מקור חולין י׳
1 מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכָּן שֶׁל שְׁרָצִים לְגַלּוֹת, וְאֵין דַּרְכָּן לְכַסּוֹת.
2 אִי נָמֵי, טַעְמָא דְּהִנִּיחָהּ מְגוּלָּה וּבָא וּמְצָאָהּ מְכוּסָּה, מְכוּסָּה וּבָא וּמְצָאָהּ מְגוּלָּה, הָא מְצָאָהּ כְּמָה שֶׁהִנִּיחָהּ – לָא טוּמְאָה אִיכָּא וְלָא פְּסוּלָא אִיכָּא.
3 וְאִילּוּ סְפֵק מַיִם מְגוּלִּים אֲסוּרִין, שְׁמַע מִינַּהּ: חֲמִירָא סַכַּנְתָּא מֵאִיסּוּרָא, שְׁמַע מִינַּהּ.
4 תְּנַן הָתָם: שְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין אֲסוּרִין מִשּׁוּם גִּלּוּי – מַיִם, וְיַיִן, וְחָלָב. כַּמָּה יִשְׁהוּ וְיִהְיוּ אֲסוּרִין? כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הָרַחַשׁ מִמָּקוֹם קָרוֹב וְיִשְׁתֶּה. וְכַמָּה מָקוֹם קָרוֹב? אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא מִתַּחַת אוֹזֶן כְּלִי וְיִשְׁתֶּה.
5 יִשְׁתֶּה? הָא קָא חָזֵי לֵיהּ! אֶלָּא, יִשְׁתֶּה וְיַחֲזוֹר לְחוֹרוֹ.
6 אִיתְּמַר: הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין וְנִמְצֵאת פְּגוּמָה, אָמַר רַב הוּנָא: אֲפִילּוּ שִׁיבֵּר בָּהּ עֲצָמוֹת כׇּל הַיּוֹם – פְּסוּלָה, חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא בָּעוֹר נִפְגְּמָה. וְרַב חִסְדָּא אָמַר: כְּשֵׁרָה, שֶׁמָּא בְּעֶצֶם נִפְגְּמָה.
7 בִּשְׁלָמָא רַב הוּנָא כִּשְׁמַעְתֵּיהּ, אֶלָּא רַב חִסְדָּא מַאי טַעְמָא? אָמַר לָךְ: עֶצֶם – וַדַּאי פּוֹגֵם, עוֹר – סָפֵק פּוֹגֵם סָפֵק לָא פּוֹגֵם, הָוֵי סָפֵק וּוַדַּאי, וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי.
8 מֵתִיב רָבָא לְסַיּוֹעֵיהּ לְרַב הוּנָא: טָבַל וְעָלָה, וְנִמְצָא עָלָיו דָּבָר חוֹצֵץ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְעַסֵּק בְּאוֹתוֹ הַמִּין כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ – לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה, עַד שֶׁיֹּאמַר: ״בָּרִי לִי שֶׁלֹּא הָיָה עָלַי קוֹדֶם לָכֵן״. וְהָא הָכָא, דְּוַדַּאי טָבַל, סָפֵק הֲוָה עֲלֵיהּ סָפֵק לָא הֲוָה עֲלֵיהּ, וְקָאָתֵי סָפֵק וּמוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי!
9 שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִיכָּא לְמֵימַר: הַעֲמֵד טָמֵא עַל חֶזְקָתוֹ, וְאֵימַר לֹא טָבַל.
10 הָכָא נָמֵי, הַעֲמֵד בְּהֵמָה עַל חֶזְקָתָהּ, וְאֵימַר לֹא נִשְׁחֲטָה! הֲרֵי שְׁחוּטָה לְפָנֶיךָ.
11 הָכָא נָמֵי, הֲרֵי טָבַל לְפָנֶיךָ! הָא אִיתְיְלִידָא בֵּיהּ רֵיעוּתָא.
12 הָכָא נָמֵי אִיתְיְלִידָא בַּהּ רֵיעוּתָא! סַכִּין אִיתְרְעַאי, בְּהֵמָה לָא אִיתְרְעַאי.
13 מֵיתִיבִי: שָׁחַט אֶת הַוֶּשֶׁט וְאַחַר כָּךְ נִשְׁמְטָה הַגַּרְגֶּרֶת – כְּשֵׁרָה, נִשְׁמְטָה הַגַּרְגֶּרֶת וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת הַוֶּשֶׁט – פְּסוּלָה.
14 שָׁחַט אֶת הַוֶּשֶׁט ונמצא וְנִמְצֵאת הַגַּרְגֶּרֶת שְׁמוּטָה, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם קוֹדֶם שְׁחִיטָה נִשְׁמְטָה אִם לְאַחַר שְׁחִיטָה נִשְׁמְטָה, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה, וְאָמְרוּ: כׇּל סְפֵק בִּשְׁחִיטָה פָּסוּל.
15 כׇּל סָפֵק בִּשְׁחִיטָה לְאֵתוֹיֵי מַאי? לָאו לְאֵתוֹיֵי כְּהַאי גַוְונָא? לָא, לְאֵתוֹיֵי סָפֵק שָׁהָה, סָפֵק דָּרַס.
16 וּמַאי שְׁנָא? הָתָם אִיתְיְלִידָא בַּהּ רֵיעוּתָא בִּבְהֵמָה, הָכָא סַכִּין אִיתְרְעַאי, בְּהֵמָה לָא אִיתְרְעַאי.
17 וְהִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב הוּנָא, כְּשֶׁלֹּא שִׁיבֵּר בָּהּ עֶצֶם. וְהִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, כְּשֶׁשִּׁיבֵּר בָּהּ עֶצֶם. מִכְּלָל דְּרַב חִסְדָּא אַף עַל גַּב דְּלָא שִׁיבֵּר בָּהּ עֶצֶם? אֶלָּא בְּמַאי אִיפְּגִים? אֵימָא: בְּעֶצֶם דְּמַפְרֶקֶת אִיפְּגִים.
18 הֲוָה עוֹבָדָא וְטָרַף רַב יוֹסֵף עַד תְּלֵיסַר חֵיוָתָא, כְּמַאן? כְּרַב הוּנָא, וַאֲפִילּוּ בְּקַמַּיְיתָא? לָא, כְּרַב חִסְדָּא, וּלְבַר מִקַּמַּיְיתָא.
19 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם כְּרַב הוּנָא, דְּאִי כְּרַב חִסְדָּא, מִכְּדֵי מִתְלָא תָּלֵינַן, מִמַּאי דִּבְעֶצֶם דְּמַפְרֶקֶת דְּקַמַּיְיתָא אִיפְּגִים? דִּלְמָא בְּעֶצֶם דְּמַפְרֶקֶת דְּבָתְרָיְיתָא אִיפְּגִים!
20 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: רַב כָּהֲנָא מַצְרֵיךְ בְּדִיקוּתָא בֵּין כֹּל חֲדָא וַחֲדָא. כְּמַאן? כְּרַב הוּנָא, וּלְמִיפְסַל קַמַּיְיתָא? לָא, כְּרַב חִסְדָּא, וּלְאַכְשׁוֹרֵי בָּתְרָיְיתָא.
21 אִי הָכִי, תִּיבְעֵי נָמֵי בְּדִיקַת חָכָם! עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִיסּוּרִין. אִי הָכִי, מֵעִיקָּרָא נָמֵי לָא! הָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא אָמְרוּ לְהַרְאוֹת סַכִּין לְחָכָם אֶלָּא מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל חָכָם.
22 מְנַָא הָא מִלְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן: אוֹקֵי מִילְּתָא אַחֶזְקֵיהּ?
23 אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, אָמַר קְרָא ״וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים״, דִּלְמָא אַדְּנָפֵיק וְאָתֵא בְּצַר לֵיהּ שִׁיעוּרָא! אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן אוֹקֵי אַחֶזְקֵיהּ.
24 מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: וְדִילְמָא כְּגוֹן שֶׁיָּצָא דֶּרֶךְ אֲחוֹרָיו, דְּקָא חָזֵי לֵיהּ כִּי נָפֵק!
25 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר, חֲדָא, דִּיצִיאָה דֶּרֶךְ אֲחוֹרָיו לֹא שְׁמָהּ יְצִיאָה, וְעוֹד, אֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? וְכִי תֵּימָא דְּפָתַח בֵּיהּ כַּוְּותָא – וְהָתְנַן: בַּיִת אָפֵל אֵין פּוֹתְחִין בּוֹ חַלּוֹנוֹת לִרְאוֹת אֶת נִגְעוֹ!
26 אֲמַר לֵיהּ רָבָא: דְּקָאָמְרַתְּ יְצִיאָה דֶּרֶךְ אֲחוֹרָיו לֹא שְׁמָהּ יְצִיאָה – כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹכִיחַ, דִּכְתִיב בֵּיהּ יְצִיאָה, וּתְנַן: יָצָא וּבָא לוֹ דֶּרֶךְ כְּנִיסָתוֹ. וּדְקָאָמְרַתְּ בַּיִת אָפֵל אֵין פּוֹתְחִין בּוֹ חַלּוֹנוֹת לִרְאוֹת אֶת נִגְעוֹ – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא אִיתַּחְזַק, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיתַּחְזַק – אִיתַּחְזַק.
27 תַּנְיָא דְּלָא כְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, ״וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת״ – יָכוֹל יֵלֵךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְיַסְגִּיר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶל פֶּתַח הַבָּיִת״.
28 אִי ״פֶּתַח הַבָּיִת״, יָכוֹל יַעֲמוֹד תַּחַת הַמַּשְׁקוֹף וְיַסְגִּיר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִן הַבַּיִת״ – עַד שֶׁיֵּצֵא מִן הַבַּיִת כּוּלּוֹ. הָא כֵּיצַד? עוֹמֵד בְּצַד הַמַּשְׁקוֹף וּמַסְגִּיר.
29 וּמִנַּיִן שֶׁאִם הָלַךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְהִסְגִּיר, אוֹ שֶׁעָמַד בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְהִסְגִּיר, שֶׁהֶסְגֵּרוֹ מוּסְגָּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת״, מִכׇּל מָקוֹם.
30 וְרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב,
פירוש ים של שלמה על חולין י׳:ט׳
9 דין אפילו בכור שניתן לכהן ומכרו לישראל במומו פטור מן המתנות ואם נתערב במאה בהמות אם מאה שוחטין אות' כולם פטורין ממתנות ואם אחד שוחט אין פטור אלא אחד וקודם שבא ליד הכהן נתערב בבהמות אחרות אז בכל עניין חייב ליתן מהם מתנות שיאמר הכהן על כל אחד מהן אי בכור הוא כולו שלי ואם אינו בכור תן לי מתנות השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות וטבח ששוחט בהמת ישראל על הטבח מוטל ליתן המתנות לכהן ומ"מ אם נתון לבעלים או מכרן לאחר אין הטבח חייב לשלם דהוי מזיק מתנות כהונ' דפטור המשתתף עם הכהן או עם הגוי פטור מן המתנות וצריך לרשום לעשות סימן שהם שותפי' עמו והכהן פטור מן המתנות בד"א בשוחט לעצמו אבל אם הוא טבח ושוחט למכור אם קובע למכור במטבחיי' חייב ליתן מיד ואם אינו קובע למכור במטבחיי' פטור ב' וג' שבתות ומכאן ואילך חייב ומנדין אותו אם לא יתן ישראל שאמר לחבירו מכור לי בני מעיה של בהמה זו והיו בהן מתנות כהונה צריך לוקח ליתנם לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים:
10 מתניתין בכור שנתערב במאה בזמן שמאה שוחטין את כולן פוטרין את כולן אחד שוחט את כולן פוטרין לו אחד ופריך תלמודא ואמאי יבא עליו כהן משני צדדין ויאמר ליה אי בכור הוא כולו דידי הוא ואי לא בכור הוא הב לי מתנתא אר"א בבא אותו בכור לידי כהן ומכרו לישראל במומו פי' שגם הוא פטור מן המתנות ומ"ה אם נתערב באחרות כשרבי' שוחטים אותם כולם פטורין שעל כל אחד ואחד כל אחד יאמר שלי הוא אותו הבכור ואם א' שוחט את כולן אין פוטרן לו אלא אחד מהם והרמב"ם כתב דין זה בסתם וז"ל בהמת קדשי' שנפסלה במומה ואינה חייבת במתנות שנתערבה בבהמות אחרות אפילו אחת במאה בזמן שכל בהמה מהן לאחד כולן פטורין שכל אחד ואח' ספק והמע"ה היה אחד הוא השוחט את כולם פוטר מתנות אחד מהן בלבד ע"כ וכתב עוד וז"ל ספק בכור חייב במתנות מכל צד אם בכור הוא כולו לכהן ואם אינו מתנותי' לכהן ואם נסתפק בשנים ולקח הכהן האחד הרי השני פטור מן המתנות עשאוהו כמי שזכה בו הכהן ונתנו במומיו לבעליו ע"כ ולקח זה מהא דתנן בפרק ב' דבכורות רחל שלא בכרה וילדה ב' זכרים ויצאו שני ראשיהם כאחד ריה"ג א' שניהם לכהן שנאמר הזכרים לה' וחכ"א אי אפשר לצמצם אלא אחד לו ואחד לכהן ורט"א הכהן בורר את היפה רע"א משמנים ביניהם והשני ירעה עד שיסתאב וחייב במתנות ורבי יוסי פוטר ופריך בגמרא מ"ט דר"מ דחייב אר"י הואיל וכהן בא עליו מב' צדדים דא"ל אי בכור הוא כולו דידי הוא אי לא בכור הוא הב לי מתנות מיניה וכ' יוסי מ"ט אמר רבא עשו שאינו זוכה כזוכה ואע"ג דלא מטא לידיה כמאן דמט' לידי' וזבניה לישראל במומיה והלכה כר' יוסי כמו שפסק הרמב"ם וטעמו ונימוקו עמו נחזור למשנה השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות והמשתף עמהם צריך שירשום פי' רש"י יעשה בו סימן שיבינו בו הרואים שאינו כולו של ישראל לכאורה משמע מפי' רש"י שאינו פטור אלא מחלקו של כהן אבל מחלקו חייב ליתן וכ"כ הרמב"ם וז"ל המשתתף עם הכהן צריך שירשום חלקו כדי שיניח המתנות מחלק של כהן שאם לא ציין חלקו חייב במתנות אכן התו' כתב וז"ל וצריך שירשום רגילין היו לרשום בשר שפטור מן המתנות והיו מכירין רישומהן וא"ת כיון דלית ליה לכהן אלא חצי אם כן חצי ליפטר וחצי ליחייב מידי דהוה אצבי הבא על התיישה דמחייב' רבנן בחצי מתנות וי"ל כל שיות שבו מחייב והכא לא מחייב כל שיות שבו ומש"ה פטור לגמרי פירש משום דלא מצינו במתנות שיהיו חציין פטורין וחציין חייבות וכיון דמקצת' פטורות משום חלקו של כהן כולן נמי פטורות וכ"כ הרשב"א בחידושיו גם תמיה בעיני לומר שיהא דעת רש"י והרמב"ם נגד הסוגיא דמשמע להדיא דשיתוף דכהן פטור מן המתנות לגמרי דמדאמרינן התם זיל אישתתף בהדי טבחי ישראל דמגו דפטרת להו ממתנות משתתפי בהדך ואלו היה הישראל חייב ליתן מחלקו א"כ מה ירויח הישראל בהשתתפו עם הכהן וגם רש"י גופא פיר' לשם וז"ל דמגו דפטור להו ממתנו' כדאמרינן במתניתין המשתתף עמהן פטור מן המתנות עכ"ל משמע דס"ל לרש"י דפטור מן המתנות לגמרי גם הנהו פיסקא דאמרינן בגמרא רב הונא אמר שותף בראש פטר מן הלחי כו' שותף ביד פטור מן הזרוע דוחק גדול הוא לומר שפטור מחלקו של כהן לחוד על כן נראה לומר דליכא מאן דפליג בזה שהמשתף עם כהן דפטור מכל המתנות אף מחלקו אף הר"ן שכת' כלשון של רש"י כתב שפטור אף חלקו של ישראל והביא דברי הרמב"ם בלא חולק משמע דס"ל דגם דעת הרמב"ם כן שפטור מכל המתנו' ובע"כ צ"ל מ"ש שיניח המתנות מחלקו של כהן ה"ק משום חלקו של כהן יניח כל המתנות וכן עיקר ואם אמר כהן לישראל כל הבהמה אני מוכר לך חוץ מן המתנות פטור מן המתנות אמר מכור לי בני מעיים של פרה והיה בהן מתנות נותנן לכהן ואינו מנכה לו למוכר מן הדמים לקחן הימנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים ופריך תלמוד' וליתני כהן ונכרי פטורין מן המתנות אמר רבא זאת אומרת הדין עם הטבח וכתב הרשב"א וז"ל הא דקאמר הדין עם הטבח נראה פירוש' שאעפ"י שהטבח שוחט לישראל אינו יכול לדחות הכהן ולומר לאו בעל דברים דידך אנא זיל אצל בעלים אלא הדין עמו ונותן לו אבל לאו למימרא שאם נתן לבעלים או מכרן לאחר שיהא הטבח חייב לו דהא ק"ל דמזיק מתנות כהונה פטור והאי טבח נמי לא משתרשי ליה זוזי דהא לאו דידיה הוא בהמה אלא כדאמרינן ע"כ דרש רבא מאת העם ולא מאת הכהנים כשהוא אומר מאת זובחי הזבח אפילו כהן טבח משמע ומסיק אושפזיכניה דר' טבלא כהן הוה והוה דחיקא ליה מילתה אתא לקמי' דר' טבלא אמר ליה זיל אישתתיף בהדי טבחי ישראל דמגו דפטרת להו ממתנות משתתפין בהדך חייביה ר"נ א"ל ר' טבלא פטרן א"ל זיל אפיק ואי לא אפיקנא ר' טבלא מאונך אתא ר' טבלא לקמיה דר"נ א"ל מ"ט עביד מר הכי א"ל דכי אתא ר' אחא ב"ח מדרומא אמר ריב"ל וכל זקני דרום כהן טבח שנים ושלש שבתות פטור מן המתנות מכאן ואילך חייב במתנות א"ל וליעבד ליה מר כר' אחא ב"ח פירוש ותפטרנו מב' שבתות א"ל ה"מ דלא קבוע מסחתא פי' חנותו ובפי' אחר מצאתי עלי שקוצבין עליו בשר אבל הכא הא קבע מסחת' וחייב מיד וכ' התו' דמדרבנן גזרו כשהוא טבח ליתן מתנות כהונה אפי' הבהמה שלו שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם ליפטר מן המתנות ועד ג' שבתות דאיכא למימר לדידיה שחט לא גזרו רבנן ואוקמה על דין תורה ומכאן ואילך גזרו וכי קבע אמסחתא מיד מוכח דלאו לדידיה שחיט ולכך גזרו לאלתר כדמוכח בסמוך ולא כפי' הקונ' שפי' דחייב מן התורה בשוחט לאחר דא"כ ב' או ג' שבתות אמאי פטור אטו ג' שבתות כתיבי בקרא ועוד אי מן התורה א"א שלא היה יודע ר' טבלא דבר זה אלא ודאי תקנות חכמים היא כדפי' ור' טבלא לא הוה שמיע ליה הך תקנתא עד דאמר ליה רב נחמן: