ים של שלמה על ביצה ה׳

1 וְנִתְקַלְקְלוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר. הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִים אֶת הָעֵדִים אֶלָּא עַד הַמִּנְחָה.

2 וְאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, נוֹהֲגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ, וּלְמָחָר קֹדֶשׁ.

3 אָמַר רַבָּה: מִתַּקָּנַת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאֵילָךְ, בֵּיצָה — מוּתֶּרֶת. דִּתְנַן: מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כׇּל הַיּוֹם.

4 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי, וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בֵּיצָה אֲסוּרָה! אֲמַר לֵיהּ: אָמֵינָא לָךְ אֲנָא רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאַתְּ אָמְרַתְּ לִי רַב וּשְׁמוּאֵל?!

5 וּלְרַב וּשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא מַתְנִיתִין! לָא קַשְׁיָא: הָא לַן, וְהָא לְהוּ.

6 וְרַב יוֹסֵף אָמַר: אַף מִתַּקָּנַת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאֵילָךְ — בֵּיצָה אֲסוּרָה. מַאי טַעְמָא: הָוֵי דָּבָר שֶׁבְּמִנְיָן, וְכׇל דָּבָר שֶׁבְּמִנְיָן — צָרִיךְ מִנְיָן אַחֵר לְהַתִּירוֹ.

7 אָמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דִּכְתִיב: ״לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאׇהֳלֵיכֶם״, וְאוֹמֵר: ״בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר״.

8 וְתַנְיָא: כֶּרֶם רְבָעִי הָיָה עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד לְכׇל צַד. וְזוֹ הִיא תְּחוּמָהּ: עֵלַת מִן הַצָּפוֹן, וְעַקְרַבַּת מִן הַדָּרוֹם, לוֹד מִן הַמַּעֲרָב, וְיַרְדֵּן מִן הַמִּזְרָח.

9 וְאָמַר עוּלָּא, וְאִיתֵּימָא רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָה טַעַם — כְּדֵי לְעַטֵּר שׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם בְּפֵירוֹת.

10 וְתַנְיָא: כֶּרֶם רְבָעִי הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּמִזְרַח לוֹד בְּצַד כְּפַר טָבִי,

11 וּבִקֵּשׁ לְהַפְקִירוֹ לַעֲנִיִּים. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, כְּבָר נִמְנוּ עָלֶיךָ חֲבֵרֶיךָ וְהִתִּירוּהוּ. מַאן חֲבֵרֶיךָ — רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי.

12 טַעְמָא דְּנִמְנוּ. הָא לָא נִמְנוּ — לֹא.

13 מַאי ״וְאוֹמֵר״? הָכִי קָאָמַר, מִכְּדֵי כְּתִיב ״הֱיוּ נְכוֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה״, ״לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאׇהֳלֵיכֶם״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ כׇּל דָּבָר שֶׁבְּמִנְיָן — צָרִיךְ מִנְיָן אַחֵר לְהַתִּירוֹ.

14 וְכִי תֵּימָא: לְמִצְוַת עוֹנָה הוּא דַּאֲתָא. תָּא שְׁמַע: ״בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר״.

15 מִכְּדֵי כְּתִיב: ״גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא״, ״בִּמְשֹׁךְ הַיֹבֵל״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ: דָּבָר שֶׁבְּמִנְיָן — צָרִיךְ מִנְיָן אַחֵר לְהַתִּירוֹ.

16 וְכִי תֵּימָא הָנֵי מִילֵּי בִּדְאוֹרָיְיתָא, אֲבָל בִּדְרַבָּנַן לָא — תָּא שְׁמַע כֶּרֶם רְבָעִי, וְהָא כֶּרֶם רְבָעִי דְּרַבָּנַן, וְקָאָמְרִי לֵיהּ: כְּבָר נִמְנוּ עָלֶיךָ חֲבֵרֶיךָ וְהִתִּירוּהוּ.

17 וְכִי תֵּימָא: בֵּיצָה נָמֵי, אִמְּנוֹ עֲלַהּ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְשַׁרְיוּהָ. כִּי אִמְּנוֹ — אַעֵדוּת, אַבֵּיצָה לָא אִמְּנוֹ.

18 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אַטּוּ בֵּיצָה בְּמִנְיָן מִי הֲוַאי? בֵּיצָה בְּעֵדוּת תַּלְיָא מִלְּתָא. אִתְּסַר עֵדוּת — אִתְּסַר בֵּיצָה, אִשְׁתְּרַי עֵדוּת — אִשְׁתְּרַי בֵּיצָה.

19 רַב אַדָּא וְרַב שַׁלְמָן, תַּרְוַיְיהוּ מִבֵּי כְלוֹחִית, אָמְרִי: אַף מִתַּקָּנַת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאֵילָךְ בֵּיצָה אֲסוּרָה. מַאי טַעְמָא — מְהֵרָה יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְיֹאמְרוּ: אֶשְׁתָּקַד מִי לֹא אָכַלְנוּ בֵּיצָה בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי? הַשְׁתָּא נָמֵי נֵיכוֹל. וְלָא יָדְעִי דְּאֶשְׁתָּקַד שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת הֵן, וְהַשְׁתָּא קְדוּשָּׁה אַחַת הִיא.

20 אִי הָכִי, עֵדוּת נָמֵי לֹא נְקַבֵּל, מַאי טַעְמָא — מְהֵרָה יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְיֹאמְרוּ: אֶשְׁתָּקַד מִי לֹא קִבַּלְנוּ עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, הַשְׁתָּא נָמֵי נְקַבֵּל!

21 הָכִי הַשְׁתָּא! הָתָם עֵדוּת מְסוּרָה לְבֵית דִּין. בֵּיצָה לַכֹּל מְסוּרָה.

22 רָבָא אָמַר: אַף מִתַּקָּנַת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאֵילָךְ בֵּיצָה אֲסוּרָה. מִי לֹא מוֹדֶה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, שֶׁנּוֹהֲגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר קֹדֶשׁ?

23 וְאָמַר רָבָא: הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב בְּהָנֵי תְּלָת, בֵּין לְקוּלָּא בֵּין לְחוּמְרָא.

פירוש ים של שלמה על ביצה ה׳

1 דין מי שיש לו פירות שטוחין על הגג וראה מטר שבא יכול לשלשלן למשה דרך ארובה ולהורידן לארץ ודוקא בי"ט אבל בשבת אסור מותר לכסות הפירות בכלים מפני הדלף וכן מכסין כדי יין וכדי שמן ודוקא בי"ט נותנין כלי תחת הדלף שראוי לשתייה ואפי' בשבת ואם נתמלא כולו שופכו וחוזר ונתנו:

2 משילין פירות דרך ארובה בי"ט אבל לא בשבת ופי' רש"י מי שיש לו חיטין ושעורין שטוחין על הגג ליבש וראה גשמים ממשמשים ובאין התירו לטרוח ולהורידו לדרך ארובה שבגג והן נופלין לארץ דליכא טירחא יתירא ודוקא ארובה הוא למעלה בתקרת הגג אבל חלון כגון גג המוקף מחיצות וחלון בכותל וצריך להגביה עד החלון ולהשליכו לא טרחינין ומכסין את הפירות בכלי מפני הדלף שהך גשמים הנוטפין מן הגג ופי' רש"י ולא אמרינ' טירחא שלא לצורך י"ט הוא דשרי ליה רבנן משום הפסד ממון ומוקי לה לקמן בדלף הראוי ואינו אסור משום נולד כמו שנכתוב לקמן בספר וכן כדי יין וכדי שמן מכסין מפני הדלף נותנין כלי תחת הדלף בשבת פי' לקבלו מפני טינוף הבית ותניא עלה אם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע ואפי' כל היום כולו וכ' הרא"ש מתוך פרש"י משמע דמכסין את העירות איירי בי"ט ויותר נראה כדברי ר"י דבשבת דקתני בסיפא קאי אהני תרי בבי דמדקתני רישא בי"ט אבל לא בשבת ובסיפא קתני בשבת משמע דקאי אתרי בבא ע"כ והטור כ' לכסות פירות מפני דלף לר"י שרי אפי' בשבת ולרש"י אסור ולא הביא דעת הרא"ש אביו נ"ל דס"ל שהרא"ש לא הכריע כר"י דא"כ ה"ל למיכתב ונראה כדברי ר"י אלא מטין קאמר יותר היה נראה כדברי ר"י מדברי רש"י אם באנו להכריע אבל לא הכריע ודעת הרמב"ם והר"ן כרש"י וכ"נ עיקור דאם כדברי ר"י ה"ל למימר ומכסין את הפירות מפני הדלף בשבת וכן כדי יין כו' דהוה קאי אכל מה שלאחריו אלא בודאי רישא דקאמר בי"ט א נמי אכל מה שלאחריו עד הסיפא שיאמר להדיא בשבת:

3 דין מה שאמרנו למעלה שמותר לשלשל הפירות דרך ארובה היינו דוקא דרך ארובה אכל לא יטרח להורידם לא בסולם ולא' בחלונות שבמעקה ולא יושיטו מגג לגג ובארנו דמותר להוריד דרך ארובה אפי' יותר מחמשה קופות כמו שירצה וכל היכא דשרי הכא גבי יום טוב לפנות ד' וה' קופות ה"ה לגמור כולה היכא דליכא אלא ד' וה' קופות:

4 תנן משילין פירות דרך ארובה בי"ט עד כמה פי' יהא בהן דלא אמרי טירחא יתירא הוא אמר כ' זירא א"ר אסי ואמרי לה א"כ אסי א"ר יוחנן כאותה ששנינו בשבת בע' מפנין מפנין ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים עי' שזימן לאכול ואל מקום להסב או מעני ביטול בה"מ ודילמא שאני התם דאיכא ביטול בה"מ וה"ה כבוד אורחים אבל היכא דליכא ביטול בה"מ אלא משום הפסד ממון לא א"נ התם היינו טעמא דד' וה' קופות שרי משום שבת דחמירי ולא' אתי לזלזולי ביה אבל בי"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה לא א"נ לאידך גיסא התם היינו טעמא דליכא הפסד ממון אבל הכא דאיכא הפסד ממון אפי' טובא כמי ועוד איכא למיבעיי' התם תנן אבל לא את האוצר ואמר שמואל מאי אבל לא את האוצר אבל לא יגמור את האוצר כולו עי' אם לא הי' שם אלא ד' או ה' לא התירו לפנותו כולו ולגלות את הריצפא דלמא אתי לאשוי' גומות ולא התירו ד' וה' קופות אלא במקום שיש יותר הכא מאי התם הוא בשבת אסור משום דחמיר אבל בי"ט דקיל שפיר דמי או דלמא התם דאיכא ביטול בה"מ אמרת לא הכא דליכא ביטול בה"מ לא כ"ש ועוד איכא למבעיי' הכא תנן משילין עירות דרך ארובה בי"ט ואמר רב נחמן ל"ש אלא באותו גג אבל מגג לגג לא ותנ"ה אין מטלטלין מגג לגג אפי' כשגגותיהן של שני בתים שוין שאין זה גבוה מזה שיהא שם טורח עליה וירידה אפ"ה אסור להצילם מפני הגשמים לגג אחר התם מאי הכא הוא דאסור משום י"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה אבל שבת דחמיר לא אתי לזלזולי ביה שפיר דמי או דלמא מה הכא דאיכא הפסד ממון עירות אמרת לא התם דליכא הפסד פירות לא כיש ועוד איכא למיבעייא הכא תנן לא ישלשלם בחבל בחלונות פי' כגון אם מוקף מחיצה ואין בו ארובה ויש חלון במחיצה לחצר או לבית לא ישלשלם בשקין דרך החלון בחבל מפני שיש טורח להעלותן מן הגג לחלון ומשם לארץ ולא יורידם ג"כ דרך סולמות כל מדריגות קרוין סולמות וה"ה לכבשים שלנו וכן פסק הא"ז התם מאי הכא בי"ט הוא דאסור דליכא ביטול בה"מ אבל שבת דאיכא ביטול בה"מ שפיר דוי או דלמא הכא דאיכא הפסד פירות אמרת לא התם דליכא הפסד פירות לא כ"ש תיק"ו וכתב הר"ן בשם הר"ז הלוי וז"ל דכל מאי דדחי דחיית' בעלמא נינהו ולא דחי מאי דפשיטא ליה לר' יוחנן דילפינן י"ט משבת משום דחייא בעלמא משמע דה"ה נמי בתלתא בעיין אחרינא דבעי בגמ' דילפינן מהדדי ומסתברא כיון דר"י אמר די"ט ושבת בחד מהני דיני כי הדדי ה"ה לאינך דילפינן יום טוב משבת ושבת מי"ט ע"כ והרא"ש ג"כ תפס דבניו ואני אומר דבודאי סברא ישרה הוא דלא לדחות דברי האמוראי' משום דחיית הגמ' ואף הבעיות כולן בלשון דחיות הן שלא למפשט בודאי וא"כ סברת אמוראים הוי מכרעת וה"מ אי לא כתב הגמ' תיק"ו אבל מאחר שחתם הגמ' תיק"ו א"כ כאלו פסק להדיא שעומד בספק ואין להכרע אותה לצד וזהו החילוק בין בעי' שעומדת בספק ולא נפשטה לבעיו' שחתם הגמ' בתיק"ו כאשר כתבתי בפ' כיצד הרגל סי' ה' וא"כ מאחר שחתם הגמ' שאין להכריע בספקות א"כ הכל עומד בספק עד שיבא מורה צדק וכל ספיקא דרבנן לקולא זהו דעת הרי"ף שכ' למתני' סתמא והשמיט לאותה הבעיא לומר דשרי אפילו טובא משום דאיסורא דרבנן הוא וספיקא לקולא וכ"פ הרמב"ם וכן עיקר כתב הקאר"ו הא שלא הזכירו הפוסקי' הא דביום טוב יכול לגמור משום הגמ' ספוקי מספקא ליה מסתמא בשבת וא"ת לדברי הרי"ף והרמב"ם שפסקו בההוא ד' וה' קופות לקולא בההוא נמי ה"ב למסוק לקולא וי"ל דשאני התם דתנן סתם ותני משילין פירות דמשמע אפילו טובא אבל לגמור את האוצר לא אידכר במתני' אית לן למימר שיום טוב שוה לשבת דאל"כ ה"ל למיתני לפירושו והר"ן כ' דלפי דרכו של הרז"ה דבההוא ד' וה' קופות נקטי' כמאן דיליף יום טוב משבת בהא נמי יליף יום טוב משבת והכל בו כתב לגמור את אוצר אמרו בשבת משום אשווי' גומות וביום טוב בעי' ולא אפשטא ליה ואפשר לומר דההיא ספיקא דרבנן ולקולא שכן משילין פירות דרך ארובה ביום טוב משא"כ בשבת ובעל ההשלמה כתב דלחומרא עבדינן ע"כ ול"נ לדברי הרי"ף והרמב"ם שרי נמי אפילו לגמור והא שלא הזכירו משום דסתמא היכא דלא קתני שלא יגמור משמע אפילו לגמור מהיכי תיתי לאסור ובעל ההשלמה שאוסר ס"ל דלחומרא עבדינן בכל הני בעיות וכדברי הרב ר' ירוחם וליתא אלא עיקר כדעת הרי"ף והרמב"ם:

5 דין דמכסין אפילו לבינים המונחים וסדורים לבנין ובארנו דהא דנותנין כלי תחת הדלף היינו דוקא בדלף הראוי לשתיי' או לרחיצה אבל אינו ראוי אסור ליתן ואם נתנו מטלטלין אגב מים המאוסים:

6 פיסקא ומכסין את הפירות אמר עולא אפי' אוירא דלבני פי' לבנים המונחים וסדורים לבנין ר' יצחק אמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת וכ' הרי"ף והרא"ש אחריו וזה לשונו וכבר בארנו במ' שבת דאין הלכה כר' יצחק ע"כ וכ' הטור וזה לשונו והרמב"ם כ' והוא שיהא הדלף ראוי לרחיצה ולא נהירא דהא דמוקי לה בגמ' הכי היינו דוקא לכ' יצחק דאמר אין כדי ניטל אלא לצורך דבר הניטל בשבת ואין הלכה כמותו ע"כ ואני אומר על דבריו ולא נהירא ודברי הרמב"ם נהירין שהרי בפ' כירה אליבא דר' חסדא דפליג אדר"י אוקמינה לה נמי בדלף הראוי משום דאם אינו ראוי הוי מבטל כלי מהיכנו וכ"כ הר"ן וז"ל ומיהו דוקא בדלף הראוי דאי בשאינו ראוי אסור לתת כלי תחתיו שאסור לבטל כלי מהיכנו ע"כ ואע"פ שמתוך לשון הרמב"ם משמע דטעמא משום דאין עושין גרף של רעי שכ"כ אבל אם אין ראוי אין נותנין ואם א מותר לטלטלו אגב מים המאוסין שבו שאין עושין גרף של רעי לכתחילה ע"כ מ"מ אינו נגד הגמ' דתאמר אי הוי שרי גרף של רעי לכתחילה לא הוי מבטל כלי מהיכנו שהרי מותר ליטלו אח"כ לנערו ולשפוך לחוץ ומאחר דאין עושין גרף רעי לכתחילה א"כ כשאתה נותן הכלי תחתיו לא תעשה כדי להיות גרף ולהוציאו אלא שיעמוד לשם וא"כ הוי מבטל כלי מהיכנו ומהשתא אינו ק' אמאי מוקשה גמ' לר"י מהא דדלף מאחר דק' כמי לעולא והלא מבטל כלי מהיכנו וצריכי בע"כ לאוקמי בדלף הראוי משום דיש לדחות דאין קרוי מבטל כלי מהיכנו מאחר שמותר לטלטלו ולהוציאו אח"כ משום גרף ולא קים ליה כ"כ שאין עושין גרף של רעי לכתחילה אפילו במקום הפסד אבל לפי האמת דס"ל דאין עושין גרף רעי לכתחילה כלל מוקי גמ' בפ' כירה בדלף הראוי אפילו לרב חסדא והקאר"ו האריך בדברים שאין בהם ממש כאלו הרמב"ם הוציא טעם אחר מה שאינו בגמ' ואינו כן כמ"ש ולפי מ"ש נסתלקו ג"כ השגת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם במה שתלה הטעם במה שאין עושין גרף רעי לכתחילה שאינו בגמ' וליתא שהכל טעם א' הוא כדפי' גם משמע לשם בהשגתו דאפי' בדלף הראוי שייך לומר שאין עושין גרף רעי לכתחילה א"ל במקום הפסד ואיני יודע למה מאחר שהוא דלף הראוי לו א"כ מותר להוציאו בכל ענין אפילו בלא טעמא דגרף וכן יראה מלשון התו' שכ' וז"ל שופך ושונה למה דס"ד דאיירי לעיל בדלף שאינו ראוי לו ק' היכי מטלטל ליה הא ה"ל ככלכלה והאבן בתוכה דאמרי' בסוף כירה דלית ביה ערי לא וי"ל דשרי משים דהוי כגרף של רעי וכן משמע מדאייתי ליה הכא ע"כ משמע להדיא דוקא דלף שאינו ראוי הוא דצ"ל דהוי גרף של רעי אבל דלף הראוי דהיינו צלולין הראוי לשתיית בהמה כפרש"י או ראוין לרחיצה אינו גרף של רעי ומ"ש התו' וכן משמע מדמייתי ליה הכא משמע דאף לעי מסקנה הוי גרף של רעי היינו הברייתא דקאמר שופך ושונה איירי אפילו בדלף שאינו ראוי משום גרף והיינו היכא שעבר ונתן כלי תחת הדלף או נתנו מבע"י:

7 דין מותר לעשות גרף של רעי לכתחילה במקום הפסד וג בארנו שלא יפריז אדם נגד רבו אפילו להחמיר ודין גרף של רעי ועביט של מי רגלים סותר להוציאם לאשפה וכשהוא מחזירו נותן בו מים ומחזירו ודוקא שמחזירו לצורך להוציא בו צואה או מי רגלים דאל"כ אסיר לטלטלו אפילו ע"י מים ודוקא שיהו המים ראוים לשתיית בהמה ואל"כ אסור להחזיר ע"י אותן מים:

8 בי רחיא דאביי דלוף עי' הדלף הי' נופל על הרחים שלו והיו עשוים בטיט ונימוחים מפני הגשמים ולא היה מספיק לכלים הצריכים לתת תחת הדלף אתא לקמיה דרבה א"ל זיל עייליה לפוריך להתם דלהוי כגרף של' רעי פי' שיהיו מאוסין הרחים לך להיות לפני מיטתך ואתה מותר לטלטלן ולהוציאן לחוץ לאשפה יתיב אביי וקא ק' ליה וכי עושין גרף של רעי לכתחילה אדהכי נפל בי רחיא דאביי אמר תיתי לי דעברי אדמר פי' תבאני זאת בשכרי על שעברתי על דברי כ' עי' יה"ר שיהא זה ההפסד בשכרי על שעברתי על דברי רבי ולא אענש במקום אחר ומכאן משמע שלא יפריז אדם על דברי רבו אפילו להחמיר כמ"ש במרובה גבי יהודא בן נקוסא שאמר מי הוא זה שמראה גדולה לפנינו כו' וכ' התו' וז"ל אע"ג דאמרי' לעיל ע' יום טוב דאין עושין גרף של רעי לכתחילה ס"ל לרבה דהכא שרי משום פסידא דבי רחיא או משום דלא מקרי לכתחילה כ"כ הכא כיון שהיו הגשמים כבר מדלפין בבית אין כ"כ לכתחילה כמו התם ע"כ והנה לשנויי קמא נתישב שפיר מה שאין נותנין כלי תחת הדלף שאינו ראוי דמתני' לא איירי שנותנין כלי תחת הדלף להצילו מן ההפסד אלא שלא יתלכלך הבית ומש"ה אין עושין גרף רעי לכתחילה אבל לאידך שנוייא דמשני מאחר שהדלף היה כבר א"כ אמאי אין נותנין לכתחילה תחת הדלף שאינו ראוי וא"ל דה"נ דשרי א"כ ק' מסוגיא דפ' כירה דמוקי דוקא בדלף הראוי לכ"ע וכדפי' לעיל והרא"ש בתשו' גבי חילוק המו' לה חילוק ביניהם בענין אחר דהא ודאי אסור לעשות גרף של רעי לכתחילה מיהו ה"מ כשעושה הגרף בידים כי ההיא דע"ב אבל כשהגרף נעשה מאיליו כי עובדא דרחיא שרי לעיולי לפוריא להתם ובהג"א כ"כ בשם התו' ולפ"ז מיושב נמי מה שאין נותנין כלי תחת הדלף באינו ראוי לפי שעושה גרף בכלי זה בידי' תו מסקינן אמר שמואל גרף של רעי ועביט של מי רגלים מותר להוציאן לאשפה וכשהוא מחזירו נותן בו מים ומחזירו סבור מיניה גרף של רעי אגב מנא אין בפ"ע לא שרי ליה להוציאו ת"ש דההוא עכברתא דאשתכח בי אספרמקי פי' בשמים דר' אשי א"ל ר' אשי נקטוה בצוציתי' פי' בזנבו ואפקו' מ"כ בדברי הקאר"ו וז"ל וכ' כ"י בנ"ז ח"א וכשהו' מחזירו פי' כשמחזירו לצורך להוציא בו צואה או מי רגלים דאל"כ אסור לטלטלו שלא לצורך אפילו יש בתוכו מים דלא אמרו ככר אלא לגבי מת וכ"כ הגאון מהר"י אבוה"ב בשם הרשב"א וכ' שהרא"ש לא חילק בזה ונראה שיש להשיב כי כשאמרו כיכר או תינוק הוא לטלטל דבר שלא התירו לו הוצאה או הכנסה כגון גבי מת שהרי היה אסור לטלטלו כ"א ע"י כיכר או תינוק אבל בכאן כבר התירו משום גרף של רעי שהיה כאן בעיניו להוציא לאשפה ואם לא יתירו לו החזרה ע"י נתינת מים לא יוציאנו כדי שלא יפסיד את כליו כשיוציאם לאשפה ויניחם שם ע"כ ולא נהירא דלא מצינו שהתירו חכמים סופו משום תחילתו אלא כדי שלא ימנע משמחת יום טוב וחשבינן כצורך אוכל נפש וכן לעניין החזרת רטייה משום עבודה אבל לעניין גרף של רעי נהי שהתירו לו להקל להכניס כלי בית כדי שימאס בעיניו להוציאו אבל להקל ולהתיר אז להכניס משום תחילתו לא מצינו ואם מתחילה לא יוציאנו מה בכך אם יהיה קשה עליו הריח יצא למקום אחר עוד אם התירו לו משום תחילתו אפילו בלא מים נמי אלא עיקר כדברי הרשב"א ור"י כ' עוד שהק' הרשב"א מה הועיל בנתינת מים לתוכו והלא כשנותן אותן המים בגרף הם אינן ראוי' לכלום והאיך יטלטלו כלי מאוס מחמתן והמים חזרו להיות כעביט והשיב דחזי לבהמות ע"כ ולפ"ז היכא שנמאס הכלי כ"כ עד שלא יהו ראוין לבהמה אסור להחזירן:

9 דין מותר להכניס מטתו או כלי תשמישו למקום מאוס לגרום גרף של רעי כדי להוציאו ואפילו מסקום שאין שס דירתו ודוקא שיקבע שס מטתו או שלחנו אכל ישיבה גרידא לא חשיבא להוציא הגרף על ידה:

10 פסק כתב הרא"ש בתשו' גבי חילוקי המוקצה מותר להכניס מטתו או כלי תשמישו לגרם גרף להוציאו וכ' מהר"י קאר"ו מיהו משמע דקביעות ישיבה מיהו בעי כגון מטה לשכוב או שלחן לאכול אבל ישיבה גרידא לא חשיבא להוציא הגרף על ידי כך דא"ל קום פוק כיון דמעיקרא לא היה יושב שם ועכשיו נכנס דרך ארעי ושמעתי שהורה א' מחכמי הדור לאדם א' שנתח' חבית של צבע שלו והיה יוצא כל הצבע ונשפך לארץ שיקבע שם מטתו או שלחנו ואז יהא הצבע נמאסת בעיניו ויוצאנו משם בכלים והיינו מההוא עובדא דריחייא ויפה הורה אם היה בבית אבל אם היה בחצר נראה מדברי המ"מ שאסר שכ' בע' כ"ה וזה לשונו והמפרשים למדו ממעשה זה דבמקום הפסד אם יש שם דירה יכול לשום מטתו שם כדי שיהי' כגרף של לעי דמשמע דאם אינו בית דירה לא משום דמינכרא הערמתו והרא"ש כ' בתשו' בחילוקי המוקצה התירו לטלטל גרף של רעי וכו' וה"מ בבית אבל בחצר או במקום שאין אדם מקפיד עליו לא ואסור לעשות גרף של רעי לכתחילה אבל אם הוא במקום שאדם מקפיד מותר להכניס מטתו או כלי תשמישו לגרום להיום גרף להוציאו ע"כ ומשמע במקום שאדם מקפיד דקאמר היינו שהוא בית דירה וכיוצא שדרך ב"א להקפיד שלא יהא שם גרף לפי שדרכו לדור שם אע"פ שעתה אין קביעתו שם מכניס אדם מטתו או כלי תשמישו וימאס בעיניו ויוציאנו אבל אם הוא מקום שאין אדם מקפיד כלום במקום שאינו בית דיכה כגון חצר וכיוצא בה שאין דרך ב"א להקפיד על גרף כשהוא שם לא שרי ליה להוציאו ע"י שיכניס שם מטתו דכיון שאינו בית דירה מינכרא הערמתו וכדמשמע מדברי המ"מ אלא שמצאתי בנוסחא אחרת כתב אבל אם הוא במקום שאין אדם מקפיד מותר להכניס מטתו ומוכיחין הדברים שזו היא נוסחא האמיתית דבמקום שאין אדם מקפיד הוא דצריך להכניס מטתו דאלו במקום שאדם מקפיד בלא הכנסת מטה נמי שרי להוציאו ואפשר שגם בדברי המ"מ צריך להגיה ואין במקום ואם כלומר דבמקום הפסד ואין שם דירה יכול לשום שם מטתו שאלו היה שם דירה אפילו לא היה שם הפסד דשרי ותו מה צריך לשום מטתו שם הא בלא"ה הוא מקום שמקפידין עליו ושרי וכך הם דברי הראב"ד בהשג' וכ' המ"מ שהם דברים ברורים ע"כ ויפה כתב ומ"מ נכאה שאם הכניס שם שלחנו צריך לאכול שם או לשכוב על מטתו אבל אינו כשאי להכניס שם מטתו או שלחנו כדי שיוציא הגרף שהכי נעשה מקום שראוי להקפיד עליו ואח"כ מיד יחזור ויוציא מטתו ושלחנו דאין זה מן הראוי דאין לך הערמה גדולה מזו:

11 דין דאין עולין באילן ביום טוב לא בלח ולא ביבש כמ"שכ בעירובין ושרשי אילן וקלחי כרוב הגבוהין מן הארץ ג' טפחים הן כאילן ואין משתמשין בהם ולא בעליהן ולהשען בברי מותר בתש אסור וצדדין אסורין וצדי צדדין מותרים צדדים הם הקנים הנעוצים באילן וגדי צדדים הוא סולם המונח על אותן קנים ואין רוכבין ע"ג בהמה ובארנו דמותר למסור בהמות לרועה מתא אבל לשאר כותי אסור שמא יעשו בהם מלאכה ואין שטין ע"פ המים:

12 מתני' כל שחייבים עליו משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב ואלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה ולא שטין ע"פ המים ולא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין ואלו משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין ואלו משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומות ומעשרות כל אלו ביום טוב אמרו ק"ו בשבת ואין ש יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד ומשנה זו צריכה ביאור שמתחילה אמר כל שחייבים עליו כו' בשבת חייבים עליו ביום טוב וא"כ יליף יום טוב משבת ובסוף אמר איפכא כל אלו אמרו ביום טוב ק"ו בשבת ונ"ל שכך הצעת המשנה בתחילה תנא ר' שכל הדינים שהוסיפו חכמים וגזרו ביום טוב לא לקחו דינים אלו אלא משבת וכמו שקבלו שאסור בשבת כמו כן גזרו אותן גזירות ביום טוב ומונה והולך כולן ולבסוף המשנה אמר אע"פ שכל אותן הדינים לא נאמרו בשבת עצמו להדיא ועד לדבר שהרי במס' שבת לא נאמרו וע"ז משיב כל אלו ביום טוב אמרו וק"ו בשבת לכן לא הוצרכנו לשנות אותן דינין גבי שבת ומסיק לא עולין באילן גזירה שמא יתלוש וכ' הא"ז וזה לשונו שלא לעלות באילן לא לח ולא יבש ושרשי האילן וקלחי כרוב הגבוהין מן הארץ ג"ט ה"ה באילן ואין משתמשין בהם ולא בעליהן ולהשען בברי מותר בתש פי' חלש אסור אבל שימוש להשתמש באילן או בבהמה אפילו בברי אסור וצדדים אסורין דהיינו קנים הנעוצים באילן וצדדי צדדין מותרין דהיינו סולם המונח על אותן קנים וכל תשמישי אילן במחובר אסורין וכל המחובר לקרקע בפחות מג' כקרקע דמי ומותר להשתמש בו ע"כ והנה מ"ש בין לח בין יבש היינו בימות החמה אבל ביה"ג מותר ובסוף עירובין הוא מקומו ושם נאריך בזה אי"ה תו מסיק ולא רוכבין ע"ג בהמה שמא יחתוך זמורה להנהיגה וכ' הרי"ף והרא"ש אחריו וזה לשונו ירושלמי משום שהוא מלוה על שביתת בהמתו עכ"ל וכ' מהר"י קאר"ו ויש לתמוה כיון דק"ל דחי נושא את עצמו א"כ אינו מצווה שלא לרכוב ע"ג בהמתו ושמא י"ל שאע"פ שאינו מצווה על רכיבתו ע"ג בהמתו מ"מ כיון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עליה הרי הוא עובר על שביתת בהמתו ע"כ ויפה כ' דא"ל שהאיסור הוא משום האוכף שהוא מיוחד לרכיבת בהמה הלא כתב המרדכי במי שהחשיך לו בדרך שאף האוכף אין בו חיוב לפי שהוא טפל לגבי אדם הרוכב ולא הוי משאוי ומ"מ אפשר לחוש כשירד מן הסוס דאז הוי האוכף יה ועובר משום שביתת בהמתו אעא כתב וז"ל מי שיש לו נער כותי כוכב על הבהמה בשבת כשמוליכה להשקותה א"ל למונעו שהרי חי נושא את עצמו אבל צריך למנעו שלא יתן למה בגדיו ולא שופ דבר ומדברי הירושלמי משמע להדיא דהאדם מצווה על שביתת בהמתו אפילו ביום טוב ומהשתא תמה אני על דברי מהר"י קאר"ו שהביא דברי ש"ל בסי' ש"ו שכ' וז"ל כתב רב האי גאון נשאל מהו ליתן הסוס או ערד או חמור לכותי שירעה אותן ויניחם אצלו והכותי רוכב עליו ועושה בהן צרכיו והשיב דכיון דשלא בשכירות נתן לו מותר ואם עושה בהן הכותי צרכיו אין עליו כלום דשלא מדעתו הוא עושה ואם רואה אותו מוחה בידו ואם נתנו לו קודם לחג א"ל אפילו למחות בידו ובלבד שלא יקבל שכירות מן הכותי עכ"ל וכ' עליו וז"ל ומ"ש ואם נתנה לו קודם לחג א"צ אפילו למחות בידו נראה שטעמו משום דס"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו אלא בשבת אבל לא ביום טוב ע"כ וכבר הוכחנו מדברי הירושלמי דליתא גם לא מסתבר לחלק כלל לענין שביתת בהמתו שהוא דאורייתא בין יום טוב לשבת מאחר שאינו תלוי באוכל נפש גם עיקר הדין שכ' בש"ל בשם ר"ה גאון ז"ל להתיר בשבת מאחר שעושה הכותי מלאכה שלא מדעתו אין זה הטעם מספיק כאשר כתב' כבר בפ"ק דשבת סי' ע"ז שאין מועיל שום תנאי מה שמתנה עם הכות' שלא יעשה בה מלאכה כי אין סומכין על דבריו של כותי כלל אלא שיש לחלק ולומר מאחר שלא מסר לו הבהמה לידו בתורת שאלה או שכירה לעשות בה שום מלאכה כה"ג ליכא למיחש מידי שאם עושה בה הכותי מלאכה הוי שלא מדעתו ממש שהרי לא נמסרה הבהמה לידו לשום מלאכה אכן כ' בהגמ"ר דמ' קידושין שמותר למסור בהמה דקה לרועה אפילו בשבת עצמה ומשמע מדבריו דבהמה גסה אסור משום דחיישינן דילמא עביד בה מלאכה ע"כ ובספר הכלבו כ' נמי בשם כ"ה גאון ואסור ליה לבר ישראל למימסר חיותא לרועה כותי בשבת שמא יוציאנו חוץ לתחום דאמרי' אמרו עליו על ר"י הכהן שלא נמצא כתב ידו ביד כותי מעולם ע"כ ול"נ להכריע דרועה של מתא שהוא אומן לכך וזריז במלאכת לרעותו הבהמה ושלא לעשות בהן מלאכה אפילו בסוסים וחמורים כ"א ברכיבה בעלמא כדרך הרועים לתפוס שאר בהמות הצריכין להם למוסרן לבעלן או לפעמים שבורחין הבהמות וכדי להחזיר והחי נישא את עצמו ליכא למיחש שיעשה בה הרועה מלאכה ממש כי לא מרעי חזקתיה אבל ליתן לשאר כותי מן הסתם אסור אפילו לרעות אם הן בהמות שעושין בהן מלאכות והעולם נוהגין היתר בכל רועים היכא דליכא שאילה ושכירות כדברי כ"ה גאון דלעיל ויש להם על מי לסמוך ולא שטין ע"ע המים גזירה שמא יעשה הבית של שייטן פי' כלי של גומא שאורגים אותן ועושה כמין חבית ארוכה ולמדין בה לשוט והתו' כתב וז"ל וק' דהא תנן ואלו טהורין בכלי חרם טבלא שאין לה לבזבזן וחבית של שייטין אלמא דחרס הוא לכן נ"ל שהוא כלי חרס שאין לו פתח ומתוך כך אינו יכול להשתקע במים לפי שהמים אין יכולין לכנוס לתוכו ולכך צף ע"פ המים וזה לשון הא"ז ולא שטין ע"פ המים ואסור לאדם להשיט דבר ולהוליכו מאצלו ואסור לאדם להשיב דבר ולהביאו אצלו וקיסמא שע"פ המים להפצילו לכאן ולכאן כדי לנקות המים שיהיו יפין ביום טוב ע"כ ועיקר דין זה של שטו ורחיצה כתב' בע' כירה סי' י"א וסי' י"ד ולא מספקין כו' גזירה שמא יתקן כלי שיר פרש"י מספקין יד ע"י מטפחין כף על ירך וכ' עליו סהמ"ג וזה לשונו ובירושלמי לא משמע כן קאמר עליה לא מספקין סיפוק שהוא מחמתו כמה דאת אמר ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק כפיו ולא מטפחין טפוח שהוא לרצונו משמע דשניהם על יד אלא שזה מחמתו וזה מרצונו וכיון דעושין להשמעת קול גזרינן שמא יתקן כלי שיר ע"כ והרי"ף הביא עי' הירושלמי וכן הרא"ש אחריו ומה שאין הכרע בפי' יש לזהר בכולן ואין מרקדין איתא בירושלמי ר' זעירא ור' ירמי' בשם ר' הונא קיפוץ עוקר ב' רגליו כא' רוקד עוקר רגל א' ומניח א' תו גרסי' בירושלמי ר' יונה וחברים דחברים אמרי בין הכין בין הכין אסור ר' יונה אומר אחורי ידיהן שרי כדתניא דהוו סכין ביומיה דר' יונה והוי מטפחין אחורי ידיהן בשבת בהלולא דר"ש עבר ר"מ ושמע קליהון ואמר רבותינו הותרה השבת שמע ר' קליה אמר מי הוא שבא לרדותינו בתוך ביתינו שמע כ"מ קלא דר' וערק נפק בתריה מפרי עי' פוצעין אפרח רוחי' עי' כובעו מעל קדליה דר"מ אודק כ' מכוותי' וחמא קדליה דר"מ מאחוריה אמר לא זכיתי לתוכה אלא על דחמיתיה לקדליה דנ"מ מאחוריה ע"כ כן הביא הרי"ף והרא"ש וכ' ע"ז בסמ"ג משמע שמתיר כ' דבר זה ובמסכ' נידה משמע שיש לסמוך על דבריו משום דהוי שכיחי רבים גביה ומחדדין שמעתתי' ע"כ ונראה דהכא מאחר שקלסוה כ' לכ"מ כ"כ והי' כ"כ חשוב בעיניו עד שאמר שכל מה שהוא זכה למעלה ולחריפות יתר על חבירים לא היה אלא מחמת שראה כ"מ מאחוריו ואפ"ה לא חזר כ' מדבריו אלא ודאי קים ליה שכך הלכה שמותר וכ"כ הרמב"ם והאידנא מקילין הנשים בזה ואין כח בידינו למחות וכ"כ הריא"ז ז"ל ואע"פ שאמרו אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדים ואנו רואין היום שרבים פורצין בזה ע"ז אמרו חכמים הכח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין הואיל וא"א לבטל המנהג שלהם ואפילו תוספ' של י"כ שהוא מן התורה לא היה כח בידי חכמים למחות באותן דאכלי ושתו עד אורתא כדלעיל בריש המביא והרמב"ם פסק סתמא ולספק כלאחר יד מותר ולא ידענא למה אי למד מהאי עובדא דר' דיו שנתיר בשמחת נשואין וכמו שהוא התיר בהלולא דברי' ולא בע"א כי יש לחלק בינייהו כמו שנכתו' לקמן וכתב הא"ז וז"ל כל משמיעי קול אסורים בשבת ודוקא כשמכוין להשמיע קול עכב לשמחה ומשמיע קול שאין מתכוין לשמחה כגון שמש המקשקש על הדלת להקיץ הקהל לב"ה וכיוצא בזה מותר וכותי המנגן בכלי שיר בנישואין שרי אפילו אם ישראל אומר לו ע"כ וזה לשון הטור כתב אבי"ה שמותר לומר לכותי לנגן בכלי שיר בחופות דאמירה לכותי במקום מצוה שרי ואין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר וכ"ש היא דאפילו ישראל אין בו איסור אלא משום גזירה ואין לאסור לאמור לכותי ע"כ ע"ש שנתן טעם להתיר משום דאמירה לכותי שרי במקו' מצוה אני כתבתי למעלה שאין להתיר אמירה לכותי אלא בדבר שהו' בעצמו דוחה שבת ע"כ ואני אומר מאחר שמצינו שהתיר ר' הקדוש לספק בלאחר יד אף שהיה קשה בעיני כ"מ שהיה גדול ממנו עד שאמר וכי הותר שבת ואפ"ה לא נמנע לעשות בשמחת נישואין ואמירה לכותי לא עדיף מיניה להתיר בשמחת נישואין וכן ראיתי בתשובת אחרוני' שאפילו גדולי העולם הורו להתיר ומה שנהגו העולם היתר אף בלא שמחת נישואין גם ע"ז אני אומר הנח להם כו' ואע"פ שמתיר הרמב"ם לספק כלאחר יד היינו משום שהוא דרך שינוי אבל בע"א אסור שהכי כתב שאפי' להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כנגד אחת כדרך המשוררי' או לקשקש האגוז לתינוק או לשחק בו בזוג כדי שישחק כ"ז וכיוצא בו אסור גזירה שמא יתקן כלי שיר ובת"ה כתב מהרא"י להתיר בגודל ובאמה שבאצבעותיו מדתנן בפ"ק דיומא בקש להתנמנם פרחי כהונה מבין לפניו באצבע צרדה וא"ל דשאני מקדש דלא גזרו ביה משום שבות דא"כ ה"ל לגמ' לאסוקי עלה דשרי מה"ט כדפי' בפ' א"ל הממונה אצירוף גחלים עכ"ד וכתב עליו מהר"י קאר"ו ותמיהני האיך סמך על דיוק כזה להתיר מה שאסר הרמב"ם להכות א' כנגד א' כדרך המשוררים ומשמע דהיינו להקיש באגודל ובאמה שבאצבעותיו שזהו דרך המשוררים וכמ"ש הוא ז"ל בפי' המשנה בפ"ק דיומא מכין באצבע צרדה הוא שיכה בגודל עם אצבע האמצע בכח והרבה עושין אותו ב"א בעת השמחה ויעשו בה תנועות עריבות ע"כ ויפה כתב ובודאי לא ראה דבריו שאין דרכו לחלוק על הקדמונים בלי ראיה גמורה וסיוע משאר מחברים והא דאין מרקדין כתב בסמ"ק דבחורים המתענגים במרוצתם ובקפיצתם מותר וכן לראות כל דבר שמתענגים בו שרי ע"כ ומהררי"ק כתב בשורש ט' בשם רבינו האי שביום ש"ת מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסים לתורה דנהגו בו היתר משום כבוד התורה כיון דלית ביה משום שבות ע"כ ולפ"ז נמי שרי לרקד לנשואין משום כבוד חתן וכלה בעת הנשואין והוא כבוד המקום ונראה בעיני שנהגו להקל בכל אלה לפי מה שמסקינן בריש ע' המביא א"ל רבא ב"ר חנן לאביי תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין והאידנא דקא חזינא דקא עבדו הכי ולא אמרינן להו ולא מידי כו' ומסיק הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ולא יהא מזידין וכתב התו' וז"ל ומיהו לדידן שרי דדוקא בימיהן שהיו בקיאין לעשות כלי שירים שייך למיגזר אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שירים ולא שייך למיגזר ע"כ ואע"פ שכל שאר המחברים לא חילקו בין האידנא לימים ראשוני' מ"מ בצירוף טעמי מצוה יש לחלק ומה שמרקדין הבתולות אפילו בלא חינגא דמצוה הנח להם לסמוך על דבכי התו' כי כדאי הם לסמוך בפרט בדבר שלא ישמעו:

13 דין דאין דנין ואין מקדשין ואין מיבמין ואין חולצין ואין מגרשין בשבת א"ל במקום שיש לחוש שתזקוק ליבום ולכתחילה דוקא ע"י הבלעה שיקנה לה המקום שמונח בו הגט שלא יצטרך ליתן הגט לידה:

14 תו מסקינן בסוגיא ואלו הן משום רשות לא דנין והא מצוה קא עבד ל"צ דאיכא דעדיף מיניה ולא מקדשין והא מצוה קעביד ל"צ דאית ליה אשה ובנים לא חולצין ולא מיבמין והא מצוה קעביד ל"צ דאיכא גדול ומצוה בגדול ליבם וכולהו טעמא מאי גזירה שמא יכתוב עי' פס"ד לבע"ד ושטר אירוסין לקדושין ושטר חליצה לחולצות וכתובה ליבמה וכתב התו' ות"ל והא מלוה קעביד פ"ה וה"ל למחשבינהו בהדי אינך בסיפא ממצוה ומשני ל"צ בדאיכא דעדיף מיניה ולכך אינו מצוה כ"כ דומיא דהני דסיפא ולפ"ז יכול להיות דגם בדליכא דו מיניה אסור וכן עי' נמי לגבי לא מקדשין והא מצוה קא עביד כו' ומשני דאית ליה אשה ובנים משמע אפילו אין לו אשה ובנים מ"מ אסור וק' דאמרי' בע' ד"מ לפיכך אין דנין לא בע"ש ולא בעי"ט דהיכי ליעבוד לדייני במעלי שבת' ולקטליה בשבת אין רציחה דוחה שבת ולא משני משום דאין דכין משמע התם דבסנהדרין דבסתמא ליכא עדיף מינייהו שפיר דנין ויש לישב דניחא ליה לגמ' למימר טעמא לאסור מן התורה ולא לאסור אלא מדרבנן וכ"ת פי' דהא מצוה קא עביד ואמאי גזרו כו' ומשני ל"צ דאית ליה אשה ובנים אבל אם אין לו אשה ובנים מותר לקדש דמצוה קא עביד וק' דפ"ק דיומא גבי כ"ג מתקינין לו אשה אחרת פריך והכי קונין לו קניין בשבת ומשני אין שבות במקדש ולשני דשרי כיון דמצוה קא עביד דהא כיון שמתה אשתו מצוה לו לישא אשה אחרת ועוד קא עביד מצוה דכ' וכפר בעדו ובעד ביתו אלא ודאי י"ל כפ"ה ול"ק מההיא דסנהדרין דקאמר הכא טעמ' שמא יכתוב וכיון דישבו כבר בדין מעי"ט וכתבו דברי המזכין ודברי המחייבין מבע"י כדקאמר התם א"כ לא שייך למיגזר ועי"ל כפר"ת ול"ק מההיא דכ"ג דשמא חד מתרי טעמא נקט ע"כ ואין זה ישוב כלל דאיך שייך לומר חד מתרי טעמא נקט מאחר שאמר אין שבות במקדש הוי כאלו אמר להדיא הא במדינה אסור כמו כל שבות במקדש דבכל הגמ' כולו במדינה אסור ועוד מאחר שקורא אותו שבות א"כ חייבים עליו משום שבות אפילו הוא מצוה ואף שהירושלמי פליג על גמ' דידן דהתם ס"ל טעמא דאין מקדשין משום דקונה קנין בשבת והיינו משום מקח וממכר והכא מפ' וכולהו טעמא מאי גזירה שמא יכתוב מה בכך ס"ס בגוף הדין לא שמענו שחולקין ומהרא"ש פי' בבאורים שלו שתלוי דין זה השינוי הטעמים דלטעמא דאסרו משום מו"מ אסור בכל ענין לקדש דאיסור מו"מ לא מצינו שהותר שנאסר כבר במנין משא"כ בגזירת פרטיות שמא יכתוב וליתא דא"כ מאי דייקי התו' מהירושלמי לסתור דברי ר"ת מאחר שר"ת כתב לפי שיטת הגמ' שלנו אלא בודאי אין חילוק ומהרא"ש טעה בביאור הסמ"ג כאשר כבר כתב' בביאורי לסמ"ג ור"ת גופא בתשו' חזר מדבריו וכתב שאין לקדש כלל בשבת ומדוחק גדול התירו כבר לקדש בשבת ולא הורה כך הלכה למעשה וכ"ד הרי"ף והרמב"ם שכ' הני דיני סתמא שאין דנין ומקדשין דמשמע בכל ענין והיכא שנמשכה החופה עד הלילה כתב' בריש' פ"ק דכתובות סי' ב' והלין שכונסין ארמלין שצריך לכונסה מבע"י שהביא התו' בשם הירושלמי כתבתי נמי לשם ולא מגרשין לא הזכיר במתני' אלא שהסמ"ג כתב וז"ל תו' מוסיף ולא מגרשין אמנם בפ' הזורק מוכח שהתירו לגרש בשבת במקום שיש לחוש שמא תזקק ליבם וז"ל הר"ן כלהו גזרה שמא יכתוב וכ"ש גירושין דלא סגי בלא כתיבה וצריך ג"כ שיהא נכתב בו ביום ומש"ה לא חש למתניי' ומיהו בתו' תנא ליה דאמרי' בע' הזורק גבי ש"מ דתקיף ליה עלמא טובא דשרי לגרש דוקא בש"מ הקילו שירא דשמא תזדקק ליבם אשתו וכדי שלא תטרוף דעתו עליו בריש הזורק גט כתב' שדעת' מחוור בעיני שאסר לטלטל הגט גם לגרש להדיא ולמסור הגט לידה דאוושא מילתא טפי ולא התירו אפילו בש"מ אלא שיקנה לה הבעל במקום שמונח בו הגט ותתגרש בו היכא דאפשר בהכי ואם אינו באפשר אז אינני חולק על הקדמונים שמתירין לגרש להדיא ע"ש ובריש פ' א' דיני ממונות כתבתי שאסור לדון אפילו בע"ש:

15 דין לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ופיסוק צדקה מיתר ואין מפרישין תרומת ומעשרות וכלן שעשה בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין מה שעשה עשוי ומי שעבר וקנה בשבת מקרקעי או מטלטלין אז הקנאתן הקנאה ומי שיקנה מידו קנין כשבת הקנין קיים וכותבי' אחר השבת ונותנים ומ"מ מי שקנה בשבת מכין אותו ומחמירין עליו הכל לפי הענין ודין להכריז על היין כשבת אסור ולהכריז על האבידה בשבת שרי:

16 תו מסקינן לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין גזירה משום מקח וממכר ותמה הר"ן בפ' שואל על פיסוק צדקה לענים בשבת דהא תנן אין מקדשין ומצאתי בשם ר"ח שלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע משום דמחזי כמקח וממכר אבל לא אסרו אלא לחייב עצמו בדיבורו לגבוה ועדיין אין נוח לי דהא אין מעריכין לא כלי ידוע הוא ואפ"ה אסור ע"כ ואפשר לומר דערכי עלי דומה למו"מ לפי שצריך לחשוב שנותיו ופיסוק דמים הראוים כפי שקצבה התורה וז"ל הכל בו בשם גאון אח' דדוקא הקדש מזבח או דבדק הבית אסור שיוצא מרשות הדיוט לרשות גבוה ודומה למו"מ אבל עכשיו שנודרין להקדש או ס"ת או עטרה אד שמן למאור וכיוצא בהן מותר לפי שעדיין אין מיחדים שום דבר שיוצא מרשותו ואין דומה למו"מ ע"כ ומ"מ אין טעם זה מספיק אלא לקצוץ דמים לנדרים ולנדבות וכאשר כתב בהגהות מרדכי דאפי' לקצוץ דמים מותר לדבר מצוה אבל הכרזת השמש בפיסוק דמים מי שיתן יותר יהיה המצוה שלו כגון הוצאות הס"ת מן ההיכל או עליית ס"ת או גלילה והדומה לו שהוא כעין מקח וממכר ממש וידוע שמו"מ אסור אפילו לדבר מצוה אם לא שיאמר דאין שייך מקח וממכר בדבר מצוה כי אם בחפץ הנקנה ובצירוף הטעם שכתוב הר"ן דאל"כ מ"ש מהא דאין מעריכין הוא כאלו פדה את נפשו וקנה את עצמו מן ההקדש וכ"ז אינו אלא ליישב המנהג בדוחק ודוקא קניית המצות אבל קניית מקומות בב"ה שהוא דבר שיש בו ממש וכן קניית האתרוגים אחר גמר מצותן מן הקהל אין לו היתר אבל המחוור בעיני כמו שנהגו חסידי האיסטריך מה שאדם מוצא בפיו אפי' לא גמר קנינו והשני שהוסיף בדמים נשארה המצוה בידו אפ"ה נותן לצדקה מה שכבר הוציא והיה בדעתו ליתן וא"כ הוי כקציצת דמים לצורך מצוה ולא דמי למו"מ כלל ובכה"ג שרי אפי' קניית מקומות ובתים מהצדקה וכל י"ש יזהר בזה כ' בדרשות מהרי"ל מה שנוהגין בקהילות להכריז כשיוצאין מב"ה ומודיע לעם שם האיש המוכר יין שידעו ביתו מי שירצה לקנות לא יעשה כן בליל שבת דנראה כמו"מ אלא יגיד שם האיש מבית לבית קודם שבת כשקורא לבא לב"ה ע"כ ואני מורה להכריז עליו קודם ברכו ואם שכח מלהכריז עליו עד אחר ברכו אז מכריז שיש לפלוני יין לקידוש מי שרוצה בו יבא ויקח ואל יזכיר סכום דמים ולהכריז על האבידה בשבת כתבתי בפ' אילו מציאות דשני ולא מגביהין תרומות ומעשרות ואפילו ליתנם לכהן בו ביום עי' דאיכא למימר לאו מוכח מילתא דלתקוני טבלא מכוין דאין ידוע שיהא הוא צריך לשיראין ורואין שמוליך תרומה לכהן ומחזי דכולא מלתא משום שמחת י"ט דכהן שצריך לה אפ"ה אסור וה"מ דטבלא מאתמול אבל פירי דטביל' האידנא כגון העיסה לאפרושי מיכה חלה מפרישין ויהבינן לכהן והאידנא שאינן אלא נשרפין לא אלא מפרישין אותה ושורפין אותה בח"ה וכ' הרי"ף וז"ל יכו שלמי וכולן שעשו בין שוגגין בין אנוסין בין מזידין בין מוטעין מה שעשה עשוי בשבת וא"צל בי"ט וש"מ מאן דעבר ואקני בשבת מקרקעי או ממטלטלי הקנאתו הקנאה וכ"כ הרמב"ם בסוף הלכות מכירה המוכר או הנותן בשבת ואצ"ל בי"ט ואעפ"י שמכין אותו מעשיו קיימין וכן כל מי שקנה מידו בשבת הקנין קיים וכותבים לאחר השבת ונותנין ע"כ והמרדכי כ' בפ"ק דשבת דפסק ר"ג באחד שקנה סוס בשבת דצריך ללקות מכת מרדות ואם יעלו דמי מכירת הסוס על ידי לקיחתו שקלינן ויהבינן לעניים שלא יהא חוטא נשכר ואם אותו מקום פרוץ לענין שבת לעי מה שיראו יחמירו בו יותר ע"כ ומה שיש להקשות על הא דמגביהין תרומה כו' הא אתקצאי לבה"ש כת' בפ' כירה סי' ל"ד ונהי שתרומתו תרומה מ"מ תנן בתרומות שדינו כמבשל בשבת שוגג יאכל מזיד לא יאכל וכ"כ הר"ן ומיהו בסה"מ כ' היכא דקרא שם מבע"י שאני עתיד להפריש שרי לתקן אף בשבת מה שהוא לצורך שבת ולא מבעי' דמאי אפי' ודאי טבל כדאית' בירושלמי דע' בתרא דדמאי וכ"כ המרדכי בשמו ומ"כ בהגה"ה דסמ"ג וז"ל פסק הר"ז בר פרץ מי שנשבע או קבל בחרם שלא ליתן דבר או למכור או ימחול לחובו או שאר דברים ועבר שבועתו ומכר ונתן אין במעשיו כלו' כדאי' בפ' האשה שנפלו כיון דאמר רבנן לא לתבן אי זבין לא הוי זביני ומסתמא אין אמירה דרבנן גדולה משבועתו וא"כ אין במעשיו כלום דע"י עצמו אבד כוחו וזכותו בנדר ובפ"ק דתמורה אמר אביי כל מלתא דאמור רבנן לא תעביד אי עביד מהני ורבא אמר לא מהני ושם מייתי פירכא טובא בין לאביי בין לרבא ומשני כולהו ואמר הלכתא כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם ע"כ וצריך לחלק בין איסור שבת לשבועתו שאיבד כוחו וזכייתו ועוד שבת מצינו שהותרה ונדחה אצל חול משא"כ בשבועה:

17 דין דהא אמרינן אין בין י"ט לשכת אלא אוכל נפש בלבד לאו דוקא אלא היה מכשירין שא"א לעשותן מאתמול דהלכה כב"ה דמתני' דמשילין פירות בי"ט אבל לא בשבת מוקי רכ פפא כוותיה והכי ק"ל א"ה הנה כ"ו לא היה כתוב בהעתק מ"מ הנלע"ד יוצא מהאי פיסקא כתבתי ג"א מר"ל: פיסקא ואין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ורמינהי משילין פירות בי"ט אבל לא בשבת א"ר פפא ל"ק הא ב"ש והא ב"ה דתנן בש"א אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את הס"ת לר"ה וב"ה מתירין ושמעינן מהאי סוגיא דהכא איירי לענין שבות וכן מתני' דפ"ק דמגילה דאיירי לענין דאורייתא כולהון דלא כהלכתא כה"ל ואתי כב"ש ובלא"ה מסקינן בפ"ק אין בין שבת לי"ט אלא לענין א"נ הא לענין מכשירין שוין מתני' דלא כר"י ואנן ק"ל כר"י וז"ל הסמ"ג כ' בה"ג ואע"ג דסתם לן תכא כרבנן בפ"ק דמגילה אין בין י"ט לשבת אלא א"נ בלבד כיון דמותבינן לי' אמתני' דמשילין פירות דרך ארובה בי"ט לאין בין י"ט לשבת ומתרץ ר"פ דההיא דאין בין יום טוב לשבת כב"ש וההיא דמשילין כב"ה ס"ל וכן הלכה ע"כ:

18 דין הבהמה והכלים אין אדם יכול להוליכן אלא למקום שהבעלים בעצמן יכולין לילך שם כפי מה שעירב אם יש בעיר רק רועה א' אפי' מסרו יו הבהמה בי"ט הרי היא כרגלי הרועה ואם יש ב' רועים בעיר ומסר לא' מהם בי"ט הרי היא כרגלי הבעלים:

19 מתני' הבהמה והכלים כרגלי הבעלים פי' אין אדם יכול להוליכה בי"ט אלא במקום שהבעלים יכולין לילך אם לא עירב יש לו אלפיים אמה לכל רוח העיר ואם עירב לצפון גם היא תלך לצפון ולא לדרום המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי אלו כרגליו כלים המיוחדין לאחד מן האחין שבבית הרי הן כרגליו ושאין מיוחדין למקום שכולם הולכין מתני' דלא כר"ד דתני' ר' דוסא אמר ואמרי אבא שאול אמר הלוקח בהמה מחברו מעי"ט אעפ"י שלא מסרה לו אלא בי"ט הרי הוא כרגלי הלוקח והמוסר בהמה לרועה אע"פ שלא מסרה לו אלא בי"ט הרי הוא כרגלי הרועה אפ"ת ר"ד ול"ק כאן ברועה א' וכאן בב' רועים. דיקא כמי דמתני' איירי בב' רועים דקתני לבנו או לרועה ש"מ א' רבב"ח אר' יוחנן הלכה כר"ד ע"כ הסוגי' והרי"ף כ' וז"ל המוסר בהמתו לבנו או לרועה וכו' אוקימנא בב' רועים דלא קנה א' מהם ולפיכך הרי אלו כרגליו אבל אם מסרה לרועה א' הכי הוא כרגלי הרועה ואפי' לא מסרה לו אלא בי"ט הרי היא כרגלי הרועה ע"כ וכ' עליו הר"ן וז"ל כראה מדברי הרי"ף ז"ל שהוא מפרש דכי אוקימנא מתני' בב' רועים והיינו שמסר אותו מעי"ט לשניה' ולא בירר דבריו ולמחר בירר ומסר שמירתה לא' מהם ולפיכך הרי הם כרגלי הבעלים אע"ג דק"ל דבדרבנן יש ברירה אפ"ה כיון שעדיין לא בירר למי ימסור שמירתה לא גמרה אדעתיה לאפוקי מרשותיה אבל רש"י ז"ל פי' דכל שאין בעיר אלא רועה א' כל בני העיר מעמידין בהמתן ברשותו ובקניי' שביתתו הלכך דעתן שלא תקנה הבהמה שביתתו אצלם אלא אצל הרועה ומתני' בב' רועים דלא ידעינין להי מינייהו הוי דעת בעלים הלכך הרי היא כרגלי הבעלים אם אינה אצל הרועה מבע"י ע"כ והרא"ש תפס פי' רש"י עיקר שכתב וז"ל מתני' בב' רועים דקתני לבנו או לרועה משמע שגם בנו גדול לרעות לאן אביו הלכך כל זמן שהבהמה ביד בעלים או שמסרה לאחד מהם בי"ט הכי כרגלי הבעלים דלא ידע מאתמול למי ימסרנה שתקנה אצלו שביתה בריית' דר' דוסא בשאין בעיר אלא רועה א' וכל הבהמות נמסרת לו לרעותן הלכך כולהו כרגליו ע"כ והרמב"ם כ' וז"ל המוסר בהמתו לבנו הרי היא כרגלי האב ופי' המ"מ שראייתו ממה דאמר דיקא נמי דקתני במתני' לבנו או לרועה וה"פ אא"ב בב' רועים אבל ברועה אחד קנה הרועה היינו דאיצטריך בנו להשמיעינו דאע"ג דהוא יחיד לא קנה לפי שדרך ב"א למסור כליהן וחפציהן לבניהן ואינן מחשיבן אותן כאלו הוציאן מרשותן אלא א"א דרועה דמתני' ברועה א' ל"ל למתני בנו פשיטא השתא ברועה דעלמא היא ברשות בעלים בבנו לכ"ש כנ"ל לדעת רבינו ויש עוד פי' אחר בזה שלא לחלק בין בנו לרועה ע"כ ול"נ לפירושי דאי הכי דייק הגמ' א"א דלא הוי מפרש אא"ב כו' אלא מסתמא כפשוטו הוא דבנו או לרועה היינו שני רועים:

20 דין כלים המיוחדים לא' מהאחים שבבית הרי הן כרגליו ושאינן מיוחדים הרי אלו במקום שכולן הולכין שאש עירוב אחד מהם לצפון והשאר לא עירבו הוא מעכב על ידם מלהוליכן לדרום אפי' פסיעה אחת והם מעכבין על ידו מלהוליך לצפון רק אלפיים אמה שנים ששאלו חלוק זה לילך בו שחרית וזה לילך בו ערבית לא יוליכוהו אלא למקום ששניהם יכולין לילך שוש ואם עירב זה לסוף אלפיי' למזרח וזה לסוף אלפיים למערב לא יזיזוהו ממקומו ואם הניח כל א' עירובו לסוף אלף יכולין להוליכו כל א' אלף אמה מביתו עד מקום שנס חבירו יכול ילך שם:

21 מתני' כלים המיוחדין לא' מן האחים שבבית הרי הן כרגליו ושאינן מיוחדין הכי אלו כמקום שכולן הולכין פי' למקום שכולן יכולין לילך אבל אם עיכב א' מהן לצפון או לדרום והשאר לא עירבו הוא מעכב על ידם מלהוליכם לדרום אפילו פסיעה א' מפני חלקו והם מעכבים על ידו מלהוליכן לצפון אלא אלפיי' אמה שהן מותרין בהן ת"ר שנים ששאלו חלוק א' זה לילך בו שחרית לב"המ וזה לילך בו ערבית לבית המשתה זה עירב עליו לצפון פי' על מנת להוליך אותו חלוק לצפון וזה עירב עליו לדרום ושניהם לא הניחו עירובן אלא אלף אמה מן העיר זה שעירב עליו לצפון מהלך לצפון כרגלי מי שעירב עליו לדרום וזה שעירב עליו לדרום מהלך לדרום כרגלי מי שעיכב עליו לצפון ושניהם אינן יכולין לילך ולהוליכו אלא אלף אמה לכל צד ששניהם מותרין בהן ואם מצעו עליו את התחום פי' שערבו כל אחד בסוף אלפיי' אמה נמצא תחום שלהם ממוצע שהיא ד' אלפים ממזרח למערב וכן מצפון לדרום הרי אלו לא יזדעזעו ממקומן פי' לכל אדם יש לו ממקום שביתתו אלפיים אמה לכל כוח ואם הניחו עיכוב לסוף אלפיים אמה למזרח שמה קנה שביתתו ומשם יש לו אלפיים אמה לכל כוח נמצא שאין לו למערב ביתו אפי' אמה אחת אבל הניח עירובו סוף אלף אמה למזרח הפסיד אלף למערב הלכך אם הניח זה עירובו למזרח לסוף אלף וזה למערב לסוף אלף כל א' מהן מוליכו מביתו אלף אמה עד מקום שגם חברו יכול לילך:

22 דין שנים ולקחו חביות ובהמה כשותפות וחלקו בי"ט או בחביות כל א' יכול להוליך חלקו למקום שיכול לילך אבל חלק הבהמה אינו יכול שום א' מהם להוליך אלא למקום ששניהם יכולין לילך:

23 אתמר שני' שלקחו חביות ובהמה בשותפות רב אמר חביות מותרת א ובהמה אסורה ושמואל אמר אפילו חביות נמי אסורה ר"א חביות מותרת דקסבר יש ברירה ובהמה אסורה דינקי תחומין מהדדי כלומ' כיון שהבהמה יונקין איבריה זה מזה נמצאו תחומין שלה כאלו הן מעורבין זה בזה ולא יתכן בהם ברירה ושמואל אמר אפי' חביות נמי אסורה דקסבר אין בכירה ואמרינן מאי הוי עלה ר' יוחנן אמר אין ברירה ושניהם אסורים וכ' אושעיא אמר יש ברירה ושניהם מותרין ואסיקנא דר' אושעיא אית ליה בכירה בדרבנן אבל בדאורייתא לית ליה ואיפסיק הלכתא כר"א בההוא דקסבר דבדרבנן יש ברירה וקם ליה כב ור' אושעיא בחד שיטתה וכיון דקאי כר"א אשמעינ' דהלכ' כרב ולא בירר הר"יף ז"ל דבריו דהא בגמ' בעי מאי הוה עלה בעיקר מחלוקתם דפליגי בברירה ומסקינן דאמוראי אחריני נמי פליגי בבריכה והלכ' דיש בריכה בדרבנן ואכתי לא ידענא בבהמה דאסור כב משום יניקת תחומין אי הלכתא כוותיה דהא שתיק להו לר"כ ולרב אסי עי' שהקשו לו על טעם יניקת תחומין כו' ואיכא למימר דהודה להם כי לא מצא תשובה לדבריהם וחזר בו או דלמא לא חשש לדבריהם אבל לא חזר בו והרי"ף שפסק הלכה כרב ס"ל דלא חשש להם ובה"ע כ' דמסתברא כיון דלא אמר הלכ' כותיה דרב ש"מ דליתא לדרב ודר"א פליג עליה ולר"א אפי' בהמה מותרת וטעמא דרב משום דקא ינקי תחומים מהדדי לית' דהא שתיק רב וכן הלכ' וכ"כ הר"ז הלוי ז"ל ול"נ כדבריהם משום דקשיא לי אעיקר מחלוקות דפליג רב ושמואל בבריכה קאמר הגמ' מאי הוה עלה מאי קא מספקא ליה לגמ' הא ק"ל בכל הגמ' הלכ' כוותיה דרב באיסורי ועוד בכמה דוכתא פליגי תנאי בברירה ואמאי מייתי פלוגתא דאמוראי הלכך נראה דמאי הוה עלה קאי אמאי דאסר כב בבהמה משום יניקת תחומין ושתיק להו רב לדרב כהנא ורב אסי ופשיט ליה ממאי דפליגי כ"י ור"א בפלוגתא דרב ושמואל ולא פליגי אלא ביש ברירה או אין בכירה אבל אי יש ברירה תרווייהו שרי ולא אסרינן בהמה משום יניקת תחומין הלכך אמרינן הדר ביה כב ע"כ ואני אומר כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמרא סייעי' אלא אדרבה זו היא סיוע לדברי הרי"ף דבוודאי מה שמקשה הגמ' מאי הוה עלה תלוי במה שאסר רב בהמה ורב כהנא ול"א השיבו עליו ולא קאי אפלוגתיה דרב ושמואל וכמו שהוכיח הוא אבל לא כמו שפי' הוא דפשיט מכ"י וכ"א כו' לא נהירא כלל דהם לא פליגי אלא בברירה אבל בבהמה שמא כ"ע מודים דאסור משום דינק תחומין מהדדי אלא ה"פ מאחר דשתיק רב משמע דהכי קים ליה מרבותיו דבהמה אסורה ומ"ה לא חש לדבריהם אבל מ"מ הם הקשו שפיר לדבריו שמתיר חבית ואוסר בהמה מ"ש מאחר דס"ל דשרי חביות משום דאמרינן ברירה א"כ בהמה נמי ה"ל למישרי לאיסור מוקצה לא חששה כו' אלא בוודאי אי שמיע לך בהמה דאסירה בע"ב משום ברירה הוא וא"כ אפי' חביות נמי אסורה וא"כ שפיר עריך מאי הוה עלה מאחר דרב כהנא ור"א הוכיחו דאפי' חביות נמי אסורה א"כ יש לחוש לדבריהם שהרי דבריהם אין עליהם תשובה ע"כ פשיט דפליגי ביה בברירה כ"י ור"א והלכה כר"א לגבי ר"י כמו שמסיק לקמן להדיא דריש מר זוטרא הלכה כר"א א"כ ק"ל כרב דחביות שרי דלא אמרינן ברירה ובהמה בודאי אסורה שהרי לא חש לדבריהם להשיב להם מה שבקשו להתיר בהמה אלמא דהכי שמע ליה וכן הלכה גם המ"מ כתב שהעלה הרשב"א שיש לחוש לדברי הרי"ף והרמב"ם והגאונים שסוברים חביות מותר ובהמה אסורה:

24 דין שור של פטם הרי הוא כרגלי הקונה ואפי' הקונה בא מעיר אחרת ע"י עירוב מוליכו למקומו וכן אם שחטו הפטם בי"ט אז הקונים מוליכין כל א' מנתו למקום שהוא הולך ושור של רועה הוא כרגלי אנשי אותה העור אבל אם בא א' מעיר אחרת ע"י עירוב וקונה אינו יכול להוליכה למקומו:

25 אמר שמואל שור של פטם הכי הוא כרגלי כל אדם פי' אפי' בן עיר אחרת שבא לכאן ע"י עיכוב מוליכו למקומו כיון דאורחי' לזבוני' מאתמול אוקמי' ברשותי' דמאן דאתי למחר וזבין ליה משום דה"ל כבור של עולי בבל דהוי כרגלי הממלא שור של רועה פי' כגון אדם שמגדל בהמות שלו ופעמים שמוכר מהן לשכיניו ומכיריו הכי הוא כרגלי אותה העיר דהיינו אלפיים אמה לכל כוח ואפי' עירוב רועה זה באלפיי' אמה לרוח א' אינו מעכב על א' מבני אותה העיר שלקחו הימנו ביום טוב מלהוליכו לרוח שכנגדו אלפיי' דמאתמול אוקמי ברשות בני העיר ולפי שרגילין ליקח הימנו אבל להיות כרגלי בכי אחרת שקנו ממנו לא דאין לרועה שם סוחר בהמות כמו פטם שיכירוהו בני עיר אחרת ליקח ממנו ומ"ה בני עיר אחרת שבאו לכאן ע"י עיכוב וקנאו אין מוציאין אותו חוץ לתחום בני העיר והא דאמרינן בשור של פטם שהוא כרגלי מי שקנאוהו אין חילוק בין קנאוהו חי בין שחטו הפטם ומכר הבשר לחתיכות שהיא כרגלי קוני החתיכות וכ"כ הרמב"ם וז"ל שור של רועה כרגלי אותה העיר ושור של פטם כרגלי מי שלקחו לשוחטו בי"ט מפני שדעת בעליו למוכרו לאנשים אחרים חוץ מאנשי אותה העיר מעני שהוא מפוטם והכל שומעין שמעו ובאי' לקנותו וכן אם שחטו בעליו בי"ט ומכר בשרו כל א' וא' מן הלוקחי' מוליך מכתו למקום שהוא הולך מפני שדעת בעליו כך הוא שיקחו ממנו אנשי עיירות אחרות ונמצא זה כבור של עולי בבל שהוא מסור לכ"ע ע"כ והמ"מ נמי כ' שם בתו' שחכמים עשו מפני תקנת הפטם וכן בשל רועה עשו כן מפני תקנת המוכרים והלוקחים ע"כ:

26 דין האשה ששאלה מחבירתה תבלין ומים ומלח הרי אין מוליכין אותן אלא למקום ששתיהן יכולין לילך שם שואל כלי מעי"ט אעפ"י שלא מסרו לו אלא בי"ט הרי הוא כרגלי השואל בי"ט הרי הוא כרגלי המשאיל אעפ"י שרגיל להשאיל לו הנחלת הוא כרגלי הבעלים והשלהבת כרגלי המדליק בה ודין גחלת של הקדש מועלין בו והשלהבת אין מועלין ולא נהנין נחלת של ע"ז אסורה ושלהבת מותרת לגמרי המוציא נחלת לר"ה חיי' ושלהבת שהיתה דולקת ברה"י סמוך לה"ר ונפחה ונתקה והפריחה לר"ה פטור אבל אם הוציא בקיסום אעפ"י שאין בקיסום שעור או בחרס דשייף משחא ולית ביה שיעורא חייב המודר הנאה מחכירו אשור בנחלתו ומותר בשלהבתו א"ה מ"ה נראה לעינים שיש כאן חסרון וכצ"ל השואל כלי מחכירו מעי"ט כרגלי השואל בי"ט כרגלי המשאיל האשה ששאלה כו' עד כר"י ומסיק בגמ' כו' ועיין עליו: מתני' האשה ששאלה מחבירתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הכי אלו כרגלי שתיהן וכ"י פוטר במים מפני שאין בה ממש ואין הלכה כנ"י ומסיק בגמ' מעי"ט כרגלי השואל פשיט' ל"צ אלא שלא מסרו לו אלא ביום טוב מסייע ליה לכ"י דאר"י השואל כלי מחבירו מעי"ט אעפ"י שלא נתנו לו אלא ביום טוב הכי הוא כרגליו תו מסיק בי"ט הרי הוא כרגלי המשאיל פשיט' ומשני אעפ"י דרגיל דשאיל מיניה מימר אמר דלמא משכח אינש מעלמא ושאיל מיניה פי' האי משאיל אמר כיון דלא אתי האי שואל וקשאיל ממני ולא אמר לי מידי בוודאי אינש אחרינא אשכח ושאיל מיניה תו שנינו במשנה הגחלת כרגלי הבעלים עי' שאם השאילה לאחר לא יוליכנה אלא כרגלי הבעלים והשלהבת בכ"מ פי' שאדם המדליק בה מוליכה כרגליו לעי שאין בה ממש שתקנה שביתה עם בעליה גחלת של הקדש מועלין בה והשלהבת לא נהנין ולא מועילין ת"כ ה' דברים נאמרו בגחלת משא"כ בשלהבת הגחלת כרגלי הבעלים והשלהבת בכ"מ גחלת של הקדש מועלין בה והשלהבת לא נהנין בה ולא מועלין בה גחלת של ע"ז אסירה ושלהבת מותרת לגמרי ולא גזרו עליה לאסור לכתחילה כמו בשל הקדש משום דבלא"ה בדילי אינשי מינה משים דמאוס המוציא גחלת לכ"ה חייב שלהבת פטור ומפרש בגמ' דאדייה אדויי לכ"ה פי' כגון שהיתה דולקת ברה"י סמוך לכ"ה ונופח בידו ונתק שלהבת והפריחה לכ"ה והא דתניא המוציא שלהבת כ"ש חייב מוקי רב ששת כגון שהוציאה בקיסם ואיירי בקיסם דלית ביה שיעור להוצאת שבת דאי הוה בה שיעור הוי חייב בקיסום אפילו בלא שלהבת א"נ כדאביי דמוקי לה בחרס דשייפא מישחא ולית בה שיעורא בחרם להוצאות שבת וכדפרי' המודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו וכ' הרא"ש וז"ל ירושלמי מברכין על השלהבת ואין מברכין על הגחלת והא דאסרינן לברך בשלהבת של ע"ז ואע"ג דשרי משום שיש עמה גחלת ואעפ"י שאין הברכה אלא על השלהבת ע"כ ויפה כ' דבהכי מתיישב שפיר אמאי לא תני תנא דידן ששה דברים בגחלת וליחשב נמי הא דאין מברכין על גחלת ומברכין על שלהבת כדאי' בירושלמי וכן אית' בתו' אלא משום דלא תטעה לומר א"כ מברכין כמי על שלהבת של ע"ז אפילו היא רבוצה ע"ג גחלת וז"א כמ"ש ומ"מ שמעינן מיניה דמותר להדליק כר מבית תפלות שלהם וראוי אפילו לברך:

27 דין בור של יחיד השואב מים ממנו הרי הם כרגלי הבעלים והינו בעל הבור ודוקא במכונסין ובור של אותה העיר הרי היא שרגלי אותה העיר שאם אנשי העיר לא עירבו וכל א' מוליך אלפיי' אמה לכל רוח ואיש נכרי שמילא מן הכור אינו מוליך אלא כרגלי אנשי העיר ואם עירב א' מן העיר לצפון וא' לדרום זה מוליך לרגליו וזה מוליך לרגליו ואם נכרי בא ומילא עצמו לא יזיזם ממקומם מילא א' מין העיר ונתן לו מוליכן כרגלי הממלא ובור של הפקר העומ' על אם הדר' הרי הם כרגלי הממלא הראשון ואם אותו הראשון השאיל לחבירו אינו מוליכו אלא למקום שהממלא הראשון יכול לילך שם ואם מילא לצורך חבירו משור של הפקר אז ג"כ כרגלי הממלא ואם מילא א' לחבירו מכור של שותפות הרי הם כרגלי מי שנתמלאו לו מתני' בור של יחיד פי' השואב מים ממנה הכי היא כרגלי היחיד ואין מוליכין את המים אלא כרגלי בה"ב ומוקי לה בגמ' במכונסין אבל בנובעין דניידו לא קנו שביתה כדלקמן ושל אותה העיר כרגלי אותה העיר פי' הר"ן כרגלי הממלא ראשון של אותה העיר דבירא דשותפא הוא לבני העיר כיון דבדרבנן יש ברירה נמצא שכשמלא זה ממנו הוברר הדבר שזה היה חלקו המגיעו משעה ראשונה ומיהו אם הממלא של עיר אחרת אינו מוליך אלא במקום שכל רגלי אותה העיר יכולין לילך ע"כ ודברים של טעם הם אלא שלשין המשנה כרגלי אותה העיר לא משמע הכי אלא משמע כפשוטו כבני העיר דהיינו אלפיי' אמה לכל רוח חוץ לעיבורא כמו שפרש"י וכ"כ הטור אכן המ"מ כ' בשם הרשב"א וז"ל הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר ולפי' אנשי העיר אם לא עירבו כל א' מוליכן אלפיי' אמה לכל רוח נכרי שמילא מהם אינו מוליכן אלא כרגלי אנשי אותה עיר עירב א' מן העיר לצפון וא' לדרום זה מוליך לרגליו לצפון וזה מוליך לרגליו לדרום שבור זה כבור של שותפי' ויש ברירה אבל אם נכרי בא ומילא לעצמו לא יזיזם ממקומם לעי שהמים שבידו הרי הן של אנשי העיר והן מערבין התחומין זה בזה מילא א' מן העיר ונתן לו מוליכן כרגלי הממלא שהרי מחלקו מילא ונתן לו ויש מי שכ' דבור של אנשי העיר אין להם אלא אלפיי' אמה לכל כוח ואפילו עיכב א' לא יוליכם אלא אלפיי' אמה לכל כוח ואין דבר זה מחוור והראשון עיקר ע"כ ומאחר שכ' הרשב"א להדיא שאין זה מחוור אזלינין בתר' בפרט ואחר דק"ל דבדרבנן אמרינ' ברירה אפילו להקל ושל עולי בבל כרגלי הממלא פי' רש"י העשוי לעוברי דרכים באמצע הדרך ועשאום בני הגולה לשתותן בעלותן וז"ל הטור ושל הפקר העומד באמצע הדרך כרגלי הממלא הראשין פי' לפירושי ואם השאיל לחבירו אינו מוליכן אלא למקום שהממלא ראשון יכול להוליכן וכ"כ רש"י תני' נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הכי הן כרגלי כל אדם וכ' הרא"ש וז"ל ואפילו הן של יחיד דכיון דניידי לא קנו שביתא והן כרגלי הזוכה בהן תחילה ואין לפרש כרגלי כ"א כרגלי כל מי שהוא בידו עתה ואפי' מלאו אחר דהא בתו' בהך נהרות המושכין ומעיינות הנובעין קתני כרגלי הממלא וכרגלי כל אדם הכל א' הוא וכ"ז מפי' התו' כ"פ מי שהוצי' וכן עי' הר"ן ולא כדעת רש"י שחילק ביניהן וכ' הרמב"ם בפ"ה מהי"ט על הא דנהרות המושכין ואם היו באין מחוץ לתחום לתוך התחום ממלאין מהן בשבת ואצ"ל ביום טוב וכתב המ"מ עליו שלמד כן מהסוגי' שבפ' מי שהוצי' ולענין מטר היורד בשבת אם שרי או אסור משום מוקצה דהיינו נולד נראה דשרי ודינו כנהרות המושכין ומעיינות הנובעין ושריין אם באו מחוץ לתחום לתוך התחום כמו שכ' הרמב"ם וכ"כ בשה"ל בשם רב צמח גאון וז"ל מטר היורד בשבת וביום טוב אע"ג דמאתמול לא היו עבים מותר לרחוץ ולשתות דאסיקנא בע' מי שהוצי' מיא בעבים מינד ניידי ולא הוה מוקצה לומר שבאו מחוץ לתחום השתא דאתית להכי מיא דאקינוס מינד ניידי ושרו תנ"ה נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הם כרגלי כ"א ע"כ וגשמים היורדים בין ביום טוב ובין בעי"ט ק"ל כרבנן דהוי כחפצי הפקר ואין קונין שביתה אלא הן כרגלי כ"א חוץ מגשמים הסמוכין לעיר דהוי כרגלי בני העיר כדאי' בפ' מי שהוצי' וכ"ש לתוך העיר עצמה וע"ש סי' ק"א ומסקינן בסוגי' איתמר מילא ונתן לחבירו פי' משל בור של עולי בבל ר"נ אמר כרגלי מי שנתמלאו לו כב ששת אמר כרגלי הממלא במאי ק"מ מ"ס בירא דהפקרא הוא ומ"ס בירא דשותפי הוא איתיבי' רבא לר"נ הריני עליך חרם הנודר אסור פי' מי שהוטל עליו הנדר אסור להנות מזה שנדר הנדר דה"ק ממוני עליך הקדש הרי את עלי חרם הנודר אסור הריני עליך ואתה עלי שניהם אסורים זה בזה ומותרין בשל עולי בבל ואסורין בשל אותה עיר ואלו הן דברים של עולי בבל הר הבית הלשכות והעזרות ובור של אמצע הדרך ואלו הן של אותה העיר הרחבה ובית המרחץ ובה"כ וא"א בירא דשותפי הוא אמאי מותר והתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר ומסיק אלא דכ"ע בירא דהפקירא הוא והכי במגביה מציאה לחבירו קא מפלגי מ"ס קנה מ"ש לא קנה ופרש"י ל"ג מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו קא מפלגי ולא גרסי' מ"ש קנה חבירו כו' דא"כ קשיא דר"נ אדר"נ דאיבעי ליה לפרושי הכא דר"נ סבר קנה חבירו דאמר כרגלי מי שנתמלאו לו ובשנים אוחזין אמרינן ר"כ וכ"ת דאמרי תרווייהו המגביה מציאה לחבירו לא קלה חבירו אלא ה"ג במגביה מציאה לחבירו קא מפלגי ותו לא עי' במגביה מציאה לחבירו קמ"פ דכ"ע לא קנה חבירו בהגבהתו של זה אלא אם קנה המגביה אם לא קנה פליגי ר"כ סבר לא קנה המגביה דלא אדעתיה למקני אלא מי שנתמלאו לו קנאם במשיכה כשיקבלם שבאו לרשותו ודעתו לקנות דכי אמרינן לא קנה חבירו כל זמן שהוא ביד המגביה אמרי' דיכול לומר אני אזכה בה לעצמי אבל משנתנה לו קנה דתנן התם ואם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחילה לא אמר כלום ור"ש סבר קנה המגביה תחילה ומידו קבלם זה הלכך כרגלי הממלא ואית דגרסי כמ"ש בספרים ומפרשים הכי ל"נ סבר קנה חבירו משנתן לו ורב ששת סבר לא קנה חבירו אלא המגביה ע"כ והתו' כ' וז"ל אומר כ"ת דיש לקיים גירס' הספרי' וה"פ מ"ס המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דהיינו ר"ש ולכך קאמר כרגלי הממלא דמאיזה טעם אמרינ' המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דמיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה והואיל ואתו מכחו דין הוא שיהא כרגלי הממלא ר"נ ס"ל לא קנה חבירו והשתא ניחא ההיא דב"מ דגם הוא לא קנה דלא נתכווין לקנות וא"כ הרי הן הפקר כל זמן שלא באו לידי מי שנתמלאו לו ולכשבאו יזכה מן ההפקר לפיכך הן כרגליו ע"כ וז"ל הר"ן ולפי פי' הנכון ק"ל כר"ש דאמר כרגלי הממלא וכמ"ש בחידושי ולפיכך לא הביא הרי"ף זכרונו לברכה בהל' פלוגת' דר"נ ור"ש וכ' משנתינו כפי' כ"ת דבור של עולי בבל כרגלי הממלא דמשמע דבין לעצמו ובין לאחר הרי הן לעולם כרגלי הממלא אבל לפי שיטת רש"י ז"ל נקטינן כר"נ דאמר כרגלי מי שנתמלאו לו ע"כ פי' לדבריו ואע"ג דרש"י עי' דתרווייהו ס"ל המגביה מציאה לחבירו, לא קנה חבירו ואנו ק"ל דקנה וא"כ האי סוגיא לאו אליבא דהלכ' הוא מ"מ ל"ק מידי דהא לר"כ ס"ל לא קנה חבירו מ"מ הוי כרגלי מי שנתמלאו לו מאחר שמגביה ג"כ לא קנה ואף כ"ש הוי מודי ליה אי הוה ס"ל המגביה לא קנה א"כ כ"ש אליבא דהלכ' דק"ל המגביה מציאה לחבירו שקנה חבירו דהוי כרגלי מי שנתמלאו לו לשיטת רש"י אבל מ"מ כתב הוא שהכריע בחדושיו כגר' הספרי' וכפי' ר"ת והוא הנכון וכ"כ הרא"ש לקיים גי' הספרי' וכדי שתהא הלכה כר"ש לפי שמצינו בסדר תנאים ואמוראים שהלכה כר"נ בדיני וכר"ש באיסורא ומסתמא נמי שכן הוא דעת הרמב"ם שהשמיט דין זה וכתב סתמא כרגלי הממלא וכן עיקר ולפ"ז אם היה בור של ב' שותפין מילא אחד לחבירו שהוא כרגלי מי שנתמלאו לו מאחר שקנה חבירו כדין בלאו טעמא מגו דזכי לנפשיה כו' כמו שעי' כ"ת א"כ כ"ע מודו לסברת רש"י מאחר דקנה חבירו דבוודאי הוי כרגלי מי שנתמלאו לו וזה נראה בעיני פשוט אע"פ שלא הזכירו המחברים:

28 דין מי שהן פירותיו בעיר אחרת וערבו בני אותה העיר לבוא לכאן לא יביאו לו מפירותיו הואיל והוא לא עירב ואם עירב הוא פירותיו כמוהו יכול לילך שם להביאן עמו מי שזימן אורחים מעיר אחרת ובאו ע"י עירוב לא יוליכו עמהם ממה שיתן לפניהם בעה"ב אא"כ זיכה לחם מעי"ט ע"י אחר המפקיד פירות אצל חבירו אם קיבל עליו שמירת' הרי הם כרגלי הנפקד והמפקיד ואם ייחד לו קרן זויות הרי הס כרגלי המפקיד:

29 מתני' מי שהיה פירותיו בעיר אחרת וערבו בני אותה העיר להביא אצלו לא יביאו לו מפירותיו הואיל והוא לא עיכוב לשם דהכל כרגלי הבעלים ואם עירב הוא עי' ללכת שם א"כ פירותיו כמוהו ומותר להם להביאם מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות עי' לאחר סעודה להביא לביתם לסעודות הלילה אא"כ זיכה להם מנותיהם מעי"ט על ידי אחר ומסיק איתמר המפקיד פירותיו אצל חבירו רב אמר כמי שהופקד אצלו ושמואל אמר כרגלי המפקיד וכתב הרא"ש וזה לשונו והלכ' כרב באיסורי ודוקא כשקיבל עליו שמירה אבל יחד לו קרן זויות הרי הן כרגלי המפקיד ע"כ וכ"כ הר"ן וכתב עוד וזה לשונו ומיהו איכו שאין מוליכין הפירות אלא למקום שהמפקיד והנפקד יכולין לילך ע"כ וכתב מהר"י קאר"ו שהם מפרשים כרגלי מי שהופקדו אצלו אף כרגלי מי שהופקדו אצלו קאמר ואין לזה הכרע גם כל המחברים לא פירשו הכי וגם הלשון דחוק והנכון בעיני שאותו מ"ד סבר דמספק' לן בפלוגת' דרב ושמואל הלכה כדברי מי אם כדברי רב דק"ל כוותיה באיסור' או כשמואל משום דסתמא דמתני' דמקשה מינה לרב כוותיה דשמואל משמע כפשיטה ולרב צריכין לאדחוקי ולתרוצי דמיירי בייחד לו קרן זויות ולשמואל א"צ לאדחוקי גם בגמ' מייתי מתניו' טובא לתיובתא עליה דרב ומתרצי להו בדוחק ואפשר שלזה נתכוון הרי"ף שהשמיט פלוגת' דרב ושמואל משום שדעתו לפסיק כוותיה דשמואל והביא המשנה כצורתה דמשמע כוותיה דשמואל שהרי מקשה מינה לרב ומתרץ בייחד לה קרן זויות וממילא כשלא כתב הרי"ף דמיירי מתני' בייחד לה קרן זווית בודאי כוותיה דשמואל הוא ומאחר שבזה נסתפק אותו מ"ד שהזכיר הר"ן לומר הלכה כדברי מי מש"ה כתב לחומרא שאין מוליכין פירות אלא למקום ששניהם יכולין לילך שם ומ"מ בייחד לו קרן זויות דווקא כרגלי המפקיד דהא אף רב מודה לזה מ"כ בהג"א וזה לשונו וכלי שבא מחוץ לתחום מותר לטלטלו ובלבד בד' אמות פי' כשהן בשדה מאחר דקנו שביתה במקומן א"כ הוי דינו כיוצא חוץ לתחום דאין לו אלא ד' אמות אבל היכא שבאו לתוך העיר חשבינן כל העיר כד' אמות ושרי לטלטלן כדין האדם שמותר להלוך כל העיר ואין חילוק בין כלים בין פירות ואם הוציאן ישראל חוץ לתחום יש אוסרין אפילו לישראל אחר ובריש ע' מי שהוצי' נאריך בזה אי"ה וע"ל בע' א"צ סי' ט':

30 דין דקיימא לן כר"ש במוקצה כין בשבת בין ביום טוב ובהמות שרועות חוץ לתחום ובאות ולנות תוך התחום מותר לשוחטן ביום טוב ואם אינן באות ללון בכל לילה תוך התחום אסור לשוחטן דבמוקצה כזה אפילו ר"ש מודה:

31 מתני' אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות ואלו הן הבייתות הלנות בעיר מדבריות הלנות באמר פי' באגי ומסיק ל"ל למימר משקין ושוחטין מילתא אגב אורחי' קמ"ל דלשקי אינש בהמתו והדר לישחוט משום סירכא דמשכא שתהא נוחה להפשיטה ופי' שהוא נדבק יותר מדאי בבשר ת"ר אלו הן המדבריות ואלו הן בייתות מדבריות כל שיוצאין בפסח ורועות באפר ונכנסו פי' לישוב ברביעה ראשונה דהיינו במרחשוון ואלו הן בייתות כל שיוצאין ורועות חוץ לתחום ולנות בתוך התחום כ' אומר אילו ואילו בייתות הן אלא אלו הן המדבריות כל שיוצאות ורועות באפר ואין נכנסין בישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים ומי אית ליה לכ' מוקצה והא בעי מינה כ"ש בר רבי מרבי פצעילי תמרה עי' כגון תמרים שאין מתבשלות באילן לעולם וגודרין אותן מן האילן ועושין להן חותלת שהן כלי כפות תמרים וכונסין אותן לתוכן ומתבשלות לר"ש מהו לאכול מהן ביום טוב א"ל אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצימוקין בלבד אבע"א ה"כ כגרוגרות וצימוקים דמו ואב"א לדבריו דר"ש קאמר וליה לא ס"ל ואב"א לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אין מוקצה אלא לדידכו אודו לי מיהת היכא דיוצאות ורועות בפסח ונכנסות ברביעה ראשונה דבייתות הן ואמרי ליה רבנן לא מדבריות הן ע"כ הסוגי' וכ' הרי"ף וז"ל אשכחן לרבוותא דפסקו בהא מילתא לקולא ואמי דס"ל כר"ש דלית ליה מוקצה וכדאמר כ"נ עז לחלבה וכחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ותורי דרדיא ותמרי דעסקא פלוגת' דר"י וכ"ש דר"י אסור וכ"ש שרי וקאמרי דהלכ' כר"ש ואנן לא ס"ל הכי דכי אתמר הלכה כר"ש לענין שבת אתמר והא דאמר כ"נ עז לחלבא ורחל לגיזתה פי' לא קא פסיק כ"נ הלכה כחד מינייהו היא אלא ה"ק פלוגת' דר"י ור"ש וכיון דק"ל דבשבת ס"ל כר"ש דלית ליה מוקצה ובי"ט כר"י ממילא שמעינן דה"מ כגון עז לחלבה וכחל לגיזתה וכו' דכולהו ביום טוב אסירי ומילי דחזי מנהון למיכל מינה בשבת כגון תמרי דעיסקא שרי למיכל מינה בשבת כו' והאריך וקצרתי והקשה עליה הרז"ה ב"המ ל' הואיל ובשבת שרי אית לן למישרי בי"ט דהא אמרינן במכילתי' פ' יום טוב גבי מטבילין אדם בשבת דכיון דבשבת שרי משום דלא מחזי כמתקן דנראה כמיקר אף בי"כ נמי נהי דליכא למיתלי כמיקר משום דרחיצה אסורה בי"כ אפ"ה שרי דליכא מידי דבשבת שרי ובי"כ אסור וק"ו הדברים השתא טבילה דמיתסרא מדינא בי"כ שרינן משום דבשבת שרי ק"ו למוקצה שמותר ביום טוב מן הדין שאין ראוי לאוסרו משום די"ט קיל ואתי לזלזולי ביה והואיל ובשבת שרי כו' וכ' הר"ן די"ל דכי אמרי ליכא מידי דבשבת שרי ובי"ט אסור ה"מ בשבת ויה"כ שדינם שוה וקדושה א' להם ולא אתי לזלזולי ביה אבל ביום טוב משום דאתי לזלזולי ביה לא ראוי להשוו' אותו לשבת והכי מצינו שמחלקין ביניהם שהכי אמרו מניחין כר ע"ג דקל בשבת ואין מניחין ע"ג דקל בי"ט ולפיכך כל מוקצה אע"פ שהוא מותר בשבת אסור בי"ט ע"כ וכ"ד הרמב"ם דבי"ט ק"ל כר"י אכן כ"ת וכל שותי מימיו כולהו ס"ל דאין חילוק בין שבת וי"ט לענין מוקצה וכ"ד רש"י שכ' לעיל אמתני' דאין סומכין את הקדרה בבקעת דק"ל כר"ש אף ביום טוב וכ"ד בה"ג שנדחק לפרש הא דדרש רבא לעיל בפ' המביא לא תכנס אשה לדיר בית העצים ליטול מהן אוד דאסור משום תיקון מנא כי היכי דלהוי אליבא דהלכ' דהא ק"ל כר"ש דשני מוקצה אף ביום טוב וכדפי' לעיל סי' ט"ו ודברי ר"ת וסיעותיו שכיר וראייתם ברורה מדקאמר בשלהי מסכ' שבת ואף לוי סבר הלכה כר"י כי הא דלוי כי הוו מייתי טריפת' לקמיה ביום טוב לא הוי חזי ליה אלא אקילקלת' דאמר דלמא לא מתכשרא ואפילו לכלבים לא חזיא אלמא שאין חילוק בין יום טוב לשבת ותו קאמר התם ואף כ"י סבל הלכה כר"ש ומי אמר כ"י הכי והאמר ר"י הלכה כסתם משנה ותנן אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב אלמא סתמא דגמ' לא מפליג בין שבת לי"ט ולא אשכחן דמפליג אלא כ"כ נדחק לחלק להעמיד אוקימת' דידיה אבל לשאר אמוראים א"ל לחלק שלא חיישינן למאי דאמר בפ"ק מכדי מאן סתמא למתני' כ' מ"ש בשבת דסתם לן כר"ש ומ"ש ביום טוב דסתם לן תנא כר"י דבכמה דוכתיה חזינן דפליגי סתמא אהדדי וכן הסכי' הרא"ש לדבריהם הכא ובסוף מסכ' שבת וכ"פ הס"ת והסמ"ג וכן עיקר ולענין פסק הלכת דמדבריות כתב נמי הרי"ף וז"ל ולענין ביתות מדברית נמי הכי ס"ל כסתם מתני' וכדפי' ת"ק דברייתא דאמר אלו הן מדבריות כל שיוצאות בפסח ורועות ונכנסות ברביעה בייתות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום וכ' דקאמר אלו ואלו בייתות הן לית הלכ' כוותיה דק"ל הלכה כר' אלא גבי חבירו אבל גבי רבים לא והוה להו מדבריות דאינן באות ולנות בתוך התחום מוקצה דלאו דעתייהו עלייהו דהא אין באות בתוך התחום וכ' עליו הרא"ש וזה לשונו ובה"ג כתב מוקצה דרבנן וכיון דאיכא תרי לישנא חד דאית ליה מוקצה לר"ש במדביות וחד דלית ליה עבדינן לקולא ושוחטין את המדבריות וכ"ע רב האי עכ"ד ובה"ע כתב דאף לר"ש אסירי כיון דבחד לישנא קאמר בגמי דר"ש מודו בהו דכגרוגרות וצמוקין דמו אזלינן לחומרא ע"כ ול"נ מאחר דק"ל הלכה כסתם משנה בכל דוכתא אם לא דפריש להדיא דמתני' יחידאה היא וק"ל כמי כר"ש דשרי מוקצה בין בשבת בין ביום טוב א"כ ק"ל כהאי לישנא קמא דא"א דהני מדבריות נמי כגרוגרות וצמוקין דמו ואסור אף לר"ש וממילא הלכ' כת"ק כמ"ש הרי"ף ומ"ה אין שוחטין ומשקין כל שיוצאות בפסח ורועות ונכנסות ברביעה והטור כתב בזה"ל אין שוחטין המדבריות ולא משקין אותן השקאה שלצורך שחיטה שדרך להשקות הבהמה קודם שחיטה כדי להפריד בין העור ובין הבשר אבל שאר השקאה שרי להשקותה ומדבריות היינו שרועות חוץ לתחום ואינן באין ללון בתוך התחום ע"כ. וכ"כ הרמב"ם ואין לפרש שלעולם אינן באות ללון בתוך התחום דא"כ הוי עסקי כר' לגבי ת"ק וזהו ליתא וכמ"ש הרי"ף לעיל אלא ה"ק שאינן באות ללון כל יום ויום בתוך התחום כמו בהמות שלנו היינו כדברי ת"ק דלא שרי בייתות אלא הני שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום תמיד כעין שלנו הלא"ה לא הוי בייתות ומ"ש מדבריות שיוצאות בפסח ונכנסו ברביעה לאו דוקא דהכי בעינן אלא שכך דרכן של בהמות אותן שאין לנות בתוך התחום תמיד כבייתות שלנו רגילין שלא להכניסן אלא ברביעה:

32 דין הא דמסרינן בהמות מדבריות דוקא של ישראל אבל כותי שהביא לצורך כותי או בעיר שרובה כותי' ואפי' בשתם מותרת ואם הביא לצורך ישראל וידוע שלנו חוץ לתחום אסור לשחוט ואם ספק אם היו חוץ לתחום או לא מותרות בהמות הידועות ללון חוץ לתחום ונמצאו בעיר ביום טוב שני מותרות:

33 פסק כתב הר"ן כי אמרינן דאסירי משום מוקצה ה"מ בבהמות של ישראל אבל של כותי לית בהו משום מוקצה דהא אמרינן בירושלמי דאין הכותי צריך הכן ומיהו יש לחוש אם באו בשביל ישראל ע"כ וכתב מהר"י קאר"ו שמצא כתב בא"ח וז"ל כ' הרשב"א כבר בארנו שהמוקצה מד"ס והולכין בספיקו להקל לפיכך כותי שהביא בהמה במקולין אפילו באו לצורך ישראל אם ידוע שלנות חוץ לתחום אסורות ואם ספק מותרות ואם הביאם לצורך הכותי או אפי' סתם בעיר שרובה כותי' מותר שכל המביא לצורך הרוב מביא בהמות הידועות ללון חוץ לתחום ונמצאו בעיר ביום טוב שני אני אומר שמא מבערב הכניסם וחוץ לחומה לנו ומותרות וכ"ש השחוטים בבוקר שחזקה מבערב הכניסם לתוך התחום ולא ראיתי לאחד מרבותי שחששו לזה:

34 דין דבנולד קיל כר"י דאסור וכן מוקצה מחמת איסור אפילו דלא דחי' בידים אסור בי"ט דווקא:

35 פסק כתב הרא"ש וז"ל ובה"ג פסק כר"ש במוקצה ביום טוב אבל בנולד פוסק כר"י והביא ראיה מלעיל פ' המביא דדריש רבא אשה לא תכנס לבית העצים ליטול אוד וכו' ואינה ראיה דרבא לטעמיה דאפילו בשאר מוקצה דלאו נולד ס"ל כר"י כדמוכח בסוף נוטל אבל אנן דק"ל כר"ש במוקצה ה"ה בנולד ומיהו כ"ת דייק משמואל דבשלהי שבת סובר כר"ש ואפ"ה קאמר בס"פ נוטל דלא הוה מטלטל גרעיני תמרה אלא אגב ריפתא ואינה ראיה משמואל דמחמיר על עצמו היה כאביי ורבא דהתם בההיא שמעת' תדע דהא פסיק שמואל בהדיא בנולד כר"ש בספ"ק בשבת גבי שמן של בזכין כדפי' התם דמיירי כשזב בשבת דקאי אהא דאיירי לעיל בטעינ' לקורת בית הבד אלא ודאי מחמיר על עצמו היה ועוד דר"י פסק אף בנולד כר"ש כדדייק בשלהי שבת מההיא דעצמות וקליפין ועוד דקדק ר"ת דנולד אסור מסתמא דגמ' דפ' נוטל דאוסר לטלטולי גרעיני דתמרא פרסייתא וא"ל משום דאף לבהמה לא חזיין דבפ' ב"מ מוכח דחזו לבהמה אלא ודאי משום נולד הוא דאסור והא דפריך בסוף כירה אמלתא דר"י ומדר"נ דמאן דלית ליה מוקצה לית ליה כולד לא ק"ל הכי והוי מצי לשנויי התם דלא ק"ל ולא חשש תדע דבלא"ה הו מצי לשנויי' דכ"י אסור ביצה משום פירות הנושרין ואפילו לטלטול כדמוכח לעיל גבי אושפזיכני' דר' אדא בר אהבא אליבא דר"י קיימא התם וכ"ח כתב הכי מיהו שמעינן מכל מידי דחזי ליה לאינש דעתיה עילויה והא דאר"נ עז לחלבה כו' באנו למחלוקת דר"י וכ"ש הא בהדיא ק"ל כר"ש ואע"ג דביום טוב ק"ל כר"י ה"מ כגון נולד ומוקצה מחמת איסור וכיוצא בו אבל הנהו כולהו שרי ביום טוב וכ"כ בה"ע ז"ל ע"כ והנה מ"ש דר"י אוסר בילה משום עירות הנושרין צ"ל משים משקין שזבו וכן ר"י גופא מוקי טעמא דביצה בריש מכילתא משום משקין שזבו וכן אי' בתו' דכירה כהאי לישנא משום משקין שזבו והרא"ש לא דק כולי האי ולענין עסק הלכה צ"ע אי ס"ל להרא"ש כדברי ר"ח שהרי תביאו באחרונה וביום טוב ק"ל בנולד אסור כר"י דאסור אי נימא מאחר שהביא באחרונה ראייה לדברי ה"ג ולא סתר דבריהם א"כ ס"ל כוותייהו דבנולד ק"ל כר"י דאסור אפילו בשבת ובמ"ש הסמ"ג וא"ל א"ב למה הביא דברי ר"ח איכא למימר כדי להרויח מדבריו דאפילו מוקצה מחמת איסור אסור ביום טוב אף דבשבת ק"ל כר"ש דאפילו מוקצה מחמת איסור שרי אי לאו דדחי' בידי' וכמ"ש בפ' כירה סי' ל"א אכן בש"ע נוטל משמע להדיא דס"ל הרא"ש דאף נולד שרי שכ' אהא דמסיק דגרעיני דפרסיית' שמואל מטלטלן אגב ריפתא והכא אגב לקנא דמיא כו' והך סוגיא כר"י ואנן ק"ל כר"ש דלית ליה מוקצה ושרי לטלטלינהו והרי"ף שהביא הא דשמואל אע"ג דק"ל כר"ש דלית ליה מוקצה ושרי לטלטלינהו כדי לאשמועינן דאדם חשוב מבעי ליה לאחמורי אנפשיה וכ"ע הטור להדיא בהלכ' שבת סי' ש"ח וזה לשונו גרעיני תמרי מותר לטלטלן ומ"מ אדם חשוב צריך להחמיר על עצמו שלא לטלטלן אלא דכך שינוי ע"כ ואני אומר דדברי ה"ג וסיעתו שמחלקין בין נולד למוקצה הוא עיקר ומה שדחה הרא"ש ראייתו מהא דדריש רבא כו' משום דאזיל לטעמיה כו' סימא גדולת היא בעיני וכי חשוב ה"ג ור"ת ור"י כקטלי קני באגמא בעיני הרא"ש לומר שלא ידעו סוגיא דשמעת' דמסיק להדיא פ' נוטל דרבא לטעמיה ועוד הלא בע' נוטל בגופא דשמעתא דמסיק דרבא לטעמיה כו' פי' התו' בשם ה"ג דטעמא דאוד משום תיקון מנא ולא פירשו משום מוקצה ואע"פ שמסיק להדיא דרבא לטעמיה כו' אלא בודאי כדי לאוקמא אליבא דהלכ' וא"כ ה"ה אוד שנשבר נמי צריכה לאוקמיה אליבא דהלב ומשום נולד וכמו שעי' לעיל בע' המביא ומה שדחה נמי הא דס"פ נוטל הא דשמואל משום דהחמיר על עצמו היה אין בזה כדי לדחות אלא שלא להביא ראייה מדברי שמואל אבל ראיי' ר"ת שהביא מסתמא דשמעתא דמסיק התם להדיא הני תמרי דארמייתי שרי לטלטלינהו והואיל וחזיין אגב אמן ודפרסייתא אסור אלמא דסתמא דגמ' פסק שאסורין לטלטטלן אע"ג דק"ל כר"ש במוקצה אלא ודאי בנולד ק"ל כר"י דאסור וראיי' זו הביא נמי הסמ"ג ולית נגר ובר נגר דלדחי האי ראיי' ומ"מ אין לאסור ג"כ מדברי כ"ח דמוקצה מחמת איסור אסור ביום טוב אפי' היכא דלא דחי' בידי' כי דברי כ"ח ברוב דברי קבלה הן וגם מאחר שהרבה מן הגאונים דס"ל דמוקצה מחמת איסור לחוד ק"ל כר"י דאסור אפילו בשבת א"כ ביום טוב לב"ה ק"ל כוותיה לסיוע סברת הרי"ף והרמב"ם דס"ל אפילו בכל מוקצה דעלמא קי"ל כר"י ביום טוב דאסור:

36 סליק

« ים של שלמה על ביצה ד׳:כ״ג