי' עליו אבל נתבשלת בפני עצמה שרי בדיעבד כדפיר' דאין חולק בין נמלחה ללא נמלחה וכ"נ שאף לפי' רש"י שרי אפילו לא נמלחה דאפי' מבשר טריפה אמרינן דטרודה לפלוט ואינה בולעת כ"ש מדם של עצמ' ואף לאותן שחולקי' על פי' זה ופי' שהיא שפיר נאסרת מנבילה שעמה דמסרי' סריך וגם עינינו רוא' שבולעת משמנונית אבל מדם של עצמה בוודאי אין בולעת לכ"ע ואף שמהרא"י כ' בשערי' שלו וז"ל ומיהו אין לבשל הכבד כלל כ"א לאחר צלייה גמורה וכבר נהגו לאיסו' אפי' בדיעבד משו' דאין אנו בקיאין במתי שקירין שליקה ואף כי הרמב"ם אסר בדיעבד ע"כ פי' לדבריו מאחר דאיכא תנא דאסר שלוקה כשמבושלת הרבה ואנו אין יודעין מתי קרוי שלוק' ומ"ה אסרינן והוא מדברי הסמ"ק וכל זה אליבא דברי הרמב"ם דס"ל כרבנן דר"י בן נורי ומ"ה אוסר בשלוקה אבל כבר כת' דליתא לדבריו וכל הגדולים קדמאי ובתראי פסקו כר"י ב"נ אבל מ"מ קשה מאחר שאוסר הרוטב אם אין בה ס' כדפרשי' א"כ אמאי לא נאסרה הכבד משמנונית הרוטב שבלעה מכבד לפי דעת רבותינו שכתבתי לעיל דשמנונית שפיר בלעה ולפי מ"ש לקמן בסימן ע"ה דאין הנאסר נאסר במקום שאין האיסור יכול לילך שם אפילו הוא שומן א"כ ה"נ לק"מ אבל מ"מ צריך להדיח אותה מן הרוטב שהרי הרוטב נאסרה ומה"רם פסק בת"ח שלו לאיסור אפילו בדיעבד בלא נמלחה וכך הייתי פוסק בימי חורפי קודם שירדתי לעומק הלכה של כבדא כאשר ת"ל דקדקתי היטב ולפי מה שכתבנו אם נתבשל' עם שאר בשר אוסר אפילו בדיעב' כתב ש"ד וז"ל ואם הכב' נדבק בעוף ונתבשל עם הכבד שלם אסור כל העוף שאי' בעוף ששים כנגד הכבד שלו ונעשה כל העוף חתיכה דאיסורא וצריך ס' מן הרוטב ומן הבשר של היתר לבטל כל העוף ואם אין הכבד שלם אלא חתיכה של כבד דבוק בעוף ובעוף עצמו ס' העוף מבטלו ולא נעשית חתיכת איסור ומותר דהוי כמו טיפת חלב שנפל על חתיכת בשר בקדירה דאמרינן אם יש בה ס' בחתיכה מבטלת ואינה נ"נ אבל כשכבד כולה שלם צריך ס' כנגד כל העוף וראייה מירך שנתבשל בה ג"ה דאי יש בה בנ"ט אסור אבל אם הכבד נפרד מן העוף בכולה קדירה משערינן ובטל בס' ואם מקצת מחובר בחתיכת עוף החתיכה עצמה נ"נ אם אין בה ס' לבטל כל אותה החתיכה ע"כ והא דמסיק בסוגיא דצריך קריעה ש"ו ושיהא חתוכה לתחת פי' רש"י דלצלי איירי שיהא חתוכה למטה כשיתנהו בתנור לצלות כדי שיזוב הדם וכתבו התו' וחתוכה לתחת לבשלו בקדירה אחר צלייתו או מליחה דאי לאוכלו צלי למה לי חתוכה דמה שפולט שריק ונפל ומה שלא נפלט הוי דם האברים שלא פי' ושרי וכו' ובה"ג כתב האי מאן דמצלי כבדא בשלומיא צריך לחתוכיה עד דכבכ"פ ע"ש בתו' דף קי"א ע"א ע"כ וכן באשר"י אלא שכתב או לבשל לאחר מליחתו כר"ת ותימא הלא אף לרש"י משכחת וכגון לבשולי בפני עצמה ומה שהקשו הם על פירש"י כן הקשה הרשב"א בשם הרמב"ן גם הר"ז הלוי והראב"ד כולם ס"ל דלצלי לא בעי קריעה כמו אומצא דאסמיק דשרי בכל עניין גם פ' שכ"ד הרי"ף וראייה לדבר שהרי לא הבי' המימר' בהלכותיו וא"כ הוא דאפי' לצלי בעינן קריעת ש"ו וחיתוכ' לתחת ה"ל למיכתבה אלא ש"מ לקדיר' איתמר והשתא תקנו רבנן רבותא דלא לאכלה בקדירה אלא בתר צלייה מ"ה לא אצטריך למיכתב דכל צלי לא בעי חתוכה כלל ש"מ ע"כ אכן בתוך דבריו כ' שהרמב"ן גופא הביא דברי ה"ג דאף לצלי בעי קריעה ומאחר שכולן הביאו דברי ה"ג אין לסור מדבריהם בפרט מאחר שנתנו טעם לדבריהם משום דם בסמפונות שהו' בעין וכנוס משא"כ באומצא דאסמיק אפי' נצרר הדם מ"מ נתקשה בבשר משא"כ בדם הכנוס ומה שאמרו אבל טחלא שומנא בעלמא אין פירש מותר' בלא מליחה לפי סוגיות ר"ת אלא בעי מליחה לכ"ע כשאר בשר אלא דלא בעי קריעה והקשו בישיבה מאחר דליכא סמפונות בטחול כאשר עינינו רואות וכמ"ש בתו' א"כ למה יצטרך לקריעה ונראה בעיני לפי שהכבד עיקר דם דסמפונות וכבד גופא אעפ"י שהיא כולה דם מ"מ מתלבנת אחר צליית' אבל טחול אפילו אחר צליית' ובישולה לעולם נרגש בה אדמומית וה"א שתבעי קריעה שהרי אין לה סמפונות אלא הכל מיבלע בתוכה ע"כ אמר לא בעי קריעה אפי' לקדירה כי האדמומית שבה שומנא בעלמא הוא ומה שהאידנא אין נוהגין לקרוע ש"ו ושיהא החיתוך למטה לצד האש לא יפה הם עושים אף שכ' הטי"ד בשם העיטור נוהגין בצרפת לנוקבו בסכין ומנהגינו אין לנו אלא נקיבות השפוד ובכבד של עוף בלא שום חיתוך אלא ע"ג גחלים ויפה הוא לנוקבו בסכין לחומרא ע"כ ומהרא"י נמי כתב בשערים שלו וז"ל והנשים בארצנו אין רגילות לקורעה ש"ו אפילו כשרוצים לבשלה אח"כ ואפש' סמכו אמה שרגילין בכל פעם כשרוצין לצלות הכבד חותכין ממנה הגידי' והקנוקנות באותו צד שהמר' תלויה וחותכין מבשר הכבד עמהם ואפשר לדם לצאת דרך אותו החיתוך ומהני הך מילת' כנקיבת קוץ ותחיבת קסם שנהגו בו העולם ויראה דהוי נהגו הכי אפילו לבשלו אח"כ מדקאמר עלה בא"ז וכן נוהג ר"י לקרוע ש"ו ובט"ור כתב בשם ר"י דלאוכלה צלי לא בעי מידי ע"כ:
56 פי' לדבריו דבא"ז כ' בזה"ל ותימא שנהגו העולם שלא לקורעו אלא תוחבין בו ונוקבין בו נקבים דקים וכתב ר"י שי"ר ליאו"ן שאין לשנו' ממשמעו' הלכה וכן היה נוהג ר"י לקורעו ש"ו ע"כ והשת' מדקד' שפיר דמה שהיו נוהגין שלא לקרעו אלא לתחו' בו איירי בלצלותו כדי לבשלו אח"כ דאי לצלותו לחודא היה נוהג ר"י לקורעו שהרי כ' הטו"ר בסי' ע"ג בשם ר"י שאין קריעה לצלי מ"מ אין זה ראייה להתיר בלא קריעה ומליחה שהרי ר"י הוא בעל התו' שכ' שא"צ קריעה לצלי ומ"מ הביא דברי ה"ג שכתבו דאף לצלי לחוד בעי קריעה ש"ו גם המנהג שנהגו אין לו יסוד כי נתפש' המנהג לאותן שסברו שלצלי א"צ קריעה כדעת כמה רבוותא אלא שחומר' בעלמא עושין כן מ"ה מספיק להם נקיבת הסכין אבל לפי דברי ה"ג שכתב אף לצלי בעי קריעה ש"ו א"כ אין לשנו' ממשמעו' ההלכה וכמ"ש ר"י ש"יר ליאו"ן וכמו שנהג ר"י גם מ"ש העיטור שבכבד של עוף אפילו ע"ג גחלים לחו' שרי הכל לפי מנהגם שלא היה להם אלא נקיבת השפוד ובכבד של עוף אין דרך לצלותו בשפוד ע"כ הקילו בו אבל לפי בה שכתבתי שמנהג זה אינו נכון אלא לקורעו ש"ו אף בעוף בעי וכן נמצא כ' בשם ר' יונה שכתב להדיא דכבד דעוף נמי בעי קריעה ש"ו וכתב דכבד דעוף שהוא חלוק לשנים צריך לחתוך כל חלק מהם ש"ו ע"כ נראה שאין להקל בזה ומה שהנשים עושות בחתיכת המרה אינו דומה כלל לקריעה ש"ו: