מקור חולין ב׳
1 מַתְנִי׳ הַכֹּל שׁוֹחֲטִין וּשְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ אֶת שְׁחִיטָתָן. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן – שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה.
2 גְּמָ׳ ״הַכֹּל שׁוֹחֲטִין״ – לְכַתְּחִלָּה, ״וּשְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה״ – דִּיעֲבַד!
3 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: וְכֹל ״הַכֹּל״ לְכַתְּחִלָּה הוּא? אֶלָּא מֵעַתָּה: הַכֹּל מְמִירִין, אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים – הָכִי נָמֵי דִּלְכַתְּחִלָּה הוּא? וְהָא כְּתִיב: ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב״!
4 הָתָם, כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא: לֹא שֶׁהָאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, אֶלָּא שֶׁאִם הֵמִיר – מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.
5 אֶלָּא הַכֹּל מַעֲרִיכִין וְנֶעֱרָכִין, נוֹדְרִין וְנִידָּרִין, הָכִי נָמֵי דִּלְכַתְּחִלָּה? וְהָא כְּתִיב: ״וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא״!
6 וּכְתִיב: ״טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם״, וְתַנְיָא: טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה שֶׁאֵינוֹ נוֹדֵר כׇּל עִיקָּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה נוֹדֵר וּמְשַׁלֵּם. וַאֲפִילּוּ רַבִּי יְהוּדָה לָא קָאָמַר אֶלָּא בְּאוֹמֵר ״הֲרֵי זוֹ״,
7 אֲבָל אָמַר ״הֲרֵי עָלַי״ – לֹא.
8 וְכֹל ״הַכֹּל״ לָאו לְכַתְּחִלָּה הוּא? אֶלָּא ״הַכֹּל חַיָּיבִים בְּסוּכָּה״, ״הַכֹּל חַיָּיבִין בְּצִיצִית״, הָכִי נָמֵי דְּלָאו לְכַתְּחִלָּה?
9 חַיָּיבִין – לָא קָאָמֵינָא. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״הַכֹּל סוֹמְכִין, אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים״ – הָכִי נָמֵי דְּלָאו לְכַתְּחִלָּה? וְהָא כְּתִיב: ״וְסָמַךְ יָדוֹ … וְנִרְצָה״!
10 אִין, אִיכָּא ״הַכֹּל״ לְכַתְּחִלָּה, וְאִיכָּא ״הַכֹּל״ דִּיעֲבַד. אֶלָּא ״הַכֹּל״ דְּהָכָא, מִמַּאי דִּלְכַתְּחִלָּה הוּא דְּתִקְשֵׁי לָךְ? דִּלְמָא דִּיעֲבַד הוּא, וְלָא תִּקְשֵׁי לָךְ.
11 אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא ״שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה״ קַשְׁיָא לִי, מִדְּקָתָנֵי שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה דִּיעֲבַד, מִכְּלָל דְּ״הַכֹּל״ לְכַתְּחִלָּה הוּא, דְּאִי דִּיעֲבַד – תַּרְתֵּי דִּיעֲבַד לְמָה לִי?
12 אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: הָכִי קָתָנֵי – הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ טָמֵא בְּחוּלִּין. טָמֵא בְּחוּלִּין מַאי לְמֵימְרָא? בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ, וְקָסָבַר: חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ כְּקֹדֶשׁ דָּמוּ.
13 כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? מֵבִיא סַכִּין אֲרוּכָּה וְשׁוֹחֵט בָּהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגַּע בַּבָּשָׂר.
14 וּבְמוּקְדָּשִׁים לֹא יִשְׁחוֹט, שֶׁמָּא יִגַּע בַּבָּשָׂר, וְאִם שָׁחַט וְאוֹמֵר ״בָּרִי לִי שֶׁלֹּא נָגַעְתִּי״ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
15 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ בְּחוּלִּין גְּרֵידֵי, דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ.
16 וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ, אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אַטָּמֵא בְּחוּלִּין – הָא אָמְרַתְּ: לְכַתְּחִלָּה נָמֵי שָׁחֵיט!
17 וְאֶלָּא, אַטָּמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים – בְּ״בָרִי לִי״ סַגִּי! דְּלֵיתֵיהּ קַמַּן דִּנְשַׁיְּילֵיהּ.
18 הַאי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים, מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא: כׇּל הַפְּסוּלִין שֶׁשָּׁחֲטוּ – שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה, שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בְּזָרִים, בְּנָשִׁים, וּבַעֲבָדִים, וּבִטְמֵאִים, וַאֲפִילּוּ בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ טְמֵאִין נוֹגְעִין בַּבָּשָׂר.
19 הָכָא עִיקָּר. הָתָם, אַיְּידֵי דִּתְנָא שְׁאָר פְּסוּלִין – תְּנָא נָמֵי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָתָם עִיקָּר, דִּבְקָדָשִׁים קָאֵי. הָכָא, אַיְּידֵי דִּתְנָא טָמֵא בְּחוּלִּין – תָּנֵי נָמֵי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים.
20 הַאי טָמֵא, דְּאִיטַּמָּא בְּמַאי? אִילֵּימָא דְּאִיטַּמִּי בְּמֵת, ״בַּחֲלַל חֶרֶב״ אָמַר רַחֲמָנָא,
פירוש ים של שלמה על חולין ב׳:י״ד
14 דין דשהיית העוף כשיעור שחיט' העוף לחוד ושחיטת בהמה כשיעור שחיטת בהמה לחוד ולא משערין כדי הגבהה והרבצה ואם שחט העוף מעט עד שיצא הדם והגביה ידו אפ' מעט לא יגמור שמא ניקב הוש' ואפי' אומר ברי לי שלא חתכתי רק העו' והמחמי' ימיתנו וימכרנו לגוי ומי שבקי לבדוק ישחוט למעלה או למטה את הקנה ואח"כ יהפכו את הושט ויבדקנו מבפנים כ"ז דוקא בסכין אבל אם מרט נוצה מן הצואר ויצא דם אין לחוש כלל ואם שחט הבהמה וחתך רק העור במקצת ולא דרך כל עוביו אין לחוש אפי' יצא דם והיכא שאין ידוע אם חתך כל עוביו או לא ישחוט הבהמה למעלה או למטה ממקום ההוא ויראה אם העור הוא שלם או לא ואפי' נחתך העור כולו בעוף אם לא יצא דם מותר אלא דלרווחא דמילתא ישחוט הקנה ויבדוק הושט מבפני':
15 מתניתין נפלה סכין והגביה נפלו כליו והגביהן השחיז את הסכין ועף ובא חבירו ושח' אם שהה כדי שחי' פסולה ר"שא אם שהה כדי ביקור פי' כ"ב טבח חכם ר"ל שיראה סכינו לחכם ואין הלכה כר"ש מאי כדי שחיטה א"ר כ"ש בהמה אחרת פי' ולא כגמר' אותה שחיטה אתמר רב אמר כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף ושמואל אמר אפי' בהמה לעוף וכן כי אתא רבין אר"י אפי' בהמה לעוף ור"ח אמר כדי שיביא בהמה אחרת וישחוט יביא אפי' מעלמא א"כ נתת דבריך לשעורין אמר ר"פ עומד' להטיל א"ב כך ג' רש"י אמרי במערב' משמיה דר"י ב"ח כדי שיגביהנו וירביצנו וישחוט דקה לדקה וגס' לגסה כ' הרא"ש רש"י ג' עומדת להטיל א"ב ואין ג' זו נכונ' דר"פ לא בא אלא לתרץ מה שהקש' נתת דבריך לשיעורין אלא גירס' הנכונה בעומדת להטיל כלומר ר"ח איירי בעומדת להטיל אבל ר"י נמי יכול להיות שסובר הכי אלא עיקר דיניה דבעינן בהמה לעוף לאפוקי מרב דאמר כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף ואפשר דאף רב ושמואל סברי נמי הכי שצריך כדי הטלה וכמ"ש ר"י ב"ח כדי שיגביהנה כו' והכל בכלל הטלה הוא ר"ל כפי שיהוי הצורך להטלה שלה ורב ושמואל ור"י לא פירשו דבריהם כמה שיעור שהייה אלא מפרשי' כ"ש דקאמר מתניתין באיזה שחיטה איירי אבל ס"ל דכדי שחיטה דקאמר מתניתין היינו ככל הצריך לשחיטה וכמ"ש ר"ח ור"י ב"ח כ"כ הרא"ש וכתב עוד וכן משמע מתוך דברי ר"א ז"ל שהרי הביא כל דברי רב ור"י ושמואל ופסק הלכה כר"י ושמואל והביא דברי ר"י ב"ח כדי שיגביהנ' וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגס' ומאחר שפסק הלכה כר"י ושמואל דאפי' בהמה לעוף כ"ש דמשערין בשהיית גסה לדקה אלא לא הביא דברי ר"י ב"ח אלא פסק הלכה דהגבהה והרבצה ולהשמיענו דע"ז לא נחלקו רב ושמואל ור"י ומה שלא הביא דר"ח שגם הוא אית ליה שיעור דהרבצה ובהכי היה ניחא טפי כי אין הלכה כר"י ב"ח בכל דבריו לפי שר"י ב"ח פירש טפי שיעור הגבהה והרבצה כי י"ל מאחר שפסק ר"א הלכה כר"י דאמ' בהמה לעוף ופסק נמי הלכה דבעי' שהיי' כדי הרבצ' כי משערינן בהמה לעוף אי משערי' כשיעור הגבהה והרבצת בהמה לעוף אי כשיעור שחיטת בהמ' לחוד ומסתבר דבשחיטת בהמ' לחודה משערי' ולא מקילינן כולי האי לשער בהגבהה והרבצה דבהמה לעוף ובהכי ניחא מה שהביא דר"י ב"ח לפי שפי' בדבריו הגבהה והרבצה דקה לדקה וגסה לגסה ועוף לעוף ואע"ג דאין הלכה כמותו בשחיטת דקה לדקה בהגבה' ובהרבצ' דקה לדקה הלכה כמותו וכן משמע מתוך דברי ר"ח מדקאמר שיביא בהמה אחרת משמע בהמה אחרת כיוצא בזו מדלא קאמר שיבי' בהמה וישחוט ע"כ ואני אומר סברא הזאת פשרה היא ממ"נ אי קבלה הלמ"מ דלא נקרא שהייה אפי' בעוף אלא כדי שיעור שהיית שחיטה הראויה אפי' בבהמה א"כ אמאי לא בעי נמי הגבהה והרבצה ואי הגבהה והרבצה אינו בכלל שחיטה א"כ אף בבהמה לא ניבעי האי שיעורא ואי הל"מ כל בהמ' ועוף כדי שהיית שחיטה וכל הצורך לה א"כ בעוף ניבעי שהיית עוף לחודא אלא נראה לפי פסקיו כי היכא דבעינן אף בעוף כדי שהיי' בהמה גסה בעינן נמי כדי הגבהה והרבצ' אף לעוף גם מ"ש הרא"ש שכוונת הרי"ף אינה לפסוק כר"י ב"ח אלא בהגבהה והרבצה ולא במ"ש מגסה לגס' ומדקה לדקה הר"ן לא פי' כן אלא ס"ל עיין בב"י סימן כ"ג שהרי"ף לגמרי פסק כר"י ב"ח דל"פ אדר"י ושמואל דאינהו נמי כי אמרו אפילו בהמה לעוף בהמה דקה לעוף אמרו אבל בבהמ' לא דברו ובא ר"י ב"ח ואמר דבעוף הקילו לשער בו כדי שחיטת בהמה דקה אבל בבהמ' דקה לא הקילו בה לשער יותר מכיוצא בה ומדל' מדכר ר"י ב"ח עוף משמע דליכא אלא הני תרי שיעורי דקה וגסה ובכלל דקה הוי שיעור עוף וכ"ד הרמב"ם להדיא בה"ש ואני תמה על הרא"ש איך עלה על דעתו לפרש דעת הרי"ף בע"א מאחר שמצינו שהרמב"ם תלמידו של הרי"ף כ' להדיא כך ומה שהקשה על הרמב"ם שאין זו אלא פשרה מאחר שמשערינן כ"ש בהמה דקה לעוף בהגבהה והרבצה למה לא נשער לדק' בהגבהה והרבצ' דגסה משום די"ל דלעולם משערינן כדי שחיטה הראויה דהיינו בהגבהה והרבצה ובמינו מדקה לדקה ומגסה לגסה והיה ראוי לעוף נמי לשער משחיטת עוף לעוף אלא מאחר דקבלה הל"מ דלא נקרא שהייה אלא כדי שחיטה ועוף לא נקרא שחיטה שהכשירו בסי' א' ומ"ה לא אמר ר"י ב"ח נמי מעוף לעוף כמ"ש מדקה לדקה אלא כדפרישי' כ"ה לשיטת הרי"ף והרמב"ם אבל רש"י פסק הלכה כרב משום דקם ר"י ב"ח כוותי' ואמר דקה לדקה וממיל' שמעינן דה"ה עוף לעוף וכתב הרא"ש ואפשר דלא פסק כר"י ב"ח אלא במה שנחלקו רב ור"י והכריע הוא ביניהו אבל במה שהושוו רבור"י ושמואל דלא בעינן שיעור הגבהה והרבצה הלכ' כמותן ולא כר"י ב"ח ע"כ אבל בסמ"ג כ' להדיא כרש"י דעוף לעוף כשיעור שחיטה בלבד בלי הגבהה והרבצה ולבי אומר שלא כשניהם לא כדעת הרי"ף ולא כדעת רש"י כי מ"ש הרי"ף דבעינן הגבהה והרבצה נראה דהלכה כרב ושמואל ור"י שכולן לא הזכירו אלא כ"ש לבד ולא נראה לומר כמ"ש הרא"ש שלא דברו בענין שיעור הגבהה והרבצ' ולא באו לפרש אלא שחיט' דמתני' כו' א"כ לא הול"ל מאי כ"ש רב אמר כדי שחיט' בהמה כו' אלא מאי שחיטה רב אמר שחיטת בהמה לבהמ' ומדקאמרי להדיא כ"ש כו' בכל דבריה' ש"מ דלא בעינן שיעור שהייה אלא כר"ש לחוד בלא הגבהה והרבצ' גם. ל"נ מ"ש כרב דאמר מעוף לעוף דמנ"ל להוציא דבר מכללו דק"ל הלכה כר"י לגבי רב ושמואל כ"ש היכא דשמואל סייעי' ואי משום דר"י דאמר מדקה לדקה הלא לא דבר כלל בעוף ומנ"ל לסתור הלכה בלי ראייה ובפרט דאדרב' משמע מדאמר מגסה לגסה ומדקה לדקה ולא אמ' נמי מעוף לעוף ש"מ דלא ס"ל הכי ומ"מ לא מלאני לבי להקל מאחר שכ' הסמ"ג שכן נתפרש בה"ג הלכה למעשה כרש"י וכ"פ בסמ"ק וכ"כ במרדכי וכ' נמי ע"ז ויש ליזהר כשהתחיל בעוף לשחו' וחתך מעט עד שהד' יוצא והגביה סכינו מן הצואר יש לו ליזהר שלא לגמו' שחיט' לפי שיש לחוש שמא שחט משהו מן הושט קודם שהגבי' סכינו ושהייה פוסל' במ"ק דושט לד"ה ואפי' לא הגביה כי אם מעט יש לחוש משום דשהיי' העוף מועט' היא מאו' דכ"ש רוב סימ' א' בעוף הוא עושה מהר ואפי' אמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כ"א העור אין סומכין עליו כיון שיצא הדם ואם בא לשחוט אחר שיגבי' סכינו כיצד יעשה א"ל שחוט הקנה לבדו ולאחר שחיטה יהפכו הושט ויבדקו אותו ע"כ ושוב כתב המרדכי בפ"ב דחולין בשם מהרי"ף שאם אין בקיאין בבדיק' לא יגמור שחיטה כלל אלא ימכרנו לנכרי רק שימות העוף לפניו דאיכ' למיחש דילמא אתי לזבוני לישראל לאחר שיתרפא ומה"ט אסור להשהותו בביתו דילמא אתי לידי תקלה כיון שאין הטריפות ידוע עכ"ל וכ"כ הסמ"ק והכל בו וכ"כ בהל' שחיטה ונר' דוקא מי שלבו נוקפו ואינו רוצ' לסמוך על בדיקתו אבל מי שירצה לסמוך על בדיקתו א"כ ישחוט למעלה או למטה ממקום זה ואח"כ יהפך הושט ויבדקנו מבפנים נגד המקום שיצא דם ובמקום ידוע לכ"ע מהני בדיקה כדפרי' לעיל בריש פירקין אלא שנוהגי' העם להחמיר בעבור חסרון מועט כגון עוף שדמיו מועטין וא"י למה ונר' אפי' לכל החומרו' שכ' דוקא כשחתך העור בסכין דא"ל שמא מרוב חדודו ניקב אף הושט אבל אם מרט השוחט נוצ' מן העוף קודם שחיטה ויצא דם ליכא למיחש למידי אף שנמצא כ' בה"ש דאף בכה"ג יש לחוש גבי יונה אל תשגיח בזה כי חומרא שאין לה טעם כלל שוב מצאתי שכ' הא"ח בשם הרשב"א וז"ל כשהשוחט תולש נוצה מצואר העוף פעמי' מתבוסס בדם או נקרע העור אין לחוש לנקובת הושט ע"כ וכן עיקר מאחר שלא נעשה בסכין ולא עוד אלא נר' בעיני אפי' בסכין דמחמירין וחיישינן לנקיבת הושט בין בעוף בין בבהמ' נר' דוקא שנחתכה העור כולו אבל אם העור של בהמה לא נחתכה כ"א במקצת עוביה ולא דרך כולו בודאי שאין לחוש ואפי' יצא הדם לית כאן בית מיחוש והיכא אם ניקב העור דרך עוביו מ"מ יש לו תקנ' שישחוט אח"כ למטה מאותו מקום שחיטה או למעלה וירא' אם העור הוא שלם ולא ניקב במקו' שעשה בה רושם כשר ותו ליכא למיח' למידי וגדולה מזו כ' ר"י קולו"ן בסי' כ"ג דאפי' בנחתך העור כולו אינו אסור עד שיצא הדם אע"פ שמהר"י קאר"ו פקפק עליו מ"מ אני אומר שיפה כ' דאיכא הוכחה שלא נגע בסימנים בודאי ואפי' בבשר לא נגע כי אם בעור לחוד ומ"ה לא יצא הדם ולרווח' דמילתא ישחוט למטה הימנו ואח"כ יהפך הושט ויבדקנו לחומרא בעלמא ומה שאמרנו שאם נחתך העור שיש לחוש לנקובת הושט ואנו מחזיקים עצמינו אין בקיאין בבדיקת הושט בנקב משהו אפי' במקום ידוע כבר כ' בריש פירקין סימן ג' אם באנו לבדוק במקום ידוע הרשות בידינו כדברי רש"י דאמר יפתח בדורו כו' רק שיקבץ שאר יודעים עמו ואף ה"ג דפליגי עליה ואמרי שאין אנו בקיאין בבדיקה היינו במקו' שאין ידוע ואפי' למחמירין בדבר דוקא בהפסד מועט ושלא לצורך מצוה אבל בהפסד מרובה או לצ"מ יראה להקל ולסמוך על הגדולים האחרונים שהנהיגו והורו הלכה למעשה להיתר כמו שנמצא הג"ה במקצת סמ"ק והעתיקה מהרי"ק בתשובתו וז"ל וכן הורה מורי הר"ם בקורווי"יל כשהתחיל לשחוט ולא ידע השוחט אם נגע בסי' אם לאו שאין לו תקנה לשוחטו כ"א למעלה או למטה והדר נהפכינן לושט ונבדקי' דלמא כו' עד וכן הורה מ"ו הר"פ בב"ה בקורווי"יל ע"כ וכן עיקר: