מקור חולין ז׳
1 אֶלָּא מָקוֹם הִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ, אַף אֲנִי מָקוֹם הִנִּיחוּ לִי אֲבוֹתַי לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ.
2 מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁאָמַר דְּבַר הֲלָכָה, שֶׁאֵין מְזִיחִין אוֹתוֹ, וְאָמְרִי לָהּ: אֵין מַזְנִיחִין אוֹתוֹ, וְאָמְרִי לָהּ: אֵין מַזְחִיחִין אוֹתוֹ.
3 מַאן דְּאָמַר ״מְזִיחִין״ – כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן״, וּמַאן דְּאָמַר ״אֵין מַזְנִיחִין״ – דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם ה׳״, וּמַאן דְּאָמַר ״מַזְחִיחִין״ – דִּתְנַן: מִשֶּׁרַבּוּ זְחוּחֵי הַלֵּב רַבּוּ מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל.
4 מַתְקֵיף לַהּ יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּבֵית שְׁאָן לָאו מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא? וְהָכְתִיב: ״וְלֹא הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה אֶת בֵּית שְׁאָן וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת תַּעְנַךְ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ״!
5 אִישְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים, מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ: הַרְבֵּה כְּרַכִּים כְּבָשׁוּם עוֹלֵי מִצְרַיִם, וְלֹא כְּבָשׁוּם עוֹלֵי בָּבֶל.
6 וְקָסָבַר: קְדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִדְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קִדְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא, וְהִנִּיחוּם כְּדֵי שֶׁיִּסְמְכוּ עֲלֵיהֶן עֲנִיִּים בַּשְּׁבִיעִית.
7 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: וְהָא רַבִּי מֵאִיר עָלֶה בְּעָלְמָא הוּא דְּאָכֵיל! אֲמַר לֵיהּ: מֵאֲגוּדָּה אַכְלֵיהּ, וּתְנַן: יָרָק הַנֶּאֱגָד מִשֶּׁיֵּאָגֵד.
8 וְדִלְמָא לָאו אַדַּעְתֵּיהּ? הַשְׁתָּא, בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָן, צַדִּיקִים עַצְמָן לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!
9 וְדִלְמָא עִישֵּׂר עֲלֵיהֶם מִמָּקוֹם אַחֵר? לֹא נֶחְשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף. וְדִלְמָא נָתַן עֵינָיו בְּצַד זֶה וְאָכַל בְּצַד אַחֵר? אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי מַאן גַּבְרָא רַבָּה קָמַסְהֵיד עֲלֵיהּ.
10 מַאי בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים? דְּרַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר הֲוָה קָאָזֵיל לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִין, פְּגַע בֵּיהּ בְּגִינַּאי נַהֲרָא.
11 אֲמַר לֵיהּ: גִּינַּאי, חֲלוֹק לִי מֵימֶךָ וְאֶעֱבוֹר בָּךְ! אֲמַר לֵיהּ: אַתָּה הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנֶךָ וַאֲנִי הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנִי, אַתָּה סָפֵק עוֹשֶׂה סָפֵק אִי אַתָּה עוֹשֶׂה, אֲנִי וַדַּאי עוֹשֶׂה. אֲמַר לֵיהּ: אִם אִי אַתָּה חוֹלֵק גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ בְּךָ מַיִם לְעוֹלָם. חֲלַק לֵיהּ.
12 הֲוָה הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה דָּארֵי חִיטֵּי לְפִיסְחָא, אֲמַר לֵיהּ חֲלוֹק לֵיהּ נָמֵי לְהַאי, דִּבְמִצְוָה עָסֵיק. חֲלַק לֵיהּ. הֲוָה הָהוּא טַיָּיעָא דִּלְוָוה בַּהֲדַיְיהוּ, אֲמַר לֵיהּ חֲלוֹק לֵיהּ נָמֵי לְהַאי, דְּלָא לֵימָא: ״כָּךְ עוֹשִׂים לִבְנֵי לְוִיָּה״, חֲלַק לֵיהּ.
13 אָמַר רַב יוֹסֵף: כַּמָּה נְפִישׁ גַּבְרָא מִמֹּשֶׁה וְשִׁתִּין רִבְּוָון, דְּאִילּוּ הָתָם חַד זִימְנָא, וְהָכָא תְּלָתָא זִימְנִין. וְדִלְמָא הָכָא נָמֵי חֲדָא זִימְנָא? אֶלָּא כְּמֹשֶׁה וְשִׁתִּין רִבְּוָון.
14 אִקְּלַע לְהָהוּא אוּשְׁפִּיזָא, רְמוֹ לֵיהּ שְׂעָרֵי לְחַמְרֵיהּ, לָא אֲכַל.
15 חַבְטִינְהוּ, לָא אֲכַל. נַקְּרִינְהוּ, לָא אֲכַל. אֲמַר לְהוּ: דִּלְמָא לָא מְעַשְּׂרָן? עַשְּׂרִינְהוּ, וַאֲכַל. אָמַר: עֲנִיָּיה זוֹ הוֹלֶכֶת לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָהּ, וְאַתֶּם מַאֲכִילִין אוֹתָהּ טְבָלִים!
16 וּמִי מִיחַיְּיבָא? וְהָתְנַן: הַלּוֹקֵחַ לְזֶרַע, וְלִבְהֵמָה, וְקֶמַח לְעוֹרוֹת, וְשֶׁמֶן לַנֵּר, וְשֶׁמֶן לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים – פָּטוּר מֵהַדְּמַאי.
17 הָתָם הָא אִתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלְּקָחָן מִתְּחִלָּה לִבְהֵמָה, אֲבָל לְקָחָן מִתְּחִלָּה לְאָדָם וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶם לִבְהֵמָה – חַיָּיב לְעַשֵּׂר. וְהָתַנְיָא: הַלּוֹקֵחַ פֵּירוֹת מִן הַשּׁוּק לַאֲכִילָה וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לִבְהֵמָה – הֲרֵי זֶה לֹא יִתֵּן לֹא לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ וְלֹא לִפְנֵי בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ אֶלָּא אִם כֵּן עִישֵּׂר.
18 שְׁמַע רַבִּי, נְפַק לְאַפֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: רְצוֹנְךָ סְעוֹד אֶצְלִי? אָמַר לוֹ: הֵן. צָהֲבוּ פָּנָיו שֶׁל רַבִּי.
19 אָמַר לוֹ: כִּמְדוּמֶּה אַתָּה שֶׁמּוּדָּר הֲנָאָה מִיִּשְׂרָאֵל אֲנִי? יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים הֵן, יֵשׁ רוֹצֶה וְאֵין לוֹ, וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה, וּכְתִיב: ״אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תִּתְאָיו לְמַטְעַמֹּתָיו כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא אֱכוֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ״, וְאַתָּה רוֹצֶה וְיֵשׁ לְךָ.
20 מִיהָא הַשְׁתָּא מְסַרְהֵיבְנָא, דִּבְמִלְּתָא דְּמִצְוָה קָא טָרַחְנָא, כִּי הָדַרְנָא אָתֵינָא עָיֵילְנָא לְגַבָּךְ.
21 כִּי אֲתָא, אִיתְרְמִי עָל בְּהָהוּא פִּיתְחָא דַּהֲווֹ קָיְימִין בֵּיהּ כּוּדַנְיָיתָא חִוָּורָתָא, אָמַר: מַלְאַךְ הַמָּוֶת בְּבֵיתוֹ שֶׁל זֶה וַאֲנִי אֶסְעוֹד אֶצְלוֹ?
22 שְׁמַע רַבִּי נְפַק לְאַפֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מְזַבֵּנְינָא לְהוּ, אֲמַר לֵיהּ: ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״.
23 מַפְקַרְנָא לְהוּ, מַפְּשַׁתְּ הֶיזֵּקָא. עָקַרְנָא לְהוּ, אִיכָּא צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים. קָטֵילְנָא לְהוּ, אִיכָּא ״בַּל תַּשְׁחִית״.
24 הֲוָה קָא מְבַתֵּשׁ בֵּיהּ טוּבָא, גְּבַהּ טוּרָא בֵּינַיְיהוּ, בָּכָה רַבִּי וְאָמַר: מָה בְּחַיֵּיהֶן כָּךְ, בְּמִיתָתָן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָן יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי הֵם קוֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ הַגְּדוּד וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקׇם עַל רַגְלָיו״.
25 אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְדִילְמָא לְקַיּוֹמֵי בֵּיהּ בִּרְכְּתָא דְּאֵלִיָּהוּ, דִּכְתִיב: ״וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי״? אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, הַיְינוּ דְּתַנְיָא: עַל רַגְלָיו עָמַד, וּלְבֵיתוֹ לֹא הָלַךְ!
26 אֶלָּא בְּמָה אִיקַּיַּים? כִּדְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁרִיפֵּא צָרַעַת נַעֲמָן, שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּמֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל נָא תְהִי כַּמֵּת״.
27 אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן ״יֵמִים״ – שֶׁאֵימָתָם מוּטֶּלֶת עַל הַבְּרִיּוֹת, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מִיָּמַי לֹא שְׁאָלַנִי אָדָם עַל מַכַּת פִּרְדָּה לְבָנָה וְחָיָה. וְהָא קָחָזֵינָא דְּחָיֵי! אֵימָא: ״וְחָיָית״, וְהָא קָחָזֵינָא דְּמִיתַּסֵּי! דְּחִיוָּורָן רֵישׁ כַּרְעַיְיהוּ קָא אָמְרִינַן.
28 ״אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: וַאֲפִילּוּ כְּשָׁפִים. הָהִיא אִיתְּתָא דַּהֲוָת קָא מְהַדְּרָא לְמִישְׁקַל עַפְרָא מִתּוּתֵי כַּרְעֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, אֲמַר לַהּ: שְׁקוּלִי, לָא מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתִיךְ, ״אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ״ כְּתִיב. וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן כְּשָׁפִים – שֶׁמַּכְחִישִׁין פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה! שָׁאנֵי רַבִּי חֲנִינָא דִּנְפִישָׁא זְכוּתֵיהּ.
29 וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֵין אָדָם נוֹקֵף אֶצְבָּעוֹ מִלְּמַטָּה, אֶלָּא אִם כֵּן מַכְרִיזִין עָלָיו מִלְּמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵה׳ מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּוֹ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: דַּם נִיקּוּף מְרַצֶּה כְּדַם עוֹלָה. אָמַר רָבָא: בְּגוּדָל יָמִין, וּבְנִיקּוּף שֵׁנִי, וְהוּא דְּקָאָזֵיל לִדְבַר מִצְוָה.
30 אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר: מִיָּמָיו לֹא בָּצַע עַל פְּרוּסָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, וּמִיּוֹם שֶׁעָמַד עַל דַּעְתּוֹ לֹא נֶהֱנָה מִסְּעוּדַת אָבִיו.
פירוש ים של שלמה על חולין ז׳:מ״ה
45 דין חתיכה שנאסרה מחמת שבלעה איסור ממקום אחר אינה אוסרו' חברתה בלא רוטב אם הן חמות אבל מ"מ בצלייה או במליחה אסרו ודוקא שבלע איסור שאינה מפעפע אבל חתיכה שבלעה איסו' שומן אז אסו' שפיר בלא רוטב בחם לתוך חם לקר לתוך חם והחתיכ' שנאסר' מבשר בחלב אינו קרוי איסו' מחמת עצמו וג"כ אינו אוסר הברת' בלא רוטב אבל בשר בחלב גופא שנוגעי' זה בזה נאסרו יחד בנגיע' וחתיכ' שנאסרה מחמת דם אפי' מחמת דם עצמו אינו קרוי איסור מחמת עצמו ואפייה ג"כ אינה אוסרות חברתה בלי רוטב ומ"מ כלי בלוע מאיסור אוסר את דבר מאכל שבתוכו אבל מ"מ אין בלי אוסר כלי אחר אפי' נוגעות זו בזו חמות:
46 פסק מ"ש לעיל כל דבר שאין איסורו מחמת עצמו אין אוסר את חבירו בלא רוטב כ' בהג"הה סמ"ק וז"ל הר"י בן שניאור מאוויר"א אמר אע"ג דהלכה רווחת היא דאיסו' הנבלע אינו הולך מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אע"פ ששניהן חמין כדאמרינן גבי טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר ולא שייך דין חם לתוך חם אלא אגוף האיסו' כגון נבילה ה"מ בשר שיש לו מה לפלוט מגופו אז הבליע' אינו נפלט בלא רוטב דמשום היא גופא אין לחוש דלא אמרינן חנ"נ לענין לאסור אחרים אלא דווקא כשהאיסור האוסר יכול לילך שם אבל קערה שאין בה פליטה מגופא אז יוצא שפיר מה שבלע ע"כ מדבריו מוכח להדיא דאפי' גבי בשר בחלב אין אוסר בלא רוטב ולא חשיב גוף האיסור וכ"כ המר' ז ריש פ' כ"ה בשמעתת' דטיפת חלב שאפילו שניהן חמין ורותחין כשהן ביורה שאין אח' אוסר את חבירו וז"ל מהרא"י בשערים שלו משמע מהכא אפי' גבי בש' בחלב אמרינן כי האי סבר' ובי"ד לא כ"כ וגם תימ' לומ' כן דהא מסקינן דבשר משנאסר בחלב חשוב שורשו של איסור ודמי לחתיכת נבילה לפי שגם הבשר של היתר נעשה איסור גמור וא"כ אפי' לא ילך מחתיכה לחתיכה רק טעם מגוף הבשר אעפ"כ יאסר ויראה לתרץ קצת דוודאי בש' בחלב כל זמן שהוא מעור' מיקרי שורשו של איסור וגופו של איסור ואפי' הבשר בלא חלב כמו כלאי הבגדים שבזמן שחוט הפשתן מעורב בטלי' צמר אסו' להתכסות בכל הטלית אפי' באותו צד שאין חוט הפשתן בו אבל אם נחתך מן הטלית אותו צד שאין בו פשתן מותר אותו צד ה"נ קים להו רבנן שאין שום טעם הולך מחתיכה זו רק טעם בשר לחוד ולא שום חלב אלא א"כ ע"י רוטב והוי כאילו בא אליהו ז"ל וא"ל נתחתך מן הבשר זה חתיכ' קטנה שאין בה שום טעם חלב והרי שרי כההוא דכלאים וצ"ע ע"כ מצאתי בשערים שלו אבל בכתבים נשאל ע"ז ועמד בתימה ואין זה תימא כי קבלה שהשערים תיקן בסוף ימיו שוב מ"כ בדברי הרשב"א שכתב בד"א דאין חתיכה הנאסרה בבליע' אוסרות בלי רוטב כשבלע איסור שאינו מפעפע אבל בלע מן הדברים המפעפעים בטבען כגון שומן אוסרת חברתה בין בצלי בין נוגעות זו בזו חום בחום שהאיסור הבלוע בעצמו מפעפע ויוצא מחתיכה לחתיכה ע"כ וכ' עוד על זה בד"ה דברים אלו שאמרנו אפי' בבשר בחלב שהחלב אינו מפעפע ואף ע"פ שעשה החתיכה נבילה כמו שביארנו לא עשאוהו כנבילה. עצמה לדבר זה ע"כ וקרו' הן הדברים לדברי מהרא"י וכ' עוד מהרא"י בשערים שלו דק"ל כר"ב בהאי מילתא דאין חתיכה אוסרו' חברת' בלא רוטב אם אינה גוף האיסור ואע"ג דבהג"ה פ' כ"ה כ' דראבי"ה פליג אסברת דר"ב דכ' שומן של איסור הבלוע בקערה פולט בחתיכ' חמה שבתוכה אכן שמעתי שמהר"ם וא"ז מחלקין בדב' דודאי בכלי שאין בו טעם בגופו פולט טעם הבלוע בה אפי' בלא רוטב אבל חתיכה שיש בה טעם בגופ' אינה פולט רק אותה טעם ולא טעם הבלוע בה אא"כ ע"י הרוט' ואע"ג דבהג"ה אינו רוצ' לחלוק הכי וכ"מ קצת לקמן דב' קדרו' חמין שנוגעות זו בזו שהתירו המרדכי מטעם דר"ב כדאיתא התם מ"מ בע"כ צריכין לחלק הכי דאל"כ תקשה לר"ב בשם ר"י ההיא דדגי' שעלו בקער' וצנון שחתכו בסכין של גוים לחד פירושא דפירש"י דהסכין מקונח מ"מ המחמיר בכל זה תע"ב כי הרבה יש לדקדק עכ"ד וקשה לי הלא בע"כ ר"ב לא מחלק הכי דאל"כ למה מתיר המרדכי שתי קדרות כו' מטעם דר"ב ודוחק לומר שגם המרדכי לא דק וטעה בפסק הלכה להתיר האיסור וא"ל הא התם הוי גוף האיסור דהא בשר עם חלב הוי גוף האיסור ואוסר לכ"ע לפ"ז כדפרשתי ז"א מאחר שאין בלוע שם בכל שתי קדרות אלא מין היתר דכל חדא וחדא בפני נפשיה שריא א"כ לא עדיף מבליעת איסור שאינו אוסר בלא רוטב כ"ש במיני היתר שאינו אוסר לר"ב בלא רוטב ובודאי לפי ס"ד דהשתא כף של בשר אין אוסר מאכל חלב בלא רוטב ולא הוי גוף האיסור כ"א בשר וחלב עצמו שנוגעים זו בזו וא"ל אמאי לא שרי התם לכ"ע אפי' למאן דס"ל שכלי אוסר בלא רוטב מטעם שאין לה פליטה מגופה אבל לענין שאוסר הכלי מחתיכה שבלעה איסור בלא רוטב לא מצינו וא"כ אין קדיר' נאסר בבליעה בלא רוטב ואין זו קושיא דבודאי אין כף נאסר' מחתיכ' חמה שנאסרה בבליע' אבל גבי ב' קדרות של בשר וחלב דשניה' פלטי בלא רוטב א"כ ממילא בלעי בשר וחלב בהדדי ואסרי תרווייהו ונ"ל דאע"פ דמחלקין בין כלי לבשר היינו לענין שיפלוט מן הכלי אפי' בלא רוטב אבל שיבלע כלי מן הכלי דהכל בליעה ולומר שבליעה יבלע מן הבליעה פשיטא דמות' לר"ב שסובר בעלמא דאין איסור הבליע' אוסר בלא רוטב וכבר כתבנו זו לפסק הלכה דב' קדירות חמין בשר וחלב שנגעו זו בזו חמין דמות' ומ"מ נר' דוקא שתי בליעות בכלי' אח' או בב' כלים הוא דאין בליעה אוסרות בליעה אבל תבשיל כגון אורז או דוחן או דגי' שנבלע בהם בש' או חלב אם תחב בהן כף של בשר או חל' ב"י שפיר אוס' בליעה את המאכל וחשי' המאכל כאלו כולו בשר או חל' ונאסר עם הכף ומ"ש אח"כ ומ"מ המחמי' בכל זה תע"ב ואני איני רואה מקו' לחומרא כי רוב הגאונים תפסו כדברי ר"ב שכתב בשם ר"י שאין איסור בלוע הולך כ"א ע"י רוטב אפי' בבשר וחלב כמו שכתב ר"י בראייה ברורה בשמעתתה דטיפת חלב שלא ניער וכיס' אפי' בקדירה נאסרה אות' חתיכה ואינה אוסר' שאר החתיכות אפילו אותו חתיכה שאצלה שנגעו חמין זו בזו אע"ג דק"ל חם בתוך חם לד"ה אסו' א"ו אף באיסו' בשר וחלב לא אמרינן שאות' חתיכ' הנאסרת אוסר' חברת' בלי רוט' והטי"ד לא דק א"ל שנאמר מ"ש דבשר בחלב חשיב איסור מחמ' עצמו היינו בשר חם שנגע בגבינ' חם או פשדי"ט בפלאדי"ן וכל הדומה לזה חשיב איסור מחמת עצמו שהרי אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה כמ"ש ר' אפרים לקמן גבי חנ"נ גם לפי טעם שכ' הרשב"א ומהרא"י לעיל לא שייכה הכי ואף דאיכא לומ' דמתחילה לא נאס' בשר בחלב בלא רוטב דדרך בישול אסרה תורה ולא מה שקבל טעם זו שהרי בשר בחלב חידוש דאי תרו כולי יומא בחלבא שרי מ"מ אסו' מדרבנן כי התם וחתיכה שנאסרה מדם אפילו לא נאסרה מהחתיכות אחרות אלא מהדם של עצמה קרוי דבר שאינו אסורה מחמת עצמ' כמ"ש מהרא"י לקמן בפ' כ"ה סי' פ"ו לענין שבטלה אפי' היא ראויה להתכבד וה"ה נמי שאין אוסרות ביב' בלי רוטב ואף מ"ש שאין חתיכה הנאסרת בבליעה אוסרות בלי רוטב מ"מ במליחה וצלייה אוסר בלי רוטב אף דלמקצת הגאונים דס"ל מליחה וצלי אינו מפעפע כ"א בקליפה או בנטילה אפי' באיסור עצמו וחם לתוך חם באיסור מחמת עצמו אוסר לד"ה אלמא דגרע ואפ"ה לחתיכה הנאסרת בבליעה אינה אוסרת בלא רוטב ולא בעי לא נטילה ולא קליפה ואמרינן שאינה מולכת מחתיכה לחתיכה בלא רוטב וא"כ נימא ה"ה לדידן דמליחה וצלייה בס' מ"מ לאסור חבירתה אינה אוסרת בלא רוטב והיא סברת מהר"ם דלעיל סי' ז' גבי כרס וכ"ה סברת הרוקח ומ"ה כ' נמי גבי חטה שנמצ' בתרנגול' מלוח' ונמלחו עמה אחרת שאותו שנמצ' עליה אסור' כי נתרככה חטה וחמץ בפסח במשהו והשאר מותרת וה"ה בצלייה ובע"כ ס"ל נהי דמליחה וצלייה מפעפע שהרי אותה התרנגולת נאסרה מ"מ אין אוסרות חברת' בלי רוטב דלענין זה פסח ושאר ימות השנ' לענין שאר איסורין שוין אכן כבר כתבו שרבו המחברי' שפסקו לאיסור' וסברו דמליח' וצלי' חשוב כבישול ממש ואוסרת חברתה בלי רוטב ומפעפע אפי' מחתיכה לחתיכה וא"כ ממילא בפסח לענין איסור חמץ כה"ג אוסר הכל במשהו ומ"מ נר' בעיני נהי דאמרינן גבי אפיי' נמי מפעפעת אפי' ביבש ולא סמכינן אהאי שינויא דכחוש הוה ובחד פירושא דפירש ואינו מפעפע אלא תפסינן לחומרא כאידך פי' דפי' כחוש הוה ובטל בס' אבל מ"מ לא עדיף מחום בישול שאינו אוסר חבירו בלא רוטב אם אינו אוסר איסור מחמת עצמו ומ"ה נראה כמ"ש מהרא"י בת"ה במצה כפולה שכל המצות אסורו' ט"ס אלא כל המצה אסורה ר"ל אינ' בטלה בס' אבל השאר מותר שאין חתיכה שנאסרה בבליעת חמץ אוסרות חברתה ביובש בלי רוטב ואינה דומ' למליחה וצליה שפולטין ומעלין רתיחה והוי כבישול כדפי' מסקנא דמילתא חתיכה הנאסרת בבליעה אינה אוסרת חבירתה בלי רוטב א"ל ע"י צלייה ומליחה ולא תשגיח בדברי הטור שכ' להדיא דאפי' בצלייה אינו אוס' בלא רוטב משו' דס"ל כר"א ממי"ץ דאף בצלי אינו מפעפע ואנן לא ס"ל הכי כדפי' ומ"מ דוקא שבלע איסור שאינו שמן אבל בלע איסור שמן שטבע לפעפע אז בלע שפיר בלא רוטב בחם לתוך חם או בקר לתוך חם בעניין שנוכל לומר תתאי גבר וחתיכ' הנאסרת בבש' וחלב אינו קרוי איסור מחמ' עצמו לענין זה שתאסר חברתה בנגיעתה בלי רוטב אבל בשר וחלב גופא שנגעו זו בזו נאסרו יחד בנגיעת' ובולע א' מחבירו עד שנאסרו ואפייה ג"כ אינה אוסרת חברתה בלי רוטב אפי' בפסח שדינו במשהו ודוקא דבר מאכל אינה אוסרת בל' רוטב אבל כלי הבלוע אוסר אף בלא רוטב אבל מ"מ אין כלי אוסר כלי אחד בנגיעה חמין זו לזו וכן עיקר:
47 ובאו"ה כ' וז"ל אם הניח איס' חם לתוך קערה דינו כשאר חמין לתוך צונן וכן אם הניח בשר רותח תוך קערה חולבת סגי לבשר בקליפ' וכן הקערה צריך קליפה ודווקא קערה דליכא דוחקא דסכינא אבל אם חתכו בשר רותח בסכין חולב' דאיכא דוחקא דסכינא הכל אסור אם אין שם ס' נגד הסכין עכ"ל אלמ' דמדמה זה לחם בצונן דלא בעי אלא קליפה ואף שדבריו הן דברי הרשב"א כאשר נכתוב לקמן פ' כ"ה סי' ס' מ"מ נר' בעיני דליתא להאי סברא כלל מאחר שהוכחתי מכל הני גדולים דס"ל דבקערה היכי שהיא ב"י אוסרת דבר חם בלא רוט' מאח' שאין בה פליטה מגופ' ממילא דלא שייך נמי למימר גבי קערה או כף עילאה גבר או תתאה גבר כי אם בב' מינין אוכלין שטבען להיות חם וקר משא"כ בכלי שאינו טבע בכך א"כ חם שאצלו מפליט ובולע וא"כ כל זמן שהוא חם שהיד סולדת בו אוסרת וגם נאסרה מגוף האיסור בכלי היכא דליכא ס' לפי מה דק"ל דחום הצלי וחום הבישול הכל בס' ולכאורה דברי א"ו קשה מיניה ובי' דמה צ"ל גבי סכין דאסו' משום דוחק דסכינא תיפוק ליה דלא שייך כאן חם לתוך צונן לומר תתא' גבר דהא הכא הבשר חם למטה מן הסכין ונוגע בכל סביביו אכן י"ל שהוא אזיל לשיטתיה דצונן וחם בלא רוטב שהוא בכדי נטילה ואינו אוסר כולו ועוד קש' עליו לפי מ"ש שהכף אוסר כל הביצים א"כ בוודאי לא אמרינן תתאי גבר דא"כ לא יאסור כולו אלא כדי קליפה וא"כ קליפת הביצים הוה מפסקת כ"ק ודוחק לומר שנתחמם הכף ולא שייך לומר תתאה גבר דאין שייך לומר חם גבי עץ שאין טבעו בכך אלא עיקר כפירש"י גם מ"ש ר"ב שומן של איסו' הבלועה בקערה פולט בחתיכה חמה שבתוכה משמע מסתמא שאוסר כולו ומהר"ם שהעתיק הא"ו בת"ח שלו האמת שאינו אלא כמעתיק כי לא ירד לדקדק כל מה שדקדקנו: