מקור חולין ד׳
1 דְּקוּרְיָא שֶׁל צִפֳּרִים, קוֹטֵעַ רֹאשׁוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן וְנוֹתֵן לוֹ. אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
2 אַבָּיֵי דָּיֵיק מֵרֵישָׁא, רָבָא דָּיֵיק מִסֵּיפָא. אַבָּיֵי דָּיֵיק מֵרֵישָׁא: טַעְמָא דְּיִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס – לָא.
3 רָבָא דָּיֵיק מִסֵּיפָא, טַעְמָא דְּבָא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט, אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס – שַׁפִּיר דָּמֵי.
4 וּלְאַבָּיֵי קַשְׁיָא סֵיפָא, אָמַר לָךְ: יוֹצֵא וְנִכְנָס נָמֵי ״בָּא וּמְצָאוֹ״ קָרֵי לֵיהּ. וּלְרָבָא קַשְׁיָא רֵישָׁא, אָמַר לָךְ: יוֹצֵא וְנִכְנָס נָמֵי כְּעוֹמֵד עַל גַּבָּיו דָּמֵי.
5 כַּיּוֹצֵא בּוֹ, מָצָא בְּיָדוֹ דְּקוּרְיָא שֶׁל צִפֳּרִין, קוֹטֵעַ רֹאשׁוֹ כּוּ׳. אַמַּאי? לֵיחוּשׁ דִּלְמָא הַאי הוּא דַּהֲוָה שָׁחֵיט שַׁפִּיר!
6 אָמַר רַב מְנַשֶּׁה: סִימָן: מַכְנִיס, אִיזְמֵל, בִּזְכָרִים בְּמַכְנִיסָן תַּחַת כְּנָפָיו.
7 וְדִלְמָא סִימָנָא הֲוָה יָהֵיב לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ? אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: דִּמְמַסְמֵס לֵיהּ מַסְמוֹסֵי.
8 וְדִלְמָא קָסָבְרִי כּוּתִים: אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה?
9 וּלְטַעְמָיךְ, שְׁהִיָּיה, דְּרָסָה, חֲלָדָה, הַגְרָמָה, וְעִיקּוּר – מִי כְּתִיבָן?
10 אֶלָּא, כֵּיוָן דְּאַחְזִיקוּ בְּהוּ – אַחְזִיקוּ בְּהוּ. הָכָא נָמֵי: כֵּיוָן דְּאַחְזִיקוּ – אַחְזִיקוּ.
11 וְאַחְזוּק וְלָא אַחְזוּק בִּדְלָא כְּתִיבָא, תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: מַצַּת כּוּתִי מוּתֶּרֶת, וְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.
12 רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר, לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת כְּיִשְׂרָאֵל.
13 רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים, הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִין בָּהּ יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל.
14 אָמַר מָר: מַצַּת כּוּתִי מוּתֶּרֶת, וְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לָא בְּקִיאִי בְּשִׁימּוּר, קָא מַשְׁמַע לַן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר, לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת. קָסָבַר: לָא בְּקִיאִי בְּשִׁימּוּר.
15 רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים, הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִין בָּהּ יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּכְתִיבָא וְלָא אַחְזִיקוּ בַּהּ, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: כֵּיוָן דִּכְתִיבָא, אַף עַל גַּב דְּלָא אַחְזִיקוּ בַּהּ, וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: אִי אַחְזוּק – אִין, אִי לָא אַחְזוּק – לָא.
16 אִי הָכִי, ״כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים״ – ״אִם הֶחְזִיקוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
17 אֶלָּא, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּלָא כְּתִיבָא וְאַחְזִיקוּ בַּהּ: תַּנָּא קַמָּא סָבַר, כֵּיוָן דְּלָא כְּתִיבָא, אַף עַל גַּב דְּאַחְזִיקוּ בַּהּ – נָמֵי לָא; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר, כֵּיוָן דְּאַחְזוּק – אַחְזוּק.
18 גּוּפָא אָמַר רָבָא: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד, אוֹכֵל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן – בּוֹדֵק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ, וּמוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
19 מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּאִיכָּא הֶתֵּירָא וְאִיסּוּרָא, לָא שָׁבֵיק הֶתֵּירָא וְאָכֵיל אִיסּוּרָא.
20 אִי הָכִי, כִּי לָא בְּדַק נָמֵי, מִיטְרָח לָא טָרַח.
21 אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ, חֲמֵצָן שֶׁל עוֹבְרֵי עֲבֵירָה אַחַר הַפֶּסַח
22 מוּתָּר מִיָּד, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְלִיפִין.
23 סַבְרוּהָ, הָא מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: חָמֵץ אַחַר הַפֶּסַח דְּאוֹרָיְיתָא, וְקָתָנֵי: מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְלִיפִין, אַלְמָא לָא שָׁבֵיק הֶתֵּירָא וְאָכֵיל אִיסּוּרָא.
24 מִמַּאי? דִּלְמָא רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: חָמֵץ אַחַר הַפֶּסַח דְּרַבָּנַן, וְכִי מְקִילִּינַן – בִּדְרַבָּנַן, בִּדְאוֹרָיְיתָא – לָא מְקִילִּינַן!
25 וְתִיהְוֵי נָמֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, מִי קָתָנֵי ״שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הֶחְלִיפוּ״? מִפְּנֵי שֶׁמַּחְלִיפִין קָתָנֵי, דְּוַדַּאי מַחְלִיפִין. וּמָה בִּדְרַבָּנַן לָא שָׁבֵיק הֶתֵּירָא וְאָכֵיל אִיסּוּרָא, בִּדְאוֹרָיְיתָא לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
26 לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ, הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי, וַאֲפִילּוּ עָרֵל, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. הַאי עָרֵל הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא מֵתוּ אֶחָיו מֵחֲמַת מִילָּה – הַאי יִשְׂרָאֵל מְעַלְּיָא הוּא! אֶלָּא פְּשִׁיטָא מְשׁוּמָּד לַעֲרֵלוּת, וְקָא סָבַר מְשׁוּמָּד לְדָבָר אֶחָד לָא הָוֵי מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.
27 אֵימָא סֵיפָא, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. הַאי מְשׁוּמָּד הֵיכִי דָמֵי? אִי מְשׁוּמָּד לְדָבָר אַחֵר – הַיְינוּ מְשׁוּמָּד לַעֲרֵלוּת, אֶלָּא לָאו מְשׁוּמָּד לְאוֹתוֹ דָּבָר, וְכִדְרָבָא.
28 לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: מְשׁוּמָּד לְאוֹתוֹ דָּבָר לָא, מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּדָשׁ בֵּיהּ – כְּהֶתֵּירָא דָּמֵי לֵיהּ. אֶלָּא מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְכִדְרַב עָנָן, דְּאָמַר רַב עָנָן אָמַר שְׁמוּאֵל: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
29 גּוּפָא, אָמַר רַב עָנָן אָמַר שְׁמוּאֵל: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בִּיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁנֶּהֱנָה מִסְּעוּדַת אַחְאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּזְבַּח לוֹ אַחְאָב צֹאן וּבָקָר לָרֹב וְלָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ וַיְסִיתֵהוּ לַעֲלוֹת אֶל רָמֹת גִּלְעָד״.
30 וְדִלְמָא מִיזְבָּח זְבַח, מֵיכַל לָא אֲכַל! ״וַיְסִיתֵהוּ״ כְּתִיב, וְדִלְמָא בִּדְבָרִים, אֵין הֲסָתָה בִּדְבָרִים.
31 וְלָא? וְהָכְתִיב: ״כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ״! בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה, וְהָכְתִיב: ״וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם״! לְמַעְלָה שָׁאנֵי.
32 וְדִלְמָא מִשְׁתָּא אִשְׁתִּי, מֵיכַל לָא אֲכַל? מַאי שְׁנָא שְׁתִיָּה – דְּאָמְרִינַן: מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה לָא הָוֵי מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, אֲכִילָה נָמֵי – מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה לָא הָוֵי מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.
33 הָכִי הַשְׁתָּא? שְׁתִיָּה – סְתָם יֵינָן הוּא, וַעֲדַיִין לֹא נֶאֱסַר יֵינָן שֶׁל גּוֹיִם, אֲבָל אֲכִילָה – אֵימָא לָךְ: מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה הֲוֵי מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.
34 אִיבָּעֵית אֵימָא: לָאו אוֹרְחֵיהּ דְּמַלְכָּא מִשְׁתְּיָא בְּלָא מֵיכְלָא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: ״וַיִּזְבַּח … וַיְסִיתֵהוּ״ כְּתִיב, בַּמָּה הֱסִיתוֹ – בִּזְבִיחָה.
35 וְדִלְמָא עוֹבַדְיָה זְבַח? ״לָרוֹב״ כְּתִיב, עוֹבַדְיָה לָא הֲוָה סָפֵיק.
36 וְדִלְמָא שִׁבְעַת אֲלָפִים זְבוּח, דִּכְתִיב: ״וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כׇּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְגוֹ׳״, טַמּוֹרֵי הֲווֹ מִיטַּמְּרִי מֵאִיזֶבֶל.
37 וְדִלְמָא גַּבְרֵי דְאַחְאָב הֲווֹ מְעַלּוּ? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״מֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל דְּבַר שָׁקֶר כׇּל מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים״.
38 וְדִלְמָא גַּבְרֵי דִּיהוֹשָׁפָט נָמֵי לָא הֲווֹ מְעַלּוּ, זְבוּח גַּבְרֵי דְּאַחְאָב אֲכוּל גַּבְרֵי דִּיהוֹשָׁפָט, זְבוּח עוֹבַדְיָה אֲכַל יְהוֹשָׁפָט.
39 לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, מִדְּ״מוֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל דְּבַר שָׁקֶר כׇּל מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים״, הָא לִדְבַר אֱמֶת – מְשָׁרְתָיו צַדִּיקִים.
40 וְדִלְמָא זְבוּח גַּבְרֵי דְּאַחְאָב אֲכַל אַחְאָב וְגַבְרֵיהּ, זְבוּח גַּבְרֵי דִּיהוֹשָׁפָט אֲכַל יְהוֹשָׁפָט וְגַבְרֵיהּ?
פירוש ים של שלמה על חולין ד׳:י״ג
13 דין גידים אלו הם ג' בבהמה אחד עב ושנים דקי' נפסק העב ושנים הקטנים קיימים או נפסקי הקטנ' והעב קיים כשר' ואם נפסק רוב של כל אחד מהשלשה או אפי' רובו של העב ורוב של אחד מן הקטנים עמו אפי' אחד כולו שלם טריטה ובעוף י"ו חוטין הם ואם נפסק אפי' א' מהם ברובו טריפה והאידנא אין אנו בקיאין בבדיקת צ"ה בעוף ובבהמה יכולין לבדוק ובלבד שיבדוק מבפנים ומבחוץ:
14 אמר אמימר משמיה דר"ז ג' חוטי הוי תרי קטיני וחד אלימא איפסיק אלימא אזדא רוב בנין אי פסיק קטיני אזדא רוב מניין מר בר ר"א מתני לקולא איפסק אלימא האיכא רוב מנין איפסיק קטיני האיכא רוב בניין והא דאלימתא פי' ראבי"ה דהעב מונח על השני דקין ממנו והוא אותו שמפרידין כשתולין הבהמה ברגליה והב' הם דבוקים בבשר ובעצם ומסקינן דבעופא י"ו חוטין הוו ואי איפסוק חד מנייהו טריפה והרמב"ן כ' דלא איטרף אא"כ נפסק כולו אבל אם נפסק רובו כשר כמו גבי בהמה ולא עוד אלא אפי' איפסקו ט"ו ברובן וא' שלם כשר וכ' עליו הר"ן אבל הרמב"ם כ' דבעופות דברוב' חד מנייהו מטרפא וכדבריו נ"ל כיון דבעופא מחמירין ולא מכשירין אפילו רוב בנין ורוב מנין אפי' בחד טרפינן וא"כ הדרין לכללין דרובו ככולו ע"כ וכ"נ שלא להקל בלא ראייה ברורה כ"ש דמסתבר טפי להחמירה מאחר דרובו ככולו בכל דוכתין אלא היכא דאיתמר להדיא דבעינן כולן וכ' המרדכי בשם הרוקח דיכול לבודקו שפיר ע"י מחט ובו חוט ונוטל החוט וכורך סביב כל א' ע"כ אמר מר בר ר"א הוה קאימנא קמי' דאבא אייתי לקמיה עופא בדק ואשכח חמיסר הוה חד דהוה שני מחבריה נפציה ואשכח תרין ובודאי אין אנו בקיאין בזה אפי' למי שבקי בענינן אל יסמוך ע"ז להפריד אחד לשנים וכת' ר"י וכשבודקין אם לא ימצא המנין ויראה אחד מהם גס יותר מחבירו ינפצנו אולי הם שני' וכתב הרוקח ויראה שלא יפריד א' לשני' אר"י א"ר צ"ה ברובו מאי רובו רוב אחד מהם פי' אפי' נפסק רוב אח' מהם טריפה כי אמריתו קמי' דשמואל אמ' מכדי תלתא הוו כי מפסיק חד מנייהו לגמרי הא איכא תרי כו' א"ד מאי רובא רוב כל אחד ואחד כי אמריתה קמיה דשמואל אמ' מכדי תלתא הא איכא תלתא דכל חד וחד מסייע ליה לרבנאי דאמ' רבנאי א"ש צ"ה שאמרו אפי' לא נשתייר בהן אלא כחוט הסרבל כשרה כתב הרא"ש ורי"ף לא הביא אלא ל"בת דרב ואע"ג דבשל תורה הוא וראוי להחמיר כל"ק אלא שא"א מאחר דק"ל כמר בר ר"א דמכשר ברוב בנין או ברוב מנין לכן צריך לישב ל"בת כמר בר ר"א וה"פ מאי רוב כל א' וא' מן החוטין שהיא נטרפ' בהן כגון אי איפסיק אלימי ונשתיירו קטיני ונפסק רובו טריפה וכן אי איפסיק קטיני ורוב אילימא טריפה ולאפוקי מדשמואל דאמר אפי' לא נשתייר אלא כחוט הסרבל כשיר' אבל א"ל כפשטי' דרב דבעי רוב כל אחד ואחד דא"כ הוה דלא כמר בר ר"א א"ל שנא' דרוב כל אח' ואח' גרוע מרוב בנין או מרוב מנין והא לא מסתבר כלל דפשיטא דלמר בר ר"א אם נשתייר רוב אלימא או רוב תרי קטיני כשר דרובו ככולו וכ"ש רוב כל אח' ואח' ע"כ והנה מ"ש אין לפרש כפשטי' דרב דבעי' רוב כל אחד ואחד אין פירושו דבעינן שישאר רוב כל אחד ואחד אלא ר"ל שלא יטרוף ברוב אחד כל"ק דרב אלא עד שיפסוק רוב של כל אחד דהיינו שאם נפסקו ג' רובין שהוא טרפה וכן מ"ש הטור וא"א כתב דאפי' אם לא נשאר רוב של כל אחד ואחד מהם כשירה ג"כ ר"ל לא נשאר אלא נפסקו שהרי כתב אחריו שאינ' אסורה אא"כ נפסק כל הגדול ורובו של כל אחד ואחד מהקטנים או שנפסקו כל שנים הקטנים ורוב של הגדול אבל אם נפסק הגדול ונשאר רוב מכל אחד ואחד מן הקטנים או שנפסקו ב' הקטנים ונשאר רוב של הגדול כשר א"כ משמע להדיא שאם לא נפסק כל הגדול אלא רובו אפי' נפסקו הרוב של השניים כשר והיינו כמ"ש אבל ק"ל מנ"ל האי סברא שגרע רוב אלימתא אפי' נפסקו תרי קטינתא לגמרי מנפסקו רובו של כל אחד דילמא רוב אלימתא מאחר דחשבינן רוב ככולו א"כ בדין דכשר אבל אם נפסקו ג' רובין נמי דין הוא דטריפה דרובו ככולו וכאילו כולן נפסקו ומה בכך שנשארו ג' מיעוטן שמא לא מצטרפי להיות' כאחד שלם ויהיה עדיף מרוב אלימתא ועוד דילמא דוקא באלימתא הוא דקפדינן וכ"ד הרשב"א שכתב בחידושיו וז"ל לל"בת אתיא כמר בר רב אשי דהא אזדא רוב מניין ואזדא רוב בנין הלכך ק"ל כל"בת ועד דאפסוק כל א' וח' לא מיטרפא כנ"ל ומיהו תימה לי קצת אמאי בעינן רוב כל אחד ואחד דהא אפי' ברוב אלימא ורוב אחד מן קטיני ה"ל למיסר דהא רובו ככולו אמרינן ובדאיפסקו תרי וחד מנייהו אילימ' ליכ' מאן דמכשיר ושמא נאמר דאמרי' האי ברוב כל א' ואח' לאו למימרא דעד דאיכא רוב בכולי תלתא אלא לומר דאע"ג דאפסי' רוב תרי קטיני לא מיטרפא עד דאפסיק נמי אילימא בהדייהו א"נ אפשר לומר דהכי קים להו לרבנן דאי אשתייר חד מינייהו שלם ומיעוטן דתרי אחרינא כשירה עד דאפסקו תרי לגמרי והוא דחד מינייהו אילימא או דאפסיקו רוב כל אחד ואחד מכולהו מילתא וכסברתי' דשמואל נמי דאמר מיעוטן נמי מציל ואע"פ דלא אשתייר אלא כחוט הסרבל כשרה ע"כ והדבר בספק ונכון להחמיר באיפסיק אפילו תרי רובא וחד מנייהו אלימתא אפילו השלישי שלם וכ"ש בנפסקו ג' רובין לא כדעת הרא"ש והנה בבדיקת צומות הגידין נהגו כל רבותינו שבצרפת ובאשכנז עד עתה שלא להכשירן בבדיקתה ולסמוך עליה' ואפשר משו' שבדיקתו קשה וגם אם נפסק אפילו רוב של אחד מהן טריפה היינו בעוף וא"כ יש לחוש שמא נפסק רובו ולא ירגיש כגון שמתחלה היה עב ועתה נשאר דק ג"כ אינו הפסד מרובה כ"כ והוא ספיקא דאורייתא ע"כ נתפשט הדבר להחמיר אבל בבהמה דלא קשה הבדיקה שאם ימצא תרי חוטין קיימין שאינן נפסקין ממנה הוא כשר אפילו תאמר שאני בקי באלימי ואם בקי באלימי יכשר בו אפילו ברובו ובוודאי הוא מורגש וניכר גם הוא שיכול להבחין אם נקרע רובו מה שאין כן בחיטין של עוף גם הוא הפסד מרובה אלא שיבדוק מבחוץ ומבפנים כפירש רש"י וכפי' הראב"ד גם כבר כתבנו בפרק אלו טריפות סימן ס' במקום שיש מכה ידוע אף האידנא יכולין לסמוך אבדיקה: