מקור חולין ח׳
1 אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. וְהָאִיכָּא צְדָדִין? בֵּית הַשְּׁחִיטָה מִירְוָוח רָוַוח.
2 אִיבַּעְיָא לְהוּ: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, מִשּׁוּם שְׁחִין נִדּוֹן אוֹ מִשּׁוּם מִכְוָה נִדּוֹן?
3 לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ – לְכִדְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה מְטַמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, בִּשְׁנֵי סִימָנִין – בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִסְיוֹן, וְלָמָּה חִלְּקָן הַכָּתוּב? לוֹמַר שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.
4 וְתַנְיָא: אֵיזֶהוּ שְׁחִין וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? לָקָה בְּעֵץ, בְּאֶבֶן, בְּגֶפֶת, בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא, וּבְכׇל דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי אֲבָר מֵעִיקָּרוֹ – זֶהוּ שְׁחִין. וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? נִכְוָה בְּגַחֶלֶת, בְּרֶמֶץ, בְּסִיד רוֹתֵחַ, בְּגִפְסִיס רוֹתֵחַ, וּבְכׇל דָּבָר הַבָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי חַמֵּי הָאוּר – זוֹ הִיא מִכְוָה.
5 וְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה, אִם שְׁחִין קוֹדֵם לַמִּכְוָה – בִּטֵּל מִכְוָה אֶת הַשְּׁחִין, וְאִם מִכְוָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁחִין – בִּטֵּל שְׁחִין אֶת הַמִּכְוָה.
6 וְהָכָא, הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן דַּהֲוָה בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס שְׁחִין מֵעִיקָּרָא, וְלִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, וּנְפַק בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס אַחֵר.
7 מַאי חַבְטָא? קָדֵים וְאָתֵי הַבְלָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְחַבְטָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּמִכְוָה, וְלָא מִצְטָרְפִין; אוֹ דִלְמָא הַבְלָא קָדֵים, וְאָתֵי חַבְטָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְהַבְלָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּשְׁחִין, וּמִצְטָרֵף?
8 תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁירָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! חִדּוּד שָׁאנֵי.
9 תָּא שְׁמַע: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ – נִדּוֹן מִשּׁוּם מִכְוַת אֵשׁ, אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! הָתָם נָמֵי, דְּבַרְזֵייהּ מִיבְרָז, דְּהַיְינוּ חִדּוּד.
10 אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: סַכִּין שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר. מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ – מְקַלְקֵל הוּא, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר – מְתַקֵּן הוּא.
11 אָמַר רָבָא: פְּעָמִים שֶׁהַשּׁוֹחֵט אָסוּר – בִּמְסוּכֶּנֶת, וּמְחַתֵּךְ מוּתָּר – בְּאַטְמֵי דְּקָיְימָן לְקוּרְבָּנָא.
12 וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם שַׁמְנוּנִית דְּאִיסּוּרָא!
13 בַּחֲדָשָׁה.
14 חֲדָשָׁה, בֵּין לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּין לְרַבִּי עֲקִיבָא, מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה אֵינָן אֲסוּרִין עַד שֶׁיֵּעָבֵדוּ! אִיבָּעֵית אֵימָא, דִּפְסַק בֵּיהּ גְּוָוזָא לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאִיבָּעֵית אֵימָא, בִּישָׁנָה שֶׁלִּיבְּנָהּ בָּאוּר.
15 אִתְּמַר: הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין שֶׁל גּוֹיִם, רַב אָמַר: קוֹלֵף, וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: מֵדִיחַ. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן, וּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ.
16 לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ הוּא; מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – שַׁפִּיר, וּמַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – אַיְּידֵי דִּטְרִידִי סִימָנִין לְאַפּוֹקֵי דָּם לָא בָּלְעִי.
17 אִיכָּא דְּאָמְרִי, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן. מַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – שַׁפִּיר, מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – אַגַּב דּוּחְקָא דְסַכִּינָא בָּלַע.
18 סַכִּין טְרֵיפָה, פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: בְּחַמִּין, וְחַד אָמַר: בְּצוֹנֵן, וְהִלְכְתָא: אֲפִילּוּ בְּצוֹנֵן, וְאִי אִיכָּא בְּלִיתָא דִּפְרָסָא לְמִיכְפְּרֵיהּ, לָא צְרִיךְ.
19 וּלְמַאן דְּאָמַר בְּחַמִּין, מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּקָא בָלְעָה אִיסּוּרָא? דְּהֶיתֵּירָא נָמֵי בָּלְעָה אֵבֶר מִן הַחַי! אֵימַת בָּלְעָה? לְכִי חָיְימָא. אֵימַת קָא חָיְימָא? לְכִי גָמְרָה שְׁחִיטָה, הָהִיא שַׁעְתָּא הֶיתֵּירָא הֲוָה.
20 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה סַכִּינִין, אַחַת שֶׁשּׁוֹחֵט בָּהּ, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ חֲלָבִים.
21 וְלִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וְלִיחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר, וַהֲדַר לִיחְתּוֹךְ בַּהּ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלַּף לֵיהּ! כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינְהוּ תְּרֵי – אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.
22 וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁל מַיִם, אֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים. וְנִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וּנְדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר וַהֲדַר נְדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יָדִיחַ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלְּפִי לֵיהּ? כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינֵּיהּ תַּרְתֵּי אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.
23 אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא: לָא לִיסְחוֹף אִינִישׁ כַּפְלֵי עִילָּוֵי בִּישְׂרָא, דְּדָאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּישְׂרָא.
24 אִי הָכִי, כִּי תְּרִיצִי נָמֵי דָּאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּשְׂרָא? קְרָמָא מַפְסֵיק מִתַּתַּאי! אִי הָכִי
פירוש ים של שלמה על חולין ח׳:ק׳
100 דין דבשר היה ועוף בחלב דאורייתא ובארנו דבשר בחלב אסור בין בבישול בין באכילה ואסור בהנאה ומן התורה אינו אסור באכילה אלא דרך בישול ומיהו מדרבנן אסור אפי' אינו דרך בישול וא' נשרה יום שלם או ע"י מליחה אסור מדרבנן ואסור בהנא' ובארנו דבש' בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה או בשר בהמה טמאה בחלב טהורה מותר לבשל ומותר בהנא' ובארנו דאיסור בשר בחלב ל"ש בחלב אמו ול"ש בחלב אחרת והמבשל שליל בחלב חייב וכן האוכלו והמבשל בחלב שחוטה או בשר שבשל בחלב של זכר בכולן פטור ואין לוקין משום בשר בחלב ודם או שליא שבשלו בחלב פטור:
101 מתני המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו עובר בלא תעשה ופריך תלמודא הא אוכלו עובר בלא תעש' ש"מ בשר עוף בחלב דאורייתא אימא המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו בא לידי לא תעש' ואף דבגמרא דחיה כי משום דבתחילת פרקין בעי לאוקמי כולה מתני' ר' עקיב' אבל אין זה הכרח כדפרי' לשם וא"כ האי נמי דיחוי הוא אבל הלכה דבשר חיה ועוף בחלב דאורייתא ונחזור למשנה בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור לבשל ואסור בהנאה בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה בשר בהמה טמא' בחלב בהמה טהורה מותר לבשל ומות' בהנאה ר' עקיבא אומר חיה ועוף אינה מן התורה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו ג"פ פרט לחיה ועוף ובהמה טמאה רבי יוסי הגלילי אומר נאמר לא תאכלו כל נבלה ונאמר לא תבשל וגו' את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב עוף שהוא אסור משום נבלה יכול יהא אסור לבשל בחלב ת"ל בחלב אמו יצא עוף שאין לו חלב אם ואין הלכה כר' עקיבא ולא כר' יוסי הגלילי לפי מ"ש ומסיק אמר שמואל ג"פ כתוב גדי חד לרבות שאם בשל חלב בחלב וכן בשר נבלה בחלב ופליגי בה בסוגיא ר' אמי ורב אסי חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה ובמסקנ' הסוגיא אומר דלא פליגי דמ"ד לוקה על בשולו קאמר ומ"ד אינו לוקה באכילתו לפי שאין איסור חל על איסור והכי ק"ל דאין איסור חל על איסור היכא דליכא איסור כולל או מוסיף וחד לרבות את השליל וחד למעוטי בהמה טמאה אבל להוציא את הדם ולהוציא את השליא לא צריך קרא דדם לאו בשר נינהו ושליא פירשא בעלמא גם מכאן ראייה דאין הלכה כר' עקיבא דהא שמואל לא ממעט אלא בהמה טמאה ולא חיה ועוף אלא כמו שאמרינן בברייתא דבכלל גדי נכלל ולד השור ולד העז עד שיפרוט ויאמר גדי העזי' ולא נאמר גדי בחלב אמו אלא שדיבר הכתוב בהוה א"כ ה"ה נמי לחיה ועוף שהרי אף הן בשר ועוד דרשינן בחלב אמו ג' פעמים בחלב אמו ולא בחלב זכר אם נשתנה הוא והיו לו דדין בחלב אמו ולא בחלב שחוטה שאינה ראויה להיות אם בחלב אמו ולא בחלב טמאה ואין לי אלא בחלב אמו גדי בחלב פרה ורחל מניין ת"ל בחלב אמו דמאח' שכתו' באחד מהן בחלב אמו היה יכול לכתוב בשנים האחרים באמו והייתי יודע שר"ל בחלב אמו היא עצמה בחלבה מנין ת"ל בחלב אמו וכתב הסמ"ג כל הדברי' שנאמרו בתורה שבעל פה נמסרו והסמיכום על המקרא ועיקר המקרא דרשינן ג"פ לא תבשל אחד לאיסור אכילה ואחד לאסור בישול ואחר לאיסור הנאה וכתב הטור מדברי הרשב"א שנכתב אכילה בלשון בישול להודיע דלא חייב משום איסור בשר בחלב אלא אחר בישול ומ"ה אמרינן בשר בחלב חידוש הוא דאילו תרו ליה כולא יומא בחלב' שרי פי' מדאורייתא אבל מדרבנן אסירי בכל עניין והרמב"ם כתב וז"ל שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול כלומר אף בישולו אסור ואין צריך לומר אכילתו כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שכתב בת הבת והוא תפס מדרש דויקרא רבא ושתיהן אמת דבודאי סמך הכתוב באיסור אכילה אאיסור בישול אבל מ"מ צ"ל אמאי לא כתב לא תאכל גדי בחלב אמו אלא לאשמועינן דאינו נאסר אלא דרך בישול וכתב בא"ז יש להסתפק בשר בחלב שאמרו חכמים כגון ששהה בצונן יותר מיום א' או ע"י מליחה אסרוהו בהנא' אם לאו והמתיר בהנא' אין מוחין בידו כל כמה דלא אשכחן ראיי' לאיסור' כ"כ המר' והרמב"ם כתב להדיא דשרי בהנאה ובבישול כל אותן שהן דרבנן ולא נהיר' דלא מצינו שחלקו חכמים בדבריה' כ"א ביין נסך שאסרו איזה נגיעה בשתייה ואיזו נגיעה בהנאה כפי אשר נמנו עליו בתחלה וקבעו כך איסורא אבל בשאר איסורא דרבנן אין לחלק ומ"ה לא מחלקינן באיסור חמץ בין דאורייתא ודרבנן ועוד מאחר דבשאר דוכתין חשבינן שרייה כבישול וכן מליחה אלא דגזירת הכתוב הוא דגבי בשר בחלב שרי משום דדרך בישול אסרה תורה ואפ"ה אסרו רבנן ולא חילקו בין בשר בחלב לשאר איסורים וא"כ חוזר לדוכתא והוי כאלו נתבשל ואסור בהנאה אבל מ"מ אני מורה שמותר לבשל בשר בהמה טהורה בחלב של טמאה או איפכא וליהנות הימנו שהרי לא גזרו עליו חכמי' מידי שכבר אסורה באכילה: