צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה 10 פרקים

ספרייה / הלכה / משנה תורה / מפרשים / צפנת פענח / ספר מדע / צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה / צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה ו׳:ב׳

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה ו׳:ב׳

מהדורה: צפנת פענח, וורשא תרס"ג-תרס"ח

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה ו׳:א׳ » « צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה ו׳:ג׳

מקור: משנה תורה, הלכות יסודי התורה ו׳:ב׳

1 רש"י על עירובין פתח ↗

דיו לעולם שישתמש בשם ב' אותיות - בין לשבח לפניו בין לברך איש את חבירו דכתיב כל הנשמה תהלל יה כלומר זה השם שכל הנשמה כולה ראוי להשתמש בו מכלל דשם בן ארבע אותיות ושם המפורש לא לכל הנשמה ניתן אלא לכהנים בלבד: דכתיב דברים י׳:ח׳ ולברך בשמו וכתי' במדבר ו׳:כ״ז ושמו את שמי המיוחד לי:

2 יבמות פתח ↗

מִצְוַת חֲלִיצָה בִּשְׁלֹשָׁה דַּיָּינִין, וַאֲפִילּוּ שְׁלָשְׁתָּן הֶדְיוֹטוֹת. חָלְצָה בְּמִנְעָל — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה, בְּאַנְפִּילְיָא — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. בְּסַנְדָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָקֵב — כָּשֵׁר, וְשֶׁאֵין לוֹ עָקֵב — פְּסוּל. מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַטָּה — חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה. מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַעְלָה — חֲלִיצָה פְּסוּלָה. חָלְצָה בְּסַנְדָּל שֶׁאֵין שֶׁלּוֹ, אוֹ בְּסַנְדָּל שֶׁל עֵץ, אוֹ בְּשֶׁל שְׂמֹאל בְּיָמִין — חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה. חָלְצָה בְּגָדוֹל שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲלוֹךְ בּוֹ, אוֹ בְּקָטָן שֶׁהוּא חוֹפֶה אֶת רוֹב רַגְלוֹ — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. גְּמָ׳ וּמֵאַחַר דַּאֲפִילּוּ שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת, דַּיָּינִין לְמָה לִי? הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּבָעֵינַן בִּשְׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹדְעִים לְהַקְרוֹת כְּעֵין דַּיָּינִים. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: מִצְוַת חֲלִיצָה בִּשְׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹדְעִין לְהַקְרוֹת כְּעֵין דַּיָּינִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּחֲמִשָּׁה. מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא, דְּתַנְיָא: ״זְקֵנִים״ — שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד — הֲרֵי כָּאן שְׁלֹשָׁה. וְרַבִּי יְהוּדָה: ״זִקְנֵי״ — שְׁנַיִם, ״זְקֵנִים״ — שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד — הֲרֵי כָּאן חֲמִשָּׁה. וְתַנָּא קַמָּא, הַאי ״זִקְנֵי״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי אֲפִילּוּ שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת. וְרַבִּי יְהוּדָה, הֶדְיוֹטוֹת מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״לְּעֵינֵי״, דְּאָמַר מָר: ״לְעֵינֵי״ — פְּרָט לְסוֹמִים, וּמִדְּאִיצְטְרִיךְ ״לְעֵינֵי״ לְמַעוֹטֵי סוֹמִים, שְׁמַע מִינַּהּ דַּאֲפִילּוּ הֶדְיוֹטוֹת. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ סַנְהֶדְרִין בָּעֵינַן, לְמָה לִי לְמַעוֹטֵי סוֹמִין? מִדְּתָנֵי רַב יוֹסֵף נָפְקָא, דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: כְּשֵׁם שֶׁבֵּית דִּין מְנוּקִּים בְּצֶדֶק, כָּךְ בֵּית דִּין מְנוּקִּים מִכׇּל מוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ״. וְאִידַּךְ: הַהוּא ״לְעֵינֵי״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הַהוּא לְכִדְרָבָא הוּא דַּאֲתָא. דְּאָמַר רָבָא: צְרִיכִי דַּיָּינֵי לְמִיחְזֵי רוּקָּא דְּקָא נָפֵיק מִפּוּמָּא דִיבָמָה, דִּכְתִיב: ״לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים ... וְיָרְקָה״. וְאִידַּךְ נָמֵי, מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרָבָא! אִין הָכִי נָמֵי, וְאֶלָּא הֶדְיוֹטוֹת מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא מִ״בְּיִשְׂרָאֵל״ — יִשְׂרָאֵל כֹּל דְּהוּ. וְאִידַּךְ, הַאי ״יִשְׂרָאֵל״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: ״בְּיִשְׂרָאֵל״ — בְּבֵית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְלֹא בְּבֵית דִּין שֶׁל גֵּרִים. וְאִידַּךְ? ״בְּיִשְׂרָאֵל״ אַחֲרִינָא כְּתִיב. וְאִידַּךְ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: פַּעַם אַחַת הָיִינוּ יוֹשְׁבִין לִפְנֵי רַבִּי טַרְפוֹן, וּבָאָה יְבָמָה לַחְלוֹץ, וְאָמַר לָנוּ, עֲנוּ כּוּלְּכֶם: ״חֲלוּץ הַנָּעַל״. וְאִידַּךְ? מִ״וְּנִקְרָא״ נָפְקָא. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וְקָרְאוּ״ — שְׁנַיִם, ״וְדִבְּרוּ״ שְׁנַיִם! הָכִי נָמֵי, לְרַבִּי יְהוּדָה הֲרֵי כָּאן תִּשְׁעָה, לְרַבָּנַן הֲרֵי כָּאן שִׁבְעָה! הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וְקָרְאוּ לוֹ״ — וְלֹא שְׁלוּחָם, ״וְדִבְּרוּ אֵלָיו״ — מְלַמֵּד שֶׁמַּשִּׂיאִין לוֹ עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ. שֶׁאִם הָיָה הוּא יֶלֶד וְהִיא זְקֵנָה, הוּא זָקֵן וְהִיא יַלְדָּה, אוֹמְרִים לוֹ: מָה לְךָ אֵצֶל יַלְדָּה, מָה לְךָ אֵצֶל זְקֵנָה? כְּלָךְ אֵצֶל שֶׁכְּמוֹתְךָ, וְאַל תַּכְנִיס קְטָטָה לְתוֹךְ בֵּיתְךָ. אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה, חֲלִיצָה בִּשְׁלֹשָׁה, הוֹאִיל וּסְתַם לַן תְּנָא כְּווֹתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: אִי הָכִי, מֵיאוּן נָמֵי, דִּתְנַן: הַמֵּיאוּן וְהַחֲלִיצָה בִּשְׁלֹשָׁה. וְכִי תֵּימָא: הָכִי נָמֵי, וְהָתַנְיָא: מֵיאוּן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בֵּית דִּין מוּמְחִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בְּבֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין. אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁצָּרִיךְ שְׁלֹשָׁה. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי מַכְשִׁירִין בִּשְׁנַיִם. וְאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג. הָתָם חַד סְתָמָא, וְהָכָא תְּרֵי סְתָמֵי. הָתָם נָמֵי תְּרֵי סְתָמֵי נִינְהוּ, דִּתְנַן: מֵיאֲנָה אוֹ שֶׁחָלְצָה בְּפָנָיו — יִשָּׂאֶנָּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּבֵית דִּין. אֶלָּא, הָתָם תְּרֵי סְתָמֵי הָכָא תְּלָתָא סְתָמֵי. מִכְּדֵי הָא סְתָמָא וְהָא סְתָמָא, מָה לִי חַד סְתָם, מָה לִי תְּרֵי סְתָם, מָה לִי תְּלָתָא? אֶלָּא, אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הוֹאִיל וּסְתָם בִּמְקוֹם מַחְלוֹקֶת, דִּתְנַן: סְמִיכַת זְקֵנִים וְעֶגְלָה עֲרוּפָה בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּחֲמִשָּׁה. הַחֲלִיצָה וְהַמֵּיאוּנִין בִּשְׁלֹשָׁה, וְלָא קָפָלֵיג רַבִּי יְהוּדָה — שְׁמַע מִינַּהּ הֲדַר בֵּיהּ רַבִּי יְהוּדָה. שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רָבָא: צְרִיכִי דַּיָּינֵי לְמִיקְבַּע דּוּכְתָּא, דִּכְתִיב: ״וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים״. רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ עָבְדִי עוֹבָדָא בְּחַמְשָׁה. כְּמַאן — כְּרַבִּי יְהוּדָה, וְהָא הֲדַר בֵּיהּ! לְפִרְסוֹמֵי מִילְּתָא. רַב אָשֵׁי אִיקְּלַע לְבֵי רַב כָּהֲנָא, אֲמַר לֵיהּ: סְלֵיק מָר לְגַבַּן לְמַלּוֹיֵי בֵּי חַמְשָׁה. אָמַר רַב כָּהֲנָא: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, וַאֲמַר לִי: תָּא סַק לְזִירְזָא דִּקְנֵי, לְאִיצְטְרוֹפֵי בֵּי חַמְשָׁה. אָמְרוּ לוֹ: לְמָה לִי חַמְשָׁה? אֲמַר לְהוּ: כִּי הֵיכִי דְּלִיפַּרְסַם מִילְּתָא. רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה הֲוָה קָאֵי קַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, אֲמַר לֵיהּ: סַק תָּא לְזִירְזָא דִּקְנֵי לְאִצְטְרוֹפֵי בֵּי חַמְשָׁה, לְפַרְסוֹמֵי מִילְּתָא. אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵינָא: ״בְּיִשְׂרָאֵל״ — בְּבֵית דִּין יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּבֵית דִּין שֶׁל גֵּרִים, וַאֲנָא גֵּר אֲנָא. אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּגוֹן רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, מַפֵּיקְנָא מָמוֹנָא אַפּוּמֵּיהּ. מַפֵּיקְנָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ? וְהָא ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים״ אָמַר רַחֲמָנָא! אֶלָּא: מַרַעְנָא שְׁטָרָא אַפּוּמֵּיהּ. אָמַר רָבָא: גֵּר דָּן אֶת חֲבֵירוֹ דְּבַר תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״. ״עָלֶיךָ״ הוּא דְּבָעֵינַן ״מִקֶּרֶב אַחֶיךָ״, אֲבָל גֵּר דָּן אֶת חֲבֵירוֹ גֵּר. וְאִם הָיְתָה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל — דָּן אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל. וּלְעִנְיַן חֲלִיצָה עַד שֶׁיְּהֵא אָבִיו וְאִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל״. אָמַר רַבָּה אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַב: אִם יָבֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר: ״חוֹלְצִין בְּמִנְעָל״ — שׁוֹמְעִין לוֹ. ״אֵין חוֹלְצִין בְּסַנְדָּל״ — אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁכְּבָר נָהֲגוּ הָעָם בְּסַנְדָּל. וְרַב יוֹסֵף אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַב: אִם יָבֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר: ״אֵין חוֹלְצִין בְּמִנְעָל״ — שׁוֹמְעִין לוֹ. ״אֵין חוֹלְצִין בְּסַנְדָּל״ — אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁכְּבָר נָהֲגוּ הָעָם בְּסַנְדָּל. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מִנְעָל לְכַתְּחִלָּה. וּלְמַאן דְּאָמַר אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה, וְהָתְנַן: חָלְצָה בְּמִנְעָל — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. דִּיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא! הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה. וְאַיְּידֵי דְבָעֵי לְמִיתְנֵי סֵיפָא בְּאַנְפִּילְיָא חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד, תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא דִּיעֲבַד. וּמִנְעָל לְכַתְּחִלָּה תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לִנְצִיבִין, מָצָאתִי זָקֵן אֶחָד. אָמַרְתִּי לוֹ: כְּלוּם אַתָּה בָּקִי בְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא? אָמַר לִי: הֵן, וְעַל שׁוּלְחָנִי הוּא תָּדִיר. כְּלוּם רָאִיתָ שֶׁחָלַץ בִּיבָמָה? אָמַר לִי: רָאִיתִי שֶׁחָלַץ הַרְבֵּה פְּעָמִים. בְּמִנְעָל אוֹ בְּסַנְדָּל? אָמַר לִי: וְכִי חוֹלְצִין בְּמִנְעָל?! וְהַתּוֹרָה אָמְרָה ״נַעֲלוֹ״, וְלֹא מִנְעָלוֹ, אָמַרְתִּי לוֹ: אִם כֵּן, מָה רָאָה רַבִּי מֵאִיר לוֹמַר חָלְצָה בְּמִנְעָל חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁירָה?! רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: חוֹלְצִין בְּמִנְעָל לְכַתְּחִלָּה. וּמַאן דְּאָמַר לְכַתְּחִלָּה לָא, מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּהָוְיָא פַּנְתָּא מֵעַל וְאַרְקְתָא מֵעַל דְּמֵעַל, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה ״מֵעַל״, וְלֹא מֵעַל דְּמֵעַל — אִי הָכִי, אֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא! גְּזֵירָה מִשּׁוּם מִנְעָל מְרוּפָּט. אִי נָמֵי מִשּׁוּם חֲצִי מִנְעָל. אָמַר רַב: אִי לָאו דַּחֲמֵיתֵיהּ לְחַבִּיבִי דַּחֲלַץ בְּסַנְדָּל דְּאִית לֵהּ שִׁינְצִין, אֲנָא לָא הֲוַאי חָלֵיצְנָא אֶלָּא בְּסַנְדָּלָא דְטַיָּיעָא דְּמִיהַדַּק טְפֵי. וְהַאי דִּידַן, אַף עַל גַּב דְּאִית בֵּיהּ חוּמַרְתָּא, קָטְרִינַן בֵּיהּ מִיתְנָא, כִּי הֵיכִי דְּתֶהְוֵי חֲלִיצָתָהּ מְעַלַּיְיתָא. סִימַן: הַתָּרַת יְבָמָה סַנְדָּל. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַתָּרַת יְבָמָה לַשּׁוּק — בִּשְׁמִיטַת רוֹב הֶעָקֵב. מֵיתִיבִי: הוּתְּרוּ רְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל, אוֹ שֶׁשָּׁמַט רוֹב הָרֶגֶל — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. טַעְמָא דְּשָׁמַט הוּא, הָא שָׁמְטָה הִיא — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. רוֹב הָרֶגֶל אִין, רוֹב הֶעָקֵב לָא! לֹא: הַיְינוּ רוֹב הָרֶגֶל, הַיְינוּ רוֹב הֶעָקֵב. וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ רוֹב הָרֶגֶל — דְּכוּלָּא חֵיילָא דְכַרְעָא עֲלֵיהּ דְּחִיס. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יַנַּאי: דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי בֵּין שֶׁהִתִּיר הוּא וְשָׁמְטָה הִיא, בֵּין שֶׁהִתִּירָה הִיא וְשָׁמַט הוּא — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, עַד שֶׁתַּתִּיר הִיא וְתַשְׁמִיט הִיא. בָּעֵי רַבִּי יַנַּאי: קְרָעַתְהוּ, מַהוּ? שְׂרָפַתְהוּ, מַהוּ? גַּלּוֹיֵי כַּרְעָא בָּעֵינַן, וְהָאִיכָּא? אוֹ דִלְמָא חֲלִיצָה בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא? תֵּיקוּ. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי נְחֶמְיָה מֵרַבָּה: שְׁנֵי מִנְעָלִים זֶה עַל גַּב זֶה, מַהוּ? הֵיכִי דָמֵי: אִילֵּימָא דִּשְׁלַפְתֵּיהּ לְעִילַּאי וְקָאֵי תַּתַּאי — ״מֵעַל״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא מֵעַל דְּמֵעַל. לָא צְרִיכָא: דִּקְרַעְתֵּיהּ לְעִילַּאי וּשְׁלַפְתֵּיהּ לְתַתַּאי, וְקָאֵי עִילַּאי, מַאי? חֲלִיצָה בָּעֵינַן, וְהָא אִיכָּא? אוֹ דִלְמָא גַּלּוֹיֵי כַּרְעָא בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא? וּמִי אִיכָּא כִּי הַאי גַוְונָא? אִין, דְּחַזְיוּהּ רַבָּנַן לְרַב יְהוּדָה דִּנְפַק בְּחַמְשָׁא זוּזֵי מוֹקֵי לְשׁוּקָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: יְבָמָה שֶׁהִגְדִּילָה בֵּין הָאַחִין — מוּתֶּרֶת לִינָּשֵׂא לְאֶחָד מִן הָאַחִין, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא חָלְצָה סַנְדָּל לְאֶחָד מֵהֶן. טַעְמָא, דְּלָא חָזֵינַן, הָא חָזֵינַן — חָיְישִׁינַן. וְהָא תַּנְיָא: בֵּין שֶׁנִּתְכַּוֵּון הוּא וְלֹא נִתְכַּוְּונָה הִיא, בֵּין שֶׁנִּתְכַּוְּונָה הִיא וְלֹא נִתְכַּוֵּון הוּא — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, עַד שֶׁיִּתְכַּוְּונוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד! הָכִי קָאָמַר: אַף עַל גַּב דַּחֲזֵינַן — אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא כִּוְּונוּ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: טַעְמָא, דְּלָא חָזֵינַן, הָא חָזֵינַן — חוֹשְׁשִׁין. וּדְקָא תָנֵא בָּעֵי כַּוּוֹנָה — הָנֵי מִילֵּי לְאִישְׁתְּרוֹיֵי לְעָלְמָא, אֲבָל לְאַחִין מִיפַּסְלָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: סַנְדָּל הַתָּפוּר בְּפִשְׁתָּן — אֵין חוֹלְצִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ״. וְאֵימָא: תַּחַשׁ — אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא — לָא! ״נַעַל״ ״נַעַל״ רִיבָּה. אִי ״נַעַל״ ״נַעַל״ רִיבָּה, אֲפִילּוּ כֹּל מִילֵּי נָמֵי! אִם כֵּן, ״תָּחַשׁ״ מַאי אַהֲנִי לֵיהּ? בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַב: הוּא שֶׁל עוֹר, וּתְרֵיסִיּוֹתָיו שֶׁל שֵׂעָר, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מִי לָא קָרֵינַן בֵּיהּ ״וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ״? אִי הָכִי, כּוּלּוֹ שֶׁל שֵׂעָר נָמֵי! הָהוּא קֻרְקָא מִקְּרֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב כָּהֲנָא לִשְׁמוּאֵל: מִמַּאי דְּהַאי ״וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ״ מִישְׁלַף הוּא — דִּכְתִיב: ״וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע״. וְאֵימָא זָרוֹזֵי הוּא, דִּכְתִיב: ״הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא״! הָתָם נָמֵי — שַׁלּוֹפֵי מִבֵּיתָא לִקְרָבָא. וְהָכְתִיב: ״יְחַלֵּץ עָנִי בְעׇנְיוֹ״! בִּשְׂכַר עׇנְיוֹ, יְחַלְּצוֹ מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. אֶלָּא הָא דִּכְתִיב: ״חֹנֶה מַלְאַךְ ה׳ סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם״! בִּשְׂכַר יְרֵאָיו יְחַלְּצֵם מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. אֶלָּא הָא דִּכְתִיב: ״וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ״, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: זוֹ מְעוּלָּה שֶׁבַּבְּרָכוֹת, וְאָמַר רָבָא: זָרוֹזֵי גַּרְמֵי! אִין, מַשְׁמַע הָכִי וּמַשְׁמַע הָכִי. דְּהָכָא, אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ זָרוֹזֵי הוּא, אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״וְחָלְצָה נַעֲלוֹ בְּרַגְלוֹ״! אִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״בְּרַגְלוֹ״, הֲוָה אָמֵינָא: ״בְּרַגְלוֹ״ — אִין, בְּשׁוֹקוֹ — לָא, כְּתַב רַחֲמָנָא ״מֵעַל רַגְלוֹ״ דַּאֲפִילּוּ בְּשׁוֹקוֹ. אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״בְּמֵעַל רַגְלוֹ״. מַאי ״מֵעַל רַגְלוֹ״ — שְׁמַע מִינַּהּ מִישְׁלַף הוּא. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: עַמָּא דַּחֲלַץ לֵיהּ מָרֵיהּ מִינֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״בְּצֹאנָם וּבִבְקָרָם יֵלְכוּ לְבַקֵּשׁ אֶת ה׳ וְלֹא יִמְצָאוּ חָלַץ מֵהֶם״. אֲמַר לֵיהּ: שׁוֹטֶה, מִי כְּתִיב ״חָלַץ לָהֶם״? ״חָלַץ מֵהֶם״ כְּתִיב, וְאִילּוּ יְבָמָה דְּחָלְצוּ לָהּ אַחִין — מִידֵּי מְשָׁשָׁא אִית בֵּיהּ? בְּאַנְפִּילְיָא חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה כּוּ׳. לְמֵימְרָא דְּאַנְפִּילְיָא לָאו מִנְעָל הוּא? וּתְנַן נָמֵי: אֵין הַתּוֹרֵם נִכְנָס לֹא בְּפַרְגּוֹד חָפוּת וְלֹא בְּאַנְפִּילְיָא, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּמִנְעָל וְסַנְדָּל, לְפִי שֶׁאֵין נִכְנָסִין בְּמִנְעָל וְסַנְדָּל לָעֲזָרָה. וּרְמִינְהוּ: אֶחָד מִנְעָל וְסַנְדָּל וְאַנְפִּילְיָא, לֹא יְטַיֵּיל בָּהֶן, לֹא מִבַּיִת לְבַיִת וְלֹא מִמִּטָּה לְמִטָּה! אָמַר אַבָּיֵי: דְּאִית בֵּיהּ כְּתִיתֵי, וּמִשּׁוּם תַּעֲנוּג. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וּמִשּׁוּם תַּעֲנוּג בְּלֹא מִנְעָל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מִי אֲסִירִי? וְהָא רַבָּה בַּר רַב הוּנָא כָּרֵיךְ סוּדָרָא אַכַּרְעֵיהּ וְנָפֵיק! אֶלָּא אָמַר רָבָא: לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל עוֹר, כָּאן בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל בֶּגֶד. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, קַשְׁיָא יוֹם הַכִּפּוּרִים אַיּוֹם הַכִּפּוּרִים. דְּתַנְיָא: לֹא יְטַיֵּיל אָדָם בְּקוֹרְדָּקֵיסִין בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אֲבָל מְטַיֵּיל הוּא בְּאַנְפִּילִין בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: כָּאן בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל עוֹר, כָּאן בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל בֶּגֶד — שְׁמַע מִינַּהּ. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא: חָלְצָה בְּמִנְעָל הַנִּפְרָם שֶׁחוֹפֶה אֶת רוֹב הָרֶגֶל, בְּסַנְדָּל הַנִּפְחָת שֶׁמְּקַבֵּל אֶת רוֹב הָרֶגֶל, בְּסַנְדָּל שֶׁל שַׁעַם וְשֶׁל סִיב, בְּקַב הַקִּיטֵּעַ, בְּמוּק, בִּסְמִיכַת הָרַגְלַיִם, בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל עוֹר, וְהַחוֹלֶצֶת מִן הַגָּדוֹל, בֵּין עוֹמֵד, בֵּין יוֹשֵׁב, בֵּין מוּטֶּה, וְהַחוֹלֶצֶת מִן הַסּוֹמֵא — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. אֲבָל בְּמִנְעָל הַנִּפְרָם שֶׁאֵין חוֹפֶה אֶת רוֹב הָרֶגֶל, בְּסַנְדָּל הַנִּפְחָת שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל אֶת רוֹב הָרֶגֶל, וּבִסְמִיכַת הַיָּדַיִם, וּבְאַנְפִּילְיָא שֶׁל בֶּגֶד, וְחוֹלֶצֶת מִן הַקָּטָן — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. קַב הַקִּיטֵּעַ, מַנִּי — רַבִּי מֵאִיר הִיא, דִּתְנַן: הַקִּיטֵּעַ יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל בֶּגֶד, אֲתָאן לְרַבָּנַן! אָמַר אַבָּיֵי: מִדְּסֵיפָא רַבָּנַן, רֵישָׁא נָמֵי רַבָּנַן. וְרֵישָׁא, בִּמְחוּפֶּה עוֹר. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אֲבָל אֵין מְחוּפֶּה עוֹר, מַאי — פָּסוּל? אִי הָכִי, אַדְּתָנֵי סֵיפָא בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל בֶּגֶד, לִיפְלוֹג בְּדִידַהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים: בִּמְחוּפֶּה עוֹר, אֲבָל אֵין מְחוּפֶּה עוֹר — פָּסוּל! אֶלָּא אָמַר רָבָא: מִדְּרֵישָׁא רַבִּי מֵאִיר, סֵיפָא נָמֵי רַבִּי מֵאִיר: הַאי — מַגֵּין, וְהַאי — לָא מַגֵּין. אָמַר אַמֵּימָר: הַאי מַאן דְּחָלֵיץ, צָרִיךְ לְמִדְחֲסֵיהּ לְכַרְעֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר, וְהָתַנְיָא: בֵּין עוֹמֵד, בֵּין יוֹשֵׁב, בֵּין מוּטֶּה! אֵימָא: וּלְעוֹלָם דְּדָחֵיס לְכַרְעֵיהּ. וְאָמַר אַמֵּימָר: הַאי מַאן דִּמְסַגֵּי עַל לִיחֲתָא דְּכַרְעֵיהּ, לָא חָלֵיץ. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר, וְהָתַנְיָא: סְמִיכוּת הָרַגְלַיִם, לָאו דְּחָלֵיץ בַּהּ אִיהוּ? לָא, דְּיָהֵיב לֵיהּ לְאַחֵר וְחָלֵיץ. אָמַר רַב אָשֵׁי: לְמַאי דְּקָאָמַר אַמֵּימָר, לָאו בַּר אוֹבָא חָלֵיץ, וְלָאו בַּר קִיפוֹף חָלֵיץ. מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַטָּה כּוּ׳. וּרְמִינְהִי: רְגָלִים — פְּרָט לְבַעֲלֵי קַבִּין! שָׁאנֵי הָכָא, דִּכְתִיב: ״מֵעַל רַגְלוֹ״. אִי הָכִי, לְמַעְלָה מִן הָאַרְכּוּבָּה נָמֵי! ״מֵעַל״, וְלָא מֵעַל דְּמֵעַל. אָמַר רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ, הַאי אִיסְתָּוִירָא עַד אַרְעָא נָחֵית. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִיפְסָק פָּסֵיק, הָוֵה לֵיהּ אִיהוּ ״מֵעַל״, וְשׁוֹקָא מֵעַל דְּמֵעַל! אָמַר רַב אָשֵׁי: אֲפִילּוּ תֵּימָא מִיפְסָק פָּסֵיק, כֹּל דְּבַהֲדֵי כַּרְעָא — כְּכַרְעָא דָּמֵי. מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַעְלָה. מֵתִיב רַב כָּהֲנָא: ״וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵאת מִבֵּין רַגְלֶיהָ״! אָמַר אַבָּיֵי: בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹרַעַת לֵילֵד, נוֹעֶצֶת עֲקֵבֶיהָ בְּיַרְכוֹתֶיהָ וְיוֹלֶדֶת. תָּא שְׁמַע: ״לֹא עָשָׂה רַגְלָיו וְלֹא עָשָׂה שְׂפָמוֹ״! לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא. תָּא שְׁמַע: ״וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו״! לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא. תָּא שְׁמַע: ״אַךְ מֵסִיךְ הוּא רַגְלָיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה״! לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא. ״בֵּין רַגְלֶיהָ כּוּ׳״! לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁבַע בְּעִילוֹת בָּעַל אוֹתוֹ רָשָׁע בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד״. וְהָא קָא מִתְהַנְיָא מֵעֲבֵירָה! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: כׇּל טוֹבָתָן שֶׁל רְשָׁעִים — רָעָה הִיא אֵצֶל צַדִּיקִים. שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע״, בִּשְׁלָמָא רַע — לְחַיֵּי, אֶלָּא טוֹב אַמַּאי לָא? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: טוֹבָתָן שֶׁל רְשָׁעִים — רָעָה הִיא אֵצֶל צַדִּיקִים. בִּשְׁלָמָא הָתָם, דִּלְמָא מַדְכַּר לֵיהּ שְׁמָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה. אֶלָּא הָכָא, מַאי רָעָה אִיכָּא? דְּקָא שָׁדֵי בָּהּ זוּהֲמָא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁבָּא נָחָשׁ עַל חַוָּה הֵטִיל בָּהּ זוּהֲמָא. יִשְׂרָאֵל, שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי — פָּסְקָה זוּהֲמָתָן. גּוֹיִם, שֶׁלֹּא עָמְדוּ בְּהַר סִינַי — לֹא פָּסְקָה זוּהֲמָתָן. חָלְצָה בְּמִנְעָל שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״נַעֲלוֹ״, אֵין לִי אֶלָּא נַעֲלוֹ. נַעַל שֶׁל כׇּל אָדָם, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נַעַל״ — נַעַל מִכׇּל מָקוֹם. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״נַעֲלוֹ״? נַעֲלוֹ הָרָאוּי לוֹ. פְּרָט לְגָדוֹל שֶׁאֵין יָכוֹל לַהֲלוֹךְ בּוֹ, וּפְרָט לְקָטָן שֶׁאֵינוֹ חוֹפֶה רוֹב רַגְלוֹ, וּפְרָט לְסַנְדָּל הַמְסוּלְיָים שֶׁאֵין לוֹ עָקֵב. אַבָּיֵי הֲוָה קָאֵי קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲתַאי יְבָמָה לַחְלוֹץ. אֲמַר לֵיהּ: הַב לֵיהּ סַנְדָּלָךְ, יְהַיב לֵיהּ סַנְדָּלָא דִשְׂמָאלָא, אֲמַר לֵיהּ: אֵימַר דַּאֲמוּר רַבָּנַן, דִּיעֲבַד, לְכַתְּחִלָּה מִי אֲמוּר? אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, סַנְדָּל שֶׁאֵין שֶׁלּוֹ נָמֵי: אֵימַר דַּאֲמוּר רַבָּנַן דִּיעֲבַד, לְכַתְּחִלָּה מִי אֲמוּר? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי קָאָמֵינָא לָךְ: הַב לֵיהּ וְאַקְנִי לֵיהּ. סַנְדָּל שֶׁל עֵץ. מַאן תַּנָּא? אָמַר שְׁמוּאֵל: רַבִּי מֵאִיר הִיא, דִּתְנַן: הַקִּיטֵּעַ יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל אוֹמֵר: בִּמְחוּפֶּה עוֹר, וְדִבְרֵי הַכֹּל. אָמַר רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: סַנְדָּל הַמּוּסְגָּר — לֹא תַּחֲלוֹץ בּוֹ, וְאִם חָלְצָה — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. סַנְדָּל הַמּוּחְלָט — לֹא תַּחֲלוֹץ בּוֹ, וְאִם חָלְצָה — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: אֶחָד סַנְדָּל הַמּוּסְגָּר וְאֶחָד סַנְדָּל הַמּוּחְלָט — לֹא תַּחֲלוֹץ בּוֹ, וְאִם חָלְצָה — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. מֵיתִיבִי: בַּיִת הַמּוּסְגָּר — מְטַמֵּא מִתּוֹכוֹ. מוּחְלָט — מִתּוֹכוֹ וּמֵאֲחוֹרָיו. וְזֶה וָזֶה מְטַמְּאִין בְּבִיאָה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כְּדִמְכַתַּת דָּמֵי — וְהָא בָּעֵינַן: ״וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת״, וְלֵיכָּא! שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת״, אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת נְתִיצָה קָרוּי בַּיִת. תָּא שְׁמַע: מַטְלֵית שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ כְּזַיִת, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנָס רוּבָּהּ לְבַיִת טָהוֹר — טִמְּאַתְהוּ. מַאי לָאו, מוּחְלֶטֶת? לָא, מוּסְגֶּרֶת. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: הָיוּ בָּהּ כַּמָּה זֵיתִים, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס מִמֶּנָּה כְּזַיִת לְבַיִת טָהוֹר — טִמְּאַתְהוּ, אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מוּחְלֶטֶת, הַיְינוּ דְּאִיתַּקַּשׁ לְמֵת. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מוּסְגֶּרֶת, אַמַּאי אִיתַּקַּשׁ לְמֵת? שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד״, אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת שְׂרֵיפָה קָרוּי בֶּגֶד. וְלִיגְמַר מִינֵּיהּ! אִיסּוּר מִטּוּמְאָה לָא גָּמְרִינַן. אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא: אֶחָד סַנְדָּל הַמּוּסְגָּר, וְאֶחָד סַנְדָּל הַמּוּחְלָט, וְאֶחָד סַנְדָּל שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה — לֹא תַּחְלוֹץ, וְאִם חָלְצָה — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. שֶׁל תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה, וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, וְשֶׁל זָקֵן הֶעָשׂוּי לִכְבוֹדוֹ — לֹא תַּחְלוֹץ, וְאִם חָלְצָה — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: מַאי שְׁנָא זָקֵן הֶעָשׂוּי לִכְבוֹדוֹ — דְּלָאו לְהִילּוּכָא עֲבִיד, דְּבֵי דִּינָא נָמֵי — לָאו לְהִילּוּכָא עֲבִיד! אֲמַר לֵיהּ: אִילּוּ מְסַגֵּי בֵּיהּ שְׁלוּחָא דְּבֵי דִּינָא, מִי קָפֵיד עֲלֵיהּ דַּיָּינָא? מַתְנִי׳ חָלְצָה בַּלַּיְלָה — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה, וְרַבִּי אֶלְעָזָר פּוֹסֵל. בִּשְׂמֹאל — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, וְרַבִּי אֶלְעָזָר מַכְשִׁיר. גְּמָ׳ לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר מַקְּשִׁינַן רִיבִים לִנְגָעִים, וּמָר סָבַר לָא מַקְּשִׁינַן רִיבִים לִנְגָעִים? לָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא מַקְּשִׁינַן רִיבִים לִנְגָעִים, דְּאִי מַקְּשִׁינַן — אֲפִילּוּ גְּמַר דִּין בַּלַּיְלָה נָמֵי לָא, וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר: חֲלִיצָה כִּתְחִלַּת דִּין דָּמְיָא, וּמָר סָבַר: חֲלִיצָה כִּגְמַר דִּין דָּמְיָא. רַבָּה בַּר חִיָּיא קְטוֹסְפָאָה עֲבַד עוֹבָדָא בְּמוּק, וּבִיחִידִי, וּבַלַּיְלָה. אָמַר שְׁמוּאֵל: כַּמָּה רַב גּוּבְרֵיהּ דְּעָבֵיד כִּיחִידָאָה. מַאי קַשְׁיָא? אִי מוּק — סְתָמָא תַּנְיָא. אִי לַיְלָה — סְתָמָא תַּנְיָא. אֶלָּא יְחִידִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: הֵיכִי עָבֵיד בִּיחִידִי, דִּיחִידָאָה קָתָנֵי לַהּ. דִּתְנַן: חָלְצָה בִּשְׁנַיִם אוֹ בִּשְׁלֹשָׁה וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר מַכְשִׁירִים. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁחָלַץ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְהִכְשִׁיר. וְאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: אֵין הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כּוּלְּהוּ נָמֵי יְחִידָאָה קָתָנֵי לְהוּ. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע שֶׁחָלַץ בְּמוּק, בִּיחִידִי, וּבַלַּיְלָה. בִּשְׂמֹאל חֲלִיצָתָהּ כּוּ׳. מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? אָמַר עוּלָּא: יָלְפִינַן ״רֶגֶל״ ״רֶגֶל״ מִמְּצוֹרָע. מָה לְהַלָּן דְּיָמִין, אַף כָּאן דְּיָמִין. וְרַבִּי אֶלְעָזָר לָא יָלֵיף ״רֶגֶל״ ״רֶגֶל״ מִמְּצוֹרָע? וְהָתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מִנַּיִן לִרְצִיעָה שֶׁהִיא בְּאֹזֶן הַיְמָנִית? נֶאֱמַר כָּאן ״אֹזֶן״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״אֹזֶן״. מָה לְהַלָּן יָמִין, אַף כָּאן יָמִין! אָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה. רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ, ״אֹזֶן״ ״אֹזֶן״ מוּפְנֵי, ״רֶגֶל״ ״רֶגֶל״ לָא מוּפְנֵי. וְכִי לָא מוּפְנֵי, מַאי פִּירְכָא אִיכָּא? אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לִמְצוֹרָע, שֶׁכֵּן טָעוּן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת. מַתְנִי׳ חָלְצָה וְרָקְקָה, אֲבָל לֹא קָרְאָה — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. קָרְאָה וְרָקְקָה, אֲבָל לֹא חָלְצָה — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. חָלְצָה וְקָרְאָה, אֲבָל לֹא רָקְקָה — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: ״כָּכָה יֵעָשֶׂה״ — כׇּל דָּבָר שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה מְעַכֵּב. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא: מִשָּׁם רְאָיָה? ״כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ״ — כׇּל דָּבָר שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה בָּאִישׁ. הַחֵרֵשׁ שֶׁנֶּחְלַץ, וְהַחֵרֶשֶׁת שֶׁחָלְצָה, וְחוֹלֶצֶת לְקָטָן — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. קְטַנָּה שֶׁחָלְצָה — תַּחְלוֹץ מִשֶּׁתַּגְדִּיל, וְאִם לֹא חָלְצָה — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. חָלְצָה בִּשְׁנַיִם אוֹ בִּשְׁלֹשָׁה, וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר מַכְשִׁירִין. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁחָלַץ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְהִכְשִׁיר. גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ קְרִיאָה לָא מְיעַכְּבָא, לְפִיכָךְ אִלֵּם וְאִלֶּמֶת שֶׁחָלְצוּ — חֲלִיצָתָן כְּשֵׁירָה. תְּנַן: חֵרֵשׁ שֶׁנֶּחְלַץ, וְהַחֵרֶשֶׁת שֶׁחָלְצָה, וְהַחוֹלֶצֶת מִן הַקָּטָן — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. מַאי טַעְמָא — לָאו מִשּׁוּם דְּלָא בְּנֵי קְרִיָּיה נִינְהוּ! לָא, מִשּׁוּם דְּלָאו בְּנֵי דֵעָה נִינְהוּ. אִי הָכִי, אִלֵּם וְאִלֶּמֶת נָמֵי! אָמַר רָבָא: אִלֵּם וְאִלֶּמֶת בְּנֵי דֵעָה נִינְהוּ, וּפוּמַּיְיהוּ הוּא דְּכָאֵיב לְהוּ. וְהָא אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּ״אָמַר״ ״וְאָמְרָה״! אֶלָּא, כִּי אִתְּמַר דְּרָבָא אַסֵּיפָא אִתְּמַר: חֵרֵשׁ שֶׁנֶּחְלַץ, וְהַחֵרֶשֶׁת שֶׁחָלְצָה, וְהַחוֹלֶצֶת מִן הַקָּטָן — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. אָמַר רָבָא: הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ קְרִיָּיה מְעַכְּבָא, לְפִיכָךְ אִלֵּם וְאִלֶּמֶת שֶׁחָלְצוּ — חֲלִיצָתָן פְּסוּלָה. וּמַתְנִיתִין כְּרַבִּי זֵירָא. דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל הָרָאוּי לְבִילָּה — אֵין בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ. וְכֹל שֶׁאֵין רָאוּי לְבִילָּה — בִּילָּה מְעַכֶּבֶת. שְׁלַחוּ לֵיהּ לַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: יְבָמָה שֶׁרָקְקָה — תַּחְלוֹץ. מִכְּלָל דְּאִיפַּסְלָא לַהּ מֵאַחִין. מַנִּי? אִילֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא, הַשְׁתָּא וּמָה בִּמְקוֹם מִצְוָה, דְּאִיכָּא לְמֵימַר מִידֵּי דְּהָוֵה אַאֵימוּרִים, דְּכִי לֵיתַנְהוּ — לָא מְעַכְּבִי, וְכִי אִיתַנְהוּ — מְעַכְּבִי, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא לָא מְעַכְּבָא, מֵאַחִין אִיפַּסְלָא? וְאֶלָּא לְרַבִּי אֶלְעָזָר — וְהָא שְׁנֵי דְּבָרִים הַמַּתִּירִין נִינְהוּ, וּשְׁנֵי דְּבָרִים הַמַּתִּירִין — אֵין מַעֲלִין זֶה בְּלֹא זֶה. אֶלָּא כְּרַבִּי. דְּתַנְיָא: כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת — אֵין מְקַדְּשִׁין הַלֶּחֶם אֶלָּא בִּשְׁחִיטָה. כֵּיצַד? שְׁחָטָן לִשְׁמָן, וְזָרַק דָּמָן לִשְׁמָן — קָדַשׁ הַלֶּחֶם. שָׁחַט שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, וְזָרַק לִשְׁמָן — לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. שְׁחָטָן לִשְׁמָן, וְזָרַק דָּמָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן — קָדוֹשׁ וְאֵינוֹ קָדוֹשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינוֹ קָדוֹשׁ עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט לִשְׁמָן וְיִזְרוֹק דָּמָן לִשְׁמָן. וּמִי אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא רְקִיקָה לָא פָּסְלָה? וְהָתַנְיָא: חָלְצָה וְלֹא רָקְקָה וְלֹא קָרְאָה — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁירָה, רָקְקָה וְלֹא חָלְצָה וְלֹא קָרְאָה — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. קָרְאָה וְלֹא רָקְקָה וְלֹא חָלְצָה — אֵין כָּאן בֵּית מֵיחוֹשׁ. מַנִּי? אִילֵימָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: חָלְצָה וְלֹא רָקְקָה וְלֹא קָרְאָה חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁירָה? וְהָא אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: ״כָּכָה יֵעָשֶׂה״, דָּבָר שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה מְעַכֵּב! אֶלָּא פְּשִׁיטָא רַבִּי עֲקִיבָא, וְקָתָנֵי: רָקְקָה וְלֹא חָלְצָה וְלֹא קָרְאָה — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. לְמַאן? אִילֵימָא לְעָלְמָא, פְּשִׁיטָא! מִי הָוְיָא חֲלִיצָה דְּאִישְׁתַּרְיָא לְעָלְמָא? אֶלָּא לָאו לָאַחִין, שְׁמַע מִינַּהּ. וּלְרַבִּי עֲקִיבָא, מַאי שְׁנָא רְקִיקָה וּמַאי שְׁנָא קְרִיָּיה? קְרִיָּיה, דְּאִיתַהּ בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף — לָא מִיחַלְּפָא לֵיהּ. רְקִיקָה, דְּבִתְחִלָּה לֵיתַהּ וְלִבְסוֹף אִיתַהּ — מִיחַלְּפָא לֵיהּ, וְאָתוּ לְמִישְׁרֵי חֲלוּצָה לָאַחִין. וְאִיכָּא דְאָמְרִי, הָכִי שְׁלַחוּ לֵיהּ: יְבָמָהּ שֶׁרָקְקָה — תַּחְלוֹץ, וְאֵינָהּ צְרִיכָה לָרוֹק פַּעַם אַחֶרֶת. כִּי הַהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, הֲוָה יָתֵיב רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל קַמֵּיהּ. רְקַקָה מִקַּמֵּי דְּתַחְלוֹץ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי: חֲלוֹץ לַהּ, וּשְׁרֵי לַהּ תִּיגְרָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא: וְהָא בָּעֵינַן מֵירַק! הָא רְקַקָה לַהּ. וְתֵירוֹק, וּמָה בְּכָךְ? נָפֵיק מִינֵּיהּ חוּרְבָּא, דְּאִי אָמְרַתְּ תִּיהְדַּר וְתֵירוֹק, אָמְרִי: רְקִיקָה קַמַּיְיתָא לֵית בַּהּ מְשָׁשָׁא, וְאָתֵי לְמִישְׁרֵי חֲלוּצָה לָאַחִין. וְהָא בָּעֵינַן כְּסִדְרָן! כְּסִדְרָן לָא מְעַכְּבָא. הוּא סָבַר: דַּחוֹיֵי קָא מְדַחֵי לֵיהּ. נְפַק, דָּק וְאַשְׁכַּח, דְּתַנְיָא: בֵּין שֶׁהִקְדִּים חֲלִיצָה לִרְקִיקָה, בֵּין שֶׁהִקְדִּים רְקִיקָה לַחֲלִיצָה — מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. לֵוִי נְפַק לְקִרְיָיתָא. בְּעוֹ מִינֵּהּ: גִּידֶּמֶת, מַהוּ שֶׁתַּחְלוֹץ? יְבָמָה שֶׁרָקְקָה דָּם, מַהוּ? ״אֲבָל אַגִּיד לְךָ אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב אֱמֶת״ — מִכְּלָל דְּאִיכָּא כְּתָב שֶׁאֵינוֹ אֱמֶת? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. אֲתָא שַׁאֵיל בֵּי מִדְרְשָׁא, אֲמַרוּ לֵיהּ: מִי כְּתִיב ״וְחָלְצָה בַּיָּד״? וּמִי כְּתִיב ״וְיָרְקָה רוֹק״? ״אֲבָל אַגִּיד לָךְ הָרָשׁוּם בִּכְתָב אֱמֶת״, וְכִי יֵשׁ כְּתָב שֶׁאֵינוֹ אֱמֶת? לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּגְזַר דִּין שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שְׁבוּעָה. כָּאן בִּגְזַר דִּין שֶׁאֵין עִמּוֹ שְׁבוּעָה. כִּדְרַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי. דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן לִגְזַר דִּין שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵינוֹ מִתְקָרֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם״. אָמַר רַבָּה: בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר, אֲבָל מִתְכַּפֵּר הוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה. אַבָּיֵי אָמַר: בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר, אֲבָל מִתְכַּפֵּר בִּגְמִילוּת חֲסָדִים. רַבָּה וְאַבָּיֵי מִדְּבֵית עֵלִי קָאָתוּ, רַבָּה דַּעֲסַק בַּתּוֹרָה — חֲיָה אַרְבְּעִין שְׁנִין, אַבָּיֵי דַּעֲסַק בְּתוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים — חֲיָה שִׁיתִּין שְׁנִין. תָּנוּ רַבָּנַן: מִשְׁפָּחָה אַחַת הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ מֵתִים כְּבֶן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא מִמִּשְׁפַּחַת עֵלִי אַתֶּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכׇל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים״ — לְכוּ וְעִסְקוּ בַּתּוֹרָה וְתִחְיוּ. הָלְכוּ וְעָסְקוּ בַּתּוֹרָה וְחָיוּ, וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתָן ״מִשְׁפַּחַת יוֹחָנָן״ עַל שְׁמוֹ. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אוּנְיָא אָמַר רַב: מִנַּיִן לִגְזַר דִּין שֶׁל צִבּוּר שֶׁאֵינוֹ נֶחְתָּם? אֵינוֹ נֶחְתָּם?! וְהָא כְּתִיב: ״כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בּוֹרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי״! אֶלָּא: מִנַּיִן שֶׁאֲפִילּוּ נֶחְתַּם מִתְקָרֵעַ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִי כַּה׳ אֱלֹהֵינוּ בְּכׇל קׇרְאֵנוּ אֵלָיו״, וְהָכְתִיב: ״דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ״! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּיָחִיד, הָא בְּצִיבּוּר. יָחִיד אֵימַת? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. שְׁלַחוּ לֵיהּ לַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: יְבָמָה שֶׁרָקְקָה דָּם — תַּחְלוֹץ, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַדָּם בְּלֹא צִחְצוּחַ רוֹק. מֵיתִיבִי: יָכוֹל יְהֵא דָּם הַיּוֹצֵא מִפִּיו וּמִפִּי הָאַמָּה טָמֵא — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זוֹבוֹ טָמֵא״, וְאֵין דָּם הַיּוֹצֵא מִפִּיו וּמִפִּי הָאַמָּה טָמֵא, אֶלָּא טָהוֹר. לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּמוֹצֶצֶת, כָּאן בְּשׁוֹתֵת. חֵרֵשׁ שֶׁנֶּחְלַץ וְכוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין חֲלִיצַת קָטָן כְּלוּם. קְטַנָּה שֶׁחָלְצָה וְכוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: ״אִישׁ״ כָּתוּב בַּפָּרָשָׁה, וּמַקְּשִׁינַן אִשָּׁה לְאִישׁ. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: ״אִישׁ״ כְּתִיב בַּפָּרָשָׁה. אִשָּׁה — בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה. מַאן חֲכָמִים? רַבִּי יוֹסֵי הִיא. דְּרַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי הֲווֹ יָתְבִי. פְּתַח חַד מִינַּיְיהוּ וַאֲמַר: הַמִּתְפַּלֵּל, צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עֵינָיו לְמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כׇּל הַיָּמִים״. וְחַד אָמַר: עֵינָיו לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם״. אַדְּהָכִי אֲתָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי לְגַבַּיְיהוּ. אֲמַר לְהוּ: בְּמַאי עָסְקִיתוּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: בִּתְפִלָּה. אֲמַר לְהוּ: כָּךְ אָמַר אַבָּא: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עֵינָיו לְמַטָּה וְלִבּוֹ לְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיְּימוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ. אַדְּהָכִי, אֲתָא רַבִּי לִמְתִיבְתָּא. אִינְהוּ דַּהֲווֹ קַלִּילֵי, יְתִיבוּ בְּדוּכְתַּיְיהוּ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, אַגַּב יוּקְרֵיהּ הֲוָה מְפַסַּע וְאָזֵיל. אֲמַר לֵיהּ אַבָּדָן: מִי הוּא זֶה שֶׁמְּפַסֵּעַ עַל רָאשֵׁי עַם קָדוֹשׁ! אֲמַר לֵיהּ: אֲנִי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי שֶׁבָּאתִי לִלְמוֹד תּוֹרָה מֵרַבִּי. אֲמַר לֵיהּ: וְכִי אַתָּה הָגוּן לִלְמוֹד תּוֹרָה מֵרַבִּי? אֲמַר לֵיהּ: וְכִי מֹשֶׁה הָיָה הָגוּן לִלְמוֹד תּוֹרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה? אֲמַר לֵיהּ: וְכִי מֹשֶׁה אַתָּה? אֲמַר לֵיהּ: וְכִי רַבְּךָ אֱלֹהִים הוּא? אָמַר רַב יוֹסֵף: שַׁקְלֵיהּ רַבִּי לְמַטְרַפְסֵיהּ — דְּקָאָמַר לֵיהּ: ״רַבְּךָ״ וְלָא ״רַבִּי״. אַדְּהָכִי אַתְיָא יְבָמָה לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי לְאַבָּדָן: פּוֹק בִּדְקַהּ. לְבָתַר דִּנְפַק, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, כָּךְ אָמַר אַבָּא: ״אִישׁ״ כָּתוּב בַּפָּרָשָׁה, אֲבָל אִשָּׁה — בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה. אֲמַר לֵיהּ: תָּא, לָא צְרִיכַתְּ, כְּבָר הוֹרָה זָקֵן. קָמְפַסַּע אַבָּדָן וְאָתֵי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: מִי שֶׁצָּרִיךְ לוֹ עַם קָדוֹשׁ, יְפַסֵּעַ עַל רָאשֵׁי עַם קָדוֹשׁ. מִי שֶׁאֵין צָרִיךְ לוֹ עַם קָדוֹשׁ, הֵיאַךְ יְפַסֵּעַ עַל רָאשֵׁי עַם קָדוֹשׁ? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי לְאַבָּדָן: קוּם בְּדוּכְתִּיךְ! תָּאנָא: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִצְטָרַע אַבָּדָן, וְטָבְעוּ שְׁנֵי בָנָיו, וּמֵאֲנוּ שְׁתֵּי כַלּוֹתָיו. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּכַסְּפֵיהּ לְאַבָּדָן בְּהַאי עָלְמָא. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: מִדְּבָרָיו שֶׁל בְּרַבִּי נִלְמוֹד: קְטַנָּה חוֹלֶצֶת בִּפְעוּטוּת. רָבָא אָמַר: עַד שֶׁתַּגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים. וְהִלְכְתָא: עַד שֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. חָלְצָה בִּשְׁנַיִם וְכוּ׳. אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: אֵין הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג. וְהָא אָמַר רַב נַחְמָן חֲדָא זִימְנָא. דְּאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: חֲלִיצָה בִּשְׁלֹשָׁה! צְרִיכִי, דְּאִי אִיתְּמַר הָךְ קַמַּיְיתָא, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי לְכַתְּחִילָּה, אֲבָל דִּיעֲבַד — אֲפִילּוּ תְּרֵי, קָא מַשְׁמַע לַן: אֵין הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג. וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן אֵין הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג, אֶלָּא כְּתַנָּא קַמָּא, הֲוָה אָמֵינָא: דִּיעֲבַד, אֲבָל לְכַתְּחִילָּה לִיבְעֵי חֲמִשָּׁה, צְרִיכָא. מַעֲשֶׂה שֶׁחָלְצוּ כּוּ׳. בֵּינוֹ לְבֵינָהּ מִי יָדַעְנָא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וְעֵדִים רוֹאִין אוֹתוֹ מִבַּחוּץ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַעֲשֶׂה שֶׁחָלְצוּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ אַבָּרַאי, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא בְּבֵית הָאֲסוּרִין, אוֹ דִלְמָא: מַעֲשֶׂה שֶׁחָלְצוּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ בְּבֵית הָאֲסוּרִין? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּבֵית הָאֲסוּרִין הָיָה מַעֲשֶׂה, וּלְבֵית הָאֲסוּרִין בָּא מַעֲשֶׂה. תָּנוּ רַבָּנַן: חֲלִיצָה מוּטְעֵת — כְּשֵׁרָה. אֵי זוֹ הִיא חֲלִיצָה מוּטְעֵת? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כֹּל שֶׁאוֹמְרִים לוֹ: חֲלוֹץ, וּבְכָךְ אַתָּה כּוֹנְסָהּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן, אֲנִי שׁוֹנֶה: בֵּין שֶׁנִּתְכַּוֵּון הוּא וְלֹא נִתְכַּוְּונָה הִיא, בֵּין שֶׁנִּתְכַּוְּונָה הִיא וְלֹא נִתְכַּוֵּון הוּא — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, עַד שֶׁיִּתְכַּוְּונוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד. וְאַתְּ אָמְרַתְּ חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁירָה?! אֶלָּא כֹּל שֶׁאוֹמְרִים לוֹ: ״חֲלוֹץ לָהּ עַל מְנָת שֶׁתִּתֵּן לְךָ מָאתַיִם זוּז״. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: חֲלִיצָה מוּטְעֵת — כְּשֵׁירָה. אֵי זוֹ הִיא חֲלִיצָה מוּטְעֵת — כֹּל שֶׁאוֹמְרִים: חֲלוֹץ לָהּ עַל מְנָת שֶׁתִּתֵּן לְךָ מָאתַיִם זוּז. וּמַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁנָּפְלָה לִפְנֵי יָבָם שֶׁאֵין הָגוּן לָהּ, וְאָמְרוּ לוֹ: ״חֲלוֹץ לָהּ עַל מְנָת שֶׁתִּתֵּן לְךָ מָאתַיִם זוּז״, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי חִיָּיא וְהִכְשִׁירָהּ. הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא. אֲמַר לַהּ: בִּתִּי, עֲמוֹדִי! אֲמַרָה לֵיהּ: אֵימָא יְשִׁיבָתָהּ זוֹ הִיא עֲמִידָתָהּ. אֲמַר לַהּ: יָדְעַתְּ לֵיהּ? אֲמַרָה לֵיהּ: אִין, מָמוֹנָא הוּא דַּחֲזָא לַהּ וְקָבְעֵי לְמֵיכְלֵיהּ מִינַּהּ. אֲמַר לַהּ: לָא נִיחָא לָךְ? אֲמַרָה לֵיהּ: לָא. אֲמַר לֵיהּ: חֲלוֹץ לָהּ, וּבְכָךְ אַתָּה כּוֹנְסָהּ. לְבָתַר דַּחֲלַץ לַהּ, אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא, מִינָּךְ אִפַּסְלָא לַהּ, חֲלוֹץ לַהּ חֲלִיצָה מְעַלַּיְיתָא, כִּי הֵיכִי דְּתִישְׁתְּרֵי לְעָלְמָא. בַּת חֲמוּהּ, דְּרַב פָּפָּא נָפְלָה לִפְנֵי יָבָם שֶׁאֵין הָגוּן לָהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי, אֲמַר לֵיהּ: חֲלוֹץ לָהּ, וּבְכָךְ אַתָּה כּוֹנְסָהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא: לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן? וְאֶלָּא הֵיכִי אֵימָא לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: חֲלוֹץ לָהּ עַל מְנָת שֶׁתִּתֵּן לְךָ מָאתַיִם זוּז. לְבָתַר דַּחֲלַץ לַהּ, אֲמַר לַהּ: זִיל הַב לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מְשַׁטָּה אֲנִי בָּךְ עֲבַדָה לֵיהּ. מִי לָא תַּנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה בּוֹרֵחַ מִבֵּית הָאֲסוּרִין, וְהָיְתָה מַעְבּוֹרֶת לְפָנָיו, וַאֲמַר לֵיהּ: טוֹל דִּינָר וְהַעֲבִירֵנִי — אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ. אַלְמָא אָמַר לֵיהּ מְשַׁטֶּה אֲנִי בָּךְ — הָכָא נָמֵי, מְשַׁטָּה אֲנִי בָּךְ. אֲמַר לֵיהּ: אֲבוּךְ הֵיכָא? אֲמַר לֵיהּ: בְּמָתָא. אִימָּךְ הֵיכָא? אֲמַר לֵיהּ: בְּמָתָא. יְהַב בְּהוּ עֵינֵיהּ וּשְׁכִיבָן. תָּנוּ רַבָּנַן: חֲלִיצָה מוּטְעֵת — כְּשֵׁרָה. גֵּט מוּטְעֶה — פָּסוּל. חֲלִיצָה מְעוּשֵּׂית — פְּסוּלָה. גֵּט מְעוּשֶּׂה — כָּשֵׁר. הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּאָמַר ״רוֹצֶה אֲנִי״ — אֲפִילּוּ חֲלִיצָה נָמֵי, וְאִי לָא אָמַר ״רוֹצֶה אֲנִי״ — גֵּט נָמֵי לָא. הָכִי קָאָמַר: חֲלִיצָה מוּטְעֵת לְעוֹלָם כָּשֵׁר, וְגֵט מוּטְעֶה לְעוֹלָם פָּסוּל. חֲלִיצָה מְעוּשֵּׂית וְגֵט מְעוּשֶּׂה — זִימְנִין כָּשֵׁר וְזִימְנִין פָּסוּל. הָא דְּאָמַר ״רוֹצֶה אֲנִי״, הָא דְּלָא אָמַר ״רוֹצֶה אֲנִי״. דְּתַנְיָא: ״יַקְרִיב אוֹתוֹ״ — מְלַמֵּד שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ. יָכוֹל בְּעַל כׇּרְחוֹ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לִרְצוֹנוֹ״. הָא כֵּיצַד? כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר ״רוֹצֶה אֲנִי״. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּגִיטֵּי נָשִׁים, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר ״רוֹצֶה אֲנִי״. אָמַר רָבָא אָמַר רַב סְחוֹרָה אָמַר רַב הוּנָא: חוֹלְצִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין, מְמָאֲנִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין. לְפִיכָךְ אֵין כּוֹתְבִין גֵּט חֲלִיצָה אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין, וְאֵין כּוֹתְבִין גֵּט מֵיאוּן אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין, דְּחָיְישִׁינַן לְבֵית דִּין טוֹעִין. וְרָבָא דִּידֵיהּ אוֹמֵר: אֵין חוֹלְצִין אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין, וְאֵין מְמָאֲנִין אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין. לְפִיכָךְ כּוֹתְבִין גֵּט חֲלִיצָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין, וְכוֹתְבִין גֵּט מֵיאוּן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין, וְלָא חָיְישִׁינַן לְבֵית דִּין טוֹעִין. מַתְנִי׳ מִצְוַת חֲלִיצָה: בָּא הוּא וִיבִמְתּוֹ לְבֵית דִּין, וְהֵן מַשִּׂיאִין לוֹ עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו״, וְהִיא אוֹמֶרֶת: ״מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ״. וּבִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָיוּ אוֹמְרִים. ״וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו״, רוֹק הַנִּרְאֶה לַדַּיָּינִים. ״וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו״. עַד כָּאן הָיוּ מַקְרִין. וּכְשֶׁהִקְרָא רַבִּי הוּרְקָנוֹס תַּחַת הָאֵלָה בִּכְפַר עֵיטָם, וְגָמַר אֶת כׇּל הַפָּרָשָׁה, הוּחְזְקוּ לִהְיוֹת גּוֹמְרִין כׇּל הַפָּרָשָׁה. ״וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל״. מִצְוָה בַּדַּיָּינִין, וְלֹא מִצְוָה בַּתַּלְמִידִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִצְוָה עַל כׇּל הָעוֹמְדִים שָׁם לוֹמַר ״חֲלוּץ הַנָּעַל״. גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה, מִצְוַת חֲלִיצָה: קוֹרְאָה וְקוֹרֵא, וְחוֹלֶצֶת וְרוֹקֶקֶת וְקוֹרְאָה. מַאי קָמַשְׁמַע לַן? מַתְנִיתִין הִיא! הָא קָמַשְׁמַע לַן מִצְוָה הָכִי, וְאִי אָפֵיךְ, לֵית לַן בַּהּ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בֵּין שֶׁהִקְדִּים חֲלִיצָה לִרְקִיקָה, וּבֵין שֶׁהִקְדִּים רְקִיקָה לַחֲלִיצָה — מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. אָמַר אַבָּיֵי: הַאי מַאן דְּמַקְרֵי גֵּט חֲלִיצָה, לָא לַיקְרֵי לְדִידַהּ ״לֹא״ לְחוֹדֵיהּ וְ״אָבָה יַבְּמִי״ לְחוֹדֵיהּ, דְּמַשְׁמַע: ״אָבָה יַבְּמִי״. אֶלָּא: ״לֹא אָבָה יַבְּמִי״. וְלָא לַיקְרֵי לְדִידֵיהּ ״לֹא״ לְחוֹדֵיהּ ״חָפַצְתִּי״ לְחוֹדֵיהּ, דְּמַשְׁמַע ״חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ״, אֶלָּא ״לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ״. רָבָא אָמַר: אַפְסוֹקֵי מִילְּתָא הִיא, וְאַפְסוֹקֵי מִילְּתָא לֵית לַן בַּהּ. רַב אָשֵׁי אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב כָּהֲנָא דְּקָמִצְטַעַר וּמַקְרֵי לַהּ ״לֹא אָבָה יַבְּמִי״, אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לֵיהּ מָר לְהָא דְּרָבָא? אֲמַר לֵיהּ: מוֹדֵה רָבָא בְּ״לֹא אָבָה יַבְּמִי״. אָמַר אַבָּיֵי: הַאי מַאן דְּכָתֵב גִּיטָּא דַּחֲלִיצְתָּא — לִיכְתּוֹב הָכִי: אַקְרֵינוּהָ לְדִידַהּ מִן ״מֵאֵן יְבָמִי״ עַד ״אָבָה יַבְּמִי״, וְאַקְרֵינוֹהִי לְדִידֵיהּ מִן ״לֹא״ עַד ״לְקַחְתָּהּ״, וְאַקְרֵינוּהָ לְדִידַהּ מִן ״כָּכָה״ וְעַד ״חֲלוּץ הַנָּעַל״. מָר זוּטְרָא מְשַׂרְטֵט וְכָתֵיב לְכוּלַּהּ פָּרָשָׁה. מַתְקֵיף לַהּ מָר בַּר אִידִי: וְהָא לֹא נִיתַּן לִיכָּתֵב! וְהִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּמָר זוּטְרָא. אָמַר אַבָּיֵי: רָקְקָה וּקְלָטַתּוּ הָרוּחַ — לֹא עָשְׂתָה וְלֹא כְּלוּם. מַאי טַעְמָא — ״וְיָרְקָה בְּפָנָיו״ בָּעֵינַן. הִלְכָּךְ, הוּא אָרוֹךְ וְהִיא גּוּצָה, קְלָטַתְהוּ הָרוּחַ — אִיכָּא ״בְּפָנָיו״. הִיא אֲרוּכָּה וְהוּא גּוּץ — בָּעֵינַן עַד דְּמָטֵי לַהֲדֵי אַפֵּיהּ וַהֲדַר אָזֵיל. אָמַר רָבָא: אֲכַלָה תּוּמָא וְרָקַת, אֲכַלָה גַּרְגִּישְׁתָּא וְרָקַתה — לֹא עָשְׂתָה וְלֹא כְּלוּם. מַאי טַעְמָא — ״וְיָרְקָה״ מֵעַצְמָהּ בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא. וְאָמַר רָבָא: צְרִיכִי דַּיָּינֵי לְמִיחְזֵי רוּקָּא כִּי נָפֵיק מִפּוּמַּהּ דִּיבָמָה. דִּכְתִיב: ״לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים ... וְיָרְקָה״. ״וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל״ — מִצְוָה בַּדַּיָּינִין וְלֹא בַּתַּלְמִידִים. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: פַּעַם אַחַת הָיִינוּ יוֹשְׁבִים לִפְנֵי רַבִּי טַרְפוֹן, וּבָאתָה יְבָמָה לַחְלוֹץ, וְאָמַר לָנוּ, עָנוּ כּוּלְּכֶם: ״חֲלוּץ הַנָּעַל״, ״חֲלוּץ הַנָּעַל״, ״חֲלוּץ הַנָּעַל״. הֲדַרַן עֲלָךְ מִצְוַת חֲלִיצָה

2 מגילה פתח ↗

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁגָּלוּ — שְׁכִינָה עִמָּהֶן. גָּלוּ לְמִצְרַיִם — שְׁכִינָה עִמָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַנִּגְלֹה נִגְלֵיתִי לְבֵית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם וְגוֹ׳״. גָּלוּ לְבָבֶל — שְׁכִינָה עִמָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְמַעַנְכֶם שֻׁלַּחְתִּי בָבֶלָה״. וְאַף כְּשֶׁהֵן עֲתִידִין לִיגָּאֵל — שְׁכִינָה עִמָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁב ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ״. ״וְהֵשִׁיב״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״וְשָׁב״. מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁב עִמָּהֶן מִבֵּין הַגָּלִיּוֹת.

2 תלמוד ירושלמי נזיר פתח ↗

הלכה: הֲרֵי עָלַי לְגַלַּח חֲצִי נָזִיר כול׳. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן וְרַב חִסְדָּא תְּרַוֵּיהוֹן אָמְרִין. בִּסְתָם חֲלוּקִין. מַה מְקַיְימִין. אִם בְּאוֹמֵר. כָּל חֲצִי רֹאשׁ. כָּל עַמָּא מוֹדוֹי שֶׁהוּא מְגַלֵּחַ נָזִיר שָׁלַם. אִם בְּאוֹמֵר. חֲצִי חוֹבָה. כָּל עַמָּא מוֹדֵיי שֶׁהוּא מְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר. אָלָּא כֵּן אֲנָן קַיְימִין בְּאוֹמֵר. חֲצִי. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר בְּאוֹמֵר. חֲצִי רֹאשׁ. וְרַבָּנִין אָמְרִין. בָּאוֹמֵר חֲצִי חוֹבָה. אָמַר רִבִּי יוּדָן. אַשְׁכַּח אָמַר קַלָּת וְחוּמְרָת. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי מֵאִיר דּוּ אָמַר. חֲצִי רֹאשׁ. מֵבִיא קָרְבָּן אֶחָד. שֶׁכֵּן הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלָיו קָרְבָּן שָׁלֵם. עַל דַּעְתּוֹן דְּרַבָּנִין דְּאִינּוּן אָמְרִין. חֲצִי חוֹבָה. מֵבִיא קָרְבָּן וּמֶחֱצָה חֲצִי חוֹבַת יָחִיד.

3 תוספות על גיטין פתח ↗

אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה - וא"ת והא ודאי דאיסור כהונה שאני דהא אם לא נתגרשה אלא מאישה ולא הותרה לשום אדם פשיטא דאפילו לר"א לא הוי גט כלל בעלמא ואם מת מותרת להתייבם ואע"פ שפסולה לכהונה וי"ל דהכי מייתי דכיון דאפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה א"כ כי אמר חוץ מפלוני הוי גט גמור דאם לא הוי גט סברא הוא דבלא נתגרשה אלא מאישה אפילו ריח הגט לא הוי ולא היה אוסרה הכתוב לכהנים וא"ת לר"א דלא חשיב בעל מנת שיור ולתנא דמתני' דרבנן נמי מודו דלא הוי שיורא אמאי לא תנא ביבמות ברישא דף ב. ט"ז נשים פוטרות צרותיהן ולחשוב בהדייהו אשת איש דפוטרת צרתה כגון שגירשה זה בעל מנת שלא תינשא לפלוני ונשאה אחיו של פלוני ומת בלא בנים ומעל מנת שלא תנשא גרידא דמותרת בזנות או לא תיבעלי גרידא שיכולה להתקדש אין קשה דלא דמי לאחות אשה שאסורה גם בזנות ואינה יכולה להתקדש אבל מעל מנת שלא תינשא ושלא תיבעלי קשיא וי"ל דלא תני לה משום דלא דמי לאחות אשה דהתם בשעת נפילה הויא לה אחות אשה אבל הכא בשעת נפילה אכתי לא הויא אשת איש עד שתיבעל ליבם ותעבור על תנאו ואפילו תחשבנה כאילו היא אשת איש כיון שמטעם אשת איש אסורה ליבעל לו מ"מ לא מצי למיתני' דהא אם תיבעל לו נמצא שלא היתה אשת אחיו מעולם ולא דמי לאחות אשה הלכך לא פטרה ומיהו לא יתיישב אלא למאן דנפקא ליה מאחות אשה ועוד קשה לרבינו יצחק דאכתי משכחת לה אף בצרת צרה כגון דקידשה אחד חוץ מראובן ושמעון אחיו ובא ראובן וקידשה חוץ משמעון אחיו דאהני קידושי דידיה למיסרא אקמא ומת ראובן בלא בנים ולו אשה אחרת ויבם שמעון צרתה ולו אשה אחרת ומת בלא בנים ונפלו לפני לוי דצרת צרה פטורה מן החליצה ומן הייבום וי"ל כיון שנאסרה על יבם זה לפני קידושי אחיו משום אשת איש לא חשיבא לגבי יבם אשת אח אבל אי אשת שני מתים דאורייתא כדמשמע בסמוך משכחת לה שש עשרה צרות וצרת צרה כגון שקידש ראובן חוץ משמעון ולוי אחיו ובא שמעון וקידשה חוץ מלוי דאהני קידושי שמעון למיסרא אראובן ומתו ראובן ושמעון ויבם לוי צרת אשת שני מתים שאשת שני מתים לא נאסרה ללוי שלא אסרוה עליו ומת לוי ולו אשה אחרת ונפלו לפני יהודה דצרת צרה אשת שני מתים פטורה מן החליצה ויבום ומיהו איכא למימר בפלוגתא לא קמיירי דרבנן פליגי אדר"א בקידושין כמו בגירושין כדמסיק ויצאה והיתה ולדידהו לא משכחת אשת שני מתים ואפילו ללוי דמיירי בפלוגתא פ"ק דיבמות דף ט. לא מיירי אלא בפלוגתא דסבירא ליה לתנא כוותיה תדע דלא תנא לוי חייבי לאוין ואע"ג דלר"ע לאו בני חליצה ויבום נינהו כחייבי כריתות אבל למאי דסלקא דעתיה דר' אבא דרבנן מודו בקידושין הוי מצי למיתני ט"ז ובירושלמי דמכילתין פריך לה וליתני ט"ז נשים לר"א ומשני התם התורה אסרה עליו ברם הכא הוא אסרה עליו פירוש כל ט"ו נשים אסרה תורה ליבם והאיסור בא ממילא על ידי קידושין בלא שום תנאי אבל כאן אסרה על ידי תנאי שלו א"נ י"ל תמן התורה אסרתה ואין לה היתר להתייבם דאין איסור שלה תלוי בשום אדם אלא בתורה שאסרתה עליו אבל באשת איש האיסור תלוי במגרש שאם ירצה יתירנה ליבם קודם שימות אחיו המת שנשאה:

3 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

שלא יהא ספר תורה יוצא ונכנס כשהוא דחוק. וא"ת והלא לא היו מוציאין אותו מן הארון דהא אסור ליכנס בבית קדש הקדשים וביום הכפורים לא אשכחן בסדר יומא שהיה מוציאו וי"ל דלצורך כדי לתקן שרי ליכנס בבית קדש הקדשים כדאמרינן בעירובין דף קה. וה"נ יכולין ליכנס שם כדי לתקן ספר תורה כדי שלא יתעפש ויתקלקל וגם משחרב משכן שילה עד שבנה שלמה בית המקדש היו יכולין להוציאו מן הארון ולעיין בו:

3 תוספות על יבמות פתח ↗

רבי אליעזר אומר אביה כו' - למיסבר קראי פליגי אי נמי נפקא מינה אם מתו אביה ואמה או נתגיירו וריב"ן פירש דלר"ע צריכה שתכפור בעבודת כוכבים קודם שתבעל לו ולפירושו לא אתי כר"ע הא דקתני לעיל בד"א שלא קיבלה עליה:

4 רש"י על כתובות פתח ↗

אין להן כתובה - ממאנת משום דמעצמה יוצאה שניה קנסא דרבנן הוא כדאמרינן ביבמות בפרק יש מותרות יבמות דף פה: מפני שהיא מרגילתו לנושאה שאינה מפסדת כלום בנשואין שאינה נפסלת בהן וולדה כשר איילונית משום דמקח טעות הוא:

4 תוספות על מגילה פתח ↗

בתי כנסיות של בבל על תנאי הן עשויין - רוצה לומר כל זמן שהן בטלין דהא חזינן בברייתא דלעיל וגם שהאמוראים לא היו רוצים ליכנס בהן בגשמים מפני גשמים אלא משום דשמעתא בעי צילותא והכא מיירי כשחרב דאז מהני התנאי ודווקא לאותן שבבבל מהני התנאי שהרי לעת בא גואל במהרה בימינו תפקע קדושתן אבל לאותן שבארץ ישראל לא מהני תנאי שהרי קדושתן לעולם קיימת וא"ת כיון דמהני תנאי לאותן שבבבל א"כ קשה מההיא דלעיל מגילה דף כו: דרבינא דהוה ליה בי כנישתא בארעיה ואמר ליה רב אשי זיל זבנה משבעה טובי העיר ואמאי איצטריך לעשות כן אחר שנחרב וי"ל משום דזרעה דזריעה הוי קלות ראש ביותר ועגמת נפש ומשום הכי אסור אפי' בחורבנה:

4 רש"י על חולין פתח ↗

ונפל ומת - וכבר כתבו ונתנו העדים גט לאשתו:

5 תוספות על ברכות פתח ↗

תפלת השחר עד חצות וכו' תפלת המנחה עד הערב - וא"ת אמאי לא קתני גבי תפלת המנחה כל היום כמו גבי תפלת המוספין וי"ל דזמן מוספין הוא כל היום אפילו משחרית שהרי קרבנות יכול להקריב מיד אחר התמיד א"כ גם תפלת מוספין יכול להתפלל מיד מן הבקר מה שאין כן במנחה אלא משש שעות ומחצה והכי נמי בפ"ק דע"ג ד' ד: לא ליצלי איניש צלותא דמוספין בתלת שעי קמייתא בריש שתא ביחיד כו' אלמא בשאר ימות השנה יכול להתפלל ולהכי מקדים תפלת המנחה לתפלת המוספין משום שהיא תדירה בכל יום אע"פ שתפלת מוספין קודמת: טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים - וא"ת והאמר רב לקמן ברכות ד' כז ב תפלת ערבית רשות וקי"ל כותיה באיסורי ועוד קשה דאמר לקמן ברכות ד' ל ב טעה ולא התפלל יעלה ויבוא בלילה אין מחזירים אותו משום דאין מקדשין את החדש בלילה ולמה ליה האי טעמא תיפוק ליה דתפלת ערבית רשות וי"ל הא דאמרינן דתפלת ערבית רשות היינו לגבי מצוה אחרת והיא עוברת דאז אמרינן תדחה תפלת ערבית מפניה אבל לחנם אין לו לבטלה ומיהו אם איחר עד המנחה נראה דעבר זמנו בטל קרבנו כיון ששהה כל כך ולאחר ב' תפלות לא מצינו שתיקנו חכמים לחזור ולהתפלל אם שכח ואפילו תפלה אחת אם בטל במזיד לא יוכל לתקן ובסמוך קרי ליה מעוות לא יוכל לתקון: איבעיא להו טעה ולא התפלל תפלת מנחה כו' - לא בעי אם טעה ולא התפלל תפלת מוסף דהא ודאי אינו מתפלל בערבית דהיאך יקרא את הקרבנות וכבר עבר זמן מוסף וגם לא תיקנו שבע ברכות של מוסף אלא משום ונשלמה פרים שפתינו ובזה ודאי עבר זמנו בטל קרבנו אבל שאר תפלות דרחמי נינהו ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו ואין כאן עבר זמנו בתפלה אחרת: טעה ולא התפלל מנחה בע"ש וכו' טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל ערבית שתים - דהיינו של מוצאי שבת ומבדיל בראשונה וכו'. כתב רבינו יהודה אם טעה ולא הזכיר ר"ח במנחה לא יתפלל עוד בלילה דלמה יתפלל עוד הרי כבר התפלל כל תפלת המנחה מבעוד יום לבד ר"ח שלא הזכיר א"כ אין מרויח כלום אם יחזור ויתפלל במוצאי ר"ח הרי לא יזכיר עוד תפלת ר"ח וי"ח כבר התפלל ולא דמי להא דאמר הכא טעה ולא התפלל מנחה בשבת דמתפלל ערבית בחול שתים פירוש של חול משום שלא התפלל כלל א"כ ירויח תפלת י"ח כשמתפלל במ"ש אע"פ שלא יזכיר של שבת וא"ת והלא הוא מתפלל יותר ממה שהוא חייב להתפלל שלא היה לו להתפלל כי אם ז' ברכות והוא מתפלל י"ח בכך אין לחוש שגם בשבת היה דין שיתפלל כל י"ח רק שלא הצריכוהו מפני הטורח נמצא שמרויח כל תפלתו אבל כשטעה ולא הזכיר של ר"ח כבר התפלל א"כ לא ירויח כלום אם יתפלל במוצאי ר"ח דהא וה"ה נמי אם התפלל במנחה בשבת י"ח שלמות ולא הזכיר של שבת נראה דלמ"ש לא יתפלל שתים דכבר התפלל י"ח ברכות ומיהו ברב אלפס לא משמע כן דאפי' היכא דאינו מרויח כלום מצריך להתפלל פעם אחרת וזה לשונו שכתב אהא דקאמר שמבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו דאיבעי ליה לאקדומי תפלת שניה ברישא דהכי דהיא חובה וכיון דלא אבדיל ברישא ואבדיל בבתרייתא גלי דעתיה דהך בתרייתא היא חובה הלכך בעי למהדר ולצלויי זימנא אחריתי כדי להקדים חובת שעתיה ברישא ואי אבדיל בתרוייהו אע"ג דלא מיבעי ליה למעבד הכי לא מחוייב לאהדורי ואי לא אבדיל אפילו בחדא מנהון לא מהדרינן ליה דתניא טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס עכ"ל אלמא דמצריך להתפלל זימנא אחריתי אע"ג שלא יחזור ויתפלל פעם שניה יותר מבראשונה. כך היה נראה לה"ר משה מאלאוו"ר מתוך לשון האלפסי: קשיא - תימה אמאי לא משני דמיירי קודם שהעשירו דאמרינן לקמן בפרק אין עומדין ברכות דף לג. העשירו קבעוה על הכוס וי"ל דלא אשכחן ברייתא דנשנית בין שתי תקנות: יצחק תקן תפלת המנחה - ואע"ג דאמרינן יומא כח: צלותא דאברהם מכי שחרי כתלי וי"ל היינו אחר שתקנה יצחק: ואין שיחה אלא תפלה שנאמר תפלה לעני כי יעטוף - תימה דבפ"ק דע"ז ד' ז: וע"ש מוכיח דשיחה זו תפלה מויצא יצחק לשוח בשדה י"ל דכיוצא בו מצינו במגילה פ"ק ד' יג. ויהי אומן את הדסה ואין הדסים אלא צדיקים דכתיב והוא עומד בין ההדסים ובפרק חלק סנהדרין ד' צג. הוא אומר להיפך: יעקב תקן תפלת ערבית - תימה דאמר בפרק גיד הנשה חולין ד' צא: וילך חרנה כי מטי לחרן בעי למיהדר אמר אפשר שעברתי במקום וכו' אלמא דהתם מוכח דהתפלל ערבית ביום מאחר שהתפלל כבר והוה דעתיה למהדר וקשה למתניתין דפרק קמא דקאמר שאינו זמן תפלה עד צאת הכוכבים ולפי מה שפירשנו דקי"ל כר' יהודה דאמר עד פלג המנחה ניחא ויפה מנהג שלנו דאדרבה טוב להתפלל מבעוד יום קצת: עד פלג המנחה – תימה מנא ליה הא בשלמא עד תשע שעות ומחצה דעד אותו זמן הוי תפלת המנחה ניחא דהיינו מנחה קטנה אבל הא מנא ליה וי"ל דר' יהודה ס"ל דתפלה כנגד קטרת תקנוה דכתיב תכון תפלתי קטרת לפניך תהילים קמ״א:ב׳: איבעיא להו עד ועד בכלל וכו' - תימה דאמר בנדה פרק הרואה כתם נדה ד' נח: כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים אלמא עד ולא עד בכלל וי"ל אי אמרי' עד ועד בכלל יש בו גם חומרא שיתפלל ולא אמרי' עבר זמנו בטל קרבנו ואפי' במזיד: תא שמע ושל מוספין כל היום ורבי יהודה אומר עד שבע שעות ותניא היו לפניו וכו' - ולא גרסי' אימא סיפא ושל וכו' שאינו במשנה שדברי רבי יהודה שאמר עד שבע שעות אינו במשנה ויש ספרים שהגיהו אותו במשנה ומיהו בכל הספרים הישנים אינו. וא"ת ורבי למה לא הזכיר אותו במשנה וי"ל משום דלא ס"ל כוותיה בהא דאמר עד שבע שעות אבל בהא דקאמר עד ארבע שעות ס"ל כוותיה משום דתנן בבחירתא כוותיה ובההיא דפלג המנחה נמי משום דאמרינן לקמן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד דהכי פירושא דעבד כר' יהודה עבד דאמר מפלג המנחה ליליא הוא עבד ומשום הכי מנחה לא אבל אין לפרש הכל בתפלת המנחה ועבד כרבי יהודה שהתפלל מנחה קודם פלג דפשיטא דרבנן מודו בשיעורו דרבי יהודה: דרב צלי של שבת בע"ש - תימה דהא אמרינן בפרק במה מדליקין שבת ד' כג: ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר. ויש לומר דהתם בשאינו מקבל עליו שבת מיד אבל הכא מיירי שמקבל עליו שבת מיד הלכך לא הויא הקדמה וטעמא משום דס"ל כרבי יהודה וכן הנך דלקמן שהתפללו של מ"ש בשבת היינו משום דסבירא להו כרבי יהודה לענין תפלת הערב שהיא שעה ורביע קודם הלילה אעפ"כ אין אסור לעשות מלאכה במ"ש מיד לאחר פלג המנחה וכן לענין תוספת שבת וט' באב וי"ה דקי"ל שהוא מן התורה אם כן לא צריך שיעור גדול כל כך: ולא אחורי רבו - פירש רש"י משום יוהרא ויש מפרש שנראה כמשתחוה לרבו: והנותן שלום לרבו והמחזיר שלום - פירוש כשאר בני אדם שאינו אומר שלום עליך רבי והיינו דאמרינן ב"ק דף עג: כדי שאילת תלמיד לרב אי נמי ההוא לכתחלה קאמר ובתלמיד חבר דשרי ככל הני דלקמן: הואיל והתפללו וכו' - הכא נמי נימא לענין חומרא ואמאי שרי ליה ובקונטרס פי'בפנים אחר: שאני צבור - אע"ג דלא מטא זמן אין איסורה איסור בעשיית מלאכה אף על גב דטעותא הוא: צלי של מוצאי שבת וכו' - יש לומר דהכא מיירי שיש לו צורך מצוה לעשות במוצאי שבת כגון ללכת למול תינוק ולא יהיה לו יין להבדלה אם לא יקדים דודאי צריך להוסיף מחול על הקדש דאורייתא אבל בחנם לא ופשיטא שלא היו ממהרים להבדיל ולהתפלל של מוצאי שבת בשבת דגם במלאכה אסור עם חשיכה: הלכה כדברי האומר רשות - לאו דוקא רשות אלא כדפרישית לעיל ברכות ד' כו. ולכך נקרא רשות לבטלה עבור מצוה אחרת העוברת: והלכתא כוותיה דרב - ונראה דלכך תקנו פסוקים וקדיש בין גאולה לתפלה דרשות היא ע' תוס' ד: ד״ה אמר ר״י: ושל מוספין כל היום - הקשה הרב רבינו שמשון ז"ל דאמרי' בפרק תמיד נשחט פסחים דף נח. מוספין בשש בזיכין בשבע וכ"ת ה"מ למצוה אבל דיעבד כל יומא נמי זמניה הוא הרי בתמורה פ"ב ד' יד משמע שהמוספין היו נשחטין עם התמיד ונקטרין עמו. ותירץ דהתם מיירי בשבת: הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ מתפלל של מוסף - מכאן יש ליזהר ביוה"כ להתפלל תפלת שחרית קודם שש שעות ומחצה דהיינו קודם שיגיע שעת המנחה דאל"כ היו צריכין להתפלל תפלת המנחה קודם והר"י אומר דאינו צריך דהא דקאמר שיתפלל תפלת המנחה קודם היינו כשיש לו לעשות צרכיו שלא יוכל להתפלל תפלת המנחה בזמנה וצריך להתפלל שניהם מיד כגון שהיה לו לילך לסעודה גדולה כמו לנשואין ומתיירא שמא ימשוך בסעודתו או שישתכר אבל אם היה לו שהות להתפלל אחר תפלת מוסף תפלת המנחה בזמנה אין לו להקדים תפלת המנחה אלא יתפלל כסדר מוסף ואח"כ מנחה: כדמתרגם רב יוסף על דאחרו זמני מועדיא - ואי משתעי ברגלים אין שייך לומר לשון איחור שהרי אין להם תשלומין אלא ע"כ בתפלה משתעי קרא: כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לטעום כלום וכו' - ואית ליה לרבי יהושע מפסיקין ואפילו מן האכילה ולא היא: לייט עלה אביי אמאן דמצלי הביננו - והכי קי"ל ויש ספרים דמסיק ה"מ במתא אבל בדרך שרי כדמשמע במכילתין גבי רבי יוסי וכו': ונכללה בהביננו - והא דאמרינן בפ"ק דנדה דף ח: כל השנה כולה מתפלל אדם י"ח חוץ ממוצאי יה"כ מפני טורח צבור מפני התענית וי"א שמתפללים י"ח שלימות מפני שצ"ל הבדלה בחונן הדעת ותימה אמאי לא פריך ונכללה בהביננו וי"ל דלא דמי דהתם כל השנה כולה מתפלל י"ח ואין לנו להקשות ונכללה מכלל כדי לשנות המנהג של כל השנה אבל הכא שכל השנה מתפלל הביננו פריך שפיר למה לי לשנות המנהג בשביל אתה חוננתנו ונכללה בהביננו: מפני שיכול לאומרה בשו"ת - כדאמר לקמן ברכות לא. עו"ג דף ח שואל אדם צרכיו בשו"ת ודוקא צרכיו כגון שיש לו חולה בתוך ביתו או שצריך שדהו מים דהוא מעין תפלה וכן שאלה אבל הזכרה והבדלה ושאר שבחים אסור שאינה מעין שו"ת ונראה שכל האומר ברוך אתה ה' שו"ת אחר שסיים דברי תחנונים מיושב מגונה כדאמרי' מגילה דף יח. מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של מקום כלומר להוסיף ברכות על אלו ואפילו אם בא להתפלל שמנה עשרה עוד פעם אחרת אסור שנראה כמוסיף על הברכות והא דאמר לעיל ברכות דף כא. ולואי שיתפלל אדם כל היום היינו דוקא ספק התפלל אבל ודאי אוקמינן לעיל שפוסק אפי' באמצע ברכה כשמואל בפרק מי שמתו שה ומה ששליח צבור שונה בהן היינו להוציא רבים ידי חובתן ומה שמתפלל בלחש היינו כדי להסדיר תפלתו כדמוקמינן בפרק בתרא דר"ה דף לד:: הא דאדכר אחר בתר שומע תפלה - אז ודאי מחזירין אותו מיהו אם לא עקר רגליו אינו צריך לחזור לראש ולא לברכת השנים אלא חוזר לשומע תפלה וכן משמע בירושלמי פ' אין עומדין דקאמר אם לא שאל בברכת השנים מחזירין אותו ולהיכן חוזר ר' שמעון בשם ר' יוחנן אמר בר"ח אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לאו חוזר לעבודה ה"נ אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לאו חוזר לשומע תפלה אלמא משמע בהדיא דאינו חוזר אלא לשומע תפלה כי לא עקר רגליו מיהו הירושלמי פליג אגמרא דידן בגבורות גשמים דהכא קתני לא הזכיר גבורות גשמים מחזירין אותו ולא קאמר לאומרו בשומע תפלה ובירושל' קאמר אם לא שאל בברכת השנים אומרה בשומע תפלה ודכוותה אם לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מזכיר בשומע תפלה ומה אם שאלה שהיא מדוחק אומרה בשומע תפלה הזכרה שהיא מריוח לא כ"ש אלמא דבהדיא איתא התם דחוזר בגבורות גשמים לשומע תפלה ואפשר להיות שהגמרא שלנו לא חשש לפרשו משום הקל וחומר כדאיתא בירושלמי והא דקתני לא הזכיר גבורות גשמים מחזירין אותו איירי שלא הזכיר כלל בשומע תפלה והא ליתא דהא במסקנא מוקי האי מימרא בנזכר קודם שומע תפלה משום פירכא דשאלה ובירושלמי קאמר היה עומד בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו פי' בימות הקיץ ופריך והא תניא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר והכי פריך כי היכי דאם לא הזכיר כלל מטל אינו עיכוב ואם היה רוצה להזכיר מזכיר ה"נ אם עמד בטל והזכיר של גשם אין לחוש דלא גרע מלא הזכיר טל כלל ומשני דלא דמי ההוא דמקל ומצלי לההוא דמצלי ולא מקל פי' מקלל כלומר אינו דומה כשעומד בטל והזכיר של גשם שהוא סימן קללה למי שאינו מזכיר כלל לא טל ולא גשם שאינו מקלל וכן הלכה למעשה שאם עומד בשל טל והזכיר של גשם דמחזירין אותו ואם לא הזכיר משניהם כלל אין מחזירין אותו והדר קאמר בירושלמי קאי בגשם והזכיר בשל טל אין מחזירין אותו ופריך מהכא והתניא או שלא הזכיר גבורות גשמים מחזירין אותו ומשני הא דאדכר הא דלא אדכר הא דלא אדכר לא טל ולא מטר לכך מחזירין אותו הא דהזכיר של טל ומטר ולא נהירא דפשיטא אם הזכיר שניהם דאין מחזירין אותו ואם לא הזכיר כלל פשיטא דמחזירין אותו אלא ודאי יש לפרש הא דאדכר טל הא דלא אדכר כלל לא טל ולא מטר לפיכך מחזירין אותו אבל אם הזכיר טל אף בימות הגשמים אין מחזירין אותו לכך יש בני אדם שאומרים כל שעה טל מתוך שהם רגילים אם כן בימות הגשמים אם שכח מוריד הגשם אין מחזירין אותו: טעה ולא הזכיר של ראש חדש בעבודה חוזר לעבודה - ובהלכות גדולות פי' דוקא ביחיד אבל בצבור אינו חוזר מפני ששומעה מש"צ מיהו צריך לדקדק מפי החזן כל אות ואות של תפלה אע"פ שהוא בקי דהא אמרינן בראש השנה פ"ד דף לד: כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא הבקי ואע"ג דאמרינן התם לא פטר רבן גמליאל אלא העם שבשדות משום דאניסי וטרידי אבל טעה לא יש לומר היינו שלא התפלל כלל אבל היכא שהתפלל כבר לא חשבינן ליה כאילו לא התפלל כלל וה"ה לכל דבר שמחזירין אותו אי הדר שמע ליה משלוחא דצבורא מראש ועד סוף נפיק והרב ר"מ פסק דוקא שכח להזכיר של ר"ח אבל שכח ברכה שלמה מחזירין אותו ואינו יוצא בשמיעתו משליח צבור וע"ע תוס' ר"ה לד: ד"ה כך: איכא דאמרי אמר רב נחמן וכו' - רב אלפס פסק כאיכא דאמרי דברגיל לומר תחנונים ולא עקר רגליו אינו חוזר לראש ואם אינו רגיל גם כי לא עקר רגליו חוזר לראש ואם עקר גם כי רגיל לומר תחנונים כמו אלהי נצור לשוני חוזר לראש: כל שאינו יכול לומר תחנונים - פי' ר"ח דאם יכול לומר לשון תחנונים אפי' עליו כמשא הוי תפלה מעליא דלא בעינן אלא לשון תחנונים בלבד: והיכי מצלי לה - אתפלת הדרך קאי ורב ששת אמר אפי' מהלך וקי"ל כרב ששת ומיהו בתוספ' פסק ה"ר יוסף כרב חסדא וכן רב אלפס פי' דרב חסדא עדיפא ליה טפי: מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה - תימה לימא דאיכא בינייהו דתפלה קצרה אינו מתפלל אלא במקום סכנה והביננו מתפלל אפילו שלא במקום סכנה וי"ל דהכי קא בעי מאי בינייהו כל א' במקומו תפלה קצרה במקום סכנה והביננו שלא במקום סכנה: הלכה כרבי - שלא ירד למטה ואפי' שלא במקום סכנה ואפילו במהלך מתפלל ואינו צריך להחזיר פניו כנגד ירושלים: היה עומד בח"ל יכוין כנגד ארץ ישראל - ול"ג לבו דאפניו קאי כדקתני סיפא היה עומד במזרח מחזיר פניו למערב: לתלפיות תל שכל פיות פונים בו - וכהך שמעתתא קי"ל וכן מסקינן בלא יחפור ב"ב כה: דקאמר אתון דקיימיתון לצפונא דא"י אדרימו ולא כהני אמוראי דלעיל שם דפליגי אי השכינה במזרח או במערב עכשיו אנו במערבה של א"י על כן אנו פונין למזרח: אבוה דשמואל ולוי הוו מקדמי ומצלו - פירש רש"י קודם עמוד השחר ולא נראה דאם כן לא היו יוצאין בו כלל דעדיין אינו יום לכך נראה כפי' ר"ח דמשעלה עמוד השחר קאמר והוו מקדמי קודם הנץ החמה קאמר ועדיין אינו עיקר זמן תפלה: מסמך גאולה לתפלה עדיף - מלהתפלל מעומד והכי פסקי בה"ג הלכה כר"ש בן אלעזר ומשמע די"ח ברכות מותר להתפלל בדרך במהלך ואין צריך לעמוד וא"ת ומ"ש מהביננו דמסקינן לעיל דמעומד דוקא וי"ל דשאני הביננו שהיא קצרה ואין כאן בטול דרך כ"כ כמו בי"ח ברכות ועוד פירש הר"ם דהכא כי הדר לביתיה מצלי מעומד כדאמרינן בסמוך רב אשי מצלי בהדי צבורא ביחיד מיושב כדי לקרות ק"ש בשעתה וכי הדר לביתי' מצלי מעומד ור"ח פסק כאבוה דשמואל ולוי ומיהו מדקאמר רב אשי לא חזינן לרבנן קשישי דקא עבדי הכי משמע דאין הלכה כמותם: ה״ג אין הלכה כרבי יהודה שאמר משום ראב"ע - אלא הלכה כרבנן וכן פסק ר"ח דלהכי מייתי רבי אמי ור' אסי שהיו מתפללים ביחיד כרבנן ביני עמודי דגרסי לאשמעינן דהלכה כרבנן: והתניא טעה ולא הזכיר של ר"ח בערבית אין מחזירין אותו - ל"ג ליה דהא אמרינן בסמוך טעה ולא הזכיר של ר"ח אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין כו' אי נמי אי איתא אגב אחרינא נקט ליה: כמה ישהה בין תפלה לתפלה - כגון אדם שטעה ורוצה להתפלל שנית וכן בין תפלת שחרית לתפלת המוספין: כדי שתתחולל דעתו עליו - ומפרש בירושלמי דהיינו כשילך ארבע אמות: לפי שאין מקדשין את החדש כו' - פי' לעיל בריש פרקין ברכות כו א מה שמקשין ותיפוק ליה משום רשות משום דהיינו דוקא לעשות מצוה אחרת עוברת וי"מ דוקא בלילה ראשונה אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין החדש בלילה אבל בלילה שניה מחזירין אותו שכבר מקודש מיום שלפניו ולא נראה לחלק: מסתברא מילתא דרב בחדש מלא - כלומר שהיה אותו שלפניו מלא דאז יכול לאומרה בערבית של מחר שהוא עיקר והיה אומר ה"ר יצחק לכל דבר שאמרו חכמים אין מחזירין אותו כגון יעלה ויבא בערבית ועל הנסים לא מיבעיא אם עקר רגליו ופתח בברכה שלאחריה דאין מחזירין אותו אלא אפילו לא עקר אלא שסיים אותה ברכה שתקנו בה לאומרה אין מחזירין אותו ולא נהירא לרבינו אלחנן דהא חזינן בברכת המזון דאותן שאמרו חכמים מחזירין וגם אותן שאין מחזירין שוין היכא דלא עקר רגליו כדאמר לקמן ברכות מט א אם שכח של שבת וסיים הברכה כולה ועדיין לא התחיל בברכת הטוב והמטיב אומר ברוך אשר נתן שבתות למנוחה כו' וקאמר נמי התם אם טעה ולא הזכיר של ר"ח קודם שעקר רגליו דהיינו קודם שיתחיל ברכת הטוב והמטיב דאותה קורא עקר רגליו אומר ברוך אשר נתן ראשי חדשים וכו' אלמא היכא דלא עקר אלו ואלו שוין ואם עקר רגליו שהתחיל בברכת הטוב והמטיב של שבת חוזר לראש ושל ר"ח מעוות לא יוכל לתקון והכי נמי יחזור באותה ברכה אם לא התחיל בברכה שלאחריה. ומיהו אין ראיה מהתם דשאני התם בברכת המזון שכבר בירך ג' ברכות וברכת הטוב והמטיב לאו דאורייתא היא על כן אין מחזירין אותו לגמרי כי אין דומה שם הפסק כל כך ואין להביא ממנו ראיה לי"ח ברכות דאם יחזירוהו בדבר שאין לו לחזור הוי כמו הפסקה ועוד דאין להביא ראיה לכאן דאם היית אומר היכא שלא עקר רגליו בי"ח ברכות שהיה לו לחזור א"כ היה צריך לחזור לרצה ואין זה הגון ומיהו אומר ר"י דראה את ר"ת דהיכא דלא עקר רגליו חזר לרצה אפי' בדברים שאין מחזירין כגון על הנסים וכן עמא דבר: הדרן עלך תפלת השחר

5 רש"י על זבחים פתח ↗

הזיה על בין הבדים - עומד בין שני בדי ארון ומזה א' למעלה וז' למטה כנגד עובייה של כפרת ולא היו נוגעים בה:

5 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל פתח ↗

ואסור לאכול לאחר הביעור. א"א בחיי ראשי לא האיר ולא הצהיר מהו הביעור האוסר על כל אדם ואולי הוא סובר כי החילוק של ג' סעודות הוא גמר הביעור ואינו כן אלא בשיכלו פירות העיר ותחומיה מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותם לאוצר ליד ב"ד והם מחלקים לכל אדם שלש סעודות כדי לשבת וכן בכל יום ויום עד שיכלו ואם אין שם אוצר ולא ב"ד מחלקין מוציאן לשוק ומפקירן ואף הוא יכול לחזור לזכות בהן ככל אדם ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותם הפירות מכל הארץ ביהודה מכל ארץ יהודה ובגליל מכל הגליל ואחר שיכלו מכל הארץ אז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר אבל לביעור הראשון כיון שיש לו היתר אכילת ג' סעודות אוסר במשהו וחייב לבער ביעורו מן הבית זה דעת ר"ש והוא שאמר כל הירק אחד לביעור שכל המינים שנכבשו בחבית כיון שכלה אחד מהם בשדה יבער את כולם מפני שהוא אוסר במשהו לזה הביעור אבל ר"א ורבי יהושע סברי הכל בנותן טעם ומר סבר הראשון נותן טעם באחרון ומר סבר האחרון נותן טעם בראשון ור"ג סבר אין הולכים בזה אחר נותן טעם שאין כאן איסור אכיל' אלא מצות ביעור בלבד הילכך דיו שיבער אותו המין בלבד וזהו עיקר של דברים הללו:

1 והוא שם המפורש. עי' רש"י סנהדרין ד' ס' ע"א דלא ס"ל כן, ועי' תוס' סוכה וע"ז ד' י"ח אך רבינו ז"ל לשיטתו הולך בהל' ע"ז פ"ב גבי מגדף ע"ש, ועי' רש"י עירובין ד' י"ח ע"ב וסנהדרין ד' ק"א:

2 ממהדורא תניינא: והנה שם אהי' אם הוא שם המפורש או כינוי עי' תוס' סוטה דף כ"ד ע"ב, דמשמע דהוי כינוי ורש"י סנהדרי' דנ"ו ע"א ובהך דברכו' ד"ט דזה מרומז על גלות ועי' מגילה דכ"ט כל מקום שגלו כו' ור"ל דזה ג"כ גדר השגחה ועי' עירובי' די"ח ע"ב דיו שישתמש בשתי אותיות ובסנהדרי' ד"ס גבי מגדף אם חייב על שתי אותיות וזה הגדר דלא בטלה השגחה עליונה וגם זה השגחה. ובמה דפליגי בגמרא שם בבן נח שגידף אם צריכי' לקרוע. ומה דמבואר בירושלמי פ"א דקדושי' דאין גירושין בבן נח מחמת שלא ייחד הקב"ה כו' אלא בישראל לבד ובירושלמי סנהדרי' שם מביא ראי' מקרא דאלקי כל בשר דגם בן נח בגדר זה. וזה תליא אם פעולת בן נח הוי כמו פועלת ריקה או פעולת רע. וכבר כתבתי בזה בהל' שחיטה. ובדברי רבינו בהל' אבות הטומאה גבי שחיטת בן נח וכן נ"מ אם נצטרף בן נח לעדות עם כשרי' אם הוי כמו נמצא אחד מהם קרוב ופסול. ועיי' זבחי' ד"ב ע"ב וד"ג דלא מינה לא מחריב. ומה שכת' רבינו בפירו' המשניות ב"ק פ"ד גבי שור של בן נח עי"ש דהוי בגדר העדר ולא בגדר דיחוי שנדחה ע"י דין, ועי' בירושלמי חגיגה פ"א גבי גר שנתגייר בתוך הרגל עי"ש, ובמה דפליגי ב"ש וב"ה ביבמו' די"ג גבי צרת ערוה אם מותרת או אסורה ור"ל דלב"ש כיון דערוה אי אפשר שיחול עליה גדר יבום הוי זה בהנשואי' גופא כמו שלא נגמר, דעיקר היבום הוא נובע מהנשואי', וכיון דלא חזייא ליבום בזה הפרט אין בה נשואי' וזה ר"ל ערוה אבראי קיימו וכמו איילונית לדידין, ועי"ש די"ב ודמ"ד, וב"ה סבירא להו דזה רק היכי דהחסרון הוא בעצם הגוף ולא מצד הדין וזה אם דין הוי כמו הפקעה לגמרי או עדיין נשאר שם הפועל לזה עליו ואזלי לשיטתייהו גיטי' דפ"א וכמה מקומות גבי המגרש את אשתו ולן עמה כו' אם אמרינן הן הן עידי יחוד וכו' ור"ל דב"ש ס"ל דגבי קדושי' דרק העדי' פועלי' הדבר וצריך דבר ברור עי' גיטי' דפ"ט וזה רק אומדנא ולא מהני וכיון דגרשה ונעשה כריתות הוי זה כמו דבר חדש ולא מהני אומדנא, וב"ה סבירא להו דאף דזה כריתות מ"מ כיון דעל ידו נעשה זה עדיין שמו עליו, ולכך מהני אומדנא בזה, והיכי דבא עליה הוי אשת איש גמורה כמו שכת' רבינו בהל' גירושי' פי"א עי"ש. ועיין כריתות ד"ז ע"ב דפליגי כה"ג גבי ליל מ"א או פ"א ג"כ כן ב"ש וב"ה אם חסרון ע"י דין הוי כעצם. וע' במה דפליגי ב"ש וב"ה בירושלמי מע"ש פ"ג ה"ג גבי טבל שטבל לכל אם התרו בו משום מעשר שני אם לוקה, כיון דאינו יכול להפריש קודם ע"פ דין ותוס' חולין דף מ' ע"א ירוש' נזיר פ"ב ה"ו הגע עצמך שנולד בשבת כו'. ע"כ ממהדורא תניינא

3 ממהדורא תניינא: ושבעה כו'. הנה כאן ס"ל לרבינו דשם בן ד' הוא נקרא שם המפורש ועי' לקמן בהל' ע"ז פ"ד גבי מגדף דס"ל שם דשם אד' הוי ג"כ דינו כך רק דמחלק דזה נקרא שם המפורש וזה נקרא שם המיוחד ועי' רש"י ערובין די"ח ע"ב ורבינו מפרש בסנה' ד"ס ע"א במה דאמר שם מהו דתימא עד דאיכא שם רבה ור"ל היינו שם בן ד' והך שם בן ד' דנקט שם ר"ל שם אד' ועי' תוס' סוטה דל"ח ע"א גבי ברכת כהנים כתבו שם דשם אד' הוי כנוי ובתוס' סוטה דכ"ד ע"ב ועי' בהך דיומא דף פ"ד ע"א דמבו' שם דכותבין את שמות גם על דבר טמא אך שם לא כתוב רק שם בן ב' אותיו' ובהך דב"ב דע"ג שם מבו' דכותבין שם אה' אך שם על עץ ועי' תוס' סוטה די"ז ע"ב דלכך אין כותבין מגילת סוטה על עור בהמה טמאה מחמת שמא לא תשתה ונמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה אך י"ל דכאן הוי זה מחמת גדר סכנה והנה בהך דסנה' דף נ"ו ע"א ותמורה ד"ג ע"ב וד"ד לכאורה נראה דהא דקיי"ל דמוציא ש"ש לבטלה עובר בעשה זה רק על שם המפו' ולא על שם המיוחד דא"ל כן איך מקש' בסנה' שם ואימא דעבד תרתי מה ר"ל אך רש"י ז"ל שם נראה דס"ל דר"ל גם הפרוש של השם ובזה י"ל מה דמבו' בהך דפס' ד"נ וקדושין דף ע"א גבי רבא דסבר למידרשא בפרקא הא זה מבו' בסוטה דף ל"ח וביומא דס"ט ע"ב דאין אומרין שם המפו' בגבולין ודוחק לו' דר"ל כמו בהך דע"ז די"ח גבי ר' חני' בן תרדיון דלהתלמד שרי ובאמת מה דמבו' ביומא דל"ט ובירוש' פ"ג דשם דרק כה"ג אומר זה ועי' בתוספ' יומא דאם גורל של ימין ביד הסגן אף דקריאת שם חטאת אומר הסגן מכ"מ את השם מזכיר כה"ג דוקא ולא סגן והסגן אומר רק חטאת, וזהו דדייק שם הגמ' אמור מילך ר"ל רק חד תיבה, עכ"פ מוכח משם דרק כה"ג מזכיר השם ביוה"כ ועי' בקדו' דף ע"א מוכח שם ג"כ דרק כה"ג אך שם מחלק בגדר השמות ועי' מה שכ' רבינו בספר המורה ח"א פ' ס"ג ע"ש אך לפי הנראה כך דהנה רש"י בסנהד' דנ"ו מוכח דס"ל דאינו עובר על מוציא ש"ש בעשה רק בפירוש' ועי' סנהד' דף ק"א ע"ב גבי הוגה שם דרק בלשון עגה ע"ש ברש"י ובדברי רבינו בסו' הל' שבועות שם נקט שמות המיוחדין ובדברי רבי' בהל' ע"ז פ"ב ה"ז נראה דס"ל דרק הני ב' שמות נקראים שם המיוחד אך בהל' ט' לא משמע כן רק דכל שם שאינו נמחק נקרא שם המיוחד ועי' בהל' סנהד' פ' כ"ו ה"ג בהשגות דכתב שם אינו לוקה אלא בשם המיוחד ומשום דמפרש הך דשבועות דל"ה בהך מחלו' דר"מ ורבנן מקלל בכולן ר"ל מקלל חבירו לא כרש"י דקאי אמגדף והברייתא דדף ל"ו דשם נקט שם המיוחד ר"ל כך. וכ"כ דרבינו ס"ל וכן משמע מרש"י סנהד' דנ"ו דר"מ ורבנן פליגי בב' דברים דגבי שם שהוא מגדף לר"מ חייב גם על כנוים שאינם נמחקין ולרבנן רק על שם המיוחד ובשם שבו מגדף לר"מ גם בכנוים הנמח' ולרבנן רק בכנוים שאינם נמחקין וגבי מקלל אביו עי' בלשון רבינו בפ"ה מהל' ממרין ה"ב דנקט דחייב רק בשם מן השמות המיוחדין כרבנן וכן משמע מרש"י סנהד' דס"ו דלרבנן גם על כנוי שאינו נמחק פטור במקלל אביו רק כך דלרבנן בכנוי שאינו נמחק אם קלל אביו חייב שתים א' משו' אביו וא' דלא גרע מאחר אבל בכנוי הנמחק אז אינו חיי' רק א' כמו מקלל חברו וגבי ב"נ שגדף למ"ד שם דגם בב"נ צריך שם בשם שם גם לרבנן ס"ל דשם שגדף חייב גם על כנוי שאינו נמחק והשם שבו מגדף גם כנוי הנמחק וכר"מ בישראל ועי' מ"ש רבינו פ"ט מהל' מלכים ה"ג דלא משמע כן רק דנ"מ דדי בכנוי הנמחק אבל הר"א מפרש דהך דר"מ ורבנן במשנה דשבועות ר"ל כך דפליגי רק במקלל חברו בכנוי הנמחק אם לוקה דחכמים פוטרין ממלקות אבל בלאו עובר רק דלא לקי ולכך בסיפא שם נקט רק עובר בל"ת וכן ס"ל להראב"ד בהל' שבועות פ"ב ה"ג דמלקות על שבועת שקר לשעבר דהוי בלא מעשים לא לקי רק אם נשבע בשם שאינו נמחק ועי' בירוש' ספ"ה דשבוע' דאמר שם דאינו לוקה רק עובר וכן בסופ"ג דשם מבו' שם דלוקה שם מיירי רק בשם שאינו נמחק והך דמבו' בנידה דף מ"ו ובנזיר דף ל"ח ועי' שבוע' דף כ"ו דיש מלקות על בל יחל שם ר"ל אם עשה מעשים, עכ"פ סתם היכא דנקט מיוחד י"ל דקאי רק על ב' שמות הללו אך הנ"מ כך דהיכא דאומר הפסוק כמו בב"כ דהוי בגדר קריאה אז במקדש כל הכהנים יכולין לו' שם ככתיבתו והך דקדושי' דף ע"א דמשמע דרק כו"ג אומר ככתיבתו באמת כבר כתבתי דבמקדש הי' ב' מיני נשיא' כפי' א' בלשכת הגזית עי' תוס' סוטה דל"ח וזה הי' חצי' בחול ושם הוי הנשיאת כפ' גם גדר קריאת פר' גם במקדש ומ"מ שם ככתבו א"א להזכיר מחמת דהוי חצי' בחול רק לכה"ג אבל הנשי"כ שהי' בין אולם למזבח כמבו' בסוף תמיד ובתוספ' דסוטה רק כך דכבר כתבתי בהך דתענית דכ"ז שם ר"ל אנשיאת כפים דמקדש ועי' עירוכין דף י"א וסוטה דל"ח אם יש עליו גדר עבודה או רק שירות ע"ש, אך הנ"מ דבתוספ' דסוטה מבואר דשם א"צ מן המשמר הקבוע, וי"ל דזה ר"ל הך דתענית דכ"ז דכהנים מעכבים את הקרבן ור"ל הני דאינן מן המשמר ומ"מ הן נושאים כפים וזה הי' בין האולם למזבח ועי', ושם גם בע"מ כשרים כמבואר שם דגם כהן בעל מום נושא את כפיו שם, ואף דאסור ליכנס בין אולם למזבח יש לומר דלצורך נשיאת כפים מותר ועיין סוכה דף מ"ד וכן נ"מ גבי אכילת קדשים עי' זבחים דף ס"ג ומנחות ד"ח דמבו' דאם הקיפו ב"נ את העזרה דיכולין הכהני' ליכנס להיכל לאכל קדשים אף דשלא לצורך עבוד' אסור לכהן ליכנס דעובר בלאו ולוקה כמבו' במנח' דכ"ז מכ"מ אכי' קדשים הוי צורך עבודה עי' יומא דס"ח ע"ב ותוס' דף כ"ה ע"א איך יהי' הדין גבי בע"מ ועי' בתוספ' מנחות דמבו' שם דבזמן שחולקין לחם הפנים הוי מוציאין את הלחם חוץ למזבח ליתן להבעלי מומין ע"ש ובאמת אחי אמו של טרפון הי' בע"מ חגר כמבו' בירוש' יומא והוריות ובספרי פ' בהעלותך וגם ר' טרפון הי' בסוף הבית דאז נמנעו מלברך בשם כמבו' ביומא דל"ט ובדברי רבינו בהל' תפילה גבי נשי"כ אבל הני דבלשכת הגזית שם רק כהנים שעבדו ומן המשמר וכמבו' בספרי פ' שופטים פס' קס"ח ע"ש, ועי' רש"י ברכות די"א ע"ב דלא פי' כן ותוס' שם, ורבינו פי' פי' אחר ואיכ"מ. גם י"ל דנ"מ בין הקריאה ככתבה ובין פירושה ועי' במ"ש רבינו בס' המורה ח"א שם ובפרדס הג' לרש"י דפי' השם הוא בלשון ארמי וזה רק מותר ביוה"כ וזה ר"ל ג"כ הך דיומא דס"ט ע"ב גבי עזרא דגדלו בשם המפורש ר"ל משום דהוא תרגם את התורה בל' ארמי כמבו' סנהד' דף כ"א ע"ב וכ"כ במ"א דבאמת יש נ"מ גבי ס"ת שכתב משה ר' והניח בארון ובין שאר י"ב ס"ת שנתנם מרע"ה לשבטים דס"ת שהניח בארון שם הי' כתוב כל התו' כולה בכתב אשורי ולה"ק והטעמים והנקודות וכן בנקוד' של שם בן ד' אשר זה נקרא שם המפורש לשי' רבי' ולכך מבו' דנתנה להלויים משום דאצלם הוי שיר שלהם עבודה וקיי"ל דעיקר שירה בפה וזה הוי הטעמים עי' רש"י ערכין די"א גבי משה ידבר כו' דאז הי' מצווה על שירה לפי שמשה ר' לוי הי' והי' משורר ושירה הוי עבודה רק שמכ"מ מ"ר למד זה גם לכל ישראל בע"פ וכמבו' בנדרים דל"ח ע"א עי"ש ברא"ש כתבן שלך דזה עיקר הפלפול וזה ר"ל הך דפסחי' דקי"ט גבי טעמי תורה וזה ר"ל ג"כ הך דערובין דכ"א ע"ב דאגמרא כו' ודנ"ה ע"ב במה דאמר שם שימה בפיהם ועי' מנחות דנ"ט ע"ב דזה הוי דבר מועט וזה ר"ל המכילתא בפ' יתרו דבנעימה שהי' משה שומע בו הי' משמיע. וכבר כתבתי בהך דפסחים דקי"ז ע"א במאי דאמר שם ניצוח וניגון לע"ל וע"ש ברשב"ם אך ר"ל כך דהנה לפי מאי דקיי"ל עירוכין דף יו"ד דבכלי שיר היו מנגנים ישראלים מיוחסים ע"ש וזה ר"ל הך דקידושין דף ע"ו ע"א וכן פ' רבינו בה' כלי המקדש פ"ג ה"ג ומפרש הך דעירוכין דף י"ג ע"ב דצעירי הלוים קאי אהני דמנגני בכלי שיר וזה ר"ל קרא המובא שם ובני יהוד' לנצח ר"ל כך דתחילה חשיב המשוררים בפה דהיינו לווים ובני יהוד' הם היו מנגנים בכלי שיר ומנצחים את הלווים, וכן ר"ל בהך דסוכה דנ"א דע"י כלי שיר דוד מלך ישראל לבסומי קלא ודויד הי' מבני יהוד' והי' משורר בכלי ככתוב בס' תהלים והי' מנצח את הלווים, אך במקום דכתיב למנצח בניגון אז ע"כ קאי על לע"ל, ועי' סנהדר' דצ"א ע"ב עתידים כל הנביאים כו' דאף דהוי זרים ואז ינצחם דויד המלך ע"ה זה ר"ל הך דפסחים הנ"ל עכ"פ בס"ת שהי' גנוזה בארון הקו' שם הי' כתוב כל זה וממנו הי' נכתב ס"ת של המלכים שהי' מונחת בבית גנזיו כמבו' בסנה' דכ"א עד שנבנה המקדש ששוב לא הי' יכולי' ליכנס לשם דהי' בבית קה"ק עי' מ"ש התוס' ב"ב די"ד ושוב אח"כ הי' המלך כותב ס"ת שלו מאת ס"ת של מלך הקודם והס"ת של מלך הקודם היתה נגנזת בב"ד כמבו' בתוספ' פ"ד דסנהדר' וזה ר"ל רש"י ב"ב דף י"ד ע"ב ע"ש וכן הס"ת של מלך זה היתה מונחת בבית גנזיו ולא הי' קורא בה רק בזמן שהי' צריך ליקרות פר' הקהל ועי' מ"ש רבינו בסו' הל' חגיגה שיהי' כמו שומעין מפי משה וכו' ור"ל דאז הוי הקריאה בס"ת הנכתב כך ועי' בספרי פר' שופטים דמבו' שם דקרא דכתיב גבי מלך וכתב את משנה התו' הי' זה לקריאה שצריך ליקרות בפר' הקהל וגם זה צריך שיהא דוקא שלו וגם צריך שיכתב בזמן שהוא מלך לא שכתב קודם שמלך ועי' לקמן בהל' ס"ת ובהל' מלכים ושם אבאר זהו רק אח"כ בזמן שאחז ומנשה ואמון שגנזו וחתמו ושרפו את הס"ת של מלך לא הי' לישראל רק כל הס"ת הנכתבים מאת הס"ת שנתן מו"ר לכל שבט ושבט והם הי' כתובי' לכמה שיטות בגמ' סנהד' דכ"א ע"ב ועי' זבחים דס"ב ע"א רק בכתב עברי ובכתב זה לא שייך מנצפ"ך כו' וזה ר"ל הגמ' במגילה ד"ב ע"ב ע"ש בתוס' ור"ל כי לא הי' להם הס"ת של מלך שהם שרפו אותם וס"ת של שאר המלכים הי' גנוזים רק אח"כ בזמן שירמי' הלך להחזיר עשרת השבטים כמבו' בערוכין ל"ג מגילה י"ד שוב חזרו שמיטה ויובלות כמבו' שם ואם כן הי' נצרך פר' הקהל לקריאה וחפשו לס"ת של המלכים הראשונים אשר היו גנוזים ומצאו הס"ת של המלכים הכתובה כמו שכתב' ולכך לא הבינו שם זה ר"ל הגמ' ואח"כ בימי עזרא שאז תרגמו מלשון ארמי ולא ר"ל תרגום אונקלוס שלנו עי' קדושין דמ"ט ע"א ורש"י ותוס' דזה הוי ביאור בגדר תורה שבע"פ ודרשות כמו תו"כ רק התרגום הי' תיבה על תיבה ובאמת לשיטת הירוש' פ"ב דמגילה הנ"מ בין קרא תרגום ובין ללועזות בלעז דתרגום ר"ל בגדר ביאור וגם דרשות עי' נזיר דף ל"ט ע"א כמאן מתרגמינן כו' ובהך מחלוקת זבחים דנ"ד ע"א כיצד נוסח התרגום, ועי' תוס' חולין דף ע"ט ע"א גבי או"ב ובדברי רבינו בה' איס"ב פי"ב הי"ג ובה' אישות פ"ח ה"ד ובה' אבילות פ"ה ה"ט, ועי' תוס' ברכות ד"ח ע"ב, ובאמת שם ר"ל כמ"ש הראב"ן דבכל קריאת התורה א' קורא וא' בגדר סרסור כמבו' בירוש' הובא בתוס' ב"ב דט"ו ע"א וא' מתרגם בע"פ, ועי' בירוש' ביכורים פ"ג ומגילה פ"ד איך התרגום של בטנא. והך דמגילה דף ג' זה ר"ל בגדר תושבע"פ ונדרים דף ל"ז ע"ב ואכמ"ל. וכן ר"ל רבינו בפי' המשני' סוף מע"ש במשנ' י"ג שכ' שם דוידוי מעשר נקרא הפר' בלשונה כמו שניתנה ע"י נביא והוא לכאורה תמוה דהרי זה מבו' בסוטה דל"ב ע"ב דנקרא בכל לשון ועי' בפסיק' דר' טוביה דכ' ג"כ דנקרא בלשון קוד' והוא תמוה רק דר"ל כך דהנה רבינו כ' בהל' מע"ש פי"א ה"ד דכ"ש דנאמר בכל לשון וכל או"א אומרו בפני עצמו כו' ור"ל דמה דאומרי' בסוטה דל"ב ע"ב דאומרו בקול נמוך ר"ל לא בגדר קריאה כמו מקרא בכורים דבלה"ק דוקא דהוי גדר קריאת פר' וצריך דוקא בס"ת וגם יכול להוציא אחרים כמבו' במשנה דבכורים פ"ג ועי' בתוספ' דסוטה פ"ז גבי קריאת הקהל שהי' שם דרשות נדרשות ועי' רש"י סוטה דמ"א דלא הוי מתורגמן בהקהל אך י"ל כמו שכ' דפר' הקהל הי' קורא בס"ת שנכתבה כעין ס"ת הגנוזה באה"ק אך באמת נראה דהתוספ' קאי על קריאת פר' משוח מלחמה במלחמה ועי' בתוספת שם דף מ"ב ע"א ואף דמבו' בסוטה שם דהוי רק בל' הקודש זה רק כהן המשוח אבל כהן אחר המשמיע או שוטר המשמיע הי' מדבר בכל לשון כפי' ר' בה' מלכי' וכן מבו' בירו' דסוטה שם ובספרי ובאמת נ"ל דמה דאמרי' בגמ' דסוטה דמ"ב ע"א פעמים מדבר עמם אחת בספר ואחת במלחמה ר"ל כך דמתחילה הי' קורא כהן המשוח מלחמה כל הפרשה כולה בלה"ק, וי"ל דגם הך פ' דויספו השוטרי' ג"כ הי' קורא בל"ק וזה מחלוקת בירוש' סוטה פ"ח ה"ט גבי פירוש לשון ויספו כו' ע"ש ולכאורה כך דפעם ראשון כמ"ש דהכל אומר הכהן משוח בלה"ק ובס"ת, ואפשר דזה ר"ל הגמר' בספר, וע"ש ברש"י דמ"ג ע"א במשנה ד"ה ה"ג ובד"ה ואילו ור"ל דאז הי' אח"כ שוטר משמיע בכל לשון, ובמלחמה פ' אחת הי' הכהן משוח מלחמה מדבר בלה"ק וכהן אחר משמיע בכל לשון ועוד פסוקי' הי' כהן משוח מלחמה מדבר ושוטר משמיע בכל לשון ויתר הפסוקים הי' שוטר מדבר בל"ק ושוטר משמיע בכ"ל ובאמת דברי רבינו בזה אינם מבוררים כלל רק דמפרש דלא כרש"י גבי אילו שאינן זזין ממקומן, ועי' בירושלמי בה"א שם ובספרי בזה ועיין שם בתוספתא פרק ז' דהוה שני גדרים הפרשה של משוח מלחמה אחד בגדר קריאה ואחד בגדר צווי ואזהרה פעם ראשון הי' בגדר קריאה וזה צריך דוקא בס"ת כמו בכל פר' ופעם ב' הי' בגדר צווי ואזהרה ושם הוי בע"פ וכן באמת גבי בר"כ כ"כ דיש נ"מ בין מקדש בין גבולין ובמקדש ג"כ הי' שם ב' גדרי נשי"כ א' בגדר ברכה וא' בגדר קריאת פר' והקרי' פר' צריך דוקא בספר ועי' בתוס' סוטה דל"ח ע"א ורש"י ברכות די"א ע"ב והתוס' ס"ל בסוטה שם דבמקדש בפנים שם הוי זה בגדר קריאת פרשה ושם הי' הכהני' אומרי' השם ככתיבתו בגדר פסוקים עי' סוטה ד"מ וקרא להו פסוקי ופעם ב' הי' זה בלשכת הגזית לשיטת התוס' ושם הי' ברכה ובכנוי ובע"פ ובגבולין באמת נראה דתליא בב' הגירסות דמגילה דכ"ה ברכת כהני' כ' בגמ' דילן גרס' נקרין ולא מתרגמין ובירוש' ובתוספ' גרסינן לא נקרין ע"ש ור"ל לא כפירושם בזמן שקורין אותה פר' בתורה דאז הוי כמו כל פרש' דצריך ליקרות ולתרגם רק דר"ל בזמן נשי"כ דלפי הגירסא שלנו הוי זה אז ג"כ גדר קריאת פרשה וצריך לקרותו בס"ת רק לא מתרגם ולכך גרס הרי"ף ז"ל דסומא לא ישא כפיו כלל משום דזה הוי קריאת פרשה וא"א בסומא כמבו' בכמ"מ ועי' תוס' סוטה דל"ט ע"א ולכך מבו' במגילה דף כ"ד ע"ב דרק סומא בעין אחת אם דש בעירו מותר ובאמת בזה נ"מ בין מקדש לגבולי' עי' בסוטה ד"מ ודל"ט ע"ב ודל"ח ע"ב דבגבולין היו הציבור יוצאים בהקריאה ולכך הי' צריכין לענות אמן ועי' תוס' ברכות דל"ד ע"א וכ"כ בזה משא"כ במקדש, ועי' רש"י ברכות דמ"ז ע"א וסוכה דנ"ב ע"א בתוס', ואף דמדברי הירוש' בפ"ה דברכות לא משמע כן דאמר שם דנשים וקטנים אומרים אמן והירוש' אזיל לשיטתי' דגרס לא ניקראים אבל בגמ' שלנו האמן הוי לצאת ועי' ברכות דנ"ג ע"ב וסוף נזיר דשם ג"כ ר"ל לצאת וכמ"ש רש"י ברכות דמ"ז וכ"כ בזה אבל הירוש' והתוספ' ס"ל דאז הוי רק ברכה וגרס' לא נקראים וגם סומא בב' עיניו יכול לפרוס כפיו וגם בזה תלי' הגירס' עי' סוטה דל"ט ע"ב דלא גרס שם דצריך שיהי' מקרין את הכה' אך בספרי ותוס' ברכות דל"ד וברמב"ם גרסא זה משום דהוי בגדר קריאה בס"ת דצריך שנים כמבו' בירוש' מגילה הובא בתוס' ב"ב דט"ו ולקמן אב' זה וכן גבי הלל עי' בתוס' ברכות די"ד בנוסח הברכה ע"ש ותוס' סוכה דמ"ד ע"ב ותענית דכ"ח ע"ב וכמ"מ אך באמת כך דגבי הלל ביו"ט אז הוי זה גדר קריאה בכתובין וכמו פסקא סדרא בשבת קט"ז וביומא פ"ז ומו"ק ט"ז וכמ"מ דהוי זה קריאת פר' וצ' ליקרות דוקא בכתו' הכתוב' כמו ס"ת כדת וגם צריך לתרגם עי' מגילה דף כ"א ע"ב ועי' פסחים דף צ"ה ע"ב ובערכין ד"י דאז צריך לברך בל' קריאה אבל הלל שניתקן על נס עי' פסחים דקי"ז וקי"ח אז הוי' זה רק בגדר שבח על הנס ואז יכולין לקרותו גם בע"פ והברכה רק לגמור וזה תקנת נביאים בנס של כל ישראל תיקנו לומר זה לעולם ביום שהי' בו הנס והבה"ג ס"ל דזה מה"ת ועי' ברכות די"ב ע"א ותוספ' שבת פ"ג וביחיד רק לומר באותה שעה שהי' הנס ועי' תוס' סוכה דמ"ד ע"ב ופסחים דקי"ז ע"א דמבו' דגם יחיד אומר הלל על הנס רק הנ"מ כמ"ש דציבור לעולם וביחיד הוא רק בזמן ושעה שהי' הנס ולכך מבואר במסכ' סופרים פ"כ לגבי חנוכה ולגבי ליל ראשון של פסח דצריך לומר בנעימה ר"ל דכיון דאומרם בע"פ א"א לקרותם בטעמים דדברים שבכתב אסור לאומרם בע"פ בגדר קריאה והטעמי' נתקנו רק על קריאה ועי' תוס' ב"ב די"ד ע"ב ובירוש' פ"א דיומא די"ט ע"ב גבי כה"ג ביוה"כ ע"ש ועי' קדושין דמ"ט ע"א ובדברי רבינו בהל' אישות שם מוכח דמי שקורא בעצמו בס"ת אי"צ לקרות בדקדוק מה שא"כ כמו עכשיו שאחד קורא להוציא רבים צריך דוקא בדקדוק יפה וכן בהטעמים ועי' רש"י שבת די"ב ע"ב וברכות דס"ב ע"א מפני שמראה כו' ורצה לומר דמסייע רק ניגון הטעמים לא הקריאה גופה ועי' מגילה דכ"א ע"ב דרק אחד קורא בתורה וכ"ש בע"פ רק במגילה ועי' במ"ש רבינו פ"ב מה' מגילה ה"ז במ"ש גבי מגילה וקורא אותה גדול עם הקטן כו' ור"ל דכיון דיהבי דעתייהו מותר לקרוא הרבה ביחד ואף שיהי' הקטן ביניהם וזה ראה ר"י עי' במגילה די"ט וסבר שהקטן מוציא, וזה ר"ל התוספ' במגילה והירושלמי פ"ב שם מכאן ואילך נהגו כו' לקרותה ברבים ור"ל כהאי גוונא וחגיגה ד"ו ע"ב למאי נ"מ לפסוקי טעמי' ובאמת נראה דמה דאמרי' בתענית דכ"ח ע"ב ביחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר ר"ל כך דהא דמותר לדלג בהלל זה רק בצבור משום דשם יש מתורגמן עי' ביומא דף ס"ט ע"ב אבל ביחיד כיון דליכא מתורגמן אסור לדלג כלל ובאמת כ"כ די"ל כך דמדלג ר"ל כופל כמו במגילה דכ"ב וזה שאנו כופלין כו' סוכה ל"ח ע"א הוה מנהג וזה ר"ל רב שם וכן נראה מדברי הראב"ד בהל' חנוכה עיין שם ועי' מה שכ' רש"י בסוטה דמ"א דלא ס"ל כן ע"ש ובאמת נ"ל דלמ"ד ברכות די"ג קר"ש ככתבה ר"ל רק בגדר קריא' פר' וצריך דוקא בס"ת ובזה א"ש מ"ש התוס' בסוטה דל"ב ע"ב למ"ד בברכות דט"ו תרתי שמ"מ למה לא נימא דס"ל כמ"ד קריא' שמע ככתבה משום דהא מבו' בתענית דכ"ח ע"א דר"י ס"ל דקורין קר"ש בע"פ וא"כ ע"כ לא ס"ל כמ"ד קר"ש ככתבה ועי' תו' יומא ד"ע ותמור' די"ד ע"ש. עכ"פ מקר' בכורים הוי זה קריאה בס"ת וי"ל דאם הי' מוציא את הרבים הי' שם גם מתרג' דאז הי' מתרגם לא בגדר פירוש תיבה בתיבה רק הי' יכול לדרוש את הפרשה וכן בפר' ברכות וקללות וכן פר' סוטה אף דמבו' בסוטה דל"ב דנאמרת בכל לשון והטבלא של זהב דיומא דל"ז וגיטין ד"ס הי' זה לצורך כתיבת הפרשה אך לפי המבו' בירוש' סוטה פ"ב ובתוספ' סוטה פ"ב מבו' שם דבזמן שהי' צריך להשמיע להסוטה הי' צריך מתחילה לקרוא את הפר' בלה"ק כמו שכתו' בטבלא ואח"כ לתרגמה ודוקא זה הכהן ועי' בירוש' סוטה פ"ז דיש שם מיעוט דהיא צריכה לשמוע דוקא מפי הכהן ולא מפי מתורגמן והטעם דזה גרע מהך דמכות ד"ו ע"ב ובירוש' נדרים הובא בר"ן שם ד"ח ע"ב דמהני גם ע"י מתורגמן משום דבאמת לא מצינו בכל התורה דין כזה כמו גבי בדיקה ע"י מי סוטה דקודם שתי' לאחר קנוי וסתירה הוי בגדר איסור ודאי עי' סוטה דכ"ח ותוס' יבמות די"א וכמ"מ וע"י הבדיקה של המים נתרת לבעל וזה רק דבר מופת והנה מבואר בספרי פ' שופטים דצריך לשמוע מפי הנביא בעצמו לא ע"י מתורגמן ולכך אף דמבו' בר"ה ד"כ ע"ב ובכורות דכ"ח ע"א וע' כריתות דכ"ד וב"ק דע"ד ע"ב דעל דבר הנראה לעינים אמרי' דסהדי שקרא הוי ועי' בתוס' יבמות דפ"ח ע"א בד"ה אתא גברי וקאי דדבר הנראה לכל העולם לא אמרינן תרי כמאה יומא דפ"ג ובאמת בירו' יבמו' פ"י ופט"ו לא ס"ל כן רק דגם בזה אמרינן תרי כמאה ותליא אם מה דאנו מתירין אשה ע"י עדים שמת בעלה אם זה גדר דין מה דמיתה מתרת או גדר מציאות טבעי כיון שזה מת וזה הי' בעלה שוב אין לה בעל ועי' קדושין די"ג ע"ב וד"ב ע"ב מיתה משמיא מקנה לה ועיין יבמות דף צ"ב ע"א אתון שוויתון פנויה ורצה לומר דבר טבעי כיון שמת זה אין לה בעל ועי' קידושין ד"ס ע"א וזה ר"ל ג"כ הך דיבמות דצ"ד מה דרצה לחלק בין מיתת הבעל למיתת היבם ע"ש וזה משום עגונא התירו רבנן וע"ש דפ"ח ודכ"ה ע"א אשה דיקא ומנסבא וברמב"ם סוף פי"ג מהלכות גירושין ופי"ד הט"ו ובירוש' ריפט"ז דיבמות מה דאמר שם גבי מיתת הבעל שלדעתה נישאת לו מה דמקשה שם מגירושין ומשני כהך דכתובו' דכ"ב ע"ב ובתוספ' פ"י דכתובות דמחלק בין גט למיתה ובלשון הרמב"ם ז"ל בהלכות גירושין סוף פ"ז אך באמת כך דגבי אישות נעשה זה הדין ע"י קנין הבעל לאשתו שהאשה נעשית קשורה להבעל ע"י הקדושין והנישואין וממילא היכא שמת פלוני ואנו יודעים שזה הי' בעלה מתבטל הקשר ובטלה שארות עי' יבמות דנ"ה ע"ב ע"ש וזה ר"ל משום עגונא התירו רבנן ר"ל דעיקר האיסור דאישות הוא משום שמקושרת בו ע' ב"ב דע"ג ע"א ולכך יכולים להאמין גם עד אחד וגם היא עצמה והנה עי' ברש"י שבת דקמ"ה ע"ב דכתב דלטעם דעיגונא הוא מחמת אפקעינהו רבנן לקידושין, ור"ל אף באמת דעיקר האישות ע"י מיתה נפקעת מאליו כמבו' בקידושין ד"ב ע"ב משמי' אקנו לה ר"ל ע"י המציאות נתבטל כיון דליכא איש ועי' גיטין דכ"ט ע"ב כולהו מכח בעל וע"ש דפ"ג ע"ב בתוס' ד"ה קודם, ובהך דשם דס"ו אין גט לאחר מיתה, אך באמת רש"י בכתובות ד"ב ע"ב כתב דאין המתים מגרשים חזינן דאגידא בי' עדיין, ועי' ביבמות דף נ"ה ע"ב ותוס' ב"ב דקי"ג אם לאחר מיתה פקע שאירות וכ"כ דבאמת זה תלי' במחלוקת דסנהד' דע"ו וביבמות צ"ה גבי חמותו לאחר מיתת אשתו אם חייב בה מיתה עי' ברש"י ותוס' ובדברי רבינו בה' איס"ב וכ"כ בזה, וזה תלי' אם האיסור קרובים שאסורים גם לאחר גט ומית' אם זה נשאר עדיין מהקידושין והנישואים, או זהו דין, ועי' בירוש' רפ"ג דקידושין דמשמע שם דאין זה מחמת שעדיין נשאר עלי' קצת אישות, דא"כ לא חל עלי' קדושי הראשון כמו אם הייתה זקוקה ליבם ע"ש וכמו גבי הקדש כה"ג דאם נעשה בע"מ ופדה בתוך הזמן מ"מ לא חל עלי' הקדש ראשון מחמת דנשתייר בה גיזה ועבודה, עי' קידושין די"ג ותוס' ע"ז ס"ז וה"ה אם המקדש הב' מת בלא בנים ג"כ לא חל קדושי ראשון אף אם נימ' דקדושין תופסין ביבמ'. עכ"פ קרובים הוו מציאות אחר אף דהאישות שלו פקע ועי' קידושין די"ג אף דזה בא ע"י הקידושין, חזינן דקידושין פועלים בהאשה שני גדרים א' בגדר קנינו וא' דין גזירת מלך השמטה במ"ש בגדר קידושין שיש בזה שני גדרים א' קנין לעצמו והב' מה שאסורה לאחרים בגדר א"א וחיוב מיתה, וכן מה דאין קידושין תופסין בא"א הוא ג"כ א' מחמת חיוב מיתה עי' קידושין דס"ז ע"ב וגם מה שהיא שייכא לאחר ונ"מ גבי פקח שנשא חרשית ואח"כ קידשה פקח אחר עי' ביבמות דנ"א ודק"י ע"ב דמוכח שם דלא הוי קידושין מ"מ אם גרשה בריח הגט דחזינן לפשיטות הגמ' דיבמות דף נ"ב ודצ"ד וכ"מ דפסולה לכהונה מה"ת אף דהוי א"א גמורה ואם מת בעלה מתיבמות כמ"ש התוס' גיטין דף פ"ב ע"ב ע"ש וזה ר"ל הגמ' ביבמות דף נ"ב הנ"ל גבי ריח הגט ביבמה מאי ור"ל דחזינן דריח הגט לא פעל רק בקנין הבעל דעי"ז נקלש לא בהאיסור שנאסרה לעלמא ולכך נפסלה לכהונה והיבום היא נובע מגדר האיסור שנאסרה לעלמא דהרי היא מתייבמת לאחר ריח הגט או מ"מ פועל זה מדרבנן בזיקת היבם ונ"מ דאז לכו"ע בגט כזה לא מהני בע"כ דיבמה דזה רק מגדר חליצה ועי' בירוש' יבמות פ"ה וגמ' דצ"ו וכבר כתבתי בזה. עכ"פ גבי פקח שנשא חרשית יתומה וגרשה בריח הגט ואח"כ קידשה פקח אחר תופס הקידושין דגדר א"א לא שייך בה ורק משום קנין והקנין פקע, ובאמת כבר כתבתי דנראה לשיטת רבינו דאף למ"ד פלגשים בלא קידושין מ"מ יש למי שיחדה לו קנין בה וכן הגדר גבי שפחה חרופה דמבוא' ביבמות דף נ"ה דיש עלי' גדר חייבי לאווין ולשיטת רבינו בהל' איסו"ב דליכא בשפחה לאו דלא יהי' קדש א"כ מה זה חייבי לאווין היכן הלאו של שפחה ובפרט למאי דאמרינן בגיטין דמ"ג מאי מאורסת מיוחדת וע"כ מחמת גדר הלאו דאשת עמיתך, ועי' בירוש' פ"א דקידושין אם שייך בה גדר גט וכן אם ע"י שעבד יוצא לחירות פקע ממנו שם חרופה ונ"מ דלפי זה אם בא עלי' ע"ע אחר חייב וה"נ י"ל גבי פילגש וכן י"ל הך עשה דודבק באשתו עי' תוס' קידושין די"ג ע"ב וכ"מ, ובאמת כבר כתבתי בהך דקידושין דכ"ב ע"א דאמר שם ליקוחין יש לך בה ר"ל לא דזה קאי לאחר שקיבלה עלי' גירות גמורה דאז בוודאי הוי א"א גמורה לאחר ביאה לשם אישות וכמבו' קידושין דס"ח ע"ב במ"ש ואחר כן תבוא כו' ע"ש רק דאף קודם זה לאחר ביאה ראשונה ואף למ"ד בירוש' הובא בתוס' שם דכ"ב לאחר כל המעשים לא ר"ל לאחר הגירות גמורה רק לאחר שתהי' גדר גר תושב ובכתה את אביה וכמ"ש התוס' ביבמות דמ"ח ע"ב בשם ריב"ן ע"ש ואז כיון שהתורה התיר זה קנויה לו וזה ר"ל ליקוחין יש לך בה, קנין, וזה ר"ל הך דסנהד' דנ"ז ע"א גבי ישראל בישראל ע"ש גבי יפ"ת ור"ל כגון ישראל שבא על יפ"ת ביאה א' ואח"כ הלכה עוד הפעם במלחמה אז ישראל אחר אסור בה מחמת דקנוי' לראשון ובאמת נראה דיפ"ת לאחר שנתגיירה כמבו' בתורה אין בה קנין אישות רק בביאה וכדכתיב בקרא ואח"כ תבא אלי' ובעלת' והיתה לך לאשה ואף שרבינו ז"ל לא כ' כן בהל' מלכים ועי' בספרי ובזה א"ש מה דלכאורה קשה דלמה לא מייתי הגמ' בקידושין ד"ד ע"ב דביאה קונה מהך קרא דובעלת' כמבו' בדס"ח ע"ב הנ"ל אך באמת הגדר מה דביבמה אין כסף ושטר קונה מה"ת משום דכיון דכבר זקוקה לו לא שייך בה גדר קנין ובגדר הך דגיטין מ"ח ע"א גבי לוקח שדה כו' ע"ש בפלוגתא ובהך דב"ק דל"ט ודמ"ה ע"ב גבי צד תמות במקומה עומדת ובשיטת הרי"ף ז"ל ב"ב דקמ"ט דאין מתנת שכ"מ מועלת לגר שיש לו בן שהורתו שלא בקדושה מחמת דכיון דבאמת הוא בן רק שהתורה מיעטה אותו מירושה ואין יכולים לומר ע"ז כירושה שויה רבנן ובכ"מ בזה וה"נ אין קנין מועיל במקום שכבר קנוי' לו וא"כ גם ביפ"ת כן וזה ר"ל הגמ' זקוקה ועומדת בקידושין שם ועי' בהך דיבמות דמ"ז ע"ב ומ"ח ע"א גבי מחלוקת דרשב"א ורבנן אם מהני ביפ"ת להטבילה בע"כ וע"ש דנקט ראשונה לשם שפחות נקט כופה ובטבילה אחרונה נקט סתם וע"ש ברש"י, והגדר כך דאף למ"ש דע"י הביאה יש לו בה קנין וכבר כתבתי במ"א אם שייך באשה קנין חזקת מלחמה עי' גיטין דל"ח אך גבי אשה מלבד דאינה בגדר כיבוש עי' ביבמות דס"ה ורפ"א דקידושין גם הרי כ' רבינו בה' מלכים דשאר מלחמות חוץ מז' אומות הנשים אין הורגים אותם אף אם לא רצו להשלים מלבד במלחמות חובה ובזה א"ש מה שהקשו התוס' סנהדרין דס"ח ע"ב מהך דפנחס דאיך הי' שם גיורת קטנה פחותה מבת ג' הא אין בה דעת אך אם נימא דקנה אותה במלחמה שוב אינה צריכה דעת כלל, וכבר כתבתי בח"א דלוקח עכו"מ עצמו לדידן ביבמות דמ"ו דקנה לו קנין הגוף בכספא בלבד וכן בדין המלך וצריכין גט שחרור לא בגדר גירות רק שיפקע קנין הגוף מהם ואז נשארו בני נח בני חורין ונ"מ דא"צ לשמה כמו בשאר גט שחרור גיטין ד"ט ע"ב ואז אם ירצו יכולים להתגייר לדעתם ובלא זה לא וכה"ג מבואר בירושלמי לחד מ"ד בפ"ח דיבמות דאם מצא ב"נ קטן זכה בו בגדר מציאה כמו בהמה ואז אם ירצה האדון יכול להטבילו לשם עבד או לשם בן חורין ור"ל לשם ב"נ בן חורין ולזה ג"כ מהני טבילה, וזה ג"כ ר"ל בגמ' דילן ביבמות דמ"ה ע"ב וקדם וטבל לשם בן חורין ר"ל ג"כ כן בן נח בן חורין ועי' בדברי רבינו בהל' עבדים פ"ח הי"ט והל' כ' וכן אם רצה להטבילו לשם גירות מטבילו והך ביומא דף פ"ה ע"א דרק כשיגדל שם כיון שאינו יודע בוודאי שהוא ב"נ אינו יכול לזכות בו ועי' ב"מ דף כ"ד וגם זה פלוגתא בירוש' והא דלא מוקי כה"ג בכתובות דף י"א ע"א י"ל דשם אזלא למ"ד בירוש' דא"י לזכות ולכך לא הביאו הרמב"ם ז"ל אך בה' מלכים פ"י הל' ג' הביא הך דאביי ורבא בכתובות שם משום דלשיטתי' דפסק בספ"ח מהל' עבדים כמ"ד דיכול לזכות בתינוק קטן קנין גמור שוב א"צ לאוקמא כאביי ורבא ובאמת יש לחלק בין זכר לנקיבה גבי מחאה די"ל בגדר דלא אתי דיבור ומבטל מעשה של המילה עי' גיטין דף ל"ב ודנ"ח ודס"ו וב"ב דף ל' ע"ב גבי אמתלא ודף מ"ט ע"א גבי מודעה ע"ש אך רבינו ז"ל לא ס"ל כן בהל' מלכים. עכ"פ ביפ"ת ע"י הכיבוש וביאה קנה קנין הגוף אך ת"ק פליג על רשב"א ובגמ' אמר הטעם מחמת מצוות ומ"מ לא דמי ללוקח עכו"מ לעצמו כיון דביפ"ת הזהירה התורה לאו דלא תתעמר שוב צריך דעתה בטבילה ג"כ ורשב"א ס"ל כופה ור"ל גדר דעירוכין דף כ"א עד שתאמר רוצה אני וכבר כתבתי בזה, ומבואר בספרי פ' תצא דאם אינה רוצה לקבל עלי' גירות גמורה אז צריכה גט ור"ל משום הקנין שיש לו בה מחמת הביאה ותשאר גדר גר תושב ואם אינה רוצה הורגין אותה כמ"ש רבינו בהל' מלכים. ואף דבשאר אומות אין הורגים נשים אם אינם רוצים לקבל ז' מצוות אבל כאן ביפת תואר הורגין מהטעם שכת' רבינו בהלכות איסו"ב ישראל הבא על הנכרית עובדת ע"ז הורגין אותה. עכ"פ חזינן דיש באישות גדר קנין לבד וכן להיפך כגון למ"ד כותים גירי אריות דלא הוי ישראלים גמורים מ"מ לענין זה יצאו מכלל ב"נ דאם נשאו בת ישראל הוי לחיובא א"א גמורה כמו שכתבתי לדברי רש"י סנהדרין דנ"א ע"א ובר"ן קידושין רפ"ד ועי' תו"י יומא דף נ"ו ומ"ש רש"י ביבמות דף ס"ח ע"א ד"ה כותי וע"ש בע"ב ומ"מ כיון דאינם ככשרי ישראל עי' בדברי רבינו בהל' איס"ב פי"ג ועי' רש"י יבמות דף מ"ה ע"ב ובירוש' פ"ג דקידושין קדושת ישראל ובדברי רבינו רפ"א מהל' מחוסרי כפרה ובגיטין דל"ח ע"ב עובר על לאו דלא תתחתן וזה ר"ל הירוש' פ"ז דיבמות הל' ז' גוי פסול ועבד פסול ר"ל כגון אם שחררו ולא טבל טבילה שני' הוי ג"כ כן ואז לא הוי בגדר גירושין כיון דאינו בגדר קדושת ישראל וזה כוונת הירוש' קידושין פ"א ה"א דגוים אינו בגדר גירושין ולא שייך גדר מחזיר גרושתו והוא תמוה אך ר"ל כה"ג דכבר כתבתי בכ"מ דגט שלנו יש בו ב' גדרים הפקעת האיסור ופטור מקנינו עי' רש"י קידושין ד"ט ע"ב וכתובות ד"ג וגט של יפ"ת קודם שנתגיירה לגמרי הוי רק פטור מהקנין וגט של הכותים גירי אריות ושל עבד משוחרר בלא טבילה השניה הוי רק היתר להאיסור ואין בזה גדר מחזיר גרושתו, ואף דביבמות דף נ"ב ע"ב יליף שם לגט של יבמה מזה, וע"ש בירוש' דמשמע דהוי דרשא גמורה ביבמה ג"כ יש שני הגדרים זיקת הבעל המת וזיקת היבם החי לכך שייך זה הגדר וכ"כ בזה, וכן נ"מ למאי דקיימ"ל בקידושין ד"ה ע"ב גבי ספק קידושין דאינה צריך גט רק מדרבנן ע"ש בר"ן ועי' כתובות דע"ג ע"ב אם קידשה אחר אי הוי קידושי השני קידושי וודאי מה"ת או רק קידושי ספק אם אזלינן בתר הדין או בתר המציאות ובנזיר די"ג גבי ספק נזירות להקל ובשיטת רבינו בהל' איס"ב פ' ט"ו גבי אשת שתוקי דהוה רק ספק אף דמה"ת מותר לישא אשה דס"ל דאזלינן בתר המציאות ועי' בנזיר די"ג גבי ספק נזירות להקל אם זה בגדר וודאי פטור או רק ספק וכבר כתבתי בזה גבי ספק נפשות להקל דזה בגדר וודאי, ועי' במאי דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בה' מעה"ק פי"ח גבי קרבן של אשם תלוי אם זה הוה וודאי קרבן לגבי חוץ או רק ספק אף דהתורה חייבה אותו, אבל לענין מעילה הוה הקדש גמור, וכן לגבי ספק סוטה בסוטה דכ"ח וביבמות דף י"א ולגבי ספק ממזר להקל ולגבי ספק טומאה ברה"י אף אם נימא דטמא וודאי הוי מחלוקת בירוש' פסחים בפ"ז ובפ"ט אי מאי דנדחה מפסח ראשון הוא בגדר טמא נפש אם לא עשה פסח שני פטור אף במזיד כמ"ש רבינו בהלכות קר"פ ואם רק מחמת דין ולא מציאות אז אם לא עשה במזיד חייב, וכן לגבי תגלחת נזיר כמבואר בירוש' שם ובנזיר פ"ז ופ"ט. עכ"פ יש גבי אישות וגבי גירושין שני גדרים גדר קנין וגדר אישות. ע"כ השמטה. ועי' רש"י כתובות ד"ג ע"א גבי אפקעינהו וקידושין ד"ט ע"ב גבי דעת מקנה וד"ו ע"א פשיטא ועי' יבמות דף נ"ח ע"ב דמה דבת כהן שנשאת לישראל ומת דחוזרת לתרומה זה לא הוי בגדר מציאות בה רק בגדר העדר, וע"ש דנ"ז ודע"ה, ועי' בהך דגיטין דפ"ה ע"א גבי חוץ מתרומתך ע"ש ברש"י ותוס' ולא מפרשי כך דאמר לה שתהא אסורה לאכול אף לאחר גירושין דס"ל דזה הוה שיור ממש, עכ"פ כיון דחזינן שיש בה גם איסור דין בזה אף המיתה מתיר אותה בגדר דין, ועי' בדברי רבינו בה' אישות פ"ד גבי מקדש בעדי פסולי דרבנן דאם האשה מכחשת את העדים כופין אותה לקבל גט, ואינו מובן הא האשה מתגרשת בע"כ אך כך דגם עדים שהם פסולין מדרבנן לאחר הכרזה כדין הרי הם פסולים גם לד"נ כמבו' בירוש' פ"ק דר"ה ובכל דבר דצריך ב"ד הם פסולים לבד מעדות אשה וסוטה שלא תשתה כמבו' ר"ה כ"ב ויבמות כ"ה אך מ"מ לבטל מציאת הדבר ע"י הפסול א"א כיון דהוי רק מדרבנן ואף דבכ"מ הבעל מגרשה בע"כ וא"צ דעתה כלל עי' יבמות קי"ג וב"מ די"א וכ"מ ור"ל ג"כ דדעתה לא מעלה ולא מוריד בזה, וכ"כ בזה בהך דיבמות דקי"ח ע"ב ובירוש' גיטין פ"ו, אך זה רק היכי דמחמת קניני האישות אז א"צ דעת האשה כלל דהבעל הוא הנקרא מקנה, אבל היכא דהוי רק גדר דין אז י"ל דא"י לגרשה בעל כרחה והארכתי בזה גבי גט ביבמה עי' יבמות דנ"ב גבי ריח הגט ביבמה דמבעי שם אם הגט הוא בגדר להפקיע זיקת המת דיבם במקום בעל קאי כמבו' בכ"מ והוי בגדר שהבעל נתן לה גט ואז אסורה ליבם, וזה מבואר בגיטין דפ"ב ע"ב בתוספות דאם הבעל נתן לה ריח הגט ומת מותרת ליבם וה"נ כן, אבל אם נימא דהגט של היבם היא בגדר חליצה גם ריח הגט פוסל כמו לכהן ואמר שם דפסול אך מ"מ נ"מ אם מהני גט של יבם בע"כ, דבגדר חליצה צריך רק דעת שניהם אבל אם בגדר גט של הבעל גם בע"כ מהני ועי' בירוש' פ"ה דיבמות משמע שם דלא מהני גט ביבמה בע"כ, אך רש"י כתובות דפ"א ע"ב משמע דס"ל דמהני גט בע"כ ביבמה אך מ"מ ריח הגט לא מהני ביבמה בע"כ ממ"נ ובאמת הארכתי בהך דקידושין דס"ג ע"ב במה דמקשה שם על רב מהך דא' נותן גט וא' כונס, ולכאורה תמוהה דהא גם לרב לאחר נתינת הגט יכולה להנשא לכל מי שתרצה ואף כאן כן, ומה מקשה ודוחק לומר דר"ל דאם מת א' מהם מותר ג"כ השני לכנוס, אך כך עי' ב"ב דקכ"ח ע"ב גבי הוא אומר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרעו כולו ע"ש בתוס' מחמת דלפי דבריו העדים הם שקרנים, נשבע וגובה מחצה מבני חורין, ובאמת זה ר"ל הגמ' שם כיון דאיכא עדים רתותי מירתת ור"ל דכיון דלשיטתי' העדים הם שקרנים א"כ העדים יכולים להעיד להיפך ועי' במ"ש רבינו בהל' אישות פ"ט הל"א דזה גרע היכא דמסיע' לי' לגבי נאמנות וכה"ג ס"ל לרבינו בה' שביתת עשור פ"ב ה"ח ולכאורה מיותר שם מה דכת' דמקצת רופאים אומרים צריך ומקצת או' א"צ דאם הוא אמר צריך מאכילין כו' ובזה א"ש, עכ"פ נימא ג"כ כאן כיון דהוא אומר אני קדשתי' רק דאין אנו מאמינים אותו ליכנס, וא"כ לפי דבריו השני הוא שקרן וא"כ איך מועיל לגבי הגט של השני דלא הוי בעלה כלל ואיך הוא מותר לישא אותה, וכה"ג בהך דיבמות דקי"ב ע"א במאי דאמר רב אשי התם גט לזיקתו, ור"ל ג"כ דאף דעפ"י דין לאחר ל' הוא נאמן לומר שנבעלה והוי הגט שלו טוב מ"מ לפי דברי' שהיא אומרת לא נבעלתי נמצא הגט שנתן לה הוי רק גט לפסול עליו ולכך צריכה עוד גט, ועי' בקידושין דס"ה גבי היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך דאמר שם מבקשי' ממנו ליתן גט ומה שייך שם גט על זה דצריך דווקא אמירת הבעל ולשמ' ונתינתו וכיון דהוא אומר דלא קדשה כלל מה זה וע"כ צ"ל דיש גדר גט רק דין ולא מציאות ושם צריך דווקא רצון האשה וכמ"ש רבינו בה' אישות פ"ד, וכן הדין לגבי מיתת הבעל דהגדר שיש רק משום דין דזה לא הוה המיתה רק הפקעה בגדר מציאות כמ"ש, רק שם הוה היתר דין ולזה צריך עדים בגדר דבר שבערוה, וע"ז כ' רש"י בשבת הנ"ל דצריך עוד טעם דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' ור"ל לא על הקנין, והארכתי בזה דזה ג"כ הדין דמים שאין להם סוף דאשתו אסורה כמבו' בגמ' זה רק בגדר איסור לא מחמת האישות ונ"מ אם די בזה במה שידוע לנו שאינו חי או שצריך לידע שמת, ולכן גבי ירושה ולכל הדברים הוי כמת מלבד להנשא ולהתאבל כמ"ש רבי' בה' נחלות פ"ז ועי' בהל' אבל פ"א מה שהביא שם בשם הרי"ף ז"ל דשם צריך לידע שמת, ולכן נראה למשל אם א' שלח גט לאשתו וקודם שהגיע הגט להאשה נפל הבעל למים שאל"ס דאז אין השליח יכול ליתן הגט להאשה דעל חומרא זו ליכא גירושין ולא שייך זה להך דשבת דקל"ו ויבמות דק"כ וכ"מ, ועי' בגיטין דכ"ח ובדברי רבינו פ"ו מה' גירושין הכ"ט ע"ש במ"מ ובהך דיבמות דק"ה ע"ב גבי מיאון של כלתו דאבדן וע"ש דק"ח ע"א דמשמע דלא מיאנו על הנטבעין, וזה תלי' בהך מחלוקת דרבינו והראב"ד ז"ל בה' כלים פי"ב גבי כלי מתכת שנטמאו והזה עליהם ביום הג' ואח"כ נשברו ותקנן אם מצטרף הזאה ראשונה של ג' או צריך הזאה מחדש ור"ל אם זה הוה כמו טומאה חדשה או זה נשאר מהקודם ועי' גיטין דע"ח ע"ב דמבו' שם דאף היכא דהגט הוא גט גמור מה"ת בוודאי רק יש מחמת חומרא שלא תנשא מ"מ אם מת צריכה חליצה אף דמ"מ הא הוה חייבי כריתות ותפטור אף זה מחליצה עי' יבמות דף ח' ודל"ב ודל"ה ע"ב גבי הייתה מעוברת ועי' ביבמות דף ק"ט ע"א ע"ש ברא"ש ולקמן אבאר.

4 אבל גבי יבמה אף דעיקר הדבר נעשה ע"י קידושין הראשונים כבר כתבתי דיש בזה כמה מחלוקת אם זה נשאר מקידושין הראשונים או זה דבר חדש מתחיל מזמן מיתת הבעל, ובאמת יש נ"מ כגון גבי יבמה דאינה מתייבמת רק חולצת אז י"ל דלכו"ע תופס בה קידושין, וזה ר"ל הך דיבמות דכ"ח ע"ב משום מצוה עבד דרבנן ר"ל דהזיקה הוה רק היכא דיש מצות יבום, וזה ר"ל רש"י ביבמות דמ"ט ע"ב דאף לר"ע דס"ל דיש ממזר מחייבי לאווין, מ"מ גבי יבמה לשמואל דס"ל דתפסי קידושין גם ר"ע מודה דאין הוולד ממזר, ומה שהקשו התוס' דהא מבואר בכמה מקומות דלר"ע יש ממזר ביבמה, וכן ס"ל לר"ע ביבמות דמ"ד דהכתוב קראו ביתו י"ל דזה רק ביבמה הזקוקה ליבום, אבל היכא דחולצת ולא מתייבמת אז י"ל דגם ר"ע מודה דאין הוולד ממזר וכן י"ל כמ"ש במ"א גבי מחזיר גרושתו יש נ"מ גם לר"ע וגם לדידן דסבירא לן דגם מן האירוסין הוה מחזיר גרושתו יבמות די"א וכן אם היתה רק ארוסה שלו וגירשה וכן ביבמה אם נפלה רק מן האירוסין עי' יבמות די"ג ע"ב וביומא די"ג ע"ב ובירוש' פ"ח דב"ב מ"מ י"ל דאז קידושין תופסין בה ואין הוולד ממזר גם לר"ע, וכן נראה במ"ש רבינו בה' ממרים פ"ד ה"ב דיש נ"מ גם גבי סוטה לאחר קינוי וסתירה בלא שתי' לגבי יבום שעי"ז חייב הזקן ממרא מיתה ע"ש, נראה דאף דמבו' דגבי יבם קונה יבמתו בביאת אונס מ"מ כה"ג היכא דאסורה ליבמה וכמו בהך דיבמות ד"כ ע"ב אף דאם עבר ובעלה קנאה שם ברצון בגדר קידושין ולא בע"כ, ואף למ"ד אין קידושין תופסין ביבמה מ"מ כיון דזקוקה לו לחליצה שפיר תפיס ובפרט למ"ש דהיכא דאינה יכולה להתייבם תפסי קידושין וכ"כ דזה הוה הס"ד בירוש' פ"א דיבמות דאבא שאול כר"ע עי"ש, ור"ל ג"כ דלשיטת אבא שאול היכא דבא עלי' שלא לשם מצוה הוה רק בגדר יבמה לשוק ואף דבאמת מדברי רבינו נראה בה' יבום פ"ה דהא דאם בא על חלוצתו קנאה י"ל דאף אם בא עלי' בשוגג וכעין ביאת יבמה ג"כ מהני ע"ש בהי"ג, אך נראה לפי המבו' ביבמות דנ"ג ע"א ע"ש בתוס' דאף לדידן דקיי"ל אין תנאי בחליצה מ"מ עדיין לא פקע הזיקה לגמרי, ואז י"ל דדי גם בגדר ביאת יבום לקנין, אף דהחליצה פטרה ומותרת לעלמא, וכמו דחזינן גבי ביאת שוגג כמזיד ביבמה, דמ"מ הוה מחלוקת ביבמות דנ"ו וסוטה דכ"ד דעדיין אינה קנוי' גמורה לכמה דברים, וה"נ גבי חלוצה כן, ועי' בסוטה ד"ה ע"ב דמקשה שם אלא מעתה חליצה לא תבעי כו' ומתרץ אילו איתי' ע"ש בתוס', אך באמת הגמר' ר"ל שם לא לגבי שתצא מבעלה בלא גט, רק שתאסור על בעלה לעולם שלא יוכל להשקותה בלא גט לא נאסרה שיכול להשקותה ע"י כמבו' שם דכ"ד ויבמות דצ"ה, ועי' בקידושין דס"ח בתוס' ד"ה הכל מודים ובמעילה די"ח ע"ב ולקמן אבאר וזה הגדר מה דמבו' ביבמות דף י"ב גבי צרת איילונית אף דהכיר בה והות ערוה להיבם מ"מ צרתה מותרת דאבראי קיימא, וכן ס"ל לב"ש גבי כל העריות ועי' ביבמות דף מ"ד ע"א ור"ל דלזה הפרט דיבום דבא על ידי הקידושין בזה איילונית לא הוה אשתו כלל, וזה ר"ל רש"י בגיטין ד"פ ע"א ד"ה איילונית שכתב שאין לה יבומים שהרי לא אשת המת הייתה ור"ל כמ"ש דלפרט יבום אשר זה נעשה בזמן הקידושין גבי איילונית חסר זה הפרט כי לזה אינה אשתו של המת כלל וזה ר"ל דאבראי קיימא ועי' רש"י יבמות דצ"א ע"ב ע"ש ועי' יבמות דף ע"ט גבי נפלה ואח"כ נפצע היבם דפקע היבום לר"ע, וע"ש דק"ט וד"ח ע"א ולכאורה בזה וודאי גם לר"ע אם נשא ואח"כ נפצע וודאי דהוית א"א ולא פקע, ועי' תוס' קידושין דף ס"ח ע"א ויבמות דף מ"ט ע"ב דמשמע דאם נעשה שינוי היכי דאם קדשה לא תפסי הקידושין פקע הראשונים וצ"ל דנ"מ בין השינוי הי' בגופה או בגופו, ועי' סוטה ד"ו ויבמות דפ"ד ע"ב משא"כ גבי זיקה, עכ"פ גבי אשה במיתת בעלה לא שייך כלל בזה הגדר דאין דבר שבערוה פחות משנים, דאין אנו מפקיעין כלל את האיסור ולכך גם הנאמנות א"צ לעדים משא"כ גבי גט דהדין עושה שיהא זה כריתות ולזה צריך דווקא עדים, ולכך גם הנאמנות צריך עדים, וכן הגדר גבי הך דב"ב דקל"ד ע"ב גבי זה בני דמציאת הבן א"צ עדים ולכך ס"ל שם דנאמן, אך באמת רבינו ס"ל בה' יבום פ"ג הל"ד דלגבי חליצה שאם אמר על אשה שהיא מעוברת ממנו לא מהני אף דלשאר דברים מהני ועי' מכות דכ"ג ע"ב גבי יהודה דזה רק בגדר רוח הקודש, ור"ל דזה הגדר אינו יכול האב לומר ממנו דכל גדרי התורה כמו בהך דמכות דף ז' לדידן גבי במנאפים, ועי' בספרי פ' תצא פ' רמ"ב ורמ"ד דהתור' חייבה על שכיבה לא ר"ל שבעלה וכן הוא המציאות רק כן חייבה התור' וכן בכל חזקות הוא כן, כמו בהך דחולין ד"ג ע"ב גבי מומר להכעיס וד"ד ע"ב ע"ש וכן בהך דיבמות דמ"ב וע"ש דצ"ח גבי סתם עכו"ם זונה ודס"א וכ"מ, ונ"מ דהיכא דבזה הפרט אין לנו נ"מ לדינא לא אמרינן זה ולכך ס"ל לרבינו בה' יבום הנ"ל דכיון דשם לגבי האשה לא שייך בה דין דזיקה, וכן אז הי' עובר דלא פטר לא מהני מה שאומר שממנו היא מעוברת, ועי' ביבמות דס"ט ע"ב וד"ק ע"ב, גם י"ל דכמו דגבי אח צריך דווקא גדר יחדיו ע' בירוש' יבמות רפט"ז ה"נ לגבי הבן, וכן גבי גדר הן הן עידי יחוד כו' זה לא שייך רק היכי דנ"מ לדין האישות אבל היכי דאין נ"מ לנו כמו בבעל עם אשתו אז לא אמרינן זה, ועי' כתובות ד"ט ע"ב וביבמות דקי"א ע"ב, ולכך מבו' בירוש' סוטה פ"א וכ"מ גבי נסתרה בע"א שחרית וע"א בין הערבים דלא מהני, וכ"כ דר"ל שכ"א אומר שהי' עמו עד שני דאל"כ לא מהני כלום רק משום דלפי דברי העד הראשון כבר נעשית א"א וא"כ דברי העד השני אינו כלום דמה נ"מ לנו וכן נ"מ במה דמבו' בירוש' ב"ב פ"ג על דף נ"ו אם הזימו לעידי החזקה דבטלה החזקה ומ"מ משלם הפירות שאכל לפי דבריו, ולמה זה, וע"כ דכיון שהביא עדי שקר הוה בגדר גזלן שהוחזק בגזלנות על שדה זו ב"ב דמ"ז וא"כ אף אם אכל פירות לא הוי חזקה דגזלן אין לו חזקה וזה כוונת רש"י בהך דיבמות ד"ו ע"א דיבום הוה רק הכשר מצוה משום דאפשר בחליצה וע"ש בתוס' מה שהקשו עליו, אך ר"ל כך, דהגדר הוא אם העילה הוא המצות יבם ועי"ז יש בה דין זיקה או להיפך העילה הוא הזיקה ועי"ז יש מצוות יבום ואם נימא דהעילה הוא הזיקה כיון דקיי"ל אין קידושין תופסין בחייבי כריתות והזיקה לא עדיפא מקידושין עי' שם דכ"ט ע"ב ודף ל"ח גם הזיקה נידחית מחייבי כריתות וממילא ליכא מצווה אבל אם להיפך אז י"ל דהמצוה דחי להאיסור, ואמר דכיון דחזינן דע"י החליצה שמפקיע הזיקה בטלה היבום חזינן דהעילה הוא הזיקה ולא שייך עשה דוחה ל"ת. וכ"כ מהך דיבמות דנ"ב ע"ב ונ"ג דהחליצה מפקיע הזיקה ורק דחליצה על תנאי אע"ג דמותרת לעלמא מ"מ נשאר בה עדיין קצת זיקה ע"ש בתוס' וזה תלי' בהך דר"ע ורבנן ביבמות דמ"ד ע"א גבי קריבת חלוצתו, וזה ר"ל הגמ' בסוטה די"ח ע"ב דר"ע משוי' ליבמה כערוה ורצה לומר דהיא קשורה בו בקנינו וע' ביבמות דף ק"ה ע"ב לר"ע גבי חליצה על כרחך צריך שני עדים עיין שם בנימוקי יוסף בזה וזהו מה דמבואר בכ"מ אין דבר שבערוה פחות משנים קידושין דף ס"ה ע"ב וס"ו וסוטה ד"ב ר"ל ג"כ שני הגדרים להפקיע הקנין ולעשות הקנין וכן לברר הדבר שהי' קנין או הפקעה, וכבר כתבתי דזה ר"ל בקידושין דס"ה ע"ב גבי דשניהם מודים ר"ל דשניהם מודים שנתקדשו במ"א בפני עדים אם עי"ז תהי' א"א גמורה לחייב עלי' מיתת ב"ד אף שלא הוחזקה ל' יום, ואמר שם דלא מהני כאן הודאת בע"ד ר"ל לא כמ"ש רש"י ותוס' בגיטין ד"ד ע"א רק בפשיטות דא"א להאמין הודאה רק על עצמן אבל דבר שע"כ צ"ל שהיו שם עדים ובלעדן אינו כלום לא שייך בזה לומר הודאת בעל דין כו' וזה רצה לומר חב לאחריני ועיין גיטין דף פ"ט דרק צריכין לומר דבר ברור ובלי זה אין עדות כלל, דלא שייך לקבל עדים על אומדנא עי' יבמות דכ"ד ע"ב ובמ"ש רבינו בה' שאלה ופקדון פ"ו וכ"כ בזה ועי' במ"ש רבינו בהל' אישות פ"ז הט"ז גבי אם הייתה אשת חבירו מעוברת והוכר העובר ה"ז מקודשת וכ' ויראה לי שצריך לחזור ולקדש אותה כו' ור"ל כך דכ"כ דבקידושין נעשה ג' גדרים, הכסף נעשו כסף קדושין והאשה נעשית מקודשת וגם מעידים שמעתה היא א"א, וזה ר"ל הך דב"ק ד"ע ע"ב גבי שנים אומרים קידש דהעדים מעידים רק על המעשה הקידושין וממילא היא נעשית א"א, והנה אף דאנן קיי"ל בתמורה ד"י דהקדש חל על עוברין ע"ש, ועי' קידושין ד"ז ברש"י ותוס' ועי' תו"י נדרים ד"ו גבי יד דהתואר קידושין הוי בגדר הקדש וחל כל היכי דאיתא, אך זה רק להתואר אבל להמציאות שהיא מקודשת בגדר בירור ליכא לא שייך בעובר דמי יודע אם העובר נקבה, וגם כ"כ במ"א דפרטים ליכא בעובר וכמ"ש התוס' בכמה מקומות עי' חולין דע"ה גבי חלב, וע"ש דהוי בגדר מחוסר זמן לכו"ע, ועי' תמורה די"א ע"ב דאף דשם המין יש עליו שם הפרט הוי שם בעי' אם לוקה על לאו דלא תעבוד וכ"כ בזה. עכ"פ עידי בירור אין כאן ולכך צריך לחזור ולקדשה וכה"ג מבוא' בקדושין דף מ"ו ע"א גבי נתקדשה שלא לדעת אביה דאף אם אביה הסכים אח"כ והוה מקודשת מ"מ צריכה עוד קידושין לדעת אביה וזה אא"ל דרק גדר מעלה דהא אדרבה יש לחוש לתקלה וכמו דאמרינן ביבמות דף ק"ו ע"א נפק מיני' חורבא ועי' שבת דף קמ"ח ע"ב מ"מ זה רק בגדר איסור אבל קנין לא מחמת דהעדים בשעת הקידושין לא ידעו שאביה יסכים לזה ולא הוי דבר ברור, ועפ"י דין צריך עידי קידושין וה"נ כאן וכבר כתבתי במ"א דלכך נקט לפי גרסת רבינו בהמשנה אשת חבירו ר"ל דכבר כתבתי למ"ד ביבמות דס"ז ועי' רשב"ם ב"ב דקמ"א ע"ב דכ"ז שהיא מעוברת יש לה בהעובר ג"כ חלק בו וכן ס"ל לרבינו בה' חובל ומזיק פ"ד הג' וד' דיש לה חלק בהעוברים וה"נ כן ולכך צריך גם דעתה והנה בהך דקידושין דס"ו פליגי אביי ורבא גבי עד א' בזנות ור"ל כך דזה וודאי ע"י שני עדים שזנתה נעשית הפקעה מהקנינים מכאן ולהבא וחל עלי' שם זונה וטומאה כמבו' ביבמות דנ"ו ולכך פטורה מן החליצה ומן היבום וכן צרתה פטורה כמבוא' ביבמות די"א וזה דוקא צריך עפ"י ב"ד ובזה צריך ג"כ דרישה וחקירה דוקא וכמ"ש התו' סנהדר' דף ח' ע"ב וכה"ג כ' רבינו בה' מאכא"ס בפ"ד הכ"ב גבי שור הנסקל דלאחר גמר דין נעשה כבהמה טמאה ופנים חדשות וכן הדין גבי ה' חטאות המתות בבכורות דט"ז ולכך לא שייך בזה אדעתא דהכי לא קדשה דב"ק דק"י ע"ב, וכן בעד רשע פסול דאוריי' שנפסל ע"פ ב"ד בזה לכו"ע מכאן ולהבא נעשה פסול הגוף ואין עליו שם עד כלל, וכ"כ בזה, ועי' מנחות דק"א דקרי לזה טמאה ובדברי רבינו פ"ח מה' כלאים גבי פסולי המוקדשין, ולכך מבואר בתוספ' תמורה פ"ב דבהמה שחציה חול וחציה קודש אין בה גדר תמורה ע"ש ואף דהא צד חולין וצד הקדש הם דברים נפרדים ולא שייך בזה לומר דהוי כמו שותפים, ועי' תוס' תמורה דכ"ו ע"א ד"ה מהו דתימא וד"ה האומר, ובאמת היכי משכחת לה בלא שותפות אי נימא דבזה לכו"ע פשיט קדושה בכולה לשיטת התוס', ועי' בדברי רבינו בה' תמורה פ"א הי"ט, ועי' בפ"ג ה"ד ע"ש, וצ"ל לשיטת התוס' תמורה הנ"ל דמיירי שהית' של ב' שותפים וא' הקדיש חציו ואח"כ לקח מחבירו ולא הקדישה ולמה לא חל התמורה וצ"ל דהוי בגדר כלאים לשיטת רבינו בה' כלאים ובה ליכא תמורה כמבו' בתמורה די"ז, ולא דמי לפסולי המוקדשין שיש תמורה לאחר פדיון, וצ"ל דזה רק גדר דין ולא פסול הגוף, ועי' תוס' חולין דקל"ב גבי מתנות כהונה, ונחזור לעניננו גבי סוטה דמ"מ זה רק לאחר פסק ב"ד אבל סוטה לאחר קינוי וסתירה מבו' בדברי רבינו בה' יבום דצרתה מתיבמת, חזינן דאז לא הוי אף ספק, עכ"פ אביי ורבא פליגי בהך דקידושין הנ"ל גבי זנות אף היכי דליכא עדים גמורים אם זה רק כמו ארי' דרביעא עלה ולית בה גדר הפקעה הכי ס"ל לאביי, ורבא ס"ל דגם זה הוי כמו הפקעה מבעלה בגדר דבר שבערוה דצריך דוקא ב', ועי' בל' רבי' בה' יבום פ"ו הי"ט דדייק שם גבי סוטה שיש עדים שזנתה ומת קודם שגרשה פטורה מחליצה, ומה זה דייק רבינו קודם שגרשה פשיטא, רק דר"ל כמ"ש דרק כה"ג פקע ממנה הקנינים שלו ונעשית עליו בגדר ערוה אבל אם גרשה ואח"כ החזירה ומת הוה כמו שאר חייבי לאווין וצריכה חליצה, ועי' בזבחים ד"ע ע"ב דצריך קרא לחלב של שור הנסקל דטהור, חזינן דס"ד דנעשה כברי' חדשה וכמ"ש וכן נראה דהא דמבוא' בנדרים ד"צ ע"ב דלמשנה הראשונה הייתה נאמנת לומר טמאה אני ושם מיירי באונס ולכהן ונראה דלישראל ברצון אינה נאמנת אפי' למשנה ראשונ' דרק דבר דהאיסור רק לפרט אין שינוי בהדבר רק ארי' רביעא אגברא ועי' תוס' שבת דקכ"ז ע"ב דלכך יכול ישראל לטלטל תרומ' וסוכ' דל"ה ע"ב גבי אתרוג ועי' זבחים דפ"ח במאי דפליגי רש"י ותוספות אם שייך בזה ממשקה ישראל ורק אם אומרת טמאה אני באונס ובעלה כהן למשנה ראשונה נאמנת ומ"מ יש לה כתובה, אף שהיא גרמה לזה, וע"ש בירוש' דמייתי ע"ז הך מחלוקת דכתובות דף ע"א גבי היא נתנה אצבע כו'. ואף דעל ידי פיה נאסרה לבעלה ועי' בירוש' גיטין פ"ז גבי חתכה דדה גבי על מנת שתניק דזה ניקרא ביטול התנאי, ועי' תוס' שבת ד"ד ע"א בתו"י שם דאף היכי דנעשה ע"י פשיעה מ"מ כיון שכעת הוא אנוס בתקנתא דרבנן פטור, וכבר הארכתי בזה גבי כהן באנוסתו אם נתן לה ריח הגט דאז אסורה לו מן התורה אך מ"מ היא אשתו אם שייך בזה לומר שעבר על לא יוכל לשלחה דכעת כופין אותה לקבל גט דעכשיו אינה ראוי לקיימה, ועי' בירוש' יומא פ"ה ושבועות פ"ב גבי אומרים לו הכנס וכבר כתבתי בזה גבי גרם, וכן לפי מאי דקיי"ל בקידושין ד"י כל הבועל כו' ואם קיבלה באמצע קידושין מאחר מקודשת לשני דאינ' מותרת לו, וגם אם שייך בה גדר קרבן וע"כ צריך לעשות כמו בהך דשבועות די"ד ודי"ח ומ"מ על בעלה נאסרה וכ"כ בה' אישות בביאור הירוש' דסוטה פ"ה, עכ"פ אם אמרה ברצון כו"ע מודי דאינה נאמנת דזה הוי הפקעה מבעלה ועי"ש דצ"א גבי גירשתני ע"ש ברש"י דרק לכהן וכשיטת הראב"ד ז"ל בה' אישות פ"ד הי"ג ופט"ז, ועי' בדברי הרי"ף בגיטין פ"ו על דף ס"ד גבי בעל ששלח גט לאשתו ע"י שליח והגט נאבד והשליח אומר שמסר' והיא אומרת שקיבלה, מבו' שם דאי לאו משום דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו לחומרא היתה מותרת לבעלה כהן ואיננה יכולה להפקיע עצמה כלל, ועי' גיטין ד"פ ע"ב גבי מאי דאמר ר' אלעזר דלאחר זמן אינן נאמנין אפי' שניהם מודים שנתחלף, ובירוש' הוה שם מחלוקת אם דוקא לאחר נישואין אבל לאחר אירוסין נאמנת, וזה תלי' בהך דגיטין דפ"ט אי חיישינן לקלא דבתר אירוסין משום דנשואין הוה קנין לו לגמרי אבל אירוסין הוא רק דין וזכות, ועי' בירו' קידושין פ"א דאף למ"ד בקידושין די"ט דא"י האב לקדש את בתו לאחר שמכרה להפקיע זכות האדון אבל אם השיאה פקע זכות האדון וכבר כתבתי בהל' אישות. עכ"פ בזה פליגי אביי ורבא גבי עד א' כו' אם זה בגדר הפקעה או רק ארי' דרביע וכמו בהך דשבועות דכ"ב ע"ב וכבר כתבתי דזה הוה הס"ד בכתובות ד"ט דאין האשה נאסרת על בעל' אף בב' עדים רק ע"י קינוי וסתירה, ור"ל שהוא אסור בה אבל לא שתהא היא נאסרת עליו ע"ש ברש"י ותוס' יבמות דנ"א ע"ב, ושם גבי קידושין דרבנן ס"ל לרש"י כן ולקמן אבאר בזה וכן לשיטת רבינו בהל' יבום פ"ו דס"ל שם בהל' י' דגם בחייבי עשה אם יבמה קנה משום דאזל לשיטתי' בהל' אישות פכ"ד דאיסור עשה הוי רק איסור גברא לא על הדבר ולכך לא הוי מקח טעות ויש לה כתובה אף שלא הכיר בה ולכך ס"ל ג"כ בהל' מא' אסורות פ"ב הג' דגבי איסור עשה לא אמרינן היוצא מן הטמא טמא ע"ש אך י"ל דרבינו ר"ל גם באונס או בשוגג קנה או רק כמו אישות. עכ"פ בזה הוי כמה סתירות אם הזיקה נשאר' מכח הבעל או זה דין חדש ועי' ביבמות דק"ה ע"ב דמבו' שם דאף למ"ד דחליצה עצמה נעשה הדבר בלא עדים אך מכ"מ בירור הדבר צריך דוקא עדים ע"ש וכן נ"מ אם האשה לאחר מיתת בעלה בלא בנים אמרה שנטמאת בחיי בעלה אם נאמנת שתאסור עצמה על היבם ועי' בהך דיבמות דקי"ח ע"ב גבי המזכה גט לאשתו במקום יבם ופשט לי' מהמשנה דנקט חולצת ואין מתיבמת ור"ל דהספק אם זה הוי בגדר תופס לבע"ח במקום שחב בו אחרי' דב"מ ד"ט ע"ב וגיטין די"א ע"ב ור"ל אימת חל זכות היבם אם רק עם גמר מיתה או גם קודם ועי' רש"י גיטין דף ס"ו ע"א וכתובות ד"ב ע"ב בגדר דאין גט לאחר מיתה וב"ב דקנ"א ע"ב אם משום דליכא מאן דמגרש עי' גיטין דכ"ט ע"ב או משום דבטלה שארות וליכא את מי לגרש או י"ל דהוי כמו דהך ב"ב דקל"ז ע"א גבי אחריך וה"נ שכבר נתפס זכות היבם או כמ"ש רש"י בכתו' דזה הוי גדר פסול בהמגרש ונ"מ דהנה ביבמות דק"כ ע"ב ובגיטין ד"ע נקט שם בגמרא שחט בו שנים דגם אז יכולין ליכתב גט עלי' אך הרמב"ם ז"ל בהל' גרושין פ"ב הל' י"ג כתב רק רוב שנים וגבי הך דחולין דקכ"א ע"ב הובא בדברי רבינו פ"א מהל' איס"ב גבי בהמה נקט שם שנים דחייב מיתה והטעם י"ל דס"ל לרבינו דגבי אדם שחט בו שנים יצא מכלל חיים ולכלל מת לא בא וכמו דס"ל לחזקי' בחולין שם וא"כ אף דעדיין כל האישות קיים מכ"מ י"ל לטעם דרש"י כתו' הנ"ל א"א ליתן גט ועי' תוס' עירוכין ד"ד וסוטה דכ"ז דאדם זוטר חיות' מבהמה ולכך רבינו בהל' גרושין שם גבי בריא שא' כו' לא מפרש כפי' התוספ' דמיירי שכותבי' ונותני' לאחר שנפל מן הגג רק שכתבו ונתנו קודם אף דבאמת לפי מה דס"ל לר' ירמי' בגיטין דפ"ו ע"ב דצריך גם נתינה לשמה קשה מכאן לפי' רבינו דהא בשעת שנתנו לה לא ידעו כלל שזה גט וגם היא לא ידעה כלל ושמא לא יפיל עצמו מן הגג ועי' בהך דגיטין דע"ח ע"א בהך מחלו' דרבי ורשב"א אם צריך ליטול ממנו ליתנה בגדר גט בתוס' שם ד"ה אינו ומ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמ' שם מהספרי וביבמות דקי"ב ע"ב וקי"ג ע"ב במחלו' דר' יוחב"נ וריוב"ג ג"כ בזה הגדר ובגמ' שם במד"א דא"ל כנסי שט"ח זה בטולי בטלי' ר"ל אף דהא בגיטין דל"ב ע"ב מבו' דכה"ג לא הוי ביטול ע"ש וצ"ל דר"ל דמכ"מ לא הוי נתינה גם י"ל דעיקר גדר של גט הוא עצם הגרושין ושטר' רק לראי' וזהו דר"ל דלימא דנותן לה רק בגדר ראי' ועי' ב"ב דקנ"א ע"ב גבי קנין עי' גיטין דף פ"ה ע"ב ותוס' דע"ח ע"א. עכ"פ הרמב"ם ז"ל פירש כגון שכתבו קודם נפילה וכן משמע קצת מפי' רש"י חולין דף ל"ט ע"ב ד"ה ונפל משום דס"ל דבכה"ג דנקט בתוספ' יש בזה חשש אם הוי גט די"ל דיצא מכלל חי וכה"ג י"ל דברי רבינו בהל' קידוש החד' פ"ב ה"ט גבי זמן קבלת העדות וקידו' החד' דהוא ג"כ זמן ממוצע הנולד טבעיות מיום ולילה ויש עליו שני הגדרים ומוכח שם מדברי רבינו דרק ב"ד עצמן שראו אז יכולים לקדש החדש, אבל לקבל עדות אז א"א, דגבי קבלת עדות צריך שלא יהא בו גדר שאינו יום וכבר כתבתי בזה דלגבי איזו דברים כמו לפסול דם ולקדוש החדש יש עליו גדר לילה אינן יכולין לקבל עדות החדש וכבר כתבתי דלכך רבינו ז"ל בה' שגגות ובה' שבת לא כתב גדר דבין השמשות חייב עליו אשם תלוי משום דס"ל דגבי דבר הכרחי לא סיבה שהזמן תמיד כן יש עליו ב' השמות ביחד, ועי' בכורות ד"ז ע"ב גבי עור הבא כו' דטהור אם איזו צד המטהר אותו מצד חיות דטומאה אתי מצד ההעדר ועי' בספרי פ' פינחס ע"פ דיפקוד כו' ר"א בנו של ריה"ג אומר סימן זה כו' ומ"ש רבינו בס' המורה ח"א, וכיון שיש בו מציאות א"א לטמא ורבינו לא הביא גדר בה"ש לגבי דין א"ת רק בה' שגגו' פ"ח ה"ה גבי בה"ש של שבת ויוה"כ דשם יש על הנקודה שני גדרים דכל א' מושך לעצמו, וכמו דאמרינן בחולין דכ"ח ע"ב תרי רובי בחד מאני ליכא ועיקר הגדר דגבי טומאה הוא משום העדר וכיון שיש בו צד חיות מטהר, ובאמת זה תלי' בהך מחלוקת דחולין דע"ה גבי בפ"ק שאם הלך בבה"ק אם נטמא ועי' תוס' ב"ק דע"ז ע"ש אבל אם שניהם בגדר מציאות לא, והארכתי בזה גבי כהן גדול מה דנ"מ אם צריך דווקא לישא בתולה או אסור באינה בתולה וזה נ"מ בין בוגרת ומוכת עץ ושלא כדרכה דבוגרת אינה בתולה ואינה בעולה ושלא כדרכה יש עלי' שני הגדרים ועי' יבמות דף נ"ט ודס"א ונידה ד"ח ע"ב ותוס' פסחים דמ"א ע"ב וכ"כ בזה במ"א, עכ"פ ס"ל לרבינו גבי עדות החדש בקבלת עדות צריך דווקא שלא יהי' גדר לילה ופסול מתחילת שקיעה אבל לקדש די שיהא עליו שם יום, וכן הדין כה"ג גבי גט ועי' בתוס' גיטין ד"ע ע"ב גבי שחט בו שנים דרק ע"י שאחרים אומרים והוא מרכין בראשו שם מהני רמיזה. ועי' במ"ש רבינו בה' מכירה פ"ה ה"ז דמחלק שם דהיכא דיכול לנתק כל הכלי מיד המקנה די בזה, אך זה רק אם הקנה לו כל הכלי אבל אם הקנה לו רק בג' אצבעות צריך שיהא כולו בידו וכן גבי גט יש בו שני טעמים א' משום כריתות כמבו' ב"מ ד"ח וא' כמ"ש בירוש' גיטין פ"א ופ"ב ורש"י גיטין דע"ח ע"ב משום ונתן, ונ"מ דגט עצמו צריך שיהא כולו בידה ושם לא מהני ניתוק אבל משיחה שם רק משום כריתות ודי שלא יהא ביד הבעל ושם מהני אם יכול לנתקו ועי' ב"ב דקנ"א ע"ב גבי גט, דלאו בר קנין הוא ור"ל דאם מקנה לה גט בקנין לא מהני חדא משום דבעינן נתינה מכחו וקנין הי' פועלת וגם דעיקר הגט הוא התואר לא החומר ולכך כתבו על איסורי הנא' כשר וזה ר"ל בגיטין ד"כ נתינת גט ר"ל התואר של הגט שזה רק מכח הבעל ולכך לא שייך בזה קנין בגדר מטבע משום דעתא אצורתא ב"מ מ"ה ומ"ז כו' וזה ר"ל הירוש' פ"ו דגיטין התורה זכתה לה בגיטה דע"י קבלתה נתגרשה וראי' ג"כ דהרי מבואר בגיטין ד"כ ודכ"א ודכ"ו וב"ב דקס"ח דהאשה כותבת את גיטה רק דאקנויה אקנו לו רבנן וזה וודאי אם לא יגרש נתבטל הקנין שלו ושייך לה, וא"כ יהי' בגדר קנה ע"מ להקנות נדרים דמ"ח ועי' ברמב"ן ב"ק במלחמות ד"ע ועירובין ד"ע וגם איך מהני מה שכותב הלשמה כ"ז שהנייר שלה ועי' בלשון רש"י גיטין דכ"ג ודכ"ו ע"א דדייק שם האשה כותבת גיטה לשמה, ומה מהני כיון דהדבר אינו של הבעל עדיין וע"כ דעיקר הגדר הוא התואר וזה נגמר בשעת מסירה למפרע, ועי' ע"ז דס"ג ע"ב גבי חנוני ובירוש' ספ"ו דדמאי, אך כאן הכל נעשה ע"י קבלתה וזה הגדר דגיטין דכ"ד גבי לא חזרה שליחות אצל הבעל ור"ל מי שעושה שליח וא"א שיהי' הכל ע"י עצמה עי' כתובות דצ"ח וב"ב דפ"ה ע"א ונ"מ גבי קידושין כה"ג אי מהני קנה ע"מ להקנות דשם עיקר הקידושין הוא החומר וכמבו' בירוש' פ"א דקדושין גבי שטר קידושין על איסורי הנאה, דעיקר קידושי שטר הוא לא בעצם הדבר רק בתנאים שלו קידשה וא"כ בקידושי כסף יהי' זה בגדר חליפין דלא מהני כמבו' אך י"ל דל"ד קנה ע"מ להקנות דעכ"פ עי"ז קונה האשה וע"ש בתו"י בנדרים דמ"ח הנ"ל על כל פנים הך בעי' דיבמות דף קי"ח עמוד ב' תלי' אם היבום הוא זכות הנולד בשעת מיתת הבעל או זה נובע מתחילה ונ"מ אם שייך בזה לומר כהך דנדרים ד"צ ע"ב כמ"ש דאינה נאמנת לבטל זכותו של היבם ועי' ביבמות דקי"ב ע"א בהך דרב ושמואל אם יבם הרי הוא כבעל לה ופשט מדחזי' במשנה דיכולה לעשות עצמה חד"א על היבם חזינן דזה לא שעבוד רק ממילא ובאמת נראה דהך בעי' דיבמות דקי"ח ע"ב גבי מזכה גט לאשתו לא ר"ל שתתגרש בזה הקבלה שקיבל עבורה דבאמת כבר כתבתי דכל דבר דא"צ דעתה כלל ובפרט למאי דקיי"ל כר"י בן גודגדא ביבמות דף קי"ב וקי"ג הנ"ל לא שייך כלל גדר זכות וחוב ואף דהתור' רבתה דיכולה לעשות שליח לקבלה זה גדר גזירת הכתוב ועי' גיטין דכ"א במה דאמר שם גבי שליחות לקבלה אם נתן הבעל גט להשליח בקבלה שלה בעל כרחו דשליח אם הוה גט, דעיקר מה דאמר שם הגמ' גבי חצר כו' משום דהאשה צריכה שלא תסעי' להבעל בהנתינה שלו לא בגט ולא בקידושין כמבו' בגיטין דף ע"ח וקידושין דף ה' וכ"מ, וכיון שהחצר שקיבלה במתנה היא גרמה שתהא החצר שלה, ועי"ז חל גדר נתינה של הבעל לכך לא מהני וכה"ג מהני בהך דקידושין ד"ו ע"ב מתנה ע"מ להחזיר ור"ל ג"כ דע"י החזרה שלה נתקיים נתינת הבעל, והוה כמו אם הוא מקדשה בדבר שאינו תחת ידו וא"א שיתן לה זה הדבר רק ע"י קנין חליפין שתתן לו נמצא הוא מסיעא בהנתינה וזה א"א, זה ר"ל הגמר' שם ומקשה הגמ' בגיטין והא שליח לקבלה דהיא גורמת ג"כ שעי"ז חל נתינת הבעל, ואמר שם תירץ שני דשליחות לקבלה הוה כיון שמצינו לדידן בגיטין דס"ד ע"ב שיש באשה בגט גדר שתי ידים אביה והיא ה"נ התורה גלתה שהיא יכולה לעשות שיהי' לה עוד יד כן ר"ל הגמ' שם, עכ"פ כל הני דמבו' גבי גט אשה וגט שחרור גדר זכות לא ר"ל שתתגרש או ישתחרר בזה רק ר"ל שלא יוכל הבעל או המשחרר לחזור בו וכמו שיטת רש"י בגיטין ד"ט ע"ב ד"ה לא ע"ש וכ"כ בזה וכן ר"ל הך דיבמות דקי"ח הנ"ל דמיירי שקיבלה הגט קודם מותו רק הוא חזר בו קודם שהשליח נתן לה ופשט דכיון דחזינן דיכולה לאסור עצמה על היבם א"כ מוכח דזה לא הוה מזכות היבם רק מזכות הבעל ושפיר י"ל דאינו יכול לחזור בו אבל מ"מ כ"ז שלא קיבל קודם שמת הבעל אינה מגורשת ועי' בהך מחלו' בירוש' פ"א דקדושין על הך דיבמות דמ"ז וכמ"מ דאינו נאמן לפסול את הבן בזמן שיש לו בנים היכא דנ"מ רק לאשתו אם זה ג"כ אינו נאמן כיון דזה רק ממילא ובמ"ש רבינו בהל' נחלות דלענין ירושה נאמן ג"כ אף אם יש לו בנים דזה נובע מזה והוא מציאות אחת ובגדר הך דב"ב דקל"ד ע"ב בחד גופא לא פלגינן דיבורא ותוספות ב"מ די"ח וגיטין כ"ז ועי' רש"י כתובות די"ד דפי' שם גבי ס"ס דמה דנפסל זרעו הוה מציאות אחר ולכך לא נקרא חד גופא, ועי' במכות ד"ב ע"א במאי דאמר שם לו ולא לזרעו ור"ל ג"כ אם זה הפסול ממילא או זה פרט ממנו, וע"ש בתוס' גבי אשתו, ובהך דקידושין דע"ז גבי חלל שנשא כשירה מחלוקת אם נפסל' ממנו וכן לגבי גר ע"ש וכן נ"מ למה דזונה אסורה לאכול בתרומה אם זה ממילא ובגדר חד גופא או לא ועי' תוס' יבמות דל"ה ודף מ"ד ע"ב ובמאי דפליגי גמ' דילן עם הירוש' אם נימא דפצוע דכה כהן מותר לישא גיורת אם היא מותרת לאכול בתרומה עי' יבמות דנ"ז ודף ע"ו ע"ש ובירוש' שם פ"ו ופ"ח וכן נפקא מינה אם לר"י איילונית בת כהן מותרת לאכול בתרומה עיין יבמות דף פ"א וכן נפקא מינה במה דמבו' בירוש' בכ"מ והובא בדברי רבינו בכ"מ בה' סנהדר' בפט"ז ה"ו גבי עד א' אמר על אשה שהיא זונה דכהן שנשאה לוקה איך הדין אם אכלה אח"כ תרומה אם יכול להחזיק על הגוף עצמו וזה תלי' בזה, אם זה מציאת אחר שפיר יכול להחזיק אם זה עצם א' א"י להחזיק דאין מביאין ראי' ממנו עליו וכ"כ במה דרבינו בה' איס"ב פ"כ פסק דאם החזיק עצמו בכהן ונשא אח"כ גרושה מלקין אותו ולמה שם פט"ו גבי אם החזיק עצמו שהוא ממזר לא כתב שאם נשא בת ישראל לוקה והטעם דזה עצם שממזר שנשא בת ישראל לוקה משא"כ כהן הוה זה רק מעלה פרטית דהרי אם ישא גרושה הוה בניו חללים לכך מהני חזקה, וכ"כ בהל' אישות גבי הך דנדרים ד"צ ע"ב גבי טמאה אני דהוי שם מחלוק' אם נאסרה לאכול בתרומה וע"ש בדברי רבינו בהאס"ב פי"ט ה"ח וזה ר"ל ג"כ הך דגיטין דנ"ד ונ"ה במה דא' נאמן אתה כו' ומחלק בין אם אמר אזכרות לא כתב' לשמן או גווילין לא עבדתי' ע"ש והגדר כך כי מה שנפסל כל הס"ת ע"י אזכרות זה רק דין ואפשר לומר דאינו נאמן ליפסול דבר של חברו אף דנאמן להפסיד שכרו אבל אם אמר גווילין זה עצם הדבר וממילא נאמן גם על זה וא"א לחלק כמו חד גופא דב"ב הנ"ל וע' ביבמות דקי"ז ע"א במה דא' שם נתיבמה יבמה נכנס לנחלה עפ"י ג"כ בגדר ממילא דהתורה אמרה יקום כו' דלר"י דס"ל ביבמות ד"מ דאב קודם בירושה להיבם וא"כ כה"ג אם יש להיבם אב והיא אמרה מת בעלי תתיבם מי נוטל הנכסים היבם אינו יכול ליטול דהרי יש לו אב והאב אינו נוטל דאין נכנסי' לנחלה עפ"י ועי' כתובות דצ"ה ע"ב וזבחים ד"צ ע"ב ותוס' בכמ"מ כה"ג אבל באמת ז"א דלר"י דכיון דחזינן דבמקום שיש אב אין היבם נוטל הוי זה לא ממילא רק דין לא מציאות ולא מהימני' כלל לירושה וכבר כתבתי בזה דמוכח מדברי הירושלמי פ"ג דקידושין ה"א במה דקרובים נשארו אסורים אף לאחר גט או מיתה זה רק גזירת מלך ולא אמרינן דעדיין קידושין הראשונים חלין עלי' ותוס' גיטין דפ"ג ע"ב וכגדר מ"ש הר"ן ז"ל בנדרים די"א גבי איסור קדשים לזר לאחר זריקת דמים ע"ש, וכהך דנזיר דכ"ח ודמ"ה גבי איסורי נזיר לאחר קרבן קודם תגלחת וכ"כ בזה וכמ"ש בזה הביאור בהך דכתו' ד"ט ע"א מה דמביא ראי' גבי הך דר"א דנאמן לאוסרו עליו מהך דקדושין דס"ה ע"א גבי אומר לאשה קדשתיך דאסור בקרובי' ולמה לא הביא ראי' מהך דיבמות דקי"א ע"ב גבי אמרה לא נבעלתי דצריכ' חליצה ע"ש ג"כ מחמת חד"א אך כך דשם אף לפי מה שהוא אומר לא הוי ודאי איסור דהוי רק ספק וא"כ ס"ד דלא שייך לומר חד"א דהוא לא אסר' עליו כלל וזה רק הדין אבל לא המציאות דהוי רק ספק וא"כ אין ראי' מהך דיבמות הנ"ל גבי חליצה דשם דלדברי' צריכה חליצה בודאי ולכך מביאה הגמ' ראי' מהך דקדושין דס"ה גבי קרובים משום דשם נקט סתם קרובים ומשמע אף באחותה והנה חזינן דהתו' חלקה בין כל הקרובים לאחותה דכל הקרובים אסורים לעולם חזינן דזה גזה"כ יתד שלא תמוט גיטין די"ז ע"א כתוב' דק"ד ואחותה רק בזמן שהיא קיימת ר"ל מציאות הדבר ומכ"מ אסורה עליו חזי' דהא דנאסר' עליו לפי דבריו לא משום האיסור בלבד רק דעל עצמו נאמן ג"כ לומר שיש הסיבה ה"נ גבי הך דר"א על עצמו מאמיני' לו הסיבה וממילא אסורה זה ר"ל שם, עכ"פ גבי קרובים הוי זה רק גזירת מלך וכן גבי גרושה אף דנאסרת ע"י לכהן מכ"מ כיון דחזינן דריח הגט פוסל בכהונה מן התו' אף דלא פעל כלום בהאישות הוי זה רק גז"ה ועי' ביבמות דק"ח ע"ב בתו' ד"ה יש מיאון כו' ובאמת יש לומר להיפך דאם הוה נ"מ ע"י מיאון לקרובים דאורייתא אז שפיר חל המיאון דהוי זה בגדר מציאות אבל כיון דרק שיעור דרבנן תקנתא בעלמא ולא חל על הדבר שום פעולה עי' בגיטין דמ"א דהוי היזק שאינו ניכר בשחרור דרבנן וביצה די"ח בולד הטומאה דרבנן מותר להטבילו ביו"ט דלא נקרא תיקון בעצם וכב' הארכתי בדברי הרמב"ם בהל' מכירה גבי מכר דברים שאסורים באכילה מדרבנן ואכלם דלא הוי מקח טעות דלא חל על הדבר כלל ועי' פסחי' דמ"ח ע"א זבחים דמ"ט וכמ"מ בזה ובסוכה דף י"ד ע"ב גבי סכך פסול דרבנן ועי' שבת דכ"ב ע"א מה דאמר שם וכי נר קדושה יש בו, ומה זה, הא לשיטת רש"י בסוכה דל"ז ע"ב וכן שיטת הרמב"ן ז"ל במגילה גבי בהכנ"ס דכל הדברים שעושין זה למצווה לא להנאה הוה בגדר אתקש סוכה לחג וגבי סוכה המציאות שלה רק ז' ימים ואח"כ הוה אצלה כמיתה כמו ביטול המציאות וכבר כתבתי בזה בהך דב"ב ד"ו ע"ב ע"ש וכן בלולב ואתרוג, וגבי ביהכנ"ס הארכתי בזה דאף גבי ביהכנ"ס של כפרים דיומא די"ב וכ"מ מ"מ התואר שלה הוא לכל העולם לא העצם עי' רש"י חולין דקל"ו ע"א גבי מעקה ולכך כ' התוס' מגילה דכ"ח ע"ב גבי בתי כנסיות של חו"ל דבזמן ביאת הגואל בב"א תפקע הקדושה מכל ביהכנ"ס שכל ישראל יעלו לא"י ואז יהי' הגדר כשיטת ר"י בתוס' ע"ז דכ"א דכשם שאין קנין לעכו"ם בא"י כך אין קנין לישראל בחו"ל ע"ש ואז יהי' כן בגדר אפקעתא דמלכא ע' ב"מ דק"ו, וזה ר"ל ג"כ הך דמגילה דכ"ט עתידים כל בתי כנסיות כו' ור"ל כל הקדושה של הבתי כנסיות, עכ"פ גבי חנוכה למה לא נימא כן וע' תוס' שבת דמ"ד, ולא דמי לדם כיסוי דשם לא צוותה התו' המצווה על דם שצריך לכסותה ועי' תוס' חולין דפ"ט דשם לא שייך לומר מאיס למצוה, וע"כ משום דנר לחנוכה הוי רק מדרבנן לכך מיבעי שם ביבמות אם חל בזה גדר מיאון וכמ"ש הבה"מ ורש"י ב"מ דמ"ז ע"ב דלאחר שנשרפו הפירות לא מהני חזרה דלא חל חזרה שלו על דבר שאינו וכמו בהך דשבועו' דכ"ח ע"א אכלו כולו אין נשאלין עליו ועי' במ"ש רש"י בנדרים דע"ט ע"א כה"ג גבי היפר ומ"ש הר"ש רפ"ב דמע"ש דלא חל פדיון על טעם מעש' כיון דלית בו ממש ועי' מנחות דמ"ז ע"א ובכורות דט"ו ע"ב לא אלים ליתפס פדיונו ע"ש וכב"כ בהך דנזיר דכ"ח ע"א די"ל דלמ"ד תגלחת אינה מעכבת בנזיר אף דאיסור עשה יש גם לרבנן מכ"מ זה ממילא וע"ז לא מהני הפרת הבעל. אבל אם יש אח להשני שמת תוך ל' אז לא חל קדושין של הראשון וככ"ב בהל' נזירות וא"כ חזינן דס"ל להירוש' דיבום עדיין נקרא שיש עלי' זיקת החי' אך מ"ד דלא מהני לזה מיאון ס"ל דזה דבר חדש וזהו ג"כ הס"ד ביבמות דצ"ד דלזה לא מהני עד אחד אבל גבי בעל דשם רק מחמת מקדושין שנעשי' על ידו ועל ידה בזה ודאי כיון שעד א' אומר שמת פלוני וזה ידעינן דפלוני הוא בעלה וא"כ ע"י זה נפרד האישות ממילא מותרת וזה ר"ל הגמ' משום עיגונא ועיין גיטין דף ג' עמוד א' דלא משמע כן, ויש ליישב, וכן הך טעם דדייקא ומנסבא ר"ל ג"כ בתחילת הנשואין לא כפי' הראשו' ובאמת מוכח בתוספ' פט"ו דיבמות דזה ודאי לאחר יבום אם בא עד א' או היא עצמה אמרה שמת נאמנת דאז לא הוי בגדר יבם רק בגדר בעל וזה ר"ל הירוש' דיבמות פט"ו ה"א הגע עצמך שנשאת לו ע"כ כו' ור"ל כגון ע"י יבום דאז מיבם בע"כ מכ"מ נאמנת לומר לאחר היבום שמת עכ"פ כך דכיון דמיתה שמתרת הוי רק טבעיות לכן לא חל ע"ז גדר דבר שבערוה וא"צ עדים ובאמת לקמן אבאר בגדר דאין קידושין תופסין בא"א בקידושין דס"ז ע"ב אם משום חיוב כמבו' שם או משום מציאות דהוה של אחרים ונ"מ גבי חרש שקידש פקחת ואח"כ קידשה פקח ונעשית א"א גמורה אם עי"ז יפקע קידושי החרש דעכשיו נעשית א"א גמורה וכן כבר כתבתי דאם אח"כ מת החרש בלא בנים ונפל לפני אחיו ויש לו ג"כ עוד אשה אם שייך בזה לומר גדר צרת א"א עי' תוס' יבמות ד"י וגיטין דף פ"ב ע"ב וכן למאי דאמרינן בקידושין ד"ה ע"ב גבי נתן הוא ואמרה היא דהוי רק ספיקא מדרבנן וכן בהך דכתובות דע"ג ע"ב גבי מומין עי' בזה בר"ן וא"כ מן התורה מותרת לינשא ונתקדשה לאחר ואח"כ מת הראשון וקידשה או בא עלי' שלישי אם אין קידושין תופסין בה בוודאי או חייבין עלי' מיתה בוודאי, ועי' תוס' חולין דצ"ו ע"א ומ"ש רבינו בה' איסו"ב פט"ו הכ"ז גבי שתוקי וכתב שם שהשני פטור ממיתה, אך אם קידושין תופסין בה מאי, וי"ל דשם רק דהחשש הוא מחמת טבעיות ולכך פסק רבינו דשתוקי שנשא אשה אין חייבים עלי' משום א"א וכן מ"ש התוס' חולין דצ"ו הנ"ל דשם הוא טבעיות ועי' בהך דנזיר דף י"ג גבי ספק נזירות להקל איך הדין אם נהג נזירות והפריש קרבן אם חל הקדש על הקרבן ע"ש, ולקמן אבאר. אבל גבי גרושין דזה רק גדר דין ההפקעה שנעשית ע"י הגט וזה גופא צריך עדים על פעולת הדבר וכן על בירור הדבר ודאי צריך עדים דהרי בחליצה אף למ"ד דלפעולת הדבר א"צ ב"ד ועדים מכ"מ לברר הדבר צריך עדים כמ"ש ועיין בדברי רבינו פ"א מהלכו' גירושין הלכה י"ג ובירושלמי פ"ג דקידושין אין עד בא"א כלום ע"ש וכן במיאון צריך עדים על בירור הדבר כמבו' בתוספ' דיבמות ועי' תוס' יבמות דק"ז ע"ב גבי מיאון דצריך עדים ובאמת לפי המבו' בב"מ ד"כ ע"ב וביבמות דק"ז ע"ב נראה דגבי מיאון השטר לא הוי ראי' בלבד רק גם פעולה דבשלמא גבי חליצה כיון דצריך ב"ד הוי זה גדר מעשה ב"ד ועי' ביבמות דל"ט ע"ב ודק"ו ע"ב נראה דהוי זה מעש' ב"ד גמור וצריך לקרותו לאחר החליצה וע' בל' ר' פ"ד הכ"ט דלא משמע כן ובהך דמו"ק די"ח ע"ב ובירו' שם ובב"מ הנ"ל מוכח דע"י הגט של חליצה הוי זה גדר פעולה ונראה לפי מה דמבו' ביבמות דנ"ג לחד מ"ד דאף דחליצה על תנאי כשרה אף אם לא נתקיים התנאי מכ"מ אם עשה בה מאמר מהני בה ע"ש בתוס' אבל לאחר חליצה גמורה לא מהני דשם מלבד הדין דגה"כ נעשה ג"כ הפקעה גמורה וכן ע"י מה שכותבין גט חליצה אף אם נעשה על תנאי פועל ג"כ שיהי' הפקעה גמורה ולגבי מיאון הנה ביבמות דק"ז ע"ב מבו' דאם תיכף כשהגדילה חזרה בה מן המיאון מהני לבטל המיאון דמיאון ג"כ הוי זה גדר דין לא רק ביטול הדבר למפרע ועי' רש"י כתובות ד"ק ע"ב ותוס' במה דכ' שם דלכך ממאנת אין לה כתובה משום דהיא עושה זה בע"כ ולא כמ"ש התוס' יבמות דס"ה ע"ב דס"ל מחמת דהוי כמו שלא קדשה כלל ובאמת בירוש' דיבמות שם פי"ג הוי זה בעי' אם המיאון עושה כמי שלא הי' שום דבר לעולם ונ"מ אם יכול לתבוע קנס ממי שמיאנה בו לר"א וכן נ"מ לר' יהוש' אם יש לה קנס מאחר ועי' בהך דכתו' דל"ה ע"ב ד"ה הממאנת וגם נ"מ אם חל עלי' הדין דמבו' בקדושין ד"ט ע"ב מה דנ"מ בין בעל לאחר דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה וזה רצה לומר הגמ' ביבמות דנ"ט ע"ב במה דמתרץ שם בממאנת ור"ל רק משום דעדיין הוי עלי' גדר בעל גם בזה ובאמת כבר כתבתי דזה ר"ל הירוש' ביבמות הנ"ל לר"י אם יש לה קנס מאחר ר"ל אם בעלה של"כ דהירוש' ס"ל בפ"א דכתובו' ופ"ג דבתולה מן הנישואין יש לה קנס. אך באמת רש"י ר"ל בכתוב' שם כגון דנתארסה לדעת אביה ומת אבי' בקטנו' ונשאת לו ואח"כ מיאנה בהנשואין לבד והבעל נתן לה אח"כ גט על הארוסין אין לה כתובה משום דארוסה אין לה כתובה ועל הנישואין היא מיאנה ועי' כתובות דנ"ג ע"ב הך בעיא דרב ששת ומסיק שם דהך תלי' במחלוקת אם ממאנת חוזרת למזונות לאחר מיתה ע"ש ובירוש' ביבמות שם הוה בעי', וכה"ג בתמורה דכ"ד ע"ב גבי מערימין על הבכור כו' וכן גבי וולדי קדשים אם נימא בהוויתן קדושים, אך נ"מ דבכור הקדושה שלו חל ברגע של הלידה משא"כ בוולדי קדשים דהוה קדושה נמשכת דמלבד קרא דתמורה די"ז ע"ב וכמ"מ הקדושה של האם נמשכת מחמת דהוי גדולי הקדש הראוין להקרבה עי' תמורה דל"ד ע"ב וברש"י שם ונ"מ כגון אם שאל על ההקדש של העובר שהקדישו וקיי"ל בכמ"מ דחכם עוקר הנדר מעיקרו אך מכ"מ כיון דמסקינן בנדרים ד"צ דאין החכם מתיר רק עד שיחול הנדר וא"כ חזינן דאף דהנדר בטל מעיקרא מכ"מ חזינן דהמציאות ישנו ולכך מבו' בנדרים דס"ז עי"ש בראשו' גבי הפיר אחד וקיים אחד או להיפך ונשאל על הקיום שלו מכ"מ נתבטלה ההפרה לעולם וכן נ"מ גבי הקדיש תבואה ומרחה ואח"כ נשאל על ההקדש וכן גבי הפקר כה"ג לשיטת הרמב"ם ז"ל דהוה גם כן גדר נדר יש לומר דפטו' מן המעשר דנדחית וזה ר"ל הערמה דגבי בכור דמקדיש העובר קודם שיולד ואח"כ לאחר שילד ישאל על ההקדש אבל גבי ולדי קדשים אם ישאל חל' עליו הקדושה של האם מחמת גידולי הקדש ולא שייך בזה גדר דחוי וכן נ"מ מאי דמבואר בתוספ' בכורות פ"ד גבי יבלת שיש בה עצם דהוי מום ואף אם חתכה נשחט עלי' וע"ש בתוס' בכורות דל"ח ע"ב וד"מ ע"ב ובדברי רבינו בה' איסומ"ז פ"ב ה"ח ובה' ביאת מקדש פ"ז ה"י ע"ש, והנה כ"כ בזה בהך מחלוקת דבכורות דמ"ג ע"ב גבי בעלי חטרות ושם דמ"ה ע"א אצבע יתירה ובדברי רבינו שם פ"ח הלי"א דגבי אדם בלא עצם אם לא חתכה פסול רק אינו מחלל עבודה בגדר בעלי התלולין כמבו' שם דמ"ה וד"מ ע"ב וזה ר"ל ג"כ הך דעירובין דק"ג ע"ב וכמו דמפרש שם רבינו דקאי על אדם ומחמת שלא שוה בזרעו של אהרון, והך דפסחי' דס"ח ע"ב שם י"ל דקאי על יבלת שבעין וכמ"ש התוס' בכורות הנ"ל אך באמת קשה מהך דפרה פ"ב בהך מחלוקת דר"י ור"ש דהייתה בו יבלת וחתכה ושם מיירי ע"כ שזה בגוף ועי' בדברי רבינו בה' פרה פ"א ה"ו היכי מיירי אם יש בה עצם הא לא מהני לכו"ע חתיכה ובאין בה עצם הא לא שייך בזה שום פסול גבי בהמה אך צ"ל דהתוספ' דבכורות הנ"ל קאי אבכור דהקדושה שלה הוא בזמן שנולד ולא בגדר קדושה נמשכת לכן י"ל חילוק התוס' דבכורות דל"ח ע"ב הנ"ל דאף דמכשירין ביומא דס"ד מום עובר ולא הוי דיחוי זה רק היכי שאין צריך רפואה גמורה ועי' תוס' זבחים די"ב ע"ב ויש נ"מ בין בכור לשאר קדשים דגבי בכור כיון שהקדושה הוה מאליו מלידה י"ל כמ"ש גבי סריס חמה לדידן דלא סבירא לן כר"א ביבמות דע"ט וד"פ ותוס' שם דקי"א דאם נתרפא קודם שמת אחיו אפי' רק מכאן ולהבא מ"מ חולץ או מייבם משום דבשעת נפילה הי' ראוי משא"כ לאחר מיתת האח לא כיון דרפואה רק מכאן ולהבא כמבו' כתובו' דע"ד וכ"כ בזה אבל בקדשים דשם הקדושה נמשכת שם אף ע"י רפואה אם נתרפא שפיר קרב דבזה לא שייך דיחוי כמבו' ביומא שם ובאמת זה המחלוקת דתמורה די"א גבי מקדיש עובר תם במעי בע"מ דלר"י חל קדושת הגוף משום דס"ל ביומא דס"ד הנ"ל דמום לא הוה פסול בעצם הקרבן רק מחמת החסרון עי' תמורה די"ז דל"ד זה לשאר פסולים דא"כ העובר שהוא תם חל עליו קדושת הגוף וכן לכך מבואר בכורות דכ"ה ע"ב דאם נתערב בע"מ בתמימים ואח"כ הוכר לכו"ע יכולים להקריב התמימים ולא הוי כהך דזבחים דע"ג ע"ב ע"ש ברש"י דאף אם הוכר הכשר נדחה משום דגבי מום לא גרע מאם נתרפא וגבי פרה אדומה פליגי אם צריך שתהא תמימה בשעת לקיחה עי' תוס' ב"מ ד"ל גבי עובר ובמס' פרה שם וה"נ גבי מום ולא דמי לקרנים או טלפים שחורים דזה אינו פסול רק לכתחילה כמבו' בפרה שם ועי' בכורות דמ"ד ודכ"ה ע"א ובאמת במ"א כתב' דהך דפליגי ב"ש וב"ה ביבמות דק"ז דבי"ש ס"ל דנשואות לא ממאנו' ר"ל רק דהמיאון לא הוי אלא על הנישואין דהיינו אם אבי' ארסה כשהיא קטנה ומת ונישאות כשהיא קטנה וס"ל לב"ש דאף על הנישואי' לא מצי למאן ובזה א"ש דה"ג שם גבי תנאי בנשואין ור"ל ג"כ כך דהקדוש' היו בלא תנאי רק הנישואין בתנאי וכן במד"א שם הטעם אין אדם עושה כו' ר"ל מחמת דארוסה אסור ואף דמלשון הגמ' דק"ז ע"ב לא משמע כן גבי הך פישון הגמל ובמ' דא' שם עולא תרתי כו' י"ל זה. וזה ג"כ ר"ל הך דיבמות דס"א ע"ב במה דאמר ראבא"ה על הך דר"א דכהן לא ישא את הקטנה מיבע' לו לכה"ג ומקשה שם הגמ' דלכאורה י"ל ג"כ כן דמיירי דאבי' קדשה כשהיא קטנה ומת דאסור לישא אותה כ"ז שהיא קטנה ועי' מ"ש התוס' דנ"ט ע"א ד"ה הא ע"ש ורבא מקשה משום דר"א לשיטתו דס"ל בירוש' פי"ג דיבמות כב"ש דנשואה אינה יכולה למאן ולכן לא איכפת לן בזה וקצת ראי' מדלא פליגי ב"ש גם גבי קדשה בביאה אם יכולה למאן. ועי' בירוש' פ"א דיבמות מוכח ג"כ דלכך צרת ממאנת לא תתיבם שמא לכשתגדיל תחזור בה מן המיאון והוי בגדר צרת ערוה ולכך נצרך לזה גט מיאון דאז לא תוכל לחזור דלגבי עצמה לינשא לא חיישינן לחזרה שלא תקלקל עצמה כמ"ש כתובות דף ע"ד ע"ב ובירוש' כתובו' שם ועי' בר"ן נדרים דף פ"ה מה שאין כן בצרה חיישינן ועי' בהך דכתובות די"א גבי גר קטן דכשיגדל יכול לבטל את הגרות ודוקא לכשיגדל וע"ש בר"ן ולא דמי למיאון משום דגרות הוי מעש' ב"ד והוי בגדר מעש' ועי' בהך דנזיר דכ"ח ע"ב גבי כשהאב מזיר את בנו הקטן דיכול למחות ע"ש בתוס' אם דוקא ע"י מעשה ובירוש' שם גבי ישב לפני הספר דזה הוי מעשה מוכיח עי' חולין די"ב ע"ב ע"ש ובהך דפסחים דפ"ח ע"א גבי מחאה של קטן דהא נקט שם אמה עברי' וע"כ היא קטנה אך י"ל כמ"ש במ"א דבת י"ב דהביא' ב' שערות אך לא כשיעור כמו הך דנידה דנ"ב ע"א אח"כ כשהביאה השיעור מה שעשתה הוי מעשה למפרע וכן דייק רבינו בהל' אישות פ"י הל"ו במ"ש ואין משיאין את הקטן כו' שהביא סימנים דלכאורה תמוה דא"כ לא הוי קטן ורק ר"ל דסימנים לא נגמרו עדיין וזה ר"ל סמוך לפירקן עי' סנהדרין דע"ו ע"ב ותוס' יבמות דס"ב ודצ"ז ודקי"ג ע"ש ומ"ש רש"י נידה ד"י ע"ב ותוס' שם דמ"ט ע"א ושבת דפ"א ע"ב וברמב"ם בפיה"מ בפ"א דמו"ק דזה ר"ל פירקן היינו הסימנים ומכ"מ לדין הוי קטנה ועי' בדברי הרמב"ם בהל' ק"פ פ"ב הל"י דשינה לשון הגמ' דבגמ' שלנו נקט דמתחילה שחטו הם ואח"כ שחט רבן והרמב"ם נקט להיפך ע"ש וכן ר"ל בירוש' שקלים פ"א מה דמחלק בין למשכון ובין לתובע ור"ל ג"כ דהביא סימנים אך לא נגמרו וכהך דברכות דמ"ז ע"ב גבי קטן פורח וכן ר"ל בירוש' פ"ד דמגילה ה"ו גבי פורס על שמע ע"ש. עכ"פ אם הגדיל' יכול' לבטל את המיאון ולזה מהני אם ב"ד כתבו גט מיאון שלא תוכל לבטל. ועי' מה שכתבתי בזה בדברי רבינו בה' טוען פט"ו ה"ז בהג"מ שם דבשטר לא הוה דבר נפסק רק דבר נמשך כ"ז שהשטר ישנו ועי' בירוש' גיטין ספ"א דהוה שם מחלוק' גבי מוחל מלוה בשטר לחבירו דלא הוה מחילה עד דמסר לשטרי' דכ"ז שהשטר בידו לא מהני מחילה ועי' כתובות דק"ד ע"א ובהך דב"ק דקי"ג ובדברי רבינו בה' תלמוד תורה דאם כתבו עליו פתיחא דהיינו שטר שמתא אין יכולין להתירו עד דקרעינן לשטרי' ע"ש, ועי' בירוש' פ"ג דמגילה מהך דעירוכין ד"ו ע"ב דאם שם הבעלים חקוק על הדבר אין יכולים לשנותו דהוי כמו שנדרו נמשך כל שעה ובזה א"ש מה דלכאורה אינו מובן הך דנדרים ד"י גבי נודר במוהי מחמת של מרע"ה ע"ש והא מבואר בנדרים דס"ד ע"ב דהתירו שבועתו ע"ש וקיי"ל דעוקר כו' אך כיון דהשבועה כתובה בתורה הוה דבר נמשך וכאילו השבועה ישנה תמיד ואם כן לכאורה לא קשה קושית הירושלמי דיבמות והתוספתא דכתובות הנ"ל מאי שנא גרושין ממיתה דגבי מיתה זה הוי גדר טבעי וההיתר ממילא וכך בהך דב"ב קל"ד ע"ב דיש לו בנים נאמן וגרשתי את אשתי אינו נאמן ע"ש וזה ג"כ הטעם דגירושין הוי זה דין וגה"כ וצריך עדים בין על הפעולה בין על הבירור והוי דבר שבערוה מה שא"כ בבנים דאם יש לו בן פטור מן החליצה וא"צ לזה עדים.

5 והנה כ"כ בזה בשיטת רבינו בהל' יבום פ"ג ה"ה דנאמן ע"א לומר ליבמה שיש לבעלה בן ובזה נפטרת והראב"ד ז"ל חולק עליו אך י"ל דרבינו לא פטרה מחליצה משום הבן רק דפטורה דכיון דהיא מוחזקת עפ"י עד א' שיש לה בן שוב היא על אחי הבעל מחייבי כריתות וזה פוטרה מן החליצה ומן היבום עי' יבמות ד"ח ודל"ב ע"ש וזה צריך דווקא עד אחד ולא אשה כן ס"ל לרבינו ועי' בה' שגגות ובה' סנהדרין וכ"כ בזה בח"א על הך דיבמות דל"ה ע"ב גבי מעוברת דקיי"ל דלא פטרה מחליצה כ"ז שלא ילדה ואמאי, הא מ"מ היא מחייבי כריתות כמבו' במשנה ובאמת כבר כתבתי דגבי מה דפוטר ערוה זה לא מחמת החיוב כרת רק זהו דין דהרי מבואר ביבמות דקי"ב וקי"ג גבי חרש דהוה קידושין דרבנן ואם הייתה אחת מהן ערוה על האח גם הצרה פטורה, ועי' ביבמות ד"ח דמבו' שם דזה ג"כ משום דחל על הצרה ג"כ גדר ערוה ואף דהא לא הוה רק מדרבנן אף דהזיקה ג"כ רק מדרבנן מכ"מ שם כרת ליתא כאן, וע"כ משום דהוה ערוה דרבנן פטור ערוה דרבנן לאו משום הכרת, וכן להיפך דהרי מבואר בגיטין דע"ח ע"ב דאף היכי דהוה גרושה גמורה רק צריך גט בגדר חומרא בעלמא וכמ"ש רבינו בה' גירושין פ"ה הלי"ג מ"מ אם מת צריך חליצה ועכצ"ל דהכרת הוא לא מחמת האישות רק מחמת העדר האישות ובזה לא מפקיע את האישות דרבנן וכבר כתבתי כה"ג בשיטת רבינו דס"ל הלכו' אישות פ"ד הי"ד גבי אנדרוגינוס שנתקדש דרבינו ס"ל דצריך גט מספק ועי' שם בהשגות דהרי חייבין עליו סקילה כזכר, אך טעם רבינו דהחיוב מיתה הוא מחמת שיש בו צד זכרות ולגבי אישות הוה זה כמאן דליתא, והקידושין חלין על צד נקבות ועמ"ש התוס' חולין דקל"ב גבי מתנות כהונה בכוי וכבר כתבתי כה"ג גבי מאי דמבואר בתוספ' דחולין אם ישראל ועכו"ם שחטום בב"א כשירה, וכעין הך דזבחים ד"ב דלא מינה לא מחריב בה וכבר כתבתי כה"ג גבי אורז עם חטים שנעשה עיסה דחייבת בחלה דרבינו ס"ל בה' ביכורים דאף אם לאחר גלגול עיסת אורז עירב עמה עיסת חיטים חייבת ואף דבכ"מ גלגול פוטר זה רק ששייך בו גדר חלה הוה גדר דיחוי משא"כ דאורז וכמו דמבו' בירוש' חלה פ"ד הובא בדברי רבינו פ"ז מה' ביכורים ה"ח גבי שני נכרים שעשו שותפות בעיסה ע"ש, וכן אם הי' האורז מחו"ל ובמ"א אבאר זה, אך מ"מ אם קידש את האנדריגינוס בביא' דאז חייב סקילה ע"ז בזה י"ל דאז לא הוה קידושין, וכה"ג י"ל למ"ד בקידושין דס"ב דיכול לקדש אשת חבירו לאחר שיגרשה אם קידשה בביאה מאי, ועי' בירוש' גיטין פ"ט הל' ב' הובא בדברי הראב"ד הל' גירושין פ"ח הי"ג ע"ש ועיקר הגדר בזה אם ביאה הוי גדר קנין אישות או עצם אישות ועי' כתובות דע"ד ע"א גבי אם יש תנאי בביאה ובמ"א אבאר זה. עכ"פ חזינן דיש מציאות אף שבהגוף יש בו צד חיוב מיתה מ"מ לא מבטל להצד השני שבו מתפיסת קידושין, וה"נ אף דיש בה צד גירושין מה"ת ועי"ז הוה גרושת אחיו וחייב עלי' כרת מ"מ לא מגרע זה לצד אישות שיש בה אף מדרבנן, וזה רצה לומר הירושלמי ביבמות פי"ג ה"ו וכמ' מקומו' ועי' בהך דיבמות דק"ט גבי היכא דהחזיר יתומה בחיי האב ומת דמ"מ צריכה חליצה ועי' ברא"ש ובדברי רבינו אם צרתה אסורה להתייבם ובירוש' בזה הוה מחלוקת וכן בהך דכ' רבינו בפ"א מה' יבום הכ"ב גבי היכא דנגמרו סימנים של הוולד מ"מ חולצת וכן מבואר שם בהל' ה' וצ"ל דשם כמ"ש התוס' ביבמות דכ"ו ע"ב דזה נעשה מחייבי כריתות לאחר מיתה אך מ"מ גבי גרושה גבי הך דגיטין דע"ח ע"ב צ"ל דזה הוה כמו נישואין חדשים והכרת הוא לא מחמת הנישואין ועי' ביבמות דנ"ד ע"ב ונ"ה ע"א גבי קידושי אחיו לאחר מיתת האב דהחיוב כרת הוא משום מציאת אחר וזה תלי' במה שכתבתי אם כל גזירת חכמים כו' שנשאר בה עדיין קצת מהדין של התורה או זה דבר חדש לגמרי כמו לגבי חציצה דרבנן לאחר שטבלה ועי' חולין ד"י ומכות ד"ד ובירוש' פ"ט דתרומו' הוה זה בעי' גבי גידולי תרומה דהוה רק דרבנן אם לא חל רק לאחר שתלשן או דמדרבנן נשאר בה עדיין קדושת תרומה ולא פקע לגמרי וכן במה שכתבתי לעיל במאי דפליגי רבינו והראב"ד גבי כלי מתכת שהזה עליהם בשלישי ואח"כ שברן ותיקנן אם די אח"כ שיזה עליהם הזאת שביעי או צריך להזות עליהם ג' וז' ועי' בירוש' פסחים ספ"ג גבי יוצא בקדשים אם נימא דגזרו עליהם טומאה אם הוה בגדר נטמא בפנים או כמו נטמא בחוץ כיון דמה גרם לו הטומאה מה שנפסל ביוצא ולמה חל עלי' שם יוצא מה שהי' בפנים כמבואר בכמה מקומות דכ"ש אין מקדשין אלא בפנים, ועי' נדה דמ"א ע"ב גבי פולטת דלא חל ע"ז שם פולטת אא"כ נפלטה מבפנים לחוץ ובמ"א אבאר זה ובדברי רבינו בה' מעה"ק פ"ח הכ"א גבי כלי מתכת שנטמא אם מתקנן בחוץ או בפנים, נחזור לענינינו דרבינו ס"ל דיש פטור מחליצה ביש לה בן גם מחמת שהיא חייבי כריתות ונ"מ לכה"ג גבי עד א' מעיד שיש לה בן וא"כ בזה לא הוה מציאות טבעי רק דין, אך מ"מ עיקר הדבר הפטור הוא ע"י המציאות וכ"כ בזה אך הירוש' אזל לשיטתו דס"ל ביבמות פט"ו הל"ו ובפ"י דגם אם באו שני עדים ואמרו מת בעלה ונישאת ואח"כ בא בעלה אמרי' דלא תצא מחמת דתרי כמאה ולא ס"ל סברת התוס' ביבמ' דפ"ח דגבי דבר הנראה לעינים טבעיי לא אמרי' תרי כמאה ומשום דס"ל דהא דמיתה מתרת להנשא זה ג"כ גדר דין לא טבעיות ולכך מקשה מגרושין אמיתה ועי' בירוש' יבמות פ"ב גבי הרגתיו לא תנשא דא' שם הטעם ממ"נ קטלי' חשוד הוא וקשה מאי איכפת לן, עכ"פ הרי נהרג וע"כ דס"ל דזה דין והיתר לא טבעיות וכמו עפ"י עד א' לדידן דרק מחמת היתר ב"ד למשנתנו כמבו' ביבמו' דצ"א ע' רפ"ק דהוריו' רק למסקנא שם פסקו דלא כמתניתין כדא' שם ליתא למתניתין כו' ר"ל דמשנה ס"ל דזה הוראה מה שמתירין עפ"י עד א' לא דאמרינן דודאי מת בעלה וע' מ"ש התוס' חולין דצ"ו ע"א דאם נישאת לאחר עפ"י עד א' לא הוי קדושין ודאין של השני שתהי' א"א גמורה לענין שתהרג ע"י זה וכן לענין אם מת בעלה השני בלא בנים והיא חלצה צרתה אסורה שמא אינה צרתה כלל או דר"ל שם דלהתיר הצרה צריך עוד הפעם היתר ב"ד וזה ר"ל ג"כ מדא' בגמ' ביבמות דצ"ב גבי קלא דבתר נישואין הואיל ואתיא לב"ד ושרינן כקלא דקמא נישואין ור"ל דזה לא הוי כמו דבר הנעשה רק דכל רגע ורגע מה שהיא מותרת לבעלה הוא מחמת היתר ב"ד דנישואין שלה לא הוי נישואין גמו' ורק על ב"ד סמיך וע' כתוב' ד"ק ע"ב גבי אחריותא אבי"ד ע"ש וא"כ סד"א דהוי כמו קלא דקמא נישואין ובזה מבו' דברי הרמב"ם בהל' גרושין פ"י הי"ד שכ' וכן העד כו' ונישאת הרי זה כו' ולכאורה הוא אינו מובן דהרי מבו' בה' ט"ו וכן הוא בגמ' דלאחר שנשאת לאחר מותר להעד לישא אותה ובתוספ' ג"כ מבו' דאם נישאת לאחי העד ומת בלא בנים יכול העד ליבם ושם נראה דפלי' בזה ר"א ורבנן ועי' ביבמות דקי"ט ע"ב וזה תלי' במש"ל אם יבום הוי דבר חדש או נובע מן קידושי קמאי אך כך דהנה המעיי' בדברי הרמב"ם ז"ל פי"ג מהל' גרושין בהל' ט"ו עד הכ"א נראה כך דהיכא דב' עדים העידו עליו שנעשה בו איזה דבר שא"א שיחי' רק ע"י סיבה רחוקה מאד לא חיישינן לזה ומתירין אותה וכמו בהך דשחט בו רוב שנים המבו' ביבמות דק"כ ע"ב דמעידין עליו והנה בגמ' נקט וברח ונוכל לומר דוקא ברח משום דהרי מבו' בב"מ דק"ז ע"ב דיוכל להיות שע"י סמתרי יחי' ע"ש ועי' ביבמות דקי"ד ע"ב ובב"ב דע"ה ולכך נקט הגמ' ברח דאז ע"י רוח לא מהני כמבו' בב"מ שם וכתוב' דל"ג ושבועו' דל"ד וכמ"מ אך רבינו נקט שם אפילו ברח משום דבשני עדים דאין צריכה היתר בי"ד ומותרת להנשא וכן גבי נפל לבור של נחשים ועקרבים אף דיש לו רפואה וכמבו' ביומא דפ"ג וכמ"מ אך זה סיבה רחוקה מאד ועי' ביבמות דקכ"ב ובדברי הרמב"ם ז"ל דאם ראו א' כו' והרי נשכו נחש ומת מבו' שם דרק אם מצאו שם המת רק שאין מכירין אותו ומתירין מחמת שהוא אמר ששמו כך וכך ובלא זה לא אך בהט"ז שם גבי עד א' כמ"ש הרמב"ם ז"ל דאף אם דקרוהו או ירו בו חצים א"א להתירו רק אם אוכל בו במקום שנפשו יוצאת ובאמת הגדר כך דהא דמבו' ביבמות דק"כ וחולין דמ"ב דע"י חרב מלובנת או ע"י כווי' יכול לחיות זה רק דבר שאין החסרון עושה הטריפה רק החתך ולכך ס"ל לרבינו בה' איסו"ב מהך דנדה דכ"ד דמן הארכובה ולמעלה הוה וולד כוון שנולד כך וכן נראה דס"ל בה' שחיטה דרק אם נחתך או נשבר מהארכובה ולמעלה טריפה אבל אם נולד כך אז רק כל הרגל, ובזה א"ש ל' רבינו שם ולכך אם ראה שהעוף אוכל בו שם לא מהני שום דבר מעיד עליו ור"ל דלפי המבו' בסנהד' דע"ו ע"ב ודע"ח ע"א ובירוש' שם דגבי שאר דברים אם רצח בו את האדם אז האומד שאומדין כמבו' בכמ"מ בסנה' דע"ח ובב"ק ד"צ וצ"א הוי זה דין המסור לב"ד אבל ע"י ברזל שצריך אומד זה לא שייך לב"ד רק לכל או"א לפי מה שהוא ולכך בסנה' דע"ח גבי אומדוהו לחיים ומת דפטור דאמרי' יצא מב"ד זכאי זה רק אאבן או אגרוף דזה דין ולא אברזל וזה ר"ל הך דסנהד' דע"ו ע"ב דגבי ברזל לא כתיב בתורה יד ר"ל דזה אינו שייך לגדר דין רק אומד של ב"א ועי' בע"ז דכ"ח האי פדעתא סכנתא וכן המעי' ברש"י ז"ל בחולין דל"א ונ"א ונידה וכריתות וכמ"מ גבי יוצא דופן דאדם כ' רש"י רק עי' סם ובבהמה כ' רש"י גם סכין דאדם אסור ע"י סכין ורק בחרב מלובנת יבמות דקכ"א ע"ב ועי' חולין דמ"ב ע"ב ועירכין ד"כ בתוס'. עכ"פ בעד אחד כל שיש איזה חשש רחוק מאד שאפשר שיחי' אינו נאמן להעיד בב"ד כן משמע בלשון הרמב"ם ז"ל וכן גבי מים שאל"ס גבי ב' עדים כ' רבינו סתם אין מעידין כו' וגבי עד א' יראה שם בה"כ דר' כתב האשה שהעיד לה עד א' וכן כ' ואבד זכרו ונשתכח שמו אז אם נישאת לא תצא ועי' מ"ש בהל' נחלות פ"ז ור"ל כך דב"ד אין מקבלין אותו כלל רק אם העיד לה להאשה ואבד זכרו אז אם נישאת לא תצא וכן בהי"ט דייק שם רבינו גבי עד אחד קברתיו נאמן ותנשא על פיו חזינן כך דיש בעד א' גדרים דצרי' היתר ב"ד ויש דרק על פיו וזה ר"ל הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' גרושין הנ"ל דהיכא דנישאת על פיו אז אף שנישאת לאחר אח"כ כמו אם מת השני לא תוכל להנשא להעד דזה הוי בכל רגע ורגע היתר חדש וכמ"ש ובאמת כבר כתבתי בזה דפשטות הגמר' ביבמות בהאשה רבה ובדקי"ז ורפ"א דהוריות דע"י עד א' צריך דווקא ב"ד ומעכב זה, ועי' בל' רבינו בה' שגגות פי"ד ה"ג ובפ"ה ה"ה דלא מחלק שם וכבר כתבתי דזה תלי' בהך דיבמות דצ"ב אם זה הוראה או טעות באומדנא, ולמ"ד הוראה פטורה מן הקרבן אף דלזה צריך ב"ד הגדול, ועי' רפ"א דהוריות בתו"י אך רבינו ז"ל בה' שגגות פי"ב ה"ב כת' דדי אם האחרים שמעו מב"ד הגדול והם אמרו זה לציבור ע"ש וה"נ הב"ד שלנו מורים ממה דמבואר במשנה דיבמות קכ"ב וקט"ו דב"ד הגדול של ר"ג הזקן היתיר זה ועי' רש"י ב"מ דצ"ו ע"ב אך כ"ז שייך במיתה והריגה אבל ע"א במשל"ס דאז אין ב"ד יכולין לקבלו כלל כמ"ש ולא שייך כלל היתר ומנדין אותם כמבו' ביבמות דקכ"א ועי' רש"י ביצה דכ"ו גבי בכור דהיכי דהתירו את הבכור ביו"ט לא הוי כלל היתר ור"ל דאז לא שייך שליחותייהו קעבדינן וכן מוכח מירוש' פאה פ"ד ושקלים גבי עיבור שלא כדין כגון בשביעית דאף דעיבור הוי עיבור זה רק לחשבון אבל מה שעי"ז נ"מ לד"א כגון לענין מעשרות לא מהני וכ"כ בזה שיטת רבינו בה' בכורות פ"ג על הך דבכורות ד"מ גבי אם אין לו אלא ביצה אחת שא"א להתירו אא"כ מיעכו כו' ואם לא מיעך והתירו אותו ושחטו אף שלא מצאו שום ביצה בכסלים מ"מ אסור דהוה כמו ששחט בלא הוראת חכם בזה וה"נ כן ובאמת בבה"ג בה' יבום וחליצה עמד ע"ז גבי מישאל"ס, ותירץ דבזה וודאי נמצא כמה עדים שראו להטביעה רק שלא באו, אך רבינו לא סבירא לי' כן אבל בב' עדים במים שאל"ס הוי רק תקנה דאסו' להנשא וכ"כ די"ל דאם שלח גט ביד שליח וקודם שהגיע הגט לידה נטבע במים שאל"ס דשם דא"א ליתן לה הגט ולהתירה ממנ"פ דגט כיון דאין חי אין נותנין וכה"ג כתב בעה"מ ב"מ דמ"ז ע"ב דלאחר שנשרפו החיטים אינו יכול לחזור בו דליכא על מה שיחול החזרה, ועי' רש"י נדרים דע"ט ע"א גבי שאלה ובירוש' ע"ז פ"ג גבי ביטול ע"ז דאין חל על שברי ע"ז וכן פדיון מעש"ש לא מהני על טעם גבי תבלין של מעש"ש שבישלם עם דגים וע"ש במעש"ש פ"ה במאי דפליגי ב"ש וב"ה אם צריך לבער ושביעית פ"ז ופ"ח ופסחים דנ"ב ע"א גבי ביעור שביעית וכמ"ש הראב"ד בה' שמיטה ויובל פ"ז ה"ג והטעם כמבו', אך זה רק קודם שנאסרו אבל אח"כ ה"ה כמו שאר איסורין, ועי' נדרים דנ"ח וכ"כ בזה גבי גדר דטעם כעיקר, ועי' תוספ' מעש"ש פ"ב דאם עשה מדינרי מעש"ש כלים לא מהני ע"ז פדיון וכבר כתבתי בזה ולהתירה להנשא אין יכולין רק בודאי מת וכן הוא הגדר גבי אבלות עי' בד' הרמב"ם בהל' אבלות פ"א ה"ד ע"ש בכ"מ בשם הרי"ף דא"צ להתאבל על מים שאל"ס והגדר דכיון דעיקר אבלות תליא בשמיעה ושמיעה לא נקרא אלא בדבר ברור ותליא בהך מחלוקת דנדרים דף פ"ז ע"ב ע"ש גבי הפרה וכן י"ל הטעם במה דמבו' בנדרים דע"ד ע"ב דהיכא דהיא זקוקה לשני יבמין דלא מהני ההפרה של שניהם ע"ש בר"ן ובמ"ש רש"י יבמות דכ"ט ע"ב דהטעם דהוי זיקה קלושה וכמבו"ש די"ט ע"א וכן כ' הרא"ש בנדרים שם אך באמת י"ל דלא הוי שמיעה וידיעה כיון דהוי רק במקצת ועי' שבועו' די"ט ודי"ד ע"ב גבי ידיעה במקצת ובירוש' נדרים פ"י למ"ד קדושי מאה תופסין בה מי מפיר ע"ש ובירוש' פ"ג דקדושין דכל אשה שאינה מיוחדת בקדושין לאיש א' לא הוי בגדר אש"א שלא יתפסו בה קדושין אחרים ועי' ב"ב דקמ"ב גבי רפוי' מרפי' ועי' במס' פרה פ"ח מי"א מה דפליגי ר"י ורבנן גבי אמת המים הבא ממקום רחוק אם צריך לידע שלא נפסק ובל' רבינו בפ"ו מה' פרה אדומה הי"ו ע"ש שהאריך בלשונו מ"ש ונמצא ממלא והוא ייתור לשון אך ר"ל כך דכיון דצריך כוונה לקדש ולמלא כמבו' בהל' פרה פ"ו הל"ב דחש"ו פסולים למלאות ועי' בתוספת' פרה הובא בתוס' סוכה דכ"א ע"א מוכח שם דס"ל דנתמלא מאליו ג"כ כשר, לא כמו בקידוש עי' סנהדר' דע"ז ע"ב וסוכה דל"ז ע"א גבי נפל משפופרת כו' אך שם בקידוש, וביומא דמ"ב ע"ב מוכח דגם מילוי בעי כוונה ע"ש ועי' בפרה פ"ה מ"ג בר"ש בשם תוספת' לפי גירסתו דגם מילוי צריך כח אדם והך תוספ' פ"ג שם המבואר בר"ש ותוס' סוכה דדי מה"ת שיהי' מילוי ע"י כוסות בקרני השוורים צ"ל דזה רק להזי' וקדוש של מעלה בעלמא וזהו שיטת רש"י בסוכה דכ"א הנ"ל, ועי' תוס' זבחים דקי"ג ובזה א"ש, דהזי' דקטנ' הוי' רק היכי דהזא' הוא למעל' בעלמ' ועי' במעילה דכ"א גבי פיל וקוף ובהך מחלוקת דידים ספ"א, וכבר כתבתי בזה די"ל דחש"ו גרע בזה ממאיליו וכמו הך דסנהדר' דקי"ב גבי עיר הנידחת, עכ"פ מדברי רבינו בסופ"ו מה' פרה נראה דאף דבכ"מ מעמידים על החזקה כאן גבי מילוי מי פרה כיון דזה הדבר צריך לקידוש ושם צריך כוונה מבוררת לא מהני, וזה ר"ל הספרי פ' חוקת פסקא קכ"ה על קרא יתחטא בו דרק באפר שנעשה כתיקונו, ר"ל שידע בבירור שהוא כתיקונו ולכך מבואר בפרה פי"א מ"ב דכל ספק לתרומה נשפך לחטאת ועי' בירוש' פ"ב דשבועות גבי ספק, ועי' בהך דסוטה דמ"ו גבי איתן ע"ש דהוי פלוגתא אם צריך ישן וע"ש בפי' המשניות דכ' דכשר אעפ"י שאינו ישן ור"ל דזה מחלוקת בגמ' שם דאם צריך שיהא לא נעבד שם ועי' בנידה ד"ח ע"ב גבי קרקע בתולה ובאהלות פי"ח ושם פט"ז בר"ש במ"ה ע"ש. עכ"פ כך דלמ"ד דצריך לדעת שלא נעבד בו מעולם צריך דווקא שיהי' ישן וכן שלא יהא בו חרס דצריך דווקא קרקע בתולה אבל לדידן א"צ זה ולכך כשר, ועי' פסחים דנ"ג ע"א סימן כו' ורבינו לא הביא זה, ועמ"ש הרשב"ם ב"ב דקכ"ו ע"ב גבי יכיר דכל שאינו ברור בוודאי הוי וודאי לא, והך דבכורות דל"ט גבי פדיון במום שעדיין לא נתברר אם הוה מום ואח"כ נתברר דהוה מום אם יש בו מעילה ורש"י ז"ל ס"ל דהספק הוא אף אם נהנה בתוך הזמן כיון שאח"כ נתברר דהוה מום ורבינו ס"ל דרק אם נהנה לאחר שנתברר רק לא קרא שם על הפדיון עוד הפעם, ועי' בחולין דכ"ו גבי תמד דהוה פלוגתא אי מהני אם לקח בכסף מעשר קודם שנתברר שהוא יין ובירו' מ"ק פ"א ה"א גבי טבילת מחטין במעין שאח"כ נתברר שהוא מעיין וכ"כ ביבמו' ד"ק ע"ב גבי ספק בן ט' לראשון או בן ז' לשני דהם אוננין מספק מהו הדין לענין קרבן אם חל עלי' שם אונן כיון דלא הוי שמיעה ברורה ועי' בירוש' שם במה דתני ר' חייא אוננים ומטמאי' על הספק ובתו"כ פר' אמור מה דממעט מקרא דאין מטמאי' על ספק ור"ל בגדר ודאי ונ"מ דאם כהן נטמא לזה לוקה דהוי מיעוט בגדר ודאי וכן ר"ל בהך דשבת דקל"ה גבי מילה בשבת בספק ובאמת זה תליא במחלו' ביומא די"ג ע"ב הי' עומד ומקריב כו' מחלו' דר"י ור"י אם הא דאונן מחלל עבודה אם רק בידע שהוא אונן או כמו בע"מ עי' קדושין דס"ו ע"ב דמחלל והך דאונן הוי בגדר בע"מ עי' מו"ק די"ד וט"ו דלא הוי שלם ועי' תוספ' מס' קרבנות פי"א דנקט שם זרק את הדם כו' או שהקטיר קטורת על עבו' שעבד הרי אלו פסולות ומה ר"ל היאך הדין באונן שעבד אם עלה אם ירד עי' זבחי' דס"ח ע"ב ברש"י ומנחות דכ"ה ע"א ובהך מחלו' דר"י ור"ש בכמ"מ ולכאורה זה יהי' תלי' בהך ספק דזבחים דט"ז אם אונן כשר בבמה וגם הא אית' הכשרא בכוה"ג דמקריב אונן ובאמת בירוש' מוכח בפ"ח דתרו' ובפ"ג דהוריות דהא דמכשרינן בדיעבד עבודת בן גרושה אף לשיט' הרמב"ם דס"ל דאף בידע כן זה רק בשנגמרה העבוד' אבל אם קבל הדם ב"ג או ב"ח ולא זרק עדיין לכתחילה אסור לכהן אחר אף כשר לזרק' וכן גבי קטורת אם חפנה בן גרוש' אסור לכהן אחר להקטירה כיון דלא נגמ' העבודה. עכ"פ י"ל דאם נימא דזה רק ע"י שמיעה שוב כיון דלא הוי שמיעה ברורה אין עלי' שם שמיע' וכה"ג ס"ל לרבינו בהל' עדות גבי טומטום ואנדרו' דכיון דא"א לב"ד לקבלו לעדות מחמת ספק הוי כמי שאינו ראוי לעדות בודאי בפ"ט הל"ג ובירוש' פי"א דיבמות גבי נתערב ולדה בולד שפחתה הוי שם ספק בעי' אם שניהם מעידים דבר אחד אם הוי עכ"פ כמו עד א' וכן ס"ל להראב"ד ז"ל בהל' גניבה גבי קנס בספק שנשאר בתיקו דהוי כמו ודאי לא כיון דא"א לפסוק הדין. עכ"פ י"ל דגבי אנינות דתליא בשמיע' כ"ז שאינו שומע דבר ברור לא וגם י"ל בגדר שאין לבו דוה עליו עי' נידה דכ"ג ע"ב ובדברי הרמב"ם בהל' אבלות פ"א ה"ח ועי' בהך דיבמות דצ"ב ע"א במה דא' שם גבי דר"א סבר דלא הוי הוראה רק טעות ומביא ראי' מדא' דצריכה להביא קרבן חטאת שמנה ואמ' שם יקוב הדין את ההר ולכאורה קשה הא ר"א ס"ל ביבמות דקכ"ב דאין משיאין עפ"י עד א' ורק ע"פ ב' עדים וב"ב עדים בודאי לא שייך בו גדר הוראה וכמבו' שם דצ"א לכו"ע ובאמת אינו מובן במה דאמר רב ששת שם מאי הוי לי' למיעבד אונס אנסו א"כ למה חייבין בקרבן כיון דהוי אונס עי' ביבמות דל"ה ע"ב בתוס' והך דשבועו' די"ח דאנוס פטור מקרבן ובד' הרמב"ם בהל' ק"פ ספ"א נקט לשון אנוס אף שגם שם חייב קרבן ועי' מ"ש הרמב"ם בהל' שגגות פ"ב הל"י גבי נמצא טריפה בסתר דהפטור הוא רק משום שעשה ברשות וע"ש בפ"ה הל"ו שהי' לו לבדוק ועי' רש"י יבמות דס"ט ע"ב דגורס שם דאם אכלה תרומה לאחר שמת בעלה אף דאין צריכה לחוש שמא מעוברת היא ומותרת לאכול מכ"מ אם אח"כ נמצאת היא מעוברת לס"ד שם מכ"מ משלמת קרן וחומש ואמאי נימא ג"כ דהוי בגדר אונס וצריך לחלק וכב"כ בחיבורי ח"א מהך משנה דפרה פי"ב גבי המזה בחלון של רבים ונכנס למקדש כו' פטור דנקט רק נכנס למקדש ולא נקט אכל קודש משום דגבי אכילה דגם מתעסק חייב חייב גם כה"ג וכמ"ש הראב"ד בהל' מעילה ה"ז אך מכ"מ בהך דשבו' די"ח ויבמות דל"ה מבו' דאונס גמור פטור מקרבן וצריך לחלק דגבי הך דיבמות דל"ה שם החיוב מחמת דין אש' אח וכן גבי הך דשבוע' די"ח ובגדר מה דמבו' בירוש' שבת פ' האורג אתה אמרת לי' כו' דהוי שם פלוגתא גבי קרבן על שגגות דהתו' חידש זה וזה נעשה ע"י שעשה עבירה בשוגג אם הוי כמו שהוא גרם זה או התורה גרמה ועי' תוס' שבת דכ"ה ע"א דחטאות ואשמות לא ניקרא צורך גבוה ע"ש וכבר כתבתי דבאמת זה תלי' בהך מחלוקת בפרה פי"א מ"ח גבי מלקט אזוב לצורך הזיה אם הוה כמו לצורך אדם או כמו לצורך עצים גדר גזירת מלך ועי' שבת דקכ"ח בתוס' בסתם אזוב אם הוה כמו לאכילה או כמו לעצים ועי' נדה דנ"א ע"א וכ"מ כיון דמ"מ הכוונה שניה בשביל תיקון האדם וכ"כ בזה דיש בקרבן חטאת ג' גדרים, עצם הקרבן, והחיוב, והכפרה, ובדברי הירוש' ערלה פ"א גבי אתרוג או זית שנטע למצוה או למנורה אם חל עליו שם פרי, ועי' בדברי רבינו בה' שבועות פ"ה ה"כ גבי נשבע שלא יאכל ז' ימים אם זה הוה שבועת שוא וע"ש בראשונים, והגדר דאף דכ' רבינו בה' מא"ס פט"ז דהמהלך במדבר ואין לו מה לאכול רק דברים אסורים א"צ להמתין עד שיסתכן רק אוכל מיד, וכן משמע שם דא"צ ג"כ לאכול פחות מכשיעור ועי' שבת דס"ט ע"ב גבי מהלך במדבר וא"י מתי שבת עושה בכי"ו רק כדי פרנסתו ובירוש' שם הל' כדי קיום נפש ואמאי בה' מא"ס הנ"ל כתב סתם דמותר לאכול, ועכצ"ל דגבי איסור אכילה דזה לא תלי' בזמן והוא נקודה אחת, איסור, דכיון שאנו יודעים שהוא יהא ע"כ צריך לאכול מזה נתבטל האיסור, ול"ד למסוכן דמאכילין אותו פחות מכשיעור, שם מיירי רק היכא דהסכנה נעשה מזה הדבר כמו בעוברה שהריחה כמבו' שם בהל' י"ד וביומא פ"ב ואם יאכל מעט תעבור הסכנה שוב לגבי הרבה אין עליו גדר מסוכן משא"כ מי שאחזו בולמוס דהוי מסוכן מחמת רעבון שם נדחה האיסור רק הקל הקל כן מבואר שם בגמ' דיומא דפ"ג וע"ש דפ"ד ע"ב ובדברי רבינו שם ב"ה מא"ס ובה' שביתת עשור, השמטה במ"ש בהך דמאכילין פחות מכשיעור והנה הך דכריתות דף י"ג במאי דאמר התירו לעובר' לאכול כו' ע"ש ואינו מובן ע"ש בתו' אך באמ' דהנ' קשה איך ס"ד דרב פפא שם דנטמא אם אכל כל כזית בכדי אכילת פרס ור"פ עצמו ס"ל ביומא ד"פ ע"ב להיפך אך נראה דהנה מבואר בתו"כ סוף פ' שמיני דאם אכל שאר שרצים שאין בהם טומאת מגע מ"מ טמא טומאת גוי' ע"י אכילת השרצים הנ"ל אף דלא נגע בשום טומאה נטמא מהתו' ע"ש וזה ר"ל קרא המובא ביומא דף פ' ע"ב ולא תטמאו בה' ונטמאתם ור"ל שבמגע אינם מטמאין שאר שרצים אבל טומאת ע"י אכילה מטמאין וזה מה"ת, ובזה י"ל המשנה דכריתות דף י"ב ע"ב גבי אכל אוכלין כו' ע"ש ברש"י דלא קאי אנכנס למקדש ובתוס' שם ובתו"י דף י"ג ע"ב ותוס' יומא דף מ"ח וכ"מ ובזה א"ש דמיירי כה"ג וזה מהתו' אך הא בתו"כ שם מבואר דדם של שאר שרצים אם שתה אין בהם טומאת גוויה וכאן נקט שתה משקין, אך י"ל דגדר רביעית ליכא אך שיהיה חצי פרס ואף דר' בפ"ד מהל' אה"ט לא ס"ל כן יש לומר דשם רצה לומר במגע אינו מטמא מכל מקום כה"ג ס"ל בפ"א מהלכות אה"ט גבי חלב נבילה דבהמה טהורה ובפ"ג גבי נבלת עוף טמא דע"י הכשר מים אם אכלה מטמא טומאת גוויה וא"צ הכשר שרץ וכ"כ רבינו בפי' המשניו' בפ"ג דעוקצין ועי' בפ"א דטהרות, ואף דמהך דנדה ד"נ ע"ב ונ"א לכאורה לא משמע כן ובמ"א אבאר זה ובזה א"ש דר"פ אינו סותר א"ע מכריתות איומא דס"ל לר"פ דזה קאי אשקצים ורמשים דטומאת גוויה שלהם הוא מה"ת וזה ר"ל הבריית' דמייתי שם התירו לעוברה ור"ל לאכילת שקצים ולכך רק משום סכנה וצריך פחות פחות מכשיעור וגם בזה הטומאה רק בחצי פרס בכדי אכילת פרס ומקשה מזה על רב פפא. ע"כ השמטה. אך כ"ז בדבר איסור אבל גבי שבת דכל רגע ורגע הוי איסור חדש א"א להתיר הדבר להזמן שאינו עדיין ולכן גבי מהלך במדבר אף דע"כ מיירי שמוכרח שיהי' שם זמן שבוודאי יהי' באותו הזמן שבת, וא"כ ע"כ יודחה שבת אצלו דזה וודאי אם לא היה נצרך להיות שם זמן שבבירור יהיה שם שבת וודאי שהי' צריך להמתין מלעסוק במלאכה עד שיהי' בסכנה עי' תוס' פסחים דנ"ד ע"ב גבי מהלך במדבר ע"ש, ועי' בירוש' חלה פ"א גבי מאי דאין עושין יו"כ ב' ימים, עכ"פ היכא דהוא הביא על עצמו הסכנה או האיסור אז אמרינן דאף דהותר לו מ"מ הוה שבועת שוא ולוקה ולא אמרינן דלא עבר כלל על האיסור, ועי' ר"ה דף ט"ז ע"ב גבי תקיעת שופר דר"ה שחל להיות בשבת כיון דזה עפ"י דין תקנת חכמים הוי בגדר פטור ולא אנוס ועי' נדרים דכ"ז וב"ק דכ"ח ע"ב בגדר אונס רחמנא פטרי' אך נ"מ אם החיוב הוא לקיים הדבר או שלא יעבור על הדבר עי' שבת דקל"ז ע"ב גבי מילה וקידושין ד"נ ע"א וחולין דפ"ח ובמ"ש הר"ן בנדרים דכ"ד ע"א בד"ה הרני מה דמחלק שם בין קום ועשה לשב וא"ת ע"ש, ועי' עירוכין דכ"ט ע"ב דמבו' שם דשניהם עוברים בעשה המוכר והלוקח, ואינו יכול לומר הרני כאלו לא לקחתי כיון דזה ברצון שניהם, וע"כ לשיטת הר"ן דיש נ"מ בין קום ועשה לשב וא"ת וכן הדין גבי ריבית, עכ"פ גבי שבועה כיון דהוא גרם לזה הוה בגדר ביטול אף דעפ"י דין צריך לעשות כן וזה בגדר הך דמנחות דע"ד ומעילה ד"י וכ"מ אין מפרישין תחילה לאיבוד, ובדברי הירוש' בפ"ז דדמאי במחלוקת דר"א בן ערך ורבנן, וכבר כתבתי גבי אם לאחר שאנסה נשא את אחותה אם א"כ ע"י נדחה הדין דלו תהי' לאשה אם נענש ע"ז לשיטת הירוש' דס"ל דחייב אם לא נשאה וכן אם אח"כ מתה אחותה אם חל עליו החיוב ואם שייך בזה גדר דיחוי ולא דמי למ"ש בירוש' שם דבזמן שאנסה הי' נשוי אחותה ואח"כ מתה דכבר נפטר, דשם לא חל החיוב כו' ועי' בירוש' קדושין גבי מכירת אמה העבריה כה"ג ע"ש, ועי' תוס' ב"מ דקי"ב גבי לא תלין כו' ובגדר מה דקיי"ל דחוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק כמבו' ביבמות וזה ג"כ גדר דיחוי באכילת קדשים עי' תוס' זבחים דס"א ע"ב וב"מ דנ"ג ע"ב ורשב"ם פסחים דק"כ ע"ב גבי פסח וכ"כ בזה שיטת רשב"ם ורבינו דכהן מומר אף שחזר בתשובה אינו אוכל בקדשים לעולם והך דמנחות ק"ט קאי על כהני במות, עי' רשב"ם פסחים דף ק"כ ע"א אבל בהך דיבמות דצ"א גבי גדר אש"א שם הפטור והחיוב הוי מחמת הקנין והעדר שם לא שייך בזה גדר אונס וחייב קרבן וגבי לאסור על בעלה זה הוי בגדר מעל עי' תוס' קדושין דנ"ג ע"ב ומעילה די"ח ובהך דיבמות דצ"ה ע"א מה גורם שתיאסר על בעלה אם החיוב או הפעולה. עכ"פ לר"א גם ע"י ב' עדים הוי ס"ד דהוי גדר הוראה וכשיטת הירוש' דזה ג"כ הוראה מה שנפטרת במיתת בעלה וכבר כתבתי בזה בשיטת רש"י בשבת דקמ"ה ע"ב גבי עד מפי עד בעדות אשה מחמת גדר אפקעינהו דס"ל דיש באישות בלבד המציאות גם דין היתר התורה כי באמת יש נ"מ בין קידושי ביאה לקדושי כסף ושטר דזה גדר עצמיו' וזה קנינו וכה"ג מחלק הירוש' ביבמות פי"ד גבי חרש ע"ש ויהי' נ"מ אם קטן בן ט' ייבם יבמתו ולמ"ד קידושין תופסין ביבמה ולשיטת רבינו והרמב"ן דהוה מן התורה רק לא נגמר יבמות דס"ח וקידושין דף י"ט וכ"מ אם קידשה אחר י"ל דבכסף ובשטר לא קנה ובביאה קנה וזהו כונת רבותיו של רש"י בכתובות ד"ג ובגיטין ל"ג ובכ"מ במה דא' שם תינח כו' שויוה רבנן כו' דפירשו דכל דמקדש בביאה כו' והוא תמוה מאד עי' יבמות דף קי"ח וסנהדרין דף י"א וכמה מקומות עיין שם ורצה לומר כך כמו דהוי ס"ד בכתובות דף ע"ד לומר שלא יהי' תנאי גבי קדושי ביאה ובאמת בתוספ' דקדושין משמע כן ור"ל דזה מחמת דזה הוי עצם הנשואין ובזה לא שייך תנאי דגדר הך דקדושין דכ"ג ע"ב גבי יד עבד ובירוש' שם ותמורה דכ"ה דברי הרב כו' וב"ק דק"י ע"ב הילכתא גמירא הוא וב"ב דקל"ג וזבחים דע"ד ע"ב רחמנא אמר כו' וע"ז אמר הגמ' בכתו' וכמ"מ שם דזה המציאות עשו רבנן בכ"מ כו' ולא נשאר רק קנין כמו בשאר קדושין ומהני תנאי וזה ג"כ מה דאמרי' בכתובות שם ובכמ"מ אתקש הוויות להדי אהדדי ובזה הגדר כ' רש"י בשבת שם דבזה הפקיעו רבנן ונשאר רק הקנינא שלו וממילא כשמת הותרה ואין עלי' גדר דבר שבערוה, נחזור לענינינו ולכך מבו' בבכורות דכ"ח ובר"ה ד"כ הנ"ל דיכולין להכחיש את העדות ע"י דבר טבעי ובגדר שבא הרוג ברגליו מכ"מ מוכח בהך דב"ק דע"ד ע"ב דלהלקות לעדים מלקות עי"ז א"א רק בשהיו שם עדים אחרים המכחישין אותם וגם באמת הא בעי התראה למלקות ועי' כתוב' דל"ג ע"א עדים זוממין לאו בני התראה נינהו והיך שייך התראה גבי עדים שהוכחשו דב"ק הנ"ל ועי' בירוש' פ"א דמכות אך באמת ביאר הגמ' בכתובות דבאמת לפי לשון המשנה דמכות ד"ה ע"א שהעדים המזימין אומרים להם בלשון איך אתם מעידים כו' וזה הוי גדר התראה אך בלא קבלה וגם אז הוי לאחר גמר דין דשוב אין יכולין לחזור בהן כמבו' סנהדרין דמ"ד ע"ב ובאמת הך דכתובות הנ"ל ר"ל דהא עיקר העבירה של עדים זוממין הוי רק בשעת גמר דין וזה ר"ל הך דמכות ד"ב ע"ב תדע שהרי לא עשו מעשה ועי' ב"ק ד"ה וכתוב' דל"ב אך ר"ל דעיקר החיוב רק בשעת גמר הדין דקודם לזה יכולין לחזור בהם ג"כ ועי' רש"י מכות ד"ד ע"ב בד"ה עדים זוממין גו' דהוי אין בו מעשה פי' שם על עדים שהוזמו על עדות של ב"ג וב"ח ר"ל דבשאר עדים זוממי' חייבתן התורה מחמת ועשיתם לו כאשר זמם כמבו' שם אבל גבי ב"ג וב"ח החיוב שלהם משום לא תענה כו' דבאמת הם אין מעידין רק על אביו של זה שנשא גרושה וממילא הבן הוא בן גרושה וזהו באמת כונת הגמ' ברפ"א דמכות לו ולא לזרעו ר"ל דמה שהם נפסלין עפ"י עדותו זה ממילא ור"ל כך אם העדות שלהם הוא על המעשה והמעשה נעשה ע"י האב שהאב נשא גרושה או העדות הוא על הדין ועי' ביבמות דמ"ז דמבו' שם דשייך פלגי' דיבורא שזרעו כשרין והוא פסול ובב"ב דקל"ד מבו' דבחד גופא לא פלגי' דיבורא א"כ חזינן דזה ב' דברים ועי' בירוש' פ"ד דקדושין דהוי מחלו' אם גבי לפסול האשה שבא עלי' הפסול אם גם בזה שייך פלגי' דיבורא ע"ש וא"כ העדות הוא על הפעולה והפעולה עשה האב וכן נ"מ דהרי מבו' במכות ד"ה דאף אם העדים אין יודעין כלל שזה עשה דבר רק שהם מעידין שזה נתחייב בב"ד ליהרג בזמן כך והוזמו הורגין אותם אף דהם לא ידעו שום דבר כלל אך זה שייך רק ברוצח דאז א"צ שיהי' דוקא עדים שראו המעשה כמבו' בהך דסנהד' דמ"ה ע"ב ובדברי רבינו שם אבל בשאר עדות דשם אין יכולין להורגו רק הני דנגמר דינא על פיהן א"כ לפי זה אם באו ב' עדים ואמרו שבב"ד פלוני נגמר דינו של זה על ידיהם בזמן פלוני וא"כ נעשה גמר דין שיכולין להורגו ובאו אחרים והזימום על זמן גמר הדין אז אין הורגין את העדים כיון דבב"ד זה שהעידו השקר לא נעשה כלל גמר דין ואין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין ומ"מ בלא הזמה נהרג משמעידין עליו דאף דצריך עדות שאתה יכול להזימה זה רק היכא דצריך לפסוק ולגמור הדין על פיהם אז צריך כל הני דרישות וחקירות דסנהדרין דף מ' עמוד א' אבל כיון שמעידים שכבר נגמר דינו דלפי דבריהם הוא גברא קטילא וא"צ גמ"ד לא איכפת לן, וע' מ"ש רבינו בהלכות ממרים בפ"ז ה"ט וסנהדר' דפ"א ודפ"ה, ובזה א"ש מ"ש הרי"ף ז"ל ב"ק פ"ז גבי עדים החתומים על השטר דאין שייך בזה גדר הזמה מחמת דיכולים לומר דלא הוה אז ע"ש ומ"מ לא שייך בזה לומר עדות שאי אתה יכול להזימה משום דכיון דקיי"ל דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרו עדותן בב"ד הוי כמו לאחר גמר דין ולא צריך בזה יכול להזימה, ועמ"ש רבינו בה' רוצח פ"ב ה"ט דרק בד"נ ובספי"ז מה' מלוה ע"ש ועי' ב"ב דקנ"ט ע"א גבי הי' יודע לו בעדות בשטר עד שלא נעשה גזלן כו' דאחרים מעידים על כתב ידו וכגון שהוחזק כתב ידו בב"ד ור"ל כמ"ש הרשב"ם ז"ל שכבר נכתב עליו הנפק, ע"ש בתוס' ור"ל כך דלא משום דהחשש הוא שמשקר רק מחמת פסול התורה דאל תשת רשע כו' וצריך תחלתו וסופו בכשרות כמבואר ב"ב דקכ"ח ובתוספ' סנהדרין פ"ה, ובאמת מן התורה כיון דא"צ קיום הוה כמו שכבר נגמר הדין רק מדרבנן צריך קיום וכיון שנתקיים שיש עליו הנפק די בזה ומה לנו שנעשה גזלן אח"כ מאחר שכבר נגמר דינו, עכ"פ גם כאן לא איכפת לנו במה שאינו ראוי להזמה וכעין מ"ש התוספות חולין דף י"א ע"ב ד"ה וכי תימא, עכ"פ זה ר"ל הך דכתובות הנ"ל דאימתי יכולין להתרות בהן דהתראה לא הוי רק בזמן החטא וקודם שהעידו ונגמר לא חטאו כלל וא"כ לא שייך בזה התראה כלל דאז הוי ההתראה רק מילי בעלמא ואכמ"ל אבל להך דב"ק דע"ד ע"ב ע"כ צריך התראה ועי' במ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' עדות פ"כ ה"ד דאין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בם מעשה וע"ש בהשגו' ור"ל דאין החיוב על הפועל רק על הנפעל והוי בגדר רודף וגם דזה הוי בפני ב"ד עי' סנהד' דע"ח ויש בזה להאריך אם שייך גבי עדים זוממין דין של ובערת הרע עי' בתוס' רפ"א דמכות ד"ה כל מה שהביא' מן התוספ' אך בירוש' פ"א דמכות שם מוקי לה כגון כמו הך דשם ד"ו ע"ב דגבי ב' כיתי עדים והוזמה אחת מהן דהנידון והעדים זוממין שניהם נהרגין ובערת הרע קאי על הנידון ולא על עדים זוממין וגבי רוצח כיון דקיי"ל דמצמצם חייב בדיני נפשות סנהד' דע"ו ע"ב חזינן דהחיוב הוא לא על הפועל אלא על הנפעל ולכך ס"ל להרמב"ם ז"ל בהל' רוצח פ"ד הל"ז דהיכא שנתערב רוצח שלא נגמר דינו עם נגמר דינם אוסרין אותם ולא כמו בשאר חיובין כמבו' בהל' סנהד' פי"ד ה"ז משום דגבי רוצח אם אח"כ נתברר מי הוא שלא נגמר דינו אז גומרין דינו אבל בשאר חייבי' מיתות כיון דאז אי אפשר לדונו הוי כמו יצא מב"ד זכאי, ולהכניסו לכיפה ג"כ לא כמו בהל"ח שם דזה אין עושין רק היכא דא"א לגמור דינו אבל היכא שיוכל להיות שיהי' גמר דין אין עושין זה רק אוסרין אותם וגם גבי שורים שהרגו את הנפש כך דהיכא ששור שנגמר דינו שנתערב בשורים אחרים מעליא אז פסקינן דסוקלין כולם אבל אם שור שלנג"ד נתערב עם נגמר דינם אז רק כונסין לכיפה ור"ל שמא יוכרו אח"כ וצריך לקיים בהם הדין עי' חולין דקל"ח ע"ב ודק"מ ע"א. עכ"פ הך דב"ק דע"ד ע"ב רק בשני כיתי עדים מכחישין זה את זה ואח"כ בא הרוג ברגליו אז יש מ"ד דלוקה אבל אם לא הי' כת אחרת מכחישם מחמת זה דבא ברגליו בלבד אין מלקין אותו אבל מכ"מ העדים הם נפסלין ע"י זה אבל בהך בסוטה ד"ו ע"א הנ"ל כיון דזה רק גדר מופת א"א לפוסלן ע"י זה את העדים רק אמרי' תגלי מילתא למפרע דסהדי שקרי נינהו ולכך מצריך קרא בספרי פרש' נשא פיסקא כ' דגדר סוטה נוהג גם לדורות וע"ש בספרי דממעט מקרא דאינו נוהג בזמן הזה ע"ש בפסקא י"ד ומה זה הא בוודאי צריך משכן ומקדש עי' סוטה דט"ז וסנהדר' ועי' סוטה ד"ז ע"ש בתוס' גבי איום אך ר"ל כך דלפי המבו' בסוטה די"ח דמשקה אותה על להבא וכן קיי"ל, אך כבר כתבתי דזה רק אם הי' קינוי וסתירה כדין ונטמאת בפעם שני' ואז פועלת המים הראשונים ששתה וא"ש שם, וזה ר"ל הספרי כאן דהוה קינוי פעם ב' בזמן המקדש ונסתרה לאחר שחרב אין פועל בה המים הראשונים ששתתה דזה הוה גדר דיני נפשות וצריך בהמ"ק וסנהדר', וכבר כתבתי בזה בהך מחלוקת דזבחי' דס"ב ע"א גבי מקום המזבח דכ"מ דזה נ"מ לדין א"א לברר הדבר עפ"י נביאים רק בגדר ראי' אף ע"י נבואה דזה עדיף מראי' חושיית וכן גבי אורים ותומים עי' יומא דע"ג בהך מחלוקת אם בולטות או מצטרפות אף דזה הוי הכל במראה הנבואה כמ"ש רבינו בסוהל' כלי המקדש מכ"מ י"ל דמהני גם לגדר דין ועי' בעירובין דמ"ה ע"א וגיטין דס"ח ע"א וביבמות דע"ט וזה תליא בזה ועי' שבועות דט"ז ע"א ובירוש' שם דצריך דוקא שניהם או"ת ונביא ומקשה שם ולמה זה ע"ש ועי' תמורה דט"ז ע"א גבי הני הלכות דנשתכחו בימי אבלו של משה ובקשו מאליעזר ומפינחס וכל אחד אמר בלשון אחר ע"ש והטעם משום דאליעזר הוי כה"ג ושואל באו"ת ושם הוי גדר ראי' ולכך מבו' ביומא דע"ג דגזירת או"ת אינה חוזרת דכתיב משפט ר"ל דזה עצם הדין ובגדר מה דמבו' בירוש' מגילה פ"א דהלכות לא יתבטלו לעולם ועי' מ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' אישות פי"ב ה"ט ע"ש ג"כ בזה הגדר וכן נ"מ בתמורה שם לשון שאמר להם יהושע ולשון שאמר להם שמואל משום דעי' בירוש' ספ"א דנדרים דמקשה על המשנה דלמה לא אמר במומתא של שאול דנקט של מ"ר ולמה לא מקשה ג"כ ושל יהושע כמבו' שבוע' דל"ו אך הגדר כך דבאמת לכאורה אינו מובן הא מבו' בנדרים דס"ה דמש"ר התיר שבועתו וא"כ היאך אפשר להתפיס בו כיון דכבר הותרה אך ככ"ב דכל שכתוב בתורה הדבר הוי נצחי ולא רק מה שהי' ולכך מצי תפיס בה וכן נבואת שמואל הוי ג"כ עצם ואף שמת הדבר ישנו מה שא"כ בשאר נבואות וזה ר"ל הך דברכות דל"א ע"ב ותענית ד"ה ושמואל כתב ספרו מה שא"כ בשאר וכן תליא אם משוח מלחמה מה דמבו' ביומא דע"ג ע"א אם ר"ל כשיטת רש"י וכן מבו' בירוש' פ"א דיומא וכמ"מ דהוא עצמו הי' לבוש בגדי כהונה גדולה בשעת שהוא יוצא למלחמה או רק כפי' רבינו שהוא שואל ועי' במה דפליגי רבינו ורש"י בהך דיומא הנ"ל גבי מה דנקיט שם כלפי שכינה מה ר"ל אם כנגד הארון כשיטת רבינו או כנגד או"ת כמ"ש רש"י דגם בארון הי' שם המפורש כמבו' בב"ב די"ד, ועי' סוטה דמ"ב ע"ב ובתוס' שם ד"ה לפני ובתוספ' שם אך זה תלי' במחלוקת הירוש' סוטה שם ושקלים מובא בתוס' עירובין דס"ד ע"ב איזו ארון הי' יוצא עמהם ע"ש, ועי' במ"ש רבינו בה' מלכים בספ"ו ובין שיש עמהם ארון כו' משום דלשיטתי' רק בימי נוב וגבעון ובגלגל הי' הארון יוצא למלחמה ולא בשילה וזמן מקדש, וע"ש בירוש' ובתוס' בעירובין שם דלכך נענשו בימי עלי, ובאמת נכנסו לפני ולפנים שלא כדין, ועי' רש"י ע"ז דכ"ד ע"ב ד"ה המהוללה וכ' שהי' שם ס"ת, והלוחות מבואר במדרש דשאול חטפן, ועי' בספרי פ' עקב פיס' ל"ח דמבו' שם דשם הי' רק שברי לוחות ואף דבירוש' מבו' דאז נטלו אותו הארון שהי' לפני ולפנים צ"ל כמ"ש משום דשאול חטפן וכמ"ד ארון אחד, ובאמת הנה רבינו בהל' כלי המקדש פסק דבזמן שהכהנים היו נושאים את הארון הוי צריכים לילך פנים כנגד פנים ומשם משמע דהטעם משום הארון גופא, ובאמת זה תלי' אם הארון הוה כמו אהל בפ"ע עי' תו"י שבת ד"ח ע"א ובירוש' שם פ"א ופ"ה דעירובין ועי' תוס' מנחות דל"ג ע"א לשיטת ר"ת ז"ל דמדמה זה לבימה, ועי' עירובין דף ל"ה ע"א, אך י"ל דבזמן שנושאים אותו בטל ממנו שם אהל ובגדר אהל זרוק כמבו' בכ"מ עירובין דל"א אך למה דייק רש"י שם בע"ז הנ"ל משום ס"ת ולא משום הארון עצמו אך י"ל דגם בארון שייך לומר ובאו פריצים וחללוה, עי' ע"ז דנ"ג ובנדרים דס"ב, ואף דכבר כתבתי די"ל דגבי כ"ש הנמשחים בשמן המשחה לא שייך בהם זה וזה ר"ל הך דיומא דע"ג לא בטל סיכוים וכן זה ר"ל הך דעירוכין ד"י ע"ב גבי מכתשת וצילצול מימות משה הי' ור"ל דבזה א"ש מה שהקשו התוס' בשבועו' די"א ובפסקי תוס' שם הא כ"ש שנפגמו אין מתקנין אלא גונזין דזה רק בכ"ש של שלמה דהוי ע"י עבודה אבל כ"ש של מרע"ה שהיו ע"י משיחה לא פקעה מהם הקדושה לעולם דזה עצם קדושה, וזה ר"ל בסוט' ד"ט לא שלטו שונאיהם במעשה ידיהם אך מ"מ נראה דהארון אף שנמשח בשמן המשחה מ"מ לא הוה בגדר כ"ש של משכן ומקדש ואין מעכב, ולכך רבינו ז"ל לא הביא כלל גדר עשית הארון וכפרת ועי' סוכה ד"ה גבי כפורת טפח ויומא דע"ב אם יש עליו שם כלי ופסחים דל"ז גבי פנים ובדברי רבינו בהל' עבודת יוה"כ בפ"ג ה"ד דלפני הכפורת הוי טפח, ועי' מנחות דכ"ז דבבית שני לא הי' גם כפורת ורש"י פסחים דל"ח ע"ב ואף דמבוא' בתו"כ פ' אחרי דהוה מציאות בפ"ע לא רק בגדר כיסוי לארון ומשום דמבו' בכלים בכ"מ ספט"ז ופי"ב דכיסוי אין עליו שם כלי, ועי' יומא דנ"ה ובירוש' שם אם הי' צריך להזאות דלפני ולפנים שיהיו נוגעים בכפורת, ורש"י זבחים דמ"ז, עכ"פ י"ל דהארון אף שנמשח בשמן הקודש והוא קדשי קדשים וע"י הכנסתו לפני ולפנים בזה נתחנך קדושת לפני ולפנים ועי' שבועות דט"ו באופן הקידוש והארכתי בזה במ"א בהך דברכות דנ"ה בין עשיית משרע"ה ובין בצלאל וכן נ"מ במחלוקת דר"י ורבנן מנחות דכ"ז אם דוקא לפני הכפורת במיתה או גם מן הפרוכת ולפנים, ולכך ס"ל לר"י בזבחים ד"מ דההזאו' שעל הפרוכת ניק' בחוץ, ועי' בל' רבינו בה' פסולי המוקדשין פ"ב הי"ד דשינה שם מל' הגמ' גבי פרוכת ע"ש, אך מ"מ כ"ש גמור לא הוי ולכך לא חשבינן בגמ' ע"ז דמ"ג לחייב אם עשה ארון תבנית ארון וזה ר"ל הך דיומא דף נ"ב ע"ב ובירוש' שם סוטה דאמר להם יאשיהו אם יורד לבבל שוב לא יעלה ור"ל דח"ו אם יגלה תפקע הקדושה ממנו אף שנמשח ולכך דייק רש"י בע"ז דהוא רק משום הס"ת דהוא עצם הקדושה עולמית ולא שייך בה ח"ו שום חילול ובאמת מה זה אורים ותומים לא נתברר ורבינו ס"ל בהל' בית הבחי' ובהל' כהמ"ק דזה הוי ג"כ חלק מהבגדים ומה זה וע"ש בהשגות ולא ר"ל כמ"ש המפרשים ועי' יומא דכ"א ע"ב ושם ד"ה ע"ב מייתי קרא דזה מעכב וע"כ דזה עוד דבר לא מחושן ואפוד ממש ורש"י ז"ל כתב דהוי שם המפו' אך באמת נראה דר"ל מה שנכתב שם האבות בהחושן כמבו' ביומא שם ובדברי רבינו בהל' כלי המקדש וכן שבטי ישורון ובגירסת רבינו כתוב שבטי עם שם בן ב' אותיות וכן משמע בתוספ' חלה פ"א דמבו' שם שנשבע בציץ ובלבוש שלבש אבא ובשלמא בציץ הוי גדר שבועה משום השם אבל בלבוש מה זה ועיין במה שכתב רבינו בסוף הלכות שבועות וע"כ ר"ל כשיטת רבינו דמשום דחושן דכתיב בו ג"כ שם והני אם נחסרו מן החושן מאי דזה מבו' בתוספ' דמנחות פ"ו דאפילו אות א' מעכב אך זה רק שמות השבטים המבואר בתורה ועי' ר"ה דכ"ו ע"א אבל הני כיון דרק לצורך שאלה באו"ת וא"כ בבית שני דלא היו משיבין מכ"מ כתב רבינו שזה מעכב וכב"כ בזה בחלק ב' אם צריך גם בהם חקיקה או די בכתיבה ולשון רבינו משמע שדי בכתיבה ע"ש וכן נ"מ גבי רמונים ופעמונים של מעיל אם נחסרו עי' זבחים דפ"ח ע"א וביומא דע"ב דקרא לו רק תכשיט כלי לא עצם והארכתי בזה די"ל דלכך כתיב רק במעיל לא יקרע אף דכל בגדי כהונה כן עי' יומא דע"ב וזבחים דצ"ה וגם הא עי"ז הם נפסלין כמבו' זבחים די"ח ע"ב וא"כ לוקה מחמת לאו דלא תעשה כן כמ"ש הרמב"ם בהל' יסודי התורה ובהל' כלי המקדש וסנהד' דנ"ו וכמ"מ רק די"ל דגבי מעיל ר"ל אף אם קרע ברמונים ואף דהני לא מעכבי מכ"מ עובר בלאו וכב"כ בזה ועי' סוטה דמ"ב ע"ב ובתוספ' שם הובא בתוס' שם אם גם בגדי כהונה גדולה היו במלחמה מחלו' שם ע"ש דנ"מ אם משוח מלחמה היה לובש בגדי כהונה או לא וכמ"ש, עכ"פ גם באורים ותומים אם זה נקרא גדר ראי' או רק בנבואה ונ"מ אם יש לסמוך עלי' על מילתא דאיסורא. ועי' בירוש' תענית פ"ד דלכך לא שבר מרע"ה את הלוחות אף דנאמר לו בנבואה כי שחת עמך כו' עד וירא את העגל כו' דאסור לאדם לדון אומדות חזינן דצריך דווקא לראות ונפקא מינה נמי לדין, מחמת לא תעשון כן דמכות דף כ"ב ומכל מקום מבואר ביומא דע"ה דמרע"ה דן דין ע"י בירור מהמן דזה הוה ראי' וכמו שכתבתי להך מ"ד בזבחים דס"ב שראו שהמלאך מקריב אף דזה הוה ע"כ במראה הנבואה ועי' יומא דס"ו גבי כרת דצריך דווקא ע"י עדים וה"נ גבי אורים ותומים אם נימא בולטות וכמ"ש. ע"כ השמטה. והנה מהגמ' דסוטה ד"ו שם מוכח דלמאן דא' דאף כשיש עדים המים בודקין אותה ע"י זה שלא נבדקה היו מתירין אותה ומכחישין את העדים ואמאי וצ"ל דכיון שכ' התוס' בסנהד' ד"ח ע"ב דלאוסרה על בעלה צריך דרישה וחקירה ע"ש כאן חזינן דיש פסול בעדים ולא עבדינן דרישה וחקירה וממילא מותרת והנה רבינו בהל' סוטה פ"ג הל"ז והל"ח כתב דלאחר שהוא אומר לאשה בלשון שהיא מכרת כל הפרשה כותב במגילה בלשון הקודש אות באות מלה במלה ולפי הנראה הי' מתחילה קורא בלה"ק וכמו הך דמנחות ד"ל ועי' בגיטין ד"ס ובירוש' סוטה פ"ב דהוה מחלוקת שם איך היתה כתובה בטבלא ועי' תוס' יומא דל"ז ע"ב. ע"כ השמטה. ובירו' שם פ"ב ה"ב מבו' שמהטבלא שבמקדש הי' קורא ומתרגם כל דקדוקי פרשה משמע שלא הי' מתרגם לי' תיבה בתיבה בלבד דזה באמת החילוק בהך דמגילה די"ז וד"ח בין תרגום לכל לשון ע"ש דתרגום ר"ל רק מילה במילה כמו שנכתב במגילה לא הפירוש וכב"כ בזה בהל' ק"ש דזה מחלוקת בין רבינו והראב"ד ז"ל אם גבי ק"ש דבכל לשון אם ר"ל גם כפי סדר התיבות או כפי סדר הלשון ובאמת זה ר"ל רבינו בפי' המשני' ספ"ה דמע"ש דוידוי מעשר קורא הפרשה רק כמו שנתנה ע"י הנביא אף דמבו' במשנה דסוטה דנאמרה בכל לשון ר"ל שיתרגם רק מילה במילה ולא להפוך התיבות כמו בק"ש ועי' בירוש' מגילה פ"ב דפלי' בזה עם גמ' שלנו היכא דקורא מן מגילה הכתובה לפניו רק מתרגם לה אם זה הוי כקורא ע"פ או כקורא בכתב דהגמ' שלנו ס"ל דהוי כמו בע"פ והירוש' ס"ל דהוי כמו כתב וזה רק אם מתרגם מילה במילה ובאמת מה דסוטה אומרת אמן אמן עי' שבועות דל"ו ודכ"ט ע"ב דרל"ט דבאמן נכלל כל הדברים שאומר לה לא רק בגדר הסכם רק כמו שהיא אומרת כל הדברים שאומר לה וכה"ג עי' ברכות מ"א ע"ב גבי הלכתא דברים הבאים כו' ע"ש ברש"י ותוס' ד"ה הלכתא מה שהקשו על רש"י אך באמת נ"מ כך דבמשנה נקט פטור ור"ל דהברכה קאי גם על זה ונ"מ דאם שכח ולא בירך על הפת צריך לברך על הפרפרת וכן נ"מ בהך דשם דמ"ד ע"א דשם נקט גבי מליח ג"כ לשון פוטר ור"ל ג"כ כך, וכן נ"מ אם אח"כ אכל פת אחר אם צריך לברך על הפת, אם הוא בגדר פוטר א"צ לברך אבל אם נימא כדרב פפא דמ"א ע"ב אין טעונין כמו שפי' רש"י רצה לומר דאין צריך כלל ברכה אז אם אחר כך אכל מאותו המין צריך לברך עליו וכבר כתבתי במ"א דכל היכא שהפטור הוא מחמת הדין הוה כמו שעשה זה וזה ר"ל הך בשבת דקל"א ע"ב גבי ציצית הואיל ובידו להפקירה עי' בתוס' מנחות דמ"ד, ובאמת רב אדא בר אהבה ס"ל דציצית חובת טלית כמבו' שם דמ"ב דמברך עליו אך כבר כתבתי דזה לא נקרא בידו כיון דאינו לובש כלל או לובש בגד של ג' כנפות רק היכי דעושה פעולה שיהי' ע"פ דין פטור אז הוה זה בידו ועי' מכות ד"ח גבי חטבת עצים ושליח ב"ד ובתוס' קידושין דל"ח ע"ב ומ"ש התוס' מנחות דכ"ב דגבי משקה לא שייך לומר אפשר למבטל שיהא כבטל או להיפך משום דאם נסרח המשקה נתבטל מציאות המשקין, ועי' תוס' כתובות ד"מ ע"א גבי אי אמרה לא בעינא ע"ש ברש"י ותוס' ובירוש' מעשרות פ"א דמחלק שם גבי אם הפקיר קמה או הפקיר שיבלים דאם הפקיר קמה וזכה אף דפטור ממעשר מ"מ אם הקדיש חל עליו השם משא"כ אם הפקיר בשיבלים אז אם עבר והפריש לא חל עליו שם ובגדר נראה ונדחה דזה פטור דין וזה ר"ל הך דברכות דנ"א דמחלק שם כה"ג ור"ל כך הך דיחזור ויברך דר"ל אם צריך לחזור ולאכול עוד פת אחר ויברך ויתוקן גם על מה שאכל קודם וכה"ג מצינו סוף פסחים גבי ברכת הפסח וחגיגה דלשיטת רש"י דשם דס"ל דלא כרבינו סוף הל' חו"מ דאוכל גם קודם חגיגה פסח רק דאכילת פסח לבסוף לגמרי חזינן דאף דאכילת פסח לבסוף מכ"מ עי"ז נפטר החגיגה שאכל בתחילה ובאמת זה תלי' בנוסח הברכה אם בל' על כו' עי' רש"י פסחים שם דפליגי עם הרשב"ם אם בל' על או בל' לאכול ובתוספ' מבואר כרשב"ם בל' לאכול אך רבינו ז"ל ס"ל כרש"י בל' על כו' וכן גבי מצה ומרור עי' בגרסת הראב"ד בסוף הל' ברכות, ועי' בתוספ' ברכות פ"ד וברש"י ברכות מ"ח גבי יברך את של זבח אך באמת הגדר כך אם הברכה הוא על הפועל או על הפעולה ועי' ברכות דכ"א ודל"ה גבי ברכות דשלפני' ודמ"ח ע"ב ע"ש ושם ג"כ אם הברכה הוא בפועל או על הפעולה וכן אם הברכה הוא נמשך על הלחם או בגדר פדיון דברכות דל"ה ואם נימא דזה הוא על הפעולה אם יאכל לחם אחר שכבר אכל קודם בלא ברכה אפשר שיתוקן מה שאכל קודם וזה ר"ל יחזור ר"ל דיחזור ויאכל עוד לחם בברכה והי"ז יתוקן על מה שאכל בלי ברכה, וכן י"ל דאף אם יאכל פרפרת אחר הפת שאכל בלא ברכה אפשר דיכול לברך ברכת הפת על זה הפרפרת, וע"ז אמר דלאחר אכילת שום צריך שיאכל דבר למתק השום וה"נ צריך לאכול פרפרת ולא עוד פת ויברך המוציא על הפרפרת, וכה"ג מחלק הר"ש בטבו"י פ"ב מ"ב מה דמבואר שם בתוספתא דאוכל אין לו טהרה ומשקה יש לו טהרה דאף דזריעה מטהר מהטומאה כמבו' בכ"מ זה לא ניקרא טהרה רק דנעשה פנים חדשות, עכ"פ לכך מבואר בשבת דקל"א הואיל ובידו להפקירם דזה הוה כמו פועל המציאות לא העדרי, ועי' תוס' זבחים דט"ז ע"ב גבי היתר לאיסורו וכ"כ בזה, נחזור לענינינו גבי הך דברכות דמ"א ע"ב דיש בזה ב' גדרים אם מחמת דא"צ ברכה כלל או מחמת דהברכה פטרתה, ועי' ירושלמי ברכות פ"ו דמבו' שם לחד מ"ד דלכן צריך לברך על מין ז' דאם יברך על אחר ויפטור את כל מין ז' נעשה כטפל ויתבטל מברכה דמעין ג' ע"ש, והנה בלשון הגמ' דשבועות דל"ו וכן בירוש' פ"ב דסוטה דא' שם דרק דסוטה צריכה לומר אמן ולא בשאר שבועות ובאמת הא בספרי פר' נשא פיס' י"ב ופי' י"ד מבו' דכל שבועות הדיינים צריכה אמן ע"ש ועי' במכילתא פר' משפטים פ"כ מבו' ג"כ כן ולא כמ"ש התוס' שבועות דל"ח ע"ב דמוכח דס"ל דא"צ אמן ועי' במכילתא שם פר' ט"ז דאין משביעין בע"כ ומה ר"ל כיון שצ"ל דוקא אמן וכן הך דשבועות דל"ו ע"ב דמבו' שם לר"מ דמפי אחרים אינו חייב רק בב"ד ור"ל שבועת הדיינים ולכאורה תמוה כיון דגם בב"ד ליכא שבועה רק עי' מה שהוא אומר אמן א"כ הוי כמושבע בפ"ע וגם ע"כ היכא דעפ"י דין צריך שבועה כמו מודה במקצת וכן גבי קרקע לר"מ פטור כיון דצריך דוקא ע"י ב"ד וע"ש בירוש', ובהך מחלוקת דשבועות דל"ז ע"ב גבי קרקע ור"ל אם קפץ ונשבע או אף אם נשבע ע"י גלגול ג"כ פטור מקרבן וכמו דמבו' בב"ק דק"ה ע"א אין משלמין חומש כו' ועי' בתוס' ב"ק דס"ב ע"ב ד"ה יצאו ושבועות דמ"ב ע"ב וכן ס"ל לרבינו גבי קטן בהך דב"ק דק"ו ע"ב דאם נתן כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול דאף דחייב שבועה כמ"ש בה' שכירות פ"ב ה"ז מ"מ מקרבן ומכפל פטור וכמ"ש רבינו פ"ד מה' גניבה ועי' בירוש' מעש"ש פ"ג אך לדברי רבינו בה' גזילה בפ"ח מבו' דשייך גזל הגר בקטן וכמבו' ב"ק דק"ט ע"ב חזינן דיש בזה חיוב קרבן אך יש לחלק כגון גדול שלא הביא עדיין שתי שערות כשיעור וכ"כ בזה וכן נ"מ להך דב"ק דק"ו למ"ד שבועה קונה ודוקא שבועה שהדיינים משביעים כמבו' שם דלגבי אמן הוי כמושבע מפי עצמו ושם רק לשון אמן אך מלשון רבינו בה' סוטה פ"ג ה"ז משמע שגם בסוטה אצ"ל דוקא אמן רק בכל לשון שהיא מכרת, וכ"כ בזה במ"א במה דמבו' בסוטה ד"ז ודי"ד דצריך לאיים ע"ש מחמת המגילה דילמא האיום הוא משום השבועה, וע"כ כמ"ש רבינו בה' שבועות פי"א ה"ט דטענת ספק אין בה איום ועי' בסוטה ד"כ ע"ב גבי זכות תולה וקשה תיפוק לי' מחמת השבועה וע"כ כמ"ש דנ"מ כגון אם בשעת השבועה שכחה שזנתה, ועי' כריתות דכ"ו ע"א במאי דמקשה שם מספק סוטות שעבר עליהם יו"כ ובמ"א אב' ואין כאן מקומו. ע"כ השמטה. וגבי שבועת סוטה שאני דאף דהיכא אומרת אמן מכ"מ כיון דשם בלא שמשביעה כהן לא כלום הוא ע"כ הוי ג"כ כמו שבועה מפי אחרים ולכך בירוש' רפ"ב דסוטה יליף מאמן דסוטה לקבלה ולא לשבועה כמו בגמ' דידן משום דיש נ"מ גבי סוטה כגון אם בשעת שנשבעה וקבלה עלי' שבועה שכחה שזנתה אם המים בודקין אותם דזה הוי לדידן שבועת אונסין עי' שבוע' דכ"ו ודכ"ח ע"ב ותוס' גיטין דל"ה ועי' נזיר די"א ע"ב ע"ש ובאמת בירוש' שבועות פ"ג לא ס"ל כן ועי' בירוש' שם פ"ח סה"ב דמספקא לי' שם אם שייך קרבן שבועת בטוי גבי שבועת סוטה עכ"פ לדידן איך ראי' מה שאין המים בודקי' אותה שהיא מותרת שמא בשעת קבלת שבועתה שכחה וע"כ צ"ל דשם החיוב הוא בגדר קבלה וכן נ"מ לרבה דס"ל בשבוע' דל"ז דכופר בדבר שיש עליו עדים הוי השבועה כפירת דברים בעלמא וע' בפלוגתא דשמואל ור"י ב"מ דמ"ג ע"ב וכ"כ בזה וא"כ מאי מקשה הגמ' בסוטה ד"ו גבי סוטה שיש לה עדים במדינת הים נימא דהטעם דאין כאן שבועה אך זה רק אם השבועה הוא בגדר דין אבל אם זה רק על המציאות אז שפיר הוי שבועה ועי' בדברי רבינו בהל' שבועות פ"ב דגם אם השביע בן נח או קטן וענו אמן הוי כמו שהוא נשבע אך גבי סוטה לא שייך זה דשם צריך דוקא שבועת כהן וזה ר"ל שיטת ר"ת הובא בר"ן נדרים ד"ב ע"א דהוי כמושבע מפי אחרים וככ"ב בחלק ג' וכן נ"מ לשיטת הראב"ד ז"ל דס"ל דמלקות לא לקי רק בשם המיוחד אם השביעו חבירו בשם המיוחד והוא ענה אמן אם זה הוי כמו שם המיוחד שילקה וכן כתבתי בזה גבי היכא דצריך עומד על גביו אם זה הוי כמו שהעומד ע"ג עושה הדבר או דמצרפין מה שחסר לזה של זה ועי' ביומא דמ"ג גבי הזאה דקטן שיש בו דעת לחד גירסא ולחד גירסא אף אין בו דעת דזה תליא מה דקיי"ל דהמזה צריך לכוין אם צריך כונה להזאה או כונה לטהרה אך לצרף דעת של האשה המסייעתו לא מהני משום דאשה פסולה לזה דלא עדיף מיניה ועי' בירוש' ברכות סופ"ז היכא דהשמש מוציא את בה"ב בברכה אם הוי כמו שבע"ה מברך דא"צ לברך על כל דבר או לא עדיף מברכות של השמש והארכתי בזה היכא שצריך לעשות הדבר בזה אחר זה ואחד עשה כן ואח"כ בא השני ואמר שגם הוא כן אם מותר זה לכתחי' כיון שאצלו נעשה זה בבת אחת עי' תוספ' סו' דמאי ועי' בהך דערכין ד"ח וד"כ גבי שני ערכי עלי אם הוי זה כמו בבת אחת או לא. עכ"פ לגבי סוטה כיון דכן גזרה התורה ב' דברים שיהי' המשביע כהן והאשה אומרת אמן דהוי כמו שניהם בב"א מפי אחרים ומפי עצמן ובאמת מלשון הירוש' דסוטה פ"ב שם נראה דס"ל דדוקא אמן אבל לא במשמעות אחר וכמוהן וגבי שאר שבועות מהני זה כמ"ש רבינו בפ"ב מהל' שבועות הל' א' ועי' סנהד' ד"ס גבי אף אני כמוהו דמהני וברי"ף שם על דס"ה דגם הן מהני וכן כ' רבינו בהל' עדות פ"כ ועי' נזיר דכ"א גבי ואני אך מדברי רבינו פ"ג מהל' סוטה נראה דאף דסוטה א"צ לומר דוקא אמן רק גם בשאר לשון אך רק פירוש הלשון ובגדר קבלת הדברים וכמבו' בירוש' הנ"ל ונ"מ ג"כ דגבי פר' סוטה הקריא' של הפר' בל"ק והתרגום שמתרגם לה צריך דוקא ע"י כהן משא"כ גבי פר' משוח מלחמה לפי' הרמב"ם ז"ל במאי דנקט בגמ' כהן מדבר וכהן משמיע ר"ל לא כרש"י דר"ל הכהן משוח מלחמה דהוא משמיע רק הכהן אחר דכהן אחר משמיע מה שהמשו"מ מדבר והנה באמת נראה דלדידן הי' ב' פעמים הכהן משמיע לה א' קודם השבועה וקודם הכתיבה בזמן שהי' צריך להשביע הי' מתרגם לה מלה במלה וע"ז עונה אמן ואח"כ כותב ואח"כ עוד הפעם הי' משמיע ושם הי' מברר לה כל הדברים כמבו' בתוספ' סוטה פ"ב הנ"ל כמו בהך דסוטה ד"ט ע"ב ודכ"ח ע"א דמודיע לה כהן ע"ש ובדל"ב ע"ב, עכ"פ היכא דמתרגם לה מילה במילה ס"ל להירוש' פ"ב דמגילה דזה הוי כמו קרא מן הספר וכבר כתבתי בדברי התוספ' תרומות פ"ד גבי אם בשנת מעשר עני קרא מעש"ש אם ר"ל הדין דמעש"ש או דר"ל הפירוש של המלה עי' עירוכין ד"ד ע"ב גבי מפרש בערוכין דליכא השג יד מ"מ כתבו התוס' שם ד"ה לאמר דאם אמר הרי עלי ערך פלוני שהוא בן עשרים מ"מ לא הוה כמפרש אף דזה מבואר הערך בתו' כיון דזה דין וכן במה דמבו' בזבחים ד"ד גבי תודה לשם שלמים ע"ש דיכול להקריב ולא אמרינן דהוה כמו שמחשב לאכול חוץ לזמנו ועי' במנחות דמ"ט ע"א דאמר שם כן דזה הוה כמו מחשבת פיגול אך צ"ל כיון דקיי"ל במנחות דמ"ו ודמ"ז ע"ב דאם נפרס הלחם של התודה לאח' שחיטה קודם זריקה חל עלי' דין שלמים י"ל דנאכל לב' ימים ועי' רש"י מנחות דע"ח ע"ב גבי שחטה חוץ לזמנה מפרש ע"מ לאכול כו' ולא פי' ע"מ להקטיר או לזרוק עי' מעילה ד"ג ע"ב רק משום דס"ל דלכך ס"ל לר"י דגבי חוץ לזמנו קידש הלחם דאם נימא דלא קידש הלחם שוב הוה כמו שלמים וא"כ לא הוי פיגול וכ"כ בזה וכן בהך דב"ב דס"ג ע"א גבי ע"מ שהמעשר שלי אם ר"ל חלק העשירי או מעשר כדין מעשר ובירוש' פ"ה דדמאי אמר שם דאם זרע דבר שפטור מן המעשר צריך גם כן ליתן לו חלק עשירי אך י"ל דצריך לשלם לו מה שהפסידו ע"י זה שפטור מן המעשר ובגדר מבטל שדה חבירו דירוש' פ"ו דב"מ ופ"ט וכן י"ל דלכך חייב ברפ"א דכתובות ודף נ"ז בהגיע זמן ולא נשא אותה דמעלה לה מזונות אך דאינו מובן דהא חיוב מזונות הוא דין מחמת חיובי התורה שארה או תקנת חכמים ורק אם נשא וכאן מכ"מ הא לא נשא וע"כ צ"ל דזה הוי בגדר שבת ובגוף דחייב כמבו' ב"ק דפ"ה ואף דמבו' בחולין דפ"ב דהלוקח שוחט בראשו' ואם שחט המוכר זכה ואף דע"י זה לא יוכל הלוקח לשחוט עפ"י דין מכ"מ פטור וכן בהך דיבמות דכ"ד גבי יבום דמצוה בגדול וע"י זה זוכה בנכסים ואם קדם הקטן זכה ולא מצי תבע לו לגדול הפסד הנכסים דיהא בגדר שבת וע"כ משום דזה רק דין ממילא ועי' כתוב' דמ"ז ע"א מבו' דלס"ד אף דהתו' זכתה לאב להכניסה לחופה מכ"מ יכולה לתבוע ממנו שכר פקעתא וכן בהך דב"מ די"ב וקדושין דט"ז גבי מציאות אמה העברי' דשייכה לאבי' מכ"מ מה שע"י זה לא עשתה מלאכה להאדון בזה הזמן צריך לשלם להאדון ומה זה החיוב אם נימא גדר שבת הא היא ע"כ קטנה וקטן שהזיק פטור וע"כ צ"ל משום דמבו' שם בע"א גבי מציאות קטן לאביו דבשעה שמוצא מוריצה לאביו ור"ל כך דבאמת הקטן א"צ לה רק שיודע שאביו רוצה אותה וקטן אדעתא דאבוה עביד עי' שבת קכ"א ע"א וקדושין דכ"ב ע"ב עבד קטן כבהמה כו' וא"כ האב גורם להגבהת המציאה ועי' בקדושין דכ"ו ע"א וב"ק דצ"ח דכל היכא דהדבר הוגבה על ידו הוי זה גופא גדר הגבהה וא"כ הוי כמו שהאב עצמו הגביה ולכך זכה בו והוי כמו שהוא הזיק ועשה גדר שבת באדון ולכך נוטל האדון מן המציאה. אך גבי הך דחולין דפ"ב שם י"ל דהוי כמבטל חנות חבירו די"ל דפטור עי' בירוש' ב"מ פ"ה דהוי שם בעי' ובזבחים ד"ז ע"א גבי תודת ראובן לשם תודת שמעון אם זה נקרא שנוי קודש ע"ש בתוס' ובמנחות ד"ג ע"ב גבי מנחות מחבת לשם מנחות מרחשת וגבי חטאת חלב לשם חטאת דם ע"ש דיש נ"מ אם לשם חטאת דם או לשם דם וברמב"ם בהל' פסו' המוקד' בזה ובפיר' המשני' רפ"א דזבחים לשם עושה החטא או לשם עושה החטאת. ואף למ"ד כשר מ"מ לא עלה כמ"ש רבינו בה' פסהמו"ק פט"ז הח' ט' ובה' ק"פ פ"ב ה"ו ואף דכשר מ"מ לא עלה משום דהוי כמו שינוי בעלים דאף היכא דלא פסל מ"מ לא עלה וזה ר"ל רש"י מנחות ד"ג ע"ב ע"ש עכ"פ הירוש' ס"ל דתרגום מלה במלה הוי כעצם וזה ר"ל הרמב"ם ז"ל בפי' המשני' סוף מע"ש הנ"ל גבי ודוי מעשר דקורא בלשו"ק ור"ל כנ"ל ועי' בפסיק' זוטרתא דמבו' שם ג"כ דקורא בלש"ק וע"כ כנ"ל וכמ"ש וכשיטת הירוש' וכן גבי כהן קודם כתיבת פר' סוטה הי' משמיעה רק תרגם של מילה במילה ולכך כתב הרמב"ם ז"ל בה' סוטה פ"ג הכותב על המגילה אות באות ומילה במילה ועי' במה דפליגי גמרא שלנו לפי פי' רבינו בסנהד' דנ"ו וד"ס גבי עדות על מגדף אם הי' להעדים אומרים הלשון כמו שאמר המגדף בעצמו ואף דע"י זה נמצא גם הם אומרי' זה וכמבו' בירוש' שם דאומרים רק השמות ולא הדבר מפורש ובירוש' נזיר פ"ב גבי מי שאמר הריני נזיר ע"ש וכ"מ. ע"כ ממהדורא תניינא

2 משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

וְשִׁבְעָה שֵׁמוֹת הֵם. הַשֵּׁם הַנִּכְתָּב יוּ"ד הֵ"א וָא"ו הֵ"א וְהוּא הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ. אוֹ הַנִּכְתָּב אֲדֹנָי. וְאֵל. אֱלוֹהַּ. וֵאלֹהִים. וֵאלֹהֵי. וְשַׁדַּי. וּצְבָאוֹת. כָּל הַמּוֹחֵק אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת מִשִּׁבְעָה אֵלּוּ לוֹקֶה:

2 עירובין פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דַּיּוֹ לָעוֹלָם שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ״.

2 כריתות פתח ↗

מַתְנִי׳ הַמַּפֶּלֶת לְאוֹר שְׁמוֹנִים וְאֶחָד, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין מִן הַקׇּרְבָּן, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִין.

3 תוספות על סוטה פתח ↗

מתני' משוח מלחמה - נראה האי דלא תנא הכי משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם כיצד כדקתני בפרק אלו נאמרין לעיל סוטה דף לב. מקרא בכורים כיצד משום דהתם סליק מיניה דתני לעיל מיניה ואלו נאמרין בלשון קודש אבל תימה למה הקדים פרק זה קודם פרק עגלה ערופה והלא שנה משוח מלחמה בבבא אחרונה אחרי כולן ויש לומר דהתם הקדים פרשת עגלה ערופה משום דאיירי בפרשת המלך נקט בתריה פרשת עגלה ערופה אבל הכא שבא לפרשה מקדים משוח מלחמה משום דזוטרי מיליה ופסיק ושדי להו וא"ת וליתני לעיל פרשת משוח מלחמה כדתני פרשת עגלה ערופה יש לומר דלא שייך למימר פרשת משוח מלחמה שהרי לא נתנה משום מצות קריאה אלא משום התראה:

3 רש"י על סוטה פתח ↗

מתני' בכדי שלא יפסוק המתורגמן הוא - שפרשת שור או כשב קרובה לפרשת אחרי מות ולא גמר התורגמן לתרגם עד שזה רואה אך בעשור ומתחיל כשמפסיק זה:

3 תוספות על ברכות פתח ↗

ואפילו עטרות ודיבון וכו' - פי' רש"י אפי' עטרות ודיבון שאין בו תרגום שצריך לקרותו שלשה פעמים בעברי. וקשה אמאי נקט עטרות ודיבון שיש לו מ"מ תרגום ירושלמי. היה לו לומר ראובן ושמעון או פסוקא אחרינא שאין בו תרגום כלל. ויש לומר משום הכי נקט עטרות ודיבון אע"ג שאין בו תרגום ידוע אלא תרגום ירושלמי וצריך לקרות ג' פעמים העברי מ"מ יותר טוב לקרות פעם שלישית בתרגום:

4 תוספות על יבמות פתח ↗

הא לא אישתני גופה - קודם נישואין אחר שנתמנה להיות כ"ג וה"ה אם אירס בוגרת או קטנה ובגרה ואח"כ נתמנה להיות כ"ג דדוקא נתמנה ואח"כ בגרה הוא דלא יכנוס דנשתנה הגוף אחר שנתמנה וצ"ע אם אחר שנתמנה נעשית מוכת עץ או בעולה אי הוי נשתנה הגוף ולא יכנוס או לא וקצת משמע בפ"ק דקדושין דף י. דלא חשיבא בעולה אישתני גופה דקאמר אי תחלת ביאה קונה יכול כ"ג לקדש בביאה ואי חשוב כאישתני גופה היאך יכנוס והלא בעולה היא בשעת נישואין אם תאמר דביאה אירוסין עושה ומיהו בפ' אלו נערות כתובות לח: ושם חשיב בעולה שינוי הגוף גבי הא דפריך אדרבה בתולה בתולה לגזירה שוה שהרי אני קורא בה נערה אשר לא אורסה ומשני הא אישתני גופה הא לא אישתני גופה והא דאמרי' בפ' נערה בכתובות דף מה. ושם ודלמא כי חדית רחמנא היכא דלא אישתני גופה שלא בגרה התם שהיתה כבר בעולה מן הבועל לא חשיב שינוי הגוף בבעילת בעל ובעילת בועל אע"ג דהוי שינוי הגוף התם לא איירי אלא בנשתנה הגוף אחר העבירה. וע"ע תוס' כתובות מה. ד"ה דלמא:

4 תוספות על קידושין פתח ↗

הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר פי' בקונטרס ביבמות דף מט - נדה משום דכתיב תהיה בנדתה דמשמע יש לה הויה ואע"ג דקיימא בכרת מ"מ לא הוי ממזר ובא על הסוטה כו' כגון אשתו שזינתה דאסורה לבעלה דנפקא לן ביבמות פ"ק דף יא: מייתורא דאחרי אשר הוטמאה דכתיב גבי מחזיר גרושתו ואע"ג דחייבי לאוין הוא שהרי הויא עליו בלאו דלא יוכל בעלה לשוב לקחתה ואם כן הוה לן למימר דהולד ממזר אליבא דר"ע מ"מ מודה הכא בסוטה דאין הולד ממזר שהרי עדיין קידושין תופסין בה משמע מתוך לשון הקונטרס שאינו מודה אלא בסוטה שלא יצאת מתחת בעלה דהכי משמע לישנא שהרי עדיין קידושין תופסין בה כלומר הקידושין שנתקדשה בהן כבר אבל מחזיר סוטתו כלומר שגרשה וחזר וכנסה לא מיירי דבהא לא מודה ר"ע דודאי הולד ממזר וקשה דהא בפרק יש מותרות יבמות דף פה: משמע בהדיא דאפילו מחזיר סוטתו שאין הולד ממזר דקאמר התם מחזיר סוטתו איכא בינייהו וא"כ לא שייך בה טעמא דפירש בקונטרס שפירש הטעם דמשום הכי לאו ממזר משום דעדיין קידושין תופסין בה לכך אומר ר"י דידעינן בסוטה דתפסי בה קידושין אף במחזיר סוטתו ואין הולד ממזר ממשמעות דהאי קרא דמפיק מיניה שם דף יא: דסוטה אסור להחזיר דהיינו מלא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה וכתיב להיות לו לאשה דמשמע שאם החזירה איכא הויה וכיון דתפסי בה קידושין אין הולד ממזר מיהו קשה דהא עיקר קרא במחזיר גרושתו הוא דכתיב ואפ"ה אמר ר"ע דמחזיר גרושתו לא תפסי בה קידושין וגם הולד ממזר כדאמר פרק החולץ יבמות מד. ולא דרשי' להיות לו לאשה לשון הויה ובמחזיר סוטתו דלא אתיא אלא מדרשא אמר דתפסי בה קידושי ודרשינן להיות לו לאשה לשון הויה ואין סברא לומר כן לכך אומר ה"ר שלמה מדריו"ש דיש ליישב פי' הקונט' דכיון דכל זמן דלא גרשה לא יהא הולד ממזר כדפי' אין לומר דמשום שגרשה יהא איסור נוסף דמה גריעותא יש בה אחר הגירושין יותר מלפני הגירושין וכיון דסברא הוי לומר דלאחר גירושין נמי אין הולד ממזר הכי נמי איכא למימר דתפסי בה קידושין דהא בהא תליא מילתא:

4 תוספות על תמורה פתח ↗

מהו דתימא נהי דהיא לא קרבה תמורתה תיקרב - וא"ת היכי ס"ד לומר כן דחשיב תמורה טפי מההיא דאתא מחמתיה וי"ל דמהו דתימא דאין דעתיה שתהא התמורה חציה עולה וחציה שלמים אלא אדעתא שתהא כולה תמורה או תחת חציה של עולה או תחת חציה של שלמים והוי קריבה ואע"ג דבפ"ק לעיל תמורה י. קאמר רבי יוסי דאין ממירין בהמה שלימה באברים כדתנן ולא שלמים בהן בחציה מודה דאם אמר בהמה זו של חולין תחת חציה של זו דחיילא והיינו האי דפרישית לעיל דצריך לחלק בין חציה לשאר איברים ומהו דתימא דתקרב תמורתה אע"ג דהיא לא קריבה קמ"ל דלא קריבה כיון דמכח קדושה דחויה קא אתייא:

5 תוספות על סוכה פתח ↗

ירדו לתוך המים ומלאום. קסבר האי תנא מילוי ידים בעינן ולא שישלשל בחבל כך פירש בקונטרס ותימה גדולה פירש דבכולהו סתמי מוכחי במסכת פרה פ"ז משנה ו ז שהיו מוליכין חבל כדי למלאות ואפילו נתמלא הכלי מאליו משמע דכשר במילוי דתנן במס' פרה פ"ה מ"ז השוקת שבסלע אין ממלאין בה היתה כלי וחברה בסיד ממלאין עוד תניא בתוספתא דפרה אמר לפני רבי עקיבא משום רבי ישמעאל כוסות של אבן היו תלויין בקרני שוורים כיון ששחו שוורים לשתות נתמלאו הכוסות אמר להם אל תתנו מקום לצדוקים לרדות אחריו ונראה לפרש דבהכי פליגי רבי יוסי ורבנן דרבנן סברי משום ההוא פורתא לא חיישינן לקבר התהום ורבי יוסי חייש:

5 תוספות על מנחות פתח ↗

טלית שאולה כל ל' יום. אין לדקדק מכאן דסתם שאלה ל' יום כמו הלואה בפ"ק דמכות דף ג: חדא דדילמא שאלה דטלית דוקא ועוד הכא לא מיפטר אלא דעד ל' יום סברי אינשי דשאולה היא דאין דרך שאלה יותר דמדאורייתא פטורה לעולם כדדרשינן חולין דף קלה. ראשית גז צאנך ולא של אחרים הכי נמי כסותך ולא של אחרים אע"ג דבמזוזה חייב השוכר כדמסיק התם שם: דביתך לא אתא לאפוקי בית אחרים אלא לכדרבא דאמר דרך ביאתך לעיל מנחות דף לד. ופ"ק דיומא דף יא: נמי איכא הכי וה"ט דלא מסתבר קרא למעוטי בית אחרים דכיון דלשימור עביד ל"ש מיהו כל ל' יום פטור דלאו בית דירה דידיה הוא כדאמרינן פ"ק דבבא בתרא דף ח. גבי נשתהה שם ל' יום הרי הוא כאנשי העיר והא דמייתי הכא סיוע לרב יהודה להא דטלית שאולה דמסתבר ליה לדמות טלית מדרבנן למזוזה דאורייתא וצ"ע אי מצינן למימר דלענין לפטור עד ל' יום הוא דמייתי ומיהו י"ל דמזוזה נמי מדרבנן דתרי ביתך כתיבי והא דבעי בסוף השואל ב"מ קא: מזוזה על מי ופריך הא אמר רב משרשיא חובת הדר היא לאו לחיובי שוכר מייתי לה אלא ה"ק פשיטא שהמשכיר אינו חייב כיון שאינו דר שם וכן פ"ק דמסכת ע"ז דף כא. ושם דפריך בית נמי מפקע ליה ממזוזה ומשני חובת הדר היא פי' שאם ירצה לא ידור בו אלא ישתמש בו לתבן וקש ולא מיחייב והא דאמרינן ריש ר"א דמילה שבת קלא: לא לכל אמר ר"א מכשירי מצוה דוחין את השבת דמודה ר"א שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו חייב הואיל ובידו להפקירן ה"מ למימר הואיל ובידו שלא להניחה אלא הטעם השוה בכל לכ"ע ולמ"ד חובת טלית בלא לבישה חייב:

5 תוספות על חולין פתח ↗

וכי תימא דבדקינן ליה - מקשינן דנילף מרוצח גופיה דאזלינן בתר רובא דדילמא הרוצח הוא טרפה וטרפה שהרג את הנפש פטור ושמא דאזלינן בתר רובא מדלא חיישינן להרוג את הטרפה לא נילף בעלמא ועוד נראה לי דטעמא דטרפה שהרג פטור דהיינו משום דהוי עדות שאין אתה יכול להזימה ואי קטלינן עדים כשהוזמו לא שפיר קטלינן ואם כן אין להוכיח אלא במאי דקטלינן לעדים ולא חיישינן דלמא הך דאסהידו ביה טרפה הוה כדקאמר בסמוך וכן מצינו בשם רבינו מנחם הקדוש אך קשה לי מאי קאמר וכי תימא דבדקינן ליה הא מכל מקום הויא ליה התראת ספק אי לא אזלינן בתר רובא ושמא קסבר דשמה התראה:

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה ו׳:א׳ » « צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה ו׳:ג׳