צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה 10 פרקים

ספרייה / הלכה / משנה תורה / מפרשים / צפנת פענח / ספר מדע / צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה / צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה ה׳:ו׳

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה ה׳:ו׳

מהדורה: צפנת פענח, וורשא תרס"ג-תרס"ח

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה ה׳:ה׳ » « צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה ה׳:ח׳

מקור: משנה תורה, הלכות יסודי התורה ה׳:ו׳

1 משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

כָּעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ בָּאֳנָסִין כָּךְ אָמְרוּ בָּחֳלָאִים. כֵּיצַד. מִי שֶׁחָלָה וְנָטָה לָמוּת וְאָמְרוּ הָרוֹפְאִים שֶׁרְפוּאָתוֹ בְּדָבָר פְּלוֹנִי מֵאִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה עוֹשִׂין. וּמִתְרַפְּאִין בְּכָל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּמְקוֹם סַכָּנָה חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכַת דָּמִים שֶׁאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם סַכָּנָה אֵין מִתְרַפְּאִין בָּהֶן. וְאִם עָבַר וְנִתְרַפֵּא עוֹנְשִׁין אוֹתוֹ בֵּית דִּין עֹנֶשׁ הָרָאוּי לוֹ:

1 סנהדרין פתח ↗

מֵתִיב רַב הַמְנוּנָא: ״לָלֶכֶת״ – זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה, ״בָּהּ״ – זוֹ מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בַּעֲבוֹדָה זָרָה, עֲשֵׂה בַּעֲבוֹדָה זָרָה הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? תַּרְגְּמַהּ רַב חִסְדָּא: ״וְנִתַּצְתֶּם״.

2 תוספות על בבא קמא פתח ↗

כמאן דקטלה דמי - וא"ת ומה פשע השור היא הרגה עצמה שהרי הביאתו עליה וי"ל כמו שפירש ר"ח שקפץ עליה השור לרבעה ואלבשה בה. יצרה ונתרצה ואפילו למ"ד בכתובות פ' נערה כתובות דף נא: תחילתה באונס וסופה ברצון דמותר היינו תחילת ביאה באונס אבל הכא תחילת ביאה זו ברצון ואסורה לכ"ע וה"ה שנהרגה:

3 משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

3 עבודה זרה פתח ↗

וּמַאי ״לֹא נִיתַּן לְהִישָּׁבוֹן״? דְּאֵינוֹ בְּתוֹרַת הִישָּׁבוֹן. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: בָּא חֲבֵירוֹ וּנְטָלָהּ מִמֶּנּוּ — נֶהֱרָג עָלֶיהָ. בִּשְׁלָמָא רֵישָׁא, מִשּׁוּם דְּצַעֲרֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא סֵיפָא, מַאי עָבֵיד? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ, מְשִׁיכָה בְּגוֹי קוֹנָה, שְׁמַע מִינַּהּ. הָהוּא גַּבְרָא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״אִי מְזַבֵּינְנָא לַהּ לְהָא אַרְעָא — לָךְ מְזַבֵּינְנָא לַהּ״, אֲזַל זַבְּנַהּ לְאִינִישׁ אַחֲרִינָא, אֲמַר רַב יוֹסֵף: קְנָה קַמָּא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא לָא פְּסַק! וּמְנָא תֵּימְרָא דְּכֹל הֵיכָא דְּלָא פְּסַק לָא קְנָה? דִּתְנַן: הַמּוֹכֵר יֵינוֹ לְנׇכְרִי, פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָדַד — דָּמָיו מוּתָּרִין, מָדַד עַד שֶׁלֹּא פָּסַק — דָּמָיו אֲסוּרִין. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? מַאי הָוֵי עֲלַהּ?! כִּדְקָאָמְרִינַן! דִּלְמָא חוּמְרָא דְּיֵין נֶסֶךְ שָׁאנֵי. תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: עוֹבָדָא הֲוָה בֵּי רַב חִסְדָּא, וְרַב חִסְדָּא בֵּי רַב הוּנָא, וּפַשְׁטֻיהָ מֵהָא דִּתְנַן: מָשַׁךְ חֲמָרָיו וּפוֹעֲלָיו וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, בֵּין פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָדַד וּבֵין מָדַד עַד שֶׁלֹּא פָּסַק — לֹא קָנָה, וּשְׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן. פֵּרְקָן וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָדַד — אֵין שְׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן, מָדַד עַד שֶׁלֹּא פָּסַק — שְׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן. הָהוּא גַּבְרָא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״אִי מְזַבֵּינְנָא לַהּ לְהָא אַרְעָא — מְזַבֵּינְנָא לָךְ בִּמְאָה זוּזֵי״, אֲזַל זַבְּנַהּ לְאִינִישׁ אַחֲרִינָא בִּמְאָה וְעֶשְׂרִין. אָמַר רַב כָּהֲנָא: קְנָה קַמָּא. מַתְקֵיף לַהּ רַב יַעֲקֹב מִנְּהַר פְּקוֹד: הַאי זוּזֵי אַנְסוּהּ! וְהִלְכְתָא כְּרַב יַעֲקֹב מִנְּהַר פְּקוֹד. אֲמַר לֵיהּ ״כִּדְשָׁיְימִי בִּתְלָתָא״ — אֲפִילּוּ תְּרֵי מִגּוֹ תְּלָתָא. ״כִּדְאָמְרִי בִּתְלָתָא״ — עַד דְּאָמְרִי בִּתְלָתָא. ״כִּדְשָׁיְימִי בְּאַרְבְּעָה״ — עַד דְּאָמְרִי בְּאַרְבָּעָה, וְכׇל שֶׁכֵּן הֵיכָא דַּאֲמַר לֵיהּ ״כִּדְאָמְרִי בְּאַרְבָּעָה״. אֲמַר לֵיהּ: ״כִּדְשָׁיְימִי בִּתְלָתָא״, וַאֲתוֹ תְּלָתָא וְשָׁמוּהָ, וַאֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: לֵיתוֹ תְּלָתָא אַחֲרִינֵי דְּקִים לְהוּ טְפֵי! אָמַר רַב פָּפָּא: דִּינָא הוּא דִּמְעַכֵּב. מַתְקֵיף לַהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: מִמַּאי דְּהָנֵי קִים לְהוּ טְפֵי? דִּלְמָא הָנֵי קִים לְהוּ טְפֵי! וְהִלְכְתָא כְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ. מַתְנִי׳ נָטַל אֶת הַמַּשְׁפֵּךְ וּמָדַד לְתוֹךְ צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל נׇכְרִי, וְחָזַר וּמָדַד לְתוֹךְ צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אִם יֵשׁ בּוֹ עַכֶּבֶת יַיִן — אָסוּר. הַמְעָרֶה מִכְּלִי אֶל כְּלִי, אֶת שֶׁעֵירָה מִמֶּנּוּ — מוּתָּר, וְאֶת שֶׁעֵירָה לְתוֹכוֹ — אָסוּר. גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: הַנִּצּוֹק, וְהַקָּטַפְרֵס, וּמַשְׁקֶה טוֹפֵחַ — אֵינוֹ חִיבּוּר, לֹא לְטוּמְאָה וְלֹא לְטׇהֳרָה. הָאַשְׁבּוֹרֶן — חִיבּוּר לְטוּמְאָה וּלְטׇהֳרָה. אָמַר רַב הוּנָא: נִצּוֹק וְקָטַפְרֵס וּמַשְׁקֶה טוֹפֵחַ חִיבּוּר לְעִנְיַן יֵין נֶסֶךְ. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא: מְנָא לָךְ הָא? אִילֵּימָא מִדִּתְנַן: הַנִּצּוֹק וְהַקָּטַפְרֵס וּמַשְׁקֶה טוֹפֵחַ אֵינוֹ חִיבּוּר לֹא לְטוּמְאָה וְלֹא לְטׇהֳרָה, לְטוּמְאָה וּלְטׇהֳרָה הוּא דְּלָא הָוֵי חִיבּוּר, הָא לְעִנְיַן יֵין נֶסֶךְ הָוֵי חִיבּוּר — אֵימָא סֵיפָא: הָאַשְׁבּוֹרֶן חִיבּוּר לְטוּמְאָה וּלְטׇהֳרָה, לְטוּמְאָה וּלְטׇהֳרָה הוּא דְּהָוֵי חִיבּוּר, הָא לְעִנְיַן יֵין נֶסֶךְ לָא הָוֵי חִיבּוּר. אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ. תְּנַן: נָטַל אֶת הַמַּשְׁפֵּךְ וּמָדַד לְתוֹךְ צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל נׇכְרִי, וְחָזַר וּמָדַד לְתוֹךְ צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אִם יֵשׁ בּוֹ עַכֶּבֶת יַיִן — אָסוּר. הָא עַכֶּבֶת יַיִן בְּמַאי קָא מִתַּסְרָא? לָאו בְּנִצּוֹק? שְׁמַע מִינַּהּ: נִצּוֹק חִיבּוּר. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: שֶׁפְּחָסַתּוּ צְלוֹחִיתוֹ, אֲבָל לֹא פְּחָסַתּוּ צְלוֹחִיתוֹ — מַאי? לָא, תִּפְשׁוֹט דְּנִצּוֹק אֵינוֹ חִיבּוּר! לָא, פְּחָסַתּוּ צְלוֹחִיתוֹ — תִּפְשׁוֹט לָךְ דְּאָסוּר, נִצּוֹק — תִּיבְּעֵי. תָּא שְׁמַע: הַמְעָרֶה מִכְּלִי לִכְלִי, אֶת שֶׁמְּעָרֶה מִמֶּנּוּ — מוּתָּר, הָא דְּבֵינֵי בֵּינֵי — אָסוּר. שְׁמַע מִינַּהּ: נִצּוֹק חִיבּוּר. אִי נִצּוֹק חִיבּוּר, אֲפִילּוּ דְּגַוֵּיהּ דְּמָנָא נָמֵי לִיתְּסַר! הָא לָא קַשְׁיָא, דְּקָא מְקַטֵּיף קַטּוֹפֵי. מִכׇּל מָקוֹם, נִצּוֹק חִיבּוּר! וּלְטַעְמָיךְ, אֵימָא סֵיפָא: אֶת שֶׁעֵירָה לְתוֹכוֹ הוּא דַּאֲסִיר, הָא דְּבֵינֵי בֵּינֵי שְׁרֵי! אֶלָּא, מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ. תָּא שְׁמַע: הַמְעָרֶה מֵחָבִית לַבּוֹר, קִילּוּחַ הַיּוֹרֵד מִשְּׂפַת חָבִית לְמַטָּה — אָסוּר! תַּרְגְּמַהּ רַב שֵׁשֶׁת: בְּגוֹי הַמְעָרֶה, דְּאָתֵי מִכֹּחוֹ. אִי גּוֹי הַמְעָרֶה, אֲפִילּוּ גַּוָּא דְּחָבִיתָא נָמֵי מִתְּסַר! כֹּחַ דְּגוֹי מִדְּרַבָּנַן הוּא דַּאֲסִיר, הַהוּא דִּנְפַק לְבָרַאי — גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן, הַהוּא דִּלְגַוַּאי — לָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן. אֲמַר לְהוּ רַב חִסְדָּא לְהָנְהוּ סָבֹיָתָא: כִּי כָיְילִיתוּ חַמְרָא לְגוֹיִם — קָטְפִי קַטִּיפוּ קַטּוֹפֵי, אִי נָמֵי נָפְצִי נַפִּיצוּ נַפּוֹצֵי. אֲמַר לְהוּ רָבָא לְהָנְהוּ שָׁפוֹכָאֵי: כִּי שָׁפְכִיתוּ חַמְרָא — לָא לִיקְרַב גּוֹי לְסַיַּיע בַּהֲדַיְיכוּ, דִּלְמָא מִשְׁתְּלִיתוּ וְשָׁדֵיתוּ לֵיהּ עֲלֵיהּ, וְקָאָתֵי מִכֹּחוֹ וַאֲסִיר. הָהוּא גַּבְרָא דְּאַסֵּיק חַמְרָא בְּגִישְׁתָּא וּבַת גִּישְׁתָּא, אֲתָא גּוֹי אַנַּח יְדֵיהּ אַגִּישְׁתָּא, אַסְרֵיהּ רָבָא לְכוּלֵּיהּ חַמְרָא. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא, וְאָמְרִי לַהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה לְרָבָא, וְאָמְרִי לַהּ רָבִינָא לְרָבָא: בְּמַאי? בְּנִצּוֹק. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ נִצּוֹק חִיבּוּר? שָׁאנֵי הָתָם, דְּכוּלֵּי חַמְרָא אַגִּישְׁתָּא וּבַת גִּישְׁתָּא גְּרִיר. אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: קְנִישְׁקְנִין שְׁרֵי, וְהָנֵי מִילֵּי דִּקְדֵים פְּסַק יִשְׂרָאֵל, אֲבָל קְדֵם פְּסַק גּוֹי — לָא. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אִיקְּלַע לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, שְׁרָא לְהוּ לְמִשְׁתֵּא בִּקְנִישְׁקְנִין.

3 בבא קמא פתח ↗

הָדְרָא לֵיהּ עַכְנָא. אֲמַר לֵיהּ: ״עַכְנָא, עַכְנָא, פְּתַח פּוּמָּיךְ וְיִכָּנֵס הָרַב אֵצֶל תַּלְמִיד״, וְלָא פְּתַח. ״יִכָּנֵס חָבֵר אֵצֶל חָבֵר״, וְלָא פְּתַח. ״יִכָּנֵס תַּלְמִיד אֵצֶל הָרַב״, פְּתַח לֵיהּ. בְּעָא רַחֲמֵי וְאוֹקְמֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: ״אִי הֲוָה יָדַעְנָא דְּדַרְכֵּיהּ דְּמָר הָכִי, לָא חָלְשָׁא דַּעְתִּי; הַשְׁתָּא לֵיתֵי מָר בַּהֲדַן״. אֲמַר לֵיהּ: ״אִי מָצֵית לְמִיבְעֵי רַחֲמֵי דְּתוּ לָא שָׁכֵיבְנָא – אָזֵילְנָא, וְאִי לָא – לָא אָזֵילְנָא, הוֹאִיל וַחֲלֵיף שַׁעְתָּא, חֲלֵיף״. תַּיְּירֵיהּ אוֹקְמֵיהּ. שַׁיְילֵיהּ כֹּל סְפֵיקָא דַּהֲוָה לֵיהּ, וּפַשְׁטִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ. הַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״דִּילְכוֹן אֲמַרִי; דִּילְהוֹן הִיא״. הָהוּא דְּאַחְוִי אַמְּטַכְסָא דְּרַבִּי אַבָּא. יְתֵיב רַבִּי אֲבָהוּ וְרַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפִּי וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא, וְיָתֵיב רַבִּי אִילְעָא גַּבַּיְיהוּ. סְבוּר לְחַיּוֹבֵיהּ מֵהָא דִּתְנַן: דָּן אֶת הַדִּין – זִיכָּה אֶת הַחַיָּיב וְחִיֵּיב אֶת הַזַּכַּאי, טִימֵּא אֶת הַטָּהוֹר וְטִיהֵר אֶת הַטָּמֵא – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. אֲמַר לְהוּ רַבִּי אִילְעָא, הָכִי אָמַר רַב: וְהוּא שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן בַּיָּד. אָמְרִי לֵיהּ: זִיל לְגַבֵּי דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, דְּדָיְינִי דִּינָא דִגְרָמֵי. אֲזַל לְגַבַּיְיהוּ, חַיְּיבֵיהּ מִמַּתְנִיתִין – אִם מֵחֲמַת הַגַּזְלָן, חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ שָׂדֶה אַחֵר; וְאוֹקִימְנָא דְּאַחְוִי אַחְווֹיֵי. הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה מִפְּקִיד לֵיהּ כָּסָא דְכַסְפָּא. סְלִיקוּ גַּנָּבֵי עִילָּוֵיהּ, שַׁקְלַהּ יַהֲבַהּ לְהוּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה, פַּטְרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הַאי מַצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵירוֹ הוּא! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: חָזֵינַן; אִי אִינִישׁ אֲמִיד הוּא – אַדַּעְתָּא דִידֵיהּ אֲתוֹ, וְאִי לָא – אַדַּעְתָּא דְכַסְפָּא אֲתוֹ. הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה מִפְּקִיד גַּבֵּיהּ אַרְנְקָא דְּפִדְיוֹן שְׁבוּיִים. סְלִיקוּ גַּנָּבֵי עִילָּוֵיהּ, שַׁקְלַהּ יַהֲבַהּ נִיהֲלַיְיהוּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, פַּטְרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא מַצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵירוֹ הוּא! אֲמַר לֵיהּ: אֵין לְךָ פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים גָּדוֹל מִזֶּה. הָהוּא גַּבְרָא דְּאַקְדֵּים וְאַסֵּיק חֲמָרָא לְמַבָּרָא, קַמֵּי דִּסְלִיקוּ אִינָשֵׁי בְּמַבָּרָא. בָּעֵי לְאַטְבּוֹעֵי, אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא, מְלַח לֵיהּ לַחֲמָרָא דְּהָהוּא גַּבְרָא וְשַׁדְיֵיהּ לְנַהֲרָא, וּטְבַע. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה, פַּטְרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא מַצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵירוֹ הוּא! אֲמַר לֵיהּ: הַאי – מֵעִיקָּרָא רוֹדֵף הֲוָה. רַבָּה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבָּה: רוֹדֵף שֶׁהָיָה רוֹדֵף אַחַר חֲבֵירוֹ לְהוֹרְגוֹ, וְשִׁיבֵּר אֶת הַכֵּלִים, בֵּין שֶׁל נִרְדׇּף בֵּין שֶׁל כׇּל אָדָם – פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ. וְנִרְדׇּף שֶׁשִּׁיבֵּר אֶת הַכֵּלִים שֶׁל רוֹדֵף – פָּטוּר, שֶׁלֹּא יְהֵא מָמוֹנוֹ חָבִיב עָלָיו מִגּוּפוֹ. אֲבָל שֶׁל כׇּל אָדָם – חַיָּיב, דְּאָסוּר לְהַצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵירוֹ. וְרוֹדֵף שֶׁהָיָה רוֹדֵף אַחַר רוֹדֵף לְהַצִּיל, וְשִׁבֵּר כֵּלִים, בֵּין שֶׁל נִרְדׇּף בֵּין שֶׁל כׇּל אָדָם – פָּטוּר. וְלֹא מִן הַדִּין, אֶלָּא שֶׁאִם אִי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן – אֵין לְךָ אָדָם שֶׁמַּצִּיל אֶת חֲבֵירוֹ מִן הָרוֹדֵף. מַתְנִי׳ שְׁטָפָהּ נָהָר, אוֹמֵר לוֹ: ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַגּוֹזֵל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וּשְׁטָפָהּ נָהָר – חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ שָׂדֶה אַחֵר, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אוֹמֵר לוֹ: ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבִּי אֶלְעָזָר דָּרֵשׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי; ״וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ״ – רִיבּוּי רִיבָּה, ״בְּפִקָּדוֹן״ – מִיעֵט, ״כֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר״ – חָזַר וְרִיבָּה. רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה – רִיבָּה הַכֹּל; וּמַאי רַבִּי? רַבִּי כֹּל מִילֵּי. וּמַאי מִיעֵט? מִיעֵט שְׁטָרוֹת. וְרַבָּנַן דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי; ״וְכִחֵשׁ״ – כָּלַל, ״בְּפִקָּדוֹן״ – פָּרַט, ״אוֹ מִכֹּל״ – חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְעֵין הַפְּרָט; מָה הַפְּרָט – דָּבָר הַמִּיטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן, אַף כֹּל דָּבָר הַמִּיטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן. יָצְאוּ קַרְקָעוֹת – שֶׁאֵין מִטַּלְטְלִין; יָצְאוּ עֲבָדִים – שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת; יָצְאוּ שְׁטָרוֹת – שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּלְטְלִין, אֵין גּוּפָן מָמוֹן. וְהָדְתַנְיָא: הַגּוֹזֵל אֶת הַפָּרָה וּשְׁטָפָהּ נָהָר – חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ פָּרָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אוֹמֵר לוֹ: ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״. הָתָם בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? אָמַר רַב פָּפָּא: הָתָם בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁגָּזַל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וְהָיְתָה

4 רש"י על מנחות פתח ↗

הא אמר רבא חטאת חלב כו' כשירה - ולא עקר מינה שם חטאת ולא עלתה לבעלים:

4 פסקי הרא"ש על מועד קטן פתח ↗

כתב ר' מאיר ז"ל מי שמת אביו ואמו והיה קטן באותה שעה וקודם שעברו ל' יום נעשה בן י"ג ויום אחד נראה לי דחייב להתאבל משהגדיל ז' ול' ואינו מונה מיום קבורה אלא משנעשה גדול והוי כמי ששמע שמועה קרובה ברגל שמתאבל עליו אחר הרגל ומונה ז' ושלשים ואע"ג דהתם ימי הרגל נהי דאינם עולין למנין ז' עולים למנין ל' הכא ימים שעברו בקטנותו אין עולין אף למנין ל' דגבי רגל היינו טעמא דגזירת שלשים דהיינו גיהוץ ותספורת שייכא נמי ברגל דאסור לספר ולכבס ברגל אבל בקטנותו לא שייכא אבילות כלל וכן אם היה קטן תוך שלשים ולאחר שלשים הגדיל הוה ליה כמו שמועה קרובה ברגל ולמוצאי רגל נעשית רחוקה דאינה נוהגת אלא שעה אחת ובטלה ממנו גזירת ז' ושלשים ומיהו משלים י"ב חדש על אביו ועל אמו מיום קבורה ולא מיום שנעשה גדול ואע"פ שיש לחלק קצת בין שמע ברגל לנדון זה דהתם גברא בר חיובא הוא אלא דיומא הוא קגרים אבל הכא גברא לאו בר חיובא כלל וא"כ נימא כיון דבשעת מיתה לא היה ראוי להתאבל יפטור עולמית הא ליתא דאין דיחוי אצל מצות כדאיתא בפרק כיסוי הדם דף פז. וה"נ אמר ביבמות בפרק ארבעה אחין יבמות דף לג. כגון דאייתי שתי שערות בשבת אתא ליה זרות ושבת בהדי הדדי ואע"ג דבין השמשות דשבת קטן היה ולא מיחייב אשבת לא אמרינן הואיל ואידחי בין השמשות אידחי כולי יומא מאיסורא דהאי שבת ע"כ. ואע"ג שאין משיבין את הארי לאחר מותו תורה הוא וללמוד אני צריך ותופס אני אותה סברא שיש לחלק בין היכא דגברא בר חיובא הוא ויומא קגרים לקטן דבשעה שהיה לו להתאבל נפטר מחמת קטנו פקע מיניה חיוב אבילות לעולם. ודמיא להא דאמר בפרק מי שהיה טמא פסחים דף צג. תניא גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני דברי רבי רבי נתן אומר כל שזקוק לראשון זקוק לשני וכל שאין זקוק לראשון אין זקוק לשני במאי קמיפלגי רבי סבר שני רגל בפני עצמו ורבי נתן סבר שני תשלומין לראשון הוא וכן נמי הא דיושבין על שמועה קרובה שבעה ושלשים אינה מצוה בפני עצמה אלא תשלום לאבלות שהיה לו לעשות מיד אחר הקבורה כשידע אבל אם לא ידע תיקנו שיש לו תשלומין כל שלשים יום והיכא דידע ולא נתחייב לא שייך ביה תשלומין מידי דהוה אחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני דלא שייך ביה תשלומין למ"ד כולם תשלומין דראשון נינהו כיון דלא הוה בר חיובא ביום ראשון ומה שהביא ראיה מאין דיחוי אצל מצות אין ראיה לפי שיש חילוק בין מצוה הנידחית ובין גוף הדיחוי דאין דיחוי במצות אלא בקדשים כי האדם הוא המחויב לעשות המצוה אם נידחית ממנו עתה לכשתראה המצוה לעשותה יעשנה כי האדם לא נדחה מלעשותה אבל אם היה האדם דחוי בשעת חיוב המצוה נידחית ממנו לעולם ואין לה תשלומין לעולם אפילו לכשיראה לעשותה כיון דבשעת חיוב נפטר ממנו. ועוד דבמצות גופייהו פעמים יש דיחוי כדאמר בפרק לולב הגזול סוכה דף לב: גבי הדס שהיו ענביו מרובין מעליו אם היו שחורות פסול ירוקות כשר וקאמר שם לג. דאי אשחור ביום טוב פסול משום דיחוי אפילו הוריקו אח"כ ואע"ג דגבי כיסוי אמרינן דאין דיחוי אצל מצות שאני התם שיש בידו לגלות הדם ולבטל הדיחוי אלמא גבי מצות גופייהו כשאין בידו לבטל הדיחוי הוי דיחוי וקטן אין בידו לבטל הדיחוי שלו ומה שהביא ראיה מאייתי שתי שערות בשבת אינה ראיה דאין סוף התשלומין לתחילתו והוה ליה כמו פסח שני אליבא דרבי כי סוף שבת פגע בחיוב וחייב לשמור שבת:

4 רש"י על גיטין פתח ↗

כיון דדיניה מדאורייתא בעידית - שהרי שיעבדה לו ונעשה קרקע זו ערב למלוה וערב משתעבד מה"ת דכתיב אנכי אערבנו בראשית מג:

5 תוספות על פסחים פתח ↗

למה לי עיבור צורה - קשה לר"י דילמא האי פסול היינו בדם ובבעלים דבעי עיבור צורה וי"ל מ"מ אחר שנזרק בלול יש בו היסח הדעת הר"ר אלחנן:

5 רש"י על קידושין פתח ↗

ורבי יוסי סבר לאו כמי שהורמו דמיין - וצריך היורש הזה לתתן לכהן ואין לו בהן אלא טובת הנאה והיא אינה ממון:

5 תוספות על בבא קמא פתח ↗

לא משום דאמרי' איהו דאבעית אנפשיה - תימה א"כ אמאי נקט על עינו ועל אזנו אפילו כנגד עינו ואזנו נמי אם אחזו ועוד תניא בתוספתא פ"ט הכהו כנגד אזנו ועינו לא יצא בן חורין שנאמר והכה עד שיעשה בו מעשה משמע דטעם משום גזירת הכתוב היא ולא משום דאיבעית אנפשיה:

6 תוספות על בכורות פתח ↗

אבל טומטום דברי הכל ספיקא הוא כו' - לאו מטעם דלא אתי קרא למעוטי ספיקא קאמר רב חסדא דקדוש מספיקא דגבי טומטום שיש מהם זכר ויש מהם נקבה דלא שייך כדפי' לעיל אלא לא מיסתבר ליה לאוקומי מיעוטא בטומטום דחשיב ליה זכר גמור או נקבה גמורה ור' יוחנן דפליג עליה דרב חסדא לקמן דקסבר דבריה הוא ואין קדושה חלה עליו ואפילו נמצא זכר וא"ת ואמאי לא פריך ארב חסדא מההיא דריש כיצד מערימין תמורה דף כד: דאם זכר יקרב עולה ואם נקבה זבחי שלמים דקאמר התם ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם ומפרש התם דקסבר ולדות קדשים בהוייתן הם קדושים דאי במעי אמן הם קדושים הא תפשינהו קדושה דאימיה ולרב חסדא דאמר טומטום ספיקא הוא יהיה טומטום קדוש אפי' בהוייתן קדושים שהרי בפי' אמר אם זכר יקרב עולה ואם נקבה זבחי שלמים ואע"ג דאיכא למימר סמי מכאן טומטום אמאי פריך בסמוך מברייתות ה"ל למיפרך ממתני' וי"ל דרב חסדא פי' אין קדושה חלה עליהן ומ"מ בהוייתן תפול עלייהו קדושה כמו בכל ולדות קדשים דכיון דהוי ודאי אם זכר או נקבה והא דלא משני התם אין קדושת פיו חלה עליהם ולוקמה בבהמת חולין דלא שייך ליה קדושת אמו משום דמשמע ליה דקאי בין אבהמה דחולין בין אבהמה דקדשים דאיירי בה:

6 תוספות על יומא פתח ↗

בכל יום לא היה ניאשתיק - פרש"י טבעת להשמיע קול כדכתיב ונשמע קולו בבואו אל הקודש ובירושלמי גרסינן נרתק שלא יכווה ונראה לריב"א כעין נרתק של עור היה עשוי סביב ידה של מחתה לאחוז בה שלא יכווה משום דכל כלי מתכות חם מקצתו חם כולו ולפיכך היה צריך היום נרתק יותר מבשאר ימים לפי שהיו הגחלים שוהים במחתה זמן מרובה עד שהיתה חמה הרבה ושוב מוציא אותה שהיא אחת מהעבודות הוצאת כף ומחתה ופריך בירושלמי ואינו חולץ ומשני קובעו במסמר כלומר על ידי מסמרין היה נקבע אותו נרתק לבית יד שיהא בטל ויחשב כגוף המחתה:

6 פירוש הרא"ש על נדרים פתח ↗

דאתפיס אחרינא בהדין נדרא. כגון שאמרה הריני נזירה ושמע אחד ואמר ואני בתוך כדי דבור ונהי דבטליה לאלתר היינו בכדי שיוכל הבעל לומר מופר ליכי ובתוך זה אמר ואני א"נ כגון דאמר והריני בעיקרא ואי חל הנדר הוי נזיר אע"פ דנתבטל לאלתר ואע"ג דמיבעיא ליה לרמי בר חמא בפ"ק דף יא: גבי בשר שלמים אחר זריקה אי כדמעיקרא קמתפיס אי כדהשתא ה"מ בסתם אבל אם פי' כדמעיקרא פשיטא דחייל ואי לאו לא חייל כלל אפי' אמר מעיקרא לאו כלום קאמר דלא חייל נדר מעולם:

1 הנה מדברי רבינו משמע דלא ס"ל כסברת התוס' דרק אם אומרים שרק זה מועיל כן וצ"ל דסבירא ליה דכל הני הוי אבזריא דע"ז ועי' בסנהדרין דף צ' דעשה ונתצתם ג"כ הוי גדר ע"ז ע"ש, אך לפי זה קשה למה לן בהך דהוריות די"א ע"א גבי שתה יין נסך לומר מטעם להכעיס תיפוק ליה דהוא גדר ע"ז, ועי' בתוס' בכורות דל"ז ובתוספתא דהוריות שם פ"א, אך י"ל דרבינו ז"ל למד זה מכאן וא"ש מה שהקשו התוס' ועוד יש לחלק בין ע"ז לתקרובת וכשיטת הרמב"ן ז"ל:

2 ואם עבר ונתרפא עונשין אותו ב"ד וכו'. יש לומר הטעם כמו דאמרינן בסנהדרין דף ע"ב ע"ב משמיא קא רדפי לה. ועיין בתוס' ב"ק דף מ"א גבי כגון שקפץ עליה השור דזה לא מיקרי תחלתו באונס כיון דתחלת הדבר עשה מעצמו ע"ש, אי נמי משום דכאן לא באה האונס משום העבירה והוה כמו מציל עצמו בממון חבירו שחייב לשלם וכן הכא, ועיין ב"ק דף ס' ודף קי"ז וכתובות דף י"ט ע"ש. ובירושלמי שבת פ' שמונה שרצים אפילו אמר חמוס פלוני כו', ולענין אם ביאת זכור ובהמה אם צריך למסור עצמו כמו גבי רודף בסנהד' דע"ג ע"ש. ועי' יבמות דנ"ד ובסנהד' ד' נ"ד דזה לא הוי בגדר גילוי עריות, ועי' בתו"כ פ' ויקרא דאמר שם דזה הותרה מכללו וזה לא הותרה מכללו, ועי' בירושלמי פ"ב דע"ז דר"ל בפקוח נפש. ועי' ב"ק ד' מ' ע"ב גבי מה דאמר שם אם עשה אונס כרצון וא"כ י"ל דר"ל אם נימא דאם בא בשוגג אין הורגין כמבואר סנהדרין דנ"ה אונס מה ועי' בתוס' ע"ז ד' נ"ה ע"א גבי נעבד ע"ש בזה:

3 ממהדורא תניינא: ואם עבר כו' עונשין. טעם רבינו דזה הוי ברצון כיון דהרפואה הוא מדעתו ובזה אתי שפיר הך דגיטין דנ"ה ע"ב גבי סיקריקון ע"ש ברש"י שכתב דלכך בגזירה קמייתא ומציעותא גמר ומקני שכת' דהוי כמו תליוהו וזבין והוא אינו מובן כלל דמאי זבינא שייך פה וגם הא צריך שיאמר רוצה אני כמבואר ב"ק דס"ב, אך נ"מ כך, דרק היכי אם כפאוהו שיתן לו דבר זה אף שנתרצה ליתן מ"מ מי גרם הרצון האחר שכפה אותו וא"כ הוא גרם למכר והאחר אינו יכול למכו' או ליתן לכך לא הוי קנין אבל היכי דהו' רק רוצה להזיק אותו והנותן אמר לו שיקבל קרקע זו ולא יזיק אותו נמצא שהוא נותן לו הדבר והוא בעל הקרקע הוי זה קנין גמור ובמה הוא הקנין כמו הך דקידושין דס"ג ע"א במה שאדבר עליך לשלטון דהוי בגדר כסף וע' ב"ב דקמ"א המבשרני כו' דזה הוי כמו שכירות וזה ר"ל הגמ' ב"ב שם אונסא דנפשיה שאני דהוא עשה זה וע' ע"ז דע"ב זוזי אנסוהו ולא הוי ברצונו למכור ולכך לא קנה הראשון אך מ"מ המכר קיים בהשני, דע"י זה שנתן לו יותר נתרצה חזינן דלגבי המציאות לא נקרא מכירה אבל מ"מ המקח קיים, וע' כתובות דנ"ג יצרא אנסה וכתובות דנ"ד ע"א, אך זה רק בפועל ובזה אתי שפיר דאף דקי"ל בכתובות דנ"א ע"ב תחילתו באונס וסופו ברצון מותרת ופטורה וע' בדברי רבינו בהל' אס"ב פ"א ובהל' סנהדרין פ"כ הל' ג' אך זה רק גבה, אבל בהאיש לא מהני זה דזה הוי כמו אונסא דנפשיה ועושה פעולה, וזה מקרי רצון, ובהל' אס"ב אבאר בזה. גם י"ל כך דהיכי דהכפיה היתה על האסור בעצמו א"כ נמצא דהאסור שאסרה התורה גרם לו שיהיה נרדף א"כ הוי האיסור רודף וניתן להצילו בנפשו, ולכך במקום שצריך למסור עצמו, אם לא מסר פטור ובגדר דס"ל לרבינו בהל' רוצח פ"א גבי יכול להצילו בא' מאיבריו דאין עונשין אותו וכה"ג כתבתי בהל' שביתת עשור לחלק בין היכי דהצום מזיק להחולה ובין היכי דהוא חולה וצריך לרפאות עצמו באכילה ביוה"כ, וע' ב"ק דקי"ז ע"ב גבי אדעתא דכסא דכספא אתי, ובסו' הל' חובל ומזיק ובהל' גניבה גבי בא במחתרת. ע"כ ממהדורא תניינא

4 ממהדורא תניינא: ואם עבר ונתרפא עונשין אותו. ולא דמי כמו לאונס דלעיל דה"ד דשם האונס בא בשביל העבירה מה שא"כ כאן דאותו הדבר ברצון כדי שיתרפא ולכך מבואר בגיטין דף נ"ה ע"ב גבי סיקריקון דנותנין לו שדה בשביל שלא יהרוג אותו דקנה ע"ש ולא הוי כמו תליוהו ויהיב דב"ב דף מ"ז ע"ב דלא קנה דשם הרוצח מבקש להורגו אם לא יתן לו השדה וא"כ ע"י השדה בא לו האונס וא"א שזה יגרום הקנין וכ"כ בזה דכל דבר קנין ושנוי מרשות לרשות צריך לצרף ע"י דבר אמצעי ועי' מנחות ד' ק"א גבי עצים ולבונה דאפשר לפדותם ע"י מה שנטמאו כיון דבעלמא לא מטמא רק הם קדושים לכן א"א להקדושה שתפעל בעצמה שע"י זה תפקע מהקדושה וכן אף דקי"ל דתרומה טמאה שאכלה כהן טמא אינו חייב עלי' מיתה משום שכבר נתחללה אך זה נראה דתרומה שנטמאת בטבול יום דעיקר הטומאה מחמת קדושת התרומה ע"י זה לא נקראת מחוללת וכ"כ בזה בהך דיבמות דף ע"ו מה דנ"מ בין כהן שהוא פצו' דכא ובין כהן שהוא ב"מ כיון דהפסול הוא מחמת הקדו' ע"י זה לא נקרא מחולל ונ"מ ג"כ דהנה מבו' בתו"כ פ' שמיני דחלל או בעל מום או זר אינם מוזהרין על שתי' יין ועי' ביבמות ד' ל"ב ע"ב ובתוספת' דקרבנות הובא בדברי רבינו בה' ביאת מקדש פ"ט ה' י"א דזר אין עליו גדר טומאה וגבי ב"מ שייך בגדר טמא ששמש ע"ש משום דבעל מום יש עליו גדר כהן לכל דבר רק דמחלל עבודה וגם זרות יש בו ועי' סנהד' דף נ"א ע"ב וזבח' דף י"ג ע"א אבל שתו' יין גם בע"מ פטור אבל חלל הוי כזר לכל דבר דאין עליו שם כהן כלל רק מכ"מ העבודה אינו מחלל כשיטת רבינו בהל' בי"מ עי' קדושין דס"ו ע"ב אך זה נ"מ חלל ששמש בטומאה אם עבודתו כשרה וכן נ"מ חלל ששמש מחוס' בגדים אם עבודתו כשרה כיון דבאמת הוי כזר רק התורה הכשיר עבודתו אין נ"מ לנו אם הוא מחוס' בגדים דעיקר הגדר דמחוסר בגדים הוי כמו זר כמבו' זבחים ד' י"ח וכ"מ וא"כ גבי חלל מאי נ"מ לנו דמחוס' בגדי' לא שייך רק גבי זרות דאהרון ועי' ביבמות ד' ע"ד ע"ב ונ"מ ג"כ לגבי מראו' נגעים בחלל לא מהני כלום עי' זבחי' דף ק"ב ועי' שיטת רש"י בע"ז דף ל"ד ותענית דף י"ב גבי משה רבי' אף דהוי גדר כהן גדול לחד תנא מכ"מ לא הוה צריך בגדי כהונה דלא שייך גבי' כלל ועי' מ"ש התוס' קידושין דל"ו ע"ב גבי נשים וי"ל דזה ר"ל הגמ' בזבחים דף י"ג ובכלי שרת כו' ע"ש ברש"י ותוס' דלמה לנו קרא וי"ל דקמ"ל דלא נאמר דעיקר פסול דבגדי כהו' רק משום זרות רק שזה פסול בעצם בקרבן ועי' זבחים דף כ"ד ע"א ד"ה הואיל ודף ס"ה ע"א גבי מליקה ובתוספתא מנחות פ"א דגבי חומר בשחיטה שאין בקמיצה שהקמיצה טעונה כלי שרת ור"ל בגדי כהונה עי' תוס' זבחים דף מ"ז וחולין ד"ג וזבחים דף ס"ג ע"ב וגבי מליקה לא נקט שם כלי שרת ובודאי כהן בלא בגדי כהו' פסול למליקה ועי' יומא דף מ"ג גבי פרה אדו' הכהן בכהונו וגם דמ"ה ע"א דשם נקט ג"כ בגדי כהו' ובזבחים דף ס"ה לא נקט זה ולמה וצ"ל דנ"מ דגבי הני צריך בגדי כהו' מלבד הפסול שנעשה בכהן שע"י זה הוא זר רק מחמת הדבר ג"כ דזה צריך בגדי כהו' אבל גבי מליקה הפסול הוי רק מחמת זרות דע"י זה נעשה זר ונ"מ למה שכ' כגון חלל שמלק מחוסר בגדים די"ל דמליקתו כשרה מה שא"כ בקמיצה ובאמת יש להאריך בזה אם מליקה הוי גדר עבודה ובודאי זר אם מלק אינו חי' עי' יומא דף כ"ד ע"ב ומ"ש התוס' סנהדרין דף פ"ב ע"ב ד"ה היוצק ואכ"מ. ובמ"א כתבתי דגבי במת יחיד אף דטמא פסול וכן בעל מום כמבו' זבחים דף ט"ז ובסוף מס' זבחים וע"ש בפי' המשנ' ודף ס"ח ע"ב ע"ש ברש"י ותוס' מכ"מ סב"ל לרש"י דף כ"ח ע"ב דטמא שעבד בבמת יחיד פסול מ"מ אין חייב מחמת טמא ששמש וא"ש מה שהקשו שם התוס' ע"ש והארכתי בזה במ"א דגבי אונן היכא דלא ידע שהוא אונן אם מחלל עבודה אם זה הוי פסול הגוף כמו בע"מ עי' קדושין דס"ו ע"ב ובמו"ק דט"ו ע"ב דאונן לא הוי שלם ובזבח' דף ט"ז הוי זה ספק אם כשר בבמה או לא ע"ש וכ"כ דזה מחלו' דתנאים דר"י ור"ש ביומא דף י"ג ע"ב וא"ש דברי רש"י ז"ל שם ועי' בתוספת' פ' י"א דקרבנות דמוכח שם דקרבן שמקריב אונן אם עלה יורד ועי' בזבחים דף ס"ח ע"ב ברש"י ותוס' ומנחות דכ"ה, ובאמת עי' במו"ק דף י"ד ע"ב גבי קטן מאי דאמר שם אם יש אבילות לקטן אך אם נימא בכל זמן שלא שמע הסיבה לא הוי אבל כלל וכמו גבי אמירת כהן בנגע עי' מו"ק ד"ז ע"ב אם חיוב לכהן לומר שהנגע הוא טמא, ושם ג"כ כל כמה דלא אמר טמא הוא טהור אך שם יש קרא וגם שם מחלק בין טומאה של ניגעי גופו לנגעי ביתו ועי' מו"ק דף כ"ו ע"ב דמשמע שם דגבי אבילות צריך להודיע וע"ש דף כ', אך נ"מ אם גדר אבילות חל על נכסים של האבל בפרט או רק מחמת אבל ועי' ביצה די"ז גבי עירובי תבשילין אם הוא נאסר וקמחו נאסר והוה דברים נפרדים ע"ש בתוס' ד"ה אי ובר"ן שם, וכן נ"מ לשיטת ר"ת דס"ל גבי שבת ורגל דאף דעל האבל ליכא אבילות מ"מ על נכסים שלו יש, עי' תוס' ע"ז דכ"א ע"ב דמוקי הך דמו"ק די"ב באבל וכבר הקשה עליו בעל המאור איך שייך אבילות בשבת ויו"ט ובזה א"ש דעל נכסים חל וכבר כתבתי מהך דמו"ק דף כ' ע"ב דשמיעת אבילות בשבת אין עליו גדר שמיעה, ועי' נדרים דף פ"ו ע"ב מחלוקת אם שייך גדר שמיעה היכא דלא נעשה ע"י אז פעולה ועי' שם דע"ט ע"א דמביא ראי' מהך דנדר' בשבת בשותק ע"מ למיקט, אך שם דיעבד הוה הכרה אף בשבת, ובאמת מה דאמר שם דע"ו ע"ב גבי להקל ולהחמיר ר"ל דאם תלי' בנקודת המעת לעת אז חשבינן גם הזמן שאינו יכול להפר וכמבו' בירוש' שם הובא בהרא"ש שם דע"ב ועי' במאי דפליגי בזה ברא"ש פ"ג דמ"ק גבי קטן שהגדיל בתוך ז' אבילות אם יש עליו גדר דיחוי, וגם י"ל דלא הוי שמיעה כלל כיון דאין נוהג בו כמ"ש וגם זה תלי' אם זמן של האבילות הוה כמו נקודה אחת או נפרדים וכמו הך פלוגתא דסוכה דמ"ו אם כל ז' ימי סוכה הוו מציאות אחת, וע"ש דכ"ז ע"ב מחלוקת דר"א ורבנן ובגדר סוכה הראוי' לשבעה דצריך אף לשעה האחרונה של סוכות שתהא ראוי' לשבעה וכן הרי חזינן גבי אבילות דמו"ק דף כ"ג דיש מציאות דמונה עמהם אף בשעה האחרונה חזינן דזה נקודה אחת, ונ"מ ג"כ אי נימא דיום שמועה ג"כ פטור מתפילין ביום ראשון היכא דבאו ממקום אחר מהו אם אצלו הוא יום ראשון או כיון דמונה עמהם והוי יום שביעי כו' וכבר כתבתי בזה בח"ג ועי' מו"ק דף כ"ד וכמה מקומות גבי עצרת דחשבינן יום א' כמו ז' ע"ש, עכ"פ זה תלי' במה שכתבתי אם השמיע' גורם שיהא אבל או רק מחמת דלא ידע ועי' ביבמות דף ק' ע"ב גבי אבילות היכא דלא הוי ידיע' וודאית, ובתוס' דף ל"ו שם ונידה דף מ"ד וכבר כתבתי בזה, בהך בשבועות דף י"ט ונדרים דף פ"ו, עכ"פ כך היכא דהפסול מחמת המעלה שלו ע"י זה לא פקע המעלה שלו דאפשר שישתנה מחמת עצמו ה"נ גבי תליוהו ויהיב כיון דעיקר האונס בא מחמת הדבר א"א שע"י זה ישתנה וכן א"א שע"י זה יתחייב מיתה כיון שזה גרם לו האונס ועי' במה שכת' רבינו בפי' המשנ' בפ' י"ט דשבת דרק גבי מילה מצינו כה"ג שימות החוטא בחטאו ר"ל דכ"ז שלא מת אין חייב כרת על המילה ולכך אין מיתה מכפרת דכ"ז שלא עבר בודאי לא שייך כפרה כמבו' בזבחים ד"ו גבי עשה דסמיכה ומכות דף י"א ע"ב גבי מיתת כ"ג שמכפר על גלות דרוצח ובירוש' רפ"ג דהוריות גבי נשיאות דאינו מכפר כ"ז שלא נתחייב כפרה וכן הדין ס"ל לרבינו בהל' שמיטה דשמיטה אינו משמט אם כפר על המלוה דכ"ז שאינו חייב לו בודאי לא שייך לשמט וגם י"ל דאין עליו גדר נגיש' עיי' גיטין דף ל' וב"ב דף קמ"ה ע"ב ע"ש בתוס' ושם נקט ג"כ דאין בה משום רבית ור"ל כך דאף דבשעת נשואין לא פרע לו אז דאח"כ נגבית בב"ד אך נ"מ אם הגבוי הוא בשביל מה שלא פרע לו אז בשעת נשואין או מחמת שהוא נתן לו בשעת נשואין שלו וזה תליא בכ"מ היכא דזה תשלומין בעבור עבר אם ר"ל דמשלם בעבור העבר או גבי חיוב חדש וכבר כתבתי במה דפליגי בירוש' חגיגה פ"ב גבי יום טבוח אם העורות של הקרבנות שבשביל יו"ט שייך לכל המשמרות או לאנשי אותו משמר כיון דכעת הוא חול, וכן עי' בעירוכין דף י"א ע"ב אם נימא דיכולים לומר שירה על נסכים שקרב בשביל הקרבנות שעבר בגמ' דילן מבואר דמ"מ אמרי' שיר של היום שהם נקרבים אבל בירוש' פ"ד דתענית מבואר דפליגי בזה ר"י ור"ל, וכן כתבתי בזה גבי תענית הנדחה כה"ג וכן נ"מ גבי פה"ב לאחר ל' יום אם זה גדר תשלומין בשביל עבר או פדיון חדש ונ"מ אם הוסיפו על המטבע לאחר ל' עי' בכורות ד"נ והוא פודה אותו לאחר זמן אם נותן כפי השער שהי' בשעת ל' או כפי השער של עכשיו וזה ר"ל הך דבכורות דף י"ב ע"ב ומוסיפים עד עולם ע"ש ברש"י וכן נ"מ גבי אבילות דקיי"ל דהבא ממקום קרוב מונה עמהם אם כה"ג היכא דאבילות חל ביו"ט ומתאבלים לאחר יו"ט אם גם שם נ"מ באיזו יום בא אם משלים עמהם דבאמת גבי תשלומים אין נ"מ בין יום ראשון או ימים אחרים כיון דהוי בשביל זמן העבר הוה כל הזמן לכו"ע מציאות אחת ולא שייך בזה לומר ימים נפרדים, ועי' בהך דנידה דף ל"ג ע"א במאי דאמר שם יכול יעלה לרגלה ת"ל כו' ור"ל דמשך הזמן שלה הוא מציאות אחת וא"א לחלק ועי' בשיטת הראב"ד בתו"כ פ' תזריע גבי דם טוהר דכיון דמבו' בכריתות דף יו"ד דצריך שיהי' כולם רצופים ואם הי' הפסק ביניהם ע"י לידה שוב נתבטל לגמרי הימי טוהר, דפחות מזה אי אפשר, והארכתי בזה במה דמבואר בזבחים דפ"ח דאין כלי שרת מקדש אלא מלאים אם דעתו להוסיף ראשון ראשון קדוש, דזה רק גבי מידות אבל גבי כלי שרת לכו"ע לא מהני זה וכן משמע מדברי רבינו בה' פסוהמו"ק פ"ד ועי' במאי דפליגי בנזיר דף י"ד ע"ב ר"י ור"ל גבי נזיר שבאמצע נזירותו נצטרע וקיי"ל בנזיר דף נ"ד דימי חילוטו אינו סותר ואינו עולה כמבואר בכ"מ אם נטמא אז אם סותר הקודמים או לא דכיון דהזמן אינו עולה לו לא הוה עליו כלל גדר מנין ולא מחשב כלל ועי' נזיר פ"ח דפליגי שם ג"כ אם יש קדושה בשערו שנצטרע בתוך ימי נזירותו וס"ל לר"ל דפקע כל הקדושה מהשער ולא מיחשב כלל זה הזמן למציאות ובגדר אין בגרות בקבר דכתובות דף ל"ט, ובאמת רבינו בה' נזירות פסק בזה כר"ל בפ"י ה"ב דשערו מותר אף דגבי נטמא לא פסק כן ע"ש בפ"ז ולכך כתב רבינו בהל' נזירות ספ"ז דנזיר מצורע לית בי' עשה דקדוש יהי' דפקע ממנו הקדושה רק לאו יש ובגדר קדשי מזבח שנעשו טריפה לדידן, עי' תמורה דף י"ז וכבר כתבתי בזה, ועי' הוריות ד"י ובירוש' שם פ"ג גבי נשיא שנצטרע דהוי כהדיוט, ומ"מ לאחר שנתרפא חזר לנשיאתו וא"צ למשיחה אחרת דזה הזמן הוה כמו שאינו. עכ"פ זה הזמן הוה בגדר נקודה לכו"ע ועי' בתו"כ פ' אחרי מות כמה טמא הבועל את השומרת יום כנגד יום וכן נ"מ להך בב"ב דף ק"מ דמבו' שם דאם פסק לזון את בתו חמש שנים דאם מתה תוך הזמן א"צ ליתן ליורשי' איך הדין אם לא זנה חמש שנים ראשונות דמבואר בירוש' דצריך לזונה ה' שנים אחרות מה זה אם בעבור התנאי או בעבור שחייב לה בעבור שלא נתן לה ונ"מ ליוקר וזול ע"ש בירוש' או אם אז מתה אם יורשי' יורשין אותה דזה הוי בעל חוב וכן גבי שושבינות אם לא נתן לו אז דמנכה לו דמי אכילה אם ר"ל מה שלא אכל שם כעת או מה שאכל בראשונה עי' בזה ברשב"ם דף קמ"ה ע"ב ורבינו בה' זכיה ומתנה כ' מה שאכל שם בראשונה ובהך מחלו' דר' מאיר ורבנן בתרומות פ"ו גבי מאכיל לפועליו תרומה איך הוא נותן התשלומין שלו להם ואכ"מ עכ"פ כל שלא נודע לנו בבירור שהוא חייב א"א לפטור וכן ר"ל בהך דב"ק דף ק"ט גבי גזל הגר דכל כמה דלא הודה דחייב לגר לא שייך בו זכה במיתת הגר והארכתי בזה בהך פלוג' בב"ק דל"ה וכמ"מ ושבועות דף ל"ג גבי מודה בקנס ואח"כ באו עדים דלא שייך פטור כ"ז דאינו חייב ועי' במאי דפליגי שמואל ור"י בהך דב"מ דמ"ג ע"ב היכא דיש עדים אך לא העידו עדיין בב"ד אם כלל חל עליו החיוב, ועי' בתוס' בב"ק דף ק"ד ע"ב ד"ה נתן לו ובירוש' שם הוי מחלוקת אם דוקא נתן, ועי' שבועות דל"ז גבי כופר בממון שיש על זה עדים אם חייב קרבן שבועה ובהך דסוטה ד"ו גבי סוטה שיש לה עדים במדינת הים אם המים בודקין אותה, ובאמת למ"ד דלא הוי שבועה כלל וא"כ בוודאי אין המים בודקין אותה ולכך י"ל דס"ל לשמואל דשנים שדנו דיניהם דין דס"ל דהוה רק גדר בירור, לא דבר חדש, וזה תליא אם מציאות קנס כ"ז דליכא עדים הוי מציאות רק דאין ב"ד יכולין לחייבו או לא הוי מציאו' כלל ועי' ב"ק דל"ג ע"ב גבי הך מחלו' דר' עקיבא ור' ישמעאל גבי פלג' נזקא ובאמת זה ר"ל הך דשבו' דל"ג גבי משביע עדי קנס ור"ל להיפך דזה ודאי אם נימא דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דחייב ור"ל דההודאה לא פעל כלל דליכא מציאות הדבר כלל בלא עדים כ"ז שלא העידו בב"ד וא"כ לא שייך כלל שבו' העדות וזה ר"ל ג"כ מה שכ' התוס' בכריתות די"ב ע"ב דכל דלא כיונו העדות לא הוי עדים ע"ש ר"ל כך דשם עדים חל עליהם רק בזמן שכיונו לעדות אז חל עליהם משעת ראי' אבל אם לא כיונו לא חל עליהם רק משעת הגדה בב"ד אבל בזמן שמשביעין אותן אם לא כיונו לעדות עדיין אינם עדים כלל ולא שייך בזה גדר שבועת העדות זה ר"ל התוס' שם וכן ר"ל הגמ' בשבועו' גבי קנס דכיון דחזינן דלא פעלה ההודאה כלום ע"כ דכל זמן שלא העידו העדים אין הדבר כלל במציאות ולא חל על זה שבועת העדות אבל אם נימא דפטור דההודא' עושה אותו פטור חזינן דיש המציאות כיון שיש עדים אף שלא העידו ושפיר חל על זה גדר שבועת העדות זה ר"ל הגמ' שם בשבועות. עכ"פ לכך לא מכפר מיתה על ערל שלא מל ורק להיפך עי"ז מת וכ"ז שלא מת לא עבר וע' בירו' יומא פ"ג גבי כלי שרת דקדושים ומקדישים בב"א ותוס' שבועות דף ט"ו ע"א ובהך דסוכה דף ל"א גבי כשורא דמטללא בגזולה דהסוכה כשירה משום תקנת מריש ע"ש ברש"י דאף דהתקנה שייך רק אם נאמר שהסוכה כשרה כמ"ש שם רש"י ועי' ב"ב דף ס"ג גבי ע"מ שהמעשר שלי דאמרינן דשיורי שיירי במקום מעשר ונ"מ שם אם לא התנה רק אם הוה מעשר אבל היכא דזרע דבר שפטור מן המעשר אז החלק העשירי לא שייך לו עי' בירוש' דמאי פ"ו ה"ב או דר"ל רק חלק עשירי ע"ש וכבר כתבתי די"ל דצריך לשלם לו היזק של דמי המעשר ובגדר המבטל שדה חבירו עי' בירוש' ב"מ פ"ה ופ"ט ובדברי רבינו בהלכ' שכירות פ"ח הי"ג ופ"ב הל' ג' ובגמ' דב"מ דק"ד ובגיר' הרי"ף ז"ל משזכה בה הובירה ונ"מ דגבי מזיק צריך לשום בס' אגב שדה כמבו' ב"ק דנ"ח ע"ב וע"ש דמ"ז ע"א ואי מחמת תנאי יש לומר דאין צריך לשלם מן העידית ושם משלם מן העידית ואין שמין אגב שדה ובמשויר וכבר כתבתי מהך דכתובות דף ב' ודף נ"ז ודף ע' ע"ב גבי הגיע הזמן ולא נשאו דצריך ליתן לה מזונות מה זה אם זה תנאי חדש ותקנה עי"ש ברש"י או משום בגדר שבת כמו הדקי' באידרונא דב"ק פ"ה וכתובות דמ"ז ע"א ותמורה דף כ"ט ע"ב גבי אתנן ועי' ברמב"ן במלחמות רפ"ז דשבועות גבי אומן דאף למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי יש לו שעבוד בהדבר שעשה עי"ש ומשום דמלבד השכירות הוה ג"כ בגדר שבת שעי"ז בוטל ממלאכה אחרת ולכך משמע בהך דב"מ דקי"ח ע"א דאם אמר לו טול מה שעשית בשכרך אין צריך לזה קנין ואינו יכול לחזור בו וכבר כתבתי מהך דחולין דפ"ב גבי אותו ואת בנו דאף דעפ"י דין הוא צריך לשחוט תחילה מ"מ אם שחט הוא תחילה אף דעי"ז מפסיד חבירו דאינו יכול לשחוט לא הוה כמו מבטל חנותו כיון דזה רק מחמת איסור ועי' גיטין דף פ"ד בהך מחלוקת דאביי ורבא וקידושין דף י"ט ע"ב גבי מוכרה בפסולי' כיון דדיעבד תפסי קידושין לא איכפת לן ובמ"א אבאר זה וכן נ"מ בהך דחולין דקל"ד גבי ע"מ שהמתנות שלי ע"ש בתוס' דקל"ג ע"ב גבי חוץ מן המתנות דנקט שם פטור מן המתנות ומה ר"ל אי דאין עליהם שם מתנות כלל כיון דיש לכהן חלק בזה או דר"ל דיש עליהם שם מתנות רק דהם ביד כהן דרק אם אמר שיש להכהן חלק בראש הבהמה או ביד אז הוא פטור מן המתנות אבל אם שייר רק הלחי אז יהי' הלחי שייך לכהן בגדר מתנה וכן משמע ברש"י ותוס' שם דרש"י ז"ל נקט רק הכהן ולא העכו"ם אך מלשון רבינו ז"ל בהל' בכורים פ"ט הי"א והי"ב לכאורה לא משמע כן ע"ש אבל גבי מעשר לא שייך זה ובזה א"ש דברי רבינו ז"ל דסותר א"ע בהלכות מעשר פ"ו אך דיהי' נ"מ גבי מתנות אם אח"כ נטרפה הבהמה לשיטת רש"י ותוס' אם הם שייכים לכהן אם ר"ל רק שם מתנה או הדבר ועי' בירוש' פאה פ"ג ה"ה במה דאמר שם דאם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל ויש שם טעם דהוי כמוכר לו חוץ מחובתו ואמר שם לפי זה אם נשרף חלקו של מוכר צריך להחזיר דמים ללוקח דכיון דלא נתן פאה שוב הוה כמו שחסר ממה שהתנה ליתן לו ועי' ב"ק דף נ"ט ע"א גבי נכי חי' נכי מזונות ובהך דע"ז דס"ה ע"א דאמר שם דאף דיש לו רשות להניח על החמור מ"מ אם לא הניח אין מנכה לו ע"ש ובמאי דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' שכירות פ"ג גבי הך דב"מ דף צ"ג ע"ב גבי רועה שהי' לו להקדים ברועים ובמקלות ולא הקדים דצריך לשלם אם מנכה לו ההוצאה דרועים ומקלות ועי' שם דצ"ט ע"ב דמנכה לו אגר טרחא כו' וכן יהי' נ"מ להך דב"מ דק"י ע"ב גבי מקבלי שדה לשבוע כו' דשביעית מן המנין מה ר"ל אי דהוי כמו שקיבל לשש שנים או שקיבל לז' שנים רק דשביעית אינה מן המנין וע"ש דף ק"ו גבי גירוע דגם בשביעית יש לו קנין בהקרקע ונ"מ ג"כ אם באמצע בטל השביעית אם השוכר יכול לזורעה, וכבר כתבתי בזה גבי הך דשם דף ק"ב גבי נתעברה השנה דר"ל כשיטת הירו' בנדרים ובשקלים דמיירי דאחר השכירות נמלכו הב"ד לעבר השנה והוה בגדר משמיא רחימו עלי' ב"ק דף צ"א ודף קט"ז וכמה מקומות. עכ"פ חזינן דעי"ז הדבר בעצמו נעשה הדבר ועי' בתוס' ב"ב דס"ג שהקשו דא"כ איך יכול לעשר כיון שהם שייכים להמוכר אך אי נימא דאי לא הוי מעשר אינם שייכים לו לכך יכול לעשר והכי נמי כן. ועיין שם בסוכה דף ד' ע"א דלא מהני ביטול גבי כרים וכסתו' ועי"ש דף י' ע"ב אך נ"מ כך דאף דאם בטלם נעש' איסו' הנאה מ"מ כיון דבלא זה אינה סוכה לא מהני שע"י זה תהיה סוכה ותתבטל ולא דמי להך דדף ל"א הנ"ל משום דשם עכ"פ הסוכה כשירה להנגזל משא"כ כאן ואכ"מ. אבל גבי סיקריקון דשם אדרבה ע"י מה שנותן לו השדה מניחו בודאי הוה זה קנין גמור ולא גרע מאדבר עליך לשלטון דהוה שכירות ועי' במאי דפליג רש"י ורבינו ז"ל בהל' גזילה פ"י הל"ג דרבינו ס"ל דאף היכא דהסקריקון קנה אותו קנין גמור מ"מ כיון שתיקנו דלאחר יב"ח צריך ליתן להבעלים רביע אם לא נתן הרביע הוה זה גדר גזל ואף דבאמ' קנה אותו קנין גמור וצ"ל דס"ל כהך דב"מ דקי"ח ע"ב דכיון דחכמים תיקנו שיהיה להם שכר להשומרים יש להם חלק בגוף הדבר לא רק גדר חיוב וזה הגדר מ"ד עשו שאינו זוכה כזוכה גיטין דף ל' וכ"מ וכן ס"ל לרבינו דהך דקי"ל ירושת הבעל דרבנן מ"מ אינו יוצא ביובל וכהך דב"ב דקל"ט ע"ב ועי' בספרי פ' פינחס דגבי ירושה התורה מסרה לחכמי' ור"ל דהוי בגדר ירושה ממש וכן מוכח מהך דגיטין דפ"ה ע"א ובדברי רבינו בהל' גירושין פ"ח הל"ו דהוה שם בעי' אם התנה שלא יירשנה אם הוה שיור בגט, חזינן דהוה גדר ירושה ממש אף דהוא רק דרבנן וכן ס"ל לרבינו בהל' אישות דפקחת שנשאת לחרש אם מתה יורשה דהיא שעבדה אותו שתהי' לו אשה גמורה וממילא יורשה וכן בירוש' פ"א דכתובות דס"ל דזה יכולה לעשות שהיא תהא כאשתו גמורה וממילא הוא יורשה דס"ל דכל הזכותי' שיש לו בעבד ובאשה הם גדר כלל לא פרט ונ"מ כמו למ"ד ב"ק דף פ"ז אין לעבדים בשת ובחצי עבד וחצי ב"ח יש לו בשת מחמת צד חירות אם עשה זה ביום של רבו עי' גיטין דמ"ב דודאי נותן לו בשת דמכ"מ הגוף הוא אחד אם יש לאדון בזה זכות דמצד הפרט ליכא כלל בושת בעבד מכ"מ כל הזכותין שיש לעבד שייך לאדון ועי' במה דס"ל לרבינו בהל' חובל פ"ד ה' ט"ז דבעל שחבל באשתו חייב לשלם לה הכל ע"ש בהשגות ומשום הך דב"ק דף פ"ט גבי פירות דאין לבעל פירות מטובת הנאת כתובתה מחמת שזה הדבר בא מחמת הכתובה שצריך ליתן לה וא"א לזכות לעצמו וכמבו' בירוש' פאה פ"ד פ"ה וקדושין פ"א נעשם כמזכה מימינו לשמאל ועי' בתוספ' כתובות פ"ג במה דאמר שם מה בין נותן מיד כו' אביה יורשה ומה ר"ל בודאי דאם מתה אביה יורשה רק דנ"מ דאפילו אם אח"כ נשאת לבעל מכ"מ דהחיוב בא מחמת הבעל אין יורשה ואכ"מ. עכ"פ ס"ל לרבינו דזה ממילא כיון דהוי כבעל יורשה ומחמת עצם לא מחמת שעבוד דאין שעבוד לאחר מיתה כמ"ש הראב"ד וה"נ ס"ל לרבינו גבי סיקריקון דאף דקנה קנין גמור מכ"מ כיון שחכמים תקנו לו שיתן לבעלים רביע חל זה על עצם הקרקע ואף דמרש"י כתובות דף ע"ט מוכח דאף דתקנו לו רבנן פירות של שדה האשה לבעל אין זה קנין גמור רק חיוב שצריכה ליתן לו וכ"ז שלא נטל אותם לא קנה ועי' בירוש' שם דאמר דאם קרא שם בכורים על פירות אשתו ואח"כ גרשה פקע מהם שם בכורים אך שם כיון דהביא מחובר לא חל עליהם גדר קדושה ממש רק נדר שיביא אותם לעזרה לשם בכורים וכבר כתבתי דגבי ביכורים שקרא עליהם שם במחובר לא הוה גדר קדושה רק גדר נדר שיביא אותם לשם ביכורים וכמ"ש רבינו בפי' המשניו' ביכורים פ"ב מ"ד וכן ר"ל בספרי פ' קרח דרק מתחייב ליתן לכהן וכן בלחמי תודה קודם שחיטה זריקה עי' תו' מנחות דע"ו ע"א ונידה ד"ו ע"ב ונדרים די"ב וזבחים דף ל"ו ע"ב דהוה גדר טבל רק נ"מ מי הוא המפריש הבעלים או הכהן וכן גבי ראשית הגז דהוה רק בגדר חיוב גבי הך דחולין דף קל"ו ודקל"ז בתוס' גבי צבעה וב"ק דף צ"ו ודף צ"ג ע"ב ונ"מ דאם הקוף צבע אותם או הוא בעצמו צבע היכא דהוה צבע דהדר אם מחויב להעבירם וזה תלי' במה דפליגי רבינו והראב"ד בהל' ביכורים פ"ז ה"ט גבי חלה בדיחוי' ובאמת עי' בהך דכתובות דק"ב ע"א בהך דר"י ור"ל אם יכול לחייב עצמו במה שאינו חייב ומביא שם מהך דפה"ב דמחיוב עצמו בשטר ודחה שם דמשועבד לו מדאוריי' ומ"מ מדרבנן לא יצא דמה"ת דגרם השעבוד הוא ע"י חיוב הפדיון זה גופא הוה כמו פדיון וכמו גבי גדר הך דב"ק ד"ע ע"ב גבי אתנן ובתמורה דכ"ט ואף דגבי פדה"ב כל כמה שלא נתן לא חל כלל על הדבר גדר פדיון רק גדר נדר חל והארכתי בזה גבי ציפורי מצורע בשיטת רבינו דס"ל בה' טומאת צרעת דהמשולחת לא נאסרה כלל וכן ס"ל לרש"י בקידושין דנ"ז וכ"מ, ובפי' המשניות בקידושין שם, מ"מ פסק בספי"א מה' טומאת צרעת דאם נשפך הדם תמות המשולחת, וכן בה' מאכלות אסורות כתב שם רבינו דלא בטלה והטעם משום דכבר חל עליו גדר נדר דהני יהיו לצפרים וכן הדין גבי קצירת עומר אף דכל כמה דלא נקצרו לא חל עליהם כלל קדושה ועי' בירוש' פ"ד דשקלים ה"א דהחילול חל רק לאחר קצירה וא"א לחלל מעות על מחובר כמבו' ב"מ דנ"ד מ"מ הקציר דוחה שבת רק בגדר חיוב וכבר כתבתי דמבו' בירוש' פאה פ"א דמה שקוצרים לצורך עומר חייבים בפאה מריבוי דקרא ולא הוי כמו קוצר ע"מ לאבד משום דאכילת גבוה שמה אכילה ועי' בר"ש רפ"ב דביכורים דמ"מ קדושת פה יש על הביכורים, עכ"פ גבי פדה"ב אף דכעת מחויב ליתן לו מחמת השטר מ"מ מה"ת יוצא בזה ידי פדיון ועי' ב"מ די"א ע"ב ובדברי רבינו בהל' מעש"ש פי"ד הי"א דעיקר קנין במתנות כהונה הוא רק ע"י נתינה ליד הכהן או הלוי דנתינה כתיב בהם, ואף אם טובת הנאה ממון מ"מ ע"י שנתן הכהן מעות בשביל הטובת הנאה לא זכה הכהן בהמתנות כ"ז שלא קיבלם וע' גיטין ד"ל ובתוספ' פ"ג דגיטין גבי הך מחלו' דשם גבי מכירי כהונה ע"ש ברש"י, ונ"מ אם עיקר הנתינה לכהן הוא הצורה שיש על התרומה או התבואה שיש בה צורת תרומה, ונ"מ בהך דחולין דקל"א במה דאמר שם דהיכא דהטבל הי' מופקד ביד כהן לאחר שהפריש תרומה זכה בו הכהן אם נימא כמו שהורמו דמיין ע"ש ברש"י וא"כ יהי' נ"מ אם הפריש תרומה על הטבל המופקד ממקום אחר אם אז קנה הכהן התרומה וזה תלי' בהך דנדרים דל"ו וכ"מ גבי טובת הנאה של מי ע"ש ועי' בירוש' מעש"ש פ"ג גבי אם הי' הטבל בירושלים והפריש מעשר שני ממקום אחר עליו אם שייך בזה לומר קליטת מחיצות, ועי' בהך דכתובות דף י"ב גבי ב"ד של כהנים עי"ש בתוס' ור"ל דגם על זה יש גדר כתובה כיון דכן היה המנהג אצלם וכה"ג כתב רש"י בגיטין דף נ' ע"א ד"ה כיון דכיון דהוא שיעבדן ועשה זה בגדר ערב שוב חל עליו דין ערב מדאורייתא וכן ר"ל בהך דסוף ב"ב וכתוב' דף ק"ב וגיטין דכ"א גבי ר' ישמעאל ובן ננס ושם ר"ל אף היכא דלא ידעינן כלל ועדיין לא נתברר שהוא חייב בוודאי להחונקו מ"מ מאחר שקיבל עליו החוב שוב נתחייב מדין ערב וערב משועבד מה"ת, וכן הדין גבי מתנות שכי' מרע דקיי"ל בב"ב דקמ"א ודקמ"ח וגיטין דס"ו וכמ"מ דהוה כירושה וע"י קנין הוה מה"ת כירושה במתנת שכמ"ר מן התורה וזה ר"ל ארכבי' אתרי רכשי ב"ב דקנ"ב וכמ"מ, וכבר כתבתי בזה ועי' בירוש' סוף שביעית דהיכא דהוא עושה במידת חסידות ולפנים משורת הדין הוה ג"כ כמו דין דגבי לווה מן הגר דגם שם בן קודם לבת עי"ש ובירוש' פ"ו דדמאי הל"ג גבי על מנת שיהיה ליורשי ואף דיורשים שאינן מן התו' ור"ל כה"ג ועי' בירוש' כתובות פ"ד גבי הכותב נכסיו לבניו דאלמנותו תהיה ניזונת מנכסיו מ"מ אם מתו בניו וירשו בני בניו מהם אינה ניזונת ועי' ב"מ דף ל"ה גבי שומא ובמקום אחר אבאר זה. וכן הדין גבי עירוכין אף דמבו' בחולין דף קל"ט דכל זמן שלא באו ליד הגזבר הוה כחולין ולכך מבואר בעירוכין דף כ"א ע"א דממשכנין אותן וא"צ לומר רוצה אני ולא כן לגבי קרבן משום דגבי קרבן יש עליו ב' פעולות א' שצריך להקדיש את הבהמה לקרבן ודוקא הוא והב' שאחר שהקדישה צריך הוא ליתנה לכהן להקריבו דהכל צריכים דעת בעלים כמבו' בנדרים דל"ה ע"ב וזה ר"ל מה דגמ' משנה הלשון בין הך דקדושין ד"נ ע"א גבי דברים שבלב ובין הך דב"ב ד' מ"ח גבי תליוהו דב"ב נקט דתהוי לו כפרה ובקדושין נקט דניחא לו בכפרה ור"ל דבב"ב קאי אכפי' לכוף אותו ליתנו לכהן להקריב לאחר שהקדישו וגם ע"ז צ"ל דוקא רוצה אני השמטה וכן גבי כפי' בגט יש שינוי בל' הגמרא בקידושין דף נ' ע"א נקט משום דמצוה לשמוע דברי חכמים וב"ב דף מ"ח נקט דמצוה לשמוע דברי חכמים ולא נקט משום, והגדר כך דעיקר הכפי' בגט בחייבי לאווין ושאר כו' הוא הגירושין שע"י זה נפקע האישות, אך מ"מ בלא ציווי הבעל לכתוב ולחתום גט א"א שיהי' גירושין וא"כ הכפי' לבעל שיאמר לכתוב זה רק גרם שעי"ז יהי' אפשר לקיים דברי חכמים ולכך נקט משום, אבל בב"ב שם ר"ל דהכפי' לגרש וזהו מצוה לשמוע דברי חכמים. ע"כ השמטה לכן נקט הגמ' דניחא דתהוו ליה כיון דהוא צריך זה והוי כמו אונסא דנפשו ור"ל מה דגמ' שם מחלק בין אונסא דנפשו ובין אונסא דאחרינא כך דבדבר שלו אם עושה שום פעול' צריך שיהי' דוקא ע"י עצמו אבל ע"י אחרים לא מהני כלל דהדבר אינו שלהם לכן אף אם הוא עושה זה ע"י אונס מכ"מ כיון שהאונס הוא על ידו לא איכפת לנו דהוא בעלים מה שא"כ באונס דאחרינא א"א שיהא פועל בדבר שאינו שלהם ובאמת כבר כתבתי במ"ש התוס' בכורות די"א ע"א ד"ה והילכתא ורש"י פסחים דמ"ו ע"ב ד"ה לא דתיכף שהפריש התרומה הוה גדר נתינה לשבט רק התורה נתנה לו זכות שיכול ליתנה לכל כהן שירצה וזה צריך נתינה ממש ולכך אם אסר א"ע הנאת כל הכהנים שוב פקעה זכות טובת הנאה ממנו ע"ש בנדרים דפ"ה וגם תלי' אם דין הפרשת תרומה הוא מצוה או הוא תיקון להטבל שלו עמ"ש רש"י גיטין דף מ"ז ע"ב ותו"י נדרים דל"ו ולכך מבואר בנדרים דף פ"ד ע"ב דטובת הנאה תלי' דבר שבלא ההפרשה הוא טבל הוי זה תיקון לצורך עצמו, ואי לא מטביל אין שם טובת הנאה עי"ש, וכן תלי' במאי דפליגי הראשונים אם פירות שביעית הוה הפקר משום אפקעתא דמלכא או הוא החיוב להפקירם עיין ראש השנה דף ט"ו וב"מ דף ל"ט ודף ק"ו ובאמת לכאורה קשה למה לא מייתי ראי' לר"ה דתליוהו וזבין זביניה זבינא דאיך אמרה תורה גבי גנב דב"ד יכולין למוכרו ומבו' בירוש' קדושין פ"א דב"ד כותבין את שטרו ובמה הוא הקנין הלא זה רק חיוב ואיך קונה אותו האדון אך מלש' רבינו משמע בהל' עבדים דלא כשיטת הירוש' רק דב"ד כופין אותו שהוא ימכר את עצמו א"כ אם נימא דתליוהו וזבין זביניה זבינא יהי' בגדר מוכר עצמו ובאמת יש בזה להאריך אם התורה יש לה כח להקנות נכסיו של זה לזה או רק בגדר חיוב ושעבוד ועי' בהך מחלו' דב"ק דף ל"ג ר' ישמעאל ור' עקיבא גבי שור תם אם ע"י הנגיחה יוחלט השור להניזק או רק בגדר שעבוד וצריך לגבות וע"ש בדברי רבינו בהל' נזקי ממון דס"ל דאף לדידן דקיי"ל יוחלט מכל מקום אם השביח יותר מח"נ אין לו ולא כרש"י ותוס'. עכ"פ זה מחלו' וכן עי' ב"ק דף נ"ו ע"ב גבי שומר אבידה דא' שם חד טעם רחמנא שעבדיה בע"כ א"כ חזינן דאף דשומרים הם מחמת שעבו' והתורה חלקה בין בשכר בין בחינם וכמ"ש התוס' כתובות דף נ"ו ע"ב מכ"מ ס"ל שם דיש כח להתורה לשעבדו אף בלא שום שכר ואכ"מ. ובאמת זה ר"ל הך דב"ק דף ק"י ע"ב גבי גזל הגר אם יורשים הוה מקבלי מתנה ור"ל ג"כ דגבי כל מתנות כהונה צריך נתינה כמ"ש וגבי קדשים הרי משולחן גבוה קא זכו קידושין דף נ"ב ע"ב וכ"מ וזה ר"ל הך דחולין דק"ל ע"ב דאין חזה ושוק משפט כו' ור"ל דמשולחן גבוה קזכו ולא בגדר נתינה ועי' מ"ש רבינו בה' אישות פי"ב הל"ט גבי ירושה משום משפט וביומא דע"ג גבי גזירת אורים ותומים אינה חוזרת משום משפט אך גבי גזל הגר קודם שהגיע ליד כהן יש בו קדושה מחמת אשם כמ"ש התוס' מנחות דע"ג ע"ב ואח"כ נעשה ממון בזה מספקא לי' להגמ', ועי' בתוספת' סוכה ספ"ד גבי חלוקת לחה"פ ברגל ובתוספת' מנחות פי"ד הוי פלוגתא דר"י ורבנן אם היו חולקין לכל משמר והמשמר עצמו הי' מחלק עוד הפעם לכל כהן וכהן או שהי' מתחילה החלוקה לכל כהן וכהן וגם נ"מ בהני שתי חלות שנוטלים בשכר הגפת דלתות עי' יומא די"ח אם זה הוה חלוקה שכר או משולחן גבוה וכבר כתבתי מהך דקידושין דף נ"ב ע"ב דילמא ר"י קאי אהני שתי חלות של לחה"פ וכן נ"מ גבי בור בר"ה עי' ב"ק דמ"ט וד"נ שהתורה חייבה אם זה הוה בגדר קנין או חיוב ועי' בירוש' ב"ק פ"א דס"ל שם דהוה גדר קנין ולכך חייב בסייד כו' וכבר כתבתי מה דרבינו ז"ל השמיט לשון הירוש' והמכילת' אם שייך גדר ירושה בבור בר"ה דנקט רק לשון מתנה ומכירה וכן נ"מ בהך דב"ק דנ"א גבי חופר בור שמונה ואח"כ נתמלאה מי גשמים ונפל שמה ומת כו' אם חייב על המיתה אם אמרינן דהמים ג"כ שלו עכ"פ אחר שיפעל הוי ס"ד דגמ' דא"א ולכך אמר דכפרה אף דהתורה חייבה אותו בזה מ"מ זה אינו ממ"א רק מעצם ובאמת זה הוי מחלו' דתנאים במס' פרה פ' י"א משנ' ח' גבי המלקט עצים לחטאת אם זה הוי כמו לקטן לאוכלין ויש עליו טומאה או כמו לקטן לעצים ואין עליו טומאה עיי' שבת דף קכ"ח וסוכה דף מ' ונדה ד"נ ובירוש' שביעית פ"ח גבי אזוב והגדר כך עי' בירוש' שבת פ' י"ג ה"ג דהוי שם מחלו' אם קרבן שהתורה צותה משום כפרה אם זה נקרא צורך אדם או חיוב התורה דהתורה חייבה אותו זה ועי' מ"ש התוס' שבת דף כ"ה ע"א דאשמות וחטאות לא מיקרי צורך גבוה ע"ש ובאמת הארכתי בזה בהך דרפ"א דזבחים מה דקיי"ל דחטאת שלא לשמה פסול דיש בזה ד' חלוקים א' פסול, ב' כשר ולא עלו והיינו לשם חולין ע"ש דף מ"ו ע"ב ופט"ו מה' פהמ"ק ה"ד וה"ח וה"ט ס"ל לרבינו ז"ל היכא דשחטה לשם המחויב עולה או לשם מת כשר ולא עלה לבעלים ועי' רש"י מנחות ד"ג ע"ב וכן בעקירה בטעות כמ"ש בה' שגגות פ"ב, ג' אם שחטו סתם ועי' בהל' מעה"ק פ"ד ה"י דרק בעילה ושלמי' עלה או אם לא ידע בשעת הקרבת הקרבן על איזה חטא ומתחילה ידע עי' בהל' שגגות פ"ב ה"ד ע"ש בהשגות ור"ל דהקרבן כשר ועלה לחוב רק מכ"מ לא כפר דזה ב' גדרים התורה אמרה אם אכל חלב בשגגה חייב קר' חטאת זה חיוב התורה ומלבד זה מתכפר בו אך על הכפרה צריך שידע על איזה חטא ולכך דייק רבינו שם בה"ד הנ"ל דתאכל כשאר חטאות הנאכלות ועי' רש"י זבחים ד"ד ע"ב בד"ה לא איפסלו דייק שם דרק לזה שאין זריקתה מתירתה לאכילה וכמו הך דמצינו שם דף כ"ו ע"ב גבי נתנן שלא במקומן דהקרבן כשר רק לא הוכשרו באכילה, וע"ש בתוס' דף ס"ו ע"א דיש בהם עדיין מעילה ע"ש עכ"פ חזינן דהזריקה כל שיש בה איזו חסרון אף דעשתה הפעולה מ"מ מהבשר לא פקע המעילה ואסורה באכילה ובגדר הך דתמורה ד"כ ע"ב אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה וכבר כתבתי בזה דלכך ס"ל לרבינו בהלכ' מעילה פ"ו ה"י דקרבן שאין בו זריקה אם הביא מן ההקדש מבדק הבית כיון דליכא זריקה דזה רק לצורך האדם אין בו מעילה וזה שכ' רש"י בזבחים הנ"ל גבי שלא לשמו בשאר קדשים דמ"מ נימא דהבשר אסור באכילה ובזה א"ש מה שהקשו שם התוס' וזהו כוונת רבינו כאן דאף דכפר' לא מכפר מ"מ כיון שיצא חובת קרבן מותר באכילה, וכן בהך דמבו' בכריתות ד"ז גבי אם אמר לא יתכפר לי חטאתי אף דפסקי' דהקרבן כשר ועלה מכ"מ לא מכפר ועי' בדברי רבינו פי"ד בהל' מעשה הקר' הל' י' נקט ג"כ רק לא נתכפר גבי לא רצה בשעת הקרבה ועי' בהל' שגגות פ"ג ה"ג ע"ש בהגירסות ונ"מ דאף דודאי צריך להביא קרבן אחר לצורך כפרה מ"מ כבר כתבתי בזה דאז שוב יו"כ מכפר דשוב אין עליו חיוב ממון ששיעבדה אותו התורה רק לכפרה, ועי' ברכות דף כ"ג אל תהיה ככסילים וגם נ"מ די"ל לפמש"כ רבינו בפי' המשניות פ"ז דסנהדר' דקטן פחות מבן כ' אין עליו חיוב דיני שמים כמבואר בשבת דף פ"ט ע"ב אז כה"ג אם נזכר החטא ואח"כ שכח והביא קרבנו ואח"כ נזכר מה חטא פטור לגמרי. ד' אם עשה כמצוותו ועי' בעירובין דל"א דמערבין לדבר הרשות אז אינו יכול לערב באיסורי הנאה ואף דזה רק חיוב הדין ועי' בר"ה דכ"ח גבי הזאה דמותר ממודר הנאה אף דכעת הוא מתקן לו וגבי ערוב אסור דזה הוי גדר קנין רשות ואף אם לא הלך אסור ועי' ערובין דף ל"ב ע"ב ודף ע"ג וכ"מ גבי קטן והוי כמו שרשיפא בפסחים דף כ"ז וכמ"ש התו' בנדרים דף מ"ז וכן ר"ל בהך דב"ק דף ק"א ופסחים דף כ"ב גבי צביעה בקליפי ערלה ר"ל דהצביעה גופא אסור מן התורה דנעשה ע"י זה דבר חדש וזה בזה וכ"כ בזה וזה ר"ל שם דעיקר הגדר גבי יש שבח סממנים גבי צמר ר"ל כך אם הבגד גופא נשתבח ע"י שצבעו או רק מחמת שיש עליו צבע וזהו הנ"מ בין צמר לפשתים דצמר נעשה הצבע שנוי בעצם מה שא"כ בפשתים דרק הצבע עלה וע' בכורות די"ז שלא נשתנה וע' בירוש' רפ"ט דכלאים ובנגעים פ' י"ג גבי בגדים צבעים בנגעים ובנדה דס"א ע"ב דפשתים לא סלק לצבעיה ומביא ראי' מדתנן דבגד שצבעו בקליפי ערל' ידלק ואמאי לא נימא דיעביר הצבע ע"י צפון כמבו' שם ודף צ"ג ע"ב וע"כ דגוף הבגד נאסר ובגדר חתיכה עצמה נעש' נבלה ועי' בתוספ' עבו"ז פ"ה דבאמת הוי מחלו' דתנאים בזה ע"ש ועי' מעילה דף י"ג אבקא מעלה לה וזהו כונת התוספ' שם ועי' בירוש' ערלה פ"ג דאם צבע בע"ח בקלפי ערלה אמרי דאין בע"ח נאסר חזינן דחל האיסור על עצם הדבר ותירץ הנאה הנראה לעינים אסרה תורה ר"ל דעבר בשעת הצביע' ונאסר הכל וכן מקשה שם בבגד שצבעו בסממנים של שביעית דנקט שם בגד שצבעו בקלפי שביעית ידלק ר"ל אם עבר עליו זמן הביעור ע"ש בתוס' בע"ב ובפסחים דף נ"ב ובהל' שמיטה בדברי רבינו ובהשגות דכל דבר דאינו בעין לא חל עליו חובת ביעור וא"כ חזינן דצבע הוי בעין וגם למה לא מהני גבי שצבעו בקליפי ערלה יוליך הנאה לים המלח עי' ע"ז דף מ"ט ובירוש' שם ובתוס' זבחים דע"ג ע"ב ובמ"ש הראב"ד בהשגות על בעל המאור פ"ב דפסחים דבגד לבישתו זו היא אכילתו ובירוש' פ"ג דערלה גבי לסמוך בו כרעי המטה ובע"ז דף ל"ב גבי חרס הדרייני וגבי קנקנו ועי"ש בתוס' בד"ה והא, ובאמת כך אם בשל בשר וחלב בכלי חרש אז נעשית הקדירה גוף האיסור ואסור להשתמש בהכלי אפי' בדבר יבש וכמו חרש הדרייני וכן קנקנים לר"מ ודלא כהתוס' ולדידי' לא מהני עירוי לשום דבר וכן מוכח בתוספ' וזה הי' גזירה פרטית כמו בחרש הדרייני וגבי כלי חמץ לרב דפסחים דף ל' דגם לאחר הפסח אסור נראה דיש נ"מ בין אם בשל בהם חמץ קודם הפסח או בפסח עצמו, והגמ' דמקשה וליעבד בה שלא במינה כו' זה רק אם בשל קודם הפסח וכבר כתבתי בזה בה' עירוכין גבי כלי חרש טמאים דלא מהני להם שום פעולה כמבו' בתוספ' דכלים הובא בדברי רבינו בהל' מקואות פ"א דהוה כעצם הטומאה ולכך מדייק המשנה כלים פ"ב ושבירתן מטהרתן משא"כ בשאר כלים נקט נשברו דגבי כ"ח דווקא אם שברם בכוונה דאז הוו בגדר פנים חדשות וכן ר"ל התו"כ פ' שמיני פ' ז' על הפסוק אותו תשברו יכול ישברנו כו' ור"ל דהיכא דשברה בידים בכוונה אז אף אם נשאר שיעור גיסטרא טהור ואם נשברו מעליהם אז אם נשאר שיעו' גיסטרא טמא כמ"ש רבינו פי"ח מהלכו' כלים ובפי"ב ה"ט ע"ש, וא"ש מה שהקשה התוס' חולין דף נ"ה ושבת דצ"ו וכ"מ, ועי' חולין דף ע"ג ודף קכ"ג וזבחי' ובזה א"ש דנ"מ אם נשברו או נקרעו מעליה' ועי' ירוש' פסחים פ"ב ה"א גבי אספלנית דמכלאי הכרם לוקה ולא ר"ל על הנחת האיספל' על המכה רק על העשי' דזה גופא הוי איסור לאו בכלאי הכרם דע"י שמדביק הדבר עם העור עי' בכלים פ' כ"ח דאספל' נעש' דבר א' הוי זה גופא הנאה ולוקה וגבי כלה"כ כל הנאה שלו לוקה וגבי ערלה הוי שם רק ספק דליכא רק עשה באיסור הנאה שלו ועי' תוס' ב"ק דף ק"א ע"א אבל חמץ ושור הנסקל מותר ע"ש וכן זה הגדר גבי עירובין לקנות בו בשביל הנאה ולכן פליגי בזה הנו תנאים בפרה פי"א הנ"ל אם הלקיטה של האזוב נקרא צורך אדם או דין וגזרת מלך וכמלקט לעצים ועי' חולין דף פ"א ע"ב גבי אכילת מזבח שמה אכילה ומנחות דפ"ד דזה הוי תקון לצורך האדם ובירוש' פ"א דערלה הוי בעיא שם דהנה קי"ל דליכא ערלה רק אם נטע האילן לצורך אכילה אבל אם נטע לסייג כו' אין בהפירות שלו דין ערלה ובעי שם אם נטע אילן אתרוג לצורך מצוה אם זה נקרא כמו לצורך אדם או לא ואמר דכיון דגבי אתרוג התורה אמרה פרי עץ דכל שאינו פרי אינו יוצא בה אם כן הוי כמו שנטע לפירות ועי' מש"כ רבינו ז"ל בפ' המשנ' פ"ג דסוכה ואח"כ אמר גבי זית שנטע להדליק שמן למנורה או לחנוכה ומחלק שם בין של תורה או של דבריהם ור"ל דשל תורה הדין הוא עצם ונוכל לאמר שהתורה עשה אותו וכבר כתבתי דאסור תורה חל על הדבר משא"כ של דבריהם וכמ"ש רבינו בה' מכירה פט"ז גבי דברים האסורי' ובה' מאכא"ס גבי איסור סחורה בדבר האסור דרק בשל תורה ועי' ביצה די"ח גבי טבילת כלי ביו"ט ופסחים דמ"ח וסוכה די"ד ע"ב וע' בהך דיומא דס"ד דחייתו לצוק זהו שחיטתו וע' בכורות דף י"ב ע"ב גבי בהמת שביעית אם פטור' מן הבכורה ע"ש בגירסת רבינו דיש לומר דהוי כמו סחורה ע"ש ובירוש' פסחים פ"י ה"א דאבעי שם אם יצא ד' כוסות ביין של שביעית והטעם דאין זה עצם הדבר דהוי רק דרבנן ויש בו גדר תקנה של ד' כוסות והוי שע"י זה נפטר האדם מחיובו י"ל דהוי בגדר סחורה ופריעת חוב דאסור בפירות שביעית ועי' במה דפליגי בתו"כ בפ' אמור והספרי בפר' ראה אם סוכה הוי צורך גבוה או צורך הדיוט ר"ל דאף דהסוכה הוא מצוה מן התורה מכ"מ עיקר הגדר שלו הוא שיהי' לדירת אדם סוכתך קבע וכל שאין עליו שם דירה לא יצא כמבו' בכ"מ בסוכה ד"ד וד"י וד' י"ג ועי' תוס' יומא ד"י ולכך י"ל דהוי צורך הדיוט וכן הדין בבגד של ציצית דאף דזה מצוה מ"מ זה רק אם הבגד הוא נעשה לצורך האיש משא"כ בגדי כהונה סב"ל להתוס' במנחות דף מ"א דאין עליו שם בגד לדין כלאים ואף דבאמת זה אינו דהתורה קראה אותו בגד ויש להארי' בזה אם היכא דהבגד אינו ראוי ללבישה מחמת איסור אם חל עליו שם בגד ועי' בהל' טומאת צרעת פי"ג הל"ב דבגד של כלאים מטמא בנגעים וכבר כתבתי בח"א בהלכו' ציצית פ"ג הל"ו ע"ש וזה הגדר מה דאמרינן בכ"מ ביומא דס"ח ע"ב גבי בגדי כהונה נתנו להנות מהם ע"ש וזה ר"ל ג"כ בקדושין דנ"ד ע"א גבי כתונת כהונה לא נתנה תורה למלאכי השרת ור"ל ג"כ דא"א לאדם שילבש בגד טוב ולא יהיה ממנו הנאה מלבד הדין וכן הדין גבי סוכה דאף דחל עליהם אסור הנאה איתקש סוכה לחג כמבו' סוכה דף ט' מכ"מ בזמן ישיבה הוא נהנה מזה וזהו עיקר המצוה וכן ר"ל הך דפסחים דף כ"ה ע"ב וד' כ"ו ע"א במה דא' שם הנאה הבאה לאדם בע"כ ומביא ראיה לריב"ז שהי' יושב ודורש בצלו של היכל כו' ודחה שם דשאני היכל דלתוכו עשוי ור"ל כך דכיון דעיקר ההיכל נעשה לצורך שיבואו שם הכהנים ושאר לצורך עבודה וא"כ נתנו להנות מהם כמו בהך דקדושין דף נ"ד גבי שערי ירושלים ע"ש ופסחים דף פ"ה ע"ב עשויין להגין כו' וממילא מותר כל ההנאות וכמו בבגדי כהונה וכה"ג אמרי' בירוש' פ"ט דכלאים גבי מטפחות ספרים דיכול להתחמם בם ע"ש וכ"כ בזה במ"א הנ"מ בין ביה"כ בנוי ובין ביהכ"נ שחרב וכן בין אתרוג כשר לאתרוג פסול דהוי כמו כתנות כהונה שבלו דאז אסור וכן ר"ל הך דפסחים דף כ"א ע"ב גבי חמץ סד"א בהדי דשריף נהנ' מיניה ר"ל ג"כ כיון דהוא מחוי' להתעסק בו ולשורפו דאז א"א שלא יהי' בו גדר הנאה ועי' מ"ש התוס' שם דכ"ב ע"ב ד"ה ואבר.

5 עכ"פ כפרה הוי גם צורך האדם ולא גזרת הכתוב בלבד ואף גבי עולה דמכפר' על חייבי עשה וא"כ הוי בגדר אונסא דנפשו ושפיר מהני כיון דאמר רוצה אני ועי' בהך דנדרים ד"ד ע"ב דא' שם דלכך גבי חטאת חלב עובר עליו בבל תאחר משום דאתי לו לכפרה ר"ל ג"כ דשוב הוא בשביל טובתו אבל חטאת נזיר זה הוי ממילא ועי' במה דפלי' בזבחים דף קי"ז ע"ב גבי קרבנות נזיר אם קרבים בבמה ומסיק דחטאת לכו"ע לא קריב ובהך מחלו' דר"מ ורבנן בנזיר ד"ג גבי הרי עלי צפרים אם הוי נזיר דר"מ ס"ל דהוי משום דאזיל לשיטתיה דס"ל דקרבנות נזיר הוי ג"כ כמו דבר הנדור ועי' בספרי פר' נשא פ' כ"ב הנדור בקרבן לא הוי נזיר ובהך דשם פיס' ל"ח דאם אמר הריני נזיר על מנת לגלח על מאה עולות חייב להביא חזינן דהוי שם כמו שקבע נדרו על קרבנות הנזיר וזה ג"כ רק גדר נדר וכמו הך דחולין דף קל"ו גבי ראשית הגז ועי' במשנה סוף קנים ובדברי רבינו בהל' פסולי המוקד' פ"י ה"ג וזבחים דף ס"ח גבי קבע נדרו ודף ק"ט גבי קבע ומנחות דף ק"ד ובירוש' חגיגה פ"א גבי הרי עלי אשם בה' סלעים אם זה הוי קבע כיון דהתורה קבעה רק ב' סלעים אם זה הוי בגדר הך דמנחות דף ק"ב ע"ב כאשר נדרת לא כאשר הפרשת ע"ש כיון דזה מחויב ועומד ועי' נזיר דף נ"ט ע"ב דא' שם ר' יהושע אם כן נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאים ור"ל דס"ד דר' יהושע דקרבנות נזיר בשעת שקבל עליו נזיר גם הקרבנות בכלל והוי כמו קבע ולא יכיל להביא קרבנות לחצאין וכהך מחלו' דחגיגה דף ח' ובירוש' שם אם אדם חולק חובתו לשתי בהמות אך נ"מ אם הך דקבע ומעכב זה ג"כ להפעולה אשר הקרבן פועל או רק מחמת החיוב וכגון למ"ד במעילה דף י"ט דיוצא אם הביאן בפתח אהל מועד ועיין נזיר דף מ"ד ע"א ע"ש ובספרי פר' נשא פיס' כ"ט חייב בטפול כו' ור"ל דאף דכ"ז שלא הקריב הקרבן לא יצא עד שיזרק זה רק מחמת קרבן אבל החיוב יצא ונ"מ דאז אף עשיר יכול להביא קרבן עני עי' בכריתות דף כ"ח דהך דלא יצא רק אחיוב וכיון שמת הקרבן בעזרה שוב אינו צריך רק מחמת הכפרה והכפרה די גם בקרבן עני וכן אם נדר דוקא קרבן גדול והביאו לעזרה ומת יכול אח"כ להתכפר ולהביא גם קרבן עוף עי' ב"ק דף ע"ח ותוס' תמורה דף כ' והרי לבונה דודאי החיוב עליו הוא קומץ כמבו' במנחות דף ק"ו ע"ב ומכ"מ מבו' במנחות די"א דאם אמר הרי עלי מנחה עם לבונה והבי' המנח' עם לבונ' ואח"כ קודם הקטר' נחסר' הלבונ' כשר' אף בקורט אחד או כו' וקשה למ"ד במעילה דף י"ט ושקלים פ"ב דאף חיוב לא יצא עד שיזרק הדם וא"כ נהי דהמנחה כשרה מכ"מ עדיין לא קיים הנדר כ"ז שלא קרב וצ"ל דס"ל דהלבונה של המנחה אינה מגדר נדרו ואף זה ממילא כן חייבה התורה וכעין מחלו' דאביי ורבא מנחות דף פ"א גבי תודה ולחמה בזבח ונסכים אם זה ג"כ בגדר נדרו או זה ממילא חייבה התורה ע"ש ע' השמטה ועי' בד' רבי' בה' מחס"כ פ"ה ה"ב גבי אשם מצורע שלא נתן מדמו על הבהנות אף שיש עליו דין אשם מכ"מ צריך אשם אחר להכשירו אך זה נ"מ דהנה מבו' שם דאם הביא החטא' קוד' האשם פסול אך זה נראה דאם הביא חטאת אחר אשם כזה שלא נתן מדמו והוא צריך אשם אחר אך מכ"מ אין פסול בהחטאת וכן בה"ז שם אף דלא יצא מתנות של הלוג מכ"מ המצורע הוכשר רק יש עליו חיוב להביא וא"כ י"ל דשוב אף אם הי' עשיר בזמן האשם לענין שיוכל לאכל קדשים בזה האשם לא קבע ויכול להפקיר נכסיו ולהביא חטאת העוף הבאה על הספק ומכ"מ הקרבן לא יצא ובזה א"ש דברי רבינו בסוף הל' מחוס"כ והא דבנדה דף ע"א לא מוקי כן הגמ' דשם הוא לר' יהושע ור' יהושע ס"ל בנזיר דף נ"ט ע"ב דא"י לחלק קרבנותיו כמ"ש. עכ"פ זה ר"ל הגמ' דב"ב דמ"ח: והגמ' דקדושין ד"נ שם ר"ל להקדיש הקרבן דע"ז ג"כ כופין אותו וצ"ל רוצה אני ולא אמרינן בודאי בלב אינו מתרצה אע"ג דאמר רוצה אני משום דניחא לו בכפרה דהנה כך עי' בהך דחולין דף ל"א ע"ב דא' שם גבי תכבסת דצריך לדעת רק דנ"מ דתכבסת ראשונה צריכה דעת כהן מה שאין כן בשני' ועי' בתו"כ פר' מצורע גבי צפרים דבעי לדעת כהן ועיין ב"מ דכ"ב מה אתם לדעתכם כו' ובנדרים דל"ו גבי התורם משלו על של חבירו עי"ש ור"ל כך דמ"ד שם דעת לא בגדר שליחות רק דר"ל בגדר רצון בהדבר כמ"ש רש"י סנהד' דמ"ז ובדברי רבי' בה' סוטה פ"ב ה"ד גבי קטנה וגבי תרומה יש שני גדרים בהפרשת התרומה א' מה שמקדיש הדבר מטבל לתרומה והב' מה שמתקן הטבל ובגדר ההקדש צריך בעלים שיהא שלו ובגדר ההיתר החולין נצרך שיהא ברצונו דהתקון הוא על שלו וראי' דהרי מבואר דיכול לשאל על תרומתו שהפריש ואף דהוא עצמו הפרישם רק משום דאמר אדעתא דהכי לא הפרשתי חזינן דבעי רצון דיש ג' מיני גדרים עי' נדרים דף ל"ו ע"ב וכתובות ד"ע ע"ב וגיטין דף ס"ו, א' שמצוה לעשות זה וב' שמסכים לזה וג' שאינו מקפיד ע"ז וזהו הנ"מ דגבי קדושי אשה מצד האשה או מצד אביה כשהיא קטנ' רק שלא תקפיד ע' ר"ן נדרים ד"ל ומצד האיש שיאמ' לעשו' זה ועי' קדושין דף מ"ה ואפילו למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן וזה מהך טעם ועי' במה דס"ל לרבינו ז"ל בהל' מעילה פ"ז גבי מעילה ע"י שליח דאם יש אומד שהבעלים היו מסכימים לזה זה רק דהשליח לא מעל אבל מכ"מ הבעלים עצמם פטורין מן הקרבן כ"ז שלא צוו להשליח לעשות זה ואף דבקדושין דף מ"ה ע"ב מוכח דאף בגילוי דעת שמסכימים לזה מהני גם בבעל זה רק במקום שהוא אין דרך לעשות שליח כמו בבן לאב ע"ש ועי' במה שכ' רבינו בהל' קרבן פסח פ"ג על הך דפסחים דף צ"ח ע"ב לא אמרו לו כו' דר"ל אף שהי' שם רמיזות ואומדין שהוא רוצה שיעשו פסח עבורו לא מהני וגם גבי בת יש בזה אריכות היכא דנתרצה האב במה שעשתה שם מקודם בזמן ששוב אין לו רשות לקדשה כגון לאחר שבגרה אם מהני ועי' בנדרים דף ע"ב ע"ב ע"ש בר"ן גבי דרך ת"ח ובריטב"א שם בהך דנדרים דף ע"ז ע"ב גבי אם עשה האב מעשה מוכיח בתוך מעל"ע של הפרה דמהני שלאחר מעל"ע מפרש דבריו ע"ש וכן בסנהד' דף י"א ובעדיות פ"ז גבי עיבור השנה ע"מ שירצה נשיא כו' ור"ל דאף אם בא הנשיא לאחר שכבר עבר אדר מהני הסכם שלו דבאמת אם הי' שם בזמן העיבור אף אם לא נתרצה כיון שרוב הסכימו לעבר מוכרח הוא להסכים, וכן הדין גבי ב"ד והשלישי צריך ג"כ לומר כהרוב וכבר כתבתי בזה בהך מחלוקת בסנהדר' דף ל' גבי כיצד כותבין הפסק ע"ש ובירוש' בזה דיש ג' שיטות אם המיעוט הוי כמו שהם ג"כ הורו כן או כמו שנתבטלו או דאנן פסקינן כהרוב ונ"מ אם אח"כ רצו ב"ד אחר לבטל דבריהם כמה צריך להיות אם כנגד כל הב"ד הראשון או כנגד הרוב או גם המיעוט של ב"ד ראשון מצטרפין להב"ד האחרון ועי' בדברי רבינו בה' ממרים פ"א גבי מה דמבואר גדול במנין ע"ש ובזה א"ש דנ"מ כה"ג שלב"ד הגדול הראשון הי' המיעוט יותר מבב"ד האחרון, ובאמת זה ר"ל המשנה פ"א דעדיות למה הוזכרו כו' כדי לבטלן ור"ל דאף אי נימא דהמיעוט בטל להרוב לגמרי זה רק בזמן שהם ביחד אבל אם אינן במקום א' אז המיעוט אינן מתבטלים להרוב וכן מוכח בהך דסנהדר' דף י"ד ע"ב דמייתי ראי' גבי זקן ממרא גבי מצאן בבית פאגי ומקשה דילמא כו' וקשה הא י"ל דהרוב כאן אך כיון דאינן במקום א' אין המיעוט בטל להרוב וזה ר"ל המשנה דעדיות הנ"ל דכיון דנזכר דברי היחיד אצל המרובים אז בטילים עכ"פ אם הי' ר"ג שם ע"כ הי' צריך להסכים כהרוב וכיון שהתנו עמ"נ מהני שיסכים אף לאחר שיצא אדר וכן נ"מ גבי מכירת דבר שלא לדעתו אם מהני ההסכם אף לאחר זמן שאינו ברשותו למכור כמו לחמץ לאחר זמן איסור ועי' מ"ש התוס' סנהדרין דף ס"ח ע"ב גבי גר קטן אף דיכול למחות מכ"מ אם הגדיל ולא מיחה נתקיים הדבר למפרע ועי' בירוש' רפ"ד דקדושין בזה גבי גיורת ובהך דסוטה דף כ"ה וכ"כ בזה במה דאמר שם עבדינן מידי דאתא בעל ומחיל ור"ל כך דכל דבר שצריך ב"ד אם הדבר אפשר שיתבטל לא חל ע"ז גדר פסק ב"ד ועי' ב"ב דף קי"ג ע"ב ברשב"ם ד"ה רצו ובתוס' שם קי"ד ד"ה ניחוש וזה הגדר ג"כ מה דפלי' שם דף ל"ד ע"ב אם ב"ד יכולין לתפוס בספק דרב הונא ס"ל דיכולין ואזיל לשיטתו בכתובות די"א גבי גר קטן ועי' ב"מ דק"י ע"א אטריחא בדינא כו' ובמ"ש הראב"ד ז"ל בהל' גניבה פ"ב הי"ד גבי קנס דכיון דצריך לפסוק הדין בספק א"א לפסוק כל כמה דהוי זה ספק לא הוי פסק כלל וכן ס"ל לרבינו בה' עדו' פ"ט גבי עד טומטו' דהוא פסול ודאי לעדות דב"ד א"א לקבל עדות מספק היכא דהספק בעצם דשוב לא הוי כמו ב"ד ולא דמי למאי דמבוא' בירוש' יבמות פי"א גבי נתערב כו' דאם באו שניהם י"ל דהוי כמו עד א' דשם לא הוי עצם רק סיבה כמבוא' בגיטין דמ"ב ותוס' יבמות שם וב"ב דקכ"ז ע"א עי' גיטין דף פ"ט דבר ברור ועי' ב"ב דף קמ"ב ע"א גבי כונה רפיא מרפי' בידו ומנחות דף מ"ב ע"ב גבי טעימה בתכלת ובדברי רבינו ז"ל בהל' סנהדרין פ"ז דרק אם גמר דין וגם הוציא ובלא זה לא נקרא גמ"ד כלל בסנהד' דכ"ד גבי נאמן עלי אבא וזהו ג"כ כונת הגמ' בהך דב"ק דף ל"ט ע"א גבי קנס דמקשה שם וניתבה לעניים דאמר מידי דהוה ממון שאין לו תובעים ור"ל כך דכיון דבלא פסק ב"ד ליכא דין קנס של תורה שוב כיון דליכא בעלים פרטים לא שייך על מה לפסוק הדין אך מכ"מ גבי קנס דאונס בכותי משכחת להו שפיר כגון בכותי הבא על הכותית דאז לא שייך לאמר זה הטעם וכן גבי שור של כותי שנגח שור של כותי אחר וזה ר"ל רש"י סנהדרין דף פ"ה ע"ב ואתי שפיר מהך דכתובות דף י"א ע"א גבי גיורת מה שהקשו התוס' ועי' גיטין דף מ"ג גבי כופר ולא אמרינן כמו בהך דב"ק דף ק"ט ע"א דצריך ליתנו לארנקא של צדקה משום דשם לא הוי חיוב כלל לא כמו גבי ספק עי' בכורות דף י"ב ע"ב גבי פטר חמור לר' אליעזר אף דמעכב נתינה מכ"מ כל היכא דא"צ ליתן לא מעכב וכן מבו' בירוש' תרומות פ"ה גבי ספק כה"ג והא דהגמ' בגיטין דמ"ג נקטה נותן חצי כופר אע"ג דאין זה מציאות כלל משום דקשיא לו דלמה נותן חצי קנס לרבו כיון דהרג כל מציאות עבד שיש בו צריך ליתן קנס שלם ועי' תוס' חולין דף קל"ב ע"א גבי מתנות ובגיטין שם לא שייר בקנינו והא דמבו' ב"ק דצ' גבי חצי עבד וחצי ב"ח אינו יוצא בשן ע"ש משום דכתיב עבדו המיוחד לו ור"ל לא כפירוש' רק דצריך שיהא השן של עבדו המיוחד לו ר"ל שהשן הוא מיוחד לעבד מה שא"כ כאן שהשן מיוחד לצד חרות ועי' תוס' ב"ק ד"מ ועי' תוס' חולין דף ע"ה ע"ב גבי בן פקועה הבא על הבהמה אם מהני לה שחיטה ושם דף ע"ה וע"ד גבי הך מחלוקת ד"ד סימנים אכשר בו רחמנא ר"ל הגדר כך גבי שחיטה דבלא שחיטת סימנים אסור לאכול אם משום דצריך שיהא הסימנים שלו נשחטים או צריך שישחט בו הסימנים וגבי בן פקועה תליא בזה דלמ"ד שם דגם הסימנים של העובר נחשבין לסימנים ומכ"מ די בשחיטת סימנים של הבהמה חזינן דדי במה שנשחט הסימנים וכן נ"מ במה דס"ד שם דכ"ח לחד מ"ד גבי שחיטה למחצה על מח' כרוב ובירוש' פ"א דעירובין פסק כן וזה ודאי דא"א לומר שגם המחצה שלא נשחט הוי כשחוט דגבי רוב כ"כ בזה בח"א דזה מחלו' תנאים ואמוראים אם די בשחיטת הרוב או שגם המעוט הנשאר הוי כשחוט ועי' כה"ג בנידה דף כ"ט וחולין דף ס"ח ע"ב ודף ס"ט וזבחים דף כ"ו ע"א ושם ג"כ הגדר כך כהך דזבחים דאם נימא דצריך שיהי' כולו בפנים נוכל לומר דרוב עושה כמו שכולו בפנים אבל אם נימא דצריך שלא יהא ממנו בחוץ המציאות שא"א להכחיש המציאות וכה"ג בזבחים שם גבי קד"ק דבעי צפון ר"ל ג"כ אי משום דצריך צפון או דשאר צדדים פסולים ובאמת זה תלי' בהך דשם דף ק"כ ומעילה ד"ג ע"ב גבי עולה בבמת יחיד שהכניסו לפנים עי"ש ור"ל דגבי במת יחיד ליתא כלל מעלה דצפון ודרום וא"כ אי משום הפסול לא שייך זה אבל אי משום דליכא המעלה שפיר שייך דבבמה ליכא המעלה ועי' רש"י זבחים דף י"ד ודף כ"ח ע"ב במה דאמר שם דחוץ למקומו ליתא בבמת יחיד אי משום דכל מקום הוי מקומו או משום דליכא מקום כלל וכן גבי הך בעי' דמנחות דס"ט ע"ב גבי חטים שירדו בעבים דחסרון דחו"ל ליכא והמעלה דא"י ג"כ ליכא ועי' שבת דקל"א גבי דבר דאין לו זמן כלל אי הוי תמיד שלא בזמנו או שתמיד זמנו ונ"מ למ"ד ביבמות דע"ב דמילה שלא בזמנה מותר למול בלילה מילה דאין לו זמן כלל כמו הך דשבת דקל"ה אי מותר למול בלילה וזה גדר עובר דאין עליו גדר מחוסר זמן גבי הקדש כמ"ש התוס' תמורה ד"י ומ"מ לגבי הקרבה למ"ד במעי אמו הוא קדוש הוי מחוסר זמן כמבו' בחולין דע"ה ע"א וכמו ליל שמיני חולין דפ"א וזבחים די"ב ושבת דף קל"ב ודף קל"ו דמחוסר זמן אין בו אבל המעלה דהזמן ג"כ אין בו, ועי' ערובין דנ"ב ע"ב ורש"י סוכה ד"י ע"ב למקום שרובו שם נזקר וביבמות דק"ג ע"ב גבי בגד שנכנס לבית ע"ש ברש"י ואמר שם דאם אמרי' כתותא מכתת א"א שנימא דהמעוט נגרר אחר הרוב ע"ש ועי' חולין ד"ע ע"א גבי בהמה שיצא רובה במעוט אבר וכמ"מ. אך כ"ז במעוט אבל במחצה על מחצה אא"ל זה דמה אולמא דזמ"ז וכמבו' בפסחים דף פ' ע"ש וע"כ אם נימא דמן התורה כשר ע"כ צ"ל דצריך לשוחטם ולא שיהא נשחטים וכן זה הגדר במה דפלי' בירוש' ב"ק פ"ה אם עובר יצא בשן ועין של אמו ע"ש ובגיטין פ"ד והגדר דכמו דחזינן דשן דחלב אינו יוצא בו העבד משום דגזעו מחליף וא"כ גבי עין של האם איך יוצא בו העובר דהרי גזעו מחליף וע"כ צ"ל ג"כ דעכ"פ סימא בעין כמו גבי שחיטה ובאמת הארכתי בזה דמה דמבו' בקדושין דף כ"ד ע"ב דאם סימא את עין עובר דהעובר יוצא לחרות אם זה גדר עין או סתם אבר דאבר פרטי לא שייך בעובר רק לאחר שנולד ויוצא רק כמו בשאר איברים ונ"מ למ"ד דשן ועין א"צ גט שחרור ושאר איברי' צריכין גט שח' כה"ג מאי וזה תליא בהך דחולין דע"ד וד' ע"ה גבי חלב אם יש שם פרט שפרטה לנו התורה באברים גבי עובר ועי' מנחות דף ל"ז במי שיש לו ב' ראשים באיזה מהן מניח תפילין ולמה לא שאל אם צריך להניח תפילין בשני' כמו גבי פדיון הבן ע"ש אך נ"מ דגבי תפילין מחמת דצריך להניח תפילין עבר אם לא הניח תפילין וגבי פדיון להיפך דעבר אם לא פדה ובגלגלת תלה רחמנא ולכך כיון שמניח בא' מהן יצא והנ"מ כך דהרי חזינן דגבי פדה"ב דילפינן בקידושין דף כ"ט דאי לא פרקי' אבוה מחויב הוא לפדות א"ע והנה כתב רבינו בפי"ד מהל' ביכורים ה"ה דאף דגבי פדיון בנו מברך על כמבו' בסוף פסחים מ"מ אם פודה עצמו מברך לפדות להיפך ממילה דאם מל א"ע מברך על ואם מל אותו אביו מברך למול והטעם דפדיון האב הוא דבר נמשך לא נפסק ר"ל שלכך הבן א"צ לפדות א"ע מחמת שהאב פדה אותו ונ"מ כגון אם לאחר שפדאו האב נמצא הכהן חלל אז אף למ"ד בירוש' תרומות פ"ח דאף דגבי קדשי הגבול מהני בדיעבד בחלל וקיום הפעולה ע"ש אבל גבי פדה"ב לא מהני מחמת שני גדרים א' משום דרק בתרומה ומתנות כהונה דכבר חל עליהם גדר המציאות שפיר י"ל דבדיעבד הוה נתינה אבל גבי פדה"ב וכן ראשית הגז דכ"ז שלא בא ליד כהן לא חל עליהם כלל שם הדבר עדיין וא"כ י"ל דמה מועיל שבא ליד החלל הא עדיין לא בא ליד כהן ולא חל הדבר עליו כלל, וכה"ג ס"ל לרבינו בה' ביכורים פ' ט' ופ"י לחלק במתנות כהונה דזרוע כו' דשם יכול ליתן לישראל שיש לו אשה כהנית כמבו' בפ"ט ה"כ אבל בפ"י הי"ז כתב דרק לכהנת יכול ליתן ראשית הגז ולא לבעלה ישראל, ועי' חולין דף קל"ב, ואף שרבינו סיים שדין שניהם א' מ"מ לא דמי, דלא כתוס' בקידושין ד"ז וכ"מ משום דכ"ז שלא בא ליד כהן אין עליו שם ראשית הגז, וגם משום דמבו' בירוש' תרומות פ"ח והוריות פ"ג דגבי עבודת מקדש דקיי"ל דחלל שעבד עבודתו כשירה י"ל דזה רק היכי דגמר עבודה אבל אם באמצע העבודה לא וכה"ג כתבו התו"י ביומא דף ס' ודף מ"ט לחלק גבי עבודת יוה"כ וכן בירוש' שם פ"ה היכי דמת הכהן או נשפך הדם דאם העבודה הראשונה כבר נגמרה לא נפסלה ובגדר הך דזבחים דף כ"ט לאחר שיוכשר שיחזור ויפסל וכן מצינו הנ"מ בהך דיבמות דל"ג גבי זר שאכל מליקה דהוי פלוגתא שם דחייב משום נבילה ועי' בירוש' שבת פ"ב ולא פליגי אם משום טריפה עי' תוס' חולין דף כ' וכ"מ ודף ל"ב ובירוש' נזיר פ"ו אם טריפה שנעשה נבילה אם חייב משום שניהם אך הגדר דס"ל לרבינו דשחיטה ההיתר שבה הוא נמשך ולכך ס"ל בהל' מא"ס דתלעים שנעשו מבשר בהמה לאחר שחיטה אסורים עי' חולין דס"ז ע"ב ובדברי רבי' פ"ב הי"ז וכבר כתבתי בזה דכן ס"ל גבי בפ"ק בן ט' שהפריס ע"ג קרקע דיש בו חיוב שחיטה מה"ת וכן יש בו טומאה וכן יש בו גדר או"ב, רק לא למלקות והגדר דהשחיטה לא הוה היתר נפסק רק גדר נמשך ובהמה טעון שחיטה, ולכך התו' גזרה דבקרבן עוף הוה מליקה כשחיטה ורק לעבודה ולכהנים, וזה ר"ל הך דחולין דף ק"כ ומנחות ד"ה ובשעת שהזר אוכלה אז חל עלי' גדר אינה זבוחה משא"כ באיסור טריפה כיון דבזמן שמלקה הוי הדין כן שוב לא חל עליו דין טריפה דכיון שהוכשרה שוב אינה נטרפת, ועי' חולין דף ל"ג גבי שהה במיעוט סימנים לפירש"י דאף שכבר הוכשרה מ"מ אם אח"כ גמר המיעוט אסור מחמת שהיה ובזה יש ליישב מה דאמרי' בתוספ' חולין פ"ט דשוחט ונתנבלה פטו' מת"כ ומאי קמ"ל הא גם טריפה פטור כמבו' בחולין דקל"ו ע"ב השמטה-ול"ד לפדיון פט"ח שמת דנותנו לכהן דשם נעשה אינו ראוי מכאן ולהבא אבל בשחיטה כה"ג מיטרף למפרע ועי' שבת דקל"ג ע"ב גבי ציצין וזבחים דפ"ט ע"ב גבי מתנות ונידה דל"ה ע"ב גבי ראי'. ע"כ השמטה אך כגון אם שהה במיעוט בת' לשי' רש"י דכבר נתחייב במ"כ קמ"ל וה"נ גבי פדה"ב דבר הנמשך לפטור את הבן עצמו כשהגדיל אם נמצא חלל נתבטל הפדיון וכמו שהחיוב הוא דבר נמשך כמ"ש התוס' בכורות דף מ"ט ע"ב כן הפדי' נמשכת ולכך מברך על ולכך קיי"ל ג"כ בבכורות דף נ"א ע"ב וכן דייק שם בתוספ' דאם נתן הפדיון לכמה כהנים בזה אחר זה מצטרף רק כשפדאו האב אבל כשפודה הוא א"ע דאז הוה זה גמר אז מברך לפדות ואז אם נמצא הכהן חלל לא איכפת לן ואז צריך ליתנן בבת אחת ואז חל עליו שם מתנות כהונה משעת נתינה ואם כן נמצא דגבי אב החיוב הוא נמשך ולכך אם יש לו שני ראשים צריך ליתן בעד שניהם משא"כ בתפילין דשם רק שצריך להניח, ועי' בשבת דף קל"ה וביבמות דף ע"ב גבי שתי ערלות ושם ג"כ מצות המילה די באחת אבל מ"מ עדיין הוא ערל מחמת השני' ועי' יבמות דף ק"ב גבי חליצה בשני מנעלים וכה"ג נ"מ בהך דמנחות דף ל"ז ע"ב שם גבי בגד שיש בו ה' כנפות ובזבחים דף י"ח דהוי שם ג' מחלו' אם צריך להטיל ציצית בכל כנף וכנף או רק בד' או פטו' מכולם ובזבחים שם אמר דפליגי אם יתר כמאן דאיתא ור"ל כך מנין שהתורה הקפידה עליו אם הוא מציאות אחת או דבר מצטרף ואם הוסיף עליו הוי כמו מציאות אחר וזה ר"ל לשיטת רבינו בהך דמכות דף כ"ב גבי הוסיף לו רצועה אחת גולה והנה מה ר"ל אם הוסיפו לו על המנין של ל"ט או הוסיפו לו על האומד שאמדוהו ב"ד כמה יכול לקבל וע"ש רש"י מכות ובבא קמא דף ל"ב והנה אם הוסיף על ל"ט עי' מכות דף כ"ג ע"א גבי מכה רבה מוכח שם דהלאו קאי גם ע"ז אך אם חי' ע"ז גלות. עי' בהך דכריתות דף י"א ע"א במה דאמר שם גבי שפחה חרופה ביקורת תהי' דצריכה אומד וי"ל דשם קמ"ל דהנה מבו' במכות דף כ"ג דאם אמדו שיקלה ע"י המלקות פטור ויש שם נ"מ בין גדולים ובין קטנים ובין איש לאשה ועי' עירובין דף מ"א ע"ב גבי כבוד הבריות אם שייך גם בקטנים ע"ש בהרא"ש והנה גבי עבדים הוה מחלוקת בב"ק פ"ז וסנהדר' דפ"ה אם יש לעבדים בושת ועי' נדה דמ"ז ע"א ע"ש בתוס' ובדברי רבינו סוף הל' עבדים וזהו דקמ"ל קרא דגם בעבדים חיישינן לקלון וכ"כ דזה ר"ל רבינו בה' איס"ב ס"פ י"א דעבד שבא על הבהמה יהרגו ור"ל הבהמה ג"כ דהתו' חסתה על הקלון שלהם עי' סנהדרין דף נ"ה גם י"ל כך דהנה כבר כתבתי גבי הלאו של שפחה חרופה מה הוא עי' רש"י יבמות דף נ"ה דהוי מחמת הלאו דלא יהי' קדש ע"ש, ושיטת רבינו דס"ל בהל' איסו"ב פי"ב דליתא הלאו גבי שפחה ע"כ צ"ל דהלאו הוה גדר אישות אשת עמיתך ואף דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד עי' סנהד' דנ"א ע"ב ותוס' שבת דקנ"ד וכ"מ ונ"מ לרבינו דגם עבד עברי אחר הבא על שפחה חרופה של עבד אחר שייך זה הדין והנה כבר כתבתי דרבינו ס"ל דאף דבכ"מ מן התו' סמכינן על חזקה מ"מ לגבי גדר מיתה ס"ל דלא סמכינן עי' בה' איס"ב פ' ט"ו ה"ז גבי אשת שתוקי ועי' מ"ש בהלכות ממרים פ"ז ה"ז דרק למיתת בסו"מ צריך לבודקו שמא הקיף ולכך מבואר ביבמות ד"פ דאין הסריס נידון כו' בבסו"מ ע"ש ור"ל דזה בהנך ג' חדשים דגבי בסו"מ הוה כמו גדר בגרות באשה עי' בירוש' רפ"ח דסנהדר' אך דבאיש אין נ"מ רק לגבי בסו"מ וכמו דגבי אשה איילנית אמרינן שם מקטנותה יצתה לבגר וה"נ בסריס כן ולכך ליכא בסריס דין זה ועי' בל' רבינו פ"ט מה' עדות ה"ח ובה' אישות בזה ומ"מ כתב רבינו דלמלקות א"צ בדיקה אך י"ל דס"ל דלמלקות שבבסו"מ האזהרה הוא מלאו דלא תגנוב כמבו' בירוש' ולא כרש"י ותוס' סנהדר' דס"ג ע"ש וזה רק דאזהרה דשם זהו המיתה דבסו"מ אבל המלקות הוא מהך דלא תגנוב וכבר כתבתי בזה, וזה מלקין אותו אף לאחר שהקיף וכן משמע מל' רבינו בסוף הלכות ממרים דגם באשה נוהג המלקות דבסו"מ רק לא המיתה, עכ"פ חזינן דלמיתה צריך בדיקה יתירה מלמלקות ועי' סנהדר' דף ס"ט וכבר כתבתי בזה, וא"כ לפ"ז י"ל דכיון דהלאו של שפחה חרופה הוא מהך דואל אשת עמיתך דלא כרש"י לכך צריך בדיקה אף למלקות ובאמת כבר כתבתי במ"א דגבי ב"נ אף דקטן פטור ואין עונשין לקטן כמ"ש רבינו בה' מלכים ועי' סנהדרי' דנ"ז מ"מ שערות א"צ שם ודי בשנים בלבד וזה הגדר דשיעורים לא נאמרו לב"נ ועי' נזיר דס"ב ע"א דלכו"ע מופלא סמוך לאיש גבי ב"נ הוא מה"ת ובשיטת רבינו בהלכ' נדרים וכן בספרי פ' נשא ופ' מטות דזה הוה בן י"ג באיש ובת י"ב באשה רק בלא שערות וגבי ב"נ הוי מה"ת דא"צ כלל שערות וקמ"ל קרא דגבי שפחה חרופה צריך לבודקה אך הגמ' דילן לא ס"ל כן. והנה לפי מ"ש רבינו בפי' המשנ' במכות שם ובהל' סנהדרין פ' י"ז ה"א דזה רק מה דאין מלקין אותו ארבעים לרבנן אם זה בגדר הלכה עוקבת את המקרא דסוטה דף ט"ז ובירוש' פ"א דקדושין או זה גדר תקנת משה רבי' עי' במכות דף כ"ב ע"ב ונ"מ במה דמבו' שם גבי היכא דנתחייב ב' פעמים מלקות י"ל דאז אין מצרפין מה שהכה אותו המכה המ' להעברה השני' ולכך מפ' רבינו דרק אם ילקה מ"ה מכות אז יצא גם המלקות השני' לא כרש"י משום דהמכה המ' אין יכולין לחשוב מחשבון וכעין מ"ש במו"ק דף כ"ז ע"ב גבי תוספות קריעה על אב בשביל מת אחר דלא מהני דכל זה הוא כמו קריעה לשני ועי' סוכה דף כ"ז ע"א גבי סעודה דיומא קאכל ודף מ"ד אם מהני לגבי ערבה הבאה בפני עצמה ערבה דלולב וב"ק דף ס"ה ע"ב גבי חומשא עולה לו בכפילא והארכתי בזה בהך דבכורות ד"ט למ"ד טובת הנאה ממון אם ר"ל דזה הוי כמו הדבר בעצמו או ממון בעלמא דאם נימא דגם טובת הנאה של דבר הפרטי הוה עליו שם עצם הדבר ועי' ב"מ דצ"ו ע"א גבי שאלה כו' א"כ המ"ל דהך דפודה בו פעמים כו' הוא מחמת דכיון שפדה הפטר חמור בשה הרי יש לישראל טובת הנאה ליתנה לכל כהן שירצה נימא דבזה הטובת הנאה יכול לפדות עוד פטר חמור כמבו' בגמ' בכורות די"א פטרוזא בר דנקא, וע"כ דאין על הטובת הנאה שם שה ועי' במאי דפליגי בתוספ' קידושין פ"ג ובירוש' קידושין פ"ב ה"ז ורש"י קידושין דנ"ח ע"ב ונדרים דף פ"ה היכא שיש בדבר טובת הנאה אם נקרא שיש לו הדבר או רק הזכות, וכן פליגי בזה רבינו והראב"ד בה' אישות פרק ה' הלכה ג' ועי' בתוס' ב"ק דף ע"א וכתובות דף ל"ג גבי דיני דגרמי אם זה הוי כמו עצם הדבר או רק מציאות אחר ונ"מ דאם יש לו בשור או בשה רק גדר טובת הנאה אם שייך בו תשלומי ד' וה' עי' בתוספתא ב"ק שם דעל תשלומי דו"ה הקפידה התורה רק שור ושה דבר פרטי לא כמו בכפל, דכפל חייב בכל הדברים י"ל דגדר שור ושה אין עליו ובהך דב"מ דף קי"ז ע"ב גבי אם יש לבעל עלי' זכות בעצם הקרקע ע"ש בתוס' מה שהקשו בזה וכן משמע שיטת התוספ' ב"מ פ"ג דפליג על המשנה דאף אם השומר שלם לבעלים ואח"כ נמצא הגניבה נהי דכפל משלם לשומר אבל לא דו"ה כיון דזה רק פרט שפרטה לנו התור' שור ושה א"א שיחול זה על זכות וכה"ג כתבתי בדברי רבינו בהל' מעה"ק פ"ח גבי דם חטאת שנתז על הבגד אם נטמאת דאין טעון כבוס ואף דהא ציץ מרצה וגם דם קדשים אינ' מקבל טומ' כמבו' בספ"א מה' מעה"ק כיון שהתורה פרטה רק חטאת בטל ממנו המעלה וכמו דמבו' בפסחים דף פ"ד גבי שבירת עצם בפסח דאף דציץ מרצה מכ"מ המעלה שפרטה התורה בפסח נתבטלה וכה"ג ר"ל הך דנזיר דנ"ג ע"א גבי מחלוקת אם רק חצי קב עצמות או גם רביעית ואח"כ מסיק דלתרומה וקדשים רביעית ולנזיר ועושה פסח חצי ור"ל דאף דבאמת גם רביעית הוא טמא מה"ת ועי' בהלכות נזירות פ"ז ובהלכות טמא מת פ"ב ופ"ג אך רבינו ז"ל מדייק שם בה' טומאת מת דחצי יש עלי' שם כמת שלם והני רק כמת ונ"מ דזה וודאי נזיר אם נגע בהם לוקה וימי הטומאה אין עולה לו אך מ"מ אינו סותר את הקודמים רק בהני שיש עליהם שם כמת שלם רק גבי עצם כשעורה דאז זה הלמ"מ דסותר וכן גבי פסח יש נ"מ דהני טומאות דהוי כמת שלם אז אם חל ער"פ ביום השביעי אף לאחר טבילה והזאה אינו יכול להביא קר"פ אף שבלילה יהי' טהור, אבל טומאה שאין הנזיר מגלח זה רק ניקרא טמא מן הדין ולא טמא נפש ואז אם יום ז' שלו חל בע"פ אז לאחר הזאה וטבילה יכול להביא קר"פ כ"כ רבינו בפ"ו מה' קר"פ, וגבי ביאת מקדש עי' נזיר דף נ"ו ע"ב ופסחים דף ע"ט ובדברי רבינו פ"ג מה' ביאת מקדש הי"ד ע"ש בהשגות אך רבינו ר"ל דקודם טבילה גם ע"ז חייב על ביאת מקדש ואנן קיי"ל כשיטת התו"כ פ' ויקרא דלא כשיטת התוספ' שבועות פ"ב דאף על טומאת דין כמו טומאה של פרים הנשרפים ופרה אדומה ושעיר המשתלח ג"כ חייבים אך מ"מ זה מבואר בירוש' נזיר פ"ז דבטומאת מן המת שאין הנזיר מגלח אם טבל אף בלא הזאה דעדיין הוא טמא לכל אעפ"כ פטור מטומאת ביאת מקדש דזה רק טומאת דין ניקרא ולא טמא נפש כ"כ רבינו בפי' המשניות בפ' ב' דאהלות, וכן נ"מ בשיטת רבינו בהלכות קר"פ דטמא מת שלא עשה פסח שני במזיד פטור זה רק בטומאה שהנזיר מגלח אבל בטומאה שאין הנזיר מגלח אז הוה רק כמו אנוסים ואם הזידו בפסח שני חייבים וכן נ"מ לגבי ציבור דאם לא עשו פסח ראשון יש עליהם רק שם יחידים, לא כמו גבי טומאת מת שהנזיר מגלח כן ס"ל לרבינו, ועי' פסחים דף ס"ט ע"ב ובירוש' פ"ז דפסחים וזבחים דף כ"ג דלא ס"ל כן וכן גבי נטמאו בספק רה"י עי' בירוש' בפ"ז ופ"ט דפסחים, וכן גבי יחיד שנטמא בספק רה"י וכן גבי נזיר בסתירה הוי בזה מחלוקת בירוש' פסחים שם וכן נ"מ אם טמא זה לא עשה את הפסח שני במזיד חייב בזה רק טומאת דין לא נפש וכן הוא בספרי פ' נשא ולגבי תרומה ג"כ במה שכתבתי דהא דקיי"ל דתרומה טמאה שאכלה כהן טמא פטור ממיתה דהוה מחוללת עי' חולין דף קי"ג וכ"מ זה רק בטומאה ממש אבל בטומאת טבו"י וכן תרומה שנפלה למי חטאת עי' פרה פי"א כיון דכל אלו הטומאות הן רק ע"י מעלה של תרומה אין חל עלי' שם מחוללת וכבר כתבתי בזה ועי' מגילה דף ח' ע"ב גבי זב דאם לאחר הטבילה בו ביום ראה וא"כ סותר למפרע מ"מ מה שחדשה התורה גבי זב דמטמא כ"ח בהיסט לא מטמא למפרע וכן גבי צרעת לאחר שהלכה הנגע ואח"כ חזרה מ"מ מה שמצורע מטמא באהל בזה לא, ועי' בהך מחלוקת דנגעים פ"ד מ"ט ומ"י דר"ע ס"ל דטמא מיד וחכמים ס"ל דצריך לראות שנית ולטמא ויהי' ג"כ בזה הנ"מ בהחידוש שחידשה התו' ובירוש' מגילה פ"א ומ"ק פ"א דאמר שם נ"מ אחריתי גבי רגל וגבי שחין המורד עכ"פ חזינן דכיון דהוי שינוי אף דנשאר עליו הדין מ"מ דבר חדש שיש בו אין עליו, ועי' זבחים דף צ"ג ע"א גבי דם חטאת שניתז על בגד טמא ופסק רבינו בה' מעה"ק דאינו טעון כיבוס ע"ש ולמה, הא זה בעי' דלא איפשטא שם אך המעיין בספרי רבינו דפוס ישן שם איתא נתז ור"ל דזה נעשה בכוונה ושוב הוה תיכף נפסל הדם קודם שהגי' על הבגד בהסיח הדעת, ולכך כשבא על הבגד כבר הוה דם פסול ולכך אינו טעון כיבוס, ועי' רש"י יומא דף ס"ד ע"א ד"ה אם קרב דדייק שם קודם שהרגישו ור"ל משום דכבר נפסלו האיברים לא מחמת בעלי מומין רק מחמת היסח הדעת ובזה גם ע"י תערובות לא מרצי ועי' פסחים דף ל"ד מחלוקת דר"י ור"ל ובירוש' פ"ח דשקלים אם טעון עיבור צורה ובדברי רבינו בה' פסולי המוקדשין פ"ט ה"ד, ובירוש' פסחים פ"א ותרומות פ"ח דהיסח הדעת הוי פסולי דמן התו' ובזה אם עלו ירדו לד"ה לכך דייק רש"י שלא הרגיש, ועי' כריתות דכ"ו ע"ב גבי חטאת העוף הבאה על הספק גבי אם נודע לו שנפסל בהיסח הדעת מחמת דאינה משתמר' ע"ש, עכ"פ לכך דייק רבינו נתז דהיינו בכוונה ונפסל קודם שבא על הבגד ולכך אין צריך כיבוס ועי' מ"ש התו' פסחים דף ל"ד ע"א ובירוש' תרומות פ"ח מקשה איך שייך תלוי' הא נפסל' בהיסח הדעת ומתרץ שם דמשמרה שלא תטמא אחרים, ועי' סנהדר' דע"ז ע"ב גבי מחט שהי' כו' אך באמת י"ל דרבינו ס"ל כמבו' בירוש' פסחים פ"ז דהא דליכא טומאה בדם קדשים כמבו' בספ"א מה' מעה"ק הנ"ל זה רק בשנטמא לאחר שנכנס לאוירה של כלי, אבל קודם שנכנס לאוירה שוב חל בדם גדר השתנות ולא הוה קבלתו רק כמקבל מים אך מ"מ הך דפ"ח הל' ט' לא שייך זה וע"כ כמ"ש ובזה א"ש ג"כ מה דמבו' בחולין דף פ"ז ע"א דגבי דם כסוי ממעטינן אם כסהו וחזר ונתגלה דפטור מלכסות ע"ש והגדר כך דאף דבכריתות ד"ד יש קרא לרבות שיתחיי' כרת על דם כסוי זה רק דנתרבה שיש עליו שם דם כללי אבל שישאר עליו שם דם פרטי לא ולכך הכסוי פטור דשם דוקא חיה ועוף וכה"ג כ' התוס' חולין דף קכ"ו ע"ב החילוק גבי ביצת השרץ בין טומאה לאיסור מחמת דשם פרטה התורה דוקא ח' שרצים ועי' בתוס' חולין דף ע"ד וע"ה גבי חלב ג"כ כה"ג ורש"י חולין דף ע"א ע"ב דלכך לא מהני שחיטה גבי בן ח' משום דהתורה פרטה מבקרך וצאנך ואף דבגמ' שבת דף קל"ו אמר שם דהוי בגדר מת ר"ל דהצורה שיש בו דשייך בה שחיטה מתה ממנו ונתבטלה וכן גבי מילה שם ר"ל דתואר של זכר נתבטל ממנו דהרי גם בן שמונה כל זמן שהוא חי אינו מטמא ויש בו דין אבר מן החי ועי' בספרי פר' חוקת בהך מחלוקת אם דם של בן ח' מטמא השמטה- גבי דם של נפל בן ח' מחלוקת בספרי וזה ר"ל הירוש' נזיר פ"ז גבי נפלים אם יש להם רקב ואמר שם דתליא אם דמם מטמא ור"ל הך דספרי הנ"ל.ע"כ השמטה ובמשנה סוף מס' מכשירין דם בן ח' אין מכשיר ובחולין דף ע"ב פליגי בזה אם עובר במעי אשה אין עליו כלל שם טומאה או רק משום טומאה בלועה גבי פתיחת הקבר והוציא ידו ובמ"ש באהלות פ' ז' ועי' בכורות דף כ"ב וזה ג"כ ר"ל בהך דנזיר דף נ' גבי אם יש נצל בבהמה ומביא שם מהך דהמחהו דנבלת עוף טהור דבחמה טהור ואמר משום דהוי כעפרא לא ר"ל דנפסל מאכילת כלב רק דר"ל כך דנבלת עוף טהור חידוש הוא שפרטה לנו התורה כמבו' נדה דף מ"ב וזבחים ד"ע וחולין דף ל"ד וכמ"מ ור"ל שהטומאה נתחדשה בצואר, וכיון שנתהפכה לצורה אחרת שוב נתבטל ממנה זה הדבר דשם נבלת עוף וליכא בה זה החדוש ועי' במ"ש הרמב"ן במ"ה ז"ל ב"מ דף ל"ח דתרומה שנסרחה מותרת לזרים וכן ר"ל בהך דפסחים דף ט"ו ע"ב גבי פת שעפשה ע"ש וכן בהך מחלו' דאהלות פ"ב הובא בתמורה דף ל"א אם כזית רמה שנעשה מבשר המת דר"א ס"ל דאף אם הרמה חי' לא כרש"י ותוס' שם מכ"מ יש עליו דין של בשר המת ומטמא גם בכזית ורבנן ס"ל דכ"ז שהיא חי' אינה מטמאה כלל ובזמן שמתה אז הוי כרקב המת וצריך דוקא תרוד ע"ש וכן נ"מ להך דבכורות ד"ט הנ"ל וכמ"ש דהנה קי"ל דפטר חמור פודין אותו בשה אפילו קטן והנה לפי זה אם פדה את הפטר חמור בשה ששוה כמו הפטר חמור והנה יש בו טובת הנאה שיוכל לתנו לכל כהן שירצה אם גם הטובת הנאה יחול עליו בגדר שה קטן וא"כ יוכל לפדות בו פטר חמו' או זה בטל לגבי העצם וכיון שנתנה לכהן בעד הפטר חמ' האחד א"א לחלקו לשנים, ולכך המכה הניתוספות על ל"ט אינה מצטרפת לעבירה אחרת בחשבון וגם י"ל לפי המבו' בתוס' דמכות דהאומד של מלקות צריך להיות שיאמדו אותו ל"מ ואח"כ מלקין אותו ל"ט ואם אמדו אותו בל"ט צריך לפחות ממנו ולא ילקה אותו אלא ל"ו מחמת מלקות הראויות להשתלש וכן י"ל כגון אם אח"כ נחלש ולא יכול לקבל רק ל"ט י"ל דנדחה לגמרי עי' מכות ד' כ"ב ע"ב ע"ש בפי' רש"י אבל מכ"מ אף לדידן אם הלקה אותו מ' ומת אינו חיי' גלות ולכך א"ש מה דבסנהדרין דף פ"ז לא חשיב להך דין דר"י ורבנן גבי דין של זקן ממרא ונפקא מינא אם הלקה אותו מ' אם צריך לשלם בעד היתירה ואם כן שייך לזקן ממרא כמבואר שם ועי' בספרי פר' תצא פי' רפ"ו ע"ש, ומחמת דכאן הרי בזמן שגמר המלקות כדינו הוי קים ועי' בהך דסנהדרין ד"י מבו' שם דלכך צריך אומד וכמו דאמרי' בב"ק דף פ"ד ע"א דבאמת לא איכפת לן אם מיית לא מחמת הך דמכות ד"ח מחמת דעבד ברשות רק דשם קאי כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' רוצח פ"ה ה"ו דהך שליח ב"ד ר"ל כגון שהכה את הבעל דין המסרב לבא לדין ועי' ב"ק דף כ"ח ע"א גבי פרט לשליח ב"ד ור"ל שם לפי המבו' בספרי פ' תצא פיס' רצ"ב וקרבה אשת האחד אשת איש ר"ל דרק אם אשתו של הראשון שהתחיל להכות את חברו ואח"כ הכה חברו לו ומיירי בגדר רודף כמ"ש רבינו בהל' רוצח פ"א ה"ז ע"ש ובספרי והיא מכ"מ חייבת וצריך להציל את השני באחד מאבריה ואם לא גם בנפשה משום שהיא אשת הרודף הראשון שהוא התחיל אבל אם היתה אשתו של השני אף שהיא היתה יכול' להציל ג"כ באחד מאבריו מכ"מ אין עונשין אותה עי' בירוש' ע"ז פ"ב ושבת פ' ח' שרצים גבי מהו להציל את הרודף בנפשו של נרדף ור"ל כה"ג וגם י"ל לחלק בין אשתו לאדם אחר ועי' בדברי רבינו בהל' מלכים ועי' בירוש' ב"ק פ"ח ה"ג ע"ש בזה. עכ"פ זה ר"ל הספרי שם אבל שליח ב"ד אף דהוא התחיל מכ"מ הוי ברשות וכן ר"ל בהך דכתובות דף ל"ב גבי חובל שהותר מכללו לא ר"ל גבי חי' מלקות דזה דין כן ומה שייך בזה לומר הותר מכללא עי' במה שכ' התוס' זבחים דף ט"ז ע"ב ד"ה שכן וכמ"מ וביבמות דף ע"ה ע"א וכ"כ בזה במ"א די"ל דשם ר"ל גבי יוצא דופן דלא הוי טמאה לדידן או לשיטת הרמב"ם דס"ל לחלק בה' מעה"ק ובהל' ביאת מקדש דטבול יום ארוך דיולדת חייבת כרת על אכילת קדשים ולא בשאר ט"י וכב"כ בזה בהך דיומא דף פ"א דלמה לא הוה עינוי הותרה מכללה ע"ש ברא"ש עי' בל' רבינו בהל' עבודת יוה"כ פ"ג ה"ז אז כשל כחו משמע קצת אף שאיננו מסוכן דלא כמ"ש התו"י יומא דס"ז, ועי' מ"ק ד"ט דב"ד של שלמה טעו בזה ובתו"כ פ' אחרי מרבה שם מקרא לחוקת עולם לבית עולמים דר"ל דעינוי לא הותר אף בבהמ"ק ואף אי נימא כדמשמע מדברי רבינו בה' שביתת עשור פ"א דלא כתו' יומא דע"ז דשאר עינוים הוה רק דרבנן דרק דהן מהתו' ועי' בתו"י יומא דע"ג ויש לחלק בין טבילת כל גופו למקצת ועי' תוס' דף פ"ח ע"א דס"ל דגם בכל גופו אם אינו מכוין לרחיצה מותר, ועי' ביצה די"ח וכן מלשון רבינו בהל' שביתת עשור, ורבינו נראה שמחלק דמצות עינוי הוה מהתו' בכל הנ"ל אבל איסור הוה רק מדרבנן נדרים דף פ' ע"ב ובזה ע"ש דיש שני דרשות לה' עינוים ע' ד' ע"ד וד' ע"ו וכבר כתבתי בזה וא"כ הרי מצינו במקדש טבילות ובזה לא שייך לומר דלא מכוין כמ"ש התוס' ביומא ובשבת גבי חייבי טבילות דשם רק סיבה משא"כ צווי התו' וצ"ל שיש לחלק בין חמין לצונן ועי' יומא דל"א ע"ב זקן או חולה עיין שם ועי' סנהדרין דף פ"ה ע"א גבי מסרב לצאת וגבי מה דאמ' שם מי שמצו' להכותו לא ר"ל המלקות רק דר"ל כמו מסרב ועי' מו"ק דט"ז ובתוספ' ב"ק פ"ט גבי שליח ב"ד שהכה ברשות ב"ד ע"ש ועי' מו"ק דף י"ד ע"ב גבי עשה ע"ש בתוס' ד"ה מהו וכן הגדר אם מה דשליח ב"ד יש לו רשות להכות במסרב אם משום כיון דאינו רוצה לבא לב"ד יש לו רשות להכותו או בשביל שיבא דלשיטת רבינו כיון שהכה אותו ומת שוב לא נתקיים הכונה ובגדר לא עשה מצוה ובאמת כל הדברים שבתורה כמו בחבישה גבי רוצח קודם שמת הנהרג בסנהדרין דף ע"ח ודף פ' וכתובות דף ל"ג אם הטעם כדי שלא יברח או כך הוא הדין דצריך לחבשו. ובאמת הנה במכילת' פ' משפטי' פ' ו' ממעט שם מקרא גבי חבישה דלא מהני ערבות וזה אינו מובן ועי' בדברי רבינו בה' מלוה פכ"ה הלי"ד גבי ערב לגוף אם שייך ע"ש בהשגות ודברי הה"מ אם שייך שיעבוד בגוף בלבד ועי' תוס' כתובות דף ס"ג ע"א ובירוש' נדרים פ' ר' אליעזר פ"ט מגופי גבאי ע"ש ועי' בתוספ' ב"ק פ"ט גבי עבד שחבל בעצמו דצריך לשלם לרבו כשיוצא לחירות ואפשר דגמ' דילן ב"ק דף צ' במה דאמר שם החובל בעצמו כו' פטור ע"ש בתוס' דף צ"א אך נ"מ אם עבד חבל בעצמו, וכבר כתבתי במ"א אם שייך גדר תשלומין לעצמו ונ"מ לפי המבואר בקידושין דמ"ו ע"ב וכ"מ דעיקר הגדר מה שצריך לתרום מן היפה זה מחמת מצוות נתינה וזה ר"ל שם דמזה ראי' דבדיעבד הוה תרומה ועי' ב"מ דנ"ו ע"א ובירוש' חלה פ"ד דגבי דמאי מותר ליתרום לכתחילה מן הרעה דשם ליכא מצות נתינה, גבי כהן דתורם ונוטלה לעצמו אם זה גדר נתינה דלא גרע משאר כהנים וצריך לתרום מן היפה או דלא שייך בו נתינה ובירוש' תרומות פ"ו ה"א גבי תרומה טמאה דניתנה להדלקה וכ"כ דיש שני מיני גדרים תרומה טמאה א' היכי דהטבל הי' טמאה ושם הפרשתו לכתחילה לצורך הדלקה עי' בירוש' תרומות פ"ה ה"א ובכורים פ"ב למשחה להדלקה וע' שבת דכ"ה ע"א ויש עוד תרומה טמאה שלאחר הפרשה קודם נתינה לכהן נטמאת ביד הישראל, וזה כוונת הגמ' שבת דכ"ג ע"ב גבי שמן שריפה דנקט שמן תרומה שנטמאת ואמאי קרא לי' כו' וזה אינו מובן דהא מצינו בשביעית פ"ו שמן שריפה, אך כאן דייק הגמ' שמן תרומה שנטמאת וכן דפסחים דל"ג ותמורה דל"ג ע"ב גבי מדליקין בפת ובשמן כו' ובפסחים נקט שנטמאת ור"ל שכשהית' תרומה נטמאת דשם עיקר ההפרשה הוי נתינה לאכילה וע"ז ר"ל הירוש' תרומות פ"ה ה"א הנ"ל רשב"נ שאל לר"י מהו להדליק ואמר זיל אדליק ומה דנפל לשבטך נפל לך ומה זה, ור"ל ג"כ כה"ג שנטמאת לאחר הפרשה והוא הי' כהן וגבי תרומה טמאה רק מחמת גדר נתינה ואמר לו דאף לעצמו הוה גדר נתינה וכבר כתבתי בהך דבכורות דמ"ז ע"ב גבי כהן שמת והניח בן חלל ע"ש דנ"מ בין קודם ל' לאחר ל' וע"ש ברש"י ותוס' דלאחר ל' הוי כנתינת' לעצמו ויהי' נ"מ לר"ע דס"ל שם דמ"ט ע"א גבי מת ביום ל' אם נתן לא יטול כה"ג שהי' לו בן חלל ומת הכהן ביום ל' אם פטור או לא ועי' בירוש' פאה פ"ח גבי מתנות שאין עניים מקפידים וכי יש אדם קורא שם פיאה לעצמו ואין כאן מקומו. עכ"פ גבי מלקות זה לא בגדר מחמת דעביד ברשות רק הדין כן אבל היכא דאמדוהו שאינו יכול לקבל מלקות כ"כ ואז הוסיפו על האומד עי' ב"ק דף ל"ב ע"ב וסנהדרין ד"י ומבו' בהך דב"ק שם דאף דהשב"ד טעה בדבר מצוה מכ"מ גולה ועי' ברש"י סנהדרין דף פ"ז ע"ב דמבו' שם דאם הב"ד טעו בדין וצוו לשליח ב"ד להלקותו הם חייבים לשלם והוי כמו מצמצם כיון דע"י נעשה זה ובתוספתא ב"ק פ"ט גבי עבד בראשי אברי' אמר שם דאם צוה לאחר לסמא עינו אינו יוצא ושם בגדר דצריך לעשות בו מעשה כמבו' בתוספתא שם הובא בתוס' ב"ק דף צ"א ד"ה לא אך יש נ"מ דגבי עין יש בו ב' גדרים אם משום חסרון בעצם העין או משום הסתלקות הראי' וגבי אזן רק משום הסתלקות השמיעה ונ"מ גבי סמוי' עינו וחטטה דק"ל עבד יוצא לחירות קידושין דכ"ד ע"ב אם אז צריך גט שחרור לשיטת המכריעין קידושין שם דבשאר איברים צריך ובעין א"צ אם משום הראי' או משום החסרון וגבי גלות אם מצמצם חייב בודאי לא דהרי חזינן דאף אם עשה טריפה שימות בודאי ומת ע"י הרוח פטור מגלות כמבואר בכמ"מ ולא כדברי הראב"ד ז"ל בהל' רוצח פ"ו. ובאמת בהך דכריתות דף י"א משמע דהאומד למלקות הוא גדר דין לא מחמת החשש ולמד שם מקרא אך שם י"ל דכיון דעיקר הגדר דסנהדרין ד"ו משום דבעינן אחיך וגבי שפחה הוי זה מחלו' דתנאים ב"ק דפ"ז וכמ"מ אם הוי בכלל אחיך וגם יש סתירה בין לשון המשנה במכות דף כ"ב ובין הברייתא דסנהדרין דף י' אם האומד נצרך שיהי' למלקות הראוי' להשתלש או מלקין אותו והאומד הוי אומד ונ"מ אם אמדוהו לקבל כ' דא"צ להלקותו רק י"ח והוסיף רצועה א' והלקה אותו י"ט אם חייב גלות אם זה הוי כאנוס כיון דבאמת יכול לקבל ע"פ האמוד אך כיון דע"פ דין אין יכולין להלקותו לא הוי אומד כלל וזה ר"ל הראב"ד ז"ל בהשגות בהל' רוצח פ"ה הל' ו' עי"ש וגם באמת י"ל דזהו כונת הגמ' במכות דף כ"ג אין לי אלא מכה רבה כו' ובספרי בפר' תצא מרבי שם בזמן שמוסיפין על כל אומד ור"ל כה"ג אף דבעצם האומד הוי לכ' והוסיף על י"ח ועי' בהך מחלו' דב"ק דף פ"ו ע"א גבי שומא אם שייך לב"ד שומא על דבר שאין בו חיוב דין גבי עבד תרי לישני ע"ש ומה דבגמ' אמר במכות דף כ"ג למד על הראשונות שהם מכה רבה ומה ר"ל או דר"ל דהך מ' הם מכה רבה דאין מלקין אותו רק ל"ט או ר"ל כך דהנה עי' בדברי רבינו בהל' רוצח פ"ד ה"ז משמע דהא דקי"ל דהאחר חייב זה רק אם יש באבן האחרון בלבד כדי להמיתו בלא צירוף הראשונות א"כ קשה להך משנה דכאן דהוסיף לו רצועה א' גולה ואמאי ואמר כך דכאן הוי המלקיות המספר לא בגדר מצטרף רק בגדר עצם וכיון דהוסיף נעשה כמו מנין חדש וגם הראשונים הוי שלא כדין ולכך גולה זה ר"ל הגמ' וזה ר"ל ג"כ הך דזבחים דף י"ח ע"ב בהך מחלו' אם יתר כמאן דאיתא או כמאן דליתא ר"ל כך אם המספר של הדין יש רק שנתוסף עליו עוד אחד או שאינו כלל וזהו ג"כ כונת הגמ' מכות דף ה' ע"א ממון מצטרף מכות לא מצטרף ר"ל כך דמלקות המנין שלו פחות משיעור התורה כמאן דליתא וא"א שיתחייב מלקות ע"פ דין פחות ממ' והפסק של מלקות צריך דוקא מ' רק אח"כ אומדין אותו כמה יכול לקבל זהו דין בפני עצמו ולכן א"א לפסק שיתן לכל עד חצי מלקות וכה"ג כתבו התוס' ביומא דף פ"א גבי רביעית דם הבאה מב' מתים דרק אם הי' שני רביעית ונטל חצי מזה וחצי מזה דאז מצטרף וכן מבו' בתוספתא דאהלות פ"ב וכן הדין גבי מזוזה עי' מנחות דף ל"ד ע"א ודף ל"ג ע"א בעינן כתיבה תמה במה דאמר שם ליכתביה על המזוזה ר"ל כך דכתיבה נקראת הפרשה שקובעין על המזוזות וכמבו' שם דף ל"ג כתיבה בגובה וכן ר"ל דשם דף ל"ז כתיבה בימין ר"ל דלא כפירושם רק דמזוזה הוא בימין כמבו' כאן דף ל"ד אף כאן צריך שתהא הכתיבה תמה דהיינו שתהא כל הפרשה נכתבה ואח"כ יהי' על מזוזות ואם נימא שצריך לכתוב על המזוזה וא"כ מתחיל לכתוב על מזוזה בזמן שאינה תמה ולכך אמר שם דליכתבה על האבן קודם שהוא מחובר במשקוף ואח"כ יקבענו וכן הדין מה דלכאורה יש סתירה בתוס' אם יוכל לתפור ב' חצאי פרשיות של מזוזה אך כך דודאי אם כתב חצי פרשה זה לא כלום רק אם היו לו ב' פרשיות שלמות וע"י סיבה נחסר מזה חצי ומזה חצי יכול לתופרם וכבר חל עליהם שם פרשה ועי' זבחים ד"פ ודף כ"א וכמ"מ וחולין דף ק"ז שירי טהרה ועי' נזיר דף נ"א גבי תרוד רקב דשני חצאי תרוד לא מצטרפי ואם הי' לו ב' תרודים ונטל מזה מחצה ומזה מחצה שפיר מצטרפי ע"ש ובירוש' שם וכן בהך למאן דס"ל דפחות מכביצה מקבלת טומאה אך אינה מטמא אחרים עד שיהי' בה כביצה עי' תוס' שבת דף צ"א ופסחים וב"ק וכמ"מ אם הי' לו ב' חצאי ביצים שקבלו טומאה אם מטמאין אחרים וזה ר"ל בזבחים דף ל"א ע"ש ברש"י ותוס' ובעידיות פ"ג וכמ"מ ועי' בדברי רבינו בה' טומאות אוכלין פ"ז הי"ד והי"ז גבי אוכל פרוד דמצטרף לטמא טומאת אוכלין אחרים ע"ש בהשגות ופליגי בזה דרבינו ס"ל דרק שני חצאי כביצה אז מצטרף לטמא אחרים אף שאינם דבוקים דכיון דיש בכ"א כזית כמבואר בכ"מ לכך חשיבא וכן מוכח בירוש' תרומות פ"ב ופ"ט דרק כשאין בכ"א כזית אז אינן מצטרפין וכמו בהך דטהרות פ"ט מ"ט גבי זיתים דשפיר מצטרפא אע"פ שאינן דבוקין דלא כפי' הר"ש שם וע' מנחו' ד"ע התבואה כו' וע' טהרות פ"ח מ"ח ובפלוגתא דשם אם רק שני חצאים אז מצטרפין ועי' תוס' זבחים דק"ה ע"ב ומנחות דכ"ד וכה"ג מבואר במנחות דכ"ו גבי הקטיר קומצו פעמים ולא פעמי פעמים ע"ש, ופירורים שהתוס' שם כתבו דלכו"ע לא הוי הקטרה אך בירוש' פ"ב דיומא מבו' להיפך, ועי' רש"י זבחים דצ"א ע"ב ד"ה הא ובפיה"מ מנחות פ"ו על דע"ד ע"ב ועי' במ"ש הראב"ד בעדיות פ"ג מ"ב בהך דר' דוסא ע"ש ובשבת דצ"א דמבואר שם דמצטרף ותוס' חולין דקי"ח ע"ב ועי' במכשירין פ"א ופ"ב גבי מקפה ושאר דברים אך שם רק משום דטבו"י קיל וזה מחלוקת בירוש' חלה פ"ג ר"י ור"ל אם משום דגם בשאר דברים לא הוה זה חיבור רק מדרבנן או דטבו"י שאני, וזה תלי' במחלוקת תנאים דספ"ג דטבו"י אם הטבו"י יש עליו שם טמא וכ"כ בזה, ועי' בדברי רבינו במס' כלים פ"א בפי' המשניו' בזה ובטבו"י פ"ב מ"ג גבי עיגול של דבילה ע"ש בפי' המשניו' ובירוש' פ"ב דתרומות דמיירי שנתחבר במי פירות דאז לא הוי חיבור, ובאמת בתוספ' דטבו"י הובא בר"ש סוף הל' ג' ובירוש' יבמות פ"ד מחלק שם בדבילה בין לא ריסקה ובין ריסקה ובדברי רבינו בהל' טומאות אוכלין פ"ז ה"ד, אך באמת גבי צירוף לטמא אחרים תלי' כך אם מה דקיי"ל דאף דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מהתו' אך אין מטמא אחרים כמבו' בכמה מקומות, אי משום דאין פחות מכביצה יוכל לטמא אחרים מחמת החומר או מחמת הצורה דפחות מכביצה לא קיבל עליו טומאה רק לעצמו ולא לטמא אחרים וזה תלי' בהך דירוש' ערלה פ"ב דס"ל לשמאי שם דכמו דחזינן גבי איסור המחמץ והמתבל אף בפחות מכשיעור אוסר ולא בטל חזינן דזה משום החומר וכיון דנתבטל החומר נתבטל האיסור אבל במחמץ כו' שעדיין ניכר חומרו אוסר ה"נ גבי טומאה דאם חימץ עיסה בפחות מכביצה טמאה נטמאת העיסה ומבו' שם הטעם דתלי' בהך דמנחות דף נ"ד וירוש' תרומות פ"ב הל"ד דאם נתפח גם כן יש מ"ד דמטמא ועי' בתוספ' פרה הובא בר"ש בפ"ח מ"ז אך שם משום דהוה ברי' וכעין הך דחולין דקי"ט וגבי ברי' דחשוב בכ"מ אף דמ"מ בגדר חומר איננה מטמא עד שיהי' כביצה מ"מ הטומאה יש עליו ועי' שבועות דכ"א ע"ב ובנדה דף מ"ג ע"ב אם ברי' או אבר דאין צריך שיעור אי משום דהוי חשוב כשיעור שלו או דאין צריך שיעור כלל, ועי' נזיר דף נ"א ע"ב גבי נמלה שחסר' רגל ועי' באהלות פ"ב גבי הך מחלוקת דר"ע וחכמים גבי דם קטן שיצא כולו ואין בו רביעית אם מטמא ותוס' יומא דף פ"א וד' ע"ט גבי ברכה, וכן מבו' בירוש' ערלה שם דפליגי ר"מ ורבנן בתו"כ פ' שמיני גבי ג' לוגין מים שאובים אם רק דזה המציאות כן או דאין בו כח לפסול ונ"מ פחות מג' לוגין שיש בהם צבע וניכר פוסל ועי' שבת דקמ"ד ע"ב ובמקוואות פ"ג מ"ד דאם נתכוין לרבות מצטרף לג' אפי' בכמה שנים אך י"ל דזה רק אם הכלי ששופך ממנו יש בו מים שאובים הרבה, וכבר כתבתי דמוכח מדברי רבינו בהל' מקוואות דאם התחיל לשפוך לתוך פחות ממ' סאה מכלי שיש בו הרבה מים שאובי' אף שנגמר הג' לוגין מים שאובים לאחר שכבר הי' בו מ' סאה כשירים מ"מ נפסל למפרע היכא דדעתו להוסיף ע"ש בפ"ה מה' מקוואות ה"א ועי' בתוס' חולין דקכ"ג גבי עור שהתחיל לקרוע ובאמת נראה דאף דקיי"ל גבי כל איסורין אף אם אוכל פירורים בפחות מכדי אכילת פרס מצטרף עי' בכריתות די"ב ע"ב אך שם י"ל דמיירי שהוא פירור א' ועי' רש"י פסחים דקי"ד וברכות דל"ז ומנחות דט"ז ע"ב וכ"מ בזה ונזיר דף ל"ו ורש"י פסחים דמ"ד זה רק אם מתחילת אכילתו דעתו להשלים לבכדי אכילת פרס דאל"כ אימתי יכול להתרות בו דהא צריך תכ"ד ועי' בתוס' מכות ד"כ ע"ב ובפי' המשניות שם גבי הי' שותה יין דמתרין בו בתחילת שתי' שכך וכך זתים כו' וכ"ה בירוש' נזיר פ"ו ובפרט לר"ל דס"ל ח"ש מותר מהתו' ורק אם אין דעתו להשלים כמבו' בירוש' פ"ו דתרומות ור"ל כגון אם השלים לאחר כדי אכילת פרס או שאכל כמו חמץ בפסח סמוך לזמן כלות איסורו דההשלמה תהי' בזמן שמותר ומ"מ יש עליו גדר אכילה וכן ר"ל בהך דשבת דק"ג ע"ב במאי דאמר שם לר"ש דרק אם משלים אז חייב ור"ל אף אם השלים במוצאי שבת וכן ר"ל שם קל"ג ע"ב גבי מילה דאם לא הספיק לגמור המילה דחייב חטאת ור"ל דגמר במוצ"ש דהמילה נעשה כהוגן ורק מאחר שלא גמר המצוה בשבת חייב ובתוספ' אמר זה ר"י דס"ל מקלקל בחבורה פטור ע"ש דף ק"ו ועי"ש בירוש' שבת פ"א ה"ב מה דמחלק שם בין הוצאה פחות מכגרוגרות ואח"כ השלימה ובין האכילה פחות מכזית ואח"כ השלים ג"כ וכעין הך דחולין דק"ג ע"ב.

6 עכ"פ גבי צירוף לטמא אחרים בכביצה אף אם נעשה גוש יהי' ג"כ נ"מ במ"ש אם מחמת כמות או מחמת איכות דאי מחמת איכות אז צריך דווקא שיהי' הפחות מכביצה הי' בתחילה כביצה בזמן שקיבלו הטומאה ועי' זבחים דל"א ע"ש ברש"י ותוס' ופסחים דל"ב ע"ב בתוס' מ"ש מדברי התו"כ דאי אתה שובר אוכל לטהרו ור"ל כך דמ"מ איכות הטומאה נשאר עליהם ואם אח"כ יצטרפו יוכל לטמא אחרים, וכה"ג נ"מ גבי לבונה עי' רש"י מנחות דף י"א ע"ב דגבי לבונה די אם חישב אף להקטיר קורט א' דאין בו כזית וכן ס"ל בזבחים דק"ח וק"ט ע"ב גבי הקטרה בחוץ ובכריתות די"ד ע"ש חזינן דכיון דאם נשתייר די בזה חל על קורט א' חיוב גבי הקטרה וגבי מחשבת פיגול אף דבהכמות אין בו שיעור כיון שיש בהאיכות והוה גדר ברי' וכן ס"ל לרבינו בה' קר"פ פ"י ה"ג דאף דקיי"ל דאין חייב על שבירת עצם אא"כ יש בו כזית בשר מ"מ גבי מוח שבעצמות א"צ כזית ובגדר הך דחולין דקכ"ה ע"א מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ והוה ג"כ גדר ברי' ואף דא"כ למה לא מתרץ הגמ' שם ובזבחים צ"ז בגדר עשה דוחה ל"ת נימא דמיירי כה"ג אך בעצם י"ל דזה ר"ל הגמ' בקולית ור"ל אף שאין בו כזית מוח וכמו בהך דחולין הנ"ל ועי' חולין דקי"ט, וכ"כ רש"י חולין דף כ"ח ע"א גבי שחט בעוף ב' חצאי סימנים וכה"ג י"ל בהך דיבמות דף ק"ה ע"ב דמבו' שם דאף למ"ד דעצם החליצה פועלת גם בינו לבינה מכ"מ על בירור הדבר צריך עדים ולא הוי כמו בהך דב"ב דף קל"ד ע"ב גבי גרשתי את אשתי דלחד שיטה מהני משום דבידו וה"נ היכא דשניהם מודים וע"כ דגבי גט די בדעתו בלבד לכך מהני אבל גבי חליצה דצריך כונת שניהם ורצון שניהם לא מצטרפי אף ששניהם מודים ונ"מ גבי שחרור בעבד אם האדון מודה ששחררו אם נאמן ע"ז ועי' בהך דגיטין ד"מ ע"ב משמע דנאמן ובהך דב"ק דף ע"ד ע"ב גבי שן ועין דהטעם דלא מהני משום דמודה בקנס פטור ואמאי לא נימא דזה יהי' ג"כ בגדר דבר שבערוה שצריך שנים להפעולה ולהבירור. וגם כיון דזה הוי גדר גירות ובפרט למ"ד דא"צ גט שחרור הוה גדר משפט עי' יבמות דף מ"ו ע"ב אך יש לחלק בעבד עי' תוס' קידושין דס"ב ע"ב וכבר כתבתי בזה ואכ"מ ולכך גבי מלקות כיון דהמנין הוא עצם א"א להצטרף ולפסק דין שהם חייבים מלקות בפחות מן המנין והאומד אח"כ זה דין חדש וכן יתר על המנין עושה זה לפנים חדשות וזה ר"ל במכות דכ"ג שם למד על הראשונות שהיא מכה רבה ר"ל שגם הני שלקה בדין מכ"מ אח"כ גם זה נתבטל ועי' כתובות דף צ"ח וצ"ט ובהך דזבחים דל"ד גבי חי' ובד' רבי' שם ג"כ ר"ל לא דלר"ל ס"ל דחיה כשרה לקרבן דזה מבו' במשנה דמע"ש דלא עי' מנחות דף פ"ב וחולין דף פ"ד וכמ"מ וכריתות ובכורות נ"ד ע"ב רק דר"ל אם זה רק דלא חל עלי' שום דבר והוי כמו דקלא בעלמא עי' תמורה ד"ז וכן נ"ל גבי נפל דרק תוך ח' ימים היכא דכלו לו חדשיו אז עבר משום מחו"ז אבל אם הוא נפל לא כלום הוא וכאבן בעלמא וכן בהך מחלוקת דמנחות דפ"ו גבי שמן שלא הביא שליש לגי' התוס' דלכו"ע פסול רק דלחד הוי כמו שרף בעלמא ור"ל דלא עבר כלום לא על הקדישו ולא על הקרבתו רק הוי כדיקלא בעלמא, השמטה במ"ש גבי גדר דהוי כמו דיקלא בעלמא ועי' במ"ש התוס' פסחים דף ס"ה גבי דם התמצית דלא איכפת לן אם קרב על גבי המזבח ובזה א"ש מה דמבואר בתמיד פ"ד דבזמן שמקריבין את התמיד היו קורעים את הלב ומוציאים הדם וקשה למה לא נקט נמי שהיו מוציאין את הדם שבסמפונות הכבד והריאה עי' חולין דף קי"א ובדברי רבינו בהל' מאכא"ס, וע"כ משום דמבואר בכריתות דף כ"ב דדם שבלב בשעת שחיטה נכנס הדם לתוך הלב, ע"ש בגי' רש"י והרי"ף ורבינו וזה מבו' בכ"מ סוטה דף י"ד ע"ב וזבחים דף י"ג ומנחות וע"ש דע"ח ע"ב, דסכין מקדש לדם א"כ נתקדש הדם רק יש בו פסול דלא נתקבל בכלי, ועי' בזבחים דף כ"ה גבי דם שעל הסכין דפסול, משא"כ דם שבסמפונות הכבד והריאה אין בהם שם גדר קודש והוי כמים בעלמא. ע"כ השמטה. וכן גבי בהמה טמא' אם מקדישה למזבח נראה מתוס' תמורה ד"ז דעבר אך מדברי רבינו נראה דגבי הקדש לא עבר אבל לגבי הקרבה פסק רבינו בפ"ה ה"ו מה' איסומ"ז דלוקה דמדמה זה לאכילה ובאמת לפי המבו' בבכורות דט"ז ע"א דחמש חטאות מתות אם אכלן עובר בלאו כמו בהמה טמאה ע"ש ומ"מ אם הקריבם לא עבר רק בעשה כמבו' בתמורה די"ח וכ"מ ועי' בה' איסומ"ז פ"ג ה"ג דס"ל דפסול דטומטום ואנדריגנוס גבי קדשים מלבד הספק הוה כמו ברי' אחרת ולכך לדידן גם בעוף לא קדשו וכן בוולדות קדשים אם נימא במעי אמן הן קדושים לא חל עליהם קדושה וכן לא חל עליהם תמורה כמבו' תמורה די"ז ובדברי רבינו שם בהל' יו"ד ובפ"ד בה' תמורה ע"ש ובאמת נראה לשיטת רבינו דהוה ברי' וכהך דבכורות דמ"ב ודנ"ז ע"א גבי טומטום לפי גירס' רש"י ותוס' דאם נקרע ונמצא זכר ג"כ פסול לקרבן, ועי' יבמות ד"ק דגם בכהן טומטום הוי גדר ברי' וגם שם כן דאף אם נקרע ונמצא זכר ומלו אותו מ"מ פסול להקריב אף דאוכל קדשים כמו זכר יבמו' ע"ב וע' ספרי פ' פנחס ובד' רבי' פ"א דבכורים בפי' המשניות דטומטום אימעיט מקרא דאינו נוטל חלק בארץ ור"ל אף אם ניקרע אח"כ ונמצא זכר, ועי' ב"ב דקכ"ו ע"ב ודק"מ ע"ב וקמ"א ונזיר דף י"ג ובירושלמי שם ורצה לומר אף אם נקרע אחר כך ועיין חגיגה ד"ד וכבר כתבתי בזה ואף דבבכור הטומטום קדש מספק כבר כתבתי דהרי חזינן דנדמה אם יש בו מקצת סימנים דגבי בכור קדוש כמו בע"מ ומ"מ בקדשים אין בו שום קדושה כמבו' בכורות די"ב, ועי' ב"ק דע"ח ודברי רש"י בבכורות די"ב הנ"ל תמוהים שם דהרי בע"מ נכנס לדיר להתעשר ונדמה לא וכן לפ"ז ליכא תמורה בנדמה וכן וולדי קדשים בנדמה לא קדוש, ועי' תוס' תמורה דכ"ד ע"ב ובכורות דמ"א ע"ב בתוס' וכן גבי יתום כמבו' בכורות דמ"ב ע"א דזה כוונת הראב"ד בה' איסמ"ז פ"ג הל' י"א שהשיג שם למה לא חשיב יתום, ובאמת רבינו הביא זה שם בה"ד רק ר"ל דאמאי לא חשיב זה בהל' יו"ד דהוה כמו מקדיש עצים ואבנים וכמו גבי טריפה דאף דמבו' במנחות ד"ו ובחולין דקל"ו ע"ב דחל עליו קדושת בכור וכן כ' רבינו בפ"א מ"ה בכורות מ"מ בקדשים לא קדוש כלל לדידן כמבו' בתמורה די"ז וגם אם הי' קדוש פקע הקדושה והוה בגדר בהמה טמאה לדידן וכן נ"מ בקלוט לר"ש אף למ"ד במעי אמן קדושים ובמעי אמן אף לר"ש מותר כמבו' בחולין דס"ח ע"ב מ"מ כשנולד פקע ממנו הקדושה וזה ר"ל התוס' זבחים דקי"ד ע"א ע"ש ונ"מ דאז י"ל דאם הקריב לוקה ועדיף מבהמה טמאה, וכן יתום אף דבבכור קדוש כמבו' בחולין דקל"ו ע"ב הנ"ל מ"מ לגבי קדשים לא חל עליו קדושה כלל זה ר"ל הראב"ד ז"ל בהשגות הנ"ל, ועי' במכילתא פ' בא דמבו' שם דיתום כשר לקרבן, והוא תמוה, ובספרי פ' ראה פסק' ע"ז ממעט שם אך נ"מ גבי עולת נקיבה מעוברת דכשירה בבמה כמבו' בע"ז דכ"ד ע"ב שם י"ל דמקריב גם העובר עמה, ועי' חולין דע"ה ותמורה די"א והוה אז בגדר יתום היכא דנגמר הולד. ואז יהי' נ"מ אם עובר על הקדישם ועל הקרבתם ועי' בתוספ' מכות פ"ד ותמורה פ"ב גבי מקדיש רובע ונרבע ומקריב דעבר, ובדברי רבינו בה' איס"מ פ"ג ה"ז אבל גבי יתום ונדמה וכן טומטום ואנדריגינוס פטור דגבי טריפה כיון דאסור באכילה י"ל כשיטת רבינו גבי בהמה טמאה דכשם שלוקה על אכילתו כך הוא לוקה על הקרבתו, והא דרבינו בה' איס"מ פ"ב הל"י ממעט זה מפ' הקריבהו כו' י"ל דנ"מ בבכור דחל עלי' קדושה בטריפה, ועי' תמורה די"ז ע"א מה דמחלק שם ועי' בכורות די"ב ע"א במשנה דאין לפדות פטר חמור בטריפה ואף דלמה לן מיעוטא הא הפדיון הוא מתנות כהונה ואז חל עליו ונמעט זה מהך דחולין דקל"ו ע"ב ע"ש ברש"י ונתן לכהן ולא לכלבו דרק אם לאחר פדיון מת אז צריך ליתנו לכהן כמבו' בד"ט ודי"א ע"ב וכבר כתבתי בזה י"ל דכיון דקיי"ל דפט"ח אסור בהנאה מחיים עיקר הפדיון הוא להתיר הפ"ח וממילא שם מתנות כהונה לא שייך בזה ובמ"א אבאר. עכ"פ דבר דלא חזי כלל אין בו איסור תורה וכן בחי' כן ס"ל לר"ל ודלא מינה לא מחריב ועי' מנחות דף נ"ד גבי חרבה ועי' מנחות דפ"ו גבי שמן שלא הביא שליש ור"י ס"ל בזבחי' שם ותני' כוותי' דעובר ע"ז בעשה. וכן יש נ"מ גבי הזאות של יוה"כ עי' יומא דנ"ה ומנחות דכ"ז דנקט רק ז' ואמאי הא הוי ח' אך כך דע"ש בגמ' ביומא ובירוש' שם ובת"י מהו גדר המנין ועי' בשבת ד"צ ע"ב מחלוקת אם שייך טעות במנין בפחות מה' ובתו"כ פר' ויקרא גבי פר כהן משיח ובפר' אח"מ גבי הזאות של המזבח דאמר שם ג"כ דבעי מנין אך נ"מ אם המנין הוא בגדר צירוף או בגדר נקודה ונ"מ כגון אם קודם שהזה הזאה הד' כבר נתיבשה אחת מהן ועי' בהך מחלו' שם ביומא דף ס' וזבחים דף נ"ב גבי אם כלה כפר וכן גבי אם נשפך בתוך המנין אם משלים או מתחיל כבתחילה וזהו ג"כ הנ"מ בזה בלשון המנין אם בגדר אחת שתים שלש או א' ב' ג' עי' בכורות דף נ"ח ע"ב דגבי מעשר בהמה המנין הוא א' ב' ג' וגבי הזאות המנין הוא אחת שתים שלש כו' ר"ל גבי מעשר בהמה הוא המנין המצטרף ואף אם מת אחד קודם השלמת הי' לא איכפת לן אבל גבי מנין דהזאות שם הוא בגדר עצם ועי' בפרה פ"ד ה"ה גבי הזה ז' כהנים בזה אחר זה כשרה ע"ש אבל הזאה הראשונה שמזה למעלה לא איכפת לן אם נתיבשה קודם גמר השבעה דלמטה כיון דמפסיק ביניהם כמבו' שם ולכך לא חשיב ליה במשנה דמנחות ועי' בתוספתא שם פ"ו דנקט מיעוטן מעכב רובן ור"ל אם למ"ד הזאה צריכה שיעור זבחים דע"ה וע"ש ד"פ ע"ב אם מיעוט נתייבש, ועי' בתוס' פסחים דל"ב וזבחים דצ"ג ותוספ' מנחות פ"ה הכניס מדמה כל שהוא פסולה. וכהאי גוונא כתב בהל' מאכלות אסורות בהך דפרה פ"א גבי כרם רבעי דר"ל שם לא כפי' הראשו' רבעי לאחרים דר"ל בנטיעות דאיך יעלה זה על הדעת דהרי מפורש בקרא להיפך רק דר"ל אם צריך שיתחיל שנה הא' של ערלה בזמן שכבר חל דין רבעי או לא איכפת לן וזה מחלוק' בתוספ' דמנחות פ"ז תנאים וכן נ"מ בהך מחלוק' ירושל' פ"א דערלה אם הביא נטיעות בגושיהן מחו"ל קודם רבעי ונטע בא"י אם יש בהם דין רבעי וכן נ"מ בהך מחלוק' בירוש' שם אם נטע לסיג ואח"כ חשב למאכל אם יש בהן דין רבעי וזה תליא בהך מחלוק' והארכתי בזה ג"כ בהך דמגילה דף י"ז ע"א במה דאמר שם זמנם למפרע לא ור"ל ג"כ כמו גר שנתגייר או קטן שהגדיל בתחילת ליל ט"ו באדר והי' מוקף אם חל עליו חובה לקריאת המגילה כיון שאצלו ט"ו קודם לי"ד ועי' בהך מחלוק' דשבת דף ס"ט ע"ב פלוג' דר' חייא בר רב ורב הונא גבי מהלך במדבר אם מתחילה מונה שבת ואח"כ ימי החול או להיפך ובנדרים ד"ס ע"ש ברא"ש ובחגיגה דף י"ח וזה תליא בהך דשבת דף פ"ז ע"ב ובירוש' פ"ב דביצה גבי שבת נתנה במרה אם מרע"ה אמר להם לישראל דין של שבת מתחילה בא' בשבת או בשבת ע"ש בתוס' וכן נ"מ גבי שש שנים של עבד עברי אם באמצע הו' שנים גלו י' שבטים ופסקו היובלות עי' בערכין דף י"ב ע"ב ודף ל"ג וקי"ל שם דף כ"ט אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג עי' תוס' גיטין דף ל"ו איך הדין עם העבדים עם הזמן אם היו עלי' שם עבדים עד שיתחדש היובל וישלמו השנים או זה גופא הוי היובל שלהם או מכ"מ נחשבו השנים אף שאז לא הי' זה ועי' כה"ג בכורות דף ד' ע"ב פלוגתא שם ועי' בהך דמחלוק' דכתובות דף ל"ט גבי בגרות מהו הדין אם מתה אם זה גופא הוי כבגרות או אין לה כלל בגרות כיון דאז ליכא זמן או שם יש בה בגר' ע"ש וזה תליא במש"כ אם זמן הוא דבר שטחי וכ"ז שלא נשלם אין עליו שם השטח מחמת דעדין לא השלים וכיון דאינו שוב לא הוי חסרון או משום צירוף הזמן ושפיר מצטרף או אינו כלל בעולם וכ"כ בזה ובירוש' פ"ג דקדושין הוי זה מחלוק' בזמן שהתנה אם כל רגע ורגע שהזמן בא הוי כמו שנתוסף הקנין או אין שום נ"מ כל זמן שלא בא לא בא ועי' בנדרים ד"צ ע"ב ע"ש בר"ן אם זמן נקרא שעדין הדבר אינו ובגיטין דף כ"ט ע"ב מבו' דמה דהזמן חסר מכ"מ הדבר ישנו ועי' במה דפליגי רבינו והראב"ד בהל' שבועות פ"ד ה"י דס"ל להראב"ד שם דאף בנשבע בזמן שהי' אסור לאכול מכ"מ כיון שנשבע על יותר מזה הזמן חל ובהשגות הבה"מ בסוף מס' פסחים גבי מצה בשבועה לא כתב כן רק דלא חל והגדר כך דהיכא דהתנאי שלו הוי רק לשטח כך וכך זמן המצטרפין ואין נ"מ לו מחמת יום המוגבל רק מחמת הזמן שבינתים אז כל רגע ורגע שהזמן הולך הוא מתקרב ויש בו הזמן מה שלאחר כן וזהו הך דגיטין דף כ"ט ע"ב דהמציאות הוא כך דא"א שהזמן יעמוד אף רגע ועי' נזיר ד"ז דהזמן הוא מחובר אבל אם הכונה העיקרית הוא ביום פלוני כ"ז שלא בא עדיין אינו ועי' חולין דף מ"א ע"ב גבי פסח דכולה שתא זמן הוא ועי' יומא דף ס"ב גבי מחוסר זמן וכמ"מ ובהך דביצה ד"ל ע"ב וב"ב ד"ו ע"ב אם מצות סוכה דהוי זמנה רק ז' ימים אם זה נקרא דבר שהוא רק לזמן עי' ר"ן נדרים דף כ"ט או זה הוא הנצחיות שלו והוי כמו לעולם ועי' בלשון רבינו בהל' שבועות פ"ה ה' י"ח מה דרבינו מחלק הלשון בין מצה לסוכה משום דמבו' בירוש' נדרים פ"ב הובא בר"ן סוף פסחי' ובסוכה דשם סוכה לא חל על הדבר רק בזמן החיוב שצריך לישב שם אך במצה השם יש עליו לעולם רק המצוה בז' ימי הפסח. עכ"פ גבי סוכה הוי הזמן שלה העצם שלה ולא כמו מצטרף וכ"כ בזה ועי' בהך דערובין דף צ"ו מה דמקשה שם הישן בשמיני ילקה ולא מקשה כה"ג קודם תקנת ריב"ז גבי לולב משום דבאמת דבר שהתורה לא הקפידה על מנין י"ל דאין בה בל תוסיף וגבי הך דסנה' דף פ"ח ע"ב גבי זקן ממרא גבי ה' טוטפות אך דשם י"ל דלא המנין הוא דזה רק דבר הכרחי דכיון דצריך הני פרשיות והם ארבעה וא"כ זה ממילא ובזה יש להאריך הרבה בכל התורה אם דבר ההכרחי הוא ג"כ בגדר כונה כמו גבי נשיאת כפים דצריך לברך בקול כדי שישמעו כמבו' בסוטה דף ל"ח אם זה רק מחמת הסיבה או הדין כן ונ"מ היכא שכולו כהנים סוטה דף ל"ח ע"ב דהירוש' ס"ל בפ"ה דברכות דצריך שיהא הנשים עונין אמן דאל"כ לא הוי ג' פסוקים בגבולים וכן כתב רבינו ז"ל אך נפקא מינה למקדש, וכבר כתבתי בזה דלגמרא דילן לא שייך כלל גדר שמיעה אם גם שם דוקא בקול ועי' בדברי רבינו דפסק בהל' תפילה דעבר על בל תוסיף בנשיאת כפים גם בלחש ועי' כריתות ד"ו גבי שמן המשחה דאמר שם גבי מחציתו הקב"ה יודע בהכרעות ר"ל דכיון דהתו' צותה לנו שיהא נשקל בב' פעמים וזה ע"כ מחמת מציאות הטבעי' נתוסף עי' בכורות די"ז ע"ב וכמ"מ גבי אפשר לצמצם ומה דגמ' מייתי שם ממידת כלים ושאר דברים ובקידו' דף נ"ד בפי' רש"י לא נתנה תו' למלאכי השרת וא"כ ע"כ יהי' שם תוספ' בהמשקל וזה ג"כ דין דאם נשקליה בבת אחת יפסול דהוי חסר ואם יוסיף לפי חשבון ההכרעה בכונה ג"כ יפסל רק זהו דין שכך צריך לעשות ועי' בתוס' מנחות דף כ"ג ע"א גבי שיעור הלוג ובירוש' תרומות פ' י"א גבי הרכינה ומיצה אם הוה תוספות ועיין בהך דזבחים דף ס"ב ובירוש' שקלים פ"ז גבי עצי המערכה וכן גבי המתנדב עצים דצריך שיהי' שיעור שלהם אמה מחמת כשיעור של זמן מרע"ה במדבר ואף דאז זה לא הוי בגדר צווי רק בגדר מציאות דכן הי' שיעור המערכה מכ"מ נשאר זה שעור לעולם ועי' מנחות דף פ"ז ע"ב גבי חביתין דמחלק לחלות ביד ולא איכפת לן אף דא"א לצמצם ע"ש בתוס' דף ע"ו ע"ב ועי' בקדושין דף י"ב גבי פרוטה של מרע"ה והארכתי בזה בשיטת הירוש' דס"ל ביומא פ"ה דאם נטל את המחתה בשמאל והכף בימין פסול אף דזה רק מחמת המציאות כמבו' ביומא דף מ"ז וכן מ"ש רבינו בפ"א מה' יוה"כ ה"ב דיוה"כ שחל להיות בשבת גם קרבנות שבת עובד רק הכ"ג עי' שבת דף כ"ד וכיון דהמציאות דא"א שלא יחול פעם יוה"כ בשבת חל ע"ז ג"כ שם יוה"כ וכן כ"כ זה עי' מה שכ' הרא"ש בנדרים דף ע"ה ע"ב דשיעור הזמן מה שצריך לומר מופר לך זה הוי דין וישנו אף במקום דא"צ לומר כלל וכה"ג כתב רבינו בהל' נדרים פי"ג הי"ט גבי תכ"ד של בלבו ועי' כריתות דף י"ח ע"ב גבי כפרת יוה"כ דשם ג"כ אזלינן בתר שיעור הנצרך אף במקום דלא שייך זה וכב' כ' בזה מה דרש"י ז"ל במנחות דף ס"ח ע"א פי' גבי האיר המזרח להיתר חדש לא כמו בכ"מ משום דמבו' בירוש' חלה פ"א דאף למ"ד האיר המזרח מתיר מכ"מ צריך ג"כ שיהא כמו שיעור הקרבת העומר אף דעכשיו ליכא עומר ועמ"ש רבינו בה' ק"ש פ"א הי"א עישור שעה ועי' תוס' ר"ה ד"ח ע"ב ובזבחים דל"א ע"ב גבי שיעור הקטרה ע"ש ועי' שבועות דף י"ז ע"א גבי שהיה בטומאה במקדש אם שיעור ההליכה הוי ג"כ דין ובירוש' יומא פ"ב ה"ב גבי מנורה שכבתו ע"ש ובהך מחלוקת דערובין דף י"ד גבי מעמידי קורה אם צריך שיהא בהם שיעור להעמיד גם האריח וכן בהך דגיטין ד"כ ע"ב גבי על מנת שהנייר שבין שיטה לשיטה שלי דהוי זה שיעור דגט דבלא זה הוי כמו ב' ספרים ובהך דזבחים דף כ"ד ע"א גבי רגלו א' ע"ש וכן נ"מ להך בעי' בירוש' דנדרים הובא בר"ן דף ס"א ע"ב ודף ס"ג גבי קבע זמן למשתה בנו אם ר"ל עד המשתה או הזמן אם גם הזמן הוא מכלל הנדר ובהך דעירוכין דף כ"ט ע"ב וגיטין דף מ"ד ע"ב אם מכורה ויוצא או אינו מכורה כלל ע"ש ברש"י דמוכח שם דמכורה ויוצא יש לזה גדר זמן ואכ"מ. וכבר כתבתי בזה בהך דמעילה דף כ"א ע"א גבי זיעת המעטן ע"ש בתוס' דמחלקים בין דבר שנעשה מציאות טבעי ביד"ש בגדר פעולה ובין דבר הנעשה מאיליו ע"י סיבה הכרחית, ועי' בהך דסוטה דף ל"ה ובירוש' פ"י דסנהדר' גבי דוד המלך ע"ה שהוליך את הארון הק' על העגלה לא על כתף משום דהוה ס"ל דהיכי דההילוך הוה בציווי הקב"ה אז צריך דווקא כתף אבל דהוה רק סיבה י"ל דדי בעגלה וכעין הך מחלוקת בזבחים די"ג וכ"מ גבי עבודה שאפשר לבטלה לר' שמעון וכ"ש כאן וזה ר"ל בסהמ"צ מ"ע ל"ד ובספרי פ' נשא גבי עגלת צב דהביא שם מקרא כאשר צוה ד' את משה ביד אהרן ומה זה שייך לאהרן ועי"ש ברמב"ן בשרש ג' אך ר"ל כמו הולכה וכבר כתבתי בזה, ועי' בדברי רבינו בס' המורה ח"א פ' ע"א בזה הגדר גבי מציאות ההכרחי ומדמה זה לזקן ולא הוי בגדר משטר אך מ"מ זה אינו דגם זה בכוונת מכוין, וזה ר"ל בהך דקידושין דנ"ד דלכך אין מועלין אף לכתחילה בבגדי כהונה משום דלא ניתנה תורה למה"ש, חזינן דאף דבר ההכרחי וממילא מ"מ הוי כוונת מכוין, ועי' כריתות ד"ה ע"ב גבי גדר כשני טיפי מרגלית גבי זקן אהרן ור"ל דהוי מספקא להו למאי דמבואר בתו"כ פ' צו ע"ש בראב"ד דבשעת משיחת אהרן אז היו נמשחים כל הבגדים, השמטה במ"ש בביאור הגמ' דכריתות ד"ה ע"ב במה דאמר שהי' מרע"ה דואג כו' וכן אהרן ורק משום חשש מעילה ולא חשש סיכה וע"ש בכריתות דף ו' ע"ב דסיכה במשיחה די בכ"ש לכו"ע אך באמת כך דמבואר בתו"כ פ' שמיני דבשעה שמשחו מרע"ה נרתע ונפל לאחוריו פי' שאהרן נרתע ונפל השמן לאחוריו ונשפך ולכך היה מרע"ה חשש משום איסור מעילה וכן אהרן חשש לגרם, ועי' מעילה די"ט פרט למזיק עי"ש. ע"כ השמטה. והנה לקמן אבאר גבי חושן ואפוד שיש בהם לאו דלא יזח עי' מכות כ"ב ויומא דע"ב אם זה הלאו הוה תמיד או רק בשעת שהכה"ג לובש אותן ואם הם נחשבים לבגד א' עי' במס' כלים פכ"ט ובפי"ט ה"א בתוספ' הובא בר"ש שם ושבת דמ"ז ע"ב וסוף פרה וכמה מקומות, אך כאן כיון שהתו' אמר' שצריך שמונה בגדים ונ"מ אם הי' צריך שיהי' השמן נוטף על החושן והאפוד בפ"ע או די באחת מהן כמו בהזאה וזהו שאמר על שני טיפין שיורד על הזקן כו' כטל חרמון וכו' ור"ל כמו בטל שכת' התוס' מעילה כ"א ע"ש דזה הוה נתינה ממש בכוונת מכוין אף דהוה בידי שמים ה"נ השמן היורד על הזקן אף שירד יותר מדאי אי נימא דהוה בגד א' זה הכל הוה בהשגחה עליונה בצווי הקב"ה דהוה שני בגדים אף שבהכרח שיהיו מחוברים כבגד א' ובגדר הך דר"ה דכ"ז אחת דיבר כו'. ואף שהאפוד הי' מאחוריו מכל מקום חושב האפוד הי' מלפניו ולכך הקפידה התורה שיהי' החושב ממנו כו' עכ"פ י"ל דגבי ד' פרשיו' של תפילין וכן גבי ד' מינים של לולב הואיל דכאן המספר הוא בגדר הכרחי מחמת דצריך הני מינים והני פרשיות י"ל דליכא בזה בל תוסיף בגדר המנין והא דא' בסוכה דף ל"א גבי אגד לר"י דיאגד לו במינא אחרינא הוי ה' מינים לא ר"ל כלל מחמת בל תוסיף רק דר"ל דכיון דס"ל לולב צריך אגד בלא זה לא יצא והתורה אמרה דקיום מצו' לולב הוא רק בהני ד' מינים וא"כ א"א להכשיר ע"י מין חמישי כיון דזה הכרח ונ"מ ג"כ לר"י דס"ל שם דף כ"ט ע"ב ודף ל"ב דאם הי' פרוד יכפתנו אם שם ג"כ בעי שיהא דוקא ממינו כיון דזה רק סיבה לא הכרח וא"כ אפשר לפ' הך דר"י דאמר בדף ל"ו ע"ב אין אוגדין את הלולב אלא במינו דלא קאי כלל על אגד ג' מינים דא"כ למה בהך דסוכה דף י"ב ודף ל"ג ומנחות לא מייתי רק הברייתא הי' לו להביא מהמשנה אך ר"ל כגון אם הי' פרוד דצריך לכפותו לר"י וזה ג"כ רק במינו ועי' מכות דף י"א במה דמביא שם מה דא' רב דחזא בתפילין של ר' חיי' דהוי תפור בכתנא ע"ש ברש"י והוא תמוה דאיך יפלג ר' חייא על הלכה בכ"מ בש"ס שתפילין נתפרין דוקא בגידין אך ר"ל זה דודאי תפירתן הנצרך לדין לא מחמת סיבה זה רק בגידין הל"מ אבל אם נעשה איזה סיבה בהתפילין או בהפרשיו' שצריך לתופרם בזה ס"ל לר"ח דא"צ גידין וגם בזה לית הלכתא כותיה ועי' במגילה ד"ח ע"ב הא לתופרן בגידין ע"ש ברש"י שכתב מזוזה ושם ע"כ ע"י סיבה ועי' מנחות דף ל"א ע"ב גבי תפירה ע"י סיבה דרק בגידין ועי' שבת דף ק"ב ע"ב גבי קרש המשכן שנעשה בו נקב ע"י דרנא יוכל לסותמו באבר דאף דאין זה מינו וע"י זה נכשר אך יש לומר דנקב קטן לא מעכב במקדש עי' זבחים דף כ"ד ע"א גבי נעקרה האבן משמע שם דהמקדש כשר וע"ש ד"מ דרק נפרסה תקרה של היכל לא הי' מזה ורק להזאה ועי' בתוספ' סוף קרבנות ותו"כ פר' ויקרא גבי אם הרוח קפלה היריעה פסול משמע אבל נקב לא איכפת לן ורק גבי מזבח מבו' בסוכה דף מ"ט דפסול ובחולין דף י"ז גבי נפגם וכמ"מ דפסול או י"ל דהך תיקון ר"ל קודם שהעמידו המשכן וגם בס"ת כן דקודם שנכתב עליו והי' שם קרע יכולים לתפור אף בגרדון דשם לאחר שנכתבה ועי' יומא בתוס' דף מ"ד ע"ב גבי נרתיק דמחברו במסמרים למחתה בטל להמחת' ובסוכה דל"ז כיון דחיברו כגופא ועירובין דף ק"ד גבי מלח ובחולין דף פ"ג ע"ב ורק אם בלא הסתימה פסול אז א"א לומר שזה יכשר דא"א לבטל דאדרבא דזה מכשירן וכמו גבי בול של מלח דסוכה דף מ"ט ובהך דסוכה ד"ד וכ"כ בזה. עכ"פ גבי אגד של מיני הלולב לר"י דס"ל דצריך אגד וזה מכשיר להלולב א"א ע"י מין אחר בודאי לכו"ע כיון דזה לא הוי סיבה רק המציאות כן ובאמת נ"ל דבס"ת לדידן במכות שם וכן במגילה דף י"ט מה שצריך לתופרם לא מחמת שיהא מחוברין רק שזהו דין שצריך תפירה ונ"מ דאף אם יהי' לו קלף גדול שיהי' יוכל לכתב המגילה עלי' פסולה דצריך דוקא דין תפירה דהיינו מן יריעות אם מחולקים וי"ל דזה תלי' במחלוקת דסוכה די"ג כמה הוי אגד, ועי' בירוש' שקלים פ"ח דקליעה הוא ג' וכן גדיל עי' תוס' מנחות דל"ח ודמ"א ע"ב מן הספרי ועי' שבת דס"ד ע"א גבי קליעה ובעידיות פ"ג מ"ד ע"ש בפי' הראב"ד וכן שכונה כמבו' בע"ז דכ"א וגיטין ד"ו ונידה דס"א וכ"מ וכן שורה עי' ביצה די"ד וכן חבל ע' בספרי פ' האזינו וכן דיבוק עי' ירוש' תענית פ"ג ועי' בהך דמשנה דכלים פ' כ"ט משנה ב' וכן משמע בירוש' בפ"א דמגילה דהתפירה הוי חיוב מצוה וכה"ג מבו' ביומא דף ע"ב ע"ב גבי בית יד בבגדי כהונה ע"ש ולכך זה גם ר"ח מודה דצריך גידין וכן בלולב זה בודאי לר"י צריך דוקא מינו דא"א שיחול עליו שם לולב ע"י מין אחר שלא מהמינים שפרטה התורה אך זה נראה שלפי זה גם לר"י אם אגדו בהדס או בערבה גם כן יצא ואפשר גם בענף של עץ אתרוג אף דהוא אינו עמם באגד מכ"מ מהמינים של הלולב הוא וא"כ י"ל ג"כ דאף למ"ד סוכה דף ל"ד דהדס וערבה צריך מנין שנים ושלשה לפי דקי"ל במנחות דף ל"ט דחוט של כרך עולה מן המנין ע"ש דפליג' בזה רב ושמואל השמטה במ"ש גבי הך דסוכה דף ל"ד ע"ב גבי ג' הדסים וע"ש גבי קטומים עי"ש בראשונים בדברי הרי"ף והראב"ד אך באמת לשיטת הירוש' שם ר"ל כך דהנה עי' במס' פרה פי"א משנה ט' דאיזוב צריך ג' קלחים ועי' סוכה די"ג ובעהמא"ו שם דמבואר שם דאם הקלחים הם באיזב אחד מפסגן ובדיעבד כשר בלא זה, ע"ש בבעה"מ ובתוס' וכבר כתבתי בזה בדברי רבי' בהל' פרה אם זה חל עליו שם אגד או משום דאגד לא מעכב וכן במאי דנקט שם גרדומי פי' קאי אגבעולין וא"ש בזה מ"ש הר"ש בפרה שם דלא איתפרש השיעור ובאמת זה ברייתא בנדה דכ"ו אך הר"ש ר"ל אגבעולין והך דמנחות קאי אקלח וא"ש מה שהקשו התוס' שם, וכן ר"ל רבינו בה' פרה פי"א ה"ד וגבי הדס ר"ל כך דשנים קטומים דהיינו שגדלו ביחד ופסגן וא' צריך שיהיה גידולו כך. ע"כ השמטה. וכן מוכח ביומא דף מ"א ע"ב גבי אזוב הניתן בתוך שריפת הפרה דשם לא נאמר שצריך ג' קלחים דהך דסוכה דף י"ג קאי אאזוב של הזאה ובפרה פ' י"א וכ"כ בר"ש בה"ט דלכאורה דבריו תמוהים דהרי מבו' בנידה דף כ"ו דאזוב שיעורו טפח אך י"ל דר"ל גבי גבעולין דזה חוץ מן השיעור של טפח כמבו' בירוש' סוכה פ"ג וגם גבי גרדומין ושיריים עי' בסוכה שם ומנחות דף ל"ה ע"ב אך זה קאי אגבעולין וזה קאי על אזוב גופא וגם באמת זה ב' גדרים דצריך להטביל בהמי פרה דוקא אזוב שיש בו ג' וכן צריך להזות דוקא אזוב שיש בו ג' עי' בירוש' ברכות פ"ז גבי אם הטביל אזוב שיש בו ג' ג' איזבות ואח"כ נטל מכל אזוב ואזוב קלח אחד אם מצטרף והא דאמר שירי אזוב כשר וכן גרדומי ר"ל שם כך לאחר שהטביל אותם במי פרה ולאחר שהזה מהם ואח"כ נשבר יכול להזות מאותה טבילה אבל להטביל אותו פעם ב' לא וכן מבו' בירוש' עירובין פ"ז גבי שירי עירוב ועי' בדברי רבינו פ"א מהלכות פרה ה"ד דנקט שם ב' פעמים שירי ור"ל חד אגבעולין וחד אקלחים דזה ב' גדרים וא"ש מה שהקשו התוס' סוכה דף י"ג דמאי קמ"ל ר"ח הא מתני' היא גבי גרדומי אך ר"ל דזה אקלח וזה אגבעולין ועי' מנח' דף ל"ט ודף מ"א ע"ב גבי בלבד שלא תהא מופסקת ע"ש בתוס' ור"ל דכיון דע"כ מתירן הוי כמו בחדש ועי' עירובין דף ק"ב ע"ב גבי נימא שנפסקה ע"ש במה דפלי' רש"י ותוס' ושם דף ה' ע"א בד"ה סוף מבוי ובירוש' תרו' פ"ב גבי אגד של ירק שנטמא ואח"כ נתפרד וכמ"מ ובאמת מה דמחלקו' במנחות דף ל"ה ע"ב בין גרדומי רצועות משום דהוי תשמישי קדושה הנה הא אשכחן גבי לבונה במנחות דף י"א דאף דבעי' דוקא קומץ מתחלה מכ"מ לאח"כ די אם נשתייר קורט או שני קורטים וזה ג"כ קדושה ועיין תוספות זבחים דכ"ב ע"א גבי כיור עיין שם ובאמת עיקר הגדר אם דרצועות הוי מציאות פרטי לא שיהא מחלקי התפילין ועי' בהך דשבת דכ"ח ע"ב ובדברי רבינו בהל' תפילין פ"ג הט"ו דרצועות חמור מעור הבתין לגבי עיבוד ולגבי לשמה ע"ש ובהך דידים הובא בשבת דף ע"ט לגבי לטמא את הידים והנה באמת אינו מובן דהרי מבואר בדברי רבינו בה' אבוה"ט פ"ט דכל משיחות הרצועות שחיברם בספר מטמא את הידים וגבי רצועות י"ל דיש נ"מ בין תפורות לקשורות דשם רק בתפורות מטמאות את הידים כמבואר שם וכה"ג מחלקינן בתוספת' הובא בר"ש פי"ט דכלים ה"א וגם י"ל נ"מ בין משיחות ורצועות שחיברם בספר דשם יש שיעור ועי' בדברי רבינו בהל' כלים פכ"א משא"כ גבי רצועות של תפילין ועי' במאי דפליגי בידים פ"ג גבי גליון של ס"ת דר"י סבירא לי' דאינו מטמא את הידים עד שיעשה לעמוד משום דס"ל בכמה מקומות פרה פ"ב ומכשירין פ"ג דלא מהני ניחא לי' רק ע"י מעשה. עכ"פ רצועות של תפילין לא הוה בגדר חלק מן התפילין רק מציאות בפ"ע ודבר שהוא עצם לא מהני גרדומין ועי' מנחות דף מ"ב קשר אגודל דרק בשעת עשי' ורבינו בהל' פרה פ"ג ה"ב כ' שיעור אזוב על אזוב של שריפת הפרה ע"ש וכן בפי' המשני' פ"ג שם. עכ"פ בהך אזוב של שריפת הפרה צריך ג"כ שיהא בגדר אגד ע"ש בתו' ובספרי ודברי התו' צ"ע וא"כ ע"כ צ"ל דגם השני תולעת שכורך אותו עם האזוב ועץ ארז מצטרף לאגד ג"כ וכמו גבי הך דחוט של כרך בציצית א"כ לפי זה י"ל דאם נימא דלר"י דס"ל צריך אגד יוכל לאגדו גם בערבה או בהדס יהי' גם זה עולה מן המנין ואף דבכ"מ צריך דוקא דרך גדילתן כאן לא איכפת לן כמ"ש התוס' שם סוכה דף ל"א וכבר כתבתי בזה די"ל דלזה כשר גם פסול דלא גרע מן סיב, אך באמת נראה דהיכי דהוה שם הדבר רק יש בו פסול עפ"י דין גרע, וזה ר"ל הך דסוכה דל"ב האי לולבא דסליק בחד הוצא בעל מום הוא, ור"ל דזה אסור ליטלו אף בשעת הדחק ובגדר כמו גבי קרבן מקדיש בע"מ, משא"כ גבי סיב הוה כמו הך דתמורה ד"ז גבי דיקלא בעלמא וכ"כ בזה, וכן הך דסנהדרין דף פ"ח ע"ב שם ג"כ ר"ל הנה כך דהנה בירוש' שם אמר דרק אם הי' ההוספה של ממרא ה' טוטפות של ד' פרשיות ולא בפר' כלל וע"ש בגמ' מה שהקשו מלולב וציצית ובתוס' שם דמשמע דהפסול משום הוספה ובירוש' שם אמר דהוא הדין גבי מזוזה שייך הגדר דזקן ממרא ואף דשם ליכא הטעם דגמ' דידן מחמת כל בית שאינו רואה את האויר וצ"ל דגבי מזוזה אם הזקן ממרא הורה שצריך ג' פרשו' במזוזה והנה מבואר במנחות דף ל"ב גבי כתבו אגרת ע"ש בדברי רבי' דאם הוסיף אפילו אות א' בפנים במזוזה אפילו בפ"ע פסולה המזוזה ובאמת זה תליא בהך מחלק' דב"ש וב"ה ירוש' סוטה פ"ב ופ"ג אם אות א' יש עליו גדר מציאות או לא חל עליו שם גדר בפ"ע רק חלק כיון דליכא תיבה באות א' ע"ש דמבואר דאם כתב בפ' סוטה לב"ש אות אחת יתירה בפני עצמה שלא בתיבה שוב נפסלה כל הפרשה סוטה, ואז אם מחקה חייב מלקות משום השמות שבה וב"ה ס"ל דדווקא עד שיכתוב שתי אותיות יתירות, ורבינו גבי מזוזה פ"ה מה' תפילין ה"ז פסק בזה כב"ש שאם הוסיף אפי' אות אחת בפ"ע פסולה המזוזה וזה ניקרא איגרת וזה ר"ל הגמ' מנחות ד"ל ע"א אבל יתירות לית לן בה ע"ש בתוס' ור"ל ג"כ לא בתוך התיבה רק בפ"ע ובס"ת לא איכפת לן אבל גבי מזוזה וכן בפרשה סוטה וכן בגט פסול וכמבו' בירוש' גיטין פ"ג ופ"ט אם ענין אחר אפי' כל שהוא פוסל ועי' במה דפלי' שבת דף קט"ו ע"ב גבי פ"ה אותיות להציל בשבת מפני הדליקה או לטמא את הידים אם דוקא שיש תיבות שלמות או אף אותיו' מפורדות ובאמת זה תליא אם הנך סימנים דשבת שם ור"ה דף י"ז ע"ב דאם זה הוי מציאות בפ"ע או רק סימן בעלמא ועי' בהך מחלו' דסוכה דף נ"ג ע"ב גבי תקיעות ע"ש סימנים בעלמא ועי' בשיטת הגאונים דהך דשבת דק"ג ע"א במשנ' בב' סמניו' דר"ל הני נונין הפוכין וזה ג"כ נ"מ בהך דקדושין דף ל' גבי דחשב שם מספר האותיו' והתיבות בס"ת ובתהלים דנ"מ איך נחשבין הסמנים וכן נ"מ להך דמנחות דף כ"ט ע"ב גבי ד' טעיות יגנזו אם יש ד' טעיות בתיבה א' אם הפסול הוא מחמת האותיו' וא"כ יש בה ד' טעי' אבל אם הפסול הוא מחמת התיבה לא הוי רק טעות א' השמטה- במ"ש בגדר אותיות אם יש עליהם שם פרטי, ועי' תוספ' שבת פי"ב דאם כתבו בשבת כל א' אות א' אפי' גמרו את הספר פטורים, ואמאי דלכאור' יהא האחרון חייב כמבואר בשבת דף ק"ד ע"ב וע"כ דהס"ת פסולה. ע"כ. ועי' במה שכ' התוס' מגילה ד"ט ע"א בשם רש"י דהיכא דהדבר ישנו בשיבוש גרע מלא נכתב כלל והנה באמת מה שהקשו שם התוס' לק"מ דמיירי דהני דיגר שהדותא משלימין לפ"ה אותיות, ובאמת דברי הגמ' דשם אינו מובן לכאורה דאף אי נימא דיכול לתרגם התו' אבל כאן שהתו' אמרה לנו שלבן קרא כך ויעקב קרא כך איך יכתוב ההיפך ובאמת זה תלי' במחלוקת דגמ' דילן עם הירוש' מגילה פ"ב גבי קרא תרגום היכא דכתיבא בלה"ק אם זה ניקרא כמו בע"פ ע"ש וכבר כתבתי דזה תלי' כל דבר האמור בתו' מה שאמר אדם אם זה ניקרא לשון תורה או לשון בנ"א, עי' ביבמות דס"ב ע"ב דס"ד דאמר דבני בנים כבנים מקרא הבנים בני כו' ובאמת בלשון ב"א הוה זה מחלוקת בב"ב דקמ"ג ע"ב וכן רבינו ס"ל בהל' מעש"ש דפ' לא בערתי ממנו בטמא הוה לאו דלא כמ"ש רש"י ותוס' פסחים דכ"ד ויבמות דע"ג, ועי' בירוש' סוטה פ"ה דמבוא' שם כדברי רבינו דשם נקט עשיתי ככל אשר צוותני, וכן רבינו בסהמ"צ גבי בסו"מ כתב שם דאזהרה שלו למלקות הוא מקרא דאיננו שומע ע"ש וכן מה דמבואר בירוש' דמאי פ"ב וזבחים דק"ו דאכילת פירות שביעית שלא כדין הוה לאו והלאו הוא מהך דהן לא נזרע ולא נאסוף כו' חזינן דאף לשון של ב"א הכתוב בתורה חל עליו גדר תורה, ובאמת כבר כתבתי דלאו של בסו"מ למלקות הוא פסוק לא תגנוב כן מבוא' בירוש' סנהדר' פ"ח ופי"א, והך דסנהדר' דף ס"ג שם ר"ל אזהרה למיתה והירוש' ס"ל דאזהרה דלמיתה הוא הפ' לא תגנוב האמור בעשה"ד, וכבר כתבתי בזה דלדברי רבינו בה' חובל פ"ד הל"ט נראה דס"ל דלא כהירוש' דרק בחובל יש עליו גדר לאו ולא גבי גניבה דהרי אם גנב ביוה"כ פטור מממון כמ"ש בפ"ג מה' גניבה, וע"כ דאין עליו כלל שם גדר לאו ועי' כתובות דף ל"ד ע"ב ע"ש ברש"י ד"ה מאן ולא הביא הך דב"ק דפ"ז וד"ע, ואכמ"ל. ובאמת גבי שם הדבר תליא אם הוה שם או מציאות מחמת הכוונה כבר כתבתי דזה מחלוקת תנאי' בתוספ' תרומות פ"ד גבי אם קרא לשנת מעשר עני בשם מעש"ש אם חל אי לא, ור"ל דאם הוה גדר שם לא חל, ואם מחמת המציאות חל, דגם מעשר עני הוא שני לראשון וכן בהך דב"ב דף ס"ג גבי על מנת שהמעשרות שלי ובירוש' דמאי פ"ו ובתוספ' שם אם ר"ל חלק עשירי או דר"ל דין מעשר ונ"מ אם זרע דבר שפטור מן המעשר, וזה ר"ל ג"כ שם בב"ב גבי על מנת שדיוטא העליונה שלי אם ר"ל כמו עכשיו או דר"ל העליונה כמה שיהי' לעולם העליונה שלי וזה ר"ל הגמ' שם ועי' במאי דפליגי רבינו והראב"ד בה' נדרים גבי הך דבכורות דנ"ה גבי הנודר ממי פרת, אם ר"ל השם שלהם או ר"ל המים הבאים משם, ע"ש בפ"ט הי"ח ונ"מ בהני מים שבאים לאחר נדרו, ועי' נדרים דל"א ור"ן שם דפ"ד ובריטב"א גבי הבאים לאחר נדרו וגבי גדר דשם לווי חולין דס"ב וסוכה די"ז וזבחים דכ"ב גבי מי כיור, ועי' ב"ב ד"ל גבי דבי בר סיסין ולשון רבינו בה' מכירה פכ"א הכ"א דמפרש להיפך, אם הכוונה על השם או על המציאות ובהך דזבחים ד"ז גבי תודת ראובן לשם תודת שמעון אם הוי שינוי קודש דהשם חל על העצם, ומנחות ד"ג גבי מנחת מחבת והארכתי בזה גבי גט בתואר כהן ולא הוי כמו בשטר דכתובות דכ"ד ע"ב גבי מהו להעלות משטרות ליוחסין דגבי גט לא מחמת המציאות הוא כן אלא שכך קורין לו משא"כ בשטר דבגט אינו יכול לכתוב רק ענין השייך להגירושין וכמבו' ירושל' גיטין פ"ג דשם השם הוה כמו עצם וכן שם האב כך והוה כמו שם ארוך וצריך לכתוב הכל לשמה, דלא כמ"ש התוס' גיטין ד"פ משא"כ בשטר, ונ"מ דהרי כ' הריטב"א פ"ה דנדרים דגם חלל יש עליו שם כהן בל' בנ"א ואיך מעלין וע"כ דבשטר הוי מציאות לא עצם ולכך בכתובות שם דייק פלוני כהן וכן דייק הרשב"ם ב"ב דקע"ב ולא פב"פ מחמת דשמא הוא חלל ואב כהן. וזה ר"ל הירוש' במגילה פ"א וכאן לתרגם כו' ור"ל דאף דבאמת אין נקראים כך רק בלה"ק הוה השם כך מחמת המשמעות ועי' כתובות ד"י ע"ב ויומא ד"י ע"א ומגילה די"ח. ויהי' נ"מ חסר אות א' בתוך התיבה דאז מחמת החסר לא איכפת לן כמ"ש בשם רש"י אך הלא ע"י זה נפסלת התיבה בשיבוש ועי' ר"ה דף ל' ע"ב אם גם היכא דלא אמר כלל הוי כמו שיבוש ועי' מגילה דף כ"ב ע"ב גבי נפילת אפים דגרע אם עשה שלא כדרכו מלא עשה כלל ותוס' סוטה ד' ל"ג גבי קריאת פר' חליצה ובכורות ד"ג עריבו בה בחולין אך יש לו' דנ"מ היכא דחסר אות אחרון של התורה דשם הכתיבה הי' בטוב וכן י"ל גבי הך דהביא התוס' שם בגיטין דס"ת שחסרה יריעה א' ר"ל יריעה אחרונה דכך הוא הגדר. עכ"פ אם נכתב עוד פר' במזוזה נפסלה כל המזוזה ועמ"ש רבי' בה' ס"ת גבי ס"ת עם נביאים דבטלה הקדושה והנה שיטת רבינו דס"ל דגבי מזוזה אין צריך עיבוד לשמה ועי' מה שכ' בתשו' הובא בה' תפילין פ"א הי"א ור"ל כך דהנה הא דמבו' במגילה ד"ח ע"ב גבי מזוזה דמטמאה את הידים ולכאורה אינו מובן הא מבואר בתוספ' דידים הובא בדברי רבינו בהל' אבות הטומאה פ"ט ה"ח הכותב שמע כו' לתינוק מטמא את הידים א"כ לא גרע מזוזה מזה ודוחק לומר דר"ל נ"מ אם לגבי לטמא תרומ' או רק קודש עי' תוס' שבת די"ד וחגיג' דף כ"ד אך י"ל כך דמזוזה כ"ז שאינה נקבעת על המשקוף אין עליה שם מזוזה ועי' בקידושין דף כ"ב ובמכילתא פ' בא גבי על המשקוף ועל שתי המזוזות מעומד ועי' תוס' מנחות דף ל"ד והוי כמו שעדיין לא נגמר כ"ז דאינו מחובר וכבר כתבתי בזה דצריך שיהי' מתחילה כל המזוזה ואח"כ יקבענה א"כ לשיטת הזקן ממרא דצריך ג' פרשי' וא"כ צריך לכתוב קודם קביעתה וא"כ הוי גרוע ועומד וכן ר"ל שם גבי לולב דאם הוא מוסיף עוד מין אם צריך אגד ע"כ צריך שיהא המין ההוא ג"כ מאוגד וא"כ נפסל האגד לדידן דעיקר האגד הוא שיהי' מיני' אלו בפ"ע וכן בציצית כב' כ' בזה דהקשר עליון דמבו' במנחות דף ל"ט דהוי מן התורה מה ר"ל שיהא מחובר הציצית עם הבגד או שיהא מחוברין החוטין זה עם זה בבגד דזה ודאי אף דקי"ל בכ"מ דתוכף ב' תכיפות הוי חיבור לכו"ע עי' סוף כלאים ועי' שבת דנ"ד וכן גבי בגדים דהוי חיבור אך מכ"מ גבי ציצית כיון דע"כ אינו מבטלן לבגד דאם מבטלן שוב לא הוי עליהם שם ציצית כמבו' במנחות ד"מ ע"ב ונ"מ ג"כ גבי נגעים דאם נעשה נגע בהטלית בודאי הציצית ניצולין ועי' בפ' י"ג בהל' טומאת צרעת ה"י ע"ש ובר"ש בפ' י"א דנגעים משנה י' נראה דרק בצבועין מציל אבל בציצית לכו"ע מציל כמ"ש דאינן בטלין לבגד מכ"מ צריך שיהא מחוברין בב' תכיפות ובזה יש לבאר דברי התוס' במנחות דף ל"ט וד"מ גבי כלאים בציצית די"ל כך דודאי בכ"מ עי' תוס' יבמות ד"ה ונידה דס"א אם ביטל להבגד הנך חוטין הוי זה כלאים דאורייתא לפי' דרבי' תם אבל גבי ציצית כיון דע"כ אינן מבטלין להבגד כמ"ש שוב לא הוי כלאים דאורייתא אך זה רק עכשיו שהתורה אמרה לנו דהוי מצות עשה כה"ג אך מכ"מ היאך אמרה התורה לעשות כך ילפינן מזה דעשה דוחה לת"ע ושוב אין כאן כלאים מן התו' כיון דהוי בפ"ע וכה"ג רצה לו' התוס' במנחות דמ"א גבי בגדי כהונה דאין עלי' איסור כלאים כלל דאינו לובש אותם רק לצרך עבודה גדר מעשה עץ דחולין דקכ"ט ותוס' שבת דכ"ח ע"ב ע"ש אך מכ"מ אם לא חל עליו שם בגד פסול הוא לבגדי כהונה דהתו' כתבה בגדים והיכא אמרה התורה לעשות זה ועי' בירוש' פ"א דערלה כה"ג גבי נטע אתרוג לצאת בו בחג אם שייך בו ערלה ואמר שם דע"כ זה פרי דאם אינו פרי אינו יוצא בו י"ח דכתיב פרי עץ ועיין מה שכתב רבינו בפירוש המשניות פרק ג' דסוכה אך שיטת רש"י להיפך דבב' בגדים שחיברם זה עם זה בב' תכיפות הוי כלאים דאוריתא מה שא"כ בחוטין אז צריך דוקא שוע טוי ונוז וא"ש מה שהקש' התוס' ביבמות ונידה ורבינו בפ"י מהל' כלאים ה"ד דא"כ איך שייך כלאים דאורייתא גבי ציצית אך שם גבי ציצית בגד בפ"ע והבגד בפ"ע ב' בגדים ושם חייב בב' תכיפות מן התורה כבהך דשבת דף נ"ד הנ"ל. עכ"פ יש בזה ספק אם הקשר ר"ל לקשור החוטין זה עם זה בבגד או לקשור החוטין עם הבגד וזה תליא בהך מחלו' דמנחות דף ל"ט אם חוט של כרך עולה מן המנין וזה ר"ל רש"י בסנהד' דפ"ט שם א"כ עיקר הקשר שרק החוטין הללו יהי' קשורים עם הבגד וכשנוסף עוד מין עמהם נתבטל הקשר ואין עליו גדר ציצית כלל מה שא"כ תפילין שם תפילין עליהם אף קודם הנחה ולכך ע"י הוראת זקן ממרא גורע כעת בהתפילין אך זה רק אם נימא כמ"ש דמזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה דאין שם מזוזה עלי' ולכך מבו' במגילה די"ח ע"ב דצריכי שרטוט כאמיתה של תורה ר"ל שזה לא מציאות בפ"ע רק פרשה מן התורה ועדיין לא נגמר ולכך צריך שרטוט ומ"ש בע' העיטור בהל' מגילה דכל היכא דהוי שלא כסדרם נצרך שרטוט אבל הירוש' ס"ל ביומא פ"ג דגם מזוזה צריך עיבוד לשמה א"כ ס"ל דזה מציאות בפ"ע ולכך שייך בו גדר זקן ממרא. עכ"פ גבי מלקות א"א לחייב לכל עד פחות מהשיעור של תורה וזהו דר"ל במכות ד"ה מלקות לא מצטרף דפחות מהשיעור לא כלום הוא ועי' ב"ק ד"מ גבי כפר ודף ק"י גבי גזל הגר שהחזירו לחצאי' אשם קרי' רחמנא ע"ש ברש"י ולא דמי לפדיון הבן דבכו' דף נ"א ע"ב דשם שיעור מצטרף וכאן שיעור עצם ועי' מ"ש התוס' מנחות דע"ג ע"ב דחל ג"כ קדושה ויש מעילה על גזל הגר מזמן הפרשה עד שבא ליד כהן והנה לכאורה איך אמרינן ב"ק דק"י ע"א דאם מת עד שלא נתן הכסף ינתן לבניו ואמאי הא חל עליהם קדושה בגדר אשם ומפריש מעות לאשמו ומת אסור ועי' תוס' סוטה ד"ו ע"ב אך הנה רש"י ז"ל וכן בתוספ' ב"ק מדייק שם ומת בדרך ר"ל עד שלא בא לירושלים וכמו גבי בכורים דכ"כ בזה דעד שלא באו לירוש' לשיטת רבינו הוי רק בגדר נדר וה"נ אבל קדושה אין בהם מכ"מ אם נתן אז לכהן זכה בהם הכהן בגדר מתנה דאף דגמ' יליף מזה דכסף מכפר מחצה ר"ל דאח"כ פועל גם הכסף לכפרה ונ"מ די"ל דאם נתן הכסף לכהן בירושלים ומת קודם הקרבת הקרבן י"ל דאז לא פקע הקדושה מהמעות גם ביד כהן כ"ז שלא נקרב האשם בגדר הך דנדרים דף ס"ח מגיז גייז ועי' זבחים דף ק"י ע"א גבי קומץ ולבונה ע"ש ורק אם נתנו בגבולין לכהן ואח"כ מת זכה בו וא"ש מה שהקשו התוס' ב"ק שם ד' ק"י ע"ב ד"ה וגזל דאמאי חשבינן גזל הגר ממתנה שבגבולין אך ראי' מדמרבינן בספרי ובתוספתא דב"ק שם מן לכהן לו יהי' כדאיתא בפ' נשא דזה קאי על כסף שנתנו לכהן ואח"כ מת הגזלן בלא קרבן א"כ ע"כ זה הוה בגבולין וע"ש בב"ק דף קי"א דיליף שם דכסף בראשו מקרא אשר יכפר בו ועי' סוטה דמ"ו דאמר שם להיפך דאשר לשעבר משמע ובהוריות ד"י ע"א ומכות ד"ח דכל היכא דכתיב אשר לא הוי חיוב ועי' ברכות די"ג ע"ב גבי אשר אנכי מצוך ע"ש. עכ"פ יש משמעות באשר דאף היכא דאין הכרח לזה מכ"מ נתכפר לשעבר וזה כה"ג דקי"ל כסף מכפר מחצה ונשאר ביד כהן אף שמת הגזלן קודם שהקריב אשם זה ר"ל הכתוב וכ"כ בזה בהך דקי"ל דאין גר עד שימול ויטבול כמבו' בכמה מקו' מכ"מ אם מל תחילה לשם גרות ואח"כ טבל אחר כמה שנים נעשה גר למפרע והך ע"ז דנ"ח וכמ"מ שם ר"ל שלא טבל כלל ועי' ביבמות דף ק"ד ע"ב גבי רקיקה וחליצה וכ"כ בזה דשיטת רבינו דטבילת גר גמור הוי לגבי חציצה כמו טבילה לשם טהרות. מה שא"כ בממון שפיר מצטרף ולכך ג"כ אם הוסיף על מנין המלקות נתבטל למפרע כל המנין ולכך גולה בהוסיף לו רצועה א' ומת ועי' בהך דזבחים דף צ"ג ע"ב גבי קיבול פחות מכדי הזאה ובפחות מכדי הזאה בכלי זה לא מצטרפין וזהו בעצם כונת המנין בהזאות דיוה"כ ביומא דף נ"ה דהאחת הוא מציאות בפ"ע ושאר ההזאות יש בהן ב' גדרים אחד שיעור העצמי ואחד שיעור המצטרף ולכך בהך דמנחות דף כ"ז נקט רק ז' הזאות מעכבין זה את זה לא ח' משום כמ"ש דהני ז' רק אם יהי' כולן שם בשעת הגמר ועל האחת למעלה לא קפדינן. עכ"פ גם שחיטה אם נימא דצריך שיהי' הסימנים שחוטים אז א"א לומר גבי בן פקו' ד' סימנים אכשר בו רחמנא דמכ"מ עדיין הסימנים שלו שלמים וכן מחצה על מחצה כרוב ג"כ לא שייך דמכ"מ מחצה שלם לא נשחט אבל אם נימא דצריך לשחט אז י"ל זה אך מכ"מ מבואר בחולין דכ"ח ע"ב דהיכא דצריך שיהא גם הנשאר לשם זה א"א דתרי רובא בחד מאנא ליכא וזה ר"ל הגמ' דגיטין דמ"ג ע"א דלכך משלם רק חצי קנס לרבו ואף דהא מכ"מ הרג כל העבדות שלו מכ"מ כיון דיש עליו גדר לומר שמשלם חצי כופר א"א לומר שיהי' באדם אחד ב' מציאות שלמים זהו כונת הגמ' שם וכן יהי' נ"מ גבי פטר חמור אם לא' שה של שותפות אם יכול לפדות פט"ח בחלקו דהרי דגם השותף האחר יהי' יכול ג"כ לפדות בחלקו וזה א"א, ועי' בהך דב"ק ד"צ ע"א גבי עבד של ב' שותפין דאין יוצא בשן ועין וכן דין דיום או יומים וע"ש בתוס' ד"ה איש אך באמת במכילתא פ' משפטים פ' ז' מבוא' להדיא דהוה כמעשר בהמה וה"נ גבי יום או יומים ועי' ב"ק דע"א ע"ב דמקשה שם גבי שור הנסקל דאיך מחייב על טביחה כיון דאיסור הנאה ולמה לא מקשה אגניבה גופא דהרי מבוא' בתוספ' ב"ק פ"ז דלא שייך בזה גניבה וכ"ש כפל, ועכצ"ל כמ"ש וכמ"ש התוס' שם דלר"מ דס"ל דחייב דיני דגרמי מ"מ שם פרטי דשור ושה אין עליו, ועי' ב"ק דע"ח ע"ב אי נימא דהגנב יכול לפטור עצמו בעוף להקרבן שוב איך שייך בזה חיוב דד' וה' אך באמת מדברי רבי' בה' גניבה בפ"ב ה"ד גבי גונב טבלו של חבירו דכפל א"צ לשלם לו בשביל הכל דמ"מ אין עליו גדר דבר המסוים, ועי' ב"ק דס"ג ע"א ע"ש דממעט זה, אך הראב"ד ז"ל בהשגות לא סבירא לי' כן אך מ"מ נ"מ לשיטת הראב"ד אם הישראל צריך אח"כ בזמן שנותן התרומה ליתן לו גם כפל של התרומה כיון דזה נעשה ע"י התרומה דלשיטת רש"י בקידושין דנ"ח דמשלם לו כל הדמים לא כהר"ן בנדרים דפ"ה ועי' כתובות ע"ט ע"ב גבי גנב וולד בהמת מלוג למי משלם כפל אף דהוולד שייך להבעל, ועי' בירוש' תרומות פ"ז וב"מ פ"ג גבי למקום שהקרן מהלך שם הכפל מהלך ובמאי דפליגי רבינו בה' תמורה פ"ד אם הבעלים המיר בבכור למי שייך התמורה אם לכהן או לבעלים ועי' תוס' זבחים דע"ה ע"ב דס"ל דלבעלים דלא כרבינו וכן משמע בתוספ' רפ"א דתמורה, אך מהך בזבחים ד"ט ע"א גבי שחטי' לשם בכור משמע כשיטת רבינו דשייך לכהן. וכן נ"מ גבי אם נגח שורו לשור של ישראל ועכו"ם שותפין בו או שישראל והקדש שותפין בו כיצד הוא התשלום עי' בתוספ' ב"ק פ"ד וכן להיפך שור של ישראל ועכו"ם שותפין בו שנגח שור של ישראל אם הוא משלם הכל או רק חצי ועי' ב"ק דף י"ג ודנ"ג בהך מחלו' דר' נתן ורבנן ודף ל"ו ע"א וזה תליא אם חלק העכו"ם לגבי נגיחה הוי כמאן דליתא או לא. ע"כ ממהדורא תניינא

1 הוריות פתח ↗

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הָכִי קָאָמַר: אָכַל חֵלֶב לְתֵאָבוֹן – הֲרֵי זֶה מְשׁוּמָּד, לְהַכְעִיס – הֲרֵי זֶה מִין. וְאֵיזֶהוּ מְשׁוּמָּד דְּבִסְתָמוֹ מִין? הֱוֵי אוֹמֵר: אוֹכֵל נְבֵילָה וּטְרֵיפָה, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, וְשָׁתָה יֵין נֶסֶךְ. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַלּוֹבֵשׁ כִּלְאַיִם.

3 כתובות פתח ↗

חַזְיֵיהּ דְּלָא הֲוָה נִיחָא לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מַאי דַּעְתָּיךְ — מִשּׁוּם דַּאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, לָא תִּיהְוֵי בְּעַבּוֹרֵי אַחְסָנְתָּא אֲפִילּוּ מִבְּרָא בִּישָׁא לִבְרָא טָבָא — דְּלָא יְדִיעָא מַאי זַרְעָא נָפֵיק מִינֵּיהּ, וְכׇל שֶׁכֵּן מִבְּרָא לִבְרַתָּא, הַאי נָמֵי תַּקַּנְתָּא דְרַבָּנַן הִיא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי מִדַּעְתֵּיהּ. לְעַשּׂוֹיֵיהּ נָמֵי? אֲמַר לֵיהּ: אַטּוּ מִי קָאָמֵינָא לָךְ דְּעוּל וְעַשְּׂיֵיהּ? עוּל וְלָא תְּעַשְּׂיֵיהּ קָאָמֵינָא. אֲמַר לֵיהּ: מַעֲלַאי דִּידִי הַיְינוּ עִשֻּׂיֵיהּ. אַכְפְּיֵיהּ וְעוֹל. אִישְׁתִּיק וִיתֵיב. סְבַר הָהוּא מִירְתָּח רָתַח. כַּתְבֵיהּ לְכֹל מַאי דַּהֲוָה לֵיהּ. לְסוֹף אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא נָמֵי לָא מִישְׁתַּעֵי מָר? חַיֵּי דְּמָר, לָא שְׁבַיקִי מִידֵּי לְנַפְשַׁאי. אֲמַר לֵיהּ: אִי מִינַּאי דִּידִי — אֲפִילּוּ הַאי נָמֵי דִּכְתַבְתְּ לָא נִיחָא לִי. אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא נָמֵי אֶהְדַּר בִּי. אֲמַר לֵיהּ: שַׁוּוֹיֵי נַפְשָׁךְ הַדְרָנָא — לָא קָאָמֵינָא. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב יֵימַר סָבָא מֵרַב נַחְמָן: מָכְרָה כְּתוּבָּתָהּ לְבַעְלָהּ, יֵשׁ לָהּ כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין אוֹ אֵין לָהּ כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין? אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְתִבְּעֵי לָךְ מוֹחֶלֶת. אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא, מוֹכֶרֶת קָמִיבַּעְיָא לִי, דְּאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא לְמֵימַר זוּזֵי אַנְסוּהָ, דְּאָמֵינָא כְּמַאן דְּקָא מָחוּ לַהּ מְאָה עוּכְלֵי בְּעוּכְלָא, מוֹחֶלֶת מִיבַּעְיָא?! אָמַר רָבָא, פְּשִׁיטָא לִי: מוֹכֶרֶת כְּתוּבָּתָהּ לַאֲחֵרִים — יֵשׁ לָהּ כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין. מַאי טַעְמָא — זוּזֵי אַנְסוּהָ. מוֹחֶלֶת כְּתוּבָּתָהּ לְבַעְלָהּ — אֵין לָהּ כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין, מַאי טַעְמָא — אַחוֹלֵי אַחֵילְתַּהּ. בָּעֵי רָבָא: מוֹכֶרֶת כְּתוּבָּתָהּ לְבַעְלָהּ, כְּמוֹכֶרֶת לַאֲחֵרִים דָּמֵי, אוֹ כְּמוֹחֶלֶת לְבַעְלָהּ דָּמֵי? בָּתַר דְּבַעְיַאּ הֲדַר פַּשְׁטַהּ: מוֹכֶרֶת כְּתוּבָּה לְבַעְלָהּ, כְּמוֹכֶרֶת לַאֲחֵרִים דָּמֵי. מֵתִיב רַב אִידִי בַּר אָבִין: מֵתָה — אֵין יוֹרְשִׁין שֶׁל זֶה וְאֵין יוֹרְשִׁין שֶׁל זֶה יוֹרְשִׁין כְּתוּבָּתָהּ. וְהָוֵינַן בַּהּ: כְּתוּבָּתָהּ מַאי עֲבִידְתַּהּ?! וְאָמַר רַב פָּפָּא: כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין. וְאַמַּאי? הָכָא נָמֵי לֵימָא יֵצֶר אַנְסַהּ! הָתָם, קְנָסָא הוּא דְּקַנְסוּהָ רַבָּנַן. יָתֵיב רָבִין בַּר חֲנִינָא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: מוֹחֶלֶת כְּתוּבָּתָהּ לְבַעְלָהּ — אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. אֲמַר לֵיהּ: אִי לָאו דְּקָאָמְרַתְּ לִי מִשְּׁמֵיהּ דְּגַבְרָא רַבָּא, הֲוָה אָמֵינָא לָךְ: ״מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ״?! יָתֵיב רַב נַחְמָן וְעוּלָּא וַאֲבִימִי בַּר רַב פַּפֵּי, וְיָתֵיב רַב חִיָּיא בַּר אַמֵּי גַּבַּיְיהוּ. אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא דִּשְׁכִיבָא אֲרוּסָתוֹ, אָמְרִי לֵיהּ: זִיל קְבַר, אוֹ הַב לָהּ כְּתוּבְּתַהּ. אֲמַר לְהוּ רַב חִיָּיא, תְּנֵינָא: אִשְׁתּוֹ אֲרוּסָה — לֹא אוֹנֵן וְלֹא מִיטַּמֵּא לַהּ, וְכֵן הִיא — לֹא אוֹנֶנֶת וְלֹא מִיטַּמְּאָה לוֹ. מֵתָה — אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ, מֵת הוּא — גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ. טַעְמָא דְּמֵת הוּא, הָא מֵתָה הִיא — אֵין לָהּ כְּתוּבָּה. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: שֶׁאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהּ ״לִכְשֶׁתִּנָּשְׂאִי לְאַחֵר תִּטְּלִי מַה שֶּׁכָּתוּב לִיכִי״. כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֲרוּסָה שֶׁמֵּתָה — אֵין לָהּ כְּתוּבָּה. אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי, זִילוּ אִמְרוּ לֵיהּ: שְׁקִילָא טֵיבוּתָךְ שַׁדְיָא אַחִיזְרֵי, כְּבָר תַּרְגְּמַהּ רַב הוֹשַׁעְיָא לִשְׁמַעְתֵּיהּ בְּבָבֶל. בְּנָן נוּקְבָן דְּיִהְוְיָין לִיכִי מִינַּאי וְכוּ׳. רַב תָּנֵי: ״עַד דְּתִלַּקְחָן לְגוּבְרִין״, וְלֵוִי תָּנֵי: ״עַד דְּתִבְגְּרָן״. לְרַב, אַף עַל גַּב דִּבְגַר?! וְלֵוִי, אַף עַל גַּב דְּאִינְּסִיב?! אֶלָּא: בְּגַר וְלָא אִינְּסִיב, אִינְּסִיב וְלָא בְּגַר — דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי. כִּי פְּלִיגִי בַּאֲרוּסָה וְלָא בְּגַר. וְכֵן תָּנֵי לֵוִי בְּמַתְנִיתֵיהּ: ״עַד דְּתִבְגְּרָן וְיִמְטֵי זִמְנֵיהוֹן דְּאִינַּסְבָן״. תַּרְתֵּי? אֶלָּא: אוֹ תִּבְגְּרָן אוֹ יִמְטֵי זִמְנֵיהוֹן לְאִיתְנַסְבָא. כְּתַנָּאֵי: עַד מָתַי הַבַּת נִזּוֹנֶית — עַד שֶׁתֵּאָרֵס, מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרוּ: עַד שֶׁתִּבְגַּר. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״עַד דִּיהֶוְויָין״. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֲוָיָה דְאֵירוּסִין, אוֹ הֲוָיָה דְנִישּׂוּאִין? תֵּיקוּ. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב יוֹסֵף: מִי שְׁמִיעַ לָךְ מִינֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, אֲרוּסָה יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת, אוֹ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת? אֲמַר לֵיהּ: מִשְׁמָע לָא שְׁמִיעַ לִי, אֶלָּא מִסְּבָרָא לֵית לַהּ: כֵּיוָן דְּאֵירְסַהּ, לָא נִיחָא לֵיהּ דְּתִיתְּזִיל. אֲמַר לֵיהּ: אִם מִשְׁמָע לָא שְׁמִיעַ לָךְ, מִסְּבָרָא אִית לַהּ. כֵּיוָן דְּלָא קִים לֵיהּ בְּגַוַּהּ, לָא שָׁדֵי זוּזֵי בִּכְדִי. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ: מִשְׁמָע לָא שְׁמִיעַ לִי, מִסְּבָרָא אִית לַהּ — כֵּיוָן דְּלָא קִים לֵיהּ בְּגַוַּהּ, לָא שָׁדֵי זוּזֵי בִּכְדִי. אֲמַר לֵיהּ: אִי מִשְׁמָע לָא שְׁמִיעַ לָךְ, מִסְּבָרָא לֵית לַהּ. כֵּיוָן דְּאֵירְסַהּ, לָא נִיחָא לֵיהּ דְּתִיתְּזִיל. סִימָן דְּגַבְרֵי: שַׁק זְרַף. מֵאֲנָה, וִיבָמָה, שְׁנִיָּה, אֲרוּסָה, וַאֲנֻסָה. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: מְמָאֶנֶת, יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת, אוֹ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת? אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת, תְּנֵיתוּהָ: אַלְמָנָה בְּבֵית אָבִיהָ, וּגְרוּשָׁה בְּבֵית אָבִיהָ, וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם בְּבֵית אָבִיהָ — יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ — יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת, אֵינָהּ בְּבֵית אָבִיהָ — אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. רַבִּי יְהוּדָה הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא?! אֶלָּא לָאו, מְמָאֶנֶת אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר אִית לַהּ, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר לֵית לַהּ. בָּעֵי רֵישׁ לָקִישׁ: בַּת יְבָמָהּ, יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת אוֹ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת? כֵּיוָן דְּאָמַר מָר כְּתוּבָּתָהּ עַל נִכְסֵי בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן, לֵית לַהּ, אוֹ דִלְמָא: כֵּיוָן דְּאִי לֵית לַהּ מֵרִאשׁוֹן, תַּקִּינוּ לַהּ רַבָּנַן מִשֵּׁנִי, אִית לַהּ? תֵּיקוּ. בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: בַּת שְׁנִיָּה, יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת, אוֹ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת?

3 גיטין פתח ↗

אָמַר רַב יְהוּדָה: ״לֹא דָּנוּ בָּהּ דִּין סִיקָרִיקוֹן״ קָאָמַר. דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי: שָׁלֹשׁ גְּזֵירוֹת גָּזְרוּ. גְּזֵרְתָּא קַמַּיְיתָא: כֹּל דְּלָא קָטֵיל – לִיקְטְלוּהּ. מְצִיעֲתָא: כֹּל דְּקָטֵיל – לַיְיתֵי אַרְבַּע זוּזֵי. בָּתְרָיְיתָא: כֹּל דְּקָטֵיל – לִיקְטְלוּהּ. הִלְכָּךְ, קַמַּיְיתָא וּמְצִיעֲתָא, כֵּיוָן דְּקָטְלִי – אַגַּב אוּנְסֵיהּ גָּמַר וּמַקְנֵי.

3 משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

אָנוּס פָּטוּר מִכְּלוּם מִן הַמַּלְקוֹת וּמִן הַקָּרְבָּן וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִן הַמִּיתָה שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב כו "וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנֶּאֱנַס הַנִּבְעָל. אֲבָל הַבּוֹעֵל אֵין לוֹ אֹנֶס שֶׁאֵין קִשּׁוּי אֶלָּא לְדַעַת. וְאִשָּׁה שֶׁתְּחִלַּת בִּיאָתָהּ בְּאֹנֶס וְסוֹפָהּ בְּרָצוֹן פְּטוּרָה מִכְּלוּם שֶׁמִּשֶּׁהִתְחִיל לִבְעל בְּאֹנֶס אֵין בְּיָדָהּ שֶׁלֹּא תִּרְצֶה שֶׁיֵּצֶר הָאָדָם וְטִבְעוֹ כּוֹפֶה אוֹתָהּ לִרְצוֹת:

4 תוספות על מנחות פתח ↗

איש איש לרבות העובדי כוכבים שנודרים נדרים כו'. תימה דתיפוק לי' מדכתיב גבי בעלי מומין ויקרא כ״ב:כ״ה ומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה הא תמימים תקריבו ואין לומר דהיינו ישראל מומר כמו בן נכר דפסח דהא אמרינן בפ"ק דתמורה דף ז. ושם ומיד בן נכר לא תקריבו למה לי דסד"א הואיל ולא נצטוו בני נח אלא על מחוסרי אברים לא שנא במזבח דידהו ולא שנא במזבח דידן קמ"ל וי"ל דאי לאו איש איש הוה אמינא בבעלי מומין הוא דקאי בלאו אבל תמימים נהי דליכא לאו איסורא מיהא איכא ועוד י"ל דהאי קרא בקרבן ציבור מוקמינן ליה בת"כ דהכי תניא התם מנין שאין מקבלין שקלים מן העובדי כוכבים ת"ל ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אין לי אלא תמידין שנקראו לחם שאר קרבנות ציבור מנין ת"ל מכל אלה וקמ"ל קרא דאפילו בא העובד כוכבים ומוסר לציבור אין מקבלין ממנו וכ"ש שאין מקבלין ממנו קרבנות של עצמו ומיהו השתא דאשמעינן איש איש דמקבלין מהן נדרים ונדבות מוקמינן נמי קרא בבעלי מומין כדאיתא בתמורה גם זה שם:

4 רש"י על עבודה זרה פתח ↗

משה - לא נשתמש בבגדי כהונה דכתיב ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך והוא היה זר אצלן ועל פי הדבור שימש ולא הוזכרו בגדים:

4 תוספות על חולין פתח ↗

שיעורן בכדי סיכת קטן ועד לוג - אבל אם היה תחלתן יותר מלוג בעינן שיעור גדול לשברים יותר מכדי סיכת קטן ואפילו יחדו בטלה דעתו אצל כל אדם ואין יחודו יחוד דאין דרך ליחד שברים הבאים מכלי גדול לצורך סיכת קטן וכן נראה דע"י יחוד מיירי הכא דהיאך יקבלו שברים טומאה אם לא ע"י יחוד הא אמרינן בסוף המצניע שבת צה: דכלי חרס שניקב כמוציא זית טהור מלקבל בו זיתים ועדיין כלי הוא לקבל בו רמונים ושם פירש בקונטרס כלומר טהור הוא מלקבל טומאה עוד משום סתם כלי חרס ששיעורו בזיתים וגם אם היתה עליו טומאה נטהר ועדיין כלי הוא לקבל בו רמונים שאם יחדו שוב לרמונים מקבל טומאה מכאן ולהבא או אם מתחלה היה מיוחד לרמונים לא נטהר אלמא בעינן יחוד וא"ת דתנא בתוספתא דכלים בשלהי פרק מחט וטבעת שולי המחצין ושולי הפחתין וקרקרות הכלים ודופנותיהם מאחוריהן אין ממלאין בהן ואין מקדשין בהן ואין מזין מהן וכו' שפן ועשה מהן כלים מקבלין טומאה מכאן ולהבא דברי ר' מאיר וחכ"א כל כלי חרס שטהר שעה אחת שוב אין לו טומאה לעולם ואי בעינן יחוד לקבל בו רמונים כשניקב כמוציא זית הא מיד כשניקב נטהר וכשיחדו לרמונים אחר כך איך יקבל טומאה מכאן ולהבא אבל אי לא בעינן יחוד אתי שפיר דלא נטהר כל זמן שהוא ראוי לרמונים וי"ל דההיא דתוספתא מיירי בדלא חזי על ידי יחוד בלי תיקון ולהכי בשברים הפחותין מכשיעור המפורש כאן בשמעתין דמחמת גריעותא לא מהני יחוד אבל היכא דלא בעי תיקון דאין מחוסר אלא יחוד לא אמרן דכיון שטיהר שוב לא יקבל טומאה לעולם והא דתנן במסכת כלים פ"ה מ"ח חתכו חוליות פחות מארבעה טפחים טהור מירחו בטיט מקבל טומאה משיסיקנו לאפות בו סופגנין משמע דאתא ביה טומאה ע"י תקון שאני התם דחשיב כלי גמור ע"י שנעשה אחר כך שלם כמתחילה ע"י תקון אבל שברים קטנים אין נחשבים להיות עוד כלים ע"י שום תקון וא"ת לפי מה שפירש דלא מהני ראויות לשברים לקבל טומאה עד שיחד הא בפרק כל הכלים שבת דף קכד: פליגי ר"מ ור' יהודה בכלי שנשבר בשבת וראוי למלאכה אחרת לענין טלטול דר' יהודה אוסר לטלטל משום נולד ור"מ שרי דלית ליה נולד אבל כ"ע מודו שאם נשבר מערב שבת דלא הוי נולד ושרי לטלטולי בשבת הואיל וראוי למלאכה אחרת אלמא מנא הוא לענין שבת ואם כן לענין טומאה נמי מנא הוא כדאמר רבא בפרק כל הכלים שבת דף קכג. גבי מחט של יד מדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא ועוד מוכח התם דלא בעינן יחוד לענין שבת גבי רבא דאיתווס מסאניה בטינא ואתא שמעיה ושקל חספא וקא מכפר ליה ומפרש טעמא משום דאילו הוה בחצר חזי לאיכסויי ביה מנא וי"ל דלעולם בעינן יחוד לענין טומאה והא דקאמר רבא מדלענין טומאה לאו מנא הוא היינו אפילו ע"י יחוד דכיון דניטל חודה או עוקצה לא מהני בה יחוד והא דתנן במסכת כלים פרק י"ג מ"ה מחט שניטל חודה או עוקצה טהורה ואם התקינה למיתוח טמאה לאו יחוד בעלמא קאמר אלא שעשה שום תיקון אבל היכא דהוי מנא לענין טומאה ע"י יחוד לענין שבת לא תקנו יחוד וכן משמע התם בההיא דתרגמא אביי אליבא דרבא בגולמי דזימנין דמימליך עלייהו ומשוי להו מנא משמע דאע"ג דטהורה היא דאכתי לא מימלך עליה אפילו הכי מותר לטלטלה הואיל וראויה להיות כלי ע"י יחוד ומיהו קשה מההיא דאמר בפרק במה אשה יוצאה שבת דף נח: העושה זגין למכתשת ולעריסה ולמטפחת תינוקות יש להם עינבל טמאים אין להם עינבל טהורים נטלו עינבליהן עדיין טומאתן עליהם ומפרש ר' יוסי בר' חנינא הואיל וראוי להקישו ע"ג כלי חרס רבי יוחנן אמר הואיל וראוי לגמוע בו מים לתינוק אלמא בראויות בעלמא בלא יחוד מקבל טומאה אע"פ שלא יחדו לגמוע דעל כרחך בלא יחדו מיירי מדפליג עלה ר' יוסי בר' חנינא ולא מטמא משום גימוע דבעינן מעין מלאכה ראשונה ועוד אי יחדו מה לי לא היה לו עינבל מעולם מה לי היה לו עינבל וניטל ועוד מדפריך עליה ורבי יוחנן לא בעי מעין מלאכה ראשונה והא תניא יכול כפה סאה וישב עליה כו' וא"ר אלעזר אומרים במדרסות עמוד ונעשה מלאכתנו ואין אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו ורבי יוחנן אמר אף אומר בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו וההיא ע"כ בלא יחוד דומיא דכפה סאה וישב עליה דאיירי כשלא יחדו לישיבה דממעט ליה מדכתיב אשר ישב עליו הזב מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו וי"ל דשאני גבי זגין דכיון שגם הדיוט יכול להחזיר העינבל כדקאמר התם אית לן למימר דחשיב כלי ע"י דבר מועט שעדיין ראוי לגמוע קודם חזרת עינבל ואפילו בלא יחוד ולמ"ד הואיל וראוי להקישו על גבי כלי חרס ניחא ממה נפשך אי בעלמא בעי מעין מלאכה ראשונה הכא נמי לא מהני לגמוע מים דהיינו מלאכה אחרת ואפילו את"ל דבעלמא טמא בלא יחוד הכא שעומד למלאכה ראשונה ע"י חזרת העינבל אי לא דראוי להקישו לא הוי טמא ולא סגי ליה בגימוע מים דהוי כמו עמוד ונעשה מלאכתנו:

5 תוספות על שבת פתח ↗

אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן - משמע דלא מקבל אוכל טומאה בפחות מכביצה ומה שהביא רש"י מת"כ דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא דתניא מכל האוכל שמטמא בכל שהוא יכול יהא מטמא אחרים ת"ל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת הוי אומר זה ביצת תרנגולת אומר ר"ת דאסמכתא היא דה"נ מעשר ירק מרבינן בת"כ מוכל מעשר הארץ ולא הוי אלא אסמכתא בעלמא והא דפריך בפרק כל שעה פסחים ד' לג: למ"ד משקין מיבלע בליעי מהא דתנן טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת טהורים ואי מיבלע בליעי אמאי טהורים ומוקי לה בענבים שלא הוכשרו לאימת קא מיתכשרי לכי סחיט להו וכי סחיט להו בציר ליה שיעוריה אתי שפיר גם לפי' הקונטרס דאע"ג דמקבל טומאה בכל שהוא מ"מ בציר ליה שיעורא מלקבל הכשר לפירוש הרב פור"ת דמפרש בשם רש"י בפ' חבית לקמן שבת קמה. דאין אוכל מקבל הכשר בפחות מכביצה וטעמא משום דמאשר יאכל נפקא לן לטמא אחרים בכביצה ואהא כתב אשר יבא עליו מים וכן בפרק אלו עוברין פסחים מה. גבי בצק שבסידקי עריבה דמפרש אביי כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין ונגעו בהאי בצק בפסח דאיסורו חושבו מצטרף אע"ג דבלא צירוף פחות מכביצה הוה מצי לאוקמי דנגע שרץ בכזית שבסידקי עריבה בפסח דאיסורו חושבו מקבל טומאה בשאר ימות השנה אי קפיד אין אי לא לא אלא דלענין קבלת טומאה עצמה לא נפקא לן מינה מידי דבלאו הכי אסורה משום חמץ להכי נקט לענין לטמא אחרים ומייתי רבינו תם ראיה דאין אוכל מקבל טומאה פחות מכביצה דתניא בפרק אלו עוברין פסחים מד. המקפה של תרומה השום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתן פסל את כולן מקפה של חולין ושום ושמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתן לא פסל אלא מקום מגעו והוינן בה מקום מגעו אמאי פסל והא לא הוי כביצה ורש"י ל"ג הכי אלא גריס והא בטל ברובא ומפרש דהכי פריך מקום מגעו אמאי פסול והא בטל שום ושמן אגב מקפה דהא משום הכי קתני ברישא פסל את כולן ואין נראה למחוק הספרים ועוד נהי דבטלי ברישא להחמיר להקל לא אמרינן דבטלי ועוד דלא שייך למימר דבטלי השום והשמן כיון שהן בעין מדקתני לא פסל אלא מקום מגעו ועוד דתניא בתוספתא בד"א בזמן שהיא גוש בקערה משמע שהן בעין ואין להאריך ורש"י חזר בו בכריתות דף כא. וגבי פרה מיטמא טומאת אוכלין חולין דף פב. והא דאמר בפ"ק דחולין דף כד: התורה העידה על כלי חרס אפילו מלא חרדל לאו דוקא חרדל אלא כלומר מלא ביצים ומשום דבחרדל איכא טובא ראשון ושני כו' ומקבל טומאה מדרבנן נקט ליה:

5 תוספות על חולין פתח ↗

יכול אפילו לא רקמה ת"ל השרץ - וא"ת ולרקמה למה לי קרא לענין טומאה הא לענין אכילה פשיטא לן בלא קרא בפרק אלו טרפות לעיל חולין דף סד. שאם רקמה ואכלה לוקה משום השרץ השורץ על הארץ אלמא שרץ איקרי ויש לומר דודאי רקמה שרץ איקרי אבל צב ועכבר לא איקרי וכה"ג אמרינן בפ' בהמה המקשה לעיל חולין עה. גבי חלב דלא איקרי חלב שור כשב ועז עד שיצא העובר לאויר העולם אי נמי מקרא דהכא קים לן באלו טרפות לענין אכילה שלוקה:

5 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

המקדש בפירות וכו'. כתב הראב"ד ז"ל דוקא בשכר הבאת האפר והמים או מילוי המים עכ"ל:

6 תוספות על תמורה פתח ↗

אי דעולה זכר הוא - ולאו בר אולודי הוא ואי תמורה דידיה ודאי קרבה ואי דאשם הלכתא גמירי לה דלרעייה אזלא הוא הדין דהוה מצי למימר זכר הוא ולאו בר אולודי הוא כמו גבי עולה אלא ניחא ליה למיפרך ממילתא אחריתי וא"ת לפר"ת דאמר הלכה למשה מסיני כל שבחטאת מתה באשם קרב עולה אמאי לא מוקי לה באשם וי"ל דבהא לא מצי לאוקומי דפשיטא ליה דאינו קרב באשם ורק משמע דממעט ליה דאינו קרב בקדשים דאתי מיניה ולהכי לא אצטריך דפשיטא הוא דאינו קרב באשם:

6 ריטב"א על נדרים פתח ↗

מתני' קונם שאני עושה על פי אבא על פי אביך ב על פי אחיך אינו יכול להפר פירוש דליכא בהא משום ענוי נפש ולא משום דברים שבינו לבינה ולא איכפת ליה אי מתסר הנאתה עלייהו: קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר. פי' דקסבר ת"ק דמעשה ידיה ואפילו העדפה דבעל הוי וכיון דמשעבדא ליה לא מצי מדיר להו שאין אדם אוסר נכסי חבירו על חבירו ר"ע אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו דהיינו היותר על ה' סלעים כדאיתא בכתובות דף נט. וקסבר העדפה דידה היא וחייל עלה נדרא הילכך צריכה התרת חכם לאותו עודף דאילו בעל לא מצי מפר דליכא בהא עינוי נפש ואיידי דקתני רישא אינו צריך להפר נקט סיפא יפר: ר' יוחנן בן נורי אומר יפר. כלומר צריכה התרה דאע"ג דהשתא משעבדא ליה דאפי' העדפה הוי דבעל ולא חייל עליה נדרא השתא שמא יגרשנה היום או מחר ולא משתעבדא ליה ההיא שעתא וחייל עלה נדרא ותהא אסורה לחזור לו דאיסורא מתלא תלי וקאי כדמפרש לקמן ורבנן לית להו ההוא טעמא וסברי דכיון דהשתא לא חייל לבסוף נמי לא חייל דהוה ליה כאוסר על אחרים דבר שאינו שלו לכשיהו שלו: גמ' אמר שמואל הלכה כר"י בן נורי. פירוש דהשתא לא חייל נדרא אפילו אהעדפה אבל בתר גרושין חייל ואקשינן והא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם פי' ומעשה ידיה אפילו הוו דידה מהשתא הא ליתנהו בעולם ואין אדם אוסר דבר שאינו בעולם על חבירו אבל על עצמו אוסר אותו כשם שאוסר על עצמו פירות חבירו שאינו שלו והכי איתא בהדיא בפ' אע"פ שם: אמר רב הונא ג אמר רב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהן וידים איתנהו בעולם. והוה ליה כמקדיש דקל לפירותיו: ופרכינן אע"ג דידים איתנהו בעולם הא משעבדן ליה לבעל והיכי מצי למיסר נכסי חבירו על חבירו ופרקינן אמר רב אשי שאני קונמות דכקדושת הגוף נינהו. פי' דאע"ג דקדושת דמי' אינו מפקיע מידי שעבוד כדתנן מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון קונמות דהוו איסור חפצא וקדושת הגוף מפקיעין מידי שעבוד:

6 תוספות על פסחים פתח ↗

ואין נתינה פחות משוה פרוטה - ורבנן נמי לא פליגי אלא משום דכתיב אכילה וא"ת והא קיימא לן חולין דף קלז: דחטה אחת פוטרת את הכרי אע"ג דכתיב בה נתינה דכתיב תתן לו ובהזהב ב"מ מז. אמר קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה אע"ג דכתיב ונתן לרעהו וגבי גט נמי אמרינן גיטין דף כ כתבו על איסורי הנאה כשר אע"ג דכתיב ונתן בידה ויש לומר דהכא ודאי בעינן שוה פרוטה דנתינה קיימא אתשלומין והוי כמו השבת גזילה שאין בפחות משוה פרוטה ולהכי משום דכתיב ונתן משמע שפיר נתינה חשובה אבל שאר מילי אע"ג דכתיב בהן נתינה לא בעינן שוה פרוטה מיהו קשה לר"י דרבי יהודה דריש בכריתות דף ו: ואשר יתן ממנו על זר בכזית ויליף נתינה נתינה מתרומה ואדיליף מתרומה בכזית לילף מכל נתינה לחומרא דהוו בכל שהוא כגון מתן דמים ומתן בהונות שאין בהן שיעור והוי נמי דומי' דסיכה דהוי בכל שהוא ולמ"ד התם נתינה בכל שהוא א"ש:

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה ה׳:ה׳ » « צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה ה׳:ח׳