צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות ב׳:ב׳

1 הכרשינים אע"פ כו'. כ"כ בזה דמבואר בירוש' דחייב בתרומה מה"ת וע' תוס' ב"מ דף צ' ע"א ויבמות דף ס"ו ע"ב בשם תו"כ דמותר להאכיל לבהמת כהן והא דמבואר בתוס' ס' עוקצין דר"ש ס"ל דאין מטמאין טומ"א ואין חייבין במעש' ובמס' מעש"ש פ"ב מ"ב מבואר להדיא דר"ש ס"ל דחייב בתרומה ומה דאמר בירוש' שם דהוי מדברי סופרים י"ל דקאי רק אאיסור טומאה שלהם אך כך דהנה ע' בדברי רבינו בהל' טומ"א פ"א ה"ז גבי שבת דמשנתן טעם בקדירה אינו מיטמא דס"ל לרבינו דזהו משום דהוי כזבל והר"א ס"ל דאם מחשב לקדרה לא מהני כ"א במעשה משום דמסתמא הוי לקמח ולכך בנתנו לקדרה מוציא מיד לקמח וע' בירוש' רפי"א דתרומות דמקשה שם מ"ש שבת מתבלין דגבי תבלין אף שנתן טעם בקדרה יש בו דין תרומה ומטמא ואמר שם הטעם דמשלך נתנו לך ומשמע שם דהטעם כמש"כ הר"א ז"ל דזה הוי מעשה ולא שפקע ממנו שם אוכל רק דהוי מיוחד לקדירה וע' תוס' נדה דף נ' ע"א גבי עולשין אך רבינו ס"ל כך דהנה הא דאמרינן דכל המיוחד לאוכל אדם מיטמא עד שיפסל מאכילת כלב ר"ל כך דאם כבר נטמא לא פקעה הטומאה ואם עדיין לא נטמא אז אי מחשב לאדם מועלת המחשבה וזה רק בשהי' מיוחד לאכילת אדם אבל אי לא היה מיוחד לזה ונפסל מאכילת אדם לא מהני מחשבה לאדם: וזהו שי' רבינו בפ"ב מהל' טומ"א הי"ד והט"ו דגבי עור לא מהני מחשבה וגבי שליה מהני משום דחזי אגב אמו וכן שם בהל' י"ז גבי חטין שבגללי בקר דאם חישב עליהם בתר לקיטה מהני וע"ש בספ"ג גבי גוזל וחזר בו ממש"כ בפה"מ בטהרות פ"ח דמהני מחשבה אף כשהוא מונח בבור וכאן פסק דרק אם העלה מן הבור ואח"כ חשב דמהני מחשבה וכן הדין גבי חטים שבגללים שאם חישב עליהם בעודם ברעי לא מהני מחשבה רק אחר לקיטה וכע"ז ס"ל לרבינו בהל' טומ"א פ"ו הי"ז גבי אוכל פרוד ע"ש במה דפליג עם הר"א והוא כך דהנה ע' בחולין דף קכ"ד ע"ב גבי ב' חצאי זיתים במרודד דמטמא במשא ואינו מטמא במגע לשי' רבינו דמפ' שחיברם אדם כמב' בהל' אה"ט פ"א הי"ב וע' תוס' בכורות דף כ"ג ע"א ונזיר דף נ' ע"ב דס"ל לחלק בין טומ"א כביצה ובין טומאת נבילה והטעם דטומאת נבילה באה מעצם וכן מת ולכך רק בשהיה בו מתחלה שיעור וחל על זה שם מת אז אח"כ אם נחלקו והכניסם לאהל פליגי בזה ר' דוסא ורבנן בעדיות פ"ג ובחולין שם ואף דרבינו בפ"ד מהל' טו"מ פ"ד ה"ה כ' דרק אם דבקו אז מטמא באהל ובה"ח ס"ל דאהל מצרפן וע"ש ה"ג ד' צ"ל דמחלק בין חילקו לכמה חלקים דאז רק אם רדדו וזה ג"כ לא מהני בכמה מתים וכע' דמב' במעילה דף י"ז ע"א בדם השרץ ובשרו משא"כ כשנחלק לשנים אז א"צ רדוד לא לאהל ולא למשא: וכה"ג מבואר במס' טהרות פ"ח הובא בתוס' זבחים דף ק"ה ובד' רבינו בהל' טומ"א פ"ז ה"ו לחלק בין שתים לשלש אך כ"ז לענין משא ואהל אבל לענין מגע לא דמגע לא נגע רק במקצת כמבואר זבחים דף ל"ג וקדושין דף כ"ה רק אם הוא דבר אחד אז הוי כמו שנגע בכולו ובל"ז לא וכן ג"כ רק אם רדדו בידים וחיברן אבל מאליו לא כדמוכח בחולין דף קכ"א וקכ"ב גבי כנסו: והנה גם לענין טומ"א בכביצה שאם נגע במקצתו שיהיו גם אחרים טמאים מבואר בתוס' דטהרות ובנדה דף י"ז ובד' רבינו בהל' טומ"א פ"ו דלא מהני בחבורי אדם רק אם לשן ע"י מים דאז הוי כגוף אחד או אם חיברן כ"כ עד שנושכות זמ"ז כמב' בתוס' ספ"א דטהרות ובמשנה שם פ"א מ"ז וע' בירוש' חלה ספ"ג מה דמחלק שם בין אם השכו מעצמן להשכן בידים וזהו כוונת התוס' שם דגבי זיתים אף אם הכניסן ונשכו מעצמן הוי חיבור ואמר דכוונתו לכתחלה שישוכו וע' תוס' זבחים דף ק"ה ע"ב וחולין דף קי"ח ע"ב אך כ"ז לענין דאם נגע במקצתו שיטמא כולו אבל זה לכ"ע אם היה מתחלה כביצה שלם ונטמא ואח"כ נחלק ואח"כ נגעו ב' החלקים בדבר אחד מטמאין אותו אף שאינם מחוברים כמב' בספ"א דטהרות הובא בזבחים דף ל"א ע"א וזהו מה דאמר שם התם איתא לשיעורא ר"ל דהשיעור לטמא אחרים כבר חל עליו אך היכא דמתחלה לא נגע רק בפחות מכביצה בזה פליגי ר' דוסא ורבנן בפ"ג דעדיות דר"ד סבר דכיון דלא היה עליהם לעולם הך דין דלטמא אחרים א"א לחול עליהם אח"כ ע"י חבורים דס"ל דהך דמטמא אחרים הוא דבר עצמיי לא מטעם הכמות ולכך כיון דלא היה עליהם לעולם הדין לא מצטרפי: וכע"ז כ' התוס' יומא דף פ"א ע"א לחלק גבי רביעית דם הבאה מב' מתים וכע"ז מבואר בנזיר דף נ"א ובירוש' שם גבי תרווד רקב ולכך דייק רבינו בפ"ד מהל' טו"מ ה"ג משני מתים שכ"א מהם יש לו רקב ר"ל שיש לו שיעור תרווד לכ"א וכ"כ בזה בהל' תפלין דכן הדין אם יכול לתפור לעשות מזוזה מב' קלפים שנכתבה עליהם ומה דמבואר בירוש' דכותבין על ב' עורות וכ' בתוס' דמיירי בתפרן או דר"ל דתפרן קודם שכתב עליהם או דר"ל דהיו ב' מזוזות שלימות ואח"כ נחסר מזו החצי ומזו החצי וכן הדין גבי מקואות ע' חגיגה ד' י"ט וכ"מ וזהו באמת כוונת הגמ' בשבועות דף כ"ב ע"א דב' שבועות אין מצטרפות וב' קונמות מצטרפות ע"ש ברש"י ותוס' אך הטעם כך דשבועה הוי איסור גברא ר"ל דכ"ז שלא עבר אין כאן שם האיסור כלל רק בזמן שהוא עובר אז מתחיל האיסור וכיון דכ"ז שלא אכל השיעור לא התחיל עדיין האיסור דמלקות ומה שייך בזה להצטרף משא"כ גבי נדר דהאיסור כבר נעשה דהיינו החפץ וממילא הוא אסור לאוכלו ושייך שפיר הגדר שיצטרפו וכ"כ בזה במק"א גבי גדר דבל יחל ע' נדרים דף ג' ע"ב ושבועות דף כ"ה ודף כ' ע"ב ונדה דף מ"ו אי ר"ל שמחלל הדבור או ר"ל שמבטל מה שנאסר ע"י הדבור ע' נדרים דף צ' ע"א גבי הך דצריך רק עד שיחל הנדר דילף שם מלא יחל דברו: אך אנן לא ס"ל כנ"ל גבי כביצה לטמא טומ"א דזה לא הוי בגדר עצם רק בגדר שיור ולכך מצטרפין אף אם לא היה בהם שיעור לטמא אחרים מעולם וע' ברכות דף נ' ע"א גבי זימון כה"ג ובירוש' שם פ"ז ה"א דהוי בזה מחלוקת וכן גבי אזוב כה"ג אם הטביל ג' קלחים מפורדים אי מצטרפין להזאה וע' בהך בעיא דגיטין דף ט"ו ע"א ודף ט"ז אי מצטרפין וסוכה דף ט"ז ע"א גבי מטה אי מהני טבילת מפורדין ובזה א"ש משה"ק התוס' סוטה דף כ"ה ע"ב דאמאי לא אמרינן כתותי מיכתת גבי טומ"א אך הטעם משום דלא גרע מחבורי אדם וכן יהי' נ"מ גבי הכשר כה"ג אי מהני הצירוף של חיבורי אדם אך זה ודאי לא חל דלא גרע מנגע במקצתו וע' ירוש' חלה פ"ב דמחלק שם בין הכשר לטומאה דבהכשר לא מהני חבור של מי פירות וי"ל דזה תליא בהך מחלוקת דחולין דף קי"ח ע"ב אי יש יד להכשר וע"ש דף קכ"ח ע"א דהוי שם פלוגתא דתנאי ובתוס' נזיר דף ל"ו ע"א גבי מקפה דכ' שם דהוי בגדר יד. עכ"פ בזה פליגי ר' דוסא ורבנן וכן באמת הטעם מה דלא מהני שאובים במקוה משום דשעור המקוה הוי השיעור בגדר עצם ולא מהני חבורי אדם וכן הא דמבואר בחולין דף ל"א ע"ב דטבילת אויר לא שמה טבילה הוא משום דאויר לא מצרף שיהא שעור עצמיי כ"א שעור חבוריי וע' בירוש' פסחים פ"ג גבי דלחמץ אינו מצטרף ולחלה מצטרף: וזה יהי' תליא בהך מחלוקת דירוש' דחלה שם אי מי פירות מחברין לחלה אבל בחמץ לכ"ע לא מחבר ולכך ליכא בו מצות ביעור אף למ"ד דמחמיץ וזהו כוונת המרדכי במס' שבת פ"ד דמדמי טבילה בשלג שלא רסקו לטבילת אויר משום שלג ג"כ הוי רק כמו שעור חבוריי כמבואר בנדה דף י"ז ע"א ובמק"א אבאר זה. אך לפי שי' הר"ש בפ"ח דטהרות והראב"ד ז"ל נ' דר' דוסא ורבנן פליגי אי הרבה פרורים מצטרפין וא"כ י"ל דהך דזבחים דף ל"א משום דחלקו רק לשנים אך באמת העיקר כמש"כ לעיל ואנן פסקינן כרבנן דמצטרפין אך רבינו ס"ל כך דהיכא דבשעת קבלת הטומאה היו מכונסים אז מהני אח"כ לטמא אחר ואף שלא כנסו בידים אבל היכא שהיו מפורדים אז לא מהני רק אם אח"כ עשאם גוף אחד בידים ומאליו לא מצטרף וע' בירוש' תרומות פ"ב מה דמק' שם ולא פרורים נינהו ומשמע כשי' רבינו ובמק"א אבאר זה: אך כ"ז דבר שהוא בעצם אוכל אדם אבל דבר דרק סתמא הוא לאוכל אדם ואם חישב עליו לד"א לא הוי פעולה מכאן ולהבא רק דאגלאי מילתא למפרע דלא הוי אוכל אדם ואח"כ נפסל ואינו ראוי עוד לאוכל אדם אז לא מהני עליו מחשבה שיחשבו לאוכל אדם. זהו הדין גבי שבת ולכך כ' רבינו דה"ה כזבל ולא מהני בה מחשבה כלל וע' סוכה דף מ' ע"א גבי עלי קנים ועלי גפנים ע"ש בתוס' ד"ה לקטן דהיכא דסתמא עומד לזה ולזה אז מהני מחשבה משא"כ שם בה"ח גבי תמרים אף דשם ג"כ נקט עד שיפסידם מאוכל אדם משום דלשיטתיה אזיל דהיכא דלא קיבל טומאה משנפסד מאוכל אדם שוב אינו מקבל טומאה אך מ"מ אם חישב אחר כך לאדם שפיר מהני ועיין שם בירושלמי רפי"א דתרומות הנ"ל: והנה אם נימא ג"כ לשי' הר"א ורבינו דעי"ז תפקע התרומה דכיון דעשה מעשה שיהא לקדירה שוב נימא דאגלאי מילתא למפרע דעומד היה לקדירה ויפטר מן המעש' לשי' התוס' דס"ל דתבלין שעומדין רק לקדירה פטורין מן המעש' וע' תוס' יומא דף פ"א ע"ב ובאמת רבינו השמיט הך מחלוקת דמס' טבו"י פ"א מ"ה דפליגי ר"מ ורבנן גבי תיאה וחלתית אי הם מטמאין באה"ט והטעם משום דרבינו פסק בפ"א מהל' טומ"א כריב"נ בעוקצין ובנדה דף נ"א ע"ב דאינן מטמאות כלל וע' בירוש' ערובין פ"ט ושם הגי' דמטמא טומ"א והלכך חכמים דפ"א דטבו"י הנ"ל דרק בטבו"י אינם מטמאין אבל לא בשאר טומאות וע' בירוש' חלה פ"ג ה"ז דס"ל לר' יוחנן דכל דיני חיבור בטבו"י הוי רק חיבור מדרבנן וע' פסחים דף מ"ד דאמר שם ג"כ דתרומת תבלין רק מדרבנן וזה משום דמה"ת אינו חשוב אוכל כלל וע"ש בתוס' מה שהק' משום וע' תוס' כריתות דף ט"ז ע"א ומו"ק דף י"ג ע"ב דשום הוי בכלל תבלין ובתוס' יומא דף פ"א ע"ב הנ"ל ואף דבירק תו"מ רק מדרבנן ע' ערובין דף נ"ו אי שום יש עליו שם ירק ובנדרים דף נ"ט ע"ב ע"ש בר"ן אי הוי מה"ת בשום, ובאמת רבינו ז"ל כאן לא הביא כלל דתבלין חייבין בתו"מ רק בקצח כאן בה' י"ג וכמון לק' פט"ו הי"ד וע' פט"ז מהל' מא"ס שם הביא רבינו דין תבלין בתרומה אך רבינו בפה"מ פ"ב דערלה מ"י פי' דגם בצל וקפלוט יש עליהם שם תבלין וע' ע"ז דף ס"ו ע"ב דאין טעם כמון אלא ריח כמון ע"ש דיליף מזה דריחא לאו מילתא: אך י"ל לפמש"כ הראב"ד ז"ל בפה"מ בעדיות פ"ו דקצח וכמון הוא מין אחד ומבואר ברכות דף מ' ע"א דריח קצח הוא קשה וטעמו טוב ולכך לא אסר ריחו וע' תוס' ע"ז דף י"ב ע"ב דדבר העומד לריח לכ"ע ריחא מילתא ולכך אמר דזה אינו עומד לריח ולכך ריחא לאו מילתא ובאמת הפלוגתא דב"ש וב"ה גבי מעשר' וגבי טומ"א משום דס"ל דגם לאחר שנתבשלו הם ראויין וע' תוספתא נדרים פ"ד דהנודר מן התבלין אינו אסור בהם רק בזמן שהם חיין אבל במבושלים מותר דאז אין שמן עליהן וא"ש משה"ק התוס' ביומא דף פ"א ובנדה מהך דחולין דף ק"כ דמשמע דתבלין אינן מטמאין טומ"א דשם קאי אמבושלין ולכך מבואר בירוש' דמעש"ש פ"ה ה"ו דתבלין א"צ לבער דה"ה כמבוערים ואף דהא בירוש' דתרומות פי"א ה"א מבואר שם דכ"ז שלא בטל טעמן אף לאחר שטיבלו פעם אחת אסורין התם האיסור הוא מחמת שיש בהם טעם תרומה אבל אין שמן עליהן וכע' הך דמבואר שם בפ"י גבי מי כבשים ומי שלקות של תרומה דהוי שם מחלוקת אי האיסור הוא משום דהוי עצם התרומה והא דמבואר במשנה דמקואות פ"ז דפוסל את המקוה משום מים במי כבשים וע' ירוש' ספי"א שם דאף ר"א דס"ל דשאר מי פירות הוי משקה מ"מ מודה במי תרדין ומי שלקות שאינן מכשירין וצ"ל דשם קאי אמי כבשין עצמן ולא על המים שכבש בהם דהני פוסלין את המקוה בגדר מים ותרדין מבואר בשבת דף קמ"ד ע"ב דאינו פוסל רק בגדר שינוי מראה ולכך מבואר שם גבי כבשים דאם סחטן בשבת למימיהן פטור משום דס"ל דאף הם קרויין אוכל וע' ברכות דף ל"ט ע"א גבי מיא דליפתי כליפתי ור"ל ג"כ בגוף הלפת ולא כפי' הרא"ש ז"ל שם וע' בדברי רבינו בהל' נדרים פ"ט ה"י גבי הנודר מן הכרוב דאסור במימיו אך שם הטעם לא משום דיוצא ממנו רק דשמו עליו וע' ברא"ש נדרים דף נ"ג מה דמחלק בין היכא שיוצא ממנו כדבר המופקד בו לא ע"י העצם וכה"ג מחלקין התוס' חולין דף ק"כ ע"ב גבי משקין היוצאין מהם כמותן וע' מש"כ רבינו בהל' ק"פ פ"ח הי"ב דרוטב של פסח אסור מטעם שאינו בשם צלי: וכן כ' בפה"מ שם ובאמת זה הוי גדר כמו דאמרינן בחולין דף ס"ח ע"ב גבי יוצא חוץ למחיצתו דאסור וה"נ כן דהבשר הוא מחיצה דיליה. וע' ירוש' נזיר פ"ז ה"ב גבי נאצל דלכך בעי קרוש דמי בשר אינם מטמאין וע' תוס' חולין דף פ"ז ע"ב גבי משקין ודף ק"ט ע"ב ברש"י גבי חלב ודף קי"ז ע"ב בתוס' גבי משקין ורש"י פסחים דף ל"ג ע"ב דכ"ז שהם בתוכו אין שם משקין עליהם: והנה חד מ"ד בירוש' ספ"י דתרומות הנ"ל הוי סבר דגם הך דמקואות מיירי בשסחטן ומחלק בין קשה לרך וע' מש"כ בזה בח"א בהל' ברכות פ"ח ה"ב פי' בזה ואח"כ אמר שם דכאן מיירי במים שנכבש בהם והאיסור רק משום נותן טעם וע' תו"י דף כ"ט ע"ב גבי שכר דפוסל את המקוה אי משום דהוא מים אי משום דלא נשתנה וע' ע"ז דף ל"א ע"ב דלמה אין בשכר משום בשולי עכו"ם ותוס' ב"ב דף צ"ו ע"ב מה דרצו לחלק גבי שתיה לענין ברכה ותוס' ברכות דף ל"ח ע"ב ד"ה האי וד"ה והא ולא דר"ל דבשתיה צ"ל שהכל דהא מבואר להדיא שם דף נ' ע"ב דלר"א ביין שלא נתן לתוכו מים מברך בפה"ע אף דהוא דרך שתיה ואית ליה עלויא אחרינא ע"ש דף ל"ו גבי שמן זית רק דר"ל כך דשעורים ותמרים הדבר הוי לאכילה וכיון דשתי להו אין זה הדבר משא"כ ביין דזה עומד לשתיה ואף דעדיין אין שם יין עליו קודם שנתן לתוכו מים מ"מ כיון דלשתיה הוא עומד מברך עליו בפה"ע וגבי שתיתא דנקט שם הטעם דרק לרפואה קעביד משמע דאל"ה הוי מברך בממ"ז וצ"ל משום דשם נעשה זה הדבר בעצם לא ע"י סחיטה וזה תליא בהך דרש"י פסחים דף ל"ה ע"א גבי המחהו דפי' שם דהוי אכילה ומ"מ ידי מצה לא יצא משום דאינו דרך אכילה ובחולין דף ק"כ דיליף מנפש לרבות את השותה וע"ש בתוס' ד"ה לרבות ותוס' נדה דף ל"ב ע"א דכ' שם דהפסוק אתי לאשמעינן דנשאר שמו עליו וגבי מצה הטעם משום דלא הוי לחם עוני אך באמת הך נפש לא ר"ל דהוא שתיה רק דר"ל דהוי כמו אוכל ונ"מ לשיעורא אי בכזית או ברביעית וע' בהל' תרומות פ"י דגם שתיה בכזית וגבי מעש"ש פסק בפ"ב ה"ה דרק רביעית משום דשם חשיב בקרא למשקה כדבר בפ"ע: גם י"ל דמיירי דקודם הכנסה לירושלים אז נעשה יין והמלקות חל עליו אז וגם נ"מ דלא מצטרף ע' תוס' תרומות פ"ז ובירוש' פ"ב דמעש"ש אך שם ר"ל רק דבר שדרכו לשתות אף שהשיעור הוא שוה אך בתוספתא ספ"א דפסחים מבואר דגם אם המחה חמץ ושתה אינו מצטרף עם האכילה ולפמש"כ הרבוי הוא לגלות לן דג"ז הוי אכילה אך י"ל דהטעם דלא הוי כדרך אכילה כע' דאמרינן ביומא דף פ"א ויהי' נ"מ לגבי חמץ לענין בל יראה אי יש לו חצי זית מחוי וחצי זית בעין אי מצטרף וגם נ"מ אי צריך שיהא החצי זית עכשיו או כמו שהיה קודם שנמחה ע' מש"כ בזה בח"א בהלחו"מ ובהל' מא"ס וע' בתוספתא כריתות פ"ב גבי דם וגבי מצות מצה דאינו יוצא כ"כ בזה לע' דיש ג' פירושים בשלא כדרך אכילתו אי רצה לאמר דהוי כמו שלא אכל כלל או דהוי כמו שלא אכל הדבר רק ד"א או דהוי כמו שפקע ממנו האיסור וזה הנ"מ אי השנוי בא בדבר הנאכל או באכילה וגם היכא דנקט פרט למזיק אי ר"ל דמזיק עצמו או האוכל וע' מנחות דף ע' ע"א דאם אכל במחובר נקרא שלא כדרך אכילתו אף דאין כאן שום שינוי כלל בעצם הדבר ולא בעצם האכילה רק דאין אוכלים כן וזה גבי מצוה לא מהני ול"ד לבלע מצה דקי"ל דיצא דשם דרך לעשות כן וע' סוטה דף י"ח גבי השקה בשפופרת: וכן יהיה נ"מ גבי דבר דכעת א"א לעשות בו פעולה אחרת אי מקרי שלא כדרך אכילתו ובזה גם בע"ז אסור ע' תוס' ע"ז דף י"ב ע"ב ודף מ"ג ע"ב ד"ה א"ל ופסחים דף כ"ח ע"א ותוס' ע"ז דף מ"ח ע"ב ד"ה לא ישב ודבר דעומד לאכילה ועושה ממנו פעולה אחרת ויש לו הנאה מזה רק דאינו עומד לזה ע' תוס' ב"ק דף ק"א ע"א גבי ערלה ודבר דראוי לשום דבר ועושה ממנו דבר שאין בו הנאה כלל זה גם בע"ז מותר לבד מכלאי הכרם ובשר בחלב ובמק"א אבאר זה. עכ"פ גבי עצם דבר אם לא הטעם דרק לרפואה קאי היה צריך לברך מזונות דהוא ג"כ אכילה והא דאמר שם ברכות דף ל"ח וצריכא דרב ושמואל לא ר"ל כפרש"י שם רק ר"ל הך רב דכאן גבי שתיתא והך דשמואל דלעיל דף ל"ה ע"ב גבי זית אך שם כיון דהוא ע"י אניגרא הוי לאכילה: ובאמת הא דאמר שם גברא לאכילה קמכוין לא ר"ל כמו שנ' מדברי רש"י שבת דף ק"ט גבי עלים דהיכא דמכוין לרפואה אף שדרכו לאכול אסור וע"ש דף ק"ט ע"ב גבי שמן עיקרין ודף קי"א גבי שמן ורד רק כך דדבר שהוא אכילה אף אי מתרפא בזה שרי רק דבר שאינו ראוי לאכילה קמכוין ור"ל אף אם אוכל לרפואה מ"מ זה הוי לאכילה וסיכה אף אם אוכל או סך לא מקרי אכילה וסיכה רק רפואה וזה אסור ובאמת זה ר"ל הני ב' לישני דברכות דף ל"ח הנ"ל דלישנא קמא נקט דגברא לאכילה ולא איכפת לן כוונתו ולישנא בתרא סבר דצריך שלא יכוון לשם רפואה ומה ר"ל הך ממילא: ויהיה נ"מ אי בתרומה כה"ג שרי ע' בירוש' פ"ב דמעש"ש ה"א ופי"ד דשבת אי כל דבר שמותר לשבת מותר בתרומה וע' תוס' חולין דף קל"ו דלכך בעי מיעוט בראשית הגז ממיתה משום דהו"א דשם הוא אכילה דידיה וזהו רק שם דא"א בענין אחר אבל גבי ערלה אם צבע את הבגד י"ל דלא כשי' הראב"ד ז"ל פסחים פ"ב בהשג' על בעהמ"א ז"ל דלבישת הבגד הוי כמו אכילה דשם משכחת לה איסור אכילת ערלה באופן אחר וכ"כ בזה דאם כן מה מייתי ראיה בחולין דף קט"ו ע"ב דמדסמיך בב"ח לעם קדוש כו' ויליף מלא יהיה קדש כו' מוכח דגם הנאה אסור בב"ח ולכא' מה ראיה זה הא זהו גופא האיסור וכמו רה"ג בלבישה אך כך דשם האיסור חל על רה"ג וגבי ביאה האיסור על הביאה ולא על האשה וכה"ג כ"כ בהך דחולין דף צ' ע"ב מה דאמר ר"ח שם מרא דיכי מי כתיב ע"כ לא יאכל המזבח כו' והוא תמוה לכא' דהרי מצינו בכמה ברייתות הך ממשקה ישראל אך ר"ל כך דכל האיסורי' האיסור הוא על הדבר רק כ"ז שלא אכלו לא עבר האסור ולכך שייך בו הך ממשקה ישראל משא"כ גבי גה"נ דהא מבואר בחולין דף צ"ב ע"ב דעץ הוא והתורה חייבה עליו וא"כ כ"ז שלא אכלו אין עליו שם איסור כלל והאיסור מתחיל רק בשעת אכילה וא"כ איך שייך עליו לאמר ממשקה ישראל דכ"ז שלא אכלו אין עליו שם איסור כלל וכה"ג כ"כ גבי נבילת עוף טהור דאין הטומאה מתחלת כלל רק כשהוא בגרון וכמבואר בירוש' ספ"ו דיומא ובפרט לשי' הערוך דס"ל דרק אם לבוש אז מטמא ולא כשהוא ערום ע' בר"ש פרה פ"ח מ"ד וכן גבי ביאה כן וע' ירוש' פ"ח דכלאים דאמר שם אמר רב הונא ביאתו אסורה בהנאה ור"ל אי הא דמשמש מת וכה"ג פטור או משום דאין זה ביאה כלל או דאינה אסורה ואף דעל בעלה נאסרה כמבואר בסוטה דף כ"ו ע"ב ונ"מ ג"כ לענין שחוף ברודף אי ניתן להצילו בנפשו ע' סנהדרין דף ע"ג וכ"כ בזה: וכן נ"מ בהך דין דמתעסק דהיכא דנהנה חייב וע' פסחים דף ל"ג ע"א דלכא' פליגי בהך מחלוקת דאביי ורבא בשבת ע"ב וסנהדרין ס"ב ותוס' שבועות דף י"ט וכ"מ אך כך דהנה ע' רש"י פסחים דף כ"ו ע"א גבי ריח דלאחר שתעלה תמרתו אין מועלין בו והא דמעל כ' רש"י כגון שלקח הסממנין והריח בהם בביתו וק' הא התם אין המעילה משום הריח רק משום הסממנין ועל לקיחת הסממנים י"ל דלא מעל דמיירי כמו דאמרינן במעילה דף כ' ובכ"מ דמיירי בגזבר וידו כיד ההקדש א"כ לא יצא מרשות ההקדש כלל אף אם נתכוון לזכות בה וכה"ג כתבתי דאף דס"ל לרבינו בפ"א מהל' מעש"ש דספק מעש"ש ספק מעשר עני א"צ להפריש רק מעש"ש מ"מ ר' עקיבא כיון דהוי גזבר וידו כיד עניים לא מקרי עניים ממע"ה ולכך צריך להפריש גם מעשר עני וע' ר"ן נדרים דף ל"ד ע"ב ולק' הל' מעילה פ"ו ה"ח ע"ש בהשג' אך באמת נ' דכאן מיירי לאחר שקידשם בכלי לדידן דס"ל בכריתות דף ו' דמכתשת הוי ככ"ש וע' בירוש' יומא פ"ה דהוי בזה מחלוקת דאמוראי וא"כ י"ל דהתם כיון דאינו יוצא לחולין לא מהני כלל נטילתו כיון דקידש בכלי שרת ומעל רק על ההנאה והמעילה לא הוי על הנאת הריח רק על שנהנה מהסממנים שמריח בהם וכה"ג י"ל במה דמבואר במעילה דף י"ח הובא בדברי רבינו פ"ו ה"ב גבי קדשי קדשים שתלש מהם צמר דאין המעילה על הצמר רק על מה שתלש מן הקדשים וע' פסחים דף ל"ג דיש מעילה בגיזי עולה ותוס' בכורות דף כ"ו וכ"כ מזה בהל' ערכין ולק' בהל' מעילה אאריך בזה אך רבינו גבי ריח ס"ל דיש נ"מ בין לאחר שתעלה תמרתו ובין בשעת תמרתו כמבואר בהל' מעילה ספ"ה ונמצא דס"ל דמעילה הוא על הריח וע' תו"י יומא דף נ"ט ע"ב דמספקא להו בזה וברש"י כריתות שם וע' רש"י נזיר דף כ"ח ע"א גבי לא מעל ולא כיפר שכ' ג"כ כה"ג דכיון דלא פעל כלום לא שייך ביה גדר מעילה ופה"מ לרבינו פ"ה דמעילה. עכ"פ גבי מעילה עיקר האיסור הוא ההנאה שבו וכן גבי אכילת תרומה מה שמשלם קרן וחומש הנה לפ"מ דמוכח ביבמות דף ס"ט ע"ב לשי' רש"י דבת כהן המעוברת מישראל אם אכלה בתוך ג' חדשים לאחר שזינתה עם ישראל דעפ"י דין מותרת לאכול ולא חיישינן שמא היא מעוברת מ"מ אם אח"כ נמצאת שהיא מעוברת חייבת קרן וחומש ולא אמרינן מאי הוי לה למיעבד ע' יבמות דף צ"א ע"ב וע' תוס' שם דף ל"ה ע"ב דאם נתייבמה לאחר ג' חדשים ונמצאת אח"כ מעוברת דפטור דמאי הוי ליה למיעבד ובפסחים דף ע"ג ע"ב דהוי שם מחלוקת דתנאי בכה"ג היכא דיש שהות ביום לידע וצ"ל דאכילת תרומה וקדשים שאני וע' מש"כ הראב"ד ז"ל בפ"ז מהל' מעילה ה"ב: וכן מוכח הך דפרה פי"ב מ"ד גבי המזה מחלון של רבים ונכנס למקדש פטור דזה ג"כ בגדר אנוס דעל של רבים א"צ לשאול כמש"כ רבינו בס' הל' פרה והוא בתוספתא דטהרות ובירוש' פ"ה דסוטה ואין נשאלין לרבים ומ"מ נקט רק בא למקדש ולא נקט אכל קודש דאז חייב טפי ואף דבביאה הוא ג"כ נהנה מ"מ אכילת קדשים חמיר מיניה דזה החיוב על הפעולה וזה על ההנאה ולכך מוכח ג"כ בכתובות דף ל' ע"ב דגבי אכילת תרומה לא אמרינן תחלתו באונס וסופו ברצון אף לפר"ח דמיירי בתחב לו באונס ומ"מ חייב על מה שלא פלט וע' תרומות פ"ח מ"ב דאמר שם דלרבנן צריך לפלוט אם היה בתוך פיו ונודע לו באמצע ומבואר שם בד' רבינו בפה"מ דחייב קרן וחומש ואף דלאחר שנודע לו הוי מזיד מ"מ ע"י שגגה בא לידו וע' במה דפליגי רש"י ותוס' בשבועות דף י"ח אי זה הוי כשוגג או כמזיד כיון דמתחלה בא לו ע"י שגגה וכאן לכא' לכ"ע הוי מזיד כיון דיכול לפלוט וא"ל דלר' אליעזר על לעיסה לחוד חייב ע"ש בירוש' אך מד' רבינו בפה"מ שם מבואר להיפך דכתב שם דמצטרף למה שבלע מה שאכל ומיחייב קרן וחומש וצ"ל דל"ד לקרבן דשם הבאת קרבן צריך שיהא שוגג ושלא יהיה בכלל זבח רשעים וכמו מומר ע' חולין דף ה' ע"ב וע' בירוש' יומא פ"ה אם אמרו לו שיכנס עוד הפעם כדי להכניס המחתה א"א שיתחייב ע"ז דאומרים לו הכנס ואת אמרת חייב משא"כ גבי תשלומין כיון שזה בא ע"י שגגה ואף שכעת מתירין לו לבלוע וזה ודאי דאם היה פולט היה פטור גם לר"א מחומש דלא הוי רק כמו מזיק ואף דללקות ודאי לקי וכמו אם שתה חומץ של תרומה דמבואר בירוש' פ"ו דתרומות דאף למ"ד דאין משלם קרן וחומש מ"מ לוקה מ"מ אם בלע אח"כ חייב לשלם קרן וחומש וע' תוס' שבת דף ד' ע"א גבי הדביק פת בתנור אך י"ל דהחיוב הוא למפרע אם בלע וע' תוס' ערובין דף כ' ע"א דאימתי הוא החיוב אי משעת בליעה או מקודם ובירוש' מעש' פ"ג גבי מצא כלכלה דעושה אותה דמים ואוכלה ואמר דצריך להפריש מעשר אף דזה לא הוי מקח ברור דהרי יכול להתבטל מ"מ חיישינן שמא יבוא בעה"ב בשעה שהיא נתונה בפיו ואז ע"כ צריך להתקיים המקח דא"י להחזירה דהוי כמאוס ונמצא אוכל טבל ואף דאז הוא כבר בבית הבליעה כמבואר בכתובות שם: ובאמת זה תליא כל היכא דיכול לבטל הדבר ולא ביטל אי זה מקרי מקח חדש או למפרע וע' ערובין דף ע"א ע"א גבי הך דכלך אצל יפות דמוכח שם דהוי למפרע אף דכעת א"א שיאכל וכ"כ בזה בהל' אישות על הך דקדושין דף מ"ו גבי נתרצה האב וע' תוס' סנהדרין דף ס"ח ע"ב גר קטן דאף דיכול למחות מ"מ אם לא מיחה הוי גר למפרע ובירוש' פ"א דתרומות דהוי זה בעיא דלא איפשטא גבי תרומה כה"ג וכן בד' רבינו בהל' מכירה פ"ל דאם מכר נכסי אחר ואח"כ הסכים אי הוי מכירה מכאן ולהבא או למפרע וראיה לזה ממש"כ רבינו בהל' מעש' פ"ג ה"ז דכל הדברים הקובעים למעש' אם עשאן אחר ג"כ הוי קבע וחשיב שם גם מקח חזינן דאם נתרצה אח"כ נגמר הדבר למפרע: אך לכא' לפמש"כ לעיל בדברי רש"י סנהדרין דף ע' ע"ב גבי בן סו"מ דאם אכל בחבורת פסחים דאינו נעשה בן סו"מ ואף דצריך דוקא שיגנוב מעות של אביו ליקח בשר יין ומש"כ שם רש"י גבי יין מן החנוני נ' דקמ"ל דאף אם קנה יין הנמכר בחנות נעשה בן סו"מ כמו הך דב"ב דף צ"ה ע"ב וכמבואר בירוש' סוטה פ"ח אך מבשר קשה דהא צריך להמנות עליו כשהוא חי וע"כ צ"ל דכיון דיכול למשוך עד שעת שחיטה אז נגמר המקח והוי כלקח בשר וגם המעות אינן שלו וא"כ נמצא דלא הוי כלל אחד מבני חבורה וא"כ יהא עובר על לאו דבן נכר לפי שי' הר"א ז"ל בהשג' בהל' ק"פ פ"ט אך י"ל לפ"מ דמבואר בירוש' פ"א דקדושין דבן סו"מ אינו חייב כפל על גניבה ראשונה דהוי בגדר קלב"מ ונמצאו המעות שלו אליבא דרב דשם דף ע"ב או משום יאוש וש"ר וגם לפמש"כ דהיכא דאינו מבני חבורה אינו עובר על לאו דלא תאכלו ממנו נא א"ש משה"ק בח"א דהא בן סו"מ אינו חייב רק על בשיל ולא בשיל וא"כ אכל דבר איסור וכ"כ בזה. עכ"פ תרומה והקדש החיוב הוא על הפעולה הנמשכת ולכך הך מתעסק ל"ד לשאר מתעסק וכן גבי מתעסק בשבת דיש בזה כמה סתירות בדברי רבינו בהל' שגגות פ"ב וספ"ז מה הפטור שלו וע' בתוס' שבועות דף י"ט וכ"מ: אך נ"מ בדבר שהמלאכה שלו הוא הפועל כמו הוצאה או שהמלאכה הוא הפעולה שהוא פועל דהיינו שאר מלאכות או מה שהדבר נפעל על ידו כמו חורש כמש"כ רבינו בהל' שבת פ' כ"א וכמו צידה וכמו זורה ורוח מסייעתו כמבואר בבא קמא דף ס' ובבא בתרא דף כ"ו דהפעולה נעשית מאליו רק הוא גרם לזה וכן נפקא מינה גבי מלאכת הבערה וכבוי אי החיוב הוא מה שנולדה האש ומסתלק' האש או מה שנתבאר הדבר הדולק ונשאר הדבר הדולק ובאמת בכ"מ מוכח דהחיוב הוא רק בשביל הנפעל שנעשה ע"י האור או ע"י סילוק האור ע' שבת דף ל"א ע"ב ודף צ"ד וכ"מ ושם דף קל"ד גבי גחלת של מתכת ופסחים דף ע"ה ע"א אך באמת לפה"נ מד' רבינו בהל' שבת פי"ב ה"א ב' דהמכבה והמבעיר חייב בכ"ש והנה ע' ביצה דף ל"ט ובתוספתא שבת פ"ט דגבי הוצאה על אש חייב בכ"ש חזינן דאש יש בה חשיבות בכ"ש וגבי הוצאת ברזל ג"כ כ"ש כמבואר בדף צ' ובאפר ועפר יש בו שיעור כדי לכסות וכמבואר בירוש' שבת פ"ח ובד' רבינו פי"ח וא"כ מדמחייב בהבערה ובכבוי בכ"ש אף בעצים חזינן דהחיוב הוא משום האש ולא משום הדבר וגבי מבשל צריך כגרוגרת וע' במה דפליגי רבינו ורש"י ז"ל בהל' יו"ט פ"ד ה"א אי הא דאין מוצאין את האור ביו"ט אי משום דמוליד דבר חדש או משום הבערה וזה משום דר"ש ס"ל דכיון דע"י האש לא נכוונה דבר לא הוי זה בגדר מבעיר ורבינו ס"ל דהוי מבעיר וכן גבי מכבה כה"ג. אך זה רק בגוף האש וכמו גחלים של עץ משא"כ במתכת דהוי רק תולדות האש כמבואר פסחים דף ע"ה ובירוש' יומא פ"ג גבי עשישין שם אין החיוב רק משום תיקון הדבר וכמש"כ רבינו בפי"ב ה"ב ובפ"ט ה"ו ומ"מ שם חייב בכ"ש כמבואר שם משום דכלי מתכת גם בהוצאה בכ"ש כמבואר בפי"ח מהל' שבת הנ"ל וע' ביצה דף ל"ב דמשמע שם דפחמין הוי כמו מכה בפטיש ומתקן כלי: ובאמת נ' דזהו כוונת הגמ' בכריתות דף כ' ע"א בנפח שנו ר"ל דאז אין החיוב משום כבוי רק משום מכה בפטיש ונ"מ ג"כ די"ל דגבי מקלקל בהבערה חייב דמ"מ האש יוצא כתקון וכע' שכ' רבינו בהל' שבת פי"א ה"ט גבי כתיבה דחייב אף אם העור נתקלקל ובהל' שגגות אבאר זה. וכה"ג י"ל דמתעסק גרע טפי וע' כריתות דף י"ט ע"ב גבי מתעסק בחבורה. עכ"פ גבי תבלין נשאר הטעם לא עצם ולכך מבואר בירוש' פ"ב דמעש"ש ה"ב דדגים של חולין שנתבלו בתבלין של מעש"ש אין להם פדיון דאין לו על מה לחול ולא אלים למתפס פדיונו וכע' דאמרינן במנחות דף מ"ז ע"א וע' בתוס' פ"ג דמעש"ש דאם עשה מדנרי זהב של מעש"ש כלים אין להם פדיון דפנים חדשות באו לכאן וברש"י נדרים דף ע"ט ע"א גבי הפרה דאם הפר אחד מהם א"י לשאל לחכם על נדרו וכן ס"ל לרש"י ובעהמ"א ב"מ דף מ"ז ע"ב דלדידן דס"ל דד"ת מעות קונות רק דיכול לחזור בו אז היכא דהדבר אינו ואין על מה לחזור בו לא מהני חזרה: וזהו ר"ל ג"כ מש"כ רש"י בגיטין דף ט' ע"א דאינו חוזר בעבד מטעם דזכי בי שמיא ע"ש ודף ע"ז ע"א ד"ה אין לי עסק ור"ל דהנה מבואר בירוש' פ"א דפאה ה"א הקדש כמאן דשרוף דמי וא"כ שוב אין ממה לחזור. וע' מש"כ ה"ה ז"ל בהל' גרושין פי"א הי"ז דלא מהני מיאון לאחר מיתה היכא דליכא יבם ואסורה על קרוביו דאין על מה לחול המאון ואיסור קרובים הוא ממילא כמש"כ לעיל בשם הירוש' וע' בירוש' רפ"א דיבמות דהיכא דליכא רק ערוה ואחיו לכ"ע אינה יכולה למאן לא מטעם הגמ' דילן רק כיון דאינה זקוקה במי ממאנת וע"ש בתוס' יבמות דף ק"ח ע"ב ד"ה יש מיאון דכ' דרק היכא דהוי דרבנן ומה שהביא' ראיה מן המשנה אין ראיה דשם י"ל כטעם הגמ' משום דבשעת נפילה נראית כצרת בתו אך הטעם משום דגבי דאור' זה הוי דין וממילא ואין על מה לחול המיאון וכמש"כ משא"כ דרבנן דזה לא הוי ממילא רק תקנה ושוב זה בא מכחו וא"כ עדיין שמו עליו ושפיר חל המיאון וכ"כ בזה במק"א בהך דגטין דף מ"ד ע"ב גבי בן בבל שנשא אשה בא"י והיו לה עבדים אי יצאו לחירות והוי כמוכרת ולא ממילא וכ"כ בזה וע' מש"כ התוס' כתובות דף ג' ע"א ד"ה וסברה מש"כ דא"כ גם במת תוך י"ב חודש יהא גט אך י"ל דעיקר הטעם משום הפקעת קדושין ולאחר מיתה ליכא הפקעה ובמק"א אבאר זה וע' בירוש' מעש"ש פ"ה דגם יין הוי כמבוער וע' תוס' ע"ז דף ל' ע"א וגם י"ל משום דיין של מעש"ש אין מפטמין אותו ואף דבמשנה פ"ב דמעש"ש מבואר להיפך אנן לא קיי"ל כן ובזה מדויק לשון רבינו בהל' מעש"ש פ"ג הי"ג וט"ו דנקט שם שנפל משום דלכתחלה אסור וכמבואר בירוש' שביעית פ"ח ה"ב דאמר שם מהו לפטם יין של שביעית ומביא ראיה דמותר מדנקט קל מהם שביעית ור"ל אף ממעש"ש דשם מבואר בפ"ב דמותר לפטם ודחי שם דזה אתיא כר' יהודה דפ' ב' ופי"א דמותר לבשל ולכך ס"ל לרבינו שם בהל' מעש"ש דכה"ג אין השבח לשניהם דהוי כמו אם עשה השותפות באיסור דלהפסד א"ל חלק ע' בהל' שלוחין פ"ה ה"י וע' מש"כ רבינו בהל' מעילה פ"ז ה"ה דאם לקח מקח במעות של הקדש במזיד נתפס המקח להקדש ואף דהמעות לא יצאו לחולין זה רק גדר איסור אבל מחמת ממון הקדש קנה וכבר הארכתי בזה בח"א בהל' מא"ס ובח"ב בהל' ערכין וע' במש"כ הר"א ז"ל בהשגות בהל' מעה"ק פ' ט"ו ה"ז דהפדיון של עולה רק כ"ש ר"ל דדי בפרוטה משום דהדמים עדיין לא נשתעבדו רק מחמת איסור ההקדש ובזה די לכ"ע בפרוטה: וכן להא דאמרינן בכ"מ דאם הקדיש דבר שהנשמה תלויה בו קדיש השאר מאליו זה ג"כ הוי רק בגדר איסור לבדו וה"נ כיון דע"י מעות ההקדש נקנה להקדש המקח שוב ליכא בזה דין מעות הקדש רק איסור הקדש ובזה מבואר שפיר לשון המשנה דמעילה דף כ"א דנקט שם מעות של הקדש ואח"כ נקט התקנה דנוטל פרוטה של חולין ומשמע דדי בפרוטה אף אם ההקדש שוה יותר כיון דהמקח תפוס להקדש ואין בו הפסד ממון וע' בירוש' ספ"א דמעש"ש דכיון דמשך נקנה המקח ר"ל דאף דהמעש"ש לא יצא לחולין מ"מ נקנה להקדש בגדר ממון וע"ש בה"א ובדברי רבינו בהל' מעש"ש פ"ח ה"ז ח' ובירוש' פ"ד שם דהיכא דלקח בסלע של מעש"ש ומשך ואח"כ נתייקרו דנהי דבתורת מעש"ש קנה מחמת דהוא ממון גבוה מ"מ בתורת ממון לא קנה אותם וא"כ לא הוי שלו ואם ירצה לפדותם א"צ להוסיף חומש וע' ב"ק דף ס"ט ע"ב גבי הך דרחמנא קריא מעשריה ושם אבאר זה. לכן לא מיחשב התבלין כלל רק מה שנשתבח היין ע"י התבלין זה שייך לחולין אבל התבלין עצמן בטלין להיין ואף דהא התבשיל נאסר על ידו מ"מ אין בו ממשות לתפס וע' בכורות דף ט"ו ע"א ודף ל"ב ע"ב ונ"מ ג"כ להך דשבועות דף כ"ח ע"א גבי אכלו כולו דהיכא דאין מחוסר מלקות לכ"ע אין נשאלין היכא דאמר הריני נזיר והפריש קרבן וכיפר רק אדם אחר התפיס בו והשני עדיין לא הביא הקרבן או כגון שהתפיס יותר ממנו וכמבואר בירוש' פ"ד דנזיר ה"א דהראשון נזר סתם נזירות והשני אמר ואני ק' יום דמהני והנה שם בירוש' אמר דאם הראשון אמר סתם והשני אמר ק' ואח"כ חזר הראשון ואמר ואני על השני דנעשה הראשון ג"כ כמו השני ובאמת לכא' קשה הא מבואר במנחות דף ק"ב ע"ב דכאשר נדרת ולא כאשר הפרשת וה"נ כיון דהנזירות חלה עליו מתחלה סתם מה מועיל מה שאח"כ מתפיס זמן יותר: אך זה תליא אי כאן דקי"ל דסתם נזירות ל' יום אי שוב הוי כמפרש ל' יום וא"כ נמצא הוי נזיר מחמת דבורו או מחמת דין התורה וזה תליא בהך דערכין דף ד' ע"ב גבי האומר ערך סתם עלי אי נידון בהישג יד אי הוי כמו מפורש וע' מש"כ בזה בח"ב בהל' ערכין פ"א הט"ז ובמה דפליגי בירוש' נזיר פ"ב גבי הך דר"מ ורבנן בהאומר הרי עלי חצי נזיר דלמ"ד דנעשה נזיר שלים א"כ ההבאה שלו בגדר דין ודי אם הביא קרבן אחד ואם נימא דמחמת פיו אז צריך להביא קרבן וחצי וע' בחולין דף כ"ג ע"ב גבי שיאור דהיכא דרק בגדר נדר לא ליפטר חבירו יצא ידי נדרו אף אם לא פטר חבירו וכן יהי' נ"מ בהך דנזיר דף ה' גבי מקצת היום ככולו דזה לא שייך רק בדין אבל לא בחיובים שנעשו ע"י פיו וא"ש שם ד' הגמ' ולא כפי' רש"י ותוס' שם וע"ש דף ו' ע"ב בתוס' ד"ה אמר ר"ל ובהך דמו"ק דף ט"ז ע"ב אי שייך גבי נזיפה דין מקצת היום ככולו משום דזה תליא בלשון בנ"א ואין זה גדר דין וע' מש"כ בזה בהל' תענית גבי סתם תענית אי היום מקרי בתורת נדרו או רק מדין ובהך בעיא דירוש' דחגיגה פ"א ה"ד דאם הוא חייב אשם מצורע ואמר הרי עלי אשם בה' סלעים אי הוי גדר נדר וקבע כיון דהוא כבר מחויב ועומד מתחלה באשם של ב' סלעים. נמצא כך דאם נימא דנזירות המנין הוא גדר דין בעלמא והוא יכול להוסיף כמה שירצה נוכל לאמר דאח"כ יכול לקבוע הנזירות זמן גדול כיון דהזמן הוא לא מחמת הנדר רק מחמת הדין וא"כ נמצא דאח"כ הוא נדר מתחלה וכע' דאמרינן בירוש' דנזיר פ"ה דאם אמר הרי עלי מנחה ופי' אחת או זו או זו ואח"כ קבע אחת די"ל דא"י לחזור בו אבל בסתם יכול לחזור בו חזינן דסתם אף דע"כ א"א להביא רק הני מנחות הכתובות בתורה מ"מ לא מקרי זה ע"י פיו וא"כ נגמר הנדר שלו ושוב לא מהני להוסיף וה"נ גבי נזירות כן: ומ"מ מבואר בירוש' דיכול. וע"כ דהזמן הוי ג"כ בגדר פיו וע"ש בפ"ב ה"ב דה"ה להיפך דאם זה אמר הריני נזיר ק' יום וזה אמר ואני סתם דהוי שני נזיר רק סתם נזירות אך זה תליא אי ואני אכולא דבורא משמע וכן נ"מ אם א' אמר סתם והב' אמר ק' והג' אמר סתם זה יהי' תליא בהך דשם דף כ"א אי כראשון מתפיס וע' ב"מ דף צ"ח ע"ב גבי בעלים. עכ"פ משכחת לה שהשני יהיה נזיר אחר גמר של הראשון אך זה מכח הראשון אם יכול הראשון לשאול כדי שיתבטל השני וע"ש בשבועות דאמר מי גרם לשניה שלא תחול כו' הראשונה ע' מש"כ בזה בח"ב בהל' נזירות פ"ג ה"ו: אך באמת ר"ל כך דאם נימא שהנזירות השניה חלה עליו תיכף אז בנזירות אחת יצא ידי שניהם כע' הך דשם דף י"ג ע"ב ודף ט"ו גבי נולד לו בן ע"ש בתוס' וע' ירוש' פ"ב ה"ט ופ"ג ה"ב שם דרק אם פי' מפורש דזה ל' יום וזה ל' יום אחרים אז לא עלו לו וע' ב"ק דף ס"ה גבי חומשו עולה לו בכפילו ואף דקי"ל דדבר שבחובה אין בא אלא מן החולין ולכך ס"ל להתוס' יש' יומא דף נ' ע"ב דאין אדם יוצא חובת פסח בתמורת הפסח ע"ש וע' תמורה דף כ' הטעם דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה ור"ל כך דאף דהא מבואר בכריתות דף כ"ז דאף אם נימא דאין אדם מתכפר בשבח הקדש מ"מ היכא דהוא הפרישו שפיר מתכפר אך מ"מ בתמורה שהקדושה שלו היא מחמת גזה"כ ולא מצד הקדשו ולכך גם בשוגג הוי תמורה כמבו' בתמורה דף י"ז וע' תוס' חולין דף פ"א ע"א דלא הוי ניתק לעשה גמור והקדושה שבו היא רק בגדר אונס לא מחמת הקדשו כמבו' בתמורה דף ב' ע"ב גבי קטן דהוי שם בעיא אי קטן עושה תמורה ואף דרבינו ס"ל דהיכא דהתורה חייבה אותו קרבן לא מחמת דבמזיד הוי כרת או לאו דאז קטן פטור מקרבן בשוגג אבל היכא דהעונש שלו הוא הקרבן כמו גבי בועל שפחה חרופה אז גם קטן חייב כמש"כ רבינו בהל' איסו"ב ספ"ג ובהל' שגגות פ"ט ה"ג ע"ש בהשג' וע' סנהדרין דף מ"ז ע"א דא"י להקריב קרבן שהפריש בשעה שהיה שפוי ונשתטה: והנה רש"י כ' הטעם משום דבעי דעת דכ' שם משום דיקריב אותו לרצונו והוא לכא' תמוה דהרי בנדרים אמר דלכך אם הפריש חטאת חלב על חבירו לא עשה ולא כלום משום דלא משכחת לה דקריב שלא מדעתו דעל שוטה א"א להקריב אף אם הפריש כבר ע"ש דף ל"ה ע"ב כו' וא"כ חזינן דאף אם א"צ דעת מ"מ א"א להקריב וע' ערכין דף כ"א במחלוקת דעולא ושמואל גבי שאר קרבנות אי צריך דעת בשעת כפרה ואנן פסקינן דא"צ ופליגי בזה רש"י ורבינו דרש"י ס"ל דבעי שידע בשעת הפרשה ובשעת כפרה א"צ שידע אבל חטאות ואשמות גם בשעת כפרה צריך שידע אך רבינו בהל' מעה"ק פי"ד ה"י מפ' דלא בעינן שידע רק שיתרצה וגבי חטאות ואשמות כיון דקיי"ל דאם אמר לא תתכפר לי חטאת דאינה מכפרת כמבו' בכריתות דף ז' לכך אם אינו רוצה בשעת הקרבה אף דלא הוי כמו לא יקריב חטאתי דהרי גבי עולה ג"כ בעי לרצונו כמבו' בכ"מ ע' ב"ב דף מ"ח ומ"מ אם נתרצה בשעת הפרשה אף דלא נתרצה בשעת כפרה יכול להקריבו כיון דהקרבן אינו שלו ואף דהפרישו בשבילו מ"מ לא הקנו לו הדבר בעצמו רק לענין הקרבה וע' תמורה דף י' ע"א דלענין חומש רק המקדיש צריך להוסיף וע"ש בהא דאמר דלגבי נזירות לא יהי מהני אם הפריש על אחרים משום דכתיב קרבנו וזה ודאי דאם נתנו לו כשהוא חולין דמהני וע' שבועות דף י"ד ע"א דבעי חסרי' ממונא ובירוש' פ"א דחגיגה בתוספ' שם דגם חגיגה וראיה אינו יוצא רק משלו ושם ע"כ לא ר"ל בשנתנו לו בעודו חולין דאז הוי ודאי שלו רק דר"ל דאינו מזכה לו רק שיהא הקרבן עבורו ואם לא יהי' קרבן לא יהי' שלו וכע' הך דנזיר דף כ"ד ע"א וע' תוס' סוטה דף ו' ע"ב מה שהק' מהך דנזיר וזה אינו דרק גבי נזיר דזה רק סיבה מה שהוא מפריש עבורה לכך אם אינה צריכה בטילה הקדושה גם מכאן ולהבא מחמת דאדעתא דהכי כו' משא"כ בסוטה דכן הוא הקרבן שיפריש בעלה עליה וא"כ לא שייך לאמר אדעתא דהכי כו'. וכ"כ בזה: וכן הא דמבואר בתוספ' ס' חולין דהמוצא קן לא יטהר את המצורע משום דבעינן ולקח ע"כ דר"ל ג"כ דלא נתכוון לזכות בו רק לצורך הקרבן וכע' שכ' הר"ן א"ל בנדרים דף ל"ד ע"ב גבי ככר של הפקר ותוס' ב"ב דף ע"ט ע"ב ובאמת גם לענין אתרוג פליגי בזה גמ' דילן והירוש' אי הא דבעי לכם הוא בעצם האתרוג או רק למצוה ומהך דב"ב דף קל"ז ע"ב מוכח דדי רק בהמצוה שיהי' שלו: וכן מהא דמבואר בגמ' דילן דיכול ליתן במתנה ע"מ להחזיר אף לבתר דאתקצא' למצוותו אף לשי' רש"י דס"ל דזה הוי מה"ת כמבואר בסוכה דף ל"ז ע"ב וע"ש דף מ"א ע"ב ודף מ"ו ע"ב וברש"י ביצה דף ל' ע"ב דמבואר שם דהיכא דהפרישו מתחלה לכל הזמן חל עליו תיכף דין דאיתקש לחג משעה שקידש היום ושוב לא מהני תנאי עליו ולא הוי בגדר הזמנה לאו מילתא דהוי בגדר קדושה רק אם לא הזמינו אז לא חל עליו רק בשעה שעושה המצוה וכע' דאמרינן בנזיר דף כ"ז גבי קנים דאינן מתפרשות כו' ע"ש בתוס' דגם קדוה"ג לא חלה עליו אם לא קבען וע' ברש"י מעילה דף ח' ע"א במשנה דפי' ג"כ כן ומ"מ מבואר דיכול להקנותו במתנה ע"מ להחזיר וע' תוס' ב"ק דף ס"ו ע"ב ופסחים דף פ"ט ע"ב גבי קדשים וע"כ דאינו מקנה לו רק להמצוה וזה תליא אי זה נעשה ממילא ע"י המצוה וע"כ אתקצי או דהוא מקצה אותו דאל"כ איך ס"ד שיהא יוצא באתרוג הגזול עכ"פ ביום ב' מי נתן לו כח שיקצה אותו וכמו גבי הקדש דהוי חולין וע"כ דזה גדר ממילא ולא תליא זב"ז וא"כ מה יכול להקנות לחבירו וע"כ רק לצורך המצוה וע' מעילה דף י"ג ע"ב גבי ערבה דאמר שם דהזקנים היו נוטלים ללולב וע"ש בפה"מ ואיך יחול ע"ז הדין דנעשה אתקצאי ואיתקש לקודש וע"כ דלמצוה די בזה אך הירוש' ס"ל בסוכה פ"ג ופ"ד ובגיטין פ"ב דצריך שיזכה מתחלה בגוף האתרוג ואח"כ שיצא בו אז מהני וכן ס"ל להירוש' פ"א דערלה דצריך שיהא באתרוג גדר לקיחה ובאמת זה תליא בדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ד דביצה גבי תנאי בסוכה ובאתרוג ובמק"א אבאר זה: וזהו ג"כ כוונת הירוש' נדרים פ"ד דמפרש שם בהך דמקריב עליו קיני זבים כו' דר"ל דהמדיר מפריש להמודר ושרי משום שלא נכנס לתוך ידו כלום ר"ל שלא הקנם לו רק הקדישם בעבורו ובאמת רבינו ס"ל דהא דקי"ל דהמתכפר עושה תמורה זה רק אם הקרבנות היו של המתכפר רק אם הוא הקדישן אז המתכפר עושה תמורה משא"כ כשמקדיש קרבן שלו עבור חבירו אז גם המקדיש עושה תמורה ולכך ס"ל לרבינו בהל' תמורה פ"ח דאם הקדיש עכו"ם להתכפר ישראל אז בהמיר עכו"ם הוי ספק תמורה ע"ש בהשגות וע"כ כמש"כ: אך י"ל דבאמת עיקר הטעם דהמתכפר עושה תמורה הוא משום דכיון דהקדיש ומועלין בו כבר יצא מרשותו רק משום דכיון דנתכפר בו נקרא בעלים וכע' דמבואר בחולין דף מ"א כיון דקני ליה לכפרה כדידיה דמי וא"כ לפ"ז גבי קדשי עכו"ם דקי"ל דאין בהם מעילה שוב י"ל דאף המקדיש יש שם בעלים עליו ובאמת רבינו מפ' דזהו כוונת הגמ' ביומא דף מ"א ע"ב. ותיפוק לו דאשר לו כו' ור"ל דקאי אבעיא דר' אלעזר גבי תמורה בפר כ"ג כיון דהוי מקדיש משלו ודאי דהוא עביד תמורה דבזה אזלינן בתר מקדיש כמש"כ ותירץ דכיון דאפקע ליה רחמנא לא מקרי שלו וא"כ אזלינן בתר מתכפר וע' בדברי רבינו בהל' עבודת יוה"כ פ"ה הי"ג דמפ' בע"א ע"ש ובמק"א כ"כ מזה: ובאמת לפמש"כ לעיל במה דפליגי הבבלי והירוש' גבי אתרוג י"ל דפליגי אי הדין של הקדש פעל שיצא ידי מצותו כמו גבי קרבן או להיפך שע"י המצוה שיוצא בו נעשה הקדש ממילא ולכך ס"ל להירוש' סוכה פ"ד דלא כגמ' דילן רק דאתרוג שנפסל פקעה ממנו הקדושה ובאמת ק' לשי' רש"י בשבת דף מ"ה מה בין שמן שכבה לסוכה שנפלה דאסורים העצים כיון דזה וזה מחמת מצוה וע"ש בתוס' דף כ"ב ע"א. וע"כ צ"ל דכמו דאמרינן בחולין דף ל' מדמי פסח מי אדחי ר"ל כיון דמוטל עליו החיוב להביא פסח לא פקע גם מזה שם פסח וה"נ כאן אך לגבי אתרוג שנפסל קשה וצ"ל דמוטל עליו החיוב ליקח בו אתרוג אחר ובאמת בירוש' שם מבואר דאף ביום א' אם נפסל מותר והתוס' ביצה דף ל' ע"ב כ' דביום א' גם תנאי לא מהני ואסור כל היום ולכא' י"ל הטעם דכיון דבעי שלכם הוי בגדר הקדש ממש ולכך לא מהני תנאי משא"כ בשאר ימי החג הוי רק בגדר מוקצה אך באמת כוונת התוס' משום יו"ט דכיון דקודם שיצא בו אסור שוב הוי מוקצה ויהי' זה תליא ביש מוקצה לחצי שבת אף להיפך והירוש' לא יסבור כן אך באמת צ"ל דכיון דלאחר זמן יפקע ממנו האיסור ממילא שפיר מקרי הגוף שלו: ויהי' נ"מ ג"כ גבי מתנה ע"מ להחזיר באתרוג אי יועיל אם יחזיר לו לאחר הזמן דאם נימא דקאי למצוה לא מהני ואם לגופו מהני ואכמ"ל. עכ"פ כיון דהקרבן בעצם אינו שלו על ההקרבה א"י לעכב רק על הכפרה בחטאת ואשם מעכב וע' תוס' כריתות דף י"ב ע"א ויבמות דף פ"ז ע"ב וב"ק דף מ' ע"א דהטעם דלא משהי ליה וכן כ' רש"י בערכין דף כ"א וע' בכורות דף כ"ו דהוי שם בעיא דלא איפשטא אי שייך גבי עולה שלא ישהינה אך לכא' י"ל הטעם דלא מהני המשכון דהוי כאומר לא יתכפר לי חטאתי לדידן בכריתות דף ז' דלא מהני וזה ר"ל הגמ' ברכות דף ה' ע"א מה אשם לדעת ושם דף כ"ג ע"א גבי הך דאמר אל תהי ככסילים כו' וזהו הדעת דצריך לשיטת רבינו גבי חטאת ואשם היכא דנתרצה בשעת הפרשה: אך יהי' נ"מ להני חטאות דמחו"כ דעיקרן לאו לכפרה אתיין וע' תוספ' פ"ג דתמורה דהיכא דהפריש חטאות ואשמות בשביל אחר והלך והקריב אחרים הוי כמו חטאת שנתכפרו בעליה וע"כ דשם איירי שנתרצה בשעת הפרשה או דקאי אמחו"כ דא"צ דעת וע' מש"כ בח"א בהל' סוטה פ"א דזהו כוונת הגמ' בסוטה דף י"ט ע"ב ג' דברים מעכבין בה עד שלא קרב הקומץ ור"ל שהיא יכולה לעכוב שלא יקריבו הקומץ והוי כמו דלא נתרצה בשעת כפרה וכאומר לא יתכפר כו'. עכ"פ לדעת רבינו בעינן רצון לכפרה ולשי' רש"י בעינן שידע בשעת כפרה ואף דהא מהני שולח חטאתו ממדינת הים ולרבינו ניחא דרק באומר בפירוש שאינו רוצה בכפרה אז לא מהני ולשי' רש"י צ"ל דלא דר"ל שידע בשעת כפרה רק דר"ל שיודע שיקריבנו: ונ"מ להך דנדרים דף ל"ה ע"ב דצריך דעת בעלי' להקרבה ע"ש בר"ן וגם כאן צריך דעת המתכפר שיקריבו לו ולא שיהא יודע בשעת הקרבה וא"כ לפ"ז י"ל דאם שלח קרבן להקריב ונשתטה שפיר מקריבין עליו וא"ש מה שהק' התוס' בסנהדרין דף מ"ז ד"ה אימא דל"ד לישן דגם בשעה שישן מקריבין וזה אינו דהא בעי שיאמר להקריב ואז בשוטה ג"כ מהני, אך אם נימא כשי' הר"א ז"ל דקרבן לחוד ג"כ פטור מי שאינו בר חיוב לכך א"י להקריב:

2 והנה לשי' רבינו ק' מכופר למה חש"ו פטורין כמבואר ב"ק דף מ' יתמי לאו בני כפרה כו' ובדברי רבינו הל' נ"מ פי' למה גרע מקרבן על שפחה חרופה וצ"ל דאף דאנן פסקינן כמ"ד דאף אם אינו מתכוין מ"מ בעלים משלמין כופר זה רק משום דכוונה דשור לא שייך לאדם דהנה באמת כך מה הוא חיוב כופר אי הוא בשביל שחייב על מעשה שורו או שהחיוב עליו בשביל שלא שמר את שורו ויהי' נ"מ בהך דב"ק דף מ"ה גבי מסר שורו לשומרין ולא שמרוהו כראוי מי משלם הכופר אי השומר או הבעלים ושם גבי הך דר' אלעזר דאף אם שמרו שמירה מעולה גבי מועד דאין לו שמירה אלא סכין דצריך לשלם כופר ומשמע שם לכא' מרש"י דהשומר חייב ובזה א"ש מה שהק' התוס' שם דף מ"ו ד"ה אלא דמאי נ"מ בין בור למועד אליבא דר"א: אך נ"מ דבמועד אף בשמירה מעולה חייב כופר ובבור לא שייך זה ומממון התורה פטרתו וא"ש משה"ק התוס' דף מ"ג ע"א מה נ"מ בין כופר לממון, דיש נ"מ לענין שמירה מעולה, אך באמת מדברי רבינו בהל' נ"מ פ"ד ה"ד נ' דהכופר צריכים לשלם הבעלים וזה ר"ל שם דחייבים הבעלים אם המיתו אדם ור"ל כופר דזה לא שייך כלל להשומרים כיון דאין השור שלהם. אך כך דהנה מדברי התוס' ב"ק דף מ' ע"א ודף נ"ג ע"ב ד"ה לענן נ' דס"ל דהיכא דפטור ממיתה מחמת דהוי חסרון באדם הנרצח פטור מכופר רק למ"ד כל שאין השור בסקילה, וטריפה הפטור למ"ד דמי ניזוק וכע' דמבואר ב"ק דף כ"ז ע"א גבי תינוק ובירוש' פ"ד דב"ק גבי אם בלבלו הראשון והרגו השני דפטור משום שאינו שוה: והנה באמת נ' כך דבזה פליגי גמ' דילן ב"ק דף מ"ד ע"ב דס"ל דעל צרורות ליכא כופר לכ"ע והירוש' ס"ל בפ"ב ה"א דחייב על צרורות כופר ע"ש ופליגי בזה דהנה דקי"ל דכוחו כגופו בב"ק דף י"ז וכ"מ אך זה תליא בזה אי החיוב הוא על האדם מה שלא שמר שורו והמית או החיוב הוא עליו בשביל השור. ע' סנהדרין דף ט"ו ע"ב רוצח הוא על רציחתו אתה מחייבו משמע שהחיוב הוא על מעשה שורו וכע"ז פירש"י רפ"ק דנזיר גבי שביתת בהמתו בשבת אי זהו בגדר חיוב עצמו או שורו וע' בירוש' שבת פ"ה אין לבהמה משא בשבת ובפ"ה דביצה ג"כ כן ונ"מ למש"כ רש"י שבת דף צ"ד ופסחים דף ס"ו דרק משום מחמר ליכא ברוכב עליו אדם אבל משום שביתת בהמתו יש וכן מוכח בירוש' פ"ה דביצה הנ"ל: וכן נ"מ דגבי אדם הוי משוי כגרוגרת ולגבי בהמה בפחות מי' זוז אינה מרגשת כלל וכ"כ בזה. וא"כ כך דאם נימא דהחיוב עליו מטעם גזה"כ מ"מ הא דמרבינן כוחו כגופו הוא רק לבהמה אבל שיהא הוא חייב חיוב עצמיי משום כוחו של הבהמה זה לא מצינו וכה"ג י"ל נ"מ במה דקי"ל דבושת אינו מתחייב עד שיהא מתכוין ודי אף במתכוין להזיק כמבואר ב"ק דף כ"ז ועוד וע' תוס' ב"ק דף כ"א ע"ב דשמירת חש"ו מוטלת עליו ואם הם הזיקו את האדם אי חייב הוא על בושת דמ"מ הוא לא נתכוין וע"ש דף ד' ע"א. עכ"פ לשי' הגמ' דילן דהחיוב הוא בשביל עצמו כל היכא דאם הוא הרג פטור אז פטור גם מכופר וא"כ ע"כ צ"ל דהא דמבואר בב"ק דף כ"ז ע"א דלמ"ד דמי מזיק זרק תינוק מראש הגג ובא שור וקבלו בקרניו חייב כופר זה רק למ"ד דהאחרון חייב וכמבואר שם וכע' דאמרינן בגיטין דף מ"ג וב"ק דף מ"ב דאף שעשאו טריפה מ"מ כ"ז שלא מת אינו משלם את הכופר: וכן יהי נ"מ בהך דסנהדרין דף ע"ח גבי שור של אדם טריפה או שור טריפה דפטור השור ממיתה איך יהי' הדין לגבי כופר אי צריכין לשלם ואם בגדר ממון צריכין לשלם כמבואר בערכין דף ז' ואם נימא דהוי כמו שהוא הרגו אז פטור וזה תליא מהו הפטור של טריפה אי משום דהוי עדות שאאי"ל כמבואר שם אי משום שכ' רבינו פ"י מהל' נ"מ וכן מוכח מהך דב"ק דף פ"ד דלא שייך בו גדר קטלא דה"ה כמו הרוג ולכך היכא דיכולים להמיתו בכל מיתות שירצו אז לא איכפת לן ולכך בפני ב"ד כגון רוצח ורובע וע"ז שפיר הורגין אותו וכ"כ מזה בח"ב וא"כ לענין כופר לא שייך זה וכן נ"מ להיפך לדידן דקי"ל דמצמצם חייב בדיני נפשות ולא בדיני ממונות ע' סנהדרין דף ע"ז איך הדין אם שור את האדם הרג בגדר מצמצם או הבעלים חייבין כופר ע' ב"ק דף מ"ח ע"ב ודף מ"ד ע"א ע"ש בתוס' דזה לא הוי רק כמו מצמצם וכ"כ בח"ג גבי כופר של כ"ג איך הוא דין התשלומין ובירוש' סנהדרין פ"א אי כופר בע"י כ"ג וע' תוס' ב"ק דף מ"ג ע"א דאי מת המזיק ליכא דין כופר וע"ש דף ד' ותוס' פסחים דף כ"ט גבי קרבן ומיתה ונ"מ ג"כ אי הבעלים טריפה ולמ"ד דמי מזיק ליכא בו כופר עיין תוס' רפ"א דערכין ובאמת כ"כ במק"א איך הדין גבי עבד של טריפה אם הרג אדם איך נהרג דהוא בר חיובא בפ"ע. לא מחמת האדון וע' תוס' סנהדרין דף י"ט גבי עבדא דינא מלכא דכ' שם דהוי דיני נפשות אף דבאמת לגבי ינאי לא הוי ד"נ רק ד"מ ומ"מ משמע דבעי דוקא בפני הבעלים ואם היו טריפה מאי וכ"כ בזה במק"א די"ל דאף דקי"ל בערכין דף ז' דאשה מעוברת שנגמר דינה להריגה אין ממתינין לה עד שתלד גבי שפחה מעוברת שאני משום דהולדות של אדון ול"ד לוולדות דאשה דשם רק בגדר גזה"כ ע' ב"ק דף מ"ט. וכן נ"מ דעבד שהרג בשוגג אין רשות לגואל הדם להרגו משום דממונו דאדון הוא וכ"כ בזה: ויהי' ג"כ נ"מ אם הרג שורו בזמן שהיה פיקח ונגמר דינו ואח"כ נשתטה אי צריך לשלם את הכופר אי נימא דהוי כמו קרבן דסנהדרין דף מ"ז הנ"ל אך כאן לא שייך מש"כ רש"י שם דכאן לא בעי דעת אך י"ל כמש"כ בתוס' ב"ק דף מ"ג הנ"ל דהוי כמו מת וע' רש"י מעילה דף י' ע"ב דלכך חטאת שמתו בעליה תמות משום דמיתה מכפרת ובזבחים דף ט' ע"ב ובתוספ' דב"ק פ"י גבי גזל הגר אך גבי ממון לא שייך זה וע' ב"ק דף ק"ד ע"ב אלמא חומש ממונא הוא ור"ל כה"ג משום דצריך לשלם גם לאחר מיתה. עכ"פ בתמורה לכך לא יצא בו משום דזה לא בא מחמתו רק מחמת גזה"כ וכ"כ בזה בח"ג דלכך מבואר בזבחים דף ס"ח דאף דקי"ל דעולת העוף נמשכת ונעשית חטאת העוף מ"מ אינו יוצא בה ידי חובתו וכן הא דכ' רש"י בזבחים דף פ"ב דהיכא דאם עלה לא ירד מ"מ ארצויי לא מרצה. וכן גבי אברי בע"מ לר' עקיבא דלא ירדו מ"מ לא מרציי ע' מנחות דף כ"ה ע"א וזהו כוונת הגמ' בתמורה דף ה' ע"ב הו"א כעובר מצוה וכשר ר"ל לר"ע דס"ל בזבחים בכ"מ ובבכורות דף ט"ז דגבי בע"מ בדוקין שבעין אם קדם הקדשן למומן דאם עלו לא ירדו וא"כ אם נימא דה"ה בהקדיש בע"מ היכא דחלה עליהם קדה"ג והיינו כגון בע"מ עוברין דאל"ה הא לא קדשי כלל ליקרב רק לדמים ולפדיון וע"כ ר"ל שם בבע"מ עובר ומ"מ אף זה ירד גם לר' עקיבא כמו דמבואר בזבחים דף ל"ה ע"ב גבי מקדיש נקיבה לעולה אף דחל עליה קדה"ג כמבואר בתמורה דף כ' מ"מ אם עלתה תרד וזהו דבעי שם קרא דלא ירצה וע' בכורות דף י"ד ע"ב דבעי שם קרא למעשר בהמה ולתמורה דאף דחל עליהן קדה"ג כשהן בע"מ מ"מ לא קרבי והך לא ירצה מבעי ליה דאם עלה ירד וכ"כ בזה בח"ג מה דמבואר בזבחים דף ק"כ ע"א דיש דברים שאם עלו ירדו מ"מ אם משלה בהן האור לא ירדו וע"ש דף מ"ג מה דמחלק בין אם משלה ללא משלה לענין דאם ירדו יעלו וע"ש דף פ"ה ע"א אך לגבי בע"מ אף אם משלה בהן האור ג"כ ירדו דהקטרתו על המזבח הוא ג"כ איסור דההקטרה שלהן הוא דבר נמשך וכמו דגבי כשרים אמרינן בזבחים דף מ"ה ודף פ"ה ע"ב דכ"ז שהם מונחין על המזבח ונקטרין מקיים בהו מצות הקטרה ולכך ס"ל בירוש' פ"ב דשבת דיש בהקטרתן גדר מבשל ולא מבעיר ובירוש' סוטה פ"ד דהוי איכול ולא שריפה וע' מעילה דף י' דיש בו מצוה להפוכי בצנורה והוי עבודה כמבואר בשבועות דף י"ז וכ"מ וה"ה להיפך דאם הן בע"מ עובר עליהם כ"ז שמונחים ע"ג מזבח ולכך צריך להורידם משא"כ גבי דם דכיון דהזה על המזבח עבד מצוותו וע' מש"כ התוס' זבחים דף מ"ג דבדם לא שייך גדר לחם והקטרה ולכך כ' התוס' בזבחים דף פ"ז ע"ב דאם זרק דם פסולים ע"ג המזבח דלכ"ע לא יקנחנו וכ"כ בזה דהוי כמו משלה בהן האור ונ"מ ג"כ דאם הקדיש נקיבה לעולה אינה עובר אם שחטה ולא הוי כמקריב בע"מ דחייב כמבואר בתמורה דף ו' ע"ב וע' תוס' שם דף ז' ע"א גבי מקדיש נקיבה לעולה אי לקי אך נ' דזה רק על הקדישן אבל לא על הקרבה כיון דמ"מ חל עליה קדוה"ג ולא מאיסי: ובזה י"ל דברי רבינו בהל' איסו"מ פ"ג ה"ז במש"כ ויראה לי שאין לוקין אם הקריבן ובתוספתא פ"ד דמכות ופ"א דתמורה מבואר להדיא דעובר אך שם נקט אם הקדישן וזהו משום דאח"כ לא בזיא מילתא ולא מאיסי כמבואר בזבחים דף ע"ז ע"ש ובזה י"ל מש"כ התוס' זבחים דף נ"ט ע"ב דהיכא דלא היתה ראויה לשחיטה בפנים אף דאם עלו לא ירדו מ"מ לא מחייב עליה בחוץ והוא תמוה דהרי בבכורות דף ט"ז ע"א מבואר שם להדיא דבדוקין שבעין אליבא דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו השוחטן בחוץ חייב וע' זבחים דף ל"ה ע"ב מבואר ג"כ דאם הוה מומא דאם עלו לא ירדו הוי חייב בהקטירם בחוץ וצ"ל כך דרק היכא דאסור לשוחטן בפנים א"א לחייב עליהם בחוץ כע' דמבואר בירוש' יומא פ"ה אומרים לו הכנס כו' ואת אמרת חייב ובסוטה דף ו' מי קרמינן עליה כו' ר"ל ג"כ כיון שהתורה אסרה לו א"א לחייבו משא"כ היכא דליכא איסור ולכך בהך דזבחים דף ל"ו הנ"ל גבי נקיבה דליכא איסור על ההקטרה לכך חייב והא דבכורות דף ט"ז התם קאי בדוקין שבעין וע' רש"י מנחות דף ע"ט ע"א דמום של דוקין שבעין לא מינכרא בשעת שחיטה ר"ל שהן משתנין כמבואר בבכורות דף כ"ח וא"כ י"ל דלא מאיסי ולא לקי על שחיטתן ואף דאינן מרצין מ"מ חייבין עליהן וע' בד' רבינו הל' איסו"מ פ"ה ה"ז בהא דהגונב או הגוזל הקרבן פסול כו' ואצ"ל שאינו מתקבל: והנה ד' רבינו תמוהים לכא' דודאי כיון דלא נתייאש לא חל עליה הקדש כלל ע' בפ' י"ח מהל' מעה"ק הי"ד וא"כ מה שייך ע"ז לשון קרבן פסול הא הוי חולין בעזרה אך באמת נ' כך דכמו דמבואר בס' חולין בתוספתא דהמוצא קן לא יטהר בו את המצורע משום שנעבדה בו עבירה ומשמע דאף למ"ד שם דא"צ לשלחו וקנהו ע"ש דף קמ"א לר' יהודה ה"נ כאן אף היכא דא"צ להחזירו כגון אם גזל גר ומת מ"מ כיון דבא לידו בעבירה לא מצי להקריבו לקרבן והוי כעין הא דתמורה דף כ' ע"ב אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה ובזה א"ש מה דנקט בגיטין שם דף נ"ה לשון חטאת ולא לשון זבח כע' הא דחולין דף מ' ע"ב משום דקמ"ל דאף גבי חטאת בנתייאש מהני כיון דזה הוי תק"ח שיקנה ולכך הוי כמו דבר חדש משא"כ בגזל גר ומת וע' מכות דף ט"ז אי זה הוי כמו קנין או פטור ובמש"כ הראב"ד ז"ל הובא בד' ה"ה בהל' גזילה פ"ח הי"ד דמוכח שם דצריך לאחר מיתה קנין חדש: אך י"ל דשם רק גבי הני דאינן נגזלין משא"כ במטלטלין כיון דאהני המשיכה דגזל להתחייב עליהן מהני נמי לקנותן לאחר מיתה וע' תוס' ב"ק דף ס"ט גבי יאוש כה"ג אי צריך קנין חדש וע' סוטה דף מ"ג ע"ב דממעט שם מחזרה ממערכי המלחמה אף אם גזל בית ואח"כ לקחו אף דקרקע אינה נגזלת וא"כ הוי קנין חדש ובאמת רבינו לא הביא זה בהל' מלכים פ"ז וי"ל דס"ל דזה אתי כמ"ד קרקע נגזלת או אפשר דר"ל שם כך כמו בהא דב"מ דף ט"ו ע"ב דהגזלן מכרה לאחר ואח"כ לקחה גזלן מהנגזל ולהך דס"ל שם דאם מת הלוקח לא אמרינן דשייך להלוקח ע"ש ברש"י ותוס' דנמצא דע"י שיהרג במלחמה יתבטל המקח ושם אבאר זה. עכ"פ י"ל דהיכא דלא נעשה הקנין ע"י תקנת חכמים אז הקרבן פסול: והנה מדברי רבינו בהל' מעה"ק פי"ח שם מוכח דאף שנתייאש אחר הקדישה כיון ששחטה אח"כ חייב משום שחוטי חוץ והוי כע' שינוי רשות ואח"כ יאוש אך י"ל דמ"מ לא נתכפר ולא עלו לו אך משום שחוטי חוץ חייב. גם י"ל דזה יהיה תליא בהך מחלוקת אי בע"ח נדחים וע' תוס' סוכה דף ל"ב ע"א ודף ל' ע"א אי שייך ע"ז גדר דחוי. וע' זבחים דף קט"ו ע"א ויומא דף ס"ג היכא דכשר שלא לשמה אף דלא עלו חייב משום שחוטי חוץ ובד' רבינו בהל' מעה"ק פי"ח ה"י ושם אבאר זה. עכ"פ כל הני רק לענין דלא ירדו אבל לא מרצי והטעם משום דכיון דבאמת אינם כשרים רק זה בגדר דין דלא ירדו ולא מחמת הקדשו שוב לא הוי מן החולין וקי"ל דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וע' הל' פסוה"מ פי"ב ה"ח דהיכא דהוי תודת חובה קודם כפרה שניהם טעונים לחם ואינו יוצא בתמורה הך דתודת חובה וע' ב"מ דף ו' ע"ב נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן ר"ל ג"כ כה"ג ובבכורות דף י"ב גבי הך דלפדות פט"ח בפסוה"מ ובתרומות פ"ו דהוי מחלוקת דר"מ ורבנן אי יכול לשלם דמי תרומה מהקדש שלא נפדה כראוי אך כ"ז דוקא היכא דזה הוי גדר ממילא עפ"י דין כמו תמורה אבל היכא דהוא הפרישה אז שפיר מתכפר וגבי הפריש חטאת מעוברת ע' בכריתות דף כ"ז ומנחות דף פ"א: השמטה במ"ש במה דפליגי ר"מ ורבנן בספ"ו דתרומות אם יכול לשלם תרומה שאכל בשוגג מהקדש שפדה בקרקע דהם פליגי בזה דאף דהאיסור לא פקע ע"י קרקע מ"מ הממון פקע וס"ל לר"מ דאף היכא דיש איסור הקדש לבדו שייך אין הקדש פודה הקדש ורבנן ס"ל דרק היכא דיש גם ממון הקדש עי' ב"מ דף ו' ע"ב גבי תקפו כהן ע"ש. והנה נראה דבזה א"ש שיטת רבינו בהל' בכורים פ"ו ה"ד דעיסת מע"ש בירושלים חייבת בחלה אף דס"ל דמע"ש ממון גבוה הוא ועי' סוכה דף ל"ה ופסחים דף ל"ח וכ"מ וכ"כ בזה בח"א בהל' לולב. אך באמת כך דכ"כ בזה כאן דאף דקי"ל דמע"ש ממון גבוה הוא מ"מ יש בו ג"כ ממון הדיוט וזה ר"ל הגמ' הך דב"ק דף ס"ט ע"ב רחמנא קרי' מעשרו וע"ש בתוס' דף ס"ח ע"ב ועי' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' מע"ש פ"ד ה"כ דהר"א ז"ל ס"ל שם כגירסת התוספ' יכול לחזור בו גבי פדיון מע"ש ושם בה"א ס"ל לרבינו דא"צ לפרש ועי' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' מע"ש פ"ח ה"ו ז' ובהך דקדושין דף נ"ד ע"ב ע"ש. ור"ל כך דרבינו ס"ל דכונת המשנה דנקט נותן סלע ומשתכר סלע ר"ל שהפירות שהם כעת שוות יותר מסלע של מע"ש הם שייך לו בגדר חולין ולכך מוקי לה בקדושין דף נ"ד ע"ב כמ"ד מע"ש ממון הדיוט הוא אך אנן ס"ל כמ"ד ממון גבוה ושוב יש גם על שאר הפירות גדר מע"ש דבטלינהו לראשונה וכמו גבי קנקן בפ"א ובספ"ג וכמ"ש לעיל ועי' בתוספ' תרומות פ"ח גבי המפריש חבילה תלתן של מעשר דפודה גם את העץ ואף דלענין לאסור מבואר במשנה דרק הזרע אוסר ולא העץ וצ"ל דלא גרע מקנקנים לענין פדיון ולכך כ' רבינו השכר למעשר. אך מ"מ מבואר בירוש' שם דא"צ להוסיף חומש על זה דכיון דאנן קי"ל דמשיכה אינו קונה אלא מדרבנן לא מיקרי שלו ולכך א"צ להוסיף חומש ועי' תוס' ב"ק דף ע"ט ע"א וכ"כ בזה בהל' ערכין: עכ"פ יש במע"ש ג' דברים האיסור. והממון גבוה. וממון הדיוט וס"ל לר"מ דהיכא דפדה אגב אסימון אף דפקע הממון מ"מ א"א לשלם בו אם אכל תרומה מחמת דהאיסור לא פקע אך אנן לא ס"ל כן ולכך אמרינין בפסחים דף ל"ח ובסוכה דף ל"ה דלר"מ עיסה של מע"ש פטורה מן החלה דא"א לומר שתתקן את עצמה וכעין דמבואר בבכורות דף י"ב ע"ב גבי בהמה שביעית דפטורה מן הבכורה וכגירסת רבינו בהל' בכורות פ"ה ה"ט דהוה כמו סחורה אך לדידן כיון דבהאיסור לבד לא חיישינין להך דאין הקדש פודה הקדש רק משום הממון וחיוב הטבל לא נתהווה רק ע"י הממון הדיוט שיש בו וזה תליא בהך מחלוקת בירוש' פ"ה דמעשרות ופ"א דחלה גבי הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו ע"ש ולכך שפיר לדידן עיסה של מע"ש חייבת בחלה ועי' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' תרומות פ"ה הי"ג גבי אם יכול להפריש ממע"ש שלא נפדה על פירות אחרות תרומה ור"ל אם הקדימו בכרי דאף דמחוייב בתרומה מ"מ אינו יכול להפריש ממנו ועל עצמו י"ל דתליא בהך דמבואר בירוש' תרומות פ"ג וחלה פ"ג היכא דאין יכול ממנו למקום אחר ממנו עליו מאי עי' תוס' בכורות דף י"ב ע"ב ובירוש' פסחים פ"ב גבי תרומות חמץ דהוה כמו מן הפטור על החיוב כיון דמעצמו ג"כ לא וגם י"ל דזה יהי' תליא בהך מחלוקת דפ"ג דמע"ש אם לוקחין תרומה בכסף מעשר ועי' בירוש' חלה פ"א ה"ג דלמ"ד מע"ש כנכסיו דהיינו ממון הדיוט אף אם הקדימו בשבלים מ"מ חייב בת"ג ומוכח מכאן דלמ"ד ממון גבוה אף בשבלים ג"כ יש עליו שם ממון גבוה וכן מוכח בהך דב"מ דף צ' אף דעדיין אין עליו שם קודש לד' כמבואר בתוספ' ס' פ"ב דתרומות ועי' בתוס' יבמות דף ע"ג ע"א בד"ה משא"כ ודבריהם שם תמוהים ולמ"ש י"ל דנ"מ אם קרא שם תרומה בשבלים דמ"מ הם פטורים מן החלה ולא הוה כמו אם עשה עיסה מטבל דצריך להפריש חלה אף על התרומה שיפריש אח"כ וכמבואר בירוש' פ"א דחלה ועי' תוס' יומא דף ט' ע"ב וסוכה דף ל"ה ע"ב ע"ש ואף דיש על הטבל גם שם קודש כמבואר בירוש' פ"ה דמע"ש אך גדר לד' אינו ואכמ"ל: ע”כ השמטה. והנה י"ל דגבי חטאת גרע טפי דמלבד דצריך מן החולין צריך ג"כ שיהא חסרא ממונו כמש"כ לעיל לכך רק אם הקדישה מעוברת אז נקרא חסרא ממונו אבל אם אח"כ נתכפרה לא וכן בהך דכריתות דף כ"ו ע"ב גבי המפריש ב' סלעים ולקח ב' אלים כו' איך יוצא במה דמביא אותו ששוה י' לאשם שהוא חייב הא צריך להביא מן החולין וזה הוי ממעות הקדש ואף שהקדיש לצורך אשמו מ"מ כיון שלא קיים דבריו א"כ מה שצריך לשלם להקדש הקרן וחומש הוא מחמת דין מעילה ואיך יוצא בו וע"כ צ"ל דכיון דזה בא מכח הפרשתו ומחמת חיובו באשם שפיר יוצא בו וע' מעילה דף ט' ע"ב. עכ"פ גבי נזירות שפיר היה יוצא במנין אחד רק משום דכ"ז שלא השלים נזירות ראשונה לא חלה עליו נזירות שניה ולכך לא יצא במנין אחד ולכך אם נשאל על הראשונה מהני דמקרי עדיין שישנה הראשונה כמבואר בשבועות שם ולכך מהני שאלה וכן אם עבר על נדרו דע"ז נפסל לעדות ואח"כ נשאל יש לאמר דמהני שאלה דעי"ז יפקע הפסול וזהו כוונת הגמ' בשבועות שם דכפתוהו על העמוד לא מהני שאלה ואח"כ מדחה זה ור"ל משום דקי"ל דלאחר מלקות חוזר לכשרותו כמש"כ רבינו בפי"ז מהל' סנהדרין ובהל' עדות פי"ב דתיכף משלקה נתכשר ופליגי אי רק לאחר מלקות או גם בכפתוהו ורץ דנפטר ממלקות אי נתכשר ע"י זה וע' ירוש' סנהדרין פ"ד גבי יצא לזכות דאין מחזירין אותו לחוב דאמר שם יכול אם נזדכה בדינך כן נזדכה בדיני כו' ור"ל ג"כ לענין אי כשר לעדות וע' תוס' שבועות דף כ"ח ע"א בסה"ד דאף היכא דהוא סבור שאסור ועבר ע"ז מקרי אינו שב מידיעתו ובפסקי תוס' מו"ק פ"ב על הך דדף י"ב ע"ב גבי חומרתא דמדושא דק' מהך דעירובין דף ס"ט דמבואר שם דהוי מחלל שבת ותי' דכיון שהוא סבור שאסור יש עליו דין מומר לשבת אך באמת זה נ"מ אי הטעם דמומר הוא מחמת גזה"כ או הטעם דזה חמור וזה תליא בהך מחלוקת דחולין דף ה' ע"ב ע"ש ובתוס' שם דף ק"א ע"ב דהזיד בשבת ושגג ביוה"כ דחייב קרבן משום דיוה"כ חמירא ואף דבאמת קי"ל דמומר לשבת הוי מומר לכל התורה כולה אך זה כך דהיכא דהוחזק לעבור דאז הוי זה בגדר דין כמש"כ התוס' בכ"מ אז אין נ"מ אף דיוה"כ חמיר ליה אך בפעם אחת דהוי רק בגדר אינו שב שם י"ל דיוה"כ חמיר ליה והוי שב וע' חולין דף מ"א גבי התרו בו ותוס' שם דף י"ד ע"א ד"ה השוחט ושבת דף צ"ג ע"ב גבי הזיד באוכלין ותוס' זבחים דף ק"ח ע"ב. ויהי' ג"כ נ"מ למ"ד שבועות דף י"ג דלרבי גם כרת דיומא מכפר ואף במזיד אי הוי מומר לכה"ת וכן אם התרו בו דלוקה אי נשאר גם הכרת וע' כריתות דף כ"ו ע"א ונ"מ אי מכניסין אותו לכיפה דסנהדרין דף פ"א ע"ב אי מקרי מלקות של כריתות ואף דא"כ מ"ט לא מוקי דמשכחת כרת דיוה"כ דהתרו בו למלקות י"ל דכיון דקי"ל דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן שוב לא משכחת לה: אך נ"מ דאי נימא דמומר הוי משום שהדבר חמור אז אף אי נימא דכיפר עליה יוה"כ מ"מ הוי מומר ואי נימא דהוא בגדר דין לא וה"נ כאן היכא דעבר ואח"כ נשאל אי נתקן הפסול שלא עי"ז וכן בהך דחייבי כריתות שלקו אי עי"ז נפסלו לעדות ולפמש"כ רבינו בפה"מ פ"ג דמכות דרק עם התשובה אז נפטרו מידי כריתתן וזה ר"ל רש"י מכות דף י"ג ע"ב דגבי חייבי כריתות משמע שם דאף לאחר שלקו צריך תשובה וע"ש בבעה"מ ובמלחמות וראיה לזה דאל"כ למה הם נכנסים לכיפה כיון שלקו דנפקע הכרת וע"כ משום דכיון דשנה באותה עבירה דוקא כמבואר בגמ' שם לא הוי תשובה מעלייתא ע' ע"ז דף ז' ונשאר הכרת עליהם וי"ל דגם לעדות הם פסולים. עכ"פ כל היכא דעצם הדבר לא נשאר הוי כמי שאינו וכ"כ בזה לעיל דזה ר"ל בהך דהוריות דף י"ב ע"ב גבי משוח שנצטרע דלא מסלקינן ליה ואף דגבי נשיא שנצטרע מבואר בהוריות דף י' דעי"ז נדחה מנשיאות אך כך דהנה שם דף ט' מבואר דגם נשיא שנצטרע כן וע"ש ברש"י: אך באמת כוונת הגמ' שם בדף ט' ר"ל אם נטהר מטומאת צרעתו דצריך ג"כ להביא קרבן עולה ויורד איך מביא ור"ל אי מה דנשיא נדחה מנשיאותו בשעה שהוא מצורע הוא בגדר פטור וא"כ לאחר שנתרפא הוי כמו מלך חדש וא"כ הוי כמי שנתחייב עד שלא נתמנה או זה רק דיחוי וכיון שעבר הדיחוי חוזר מנשיאותו כמו בתחלה ולא שייך גביה קרבן עולה ויורד וע' במש"כ רבינו בהל' כלה"מ פ"א הי"ג דאף אם נשברו דנפסלו אם התיכן ועשאן כלי אחר לא נסתלקה הקדושה וכ"כ בזה וע' בתו"כ צו פ' י"א פ' י"ח דלע"ל לא יהיו צריכין למשיחה אחרת דצורת הדבר קיימת לעולם וכמש"כ רבינו בס' מו"נ ח"ג. וע' בירוש' הוריות בפ"ב מה דמקשה שם דלא יטמא בצרעת ור"ל שלא יהי' בגדר מחו"כ כיון דאינו ראוי להביא קרבנות וכן מקשה שם דנימא דאשה תהא פטורה מקרבנות עולה ויורד כיון דאינה ראויה לאחת מהן דהיינו עדות. ובזה א"ש מה שהק' התוס' זבחים דף י"ז ע"א דל"ל קרא גבי יולדת ע"ש: והנה באמת מה דקאמר בהוריות דף ט' דלר' עקיבא משיח פטור מכולם ומבואר שם בע"ב דפר מביא אפי' לר"ע וא"כ צריך הוראה וגבי מרובה בגדים א"כ לא שייך זה וטעם דר"ע דאינו בעו"י משום דמביא עשירית האיפה וזה שייך גם במרובה בגדים וא"כ לר"ע פטור לגמרי ולר' שמעון דאמר שם הטעם דאין קרבנו שוה ליחידים וא"כ מרובה בגדים חייב על טומו"ק: והנה הירוש' ס"ל דהא דמבואר במשנה דף ט' דאין כהן משיח חייב על טומו"ק כ"ע ס"ל זה אך בגמ' דילן דף י"ב ע"ב מבואר להיפך וע' מס' פרה פי"ב מ"ד דנקט שם אין כ"ג חייב על טומו"ק וי"ל דאתיא כר"ע וקאי אמרובה בגדים וע' ירוש' ספ"א דשבועות מה דמקשה שם מ"ט לא נקט במשנה שם כהן משוח ואמר משום דפטור מקרבן על טומו"ק ובאמת נראה דהירוש' ספ"ב דהוריות דאמר שם כיני מתני' אלא שאין כ"ג חייב על טומו"ק דה' ר"ל דלא גרס כ"ג משוח כמו בגמ' דילן רק סתם כ"ג וקאי אמרובה בגדים וכר"ע וכן ר"ל במשנה דפרה הנ"ל: אך ק' א"כ לר"ש למה לא נקט שם דף י"ב ע"ב דלר"ש נ"מ בין מרובה בגדים לכהן משוח וצ"ל דחד טעמא הוא עם פר הבא על כל המצות וכן נ"מ להיפך דלר"ע במשוח שעבר חייב בקרבן עו"י דהוא אינו מביא עשירית האיפה ושוב א"צ הוראה כמו גבי אשם וא"כ מאי מקשה שם הגמ' דף ט' ע"ב השתא י"ל עבר ממשיחותו כו' הא נ"מ לטומו"ק דשם רק אם חטא מקודם וא"כ לפ"ז לר"ע כ"ג מצורע שפיר מביא הני קרבנות דכיון דאז עובר דהוי בעל מום ולדידיה משוח שעבר מביא קרבן עו"י וחייב על טומו"ק ולכך גמ' דילן בהוריות דף י"ב ע"ב מוקי ברייתא דאינו חייב על טומו"ק כר"ש ולא כר"ע חדא משום דמחייב ליה בפר וגם דלדידיה משוח שעבר חייב ע"ז. ובאמת ע' תוספ' מכות פ"ב מבואר דר"ש הוא דפליג על ר' יהודה וס"ל דמשוח מלחמה אינו מחזיר את הרוצח וזהו כחכמים דברייתא שם והך דכ"ג לא פורם לא כמו שמשמע מלשון רבינו בהל' כלה"מ פ"ה ה"ו ופ"א מהל' ביאמ"ק ה"י דמשום שהוא במקדש תמיד דהרי רבינו בהל' טומצ"ר פ"י ה"ו כ' דאפילו כ"ג שנצטרע משום דעשה דוחה ל"ת אף דשם אינו בבהמ"ק דהא הוא בע"מ וגם הולך בבגדי חול. ומדברי רבינו משמע דיש בזה ב' דינים דעל מתו אסור רק שהוא במקדש ואז אסור אף למטה לפרום ולכך ס"ל לר' יהודה שם דף י"ב ע"ב דאסור לפרום אף למטה משום דס"ל דאסור לצאת מן המקדש כלל כמבואר בסנהדרין דף י"ח וא"כ לפ"ז כ"ג מצורע על מתו גם לר"י יכול לקרוע למטה וע' מו"ק דף כ"ב ע"ב וסתם ובלא מת אז אסור לקרוע כלל ואף אם אינו במקדש ולכך כ' רבינו בהל' טומצ"ר דעשה דוחה ל"ת ובזה יש לבאר דברי הירוש' בסנהדרין פ"ב בזה. ולר"ש כיון דס"ל דדלות מביא ואינו מביא בדלי דלות וגבי מצורע הוא רק דלות אך לכא' י"ל דהא דממעט מקרבן עו"י הוא רק קרבן שמביא על מעשיו אבל לא במצורע אך מד' הירוש' מבואר להיפך: וכן יהיה נ"מ למה דפסקינן כמ"ד נזיר דף כ"ד ונדרים דף ל"ה וכ"מ וכן פסק רבינו בפ"י מהל' שגגות ה"ו דכל קרבנות שהאשה חייבת בעלה מביא על ידה מה ר"ל אי דבעלה צריך ליתן לה הקרבנות או דבעלה מקדישם והחיוב עליו ע' מש"כ בזה בפ"ט מהל' נזירות ה"ט באשת כ"ג ונשיא שהיא מצורעת או יולדת איך חייבת שאר קרבנות מעו"י ואיך מביא עליה אך לשי' רבינו דס"ל דלא קי"ל כלל כי הני ופסק רק כסתם משנה דחייבות גם עו"י וא"צ הוראה בזה כמו גבי אשם וכן מבואר בתוספ' רפ"א דשבועות וגם ס"ל דגם גבי נשיא בדיעבד אם עבר והעיד הוי עדות ולכך שייך בו קרבן שבועת העדות ואף דבפ"י מהל' שבועות פסק דפטור נ"מ כגון אם ידע לו עדות בשעה שהיה נשיא ואח"כ עבר אי מקרי תחלתו בפסלות וכ"כ בזה שם וזה תליא אם אינו בגדר זה כלל או רק דפטור וע' תוס' סוטה דף מ"א ע"ב ד"ה מצוה שאני דמשמע דאינו בזה הגדר כלל וע' בדברי רבינו פי"א מהל' גזילה גבי הך דהי"ג מצאן בשדה דחייב לחומרא ע"ש ברא"ש אי שייך בזה לאמר חומרא וע' זבחים דף י"ט ע"א מוכח דהא דעוסק במצוה פטור מן המצוה לא כמי שאינו בגדר זה רק כמו שמקיים גם זה וראיה דתפילין אינן חוצצות בבגדי כהונה וזהו נ"מ ג"כ בהא דהל' גזילה שם הי"ח גבי כהן שראה אבידה כו' ובהי"ט גבי אמר לו אביו אל תחזירנה ע"ש בלשון רבינו דבהי"ח משמע דאם נטמא מ"מ קיים העשה ובהי"ט דכיון דאינו מחויב כלל לשמוע לאביו שוב ליכא עשה כלל וע' תוס' חולין דף קמ"א וכ"כ בזה במק"א: אך מדברי רבינו בהל' מלכים פ"ב ה"ג משמע דאם חלץ המלך ליבמתו לא מהני ונ"מ דאם אח"כ עבר מנשיאותו ג"כ א"י לחליץ לה וע' במש"כ בהל' ק"ש פ"ג ה"ב ופ"ד ה"ז דאם אח"כ נסתלק ממנו הפטור צריך לחזור ולקרא ולא מהני מה שקרא אז וע' פסחים דף צ"ב ע"ב גבי דרך רחוקה ובמק"א אבאר זה: והנה במש"כ לעיל דהוי מחלוקת דתנאי אי דבר שהנתינה היא רק לטעם וריח אי הוא מקבל טומאה א"ש בזה הא דמנחות דף כ"א דאמר שם דעצים אין טעונין מלח משום דאינם מקבלים טומאה וע"ש בתוס' ד"ה יצא דר"ל בשל חולין דבשל קרבן גם עצים מקבלין טומאה וע' תוס' חגיגה דף כ"ג ע"ב דס"ל דלבונה של קרבן מקבלת טומאה מה"ת ועצים רק דרבנן ורבינו בהל' איסו"מ פ"ו מחלק דלבונה הבאה בפ"ע אף בקדשים אינה מקבלת טומאה מה"ת ובבאה עם המנחה מקבלת טומאה אגב המנחה כמש"כ בהל' פסוה"מ פי"ח עכ"פ לבונת חולין אינה מקבלת טומאה וא"כ איך אמר שם דף כ' דלבונה הבאה בפ"ע לכ"ע בעי מלח ואמאי הא לא מקבלא טומאה וצ"ל דזה אתיא כמ"ד דדבר שניתן לטעם וריח יש עליו שם אוכל לענין טומאה וע' מס' טבו"י פ"א וב"ב דף כ' ע"א גבי מלח דאינו מקבל טומאה: והנה גבי כרשינין פסק רבינו בהל' טומ"א פ"א דרק אם יחדן למאכל אדם אז מטמאין טומ"א ובזה א"ש מה דכתב רבינו בהל' מעש"ש פ"ב הי"ד דאם נטמאו בירוש' יפדו ויאכלו בחוץ ומבואר שם בירוש' דאם נטמא בגבולין לא יפדו ואמר שם הטעם משום דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים ולכא' מה נ"מ וגם הא בגבולין גם בלא טומאה יכולין לפדות וגם מה ר"ל שם הך דאם עשה מהם עיסה ה"ז מותר ליכנס לירוש' ולהוציאם. אך כך דהנה בהל' תרומות פי"ב פסק רבינו דמותר לעשות מעשיהן בטומאה לבד השרייה והנה כ"כ לעיל דזה הוי מחלוקת אי גבי תרומה צריך שיהא עליהם שם פירות עד שלא קצרן וזה המחלוקת גבי המשמר פירותיו לעצים אי חייבין במעשר' כמבואר בירוש' פ"א דערלה ה"א ולענין טומ"א ודאי דדי אף אם חישב עליהן אח"כ אך זה מבואר בירוש' שביעית פ"ז דלכך מהני לגבי שביעית אם חישב לאחר לקיטה שלקטן לעצים ואח"כ חישב עליהם לאכילה משום דליקטן לכתחלה לאכילה יש בהן שביעית וע' תוס' נדה דף נ' ע"א גבי עולשין והנה גבי תלתן אף דקי"ל דתרומתן מדרבנן כמבואר בירוש' ספי"א דתרומות מ"מ לענין טומ"א מבואר בתוספ' דעוקצין דלד"ה מטמא ובקיא מבואר שם דאינו מטמא טומ"א אף דחייב במעשר' כמבואר בירוש' ספ"ה דמעשר' עי' בירוש' חלה פ"ד דאמר שם מפני מה לא גזרו על הבקיא ובתוספ' ס' מעשר' מבואר דהוא זרעוני שדה: והנה בדברי רבינו מבואר כאן ה"ח דתלתן רוב בנ"א אוכלין אותו רק בגדר ירק וכשנתקשה אינו ראוי לאכילת אדם וע' תוס' סוכה דף ל"ה ע"א דהוא מן ירק ולכך הוי רק מדרבנן לתרומות והנה אף דבגמ' דילן בערובין דף כ"ח מבואר דתלתן שזרעו לירק בטלה דעתו אך רבינו לא פסק כן כמבואר כאן בה"ד גבי תמרות דאם זרען לירק ה"א חייבין וזהו כוונת הראב"ד ז"ל כאן ה"ח דכיון דס"ל לרבינו דרוב בנ"א אוכלין אותו בתחלה א"כ אף בזרע לזרע חייב ירקא כמו גבי שחלים וגרגר. וגבי תמרות לא פסק כן והך דערובין דף כ"ח הנ"ל מבואר בירוש' פ"ד דמעש' דזה אתיא כר' אליעזר דס"ל דאף בזרע לירק ירקא פטור וע' בחולין דף כ"ה ע"ב גבי שקדים המרים דאף דקודם גמר יכול לאכלם מ"מ פטורים ממעשר למ"ד זו"ז לפטור וכן פסק רבינו וע' ירוש' פ"א דמעש' ה"א דתמרה של תלתן עדיף מירק והוי אוכל לרבן גמליאל וע' ביצה דף י"ג ברש"י שם דתלתן נותנין בקדרה לטעם כשיתקשה ושם דף ג' ע"ב גבי חבילי תלתן ע"ש ברש"י נמצא שכשהוא רך אוכלין אותו ולכשיתקשה הוי בגדר תבלין וע' מש"כ רבינו לק' פי"א ה"ט דתלתן של תרומה מותר לחוץ בו שער מחמת שאינו ראוי לאכילה ור"ל כך דתרמן כשהיה רך ואח"כ נתקשה ולא פקע מהן שם תרומה כיון שהן ראויין ליתן טעם בקדרה אך מ"מ מותר לחוף בהם כהן וע' במעש"ש פ"ב במד"א שם חוץ מחפיפתה: והנה בב"ק דף פ"א ע"ב אמרינן שם דתלתן נ"מ בין זרע לזירין או לזרע דזירין צריך שיהא רך וגם פעמים זורעין אותו לבהמה והיכא דנעשה ונזרע בערוגות הוא לאדם אך י"ל דכמו דגבי שבת לדידן דפסקינן דלא כר"א רק בשזרעו לירק אז חייב ירק והנה בע"ז דף ז' ע"ב מוקמינן הך דר"א דמיירי שזרען בגינה אז ס"ל לר"א דמתעשר הכל ורבנן פליגי עליה ואז י"ל דס"ל לרבנן דאם זרען לירק מתעשרין ירק אבל בשדה לא וכע' דאמרינן בערובין דף כ"ח גבי חזיז דרק בשל גינה וכן גבי תלתן י"ל כה"ג דהא דזרע לירק מתעשר זרע וירק זה רק בגינה וגם י"ל להיפך דנ"מ לסתם דתלתן סתמא לאדם אך זה רק בשדה אבל בגנה יש לראות אם עשאן ערוגות כמבואר בב"ק הנ"ל וע' הל' כלאים פ"ב ה"ט דמשמע שם דצריך ראיה שהוא לאוכל אדם אך י"ל דשם גבי כלאים עיקר הטעם משום מראית העין כמבואר בירוש' שם ובדברי רבינו שם לכך צריך שיהא ניכר שהוא לאוכל אדם. ובאמת עיקר המחלוקת דרבינו והר"א ז"ל גבי תלתן הוא איך הוא סתם זריעתו אי לזרע או לירק דהר"א ז"ל ס"ל דסתמא הוא לירק וע' תוספתא שביעית פ"ב ובירוש' שם פ"ב ובהל' מעשר' פ"א ה"י גבי פול המצרי ע"ש בהשגות סתמא מאי אם לזרע או לירק. ובאמת הא דחזיז של תבואה פטור ממעשר' כמבואר בערובין דף כ"ח י"ל משום דהוי הפקר וכע' דמבואר ס' ב"ק וע' ירוש' פ"א דדמאי דמבואר שם דהא דאמרינן דגבי סיאה ואיזוב דרק בחצר המשמרת פירותיה ע' נדה דף נ"א ע"א בתוס' וכאן ה"ב הוא דאל"כ הוי הפקר וכן פירש"י בנדה שם אך מלשון רבינו לא משמע כן רק דאז הוא מסתמא לאדם וע' תוס' נדה שם ע"ב ד"ה התיאה. עכ"פ גבי תלתן מסתמא לאדם רק כיון דאוכלין אותו כשהוא רך הוי כמו ירק ולכך למעשר' לא הוי רק מדרבנן אבל לטומ"א שפיר מטמא אף בסתם וכמבואר בתוספ' וגבי גנה אז יש נ"מ בין אם עשאן ערוגות או לא ויהי' נ"מ ג"כ כגון אם עלו מאליהם ע' ב"ק דף פ"א דלא גרסינן שם כמו במשנה וכ"כ בזה בהל' כלאים ולענין כרשינים זה תליא במחשבת האדם וע' חולין דף ז' דעושין טחינין מכרשינין למאכל אדם וזה צריך תקון כמו מיתנק לגבי עולשין וע' תוספתא תרומות פ"י דקטניות של תרומה אסור לעשותן טחינין וכרשינין מותר אך אם עושין מהם עיסה אז לא הוי ראוי לאדם רק ע"י הדחק ולכך אף דקי"ל יש מחיצה לקלוט ופירות שנכנסו לירוש' אין מועיל בהם פדיון בחוץ מ"מ בעיסת כרשינין מותר להוציאה לחוץ לירוש' ולפדותה: והנה כ"כ לעיל דלכך גבי שבת של תרומה שנתנה בקדרה שהיא מותרת משום שהמעשה שעשה בהם מפקיע מסתמא דלקמח ושוב בטיל מהם שם תרומה ולכך פסקינן ג"כ גבי כרשיני תרומה דמותר לטמאותן דכיון שמטמא אותן הרי חזינן שעושה בהם מעשה שלא יהא לאוכל אדם רק לבהמה וא"כ ממילא פקעה מהם התרומה ולכך מותר ג"כ להאכילה לבהמה ובזה א"ש מה דרבינו פסק גבי מעש"ש דרק אם נטמא בפנים אז יפדו ויאכלו בחוץ ולא בגבולים וע"כ צ"ל דאח"כ הכניסן לפנים דאל"כ הא בגבולין אף בלא נטמא יכול לפדותן אך אפשר לאמר כגון שבתחלה היו בפנים ורק לעיסה של כרשינין דמעש"ש לא אמרינן מחיצה להקלט אבל לכרשינין עצמן שפיר אמרינן מחיצו לקלוט ואם הוציאן לחוץ אין יכולים לפדותן אף כשנטמא והטעם דכיון דכרשינין אינן מטמאין טומ"א רק אם חישב עליהם לאדם וזה רק במקום שראויים למאכל אדם וכע' דס"ל לרבינו בהל' טומ"א פ"ב דגבי חטים שבגללי בקר בעודן ברעי לא מהני עליהן מחשבה וכמו מחשבת חייב בנדה דף נ' ע"ב דלא הוי מחשבה ולכך בגבולין דשם אינן ראויין לאכילה אינן מטמאין טומ"א ואף דכיון דאמרינן דהם מעש"ש שוב ע"כ יש עליהן שם מאכל אדם וע' ירוש' שביעית פ"ז ונדרים פ"ו דבשביעית חל על עולשין שם אוכל אדם לטמא טומ"א וכהא דבכורות דף י' ע"א דאמרינן אסורו חשובו וע' חולין דף פ"ז ע"ב דגבי דם ג"כ אמרינן איסורו חשובו וכן מבואר בב"ב דף צ"ז דאמרינן גבי שמרים של מעש"ש לענין הכשר דאיסורו חישובו מ"מ כיון דחוץ לירושלים א"א לאוכלן מקרי לא חזי לאכילה לענין טומאה ולכך א"א לפדותן אלא בנטמאו בפנים דשם שפיר חל עליהם שם טומאה וכמו גבי חלה ע' תוס' קדושין דף נ"ג ע"ב וע' זבחים דף ק"ה גבי מחוסר קריבה ומנחות דף נ"ז וכ"מ וכע"ז י"ל גבי הך דחולין דף כ"ה בגולמי כלי מתכות אינם מקבלים טומאה: והנה אף דמבואר בסוכה דף כ"א ע"ב דשפודין של ברזל מקבלין טומאה וע"ש דף י"ד ע"ב מ"מ גבי כ"ש דקי"ל דעבודתן מחנכתן כמבואר בשבועות דף ט"ו וע' מנחות דף מ"ט ע"א אין מחנכין את המנורה כו' א"כ לפ"ז שפוד של ברזל המבואר בע"ז דף מ"ג קודם שנתחנך חסר ממנו דבר להשלים עליו שם כלי ושוב יש עליו שם גולמי כלי מתכת ואינן מקבלין טומאה אך זה רק בלילה הראשון ואח"כ נתחנך וזה ר"ל מש"כ בח"א בהל' חנוכה על הך דפסיקתא ע"ש ור"ל דאף דמבואר דגבי מנורה אמרינן תמיד אפי' בטומאה כמבואר בתו"כ פ' אמור זה רק מצות הדלקת המנורה אבל מכשירין לא וכמו לענין שבת דלא דחי מכשירין אף אם נפל המזבח בשבת כמבואר בירוש' פ"ו דפסחים ובמכילתא פ' ויקהל וע' ערובין דף ק"ב גבי כנור ורק משום דהוי שם רק שבות כמבואר שם דף ק"ה והטעם ע"ש ברש"י ד"ה קשירה דדייק שם במדינה גזירה שמא יקשור קשר של קיימא ר"ל משום דבמקדש לא שייך הגזעה דהא קי"ל בזבחים דף פ"ח דאין מתקנין כ"ש ובירוש' פ"ז דשבת דלא היה בו קשר וע"ש בגמ' דף ע"ד ע"ב וכן מבואר שם דף צ"ח ע"ב דאסור לעשות הקרש מדנסרי וע"ש דף ק"ב ע"ב דאם נקב נקב בקרש מותר להתיך לתוכו אבר ובתוס' שבועות דף י"א ע"א דהק' ממכחשת איך תקנו אותה ובפס' תוס' ערכין דף י' ע"ש וע' תוספ' ס' ערובין דרק פעם אחת מותר לקשור נימא בכנור ולתקנה עי"ז ולא אם חזר ונפסקה: וכה"ג מבואר בירוש' פ"א דמגילה הי"א גבי רצועות של תפלין דלתקן פעם שניה גרע ע' מס' סופרים פ"ד בזה. עכ"פ שבת לא דחי תקון הכלי וה"ה דטומאה ג"כ לא דחי וכיון דאז היתה הדלקת המנורה עושה ב' פעולות אחת מצות ההדלקה והב' דעי"ז נתחנכה המנורה לעבודה כע' דמבואר בירוש' פ"ג דיומא דעבודתן וקדושתן באין כאחת וע' שבועות דף ט"ו ע"א וכ"מ ובאמת לפ"מ דקי"ל בזבחים דף ז' וכ"מ דקרבנות ציבור סכין מושכתן למה שהן א"כ נמצא דהשחיטה עושה ב' פעולות. א' דעי"ז נעשה הקרבן והב' שחיטת הקרבן וכן גבי פסח ג"כ כיון דקי"ל דיכולין למשוך ממנו עד זמן שחיטה וא"כ איך דחי שבת וטומאה דזה ג"כ הוי גדר מכשיר וצ"ל דכיון דעיקר הדבר הוא כן הוי כמו מכשירין שא"א לעשותן דדחי ול"ד לנפל דזה רק סיבה וע' ירוש' פ"ד דיומא מה דמק' על הקטר חלבים דדבר שאינו מעכב דוחה ואמר שם משום דהמצוה הוא כן והא דאינו מעכב לא הוי כמו שהוקטר רק דיצא ידי קרבן: והנה ע' פסחים דף ס"ט ע"א לשי' התוס' שם ד"ה אם דהקטרת אימורין הוי גדר מכשירין והוא תמוה דמה שייך עליהם שם מכשירין הא אינן מעכבין כלל ואינו מתיר דהקטרת אימורין אינה מעכבת וע' פסחים דף נ"ט ע"ב יכול יהא כהנים רשאים כו' ואם ר"ל דזה הוי בגדר מתיר או דאסורין קודם לכם וע"ש דף ע"ז ע"ב דמשמע ג"כ דהוי בגדר מתיר ותוס' מנחות דף כ"ו ע"ב ד"ה קומץ משמע ג"כ דאימורין מקרי מתירין ושם דף כ' מבואר ג"כ דלא מקרי מתיר וכן כ' התוס' זבחים דף מ"ג ע"א ד"ה והלבונה דלא הוי מתיר ובמש"כ התוס' שם רפ"א דלכתחלה גבי הקטרה בעי ג"כ גדר לשמה ונ"מ ג"כ אי גם שם צריך להמתין לכתחלה עד שישלה האור ברובו וע' ספרי פ' קרח פ' קי"ח דאינו נרצה עד שישרוף באש וכן מבואר שם פס' קמ"ג וי"ל דזה הכוונה מה דמבואר במעילה דף י' דבעי להפוכי בצנורא אך י"ל דכיון דהעלן על המזבח שוב נעשו לחמן של מזבח והוי כמו שנאבדו האמורים דאז יכול לאכול וכ"כ בזה בהל' מא"ס: ובאמת נ' דהא דאמר בזבחים דף מ"ו ע"ב לשם ריח ר"ל זה דהוי מתיר וא"כ אם צלאן בחוץ דאז הוי רק משום ההקטרה לא משום מתיר שוב יכול לאכול תיכף הבשר ובאמת נ' ג"כ דאף דאסור לאכול בשר עד שיקטירו האימורים מ"מ בזה די רק אם הקטיר כזית וא"צ כל האימורים וכמו גבי דם ובזה י"ל מה דהקשו בתוס' זבחים דף ל"ו ע"א גבי להוציא אך באמת נ"ל דכוונת הגמ' פסחים דף ס"ט הנ"ל קאי אהפשט דקי"ל דדחי שבת ע"ש דף ס"ה ע"ב ושבת דף קט"ז ע"ב ועיקר הטעם הוא משום הקטרת אימורין כמבו' בשבת שם ומה דאמר בגמ' שמא ימצא זבח פסול ר"ל דע"י ההפשט נוכל לראות שלא יהא טריפה כע' דאמרינן בביצה דף כ"ה ולכך י"ל דדחי שבת ולא משום מובחר המבואר בירוש' רפ"ו דפסחים ואמר דלזה א"צ לחוש דהרי שחיטה ג"כ לפמש"כ גבי פסח וק"צ הוי בגדר מכשיר ולא חיישינן שמא הוא פסול וע' ירוש' ספ"ו דפסחים דלכך לא מקרי פסול הגוף משום דיכולין לימשך: ולפמש"כ דהאימורין נקראים ג"כ גדר מתיר לכתחלה וצריך להמתין מלאכול עד שישלה האור ברובו וע' מנחות דף נ"ז גבי חימצה בראשו של מזבח ע"ש בתוס' י"ל דלכך מבואר בירוש' פ"ב דשבת דהקטרת האימורין הוי כמבשל. משום דמועיל להתיר הבשר אך באמת הא הקטרה די בכזית ובישול בשבת אינו חייב רק בכגרוגרת משא"כ הבערה חייב בכ"ש. עכ"פ מכשירין לא דחי שבת וה"ה טומאה ולכך היה צריך רק שפוד שאין עליו עדיין שם כלי גמור ובזה מבואר ג"כ דברי הירוש' ספ"ג דחגיגה במד"א שם לא חיפוי שעומד מחמתו ואח"כ אמר ר' לא למלאכתו אינו עומד מחמתו וגבי שלחן אמר זה שמש כלי במקדש ור"ל כך דהנה רבינו בפה"מ בספט"ז דמס' כלים ס"ל וכן בפי"א שם ובפכ"ו מ"ו גבי חיפה משקלות דהחיפוי מבטל הבית קבול אך זה רק היכא דהוא עשוי לשמש את הכלים ואינו דבר בפ"ע דאז אינו טמא רק מחמת בית קיבול וע' מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות בפ"ב מהל' כלים ה"ה גבי שפופרת וכן ס"ל לרבינו שם בפ"ד ה"ג דהיכא דיש בית קיבול טמא אף אם אינו כלי בפ"ע רק משמש כלי: והנה השלחן הוי רק משמש לחם הפנים וכן למקדש וע' ירוש' פ"ז דשבת גבי דולפקי וא"כ הציפוי מבטל הבית קיבול שלה אף אם נימא דהוי כמו בית קיבול וגם השלחן היה עשוי לצורך הבזיכין ע' מנחות דף צ"ו ע"א אי שלחן מקדש או הבזיכין וע"ש דף פ"ז ע"ב וכן אם נימא דמקדש שאין בו שלחן מעכב את הקרבנות כמבו' בירוש' פ"ד דשקלים וכ"כ בזה בח"א וא"כ נמצא דמקרי רק גדר משמש כלי. זה ר"ל הירוש' שם ותי' דזה רק דאמרינן דמבטל היכא דבלא הצפוי היה על השלחן שם כלי וא"כ הציפוי מבטל משא"כ כאן דכיון דקי"ל דכ"ש של עץ פסול וא"כ אין על השלחן ועל המזבח שם כלי כלל בלא ציפוי ולכך הציפוי עושה אותם כלי ובזה יש לבאר דברי הגמ' חגיגה דף כ"ו ע"ב לשי' רבינו ובמק"א אבאר זה. וע' פה"מ כלים פ' ט"ו גבי נבלי בני לוי ע"ש. עכ"פ י"ל דבגבולין אינו מקבל טומאה גבי מעש"ש וע' חולין דף ק"ב ע"ב זה לפי מחשבתו וזבחים דף פ"ב ע"ב גבי דם חטאת: אך י"ל דכיון דאם נימא דיש להם פדיון שוב הם ראויים לאכילה וא"כ מטמאין טומ"א וא"כ נמצא הפדיון גורם שתהא טומאה והטומאה גורמת שיהא פדיון וכמו הך דכלי שרת המבואר בירוש' יומא פ"ד כאחת הם קדושין ומתקדשין וע' רש"י סוכה דף ל"א ע"א דלכך גבי סוכה שייך תקנת השבים משום דהמצוה מחשיבתו להיות בנין קבוע ואף דאם נימא דליכא תקנת השבים אז ממילא פסולה למצוה ושוב ליכא קביעות הרי חזינן דזו פועלת לזו וזו פועלת לזו וע' תוס' כתובות דף י"א גבי גרות וזכות דבאין כאחת וע' בד' רבינו בהל' מעה"ק פ"ח ה"ט דדם החטאת שניתז על בגד טמא א"נ כבוס ואף דהא קי"ל דאין דם קדשים נטמא כמבואר ספ"א מהל' פסוה"מ וצ"ל משום דאם נימא דטעון כבוס שוב נפסל ושפיר מקבל טומאה וכ"מ כזה. וזהו כוונת הירוש' מעש"ש פ"ב סה"ה במד"א אמר ר' ירמיה והן נוטי נוטומי ור"ל דהם מביאין שיהא טמא ולכך א"א לפדות וע' תוס' ב"ק דף ע"ז ע"א ד"ה פרה בסה"ד דלא תהא עומדות לשרוף מחמת הטומאה ע"ש. עכ"פ גבי כרשינין ע"י תקון הן ראויין לאכילת אדם אבל לא דרך עיסה ולכך לטומ"א בעי מחשבה ע' ערובין דף כ"ח ע"ב גבי קור ותוס' יומא דף פ"א ע"ב גבי פלפלין. ולמעשר' אי זרען לאדם או סתם חייבין ואי זרען לבהמה ולאחר הקצירה חישב עליהן לאדם זה תליא בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון בתוספ' דעוקצין הנ"ל אי חייבין במעשר' דפליגי בזה ובירוש' פ"א דערלה גבי הנוטע לעצים אי הפירות חייבין במעש' וכמש"כ וכמו גבי ענבי הדס דאף דמבואר בירוש' פ"א דמעש' ה"ב דחייבין במעש' מ"מ גבי ערלה הוי מחלוקת בירוש' פ"א דערלה והנה שם מביא ראיה מהך דהמקיים מלאה של כרוב לזרע דבטלה דעתו וחייב על ירקן אבל קלחים יחידים לא בטלה דעתו ופטור מן המעש' אף אם לקטן ירק הרי חזינן דגבי מעש' לא אזלינן בתר מחשבת לקיטה וע' בירוש' מעש' פ"א ה"ב גבי כל שתחלתו אוכל ואין סופו אוכל ובספ"ג דכלאים גבי מקיים קלח של כרוב לזריעה. אך נ"מ אי יהי' צריך לעשות מעשה לשנות זריעתה: והנה גבי ערלה ס"ל לרבנן דלא מהני אם חישב עליהן לסייג ולקורות רק אם שינה סדר הנטיעה אך רבינו לא הביא זה. וע' נדה דף נ' ע"א בתוס' ד"ה עולשין ובמה דפליגי בירוש' חלה פ"א ה"ט גבי עיסת כלבים אי צריך דוקא לעשות מעשה כגון לערוב בה מורסן או לעשותה למודים ולחד מ"ד די במחשבה לחודה וע' זבחים דף צ"ד ע"א גבי בגד שחישב עליו לצורה או עוצבא שחישב עליה לקצעה ובאמת הנ"מ שם בין ב' הלשונות דשם משום דבגד שחישב עליו לצורה אין בו טומאה כלל כמבואר במשנה פכ"ד דכלים וכן פסק רבינו בפכ"ז מהל' כלים ושם לא מהני מחשבה. וע' מש"כ רבינו בפכ"ב ה"ז. משא"כ בחשב עליה לקצעה דשם לא הופקעה מתורת טומאה לגמרי שפיר מהני מחשבה וע' תוס' שבת דף מ"ט ע"ב גבי עורות ותוס' חולין דף נ"ה ע"א: והנה כאן גבי זריעה אי צריך לשנות וכן גבי חלה י"ל דתליא בהך מחלוקת דר' יוחנן ור"ל בחלה פ"ג ומעש' פ"ה אי מרוח וגלגול מהני מאליו או שלא מדעתו ולכך גבי אילן ס"ל לרבנן דלא גרע מעלה מאליו וכע' דאמרינן בסוטה דף מ"ג ע"ב וא"כ לפ"ז לפ"מ דקי"ל דהא דעולה מאליו חייב רק ברה"י אבל בר"ה פטור דצריך או שיהא הוא הנוטע או שיהא חייב לו וא"כ העולה מאליו בר"ה פטור. והנה בירוש' שם מבואר דהנוטע לעצים הוי פירותיו הפקר לכך לא הביא זה רבינו בהל' מעש"ש פ"י. וא"כ גבי זריעת כרשינין למעש' לא שייך זה. אך באמת מה דאמרינן בירוש' דצריך לשנות סדר נטיעתן זה רק היכא דנטע לסייג דבר שאינו ראוי לזה אז צריך לעשות לרבנן היכר אבל בל"ז א"צ וא"כ לפ"ז גם בזרעים כן. היכא דסתמא בין לזה בין לזה אז א"צ לשנות אבל היכא דסתמא עומד לזרע או לירק או לבהמה או לאדם אז צריך לשנות וכמו הך דב"ק דף פ"א ע"א: ובאמת יש ג"כ נ"מ דהיכא דע"י המחשבה יתבטל ממנו הדין לגמרי אז לא מהני אבל אם יהיה רק נ"מ בין זרע לירק אז שפיר מהני אף בלא מעשה וכה"ג מחלק בירוש' כאן בערלה פ"א ה"א דלכך גבי כוסבר שזרעה לזרע ירקה פטור משום דעכ"פ נשאר לה דין מעש' לגבי זרע שיש לה גורן אחרת וכמבואר בירוש' ספ"ג דכלאים שהיא וזרעה נאכלין משא"כ היכא דעי"ז נתבטל לגמרי אז צריך מעשה. וכה"ג מחלק הירוש' בכתובות פ"ד ה"א גבי קנס דהיכא דאי נימא דאזלינן בתר בסוף אין לה קנס כלל לא אזלינן אבל אי יהי' רק נ"מ למי שייך אז שפיר אזלינן. וע' מש"כ בזה בח"א הל' נערה פ"ב הט"ז ובח"ב הל' נזירות גבי טומאת התהום ובהך דב"מ דף מ"ט ע"ב גבי אונאה וכ"מ. אך אם נימא דגבי ירק הוי רק דרבנן אף בהני שיכול לזרוע אותם לזרע שוב גם בזה לא מהני מחשבה דמה"ת נפקע לגמרי וע' ירוש' פ"ב דשביעית ה"ה גבי פול המצרי ובד' רבינו הל' מעש"ש פ"ב ה"י ובהשגות שם ושם אבאר זה:

3 הסיאה ואיזוב כו' שמחשבת חבור אינה כלום כו'. רבינו פסק דלא כרבא בנדה דף נ"א ול"ד לערלה דמבואר בירוש' פ"א וסוטה דף מ"ג ע"ב דנטע לסייג וחישב עליו למאכל חלה עליו המחשבה וחייב בערלה. ובאמת מה ר"ל שם אי גם הפירות שגדלו בפטור ואח"כ חישב עליהם למאכל חייבין או רק דאם חישב על האילן ונ"מ לפירות שגדלו אח"כ, וי"ל דזה תליא בהך דנדרים דף נ"ז ע"ב ודף נ"ט. והנה בסוטה שם דייק דמעיקרא לפירי קיימא וא"כ יהי' נ"מ במה דמבואר בירוש' ערלה פ"א ה"ב גבי חרובי שיטה וצלמונה דסתמא לא אוכל הוא רק דבא במחשבה ושם אמרינן כך דפליגי ר' יוחנן ור"ל דר"ל ס"ל דרק במרכיב בדבר דהוי בגדר אילן אז מונה משעת נטיעה ראשונה והא דלא בטיל או די"ל משום דגם על הראשונים מהני מחשבה ואם נימא דרק בדבר העומד לכך כמש"כ י"ל דהא דבטיל זה רק היכא דעשה בהיתר משא"כ בהרכבת איסור וכע' דאמרינן בנדרים דף נ"ט דהיתרא זרעי אינשי דאיסורא לא זרעי אינשי ואף דל"ד כלל דבנדרים ר"ל ביטול האיסור. דכבר נאסר רק דאמרינן דהדבר שזרע נתבטל והוי כפנים חדשות וע"ז אמר דכיון דלא זרעי אינשי הכי נשאר עליו האיסור אבל כאן לא שייך זה כלל דכאן רק נ"מ אי הוא כאילן חדש או כאילן ישן ובאמת גם דברי הירוש' בערלה שם ה"א מה דמקשה על ר' יוסי דתחתון למאכל ועליון לסייג דהרי גדלו מן האיסור ומייתי הך דבצל ומאי שייכי להדי הדדי שם הבצל כבר נאסר ומה שנתוסף עליו נתוסף מאיסור ואין עליו שם כלאים כלל רק דבר אסור ונ"מ לכמה דברים די"ל דעל הגדולים אין מצוותן בשריפה דהוי רק גדר איסור: וכן יהיה נ"מ לענין אי אסור שלא כדרך הנאתו כמו גבי כלאים וכה"ג ס"ל לרבינו בהל' נ"מ פי"א ה"י דגבי שוה"נ לאחר גמר דין אם נתערב באחרים כולם נסקלין מחמת דמחויב לקיים המצוה דובערת הרעה ע"ש בפ"י ה"ז משא"כ שם בהל' י"ב גבי עובר שנתעברה לאחר שנגחה ונולד לאחר גמ"ד אף דצריך לסוקלו דהוא נעשה חלק מבהמה שנגמר דינה מ"מ אם נתערב באחרים מכניסין לכיפה דבו לא שייך המצוה דובערת הרע דלכך לא אזלינן ביה בתר רובא. ובזה פליגי הני אמוראי דסנהדרין דף ע"ט ע"ב אי יש גבי בהמה מ"ע דובערת ע' חולין דף קל"ח ע"ב וסנהדרין דף ל"ו ע"ב ע"ש ברש"י אך זה רק בבהמה גופא אבל בולדה לא שייך זה. וכן נ"מ גבי בהמה של עיר הנידחת אי האיסור הוא עליה מחמת חלק דעיר הנידחת דשללה ובהמתה או משום דנאסרה בהנאה וע' בדברי רבינו בהל' ע"ז פ"ד דנקט שם דאם שחטה בשרה אסור כשור הנסקל ר"ל כהך דב"ק דף מ"א ואמאי לא נימא דאסורה מטעם שלל עה"נ ודוחק לאמר דלא נימא כמו הך דאמרינן בכורות דף י' ע"ב סד"א עריפה במקום פדיה קיימא וה"נ נימא דדי בהריגה דמ"מ מאן מפיק לה משללה: אך באמת נ"מ אם צריך לגמור דין על כל דבר בפ"ע או דגומרין דינה של עיר הנידחת וממילא אסור הכל וגבי בהמה כיון דבכ"מ בעינן דין ודו"ח וע' ב"ק דף מ"ה גבי גומרין דינו של שור ואף דלכא' מהך דסנהדרין דף ט"ו משמע דזה רק אם יש להם בעלים וע' ברש"י חולין דף קל"ח ע"ב גבי עוף שהרג את הנפש דדייק שם ואח"כ מרד ומשמע דאם מרד מתחלה לא שייך בו כלל גדר דין אך זה רק לגבי אם הרג את הנפש וכמש"כ לעיל אבל גבי שאר דברים ודאי בעי גמ"ד מצד הבהמה גופא ובאמת יהי' נ"מ לשיטת רבינו ורש"י דס"ל דב"נ א"צ גמ"ד רק גדר גלוי מלתא וכמש"כ בזה בהל' מילה בפ"א אי נימא כמ"ד בסנהדרין דף נ"ה דגם גוי שרבע צריך לסקול את הבהמה איך יהיה הדין בבהמה אי צריך גמ"ד או לא דהנה מדברי רבינו בהל' מלכים פ"ט ה"ו משמע דר"ל דהך דין דהריגת הבהמה ליכא בב"נ. ומשמע לכא' דבדין ישראל י"ל דשפיר שייך אך באמת י"ל להיפך דלפי המבואר בבעה"מ ובמלחמות פ"ח דסנהדרין דאין הורגין את הישראלית אפי' א"א על ביאת עכו"ם ה"נ י"ל גבי בהמת ישראל דזה בודאי אינה נסקלת ע"י גוי והבעיא בגמ' דילן היא רק בגוי שבא על בהמת גוי אך נ"מ דאף אם בא על בהמת אחר מ"מ יש בה דין נרבע וצריכה להסקל וממילא היא אסורה בהנאה משא"כ במה דמקשה שם בסנהדרין אלא מעתה השתחוה לבהמתו ר"ל דשם לא הוי זה מחמת דין רק מחמת דאסור בהנאה כמו גבי אשירה וזה רק בשלו ולא בשל חבירו ותי' משום דבע"ח אינם נאסרין כמו גבי ישראל וע' מש"כ בזה בהל' מא"ס פ"ד הכ"ב דעיקר הנ"מ הוא אי הא דצריך הריגה הוא משום דאסורים או לכך אסורים משום דצריכים הריגה: ובאמת נראה דגם בעה"נ ג"כ כן דשל רשעים מחמת דהם אסורים לכך צריך הריגה וי"ל דגם בבע"ח לאחר הריגתם צריך לשורפם כמו שללה וכמש"כ רש"י בחולין דף ק"מ ע"א ושוב י"ל דאין צריך כלל גמ"ד על הבע"ח רק זה ממילא כיון דנעשית העיר עיר הנידחת נאסרו כולם ויהי' נ"מ דאף דקי"ל בע"ז דף ל"ד ע"ב דשוה"נ פרשו מותר כאן יהא אסור משום דג"ז הוי בגדר שללה וחלק מגופה וכמו הך דב"ק דף י"ח ע"ב גבי גללים ונזיר דף נ"א גבי רקב וע' מעילה דף י"ב ע"ב. משא"כ בשל צדיקים אז רק משום דבעי הריגה לכך הם אסורים כמו כל הנסקלים וזהו כוונת רבינו שם בפ"ד מהל' ע"ז דאף אם נשחטה מ"מ אסורה כמו גבי שוה"נ ושם יהי' צריך גמ"ד גם להבהמה דזה דבר בפ"ע ופרשה יהא מותר השמטה-ולכך דייק רבינו וכ' שם "בתוכה" משום דקאי על של צדיקים ואינן נאסרין רק כ"ז שהם בתוכה, והך בעיא דסנהדרין דף קי"ב אי מהני שחיטה לטהרה מידי נבילה קאי ג"כ אזה כיון דשם הוי בגדר דין ובאמת הך בעיא דירוש' בסנהדרין שם גבי עה"נ אם היו שם ביברין אי נאסרים ר"ל אי השלל הוא בגדר העיר או בגדר אנשי העיר וע' עירובין דף מ"ז ע"ב ודף מ"ו גבי אוצרות הסמוכין לעיר וגבי הפקר אי יש להם תחום העיר ע"ש וזה משום דכל היכא דאינן של רשעים אז הוי עליהם גדר דין ובשל הפקר לא שייך גדר דין ולכך הירוש' לא נסתפק רק בבע"ח משום דהם צריכין דין וכע' הך דסנהדרין דף נ"ה דחס רחמנא עליהו ר"ל מה שצריכין דין וה"נ כן ולכך י"ל דהם מותרין ול"ד לקדשים דמ"מ יש להם בעלים וע' מש"כ בזה בח"א ובזה א"ש ג"כ דגבי שור שהרג את הנפש פסקינן דאף אם היה של הקדש נסקל ע' ב"ק מ"ד ובהל' נ"מ פ"י ה"ל וגבי עה"נ פסקינן בסנהדרין דף קי"ב ע"ב דימות ולא נהרג ע"ש ברש"י משום כבוד שמים והטעם דכמו דאמרינן בתמורה דף י"ז ודף י"א דקדשים שנעשו טריפה פקע מהם ההקדש דהוי כבהמה טמאה וע' בירוש' פסחים פ"ב גבי חלת תודה בפסח משמע שם ג"כ דפקעה הקדושה מהם: וכן יהיה נ"מ בבשר קדשים שבישלן בחלב ע' תוס' חולין דף ק"ג ע"ב ובתוספ' שם וי"ל ג"כ דפקעה מהם הקדושה אך זה רק היכא שהאיסור הוא מעצמו אבל היכא דהאיסור הוא ממילא לא פקע וה"נ כן וע' מעילה דף י"ט ע"ב גבי קדשי מזבח ששחטם דמועלין בהם אף דאסורים ולא הוי כמו קדשים שמתו שם דף י"ב דפקעה מהם הקדושה וזהו משום דזה דבר אחר גורם להאיסור וזה ממילא. וע' בירוש' פ"ב דפסחים גבי פט"ח שהרג את הנפש אי דינו בסקילה או בעריפה. עכ"פ חזינן דיש לחלק בין דבר דזה נעשה מאליו או דבא ע"י דבר אחר והוא רק חלק מזה וע' בירוש' פסחים פ"ז דהוי שם מחלוקת דאמוראי על הך דמבואר פסחים דף פ"ד ע"ב דאין נמנין על מוח שבקולית אי נמנה בדיעבד אי הוי מינוי או לא ואף דמבואר בתוספ' פ"ז דאם עבר ושבר את העצם והוציא את המוח דכשר ויוצא בו ידי חובת פסח וע' גיטין דף פ"ד ע"א גבי הך מחלוקת דאביי ורבא בע"מ שתאכלי בשר חזיר ע"ש וצ"ל דפליגי בזה דכיון דזה רק חידוש שחידשה תורה בפסח שיכולים להמנות אח"כ ע' פסחים דף צ' שע"מ כן כו' לכן ס"ל למ"ד דאינו מנוי דעל מוח שבעצם כיון דזה א"א להוציא בלא עבירה. ע"ז לא כוונה התורה ואידך ס"ל דכיון דבפסח הוה זה הדין א"ל נ"מ בזה דהמוח הוא חלק מהפסח ולא דבר בפ"ע: ובזה מבואר ג"כ מה דאמרינן בפסחים דף ל"ד ע"ב דאין זריעה להקדש ובדברי רבינו בפ"ו מהל' אסו"מ ה"ו מבואר שם דהוי גדר דחוי גבי השקה דמים וכן הוא בירוש' ספ"ט דתרומות וגבי תרומה נקט ג"כ הטעם משום גדר דחוי ולא משום מעלה וע' בדברי רבינו כאן פי"א הכ"ג נקט ג"כ לשון דחוי ושם בפי"ב ה"א פסק דבדיעבד אם סחט ענבים של תרומה שנטמאו פחות מכביצה היין מותר בשתיה והוא להיפך מגמ' דילן ובהל' איסו"מ פ"ו ה"ח שם נקט ג"כ גבי זרעים שנטמאו אפי' זרען היוצא מהן פסול לנסכים מחמת מעלה ולא נקט מחמת דחוי. וגם מה ר"ל שם אם הקדישן ואח"כ נטמאו דהיכי משכחת לה וצ"ל דשם ס"ל דאף בקדושת פה ובזה לא שייך גדר דחוי רק משום מעלה כיון דעדיין לא נתקדשו קדושת הגוף וכן ג"כ במה דאמר שם גבי עצים ולבונה דרק מעלה ר"ל ג"כ קודם שנתקדשו בכלי דאז רק מדרבנן בגדר מעלה והא דמנחות דף ק"א דבעי רק שיתקדשו בכלי היינו מה"ת וכמש"כ התוס' שם וע"ש בתוס' דף כ"א ד"ה יצאו ותוס' חגיגה דף כ"ג מה דמחלקין שם בין עצים ללבונה והא דזבחים דף כ"א גבי כיור ע"ש בתוס' דלאחר שנפסלו לא היתה מהני השקה וקודם שנפסלו היה מועיל מה שמורידין לבור כמבואר שם וביומא דף ל"ז: והנה באמת מה היה מועיל מה שמורדין לבור אם שעי"ז נתבטלה הקדושה מן המים ושוב לא מפסיל או נהי דאם נפסלו כבר לא היתה מועלת השקה משום דנדחו אבל שלא יפסלו מועלת השקה וע' נדרים דף ע"ו. והנה כבר הארכתי בזה בח"ב בהל' ערכין דיש ב' מיני השקות א' מן זריעה וכמש"כ רש"י ותוס' בכ"מ והיינו שיהא המים כמו מים חדשים וכמו המים שהשיק אותם שם. וא' שרק הפסול פקע מהם וכמש"כ הר"ש במס' טבו"י פ"ב מ"ב בשם התוספ' דמשקה בהשקה לא נעשה פנים חדשות וע' בר"ש פ"א דכלים מ"ד גבי מי חטאת ובתוס' זבחים דף ע"ח ע"ב אי מהני השקה למי חטאת ע"ש ומש"כ התוס' מנחות דף כ"ב ע"ב אי שייך במים גדר פרחה מהם טומאה. והנה באמת לפה"מ בזבחים דף כ' ודף כ"א ע"ש ברש"י ותוס' מבואר שם דלמ"ד דעכ"פ עמוד השחר פוסל לכ"ע במי כיור א"צ כל הלילה וע' תוס' ב"מ דף ק"י ע"ב ד"ה יצא ובסוכה דף נ"א ע"ב גבי קריאת הגבר וכן הוא להדיא בתמורה דף י"ד ע"ב דגבי מנחת נסכים אם קדשה בלילה נפסלת בעמוד השחר משום לינה ותוס' ע"ז דף ע"ו ויומא דף כ"ט: השמטה במ"ש לעיל בגדר לינה בהך דתמורה דף י"ד ע"ב במה דאמר שם השתא דאמרת נסכים הבאים כו' ואמר שם דעלות השחר פוסלת כו' אך זה רק בנסכים של זבח שנתקדשו בכלי: עיין זבחים דף מ"ג ומנחות דף ט"ו ע"ב ודף ע"ט וא"כ הם בטלים להזבח וכמו משלה בהם האור דמנחות דף כ"ו ע"ב ובזבחים דף מ"ג וכשרים כל הלילה ולכך עמה"ש פוסל והוה כמו לינת כל הלילה וא"ש מה שהתוס' ב"מ דף ק"י ע"ב ד"ה יצא לא הביאו ראי' מהך דתמורה הנ"ל דלא בעי לינת כל הלילה. אבל היכא דהתנדב מנחת נסכים בפ"ע כמבואר בזבחים דף פ"ד וכ"מ או יין בפ"ע אז ודאי צריך דוקא יום: ע”כ השמטה. והנה גבי דם השקיעה היא דפוסלת ובאמצע הלילה אי הפסול הוא משום דנעשית עבודה בלילה או משום דהדם נפסל ע' תוס' יומא דף כ"ט ומנחות דף ק' דס"ל דנפסל מחמת העבודה והפסול דמליקה אי הוא משום עצמו או משום הדם וע' זבחים דף צ"ב ע"ב אי דם בצואר העוף כקבלה בכלי דמי ושם דף ס"ו ע"ב ד"ה אלא מה נקרא מליקה בלא מיצוי וע' תוס' שם דף פ"ד ע"ב וכ"מ דגבי שחיטה י"ל דכיון דמבואר בסוטה דף י"ד ורש"י זבחים דף י"ג ע"ב ומנחות דף ט"ז ע"ב ודף ע"ח ע"ב דדם סכין מקדש ליה וגבי מליקה לא שייך זה והצואר צריך לעשות ב' פעולות. א' דמקדש לדם וב' בגדר קבלה ובאמת זהו כוונת הגמ' בזבחים דף ט"ו ע"א מה דמקשה שם לר"ש היכי משכחת פסול פגול בחטאת העוף ור"ל לר"ש דס"ל דדבר שנעשה מאליו בלא פעולה אינו כלום והנה עיקר פעולת השחיטה הוא הוצאת הדם וגבי בהמה הדם נתקדש ע"י הסכין והוי זה פעולתו משא"כ בחטאת העוף דהכל נעשה מאליו אי נימא דמצוה אינה מעכב וגבי מנחה אף דמבואר במנחות דף ו' ע"ב דעבודת הקמיצה לא נגמרה עד שנתנה בכלי מ"מ זה הוי מעשה. ע"ש ובתו"י יומא דף כ"ד. משא"כ גבי מליקה: וכן ג"כ מה דאמר בגמ' שם דף י"ג ע"ב גבי טבילת אצבע הא רבנן הא ר"ש דלר"ש אינו מפגל ר"ל הך ר"ש דס"ל דשלא ברגל אינה הולכה אף דא"א לבטל, עכ"פ אי הפסול משום העבודה שנעשית בפסול או משום דהדבר נפסל וכן י"ל גבי הני דנפסלין בע"ה ר"ל משום דעמוד השחר פוסל אותם וע' זבחים דף פ"ז ע"א דע"ה עושה לינה ור"ל דהפסול הוא לינה וע' שבועות דף י"א ע"א דמבואר שם דהפסול דלינה הוא מחמת שהלינה פועלת בהדבר שנשתנה והיכא דלא פעלה לא מקרי כלל לינה וזה דר"ל הגמ' מעילה דף ד' ע"ב דהוי מעשה ר"ל דלא דהזמן שעבר הוא הפסול רק מה שהזמן פעל בהדבר זהו הפסול וע' פסחים דף ס"ג ע"ב גבי כהן המקטיר את האימורים הני דקיימי בלא ילין משמע דזה מוטל עליהם שלא תהא הלינה על האימורים: ובזה יש ליישב מה דרבינו בהל' ק"פ פ"א ה"ז כ' דהמניח אימורים כו' ה"ז עובר והוא מהך דפסחים דף ע"א ואינו לוקה משום שאין בו מעשה. ושם ספ"י כ' הטעם משום דניתק לעשה והנה באמת למ"ד דלינה מועלת בראשו של מזבח רק דלא ירד ודאי עבר בבל ילין ע' תוס' יומא דף כ"ט ולמ"ד דאינה מועלת דמותר לכתחלה לשי' התוס' שם ופסחים דף נ"ט אם הכהן נטלה קודם אור היום דאז עי"ז נפסל ואף דאז לא שייך לאמר דפעלה הלינה בהדבר ובאמת נ' דאף למ"ד דלינה מועלת זה רק אם לא השלה בה האור אבל אם השלה בה האור לכ"ע נעשה לחמו של מזבח ולא שייך בו גדר לינה וע' בזבחים דף מ"ג ע"ב דפקע מהם שם נותר ופגול ושם דף פ"ז ע"א ומ"מ אם נטלן קודם ע"ה מעל המזבח נפסלים והנה באמת לראב"ע בפסח לאחר חצות דס"ל דהוי נותר גמור כמבואר בתוספ' דפסחים פ"ה וכן לדידן בבשר שלמים אם נשאר עד ליל שלישי אי אז עובר בלאו דלא תותירו: ובאמת זהו ר"ל בגמ' דהוי ניתק לעשה דהיינו שע"כ צריך להשאירם למחר לשרפם ע' זבחים דף נ"ו ע"ב ושם אין הטעם מחמת הפעולה שפעלה בהם הזמן דהרי לא אינתק לשריפה ולכך ס"ל לחזקיה שם דאין בו כרת וכן נ"מ מקריאת הגבר עד עלות השחר לפה"מ בזבחים דף כ' דעדיין לא גמרה הלינה וע' תוס' פסחים דף ט"ו ע"א ד"ה ול"ד די"ל עיבור צורה בלילה אחד אף היכא דלא הוי נותר ורש"י סנהדרין דף ע' ע"א וזבחים דף צ' ע"ב דע"י לילה אחד נשתנה הצורה ע"ש וא"כ נמצא כך דיש דברים שהלילה פוסל בהם ויש דברים שע"ה פוסל ויש דברים שהעברת זמן הלילה פוסלתן וזה ר"ל גבי לינה מועלת בראשו של מזבח דשם לא פסול לילה ולא פסול ע"ה רק שטח זמן הלילה ומ"ד דאינו פוסל דכיון דקלטינהו מזבח הוי כמי שאינם וכע' מש"כ רש"י בזבחים דף כ' דלכך בקדוש ידים ורגלים לינה לא פסלה רק מדרבנן משום דאין על מה לחול וזהו ג"כ נ"מ בהא דמבואר בזבחים דף פ"ז דמ"ד אין לינה מועלת משום דמדמי לה לשלחן ע"ש ברש"י דמזבח גרע משלחן דאימשח וא"כ לכא' ק' אמאי מהני לינה בכלי שרת דהני נמי נמשחו אך כך דהיכא דהפסול הוא משום לילה או משום עמוד השחר שם אין נ"מ אף אם ישנם בכ"ש דאדרבה הכ"ש גורם שיפסול וע"ש בתוס' ד"ה כ"ש מהו כו' ושם דף כ"ז ע"ב ד"ה האי רצפה אך שם שאני משום דאסור להקריבם אף דמקדש וכ"כ בזה בח"ג אך גבי קידוש ידים ורגלים בכיור אף דהוי בכ"ש מ"מ נפסל: אך י"ל דכיון דמבואר שם דף י"ט ע"ב דאיתקש קידוש לשירות דהקידוש גופא יש עליו שם עבודה דאסור לעשותו מיושב לכך י"ל דהוא הדין דאסור לקדש במים שלנו אבל באמת מד' רבינו בהל' ביא"מ פ"ה ה"ח נ' דרק אם עבר על הידים כל הלילה אז נפסלות וגבי קדוש בלילה דפסק דצריך לחזור ולקדש ביום כ' רק לעבודת היום ומשמע דלהקטרה בלילה מותר אף למחר והטעם דפסול לעבודת היום י"ל כמו דאמרינן בירוש' פ"ב דיומא דהפסול הוא משום מחוסר זמן דקידש בזמן שאינו ראוי לעבודת יום וזה ג"כ הטעם דגמ' דידן דזבחים דף כ' דראה ר' יוחנן דבריו של ראב"ש רק בתחלת עבודה ולא בסוף עבודה והטעם משום מחו"ז ולא משום לינה. אך כך דהנה רבינו פסק שם בהי"ב דשנוי מראה פוסל בימי כיור וע' סוטה דף ט"ו ע"ב מה מים שלא נשתנו והנה רבינו בהל' בהב"ח ספ"ג כ' דלהכיור היה מוכני שהיו שם תמיד מים ושם לא נפסלו וע"ש בהשגות ולפה"נ כוונת רבינו על הכן וזהו מה דאמר דף כ"ב בזבחים יכול יהא קן מקדש ומסיק שם דאף דנמשח מ"מ אינו מקדש וא"כ ממילא אין מימיו נפסלין: והנה בהל' ביא"מ פ"ה הט"ו כ' שם רבינו דלכך לא נפסלו המים בים של שלמה מפני שיש שם מעין ולכא' הוא תמוה דהרי לא נתקדש כלל ואיך יפסלו שם המים וע' פסחים דף ק"ט ע"ב ובכורות דף נ"ה ע"ב בתוס' דשם ר"ל לענין טבילה וכי עדיף ממה דמבואר בסוכה דף מ"ח דממלאין בחביות של זהב שאינה מקודשת אף שהיתה משל הקדש כמבואר בתוספ' דסוכה ודמעילה וגם למה לא כ' כאן בהי"ד דהך דהל' בהב"ח שהמים שבמוכני דהיינו שבכן שבה לא פסלה לינה והנה מדברי רבינו נ' דפסיק כמ"ד בזבחים שם דאף למתירין אינן נפסלים אלא בעמוד השחר ולא בשקיעת החמה: והנה כ"כ דיש דבר דע"ה פוסל בו בגדר פסול ויש דבר דלינת כל הלילה פוסלת בו וזה בגדר שינוי ובדבר שלא שייך שינוי לא פסיל רק מדרבנן ולכך גבי ידים ורגלים עצמן פסול דע"ה לית בהן כמבואר בגמ' גבי תרומת הדשן ובאמת רבינו בכ"מ ס"ל דתה"ד היה בע"ה בכל יום ולא בקריאת הגבר או דס"ל דהא דמבואר בפסחים דף ב' ע"ב דקריאת הגבר וע"ה הם שני דברים זה רק כמש"כ רש"י בתענית דף י"ב ע"א דהיינו בתרנגול קודם שישלש אבל קה"ג סתמא הוי כע"ה אך מ"מ הא ברגלים הוי תה"ד בלילה ואז צריך לחזור ולקדש לא מחמת פסול רק מחמת מחוסר זמן כמש"כ אבל עכ"פ פסול ע"ה לית ביה כלל ופסול לינה הוי בהו רק מדרבנן ובזה א"ש מה דפסק רבינו שם בה"ד דיציאה גבי ידים בדיעבד לא פסלה ובגמ' דילן מבואר להיפך דהבעיא שם היא רק למ"ד אין לינה פוסלת וע' בירוש' פ"ב דיומא דמבואר שם להיפך ובזבחים דף ק"ד ע"ב. אך באמת טעם רבינו דעמוד השחר לא פסיל כלל בידים וכל הלילה רק מדרבנן וגם יציאה לא פסלה דיעבד אבל גבי מים לראב"ש אף דס"ל דאין לינה מועלת בידים ולענין המים הוי בגמ' דילן בעיא דלא איפשטא אליביה מ"מ כל הלילה גם הוא מודה דפסול כמבואר בירוש' פ"ב דיומא הנ"ל ולדידן גם ע"ה פוסל: והנה נ' דלרבא דס"ל בזבחים דף פ"ז דלינה מועלת בראשו של מזבח דהיינו כל הלילה דהוא גדר שינוי מראה כמש"כ וא"כ ה"ה הכיור ששקעו אותו במקוה כיון דקי"ל דאין זריעה להקדש וגם ההקדש לא פקע כיון דקדיש קדושת כ"ש וא"כ שפיר הוי בהם גדר לינה של כל הלילה אך לזה היה מועיל המוכני דכיון דיש בו מים תמיד וכל שעה נכנס בכיור מים שלא נתקדשו וא"כ לא עבר עליהם כל הלילה ולפסול ע"ה מועיל מה שהוא במקוה ובאמת זה תליא במש"כ בח"א ובח"ג דיש נ"מ בין קדה"ג לקדושת כ"ש דקדה"ג אין לה גדר פדיון כלל וקדושת כ"ש נפדית וחזר וקדיש ע' תוס' דף מ"ו ע"א במנחות ודף מ"ז בהך מחלוקת דאביי ורבא ושם דף ק"א ע"א דמכ"ש לא אשכחן דמפריק ותו"י נדרים דף כ"ח ע"ב דחוזרות וקדושות וא"כ לזה שפיר י"ל דגם קדושה כזאת שייך זריעה דכיון דאינה קדוה"ג ממש רק קדושת כ"ש והקדושה ראשונה אזלא לה כמו בפדיה ולענין קדושה שני הוי כמו טמאים מעיקרא וא"כ לא שייך כאן דחוי רק גדר מעלה דאף בקדושת דמים יש כמש"כ לעיל שייך גם כאן. ובזה י"ל מה שהק' שם התוס' בד"ה מאי דמה מועיל השיקוע כיון דכבר נפסל אך כיון דזה רק דרבנן מאי דאין השקה מועלת להני בזה שפיר מקריאת הגבר לא פסלה וא"ש. והנה כ"כ לעיל ובח"א דגבי תרומה יש ב' גדרים א' התרומה והב' האיסור: והנה ענבים של תרומה שדרכן ועשה אותם יין על היין לא שייך לאמר שם קדושה רק דהוא בא מתרומה וע' חולין דף ק"כ ע"ב וערכין דף י"א גבי הך דהביא ענבים ודרכן ע"ש בתוס' ד"ה מנין אך באמת קמ"ל דלא נימא דשוב אין עליהם שם בכורים רק דין וגם באמת למה נקט ר' יוסי רק ענבים ולא זיתים ודוחק לאמר משום דזה הביא בגמ' נ"מ לענין שיר ובאמת במכלתא פ' משפטים מביא זה סתם ע"ש אך כך דהנה כבר הארכתי בזה בח"ב דהך הביא ר"ל בירוש' וכשי' רבינו דאז חלה עליהם קדושה בגדר תרומה וע' תמורה דף ד' ע"א תוס' ד"ה מלאתך דמבואר שם דבכורים רק ביבש ורש"י מנחות דף פ"ד ע"ב ד"ה מנין דבכורים רק ביבש: אך כך דהנה מבואר בדברי רבינו בהל' בכורים פ"ג ה"ז והי"ד דבעי כלי גבי בכורים ומעכב וכלי לא קבעא רק בפנים ובזה א"ש ג"כ מה דרבינו פ"ד הי"ג פסק דאף אם הפרישן קודם החג יכול להביאן אחר החג והוא להיפך מגמ' דילן וע"ש ספ"ב דפסק שם דאם לקטן להעלותן בידו לא ישלחנו ביד אחר אך שם ר"ל לא דגם בדיעבד לא רק דלכתחלה אסור שלא לבטל מצוות קריאה ולכך רבינו דייק שם בספ"ב לשון מותר. ואף דבירוש' מבואר להיפך בפ"א דבכורים ה"ו וה"ח דמעכב שם ר"ל שכבר הובא לירושלים וחל עליה שם קדושה וגם י"ל דשם קאי לר"ל דאזיל לשיטתיה דס"ל במנחות דף ט' דמנחה שחסרה לאחר שקדשה בכלי נפסלה וה"נ כן. אך אנן לא קי"ל כן רק דכלי לא קבעא וגבי בכורים ההבאה לירוש' קבעה ושם קדיש בכלי וע' מכות דף י"ט דאם מקצת נכנס בפנים קדיש המקצת ואף דהא אגודו בחוץ ובפרט אי נימא דאגד כלי שמיה אגד ע' שבת דף צ"א ע"ב ופסחים דף פ"ה ע"ב ובתוס' שם ד"ה ונגררין: אך י"ל דנ"מ בין של עניים לשל עשירים דכיון דהא מביאין בכלי עץ אין עליהם שם כלי לקדש דאין עושין כ"ש של עץ וע' ירוש' בכורים פ"ג ומגילה פ"ד דבעי דוקא סל ולכך פי' רבינו בפה"מ דאף של עשירים היו רק סלים מחופים בכסף וזהב ולכך של עניים היו הסלים ג"כ לכהנים ע' ב"ק דף צ"ב כע' דמבואר פ"א דמעש"ש ופ"ג דגבי מעש"ש הכלי בטיל לגביה היכא דצריך לכלי ע"ש בירוש' אך זה לא בדבר חשוב והוי כעין אומן כמבואר בירוש' דמעש"ש שם וע' מנחות דף צ"ו ע"ב בהך מחלוקת דר' יוחנן ור"ל גבי ציפוי וקדושין דף מ"ח ע"ב גבי התקדשי לי בכוס וזה ר"ל רבינו בהל' בכורים ה"ג ה"ז לחד גי' דגריס שם כלי שני דר"ל דהיכא דהוי של עניים אז צריך עוד כלי לקדשם. עכ"פ הכלי קובע. והנה בתוס' דבכורים הובא בדברי רבינו הל' בכורים ה"ז פ"ג דהזיתים היו בתוך הכלי והענבים היו חוץ לכלי וא"כ הענבים לא נקבעו וע' זבחים דף פ"ח ע"א גבי בירוצין ומנחות דף ז' ע"א גבי ביסה גדושה ודף י"א ודף פ"ח ע"א גבי מלאין ע"ש וא"כ לפ"ז הענבים אף לאחר ההבאה אין עליהם שם בכורים כיון דהם חוץ לכלי ולכך הוי כמו לכתחילה וא"ש קו' התוס' בערכין שם. עכ"פ גבי תרומה אם דרך הענבים יש על היין רק גדר שבא מתרומה ולא תרומה עצמה ולכך הוי כפנים חדשות ואין עליהם שם דחוי וע' תוס' חולין דף קי"ז ע"ב דאף אי מפקיד פקידי אין עליהם שם יין עדיין. עכ"פ דבר הבא מן הדבר לא הוי עליו שם הדבר בעצמו רק איסור וזהו החילוק דר"ל ג"כ הגמ' בנדרים דף נ"ח ע"ב שניא שביעית הואיל ואיסורא ע"י קרקע כו' ר"ל דהיכא דהדבר כבר נאסר ודאי הגדולין שלו ג"כ נאסרין מטעם שבא מן האיסור אבל בפירות שביעית דהוי רק דין דפירות שביעית כך. והני דלא גדלי בשביעית אין עליהם זה הדין ולא מקרי פירות שביעית: והנה זה ודאי דאם היה דבר של שביעית אחר הביעור אי נימא כשי' הראשונים ז"ל דאסורים לכל ודאי דגם הגדולין שלהם אסורים וע' בירוש' כלאים פ"ו גבי אם זרע כלאים בבית הקש מותר כו', ולהיפך הקש אסור והדגן מותר והק' שם הא גדל מן האיסור כו' ובירוש' סוטה פ"ח ה"ה מבואר שם דבפירות עבירה לא בטלה ילדה בזקנה ובאילן זקן מין במינו בטלה ובאילן סרק מין במינו גם לראב"י חוזר ומיירי דהך אילן סרק נטיעה חדשה דאל"כ הא ר' יוחנן ס"ל בפ"א דערלה דחשבינן משעת נטיעת הסרק וא"כ אז אפי' לרבנן דלא ממעטי מרקיב מ"מ הא מבואר בפ"א דערלה דכל שאין לו ג' שני ערלה אין לו רבעי וע' תוס' מנחות דף ס"ט ע"ב דחשבינן משעת נטיעת הראשונה אף היכא דהרקיבה בתוך שני ערלה של הראשונה. עכ"פ כפהמ"ב בגמ' דילן דלכך מהני מחשבה באילן שנטעו לסייג שיהא למאכל משום דמעיקרא לפירי קאי ואם חישב על פירות שכבר גדלו קצת שיהי' שוב למאכל אז י"ל דהוי כמו הך דשם בערלה פ"א מ"ה גבי בריכה דאם הוסיף מאתים אסור ומדברי רבינו מוכח שם ובפה"מ דלא חשבינן משעה שהבריך רק משעה שנעקר מאילן הזקן משום דס"ל דהברכה לא ינקא כלל ממנה רק מהזקן ותיכף כשנעקר הוי כמו נטיעה חדשה וא"כ נמצא דע"י דממעטינן מבריך מערלה תצא לנו מזה חומרא דאם אח"כ נפסק מאילן הזקן הוי כמו שנטעו עכשיו וחשבינן מהשתא ולא מזמן ההברכה: וכה"ג מבואר בירוש' פסחים פ"ז ה"ז גבי טומאת התהום דצבור דכיון דגם ביחיד אין עליו שם טומאה לגבי הבאת קרבן שוב לא הוי נדחה בצבור ומקרי טמאים גם בצבור לענין אכילת בשר שאין עליו גדר פסח הבא בטומאה והוי כנטמא לאחר זריקה וכן אמר שם גבי נזיר כה"ג וע' תוס' ברכות דף מ"א ע"א דרק אם טעה וברך בפה"א על בפה"ע אז יצא דהוי דיעבד אבל אם אכל פירות האדמה ובירך עליהם לא פטר של העץ דכיון דעליהם צריך לברך הוי כמו לכתחלה אך בירוש' שם מבואר להיפך וכ"כ בזה לעיל ובח"א והך דיבמות דף נ"ט גבי בגרה תחתיו דאף אם נימא דגם קדושין אם קידש בוגרת אין מוציאין דקדושין כמו נשואין זה רק היכא דקידשה באיסור והוי דיעבד משא"כ היכא דקידשה בהיתר אז לא הוי דיעבד וע"ש דף צ"ב ע"א גבי קלא דבתר נשואין ובתוס' שם וכ"כ בזה במק"א: אך מ"מ י"ל דלא עדיף משעלו מאליו ויהי' נ"מ במבריך בר"ה דעלו מאליו שם פטור מערלה וע' במאירי בסוטה שם דפי' דאם נטע אילן לסייג ואחר שעברו ג' שנים הרכיבו בו ילדה לא בטלה דרק בזקנה דהוי בה דין ערלה ונהגה בטלה דהוי כמו שבה ג"כ נהג משא"כ בהני דלא נהגו כלל דלא וזהו כוונת הירוש' פ"א דערלה שם נטע ג' שנים לסייג ומכאן ואילך למאכל והוסיף תוספתא מהו ור"ל דרק היכא דכבר נהגה בו ערלה אז התוספת פטור דהוא גדיל מזקנה משא"כ היכא דהג' שנים הוי לסייג דהתוספת חייב: והנה בנדה דף נ' ע"ב גבי הך דמחשבת חיים לא הוי מחשבה פליגי שם רש"י ותוס' אי משום דלא מהני מחשבת אוכלין לקבלת טומאה רק בשעה שיש עליו גדר טומאה. כן ס"ל לרש"י ור"ל דכ"ז שהיא חיה החיות שלה מטהרה כמו בן פקועה ע' חולין דף ע"ה גבי דגים ותוס' שם דף פ"א ע"ב ודף קכ"ח ע"א גבי יד וכ"מ ובהך מחלוקת דשם דף ט' גבי בהמה בחייה אי שייך בה חזקת טומאה וע' רש"י מנחות דף ק"א ע"ב ד"ה ועוד וזה תליא בהך דזבחים דף ק"ה אי מטמא טומ"א ובאמת זה תליא בטומאת נבילה אי הטומאה שלה משום שאינה חיה או משום שהיא מתה וע' חולין דף קכ"א ע"ב גבי יצאה מכלל חיה ולכלל מתה לא באה. הרי חזינן דמיתה היא גדר פעולה ולא העדר וזהו ג"כ המחלוקת דב"ש וב"ה בחולין דף ע"ה שם גבי דגים אי מטמאין טומ"א תיכף משיצודו דב"ש ס"ל דכיון דיצאו מכלל חייב שוב הוי מת ובזה הגדר ג"כ פליגי בעדיות פ"ב מי"ב דב"ש ס"ל דאדם הוא צמות וב"ה ס"ל דהוא מורכוב וחלול ר"ל דלב"ש לא שייך בו גדר התחלה וחילוק ולכך אין בו ממוצע וב"ה ס"ל דיש בו התחלה וא"כ יש בו ממוצע וכ"כ בזה בח"א בהל' מא"ס דבזה פליגי הך דנזיר דף מ"ג ע"א ובירוש' שם פ"ג גבי גוסס אי מיתה יש לה התחלה וסוף או בב"א וע' יבמות דף ע"ט ע"ב א"א שלא נעשה סריס שעשה אחת כו' ר"ל דבזה האבר התחילה בו המיתה ואידך ס"ל דרק חלישותא היא דאתחלה ולא בטול הפעולה. וחולין דף ל"ז גבי מסוכנת ובהך מחלוקת דב"ש וב"ה נדרים דף ס"ח ע"ב אי הפרת הבעל מיגז גייז או מיקלש קליש ע"ש וזבחים דף ק"י ע"א. וגם הרי חזינן דבן פקועה מן הטריפה אף דצריכה שחיטה להתירא באכילה מ"מ אי מתה אינה מטמאה ולא אמרינן דיהי' בגדר שהייה ע' תוס' חולין דף ע"ה ע"ב ושם דף ס"ט אי מצטרף סימן ראשון לסימן שני וע"כ צ"ל דלא משום השחיטה שלהם רק דלע"ז לא חיתה מעולם וא"כ לא מתה וזה נעשה ע"י שחיטת האם: ויהי' ג"כ נ"מ לר"ש דס"ל דקלוט בן פקועה מותר ואין עליו דין טמאה איך הדין אם היתה אמו טריפה ושחטה והוא קלוט אי מהני השחיטה עכ"פ שלא יהא עליו שם בהמה טמאה כיון דאם מתה אין בה דין נבילה ובבהמה טמאה לא שייך זה. וע' זבחים דף ע' ע"ב מד"א שם ר' יעקב בר אבא לרבא וע' תוס' חולין דף פ"ה ע"ב גבי שוחט את הטריפה ומצא בה בן ח' אי יש בו איסור טריפה או איסור נפל וכן נ"מ בחותך בשר מקלוט לר"ש במעי אמו אי יש עליו שם טמא ע' רש"י חולין דף קכ"ז ע"א גבי אבר דמשום די"ל תקנה בשחיטה וה"נ לא חל עליו שם בהמה טמאה עדיין כיון דיכול לשחוט את האם ויותר העובר. וכ"כ בזה בח"ג ס' הל' כלאים ובח"א בהל' מא"ס וע' ב"ב דף קל"ז ע"א בהך מחלוקת דאביי ורבא גבי מתנת שכ"מ אי עם גמר מיתה או לאחר גמר מיתה ר"ל ג"כ אם הפעולה פועלת מה שאינו חי או מה שכבר מת וכ"כ בזה בח"א לענין מש"כ התוס' ערכין דף ב' ע"א גבי נפל אי חייב ההורגו והוא לכא' תמוה דהא זה מבואר להדיא בסנהדרין דף פ"ד ע"ב דפטור אך ר"ל כך דע' נזיר דף י"ג ע"א לשי' התוס' שם גבי הפילה אשתו וחזרה וילדה דר"ל דהיו תאומים ואחד מהם חי ל' יום ואחד מת תוך ל' ואף דחזינן דהיה עיבור טוב מ"מ י"ל דיש מין ולד דהזמן משלימתו וכ"ז שלא שהה הזמן אין עליו שם בן קיימא: השמטה במ"ש בביאור דברי התוס' רפ"א דערכין גבי נפל: וכן יהיה עוד נ"מ אם עשאו טרפה תוך ל' ומת לאחר ל' אם חייב מיתה אם נימא דבשעה שטרפו עדיין לא נגמר והגמר הוא רק מכאן ולהבא ועי' בחולין דף כ"ו ע"א וירוש' פ"א דמו"ק ה"א גבי אם הטביל מחטין וצנוריות במי תמציות ואח"כ ראינו שלא נפסק אם הוה טבילה וכ"כ בזה במ"א אך זה תליא במה דאמרינן דבטרפה לבד כ"ז שלא מת אין הורגין את הרוצח עי' תוס' סנהדרין דף ע"ח ע"א ובגיטין דף מ"ג ע"א גבי כופר וב"ק דף מ"ב ע"ב אם זה משום דכ"ז שלא מת א"א לחייבו או משום דיש לו זכות וכמו יצא מב"ד זכאי עי' סנהדרין דף ע"ז ע"ב וכ"כ בזה בח"ב בהל' ערכין דבזה פליגי רבינו בהל' רוצח ותוס' חולין דף מ"ב ע"ב ועי' תוס' יבמות דף ל"ה ע"ב גבי איגלאי מלתא למפרע וכ"מ בזה: ע”כ השמטה. ובזה א"ש הך דר"ה דף ז' דלא חשבינן שנה גם בבע"מ רק מזמן שראוי לאכילה ולא אמרינן אגלאי מילתא למפרע ע' חולין דף כ"ו ע"א גבי תמד דגם אם סופו להחמיץ שפיר ניקח בכסף מעשר וע' בכורות דף ל"ט ע"א ובדברי רבינו בהל' איסו"מ ספ"ב דאף אם נימא דהוה מום למפרע מ"מ לא מהני הבירור דנימא שאם נהנה מהפדיון קודם הבירור שימעול והטעם דלענין דבר שכבר נעשה ואינו לא שייך לאמר אגלאי מילתא למפרע ולכך גם אם הרגו אף דנתברר מהולד השני שהיה בר קיימא מ"מ לא שייך לאמר עליו דאגלאי דמילתא דגם הוא היה בר קיימא כיון דכעת אינו אך זה רק בדבר הצריך זמן אבל בל"ז לא ובזה א"ש מש"כ רש"י במנחות דף ה' ע"ב אין מביאין מנחות דהיינו מנחת נסכים ולמה כי רק מנחת נסכים: אך כך דע"ש בע"א דס"ד לאמר דגם בזה שייך לאמר אין מחוסר זמן לבו ביום אך כ"כ במק"א מהך דזבחים דף י"ב דזה לא שייך רק היכא דעבר על הדבר ההיתר משא"כ אם עי"ז יהיה נעשה הדבר קודם ההיתר א"כ נמצא דלא הותר הדבר כלל ואיך שייך לאמר ע"ז אין מחוסר זמן ולכך להקריב בליל ז' פסול משום מחו"ז ג"כ כמבואר שם דשוב לא יהי' עליו יום ח' משא"כ להקדיש מותר מחמת דלילה אין מחו"ז. וא"כ לפי זה כך דגבי בכורים לאחר ההנחה שוב בטל ממנו שם קדשי מקדש ואין עליו שם רק כמו תרומה וכן גבי מנחת נסכים דכוליה קריב וא"כ לא עבר עליו כלל הזמן של ההיתר שיהי' מותר ולכך פסול משא"כ היכא דאיכא שירים לאכילה אז שפיר י"ל דלא הוי מחו"ז וכע' מש"כ רש"י חולין דף ע' ע"א גבי משליך לכלבים היכא דהדבר אינו לא שייך לאמר עליו גדר למפרע וכ"כ בזה בח"ב לישב מש"כ התוס' שם דף ס"ט ע"ב מהא דמהני להקדיש אם יצא מיעוט משום דאיכא פעולת ההקדש דמפקיע' מבכורה והוא משום דההקדש נעשה כמו שאינו וא"כ לא שייך לאמר אגלאי מילתא למפרע: ויהיה נ"מ לפ"ז דאם הקדיש רק אבר אחד דבר שאין הנשמה תלויה בו למ"ד בחולין דף ס"ט וכ"מ דלא פשטא קדושה בכולה. לא פטר מן הבכורה דשם שייך לאמר כמו שהק' בבכורות דף ג' שקול אזנך וזיל ולא מקרי עריבא ביה פטורא כיון שהטעם שהוא כמו שאינו וכמבואר בירוש' רפ"א דפאה הקדש כשרוף הוא וכע' דאמרינן בירוש' פ"א דערלה הדין שורש הקדש פוטר וה"נ כן ע"ש בה"א ובה"ד דאם הקדיש ונטע ואח"כ פדה חייב בערלה: ומשה"ק התוס' שם ממה דמותר להטיל מום בבכור משיצא מעוטו שם ג"כ גבי בכור בע"מ יש עליו שם בפ"ע לא מחמת שהוא תם ונעשה בע"מ רק הוא דבר בפ"ע וע' בכורות דף כ"ח ע"א וזבחים דף ל"ז דיש לזה קרא מיוחד ולכך קי"ל דאף דבכורתם צריך ליתנו רק לכהן שבאותו משמר כמבואר בירוש' ספ"ד דחלה ותוספ' סוכה ודברי רבינו בפ"א מהל' בכורים ולא כשי' רש"י זבחים דף ק"ג וכ"כ בזה במק"א מ"מ בע"מ נותנו לכל כהן שירצה ובזה א"ש מה דרבינו בהל' פסוה"מ פי"ח ה"ה פסק דקדשים שהוטל בהם מום לוקה עליהם מה"ת ולא ס"ל כשי' התוס' בכורות דף ל"ד דהוי אסמכתא בעלמא וגבי בכור פסק רבינו דרק בגדר קנס אסור כמבואר בהל' בכורות פ"ב. רק משום דכעת הוא דבר אחר ולא מקרי כלל בשם תועבה וכמו פנים חדשות באו לכאן וא"כ לכך לא שייך בזה לאמר אגלאי מילתא למפרע. דלא חל עליו כלל שם בכור תם ולכך מבואר בבכורות דף ל"ג ע"ב דבכור שנולד בע"מ מותר להטיל בו מום לכ"ע אף דחלה עליו קדוה"ג וע' ע"ז דף י"ג ע"ב וכ"כ בזה במק"א. אך י"ל דנ"מ גבי ולד ביום ל' דאז י"ל שפיר בו אגלאי מילתא למפרע ע' תוס' בכורות דף מ"ט ד"ה מת מה דמחלקי שם בשם בה"ג והוא משום דיום ל' כלול משניהם וכ"כ בזה במק"א בהך דדף ע"ט בקדושין גבי בגרת ונדה דף מ"ט גבי תוך הפרק ויבמות דף פ' וכ"מ בזה: אך התוס' שם בנדה פי' משום דחשב עליה לאוכלה לאחר שחיטה ולכך אין בה מחשבת טומאה. משמע דאם חישב לאוכלה כולה מחייב כע' הך דחולין דף ק"ב ע"ב שוב י"ל דבשר מן החי שלה לא בעי מחשבה אף דעדיין בשעת מחשבה לא היתה בר טומאה וע' בדברי רבינו בהל' טומ"א פ"ג דפסק שם דחלב נבילה א"צ מחשבה בכ"מ אף בכפרים דלא כשי' רש"י ותוס' בבכורות דף י' וכ"מ ובאמת מדברי רבינו בהל' אה"ט פ"א ה"ה נ' דגם הכשר שרץ לא בעי בחלב רק הכשר מים וע"כ טעם רבינו משום דאיסורו חישובו כמבואר בבכורות דף י' ע"א ואף דהאיסור חל עליו מחיים מ"מ מהני לכשימות דמטמא טומ"א וגבי נבילה לחוד לא אמרינן איסורו חישובו משום דשאני הכא דכיון דחזינן דהתורה אמרה דיבוא איסור נבילה ויחול על איסור חלב הרי התורה פרטה להחשיב נבילה שיהא בכלל נבילה לענין איסור ממילא נחשב ג"כ לענין שיהא עליו שם אוכל לטמא טומ"א וע' תוס' חולין דף ל"ז ע"ב ופסחים דף מ"ו ע"א גבי חמץ לענין טומאה. עכ"פ לשי' התוס' שפיר חל אף בזמן שאינו ראוי שיהא עליו עדיין שם הדבר אך רבינו ז"ל לא ס"ל כן רק דבעי מחשבה בזמן שיהא ראוי לעשות הדבר ואף דגבי פול המצרי פסק רבינו בהל' מעש"ש פ"א ה"י דמהני מחשבה אם זרע לזרע שיהא ירק ולהיפך אם זרעו לירק שיהא לזרע צריך דוקא מעשה וצ"ל כך דהיכא דדי שיבטל מחשבתו סתם מהני אף בזמן שאינו ראוי ומועלת המחשבה וכמו בהך דסוטה דף מ"ג ע"ב הנ"ל: וכן גבי פול המצרי שחישב עליו לירק. משא"כ אם זרען בשדה או בגנה ושם סתמא לא הוי לאדם דרק בחצר סתמא לאדם כמש"כ רבינו לק' לא מטעם הפקר ואף דבירוש' פ"א דדמאי ופ"ט דשביעית משמע דלכך בגינה אם עלו מאליהן פטורין דהוא מחמת הפקר אך מלשון רבינו לא משמע כן ולכך שוב לא מהני מחשבת חיבור וע' בירוש' פ"א דסוכה ה"ו דמבעי ליה שם דאף דקי"ל בחולין דף קכ"ח ע"א דאין הכשר קודם מחשבה אבל אם חישב מתחילה בשעה שקצר לסכך שלאחר הסוכות יחזירם לגורן אי מהני הכשר קודם זה וה"נ גבי סיאה אי בשעת זריעה שזרעם לבהמה חישב עליהם שלאחר לקיטה יהיה לאדם אי הוי מחשבת חיוב מתחלה ויתחייב לעשר וע' ירוש' פ"א דערלה חישב עליו שנה ראשונה לסייג מכאן ואילך למאכל כיון שעירב בו מחשבת חיוב חייב ור"ל דבשנה ראשונה חישב כך ולא אח"כ אז אף שנה ראשונה חייב בערלה וזה ר"ל הך עירב פה: וכה"ג ר"ל ג"כ בהך דנדרים דף ע' ע"א גבי מופר ליכי למחר ע"ש בתו"י דר"ל מהיום ונ"מ שם אי נימא דהוי כמו שהיום קיים או רק שתהא שתיקה ונ"מ לשי' התוס' כתובות דף ע"א ע"ב וברא"ש נדרים דף ע"ב ע"ב בשם הירוש' דהיכא דהיום הוא קיים או דא"י להפר מחמת סיבה לא נחשב היום ואם נשאל לחכם יכול להפר ע"ש אבל אי נימא דהוי רק כשתיקה לא מהני דהיום הא ישנו לפנינו וזה ר"ל שם בגמ' כמאן דאיתא ובמק"א אבאר זה: