מקור חולין ה׳
1 לָא הֲוָה מְפַלֵּיג נַפְשֵׁיהּ מִינֵּיהּ, מְנָלַן? אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב ״כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ״, אֶלָּא מֵעַתָּה ״כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ״ הָכִי נָמֵי? אֶלָּא מָה דְּהָוֵי אַסּוּסֶיךָ תֶּהֱוֵי אַסּוּסַי, הָכִי נָמֵי מַאי דְּהָוֵי עֲלָךְ וְעִילָּוֵי עַמָּךְ תֶּיהֱוֵי עֲלַי וְעִילָּוֵי עַמִּי.
2 אֶלָּא מֵהָכָא: ״וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה יֹשְׁבִים אִישׁ עַל כִּסְאוֹ מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים בְּגֹרֶן פֶּתַח שַׁעַר שֹׁמְרוֹן״. מַאי גּוֹרֶן? אִילֵּימָא גּוֹרֶן מַמָּשׁ, אַטּוּ שַׁעַר שׁוֹמְרוֹן גּוֹרֶן הֲוָה? אֶלָּא כִּי גוֹרֶן, דִּתְנַן: סַנְהֶדְרִין הָיְתָה כַּחֲצִי גוֹרֶן עֲגוּלָּה כְּדֵי שֶׁיְּהוּ רוֹאִין זֶה אֶת זֶה.
3 לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ, ״וְהָעֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב״, וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִבֵּי טַבָּחֵי דְאַחְאָב. עַל פִּי הַדִּבּוּר שָׁאנֵי.
4 מַאי עוֹרְבִים? אָמַר רָבִינָא: עוֹרְבִים מַמָּשׁ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מִנְיוֹמֵי: וְדִלְמָא תְּרֵי גַבְרֵי דְּהָוֵי שְׁמַיְיהוּ עוֹרְבִים! מִי לָא כְּתִיב: ״וַיַּהַרְגוּ אֶת עוֹרֵב בְּצוּר עוֹרֵב וְאֶת זְאֵב וְגוֹ׳״? אֲמַר לֵיהּ: אִיתְרְמַאי מִילְּתָא דְּתַרְוַיְיהוּ הֲוָה שְׁמַיְיהוּ עוֹרְבִים?
5 וְדִלְמָא עַל שֵׁם מְקוֹמָן! מִי לָא כְּתִיב: ״וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה״, וְקַשְׁיָא לַן: קָרֵי לַהּ ״נַעֲרָה״ וְקָרֵי לַהּ ״קְטַנָּה״, וְאָמַר רַבִּי פְּדָת: קְטַנָּה דְּמִן נְעוֹרָן! אִם כֵּן ״עוֹרְבִיִּים״ מִיבְּעֵי לֵיהּ.
6 לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי, וַאֲפִילּוּ עָרֵל, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. הַאי עָרֵל הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא שֶׁמֵּתוּ אֶחָיו מֵחֲמַת מִילָּה – הַאי יִשְׂרָאֵל מְעַלְּיָא הוּא! אֶלָּא פְּשִׁיטָא מְשׁוּמָּד לַעֲרֵלוּת.
7 אֵימָא סֵיפָא: וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד, הֵיכִי דָמֵי? אִי מְשׁוּמָּד לְדָבָר אֶחָד – הַיְינוּ מְשׁוּמָּד לַעֲרֵלוּת, אֶלָּא לָאו מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְכִדְרַב עָנָן.
8 לָא, לְעוֹלָם אֵימַר לָךְ: מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה לָא, דְּאָמַר מָר: חֲמוּרָה עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁכׇּל הַכּוֹפֵר בָּהּ כְּמוֹדֶה בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.
9 אֶלָּא מְשׁוּמָּד לְאוֹתוֹ דָּבָר, וְכִדְרָבָא.
10 מֵיתִיבִי: ״מִכֶּם״ – וְלֹא כּוּלְּכֶם, לְהוֹצִיא אֶת הַמְשׁוּמָּד. ״מִכֶּם״ – בָּכֶם חִלַּקְתִּי וְלֹא בְּאוּמּוֹת. ״מִן הַבְּהֵמָה״ – לְהָבִיא בְּנֵי אָדָם שֶׁדּוֹמִים לִבְהֵמָה. מִכָּאן אָמְרוּ: מְקַבְּלִין קׇרְבְּנוֹת מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ בָּהֶן בִּתְשׁוּבָה, חוּץ מִן הַמְשׁוּמָּד, וּמְנַסֵּךְ אֶת הַיַּיִן, וּמְחַלֵּל שַׁבָּתוֹת בְּפַרְהֶסְיָא.
11 הָא גוּפָא קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: ״מִכֶּם״ – וְלֹא כּוּלְּכֶם, לְהוֹצִיא אֶת הַמְשׁוּמָּד, וַהֲדַר תָּנֵי: מְקַבְּלִין קׇרְבָּנוֹת מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל!
12 הָא לָא קַשְׁיָא, רֵישָׁא – מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, מְצִיעֲתָא – מְשׁוּמָּד לְדָבָר אֶחָד.
13 אֵימָא סֵיפָא: חוּץ מִן הַמְשׁוּמָּד וּמְנַסֵּךְ אֶת הַיַּיִן וּמְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא. הַאי מְשׁוּמָּד הֵיכִי דָמֵי? אִי מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ – הַיְינוּ רֵישָׁא, וְאִי מְשׁוּמָּד לְדָבָר אֶחָד – קַשְׁיָא מְצִיעֲתָא.
14 אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר: חוּץ מִן הַמְשׁוּמָּד לְנַסֵּךְ אֶת הַיַּיִן וּלְחַלֵּל שַׁבָּתוֹת בְּפַרְהֶסְיָא, אַלְמָא מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה הָוֵה מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, וּתְיוּבְתָּא דְּרַב עָנָן, תְּיוּבְתָּא.
15 וְהָא מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא,
16 ״מֵעַם הָאָרֶץ״ – פְּרָט לִמְשׁוּמָּד.
17 רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: ״אֲשֶׁר לֹא תֵּעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם״, הַשָּׁב מִידִיעָתוֹ – מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ, אֵינוֹ שָׁב מִידִיעָתוֹ – אֵינוֹ מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ.
18 וְאָמְרִינַן: מַאי בֵּינַיְיהוּ? וְאָמַר רַב הַמְנוּנָא: מְשׁוּמָּד לֶאֱכוֹל חֵלֶב וְהֵבִיא קׇרְבָּן עַל הַדָּם אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.
19 חֲדָא בְּחַטָּאת, וַחֲדָא בְּעוֹלָה, וּצְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן חַטָּאת – מִשּׁוּם דִּלְכַפָּרָה הוּא, אֲבָל עוֹלָה דְּדוֹרוֹן הוּא – אֵימָא לְקַבֵּל מִינֵּיהּ. וְאִי אַשְׁמְעִינַן עוֹלָה – מִשּׁוּם דְּלָאו חִיּוּבָא הוּא, אֲבָל חַטָּאת דְּחִיּוּבָא הוּא – אֵימָא לְקַבֵּל מִינֵּיהּ, צְרִיכָא.
20 וְכׇל הֵיכָא דִּכְתִיב בְּהֵמָה, גְּרִיעוּתָא הִיא? וְהָכְתִיב ״אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה׳״, וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵן עֲרוּמִין בְּדַעַת, וּמְשִׂימִין עַצְמָן כִּבְהֵמָה! הָתָם כְּתִיב ״אָדָם וּבְהֵמָה״, הָכָא בְּהֵמָה לְחוּדֵּיהּ כְּתִיב.
21 וְכׇל הֵיכָא דִּכְתִיב ״אָדָם וּבְהֵמָה״ מְעַלְּיוּתָא הִיא? וְהָא כְּתִיב: ״וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה״! הָתָם, הָא חַלְּקֵיהּ קְרָא, ״זֶרַע אָדָם״ לְחוֹד וְ״זֶרַע בְּהֵמָה״ לְחוֹד.
22 סִימָן: נִקְלָ״ף.
23 אָמַר רַבִּי חָנָן אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ עַל שְׁחִיטַת כּוּתִי וַאֲסָרוּהָ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי: שֶׁמָּא לֹא שָׁמַע רַבִּי אֶלָּא בְּשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו? אֲמַר לֵיהּ: דָּמֵי הַאי מֵרַבָּנַן כִּדְלָא גְּמִירִי אִינָשֵׁי שְׁמַעְתָּא, בְּשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו לְמֵימְרָא בָּעֵי?
24 קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ אוֹ לָא קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר רַבִּי אַסִּי: אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁאָכַל מִשְּׁחִיטַת כּוּתִי, אַף רַבִּי אַסִּי אָכַל מִשְּׁחִיטַת כּוּתִי. וְתָהֵי בַּהּ רַבִּי זֵירָא: לָא שְׁמִיעָא לְהוּ, דְּאִי הֲוָה שְׁמִיעָא לְהוּ הֲווֹ מְקַבְּלִי לֵהּ, אוֹ דִלְמָא שְׁמִיעַ לְהוּ וְלָא קַבְּלוּהָ?
25 הֲדַר פָּשֵׁיט לְנַפְשֵׁיהּ: מִסְתַּבְּרָא דִּשְׁמִיעַ לְהוּ וְלָא קַבְּלוּהָ, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לָא שְׁמִיעַ לְהוּ, וְאִי הֲוָה שְׁמִיעַ לְהוּ הֲווֹ מְקַבְּלִי לֵהּ, הֵיכִי מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתָא לְמֵיכַל אִיסּוּרָא? הַשְׁתָּא בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָן, צַדִּיקִים עַצְמָן לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!
פירוש ים של שלמה על חולין ה׳:י׳
10 דין דאם לא הודיע המוכר בד' פרקים אז הלוקח שוחט ואינו נמנע ואם לקח מגוי אפי' בד' פרקים מותר לשחוט ובארנו דבשאר פרקי' אין הלוקח צריך לשאול אם מכר האב אם לא ונכרי שמכר לישראל שתי בהמות ואחר המכירה אמר ל"ת שהם אותו ואת בנו אינו נאמן ואי מהימן ליה אסור:
11 פסק כ' הרשב"א בחידושיו בשם הרמב"ן דלא אמר ר"י דא"צ להודיעו בשיש ריווח אלא בעי"ה דווקא וכדמפרש בתו' אבל בשאר פרקים צריך להודיע שהכל שוחטין בי"ט והר"ן נמי כתב וז"ל מדברי רש"י נראה דר"י אכולהו ד' פרקי' קאי אבל בתוספת' משמע דלא קאי ר"י אלא עי"ה בלחוד דאמרינן התם אר"י בד"א בזמן שחל י"כ להיות בב' בשבת אבל אם חל להיות באחד מכל ימי השבוע א"ל להודיע מפני שזה יכול לשחוט היום וזה למחר כלו' כשחל י"ה להיו' בב' בשבת אפי' לקח האם בע"ש והשני בא' בשב' בידוע ששניהם שוח' בא' בשבת שאין אדם מקדים לשחוט מע"ש אבל כשחל י"ה להיו' בשא' ימות השבוע כל שיש ריוח א"צ להודיעו דתלינן לומר שלא ישחטו שניה' ביום אחד. שעשוי הוא לשחיטה ב' ימים קודם ומדמפליג בי"ה ש"מ דביו"ט ליכא לאפלוגי שכל הלוקח לצורך י"ט אינו שוחט עד י"ט עצמו לכבודי"ט ומיהו אם איקלע י"ט בשבת איכא לאפלוגי בי"ט כי היכא דמיפליגי בי"ה ע"כ וכת' מהר"י קאר"ו וז"ל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שלא כ' כן נראה מטעמם מדלא מייתי האי תוספת' בתלמו' משמע דלאו דסמכא היא אלא אכולהו הני ד' פרקים קאי כדמשמע פשטא דמתני' א"נ אפשר דתוספת' חד מד' זימני' נקט וה"ה דבי"ט נמי דרך לשחוט מעי"ט כדי להכין לסעוד' לילה וגם כדי שיהי' הבש' מוכן לסעודות הבקר ע"כ והנה התירוץ ראשון ל"נ כלל וכי משום שהתלמוד לא הביא מ"ה נאמר דלא דסמכא היא ולהקל כנגד' באיס' דאורייתא ועוד הרי לעיל בסי' ט' הביא הרא"ש התוספת' ובנה יסודו עליה לקיים פירש"י ואמאי לא נאמ' מאחר שתלמודא דידן לא הביאה א"כ לא תפסה אותה עיקר משום דס"ל דפי' הרמב"ם עיקר א"ו התו' עיקר כל היכא דלא מוכח מן התלמוד כנגדה אבל תירוץ הב' שכ' נר' בעיני עיקר דלאו דווקא קאמר י"כ וה"ה שאר י"ט לדידן שאין המנהג לשחוט כלל שום בהמה בי"ט עצמו אפי' בהמה דקה אלא מקודם י"ט וא"כ כל היכא דאיכא ריווח שרי וכן עיקר תנא אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע כ' הרא"ש וז"ל ראיתי כ' בשם רב אחד דאם תגר גוי הוא צרי' למיחש למיל' ולא מסת' כלל דמיל' דלא שכיח היא ואחזוקי איסורא לא מחזקינן כל כמה דלא ידעינן המוכר דאם יש לחוש מספק ראוי היה שישנה התנ' בד' פרקים הללו הקונה בהמה צריך שישאל אם מכר אמה או בתה לשחוט כי יותר צריך ליזהר העושה עבירה מאותו שמכשילו והיה צריך שיטילו הזהירות על בעל המעשה כי שמא ישכח המכשיל ולא יאמר לו א"ו אין לחוש אלא למי שיודע הודאית דהיינו המוכר והזהירוהו שלא יכשיל הקונה אבל הקונה אין לחוש כלל מספק אם קנה מתגר גוי ע"כ והוא דברי הרשב"א שכ' בחי' וז"ל ובאותן פרקי' שא"צ להודיע יש לדקדק אם צריך הלוקח לשאול אם לא ונראה הדבר שא"צ כלל לשאול שאם כל לוקח בשאר ימות השנה צריך לשאול מה ראו חכמים לומר לו למוכר באותן פרקים שיודיע ללוקח הא ודאי אף בלא אותן פרקים אם לשחיטה הוא צריך הוא היה שואל מן המוכר א"ו מדאיצטריך מוכר להודיעו באותן פרקים ש"מ דלעולם אין הלוקח צריך לשאול כלל אלא כל כמה דאין מוכר מודיעו הולך לוקח ושוחט ואוכל ואינו נמנע וטעם הדבר לפי שאין מחזיקין שיש לזו בן או שיש לבן הזה עדיין אם קיימ' ואם יש לה שמא לא מכרה לאחר ואפי' מכרה שמא לא לשחיטה היתה לקוחה הלכך אינו חושש לו מן הספ' כלל וא"צ לשאו' ולפי הענין הזה גם הלוקח מן הגוי באותן ד' פרקי' ואע"פ שהכל לוקחין ושוחטין לוקח ושוחט ואינו נמנע ואע"ג שאין הגוי מודיעו לפי שאין חוששין שמא מכר את האם לאחר עד שיודיענו שמכר שאם היה הלוקח בשאר ימות השנ' צריך לשאול מן הספק היה לנו לאסור ליקח מן הגוי לעולם וכ"ש באות' ארבע פרקים בין הודיעו הגוי בין לא הודיעו ואפי' העיד הגוי שלא מכר את האם לאחר לפי שאין עדות לגוי ואיסור זה לא נזכר בשום מקום ולא אמרו כאן והלוקח מן הגוי לעולם אסור ואפי' תאמר שמאמינין אותו בכיוצא בזה במסיח ל"ת היה להם לומר כן אפי' אי לוקחין אם מסיח ל"ת נאמן כך נ"ל ע"כ כ' הרשב"א שנשאל על גוי שמכר בהמות לישראל ואמר אח"כ מסיח לפי תומו שהן א"וב והשיב מסתברא שאינו נאמן במה שאמר לאחר שמכרה יצאה מתחת ידו מיהו אם מהימן ליה אסור עכ"ל: