מקור חולין ג׳
1 חֶרֶב הֲרֵי הוּא כֶּחָלָל, אַב הַטּוּמְאָה הוּא, לְטַמְּיֵיהּ לְסַכִּין, וַאֲזַל סַכִּין וְטַמִּיתֵיהּ לְבָשָׂר!
2 אֶלָּא דְּאִיטַּמִּי בְּשֶׁרֶץ, וְאִי בָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם דְּאִיטַּמִּי בְּמֵת, וּכְגוֹן שֶׁבָּדַק קְרוּמִית שֶׁל קָנֶה וְשָׁחַט בָּהּ, דְּתַנְיָא: בַּכֹּל שׁוֹחֲטִים, בֵּין בְּצוֹר בֵּין בִּזְכוּכִית בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה.
3 אַבָּיֵי אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס – לֹא יִשְׁחוֹט.
4 וְאִם שָׁחַט, חוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר וְנוֹתֵן לוֹ. אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, לֹא אֲכָלוֹ – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
5 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ.
6 וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ, אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִבְּעֵי לֵיהּ!
7 אֶלָּא, אַכּוּתִי – הָא אָמְרַתְּ: כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו שָׁחֵיט אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה! קַשְׁיָא.
8 אָמַר רָבָא: וְיוֹצֵא וְנִכְנָס, לְכַתְּחִלָּה לָא? וְהָתְנַן: הַמַּנִּיחַ נָכְרִי בַּחֲנוּתוֹ וְיִשְׂרָאֵל יוֹצֵא וְנִכְנָס – מוּתָּר! הָתָם מִי קָתָנֵי ״מַנִּיחַ״? ״הַמַּנִּיחַ״ קָתָנֵי, דִּיעֲבַד.
9 אֶלָּא מֵהָכָא: אֵין הַשּׁוֹמֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹצֵא וְנִכְנָס – מוּתָּר.
10 אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָתָנֵי: הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹצֵא וְנִכְנָס, אֲבָל בָּא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט – חוֹתֵךְ כַּזַּיִת בָּשָׂר וְנוֹתֵן לוֹ, אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, לֹא אֲכָלוֹ – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
11 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, וְשֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִבְּעֵי לֵיהּ!
12 אֶלָּא אַכּוּתִי? הָא אָמְרַתְּ: אֲפִילּוּ יוֹצֵא וְנִכְנָס שָׁחֵיט לְכַתְּחִלָּה! קַשְׁיָא.
13 רַב אָשֵׁי אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. מְשׁוּמָּד לְמַאי? לֶאֱכוֹל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן, וְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד אוֹכֵל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן
14 בּוֹדֵק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ, וּמוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ. אֲבָל לֹא בָּדַק וְנָתַן לוֹ – לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט – בּוֹדֵק סַכִּינוֹ אַחֲרָיו. נִמְצֵאת סַכִּינוֹ יָפָה – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
15 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
16 אֶלָּא אַיִּשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד? אִי דְּבָדַק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ, הָא אָמְרַתְּ שׁוֹחֵט לְכַתְּחִלָּה! אֶלָּא דְּלֹא בָּדַק. אִי דְּאִיתֵיהּ לְסַכִּין – לִיבְדְּקֵיהּ הַשְׁתָּא, וְאִי דְּלֵיתֵיהּ לְסַכִּין – כִּי אֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתוֹ מַאי הָוֵי? דִּלְמָא בְּסַכִּין פְּגוּמָה שָׁחֵיט! קַשְׁיָא.
17 רָבִינָא אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – ״הַכֹּל שׁוֹחֲטִין״, הַכֹּל מוּמְחִין שׁוֹחֲטִין, מוּמְחִין וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוּחְזָקִין.
18 בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁיּוֹדְעִין בּוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹמַר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, אֲבָל אֵין יוֹדְעִין בּוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹמַר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה – לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט – בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, אִם יוֹדֵעַ לוֹמַר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
19 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן עֲלַהּ קָאֵי, וְאִם שָׁחֲטוּ מִבְּעֵי לֵיהּ!
20 אֶלָּא, אַשֶּׁאֵין מוּמְחִין, בְּבוֹדְקִין אוֹתוֹ סַגִּי! דְּלֵיתֵיהּ לְקַמַּן דְּלִיבְדְּקֵיהּ.
21 וְאִיכָּא דְאָמְרִי, רָבִינָא אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – ״הַכֹּל שׁוֹחֲטִין״, הַכֹּל מוּחְזָקִין שׁוֹחֲטִין, מוּחְזָקִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוּמְחִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁשָּׁחֲטוּ לְפָנֵינוּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְלֹא נִתְעַלֵּף, אֲבָל לֹא שָׁחַט לְפָנֵינוּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים – לֹא יִשְׁחוֹט, שֶׁמָּא יִתְעַלֵּף. וְאִם שָׁחַט וְאָמַר: ״בָּרִי לִי שֶׁלֹּא נִתְעַלַּפְתִּי״ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
22 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
23 אֶלָּא, אַשֶּׁאֵין מוּחְזָקִין, וְהָאָמְרַתְּ: בְּ״בָרִי לִי״ סַגִּי! דְּלֵיתֵיהּ קַמַּן דְּלִישַׁיְּילֵיהּ.
24 רָבִינָא וְרַבָּה בַּר עוּלָּא, כְּאַבַּיֵּי וְרָבָא וְרַב אָשֵׁי לָא אָמְרִי, מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא לְהוּ ״וְכוּלָּן״.
25 כּוּלְּהוּ כְּרַבָּה בַּר עוּלָּא לָא אָמְרִי, לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ הָכָא עִיקָּר – אַדְּרַבָּה, הָתָם עִיקָּר, דִּבְקָדָשִׁים קָאֵי.
26 לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ: הָתָם עִיקָּר, וְהָכָא אַיְּידֵי דִּתְנָא טָמֵא בְּחוּלִּין תְּנָא נָמֵי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁין – טָמֵא בְּחוּלִּין גּוּפֵיהּ לָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת קֹדֶשׁ לָאו כְּקֹדֶשׁ דָּמוּ.
27 כּוּלְּהוּ כְּרָבִינָא לָא אָמְרִי, לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר: מוּמְחִין אִין, שֶׁאֵין מוּמְחִין לָא – רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן.
28 לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר: מוּחְזָקִין אִין, שֶׁאֵין מוּחְזָקִין לָא – לְעִלּוֹפֵי לָא חָיְישִׁינַן.
29 רָבָא לָא אָמַר כְּאַבַּיֵּי, כִּי קוּשְׁיֵיהּ. אַבָּיֵי לָא אָמַר כְּרָבָא, הָתָם לָא נָגַע, הָכָא נָגַע.
30 רַב אָשֵׁי לָא אָמַר כְּתַרְוַיְיהוּ, קָסָבַר: כּוּתִים גֵּרֵי אֲרָיוֹת הֵן.
31 אַבָּיֵי לָא אָמַר כְּרַב אָשֵׁי, לָא סְבִירָא לֵיהּ הָא דְּרָבָא. אֶלָּא רָבָא, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כִּשְׁמַעְתֵּיהּ?
32 לִדְבָרָיו דְּאַבָּיֵי קָאָמַר, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.
33 תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁחִיטַת כּוּתִי מוּתֶּרֶת, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, אֲבָל בָּא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט – חוֹתֵךְ כַּזַּיִת וְנוֹתֵן לוֹ, אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
34 כַּיּוֹצֵא בּוֹ, מָצָא בְּיָדוֹ
פירוש ים של שלמה על חולין ג׳:מ״ג
43 דין ריאה הסמוכה או כרוכה לדופן שלא במקום רביתא אין נוהגין האידנא לבדוק לא בדופן ולא בפשורי אלא נוהגין להטריף הכל:
44 אמר רב יוסף בר מניומי אר"נ ריאה הסמוכה לדופן פי' דבוקה בצלעות וה"ה סרוכה אין חוששין לה פי' דתלינן ריעותה בדופן ואומרי' שמכ' היתה בדופן וכשחית' המכה קלטה הריאה אצלה כ"פ הרשב"א והר"ן והרא"ש פי' כן אלא שלבסוף כ' ויותר נר' לפרש דר"נ לא אמר אלא בסמוכי' כולה לדופן דאז איכא רגלי' לדבר דמחמת מכה היה שהיתה בדופן קלטה הריאה אצלה דאילו היתה מחמת ריאה לא היתה סמוכה אלא נסרכה בעלמא כו' ומי הגיד לו סברא זו לבנו' עליה יסוד וש"ס לא חילק עליה אלא סתמא קאמ' סמוכה לדופן וה"ה סרוכה ואיפשר רבותא קאמר אפי' סמוכה כולה כשירה העלתה צמחי' מל"נץ בלעז דהיינו מוגלא חוששין לה פירש"י הואיל וחזינן בה ריעות' תלינן למכה בדידה ור"י משמי' דאבימי א' זה וא"ז חוששין לה היכי עבדינן א"ר רבין בר שימי אסברה לו מייתינן סכינה דחלש פומיה פי' חדוד ודק וחותך יפה ומפרקינן לה מן הדופן ונחזי אי איכא ריעותה בדופן תלינן בתר דופן אי לא מחמת ריאה הוא וטרפה ואע"ג דלא קא מפקא זיקא ר"נ בריה דר"י בדק לה בפשורי אי מבצבצא טרפה ואי לאו כשרה ופי' התו' דהא דמייתינן כו' קאי דוקא אלא העלת' צמחים אבל העלתה צמחים אפי' חזינן ריעותא בדופן חוששין דשמא מן הריא' הוא שהריא' העלתה צמחים אבל הר"ן כ' וז"ל דאמרי' אי איכ' ריעותא בדופן תלינן בדופן וכשרה אפילו העלתה הריאה צמחים ואפי' אבימי מודה בהכי ולישנא דש"ס הכי דייק דודאי כי אמרי' היכי עבדי' אכל מה דאיתמר חוששין לה קאי וא"ת בשלמא לר"נ דאמר דכי ליתא מכה לא בריאה ולא בדופן תלינן בדופן וכשרה בדין הוא דלימ' דכי איכא מכה בדופן אע"ג דאיכא צמחים נמי בריאה דנתלי בדופן דאמר כי הדדי נינהו אבל אבימי דס"ל כל היכא דליכא מכה בחד מנייהו חיישינן לה ה"נ הו"ל למיחש כי איכא מכה בתרווייהו י"ל דכי איכא מכה בתרווייהו ליכא ריעותא לגבי ריאה כלל לפי שהדבר מצוי מפני רבית' שכשיש מכה בדופן בקל הוא מעלה צמחים ואין הדופן מעלה צמחים מחמ' מכה שבריאה הלכך הוה ליה כאלו יש מכה בדופן וליכא מכה בריאה ומ"ה מודה אבימי דכשרה ע"כ והרא"ש כ' אלו שני הדעות ולא הכריע ונר' בעיני דברי הר"ן עיקר דבשלמא אי הוה ר"י משמיה דאבימי גופא מפרש דהכי עבדינן דמייתינן סכינ' דחליש פומיה איכא לפרש דשמא דוקא אלא העלתה צמחים קאמר אבל בהעלתה צמחים מטריף בכל ענין אבל מאחר דפריך היכי עבדינן ורבא הוא דמסיק עליה דרבין בר שימי אסברה לי א"כ ש"מ דאיכא קושיא בהא היכי עבדינן עד דצריכי לשנויי והיינו משום דס"ל דלישנא דחוששין דקאמר תלמודא היינו חוששין להצריך בדיקה קודם שנכשירה אבל לא מחלטינן להטריפה וא"כ כי היכי דאקשינן אלא העלת' צמחים ה"ה נמי אהעלת' צמחי' דהא תרווייהו חוששין קאמר ומה שמסיק דר' נחמיה בריה דר"י בדיק ליה בפשורי פירש"י והתו' דקאי אאיכא ריעותא בדופן דמכשירין ואפ"ה הי' ר"נ בוד' לה להחמיר והתו' הקשו א"כ הו"ל מצריך לה בדיקה בפושרין ועוד דבסוגיא דגמ' משמע דר"נ בא לאקולי בהאי בדיקה מדמסי' אתון אהא מתניתו לה ואנו מתני' לה אהא דרבא דאמר הני תרתי בועי דסמיכי להדדי לי' להו בדיקו' ר"נ ברי' דר"י בדיק לה בפשורי נהי דלא קיימא כך במסקנא כי עלה שלא כהוגן מ"מ שמעינן מיניה דהך בדיקה דר"נ לקולא איתני ואני אומ' שלא כד"ז ולא כד"ז אלא אתרווייהו קאי כמ"ש היכי עבדינן כו' ש"ס סתמא קאמר ר"נ בריה דר"י בדק לה בפשורי וכת' הר"ן וז"ל שלענין פסק הלכה בפלוגתא דר"נ ואבימי ק"ל דא' זה וא' זה חוששין לה כאבימי וכ"פ רש"י ובפלוגתא דרבא ור"נ פסק ר"ת ז"ל כר"נ דמדקעביד ביה מעשה רב ועוד דשקליה וטרינן בה ואמרי' אתון אהא מתניתו לה אנן מתנינ' לה אהא ומדשקלי וטרי ביה בגמ' דההיא איתמר משמע דהלכתא כוותי' ולפ"ז כל היכא דסמיכא ריאה למקום שאין הנקב פוסל בו כגון שהיא סרוכה לגרגרת או לשמנונית' דידיה או לטרפשא דליבא או לטרפש' דכבדא או לשמנונית הסמפון שקורין קורדוב"י בכל אילו מפרקי' הריאה משם ונופחי' אותה ואי לא מבצבצ' כשרה שאני אומר מאח' האיברים שנסרכה להם שאין הנקב פוסל בהם באה הסירכא וכשרה אבל מדברי הרי"ף נר' דליתא לדר"נ שהוא ז"ל השמיטוה מן ההלכות ומשמע דטעמיה משום דרבא דאמר בגמ' היכי עבדינן מחמיר בשל תורה ומריה דש"ס הוא טפי מר"נ בריה דר"י וכוותיה נקיטי' לחומרא הילכך בליכא מכה בדופן מחמת ריאה הוא ואע"ג דלא מפקא זיקא טריפה ומכאן אתה למד לכל שאר המקומות דבליכא מכה לא מהני בדיקה ואי איכא מכה בדופן משמע לכאורה דל"צ בדיקה כלל מדקא פסיק רבא אמ' תלינן בדופן וכשרה וכתב א"כ סכינא דחלש פומיה למה דהא אי איכא מכה ל"צ בדיק' ואי ליכא מכה לא מהני ליה בדיקה י"ל דאלו היתה סכין רעה אפשר שתנקוב הריאה מחמתו ויראה כאלו היתה נקובה קודם לכן זה נראה לפי פשטה של שמוע' אבל קצת הגאונים כ' דאפי' איכא מכה בדופן לא מכשרי' לה בלא בדיקה ולדבריהם מ"ה בעינן סכינא דח"פ לפי שא"א בלא בדיקה וראוי לחוש לדבריהם ע"כ ואני אומר דבתרווייהו פליגי רבא והא דר"נ בריה דר"י ומאחר דלא איתברר לן הלכתא כמי א"כ אזלינן לחומרא ובפרט בשל תורה ומ"ה אפי' היכא דאיכא מכה בדופן מצרכינן לה בדיקה בפשורי כנ"נ והיכא דליכא מכה מטרפין כרב' ולא מהני ליה בדיקה וכ"ש אם נסרכה הריאה לשאר מקו' מן המקומות דמטרפין וגדולה מזו כ' הרא"ש וז"ל והראב"ד כ' כי היכי דתלינן במכת דופן ה"נ בדוכתא אחריתא היכא דאיכא מכה והריאה סמוכ' לה כשרה אבל הרמב"ן ז"ל כ' דוקא בדופן אבל לא במקום אחר וכן מסתב' דדוקא בדופן שהוא רחב וליחתו מרובה נקלטת הריאה אליו אבל בשאר איברים לא ע"כ והא דאמרינן דהיכא דאיכא בדופן מכה דתלינן בדופן כ' הרא"ש בתשו' דלא שרינן לה אלא ע"י מכה ממש שבדופן אבל אם יש בהרות שחורות אינה סי' מכה ממש כי אפשר שבא מחמת הכאו' שהכו הבהמ' על גבה שכן דרך מקום להשחיר אבל נשבר הצלע אע"פ שחזר ונקשר קרינן ביה שפיר מכה ע"כ וכן הביאו הטור והרמב"ם יש לו סוגי' אחרת באותה הלכה וס"ל דאי איכא מכה בדופן אפי' יש נקב בריאה כשרה דאמרי' אח' שחיטה נעשה ואם אין מכה בדופן אמרי' קודם שחיטה נעשה ופי' זר הוא בעיני וגם קולא גדולה היא להכשיר נקב בריאה היכא דאיכא מכה בדופן ולומ' שאחר שחיטה אינקוב גם שאר כל המחברים לא הזכירו דבריו כי לא ס"ל כלל וכתבו התוס' שהאידנא נוהגי' להטריף כל הסרכות ואינם בודקי' אות' לא בדופן ולא בפושרין וכ"כ הרא"ש דבאשכנז ובצרפת נהגו להטריף הכל והיינו כדברי התו' וכן אנו נוהגין.