1הבכור והמעשר שבתוכה כו'. ע' בכסף משנה בשם השגות והנה נ"ל דרבינו ז"ל ס"ל דהך דר"ש קאי אשל צדיקים ורבינו ר"ל אשל רשעים ואסורים משום זבח רשעים תועבה וע' מש"כ רבינו בהל' תמורה פ"א הל' ט' גבי בעלים שהמירו בבכור. ופ"ג הלכה ב' דתמורת הבכור לכהנים דלא כתוס' זבחים דע"ד ע"ב. ונ"מ כאן היכן הוא הבכור אם ביד הבעלים אם ביד כהן וזה תליא בהך דר"ע וריב"נ בתמורה דף ז' ע"ב ע"ש וע' זבחים דנ"ז ע"א דבכור מתנה לכהן ורש"י שם דק"ב ע"ב דבכור ניתן לכל כהן ואכמ"ל:2התרומות וכו' ואם עדיין כו' ינתנו כו'. ע' רש"י דלאו דוקא של עיר אחרת והנה באמת היכי מיירי כאן אם התרומה של רשעים אם של צדיקים דיש לומר כיון דיש לו בה טובת הנאה מיקריא שללה אך י"ל כמש"כ הרא"ש בנדרים דפ"ה ע"א דאם ע"י טובת הנאה תתבטל הנתינה פקע הטובת הנאה והכי נמי כן ג"ז תליא אם נימא דתיכף לאחר הפרשה זכו בה הכהנים רק הוא יכול לברר לאיזה כהן, או שלא זכו בו עדיין השבט ע' רש"י פסחים דף מ"ו ע"ב ד"ה לא ותוס' בכורות די"א ע"א ד"ה והלכתא. וע' חולין דקל"א ע"א ודקל"ד ע"ב מפני הפסד כהן ובירושלמי בפ"א דדמאי אמר מפני השב אבידה לבעלים ובתוספתא דתרומות אמר מפני ח"ה וכן הוא בדברי רבינו בהל' תרומות פי"ב הל' י"ז וע' בכורות דכ"ח ע"א ונ"מ אם נסרחה התרומה או נשרפה דפקע ממנה דין תרומה כמש"כ הרמב"ן ז"ל פ"ג דב"מ דל"ח ע"א ע"ש אם צריך זה ליתנה לכהן וע' בכורות די"א ע"ב אם מת נהנים כו' סד"א כל כמה כו' ר"ל דלא נימא דהשה שמת שוב אין צריך ליתנו לכהן קמ"ל דכמאן דזכה בו השבט דמי וע' שם דכ"ח ע"א אבל ברש"י ד"ה אבל כו' ושוחטו ומולחו דלא כהך דחולין דקל"ד ע"ב גבי זרוע ולחיים ואם אין שם כהן מעלין כו' וע' גיטין ד"ל ע"א ומה דפליגי בירושלמי פי"א דתרומות במ"ז גבי מדליקין ע"ג החולים ע"ש:3ממהדורא תניינא: הבכור והמעשר שבתוכה כו'. עיי' בהשגות. וכ"כ בזה בחבורי. והנה אם כאן אזלינן אחר הכהנים או אחר הבעלי' ונ"מ אם א' הוי רשע וא' צדיק ועי' בתמורה ד"ז ע"ב בהך מחלוקת דר' עקיבא ור"י בן נורי מי ממיר, והנה רבינו ז"ל פסק בהלכות תמורה דקודם שבא ליד כהן הבעלים ממירין ואחר שבא להכהן גם הבעלים לא מצי להמיר וכן הכהן אינו ממיר אך הטעם של הכהן דלא ממיר אף דזכי ביה כמש"כ רבינו שם וכמבואר בהלכות ערוכין פ"ו הל' י"ג גבי החרימו הכהן ואף דבאמת קיי"ל דבכור ניתן דוקא לאנשי משמר כמבואר בירושלמי פ"ד דחלה ותוספתא סוף סוכה ולא כמו שכתב רש"י זבחים דק"ב ע"ב דהוי לכל כהן, אך הנ"מ דגבי שאר קרבנות הוא שייך להמשמר ולהבית אב ועי' במאי דפליגי רבי' והרמב"ן ז"ל בסה"מ אם זה מן התורה המשמרות או רק תקנת מרע"ה ואם זה גדר קנין אני בשבתי ואתה בשבתך כמבו' בסוכה נ"ה ובירוש' תענית פ"ד, ונ"מ לפי זה די"ל דכהן שאין לו משמר קבוע דאז לא שייך לומר אני בשבתי כו' אז יכול להקריב בכל משמר שירצה, עיי' בתענית דף י"ז ע"א ברש"י ובדברי רבי' בהל' ביאת מקדש פ"א ה"ז ובתענית שם דף כ"ז במה דאמר שם כהנים מעכבים את הקרבן, ובאמת לא ר"ל הכהנים העובדים רק לגדר מעמד דצריך כהנים מלבד המשמר דאל"כ פשיטא, ועי' בירו' תענית וסוף עירובין ופסחים פ"ד דהכהנים שהיו תוקעים בחצוצרות על הקרבן לא הי' מאנשי המשמר, ובספרי פ' שופטים פיסק' קס"ח גבי נשיאת כפים דשם נקט רק כהנים של אותו משמר, ובתוספת' סוטה פ"ז א' שם דכל כהנים, רק נ"מ בין נשיאת כפים שהי' בלשכת הגזית ובין נשיאת כפים שהי' בין האולם ולמזבח, וכ"כ בזה דהי' ב' מיני נשיאת כפים ע' ברכות ד' י"א ע"ב ובתוס' סוטה דל"ח וסוף תמיד ובתו"כ פ' שמיני, וכן גבי תקיעה דחצוצרות שעל הקרבן של כהנים, ועי' בספרי פ' בהעלותך פסקא ע"ז דאין מעכבים הקרבן, ולכך אין צריך לזה כהני משמר דוקא עכ"פ י"ל דכהן שאין לו משמר קבוע יכול להקריבן בכל משמר שירצה כיון דליכא בי' החלוקה, ועי' רש"י סוטה ד"ה ע"ב משמע כן, וכעין הך דב"מ די"ב ודכ"ח גבי עניי' וגבי סימני', והנה כ"כ בזה דהקרב' של האמורי' והחלוק' של הבשר והעורות זה שני גדרים, עי' סוכה דנ"ה ודנ"ו ע"ש בתו' גבי לחם הפנים ועי' ביבמות דק"א ע"א דמבו' שם דאף שהוא עובד בב' המשמרו' מ"מ אין לו חלק כלל באכילת הקרבנות ועי' ביבמות ד"מ ע"א בתוס' וכן נ"מ במה דמבו' במנחות דצ"ט ע"ב ובירוש' פ"ד דפסחים גבי שבת שחל ביוה"כ והחלות של לחה"פ מתחלקות לערב, ובאמת אף דרבי' פ' בהל' עבודת יוה"כ דמוספי שבת שחל ביוה"כ העבוד' בכה"ג, עי' שבת דכ"ד וזבחים ד"צ ע"ב ופסחים דנ"ט ע"ב דערב פסח שחל בשבת הפסחים נקטרים בלילה אף שהוא יו"ט ע"ש, ועי' בתמורה די"ד ולכך מדויק קרא דגבי קרבן של יום השביעי דסוכו' כתיב שם נסכיהם בלי יוד משום דמזה ילפינן דמנסכם בלילה למחר ואז א"א זה דהוי של חול ביו"ט עכ"פ חזינן דאף דהוי רק סיבה ער"פ שחל בשבת מ"מ חל עלי' שם אימורי שבת ונקטרין ביו"ט, וה"נ י"ל גבי בזיכין של לחם הפנים שחל ביוה"כ שההקטרה רק ע"י כה"ג, השמטה גבי בזיכין של יו"כ שחל להיות בשבת אם הקטרתם דוקא בכה"ג ואף לשיטת רבינו דס"ל בה' עבודת יוה"כ פ"א גבי מוספי שבת שחל ביו"כ דרק בכה"ג לא דמי דשם הוה כמו הך דשבת דף כ"ד גבי יום הוא שנתחייב בארבע תפילות וחל על מוסף של שבת שם של יוה"כ משא"כ גבי בזיכין דליכא כלל ביו"כ שחל בחול ועי' בלשון רבינו בהל' קר"פ פ"א ה"ח גבי ערב פסח שחל בשבת שהחלבים שלו קרבים בלילה אף דהוה רק סיבה ובמ"ש בה' תמידים ומוספין פ"א ה"ח ע"ש ור"ל ג"כ כיון דע"כ יש חלבים בשבת והם קרבים ביו"ט ה"ה זה אבל דבר דבזה הזמן אינו כלל רק ע"י סיבה לא חל עליו זה השם וע' בשבת שם בבעל המאור ומלחמות וראי' מהך דמבואר בפסחים דף מ"ו ודף מ"ז גבי צרכי שבת נעשים ביו"ט ובתוספ' מנחות מבואר דאם חל זמן עומר בשבת צריך להביא כלי הקצירה של העומר מעיו"ט ואין עליהם כלל שם צרכי שבת אך יש לחלק דכאן חל עליו כבר גדר של שבת ועי' בדברי רבינו בסוף הל' עירובין דאם הוה שבת ויו"כ סמוכים זל"ז הוה לענין עירוב כיום אחד וקדושה אחת, ואף דאנן קיי"ל דחלבי שבת אין קריבים ביוה"כ שבת דף קי"ד מ"מ ס"ל דהוי גדר אחד, ובהך מחלוקת בשבת שם אם מותר קניבת ירק ביוה"כ שחל להיות בשבת, ובפסחים דף נ"ג גבי הדלקת הנר וכן נ"מ ביוהכ"פ שחל להיות בשבת אם מצילין מהדליקה ג' סעודות לר"י דסבירא לי' דהוה שיעור כמבואר בשבת דף קי"ז ועי' ביצה דף י"ח מי איכא מידי כו' וזה ר"ל התו"כ פ' אמור דצריך מיעוט מקרא דהני ה' עינוים של יוה"כ ליכא בשבת ולכאורה תמוה רק דר"ל דהרי חזינן דגבי קניבת ירק דביו"כ שרי וביו"כ שחל להיות בשבת הוי שם מחלוקת וילפי מקראי ע"ש ברש"י ותוס' והגדר כך דכבר כתבתי בח"א דשיטת רבינו וכן יש שיטה בתוס' מו"ק די"ב וכ"מ בע"ז ד"נ דטרחא בלא מלאכה אסור מן התורה בשבת ויו"ט וגם בחוה"מ משום גדר מנוחה ושמחה אך לא ביוה"כ ועי' יומא דף ע"ד ודפ"א מחמת עינוי וזהו קניבת ירק וזה ר"ל בתו"כ שביוהכ"פ שחל בשבת אם אז בגדר השבת יש העינוי של יוה"כ ושוב ליכא גדר עינוי ושרי קניבת ירק וזה פלוגתא שם וכ"כ דתלי' אם כל שבת ושבת הוי פרט בפ"ע או בגדר כלל עי' כריתות דף ט"ז והוריות ד"ד, עכ"פ גבי בזיכין י"ל דג"כ כהן הדיוט מקריבם וכן נ"מ אם מה דקיי"ל דגבי יוה"כ הוה כל הכהנים זרים אצל כה"ג יבמות דף ל"ג ע"ב אם זה העבודות היום או רק בהיום ונ"מ אם הקטרת האימרים של קרבנות יוה"כ שיכול להקריבם גם במוצאי יוה"כ אם יכול להקריב כהן הדיוט ועי' כריתות דף י"ד דשם קאי אמאי דמרבינן זר לשילוח וקמ"ל קרא דגם בשבת מותר וכ"כ גבי אם שחיטה דכשירה בזר אם גם בשבת כן וביוה"כ מבוא' ביומא דף מ"ב ומ"ג דמותר ור"ל שם הזמ' ע"ש, ובתו"כ פ' אחרי גבי החלב החטאת. ובאמת מהך דתו"כ פ' אחרי דמצריך ריבוי גם גבי הקטרה דקרבנות יו"כ אם חל בשבת וא"כ יקשה על רפרם דכריתות הנ"ל ודיומא למה צריך ריבוי ועל כרחך כך דרפרם ר"ל בגדר הירוש' דיומא פ"ג ושבועות פ"ג דאין אבות מלאכות כו' ר"ל כיון דליכא תולדות כו' וכן הוצאה ד"א בר"ה הוה ג"כ הל"מ עי' שבת דף צ"ו ובירוש' וכן הקטרה למ"ד הבערה ללאו יצאת מ"מ ס"ל להירוש' פ"ב דשבת דהוי ג"כ בגדר בישול וכבר כתבתי בזה דזה ג"כ בגדר תולדה וזה ליתא ביוה"כ ולכך צריך קרא דאם חל יוה"כ בשבת. ע"כ השמטה. ומ"מ החלות מתחלקות לכל הכהנים, ובאמת משמע שם דשעיר יוה"כ אם חל בערב שבת דאז נאכל חי בליל שבת כמבו' במשנה, אין צריך דוקא לאנשי משמר, דאמר שם הבבליים כו', אך י"ל דאכילת חי אין בזה גדר אכילת קדשים דהוי צורך עבודה יומא ס"ח ע"ב ותוס' שם ד' כ"ה וכ"מ, ועיי' תענית די"ז ע"ב, אך כיון דנאכל חי הוי רק שלא יהי' נותר כמ"ש התו' מנחות ד"ק ועי' שם בתו' דמ"ח ע"א ואף דבירו' עירובין פ"ג יליף מזה דאם אכל חי הוי אכילה אזל לשיטתי' דס"ל בחגיגה פ"א דיוצאים ידי שמחה בשעיר ואפי' אכלו שהוא חי, וזה ר"ל הירו' שם הל' ב' בדבר שאין דרכו לכן, ובתוספת' שם, אך גמר' דילן לא ס"ל כן פסחים דע"א ע"א עכ"פ י"ל דכה"ג הוי כמו שהוא בכל משמר תמיד ועי' במ"ש רבינו בה' ביאת מקדש פ"א ה"ו שהרי תמיד כו' ובהל' כלי המקדש פ"ה הי"ב וביומא די"ז ע"ב דמבו' שם דאף דלא הקריב כלל מ"מ יכול ליטול כל קרבן שירצה לאכילה, מלבד גבי לחה"פ ברגל מוכח מדברי התוספת' סוכה ומנחות דאז אין נוטל כה"ג אף דמשתי הלחם נוטל רק גדר משום דמשכחת שתי הלחם לדידן במנחות דמ"ה ע"ב ודמ"ו דבא בפני עצמו לאכילה מה"ת ואין בו שום הקרבה כלל משא"כ בלחה"פ ועי' בירו' בב"ק ספ"ט דכהן שזכה במשמרו ועבר המשמר ולא הקריבו נוטלים ממנו ואף דלכאו' בגמ' דילן ב"ק דק"י וקי"א לא משמע כן גבי כסף ואשם יש להאריך בזה דכיון דגבי כסף במ"ש התו' מנחות ע"ג בזמן שבא ליד כהן הוא משתנה לפנים חדשות דקודם לזה מועלים בו, משום דאשם קרי' רחמנא ולאח"כ הוי כחולין, אך אימתי חל עליו הקדושה רק בזמן שבא לירושלים, ועי' רש"י ב"ק ק"י ע"א גבי מת הגזלן כסף ינתן ליורשיו דייק רש"י בדרך וע"ש דק"ט ובספרי פ' נשא ובתוספת' שם ור"ל קודם שבא לירושלים דאם בירושלים כבר נתקדש דאשם קרי' רחמנא ובמה פקע, ועי"ש דאם החזירו בלילה לא יצא ותוס' שם מה דמקשים גבי אם החזירו בגבולין וזה ר"ל ג"כ הך כסף מכפר מחצה וע"ש דקי"א במה דאמר כסף ברישא דיליף שם מקרא דמלבד אשר כו' ור"ל דהנה מבו' בסוטה דמ"ו וברכות די"ג ועי' הוריות ד"ט דאשר לשעבר ויכפר להבא ועי' מכות ד"ח דכל דבר שאינו הכרחי נופל עליו ל' אשר ור"ל ג"כ כך דהיכא דנתן הכסף לכהן בירושלים דכבר חל עליו קדושת אשם ובהנתינה פקע ומת הגזלן דשוב הכפרה ליתא נשאר זה ביד כהן דהכסף עשה הפעולה שלו ובספרי יליף זה מקרא וכן בתוספת' ואשר ינתן לכהן וי"ל דאף אם מתחילה נתן הכסף לידעיה במשמר יהורב ואחר כך נתן האשם ליהורב שפיר יוכל יהורב להקריב האשם ע"ש ובזה אתי שפיר הך דב"ק דק"י ע"ב בתו' ד"ה או, ולכך אין מוציאים מידם, אבל בשאר קרבנות כ"ז שלא הקריב לא זכה כלל ועי' בתוס' דק"ט ע"ב ד"ה בכהן, ובסוף עירוכין דלא זכו רק אם הקריבו, ועי' מנחות דק"ז ע"ב וק"ח ע"א דהוי פלוגתא דאמוראי גבי בית אב אם יש להם זכי' בהקרבנות שהקריב בית אב אחר, ובתו"כ צו פ"ז פ"י דמשמע שם דזכית בית אב הוי מה"ת ושם נקט מנחה משום דמנחה לעולם הוא שייך להבית אב הקבוע לאכילה שלה, דשל כהן אינה נאכלת, ועי' זבחים דצ"ט דנקט שם משמרה וביומא ד"ב ע"ב וע"ש ד"ו ע"ב גבי למ"ד טומאה דחוי' דאם הבית אב טמא מקריב כהנים מב"א אחר ורבי' כ' בפ"ד מה' ביאת מקדש דגם ממשמר אחר ואז נתבטלו המשמרות ואזלינן בתר רוב כהנים שישנה בירושלים, וכ"כ בזה, ובאמת יש בזה כמה סתירות כמה בתי אבות הי' במקדש, בתענית ופסחים נ"ז ובירו' וכ"מ, ובאמת נ"ל דהב"א שבא בשבת מהמשמר החדש במוספים כמבו' סוף סוכה וכ"מ, ועי' ת"י יומא דכ"ו זה הי' עובד בשבת הבאה עד המוספי' ולפי שיטת רבי' יש בזה ג' מחלוקת גבי משמרות המתחלפין ובהקטרת בזיכין דא' ס"ל דמוספין קודמי' ע' פסחי' ד' נ"ח ויומא כ"ו ע"ש בת"י וסוף סוכה, וחד ס"ל דבזיכין קודמים אך רבי' בפ"ו מה' תמידים ומוספים הי"ד דהבזיכים היו קרבים בב"א עם המוספין, וא"ש דלא סתרי הסתמות דיומא וסוכה להדדי ע"ש בתו' ורבי' כת' שם דהקטרת הלבונה קודם ניסוך היין, ועי' בתוספת' קרבנות הובא בדברי רבי' פ"ט ה' תמידים ומוספים ה' י"א דיין קודם ללבונה ובירוש' ביומא מקשה זה ומחלק בין של יחיד לשל צבור בפ"ב ה"ג, וגם נ"מ דבאמת לפי מה דמבו' בכתובות דק"ו ע"ב לבונה של לחה"פ הוא באה ממותר נסכים לא מתרומת הלשכה, ועי' בספרי פ' פנחס פס' קמ"ב ריח ניחוחי כו' וזה תלי' אם קרבו נסכים במדבר עי' קידושין דל"ז וזבחים דקי"ב וזה ר"ל התו"כ בפ' אמור פר' י"ג פ' י"ח דנקט שם מאת בני ישראל מרצון בני ישראל, ברית עולם ממי שהברית שלו משום דבלחה"פ היו בו ב' גדרים, החיוב שיהי' לחה"פ מונח תמיד בבהמ"ק ועוד שיהיו מקטירין בכל שבת הבזיכים לבונה ומסלקים הישנה ומניחים חדשה וזה אינה הכרחית כמבו' בירו' שקלים פ"ח ותוס' מנחות פי"א דאם אין לחם חדש אז מניחים את הישנה על השולחן, ועי' זבחים פ"ז ע"א בתו' ד"ה ושולחן, רק זה נראה דמ"מ הבזיכין היו מקטירין וכ"כ בזה דבזיכי לבונה של לחה"פ יש עליו שני גדרים, א' קומץ ללחה"פ וא' לבונה של מנחה ובגדר לחה"פ הי' מקדש אותו השולחן ובגדר לבונה של מנחה היתה נקדשת בבזיכין עי' מנחות ד"ז וד"ח ודט"ז ודפ"ז ע"ב ודצ"ו ע"א והנה הלבונה של לחה"פ בא ממותר נסכים כמבו' בכתובו' הנ"ל וזה לרצון לבני ישראל ר"ל דגבי כל קרבנות ציבור היו באים מתרומות הלשכה מנחות ס"ה וע"ש דנ"ב ע"א ועי' מגילה דכ"ט ע"ב למ"ד דפ' שקלים הוי הך פ' דתמיד וע"ש בזה, והנה קיי"ל דממשכנין על השקלים, אבל מותר נסכים עי' מנחות ד"צ דזה רק סבה אינה מחויבת וזה דאמר לרצון לבני ישראל אבל הלחם הי' מתרומת הלשכה ועי' ברכות ד"ה דיליף מקרא דברית דבא ע"י יסורים דר"ל כפי', עכ"פ הקרבן כל זמן שלא הקריבו הכהן אין לו שום זכי' בו והכהן אפי' בקרבן שלו ג"כ כך אבל בכור כיון שנתנו הבעלים לכהן של המשמר אז נעשה לכהן כמו קרבן שלו ויוכל הכהן להקריב בכל משמר שירצה, ועי' רש"י תמורה ד"ח ע"א גבי נתערב דלכאורה לא משמע כן אך שם משום דהוא אינו יכול להקריבו, ועמ"ש רבי' בה' בכורות פ"א ה' ט"ו ויראה לי כו' ור"ל דהא דצריך ליתנו דוקא לאנשי משמר זה רק אם נותנו לאחר זמן טיפול דבכורות דכ"ו ע"ב אבל תוך הזמן יכול ליתנו לכל כהן שירצה אם יתרצה הכהן לקבלו, וזה ר"ל ג"כ רבי' בה' עירוכין פ"ו הי"ד לכל כהן שירצה ועי' בדברי רבי' בה' תמורה פ"ד דתמורות הבכור לכהן וע"ש בפ"ג דלא כתוס' זבחי' ע"ה ע"ב ובהך דזבחים ד"ט ע"א גבי שחטי' לשם כו' והטעם דהנה כ' רבי' בה' בכורות פ"א הט"ז דזר שאכל כזית מבכור בין לפני זריקה בין לאחר זריקה לוקה ועי' בה' מעשה"ק פי"א ה"ח דלפני זריקה אין בו משום זרות, וצריך לחלק דגבי חטאות ואשמות הוי הדם מכשיר ומכפר שמכשיר הבשר לאכילה ומכפר ועי' זבחים דכ"ו ע"ב דהיכא דנתן שלא במקומו נתכפרו הבעלים אך אינו יכול לאכול ועי' תו' זבחים דס"ו אם יש בו עדיין מעילה, ובדברי רבי' בה' מעילה פ"ו הל' י"א דהמוציא מעות הקדש לקרבן לא מעל עד שיזרק הדם מחמת דבאמת לשיטת רבינו בה' שקלים ובה' ערוכין ובה' תמורה ס"ל דיכולים להביא קרבן מן קדשי בדק הבית, רק משום דגבי קרבן יחיד הוי זריקת הדם בשביל כפרה ג"כ מלבד הכשר הקרבן וזה לא שייך למזבח דלא נעשה לחמו של מזבח כמבוא' בספרי פ' פנחס, ועי' תוס' זבחים דמ"ג ע"א ולכך כתבו התוס' בזבחים דפ"ז ע"ב דדם פסול אם זרקו על המזבח לכו"ע לא יקנחנו מחמת דלא איכפת לן כלל אם ישנו שם משא"כ באימרים דכל זמן שמונחים על המזבח יש בהן דין הקטרה, ולכך בפסולים עבר ע"ז , ולכך ירדו וכבר כתבתי בזה וכך מבואר בזבחים דכ"ז ע"ב דגבי קטורת זרה או פסולה אם עלה במזבח הפנימי לא ירד, ועי' זבחים דפ"ה משום דקטורת ג"כ לאחר שהעלה תמרתו שוב אין פועל דבר כמבוא' פסחים דכ"ו ולכך אין מחזירין עיכולי קטורת כמבו' זבחים דק"ט ומנחות דכ"ו ועי' תוס' מעילה ד"י ע"ב, ולכך במנחה דליכא זריקה ליכא מעילה, ואף דהקומץ הוא מעכב אבל הוא נעשה ג"כ לחמו של מזבח, ובאמת מה ר"ל התוספת' דשקלים ובמנחות ובמעילה ע"ש הגירסא, ומ"ש רבינו ז"ל בפי' המשניות שקלים פ"ב מ"ב, ועי' בהל' שקלים פ"ג הי"א ובירושלמי פ"ב דשקלים הל' ב' אין קדושה חלה על קדושה, א"כ לא קדש כלל, ואיך יהי' קדוש, ועי' זבחים ד"נ ע"א גבי מנחה ממעות מעשר שני, ע"ש בתוס', ובאמת זה הוי כמו הך דזבחים דפ"ח בגדר ממשקה ישראל, וגם הא הוי כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין עי' מנחות דפ"א ודפ"ב במחלוקת שם אם חל קדושת שלמים אם התפיס מעות מעש"ש ובירוש' שם פ"א וזה תלי' בהך דהירוש' מעש"ש פ"א ופ"ג במה דלוקחים ממעות מעש"ש שלמים ותודה אם בזמן שהקדישה פקע קדושת מעש"ש וחל קדושת שלמי' או התור' התירה זה, ונ"מ אם קנו הבהמה ממעות מעש"ש שלא לקרבן ואח"כ רוצה להקדישה לשלמים וזה ג"כ הך מחלוקת דמנחות דפ"א ע"ב דלא יביא לחמי תודה מן החיטים הלקוחים במעות מעש"ש ע"ש ורצה לומר שלקחם סתם שלא לשם לחמי תודה, ועי' ברש"י נזיר דכ"ח ע"א בד"ה ת"ל ודברי' תמוהים מהך דכריתות אך כוונת רש"י דאף דמעל ויצא לחולין מ"מ לא כיפר החטא דיש בקרבנות הבאים על חטא ב' גדרים א' חיוב הקרבן וא' כפרת החטא והרבה הארכתי בזה דגבי חטאת יש ד' דינים, אם הקריבו כדת, כשר ועלה לו, וכיפר, ושלא לשמה פסול לגמרי ולשם חולין כשר ולא עלה לו, וסתם כשר ועלה אבל לא כיפר, ועי' עירובין דל"ז וזבחים דמ"ו ודקט"ו ודע"א ע"ב וברפ"ק שם ושיטת הראב"ד בה' שגגות פ"ב ה"ד גבי שכח לאחר שנודע מה חטא והביא חטאת ואח"כ נזכר צריך להביא חטאת אחר רק דנ"מ דע"ז מכפר יום הכיפורים, ועי' בל' רבי' בהל' מעשה הקרבנות פ"ד ה"י, וכמו בהך דכריתות ד"ז ע"א גבי לא יכפר לי חטאתי, ובדברי רבינו בהל' מעשה הקרבנות פט"ו וזה ר"ל רש"י בנזיר דכ"ח הנ"ל וכעין מאי דמבוא' בתמורה ד"כ ע"ב אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה, ור"ל ג"כ גדר כפרה אבל עלה לו וכמבואר בתמורה דיו"ד ושבועות די"ד דכפרה צריך שיחסר ממונו, ועי' סנהדרי' ד"ד כפרה בכדי לא אשכחן, ובמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ג גבי לאחר יאוש ושינוי רשות ועי' בירוש' שבת פי"ג ה"ג גבי שוחט חטאתו בשבת דכיפר ומביא חטאת עבור החילול שבת ומחלק שם דגבי קריעה על מתו לכך פטור משום דלא יצא, דגבי קריעה הדין אמרה שיעשה זאת ואמרינן דעי"ז שיהא עובר עבירה לא, וכיון דלא מהני הקריעה משו"ה פטור דהוי מקלקל משא"כ גבי חטאות דהוא גרם זה לעצמו אמרינן דמועיל הקרבן וחייב חטאת, ועי' במ"ש התוס' שבת דכ"ה ע"א דחטאות ואשמות לא מיקרי צורך גבוה כיון דהוא גרם לזה ע"ש, ועי' בעירובין דל"א גבי עירוב אף דזהו מחמת דין מ"מ אם מערבים לדבר הרשות אין יכול להניח עירובו בקבר, ורבינו ס"ל שם דגם דיעבד לא מהני וכן הוא מחלוקת תנאי במס' פרה ס"פ י"א גבי אם ליקט איזוב לצורך הזיה אם זה נקרא לצורך אדם כיון דהוי תיקון לאדם, והוי כמו לאוכל או כיון דזה בא ע"י גזירת מלך הוי כמו לעצים דזה רק תיקון חוציי כמ"ש רש"י ר"ה דכ"ח, ועי' בכורות ד"ה ע"ב ואף דא"כ למה לא מייתי הגמר' בעירובין דל"א דהוי מחלוקת תנאי הך מחלוקת דמס' פרה וצ"ל דגבי דרבנן דכבר כתבתי בזה בכ"מ לשיטת רבינו בה' מכירה פט"ז ופסחים דמ"ח וסוכה די"ד ע"ב וכ"מ דתקנת חכמים הוי רק לצורך האדם לא על המציאות, כו"ע מודי דהוי כמו לצורך האדם ולכך הוי ספק בירוש' שבת פ"ח וכ"מ אם יוצאים ד' כוסות ביין של שביעית, ומדוע לא שאל על מצה של שביעית אך הנ"מ אם זה הוי גדר סחורה, ועי' בכורות די"ב ע"ב גבי בהמת שביעית בבכורה ובגירסת רבינו שם ע"ש, וירוש' ערלה פ"א גבי זית שנטעו להדליק בו בחנוכה אי הוי כמו לסייג ע"ש דמחלק בין דאוריית' לדרבנן ור"ל להיפך דדרבנן הוי יותר לתיקון האדם משל דאוריית' ועי' גיטין דנ"ה ע"ב גבי חטאת הגזולה ע"ש דנקט דווקא חטאת ולמה לא נקט זבח משום דלמסקנא להרמב"ם בפ"ה מה' איסורי מזבח ובפ' י"ח מ"ה מעשה הקרבנות ואף אם עפ"י דין קנה מ"מ לגבי כפרה לא כיפר וכמ"ש, ועי' מ"ש התוס' חולין ד"ה ע"א ד"ה מכס שלא עלתה לו לשם חובה ור"ל כמ"ש גדר כפרה, וכה"ג כ' רש"י שם דקל"ט ע"א גבי מקדיש פירות שובכו דכל קרבן דהוי חיוב גמור לא מהני מה שעפ"י דין הוא שלו רק צריך דווקא ממונו וכבר כתבתי בזה ולכך אם נתיאש אף לאחר שהקדישה לא יצא וכן הדין גבי לולב ביום ראשון ואכמ"ל, וע"ש בגיטין דנ"ה ע"ב הנ"ל גבי גיזת כו' ועי' בירוש' ספ"ק דמעש"ש דהוי שם מחלוקת אם הביאו קיני זבות מדמי מעש"ש אם כיפרו וקדשו אך שם הוי מעש"ש דאף למ"ד ממון גבוה הוא מ"מ יש בו גם קנין הדיוט, ועי' בב"ק דס"ט ע"ב וכבר כתבתי בזה ור"ל מה דמרבינן גם יורש וחומש במעש"ש. ובאמת הוי מחלוקת בתרומות פ"ו ר"מ ורבנן היכא דפדה מעש"ש והקדש בדבר שאינו מתחלל על זה דאז ממון הקדש ליתא וכן ממון מעש"ש השייך לגבוה ג"כ ליתא אבל איסור וקדושה יש, אם מהני לשלם עבור תרומה שאכל זר בשוגג דהוי כפרה ועי' בירוש' פ"א ממעש"ש דאמר שם דאף לר"מ דס"ל מעש"ש ממון גבוה מ"מ יכול ליתנו במתנה אך גמ' דילן לא ס"ל כן בקידושין דנ"ד ע"ב אך י"ל דפליגי בזה דאף דמהני מתנה מ"מ שעי"ז יהי' חל שיהי' ניק' המעש"ש של המקבל המתנה שיהי' צריך להוסיף חומש לא ובזה פליגי גמ' דילן עם הירוש' וכה"ג פליגי בגיטין דס"ה גבי מערימים כו' אם ע"י מתנה יפקע שם בעלים הראשונים מן המתנה לענין חומש ע"ש בירוש' פ"ד דמעש"ש ועי' רש"י פסחים דפ"ט וד"צ דיכול להמנות על פסחו לאחר הקדישו במתנה ויצא ידי פסחו וע"ש בירוש' בזה ובדברי רבינו בהל' פסולי המוקדשין דס"ל דמהני מתנה דקדשים בסמיכה, ועי' בהך מחלוקת בשבועות דמ"ט ע"ב וב"מ דל"ו ע"א אם חייבים קרבן על השבועה שהדיינין משביעים בנשבע לשקר כיון שזה ע"י הדין, עכ"פ עיקר הגדר אי אזלינן בתר כוונה ראשונה או בתר כוונה שניה, ועי' בזבחים ד"צ ע"א ע"ש ברש"י ותוס' בד"ה ואין במה דפליגי שם טעם דקודם זריקה או לאחר זריקה היכא דלא מהני הזריקה דאין חייבין משום טומאה ע"ש, ונ"מ היכא דזרק שלא במקומה דמבו' בדכ"ו ע"ב דהבעלים נתכפרו רק דלגבי בשר לא מהני לאכילה דאם יש בו מעילה כבר כתבתי דתלי' אם הזריקה מוציא מידי מעילה או המעילה מה שצריך לזרוק ועי' במאי דפליגי רש"י ותוס' בקידושין נ"ז ע"ב גבי שחוטי חוץ ובל' רבינו בה' מעילה פ"ד ה"ה הפריש מעות כו' שהיפך לשון הגמ' דבגמ' נקט דלכך כיפר משום דמעל ובל"ז לא כיפר ורבינו נקט להיפך ע"ש ונ"מ ג"כ אם נימא כמ"ד בתמורה דל"ב דחל התפסה מן התורה לאחר שהקדישו לעולה והקריבו אם יצא, דההקדש לעולה הי' מתחילה ולגבי קרבן פסח וודאי לא יצא אם שינה מתן דמים וזה ר"ל הך דפסחים דע"ז ע"ב ע"ש דזריקת דם מעכב ור"ל רק במקומו דעיקר פסח הוא לאכילה וכן משמע מלשון רבינו שם. אבל גבי בכור דהזריקה רק להכשירו אין נ"מ לנו לגבי זרות בין קודם זריקה בין לאחר זריקה כן סבירא ליה לרבינו ז"ל. ומה שכתב רבינו בה' בכורות פ"א הל' א' דגם טריפה יש בה דין בכורה וכן מבו' בחולין דקל"ו ע"ב ומנחות ד"ו ע"א ומשמע דנותנו לכהן, ומה ר"ל בזה הלא אסור בהנאה, וגם הא מבו' בתמורה די"ז לר' אליעזר דע"י הטריפה פקע מהקרבן הקדושה ועי"ש די"א וכן פסק רבינו בהל' תמורה, ודלא כרבנן בתוספת' דתמורה דלא ס"ל כן ודוחק לומר דר"ל רק שיהי' טעון קבורה כמו גבי נפל בבכורות ד"ג דהא בכל הקדשים כן אם נטרפו לאחר שנתקדשו בקדושת הגוף ועי' מ"ש רבי' בהל' בכורות פ"ג ה"י גבי בכור תם שנמצא טריפה דהעור לאחר הפשט ישרף והבשר יקבר, אך י"ל דזה רק אם אח"כ נעשה טריפה, אבל אם נולד טריפה וכמו בהך דחולין דע"ד ע"א בעלת ה' רגלים אז י"ל דלא חל עליו קדושת בכור ויה' בגדר איסור הנאה כמו חטאות המתו' רק יהי' כמו דמצינו בהך דבכורות ד"ט ע"ב ותמורה די"א ע"ב דאין עליו קדושת הגוף ובגדר וולדות של מוקדשין וכמ"ש רבינו בפ"ד מהל' תמורה ה"ח גבי וולדי קדשים, ואף דאנן ס"ל דמועלים ואף דגבי בכור לא שייך גדר פדיון גבי גדר בכור בעל מום דזה הוי מציאות אחרת דנתרבה מקרא בזבחים דנ"ט ודל"ז דבכור בעל מום הוא לכהן, ולכך אף דפסק רבינו בהל' פסולי המוקדשים פי"ח ה"ה דגבי קדשים שהטיל בהם מום האוכל מהם כזית לוקה ומה ר"ל דלא מהני להם פדיון וא"כ הוי כמו אוכל קדשים קודם פדיון והוי עוד לאו וממילא לקי או י"ל דנ"מ כגון גבי מעשר בהמה אם הטיל בהם מום לדעת וגבי בכור פסק רבי' בהל' בכורות פ"ב הל"ז דרק מטעם קנס כמבוא' בגמ' דילן בכורות דל"ד, ובאמת שם ג"כ כתבתי דבכור בזמן המקדש אם הטיל בו בכוונה מום שאינו מובהק אז כיון דזה בלא התרת חכם לא הותר וההתרה מעכבת וכבר כתבתי בזה במ"א אז י"ל דגם בזה מן התורה לא מהני, ובגדר שכתבתי לעיל בהך דתמורה ד"כ גבי כפרה דאין אדם יכול להתכפר בדבר הבא בעבירה דלזה לא כיונ' התו' וכה"ג תלי' במאי דפליגי בירושל' פסחים פ"ז ה"ט מה דקיי"ל אין נימנין על מוח שבקולית אם בדיעבד הוי מינוי או לא, ובתוספת' פסחים פ"ט מבואר דאם עבר ושבר את העצם והוציא המוח ואכלו יוצא ידי חובת פסח ומ"מ זהו רק בבעלים אבל אם לאחר שהקדיש את הפסח המנה עמו אחר ורק על כזית מוח שבעצם, בזה פליגי משום דהא מבואר בפסחים ד"צ ובירוש' שם דזה חידש לנו התורה שיוכל להמנות לאחר הקדישו בגדר תנאי ב"ד או בגדר שיוצא לחולין וחוזר וקדשו, וע"ש במה דאמר בירושל' שם אם המנה זונה על פסחו לא הוי אתנן ואמאי כיון דיצא לחולין דהטעם שלא נכנס לתוך ידה כלום ורבינו כ' הטעם בהל' איסורי מזבח פ"ד הט"ו שכבר זכה בהם גבוה ור"ל כך דכבר כתבתי דגבי פסח יש בו ג' גדרים וכן לגבי קרבן, והוא עצם הדבר, והתואר שבו ומה שיוצא בו י"ח, ועי' בתמורה ד"י וכ"מ גבי הפריש קרבן להתכפר בו אחרים ואף דמקדיש מוסיף חומש מ"מ התמורה עושה המתכפר, ובירושלמי נדרים פ"ד ס"ל דפליגי בזה ותלי' אם למי שייך טובת הנאה של התרומה אם הפריש משלו על של אחרים, אך גמרא דילן לא ס"ל כן ותלי' בהך מחלוקת אם יורש סומך וממיר או לא, בריש עירוכין ובריש תמורה, ועי' בזבחים ד"ו ע"א על מה דא' שם בגדר מקופיא ור"ל אם עצם הדבר הוא שלו או רק התואר שלו דהיינו הקדושה, והרי חזינן דאף דר' יהודא ס"ל דיורש לא סומך ולא מימר מ"מ ס"ל בתמורה דף י"ב דוולד קדשים עושה תמורה אף דקדוש מאיליו, ועל כרחך משום דמ"מ עצם הדבר שלו ובגדר גידולין וכמבו' בתמור' דף ל"א ע"ב ע"ש ברש"י ותוס', ונ"מ אם הפודה אותם אם צריך להוסיף חומש וכבר כתבתי בזה בה' שחיטה וכן נ"מ גבי סמיכה לדידן דס"ל דיורש סומך והנה גדר סמיכה לפי המבואר בזבחים ד"ו ומנחות דצ"ב וצ"ג יש ב' גדרים א' על בעל הקרבן ולכך צריך לברך ע"ז כמ"ש רש"י עירובין ד"נ ע"א, ואחד שזה מציאות בהקרבן עצמו, ועי' מנחות דס"א ע"ב ודצ"ג גבי מיעוט אשה וקרבן בן נח ויש בזה שני מיעוטים ע"ש בתוס' וריש עירוכין וריש תמורה אך נ"מ לגבי אשה שהפרישה קרבן ומתה וירשה בנה אז בהקרבן אינו בגדר סמיכה אבל מ"מ גדר מ"ע של סמיכה חייב היורש לדידן, וכן להיפך איש שהפריש קרבן ומת וירש אותו בתו אז המצוה ליכא אבל הקרבן יש עליו חיוב סמיכה ואז שפיר אשה סמכה וזה ר"ל הגמרא רפ"ק דחולין הכל סומכין א' אנשים כו' ור"ל דהכל לאתוי יורש וביורש מצינו דגם הנשים סומכות, אך בגדר חיוב להקרבן ולא בגדר מצוה דהקרבן הוא של אנשים ונ"מ לדינא דהנה מבואר בתוספת' דמנחות וברמב"ם פ"ג מהל' מעה"ק דאף דקיי"ל תיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא מ"מ אם סמך שלא תיכף א"צ לחזור ולסמוך משא"כ אם סמך בחוץ צריך לחזור ולסמוך בפנים כמבו' שם ובתו"כ פ' ויקרא ובתוס' יומא דמ"ה ע"ב משום דהמצוה עצמה של סמיכה קיים אף כשלא הי' תיכף ורק בהקרבן יש קצת חסרון ולכך אינו חוזר וסומך, ולפ"ז בן שירש קרבן מאמו א"צ לסמוך תיכף, וגם נ"מ בבעל שירש קרבן מאשתו למ"ד ירושת הבעל דאוריית' האיך הדין לגבי סמיכה ובאמת זה תלי' בהך מחלוק' דזבחים ד"ד וד"ז ופסחים דס"א אם יש שינוי בעלים לאחר מיתה ע"ש ברש"י ותסו' מי המה הבעלים אם היורש או המת ועי' תוס' סוטה דכ"ג ע"א מ"ש שם, ועי' זבחים דק"ג ע"א גבי עורות של גר ואין לו יורשים ור"ל כה"ג וכן גבי עורות נשים, וכן ר"ל ג"כ הך דאמר בב"ק דק"ט ע"ב גבי גזל הגיורת ע"ש דפשיט מקרא דשייך לכהן, ורבי' לא הביא זה, וע"ש דנקט המושב הרי כאן שנים ע"ש ברש"י אך באמת ר"ל כך גבי אשה שגזלה א' ונשבע ואח"כ מתה והודה ויש לה שני יורשים הבעל והבנים למי הוא משלם, וכ"ז שלא החזיר הגזל אינו יכול להביא הקרבן למי מחזיר, ועי' ב"ק דמ"ב ע"ב גבי כופר וכתובות דל"ח ע"ב וב"מ דל"ד ע"ב אם זה הוי בגדר ראוי, ועי' עירוכין דכ"ה ע"ב גבי שדה אחוזה דמבואר שם דהבעל הוי עיקר, ובאמת י"ל דגבי גיורת שאין לה יורשים אם נימא ירושת הבעל דרבנן, ואף לשיטת רבינו דס"ל בהל' שמיטה דמ"מ אינו יוצא ביובל מחמת הך דב"ב דקל"ט ע"ב דגבי יובל שווי' רבנן כיורש וספרי פ' פינחס דנקט שם מסר הכתוב לחכמים ור"ל דהוי ממש גדר ירושה ממילא אך דזה רק מדרבנן וזה הגדר הך דמבואר בכמה מקומות עשו את שאינו זוכה כזוכה ר"ל דהוי קנין ממילא, ועי' ברש"י כתובות דע"ט דמוכח שם דס"ל דפירות של האשם ששייך לבעל הוי רק חיוב ולא קנין, וע"ש בע"ב מאי דאמר פרי דפרי לא תקינו מוכח שם ג"כ לא דהוי שלו לגמרי רק צריך ליקח הדבר, ובאמת זה תלי' בהך דשם דפ"ג אי ידו כידה או דידו עדיפא מידה, וכן נ"מ גבי מתנות שכ"מ כירושה שוויוה רבנן ב"ב דקמ"א וקמ"ח וגיטין דף ס"ו איך הדין אם יוצא ביובל, ועי' ב"מ דצ"ו ע"ב דמשמע שם דזה לא הוי ממילא רק קנין, ובספרי דפ' עקב פסקא נ' גבי והוריש ד' אמר שם ד' מוריש ואין ב"ו מוריש, ור"ל דירושה שהוא עפ"י דברי התורה הוי מוחזק וזה דאמר ב"ב דקי"ט א"י מוחזקת ויליף שם מקרא מורשה אני ד' ור"ל כמו בספרי הנ"ל ומ"ש התוס' ב"ק דפ"ח ע"ב דחלוקת הארץ שהי' ע"י אורים ותומים לכו"ע אינו חוזר, ובאמת זה אינו מבורר איך הי' אז בשעת החלוקה חלוקת השבט להבתי אבות כיון דמסקינן בב"ב דקכ"ב דלשבטים איפלוג, ועי' יומא די"ב ועירוכין דל"ג דגם זה מעכב, ומדברי התוס' ב"ק שם וקידושין דמ"ב משמע דגם זה הי' ע"י אורים ותומים, ועי' ב"ב דק"ו ע"ב וסנהדרין דט"ז ותוס' גיטין דמ"ח, ובאמת י"ל דאף אם נימא דירושת הבעל דאוריית' דאז הוי כל הקרובים כרחוקים עי' תוס' ב"ב דמ"ט ע"ב ודקי"ג ע"א ד"ה מתה, ולכך מבוא' בירושלמי פ"ט דכתובות דלמ"ד דמהני תנאי שהבעל לא ירשנה שוב אז כל הקרובים שוין וכה"ג ס"ל לרבינו גבי יבום דגדול קודם מ"מ אם אין גדול האחים רוצה אז כולן שוין, וכבר כתבתי במ"א דהוי מחלוקת בהך דב"ק דק"ח ע"ב, ובקידושין דכ"א דהיכא דיש בן אם אז בת או אח נתבטל לגמרי או מ"מ יש שם קרוב עליהם, ועי' קידושין די"ג וב"ב דק"ל דהוי שם מחלוקת בזה גבי בת במקום בן, ונ"מ ג"כ גבי גואל הדם במה דמבו' במכות דף י"ב ובד' רבינו פ"א מהל' רוצח דמוכח שם גבי אב שהרג בנו דכיון דאין בנו השני יכול להיות גואל הדם, ור"ל אף היכא דהוא קודם לנחלה כגון אם נהרג בלא בנים, דאז אחיו מייבם את אשתו והוא קודם לאב כדקיי"ל ביבמות ד"מ ומ"מ אי אפשר לו להיות גואל הדם דבן לנגד האב. ועי' ביבמות דקי"ז ע"א גבי אם נתיבמה ע"י פיה ירד היבם לנחלה מחמת מדרש תורה והנה למ"ד דאם יש אב אב קודם ליבם האיך הדין כה"ג במקום שיש אב, ועי' כתובות דצ"ה ע"ב וזבחים ד"צ ע"ב דאב דהוי יורש והיורשים אינם יורדים לנחלה על ידה ואם יורד היבם האב צריך להיות קודם אך באמת זה הדין דרב חסדא זהו רק לדידן דהוי תנאי מתדבק דכשהוא מייבם הנחלה שלו, אבל למ"ד דאב קודם שוב אין זה מתדבק ובכ"מ היבם לא עדיף משאר היורשים וכה"ג ר"ל גיטין דנ"ד ע"ב גבי נאמן אתה כו' במה דמחלק בין כל הס"ת לאזכרות ור"ל דכל הס"ת הוי עצם פסול ואין לו שכר אבל האזכרות מה שנפסל הס"ת ע"י זה הוי זה רק דין ולא עצם ואפשר לחלקם וע' תו' ב"ב ל"ג ע"א ובדברי רבי' בהלכות נחלות פ"ד ה"ב ובירוש' פ"ד דקידושין מחלוקת שם גבי אם אומרים פלגינן בפסול אשתו וב"ב דקל"ד ע"ב. עכ"פ מבואר מדברי רבינו דבמקום שיש קרוב שהוא יותר קרוב אין להקרובים האחרים שם קרוב כלל ואכ"מ ובמ"א יבואר. אך מ"מ כיון דזה הקורבא דבעל לאשתו הוא לא במציאות טבעיית רק ע"י קנין אישות שהאישות גרמה לזה, ועי' בירוש' כתובות פ"א ובדברי רבינו בהל' נחלות פ"א ה"ט גבי פקח שנשא חרשית כו' אף דאח"כ נתפקחה חזינן דהנישואין גורם לזה ועי' במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' אישות פכ"ב הלכ' ד' גבי חרש שנשא פקחית ע"ש אם זה ממילא או שעבוד בזמן האישות וכן מבו' בירוש' פ"ק דכתובו' כשיטת רבינו ועי' ב"ב דקנ"ח ע"א בתוס' ד"ה וב"ה מחלקין ג"כ בין דבר שהוא מחמת קורבא ובין דבר שהוא מחמת קנינו. והנה בתוס' בכורות מוכח דאף אם ירושת הבעל דאוריי' מ"מ אם ירש מאשתו קרקע לא דוקא בה"ק ואם יורשי המשפחה רוצים לסלק לו במעות הרשות בידם, ועי' בתוס' כתובות דפ"ד ע"א ובירושלמי שם דמייתי קרא דאם יהי' היובל וגו' ע"ש בירוש' דמה ר"ל הקרא, אך בזה א"ש דאף דמבוא' בתוס' הנ"ל דבני משפחה יכולים לסלק הבעל היורש אבל כשיהי' היובל סוף סוף יחזור השדה לבעל דהם רק לוקחים ובגדר שבח בית אביה ביבמות דף ס"ז וכתובות דע"ט. עכ"פ ירושת הבעל אף דהוי מן התו' מ"מ זה קנין מהאשה להבעל וא"כ י"ל לשיטת רש"י ולשיטת תוס' ורשב"ם ב"ב דקמ"ט וגיטין די"ג דכל דליתא בירושה אינו יכול להקנות במתנת ש"מ, וא"כ ה"ה דיש לומר דגיורת אין הבעל יורשה. עכ"פ זה ר"ל הגמ' דב"ק דק"ט ע"ב גזל הגיורת מהו ושם יליף מקרא האשם המושב וגו' ור"ל דאף שיש לה בעל מ"מ לא מהני ההשבה לבעל, ואף אם נימא דשפיר יורשה מ"מ לא הוי זה השבה רק אם מחזיר ליורש מחמת קורבא והוי כמו עצם, משא"כ לבעל, ובפרט אם נימא דזה הוי כמו ראוי ע"ש בדמ"ב ורש"י דייק בב"ק שם דהודה לאחר מיתה ולכך לא הביא זה הרמב"ם ז"ל דהוא ס"ל ירושת הבעל דרבנן וכבר כתבתי בזה דזה ר"ל התוספות ב"ק פ"י דגבי גזל ב"נ ונשבע לו לא מהני חזרה ליורש משום דגבי ב"נ הוי היורשים לא גדר עצם אף דקי"ל דיורש אביו מן התו' כמבו' בקידושין די"ח מ"מ לא בגדר עצם ממש לפי מה דקיי"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח ב"ק קי"א ע"ב ועמ"ש הרשב"ם ב"ב דמ"ד דהוי כמו עצם וגבי ב"נ לא שייך זה דכל עצם אינו משתנה וב"נ יש לו שינוי שיכול להתגייר ופקע ירושה בקידושין שם ועי' רש"י יבמות דס"ב דאצל ב"נ בן ובת שוים דבגדר קורבא פרטית הם שוים, נחזור לעניננו דגבי תמורה וסמיכה הוי בזה ב' דברים או משום העצם או משום הצורה ועי' תמורה ד"ב ע"ב גבי ב"נ שהפריש קרבן עבור ישראל אם יש בו תמורה ובמאי דבעי שם גבי ב"נ מהו שימיר, ובאמת דברי הגמ' שם אינם מובנים כלל דבמשנה נקט דקרבן ב"נ לא עביד תמורה, ומה ראי' לב"נ על קרבן ישראל וי"ל ג"כ דאם ב"נ הפריש קרבן ואח"כ נתגייר אינו יכול להמיר וזה ר"ל מה דמבו' בתו"כ דאין הגר יכול להמיר ור"ל כה"ג אם הקדישו כשהי' ב"נ ואח"כ נתגייר, ועי' בל' רבינו בהל' תמורה פ"א הל' ויו. והנה גבי אשה בפסח אף למ"ד דהוי חובה כבר כתבתי דמ"מ מצוה ליכא בה ולכך מבוא' בתוספת' דאהלות הובא בתוס' כתובות ד"ד דמותרת לטמא עצמה בער"פ אף לאחר חצות ועי' זבחים ד"ק, והחוב ג"כ לא בגדר עצם הדבר רק מציאת הפסח וראי' לזה דהרי לפי מאי דמבואר בירוש' הובא בדברי רבינו פ"ד מהל' ק"פ הי"ט דקודם שהביא שתי שערות אף דיכולים להמנותו על הפסח מ"מ הוא עצמו אינו יכול להקדיש פסחו שיוצא בו לאחר שיגדיל ועי' בירוש' פ"א דתרומות וכן בעבד אף להפריש פסח לעצמו מ"מ בזה הפסח אינו יוצא י"ח לכשישתחרר דאז חל עליו חיוב חדש וכן מבואר בירוש' פ"ח דפסחים וגם משום דאז לאחר שיחרור צריך להביא קרבן גירות דגר כ"ז שלא הביא קרבנו אסור לאכול בקדשים והוי כמו ב"נ לקדשים כמ"ש רבינו בפ"א מהל' מחוסרי כפרה אך בזמן שהוא עבד הוא קנוי לרבו כמבוא' נזיר דס"ב ע"ב והוי כמו רבו ואין צריך קרבן לאכילת קדשים, והנה גבי אשה מבוא' בפסחים דף פ"ח ע"א דיכולה להפריש פסח לעצמה אף כשעדיין לא הביאה שתי שערות דאמר שם גבי אמה העבריה שהפרישה פסח לעצמה, חזינן שמפרשת פסח קודם שתי שערות ועל כרחך דאשה אינה חייבת בפסח רק בגדר הקדושה שלו ולכך גבי אתנן אם המנה זונה על פסחו אף שיצאת י"ח מ"מ לא נפסל משום אתנן דאין לה בו קנין הגוף, וזה ר"ל הירוש' שלא נכנס לתוך ידה כלום, וגם נ"מ כגון אם האשה יש לה חמץ אינו עובר משום לא תשחט על חמץ וגו' ועי' בל' רבינו בהל' ק"פ פ"א ה"ד במה שדייק רבינו חבורה שאוכלין פסח זה, גם י"ל כוונת הירוש' כך עיי' בע"ז דס"ג מבואר דליכא גדר אתנן רק בטלה המסוים שיש לה ע"ש בתו' ד"ה כגון וע"ש בתוס' דס"ב ע"ב בד"ה אלא, ונ"מ דאתנן לא הוי רק כשהקנה לה צורת הטלה דעיקר אתנן לא חל אלא על דבר שישנו בגדר קרבן עיי' תמורה ד"ל וכ"כ בזה, עכ"פ אתנן לא הוי רק אם נתן לה בשכר הביאה עצם הטלה וגם צריך שיהא מבורר כמ"ש התוס' שם והנה אנן קיי"ל דיכולין למשוך ידם מהפסח עד שעת שחיטה לכו"ע וע"ש בפסחים ד' צ"ט וא"כ אף אם נימא כמ"ש הירוש' דיוצא לחולין וחוזר וקדוש וא"כ בשעה שהמנה אותה על הפסח בשכר הביאה מ"מ אם אח"כ משכה ידה הזונה מן הק"פ אז אין לה שום חלק בהטלה ורק הוא חייב באתננה וא"כ לא באה לתוך ידה כלום, אך באמת רבינו ז"ל כ' בהל' איסורי מזבח פ"ד הל' ט"ו שכבר זכה בה גבוה ור"ל כך דזה שגלתה לנו התו' זה הדבר שיוצא לחולין וחוזר וקדוש זה רק היכי שאח"כ יקדש לפסח אבל גבי אתנן אי נימא דיצא לחולין יפסל עי"ז מהיות לפסח וזה א"א, וזה בגדר אין מפרישין מתחילה לאבוד וכמו הך דתמורה די"ז גבי מקדיש טריפה. וכה"ג בהך דתמורה ד"ד ע"ב גבי אונס ומוש"ר כהן שגירש את אנוסתו ואח"כ עבר והחזירה אם עכ"פ קיים העשה עמוד והחזר ועי' ביבמות ד"ס וזהו דאמר שם בתמורה כהנים טעמא אחרינא דרבי רחמנא קדושה יתירה ור"ל דהם מציאות אחרת לא דבר שנתוסף ולא מהני החזרה כלל אף דקידושין תופסים, וכה"ג כתבתי בהל' מאכלות אסורות גבי טריפה ששחטה דגלי לן קרא דלאכילה לא פעל בה השחיטה כלל, וזה ר"ל הך דחולין דפ"ה ע"ב מודה ר"מ כו', ונ"מ לגבי וולד והארכתי בזה אם שייך גדר אמ"ה בבן פקועה בן ט' שנמצ' במעי טריפה וכמו דחזינן גבי שעיר המשתלח דמהני דחי' לצוק לטהרה מידי נבילה אבל באכילה אסור מטעם נבילה כמבואר ביומא דס"ד, ובאמת זה ר"ל הך דכריתות דכ"ג גבי אוכל נבילה ביוה"כ דאמר שם דיו"כ הוי איסור חמור כו' ואמאי הא מבואר בחולין דק"א ובתוס' יבמות דל"ג ע"ב דטומאה כיון שמטמאה הוי חמור, אך באמת ר"ל נבילה של יוה"כ והיינו שעיר המשתלח לדידן דמותר בהנאה לאחר שנעשה איברים ואינו מטמא וחייבין עליו משום אוכל נבילה, ועי' שבועות דכ"ד וכ"מ ובמאי דפליגי בירושלמי פ"ו דנזיר אם טריפה שנעשה נבילה חייב עליו שתים ועי' בתוס' חולין דל"ב ע"א ומ"ש התוס' זבחים דס"ט ע"ב בשם רבינו חיים גבי בשר מן החי מן הטריפה דמטמא כמו נבילה בדברי רבינו בהל' מאכא"ס פ"ד הל' י"ז דנבילה וטריפה מצטרפת ועי' מעילה דט"ז וירוש' פ"ו דנזיר ותוספת' מכות ומעילה, עכ"פ בכור בע"מ דניתן לכהן הוא מציאות אחר לא מחמת תם והוי פנים חדשות ולכך לא נאסר ע"י שהטילו בו מום, ועי' בל' רבינו בהל' ביכורים פ"א דלא חשיב כלל בגדר מתנות שבגבולין בכור בעל מום, ונ"מ גבי טובת הנאה עי' בכורות דכ"ז ע"ב ודכ"ח, וגבי צריך לאכול למשחה לגדולה, עי' תו' בכורות דכ"ז ברש"י שם ותוספ' דמאי פ"ד, וזהו הנ"מ ג"כ אי ילפינן בכור בע"מ לכהן מקרא דלך יהי' או מקרא דמבשרם והרי כת' רש"י בחולין דקל"ו ע"ב דלכך ליכא מתנות כהונה גבי טריפה משום דכתי' ונתן ולא לכלבו ולא הוי נתינה ועי' בספרי פ' שופטים ויהי' נ"מ בכור טריפה והוא בע"מ מלידה אם שייך עליו לומר שיהא לכהן, וכן לפמ"ש דלשיטת רבינו תמורת בכור שייך לכהן אם גם בבכור טריפה יש תמורה כיון דדמי לקדשים עי' תמורה די"ז ע"א. עכ"פ זה יהי' נצרך ליתן לכהן, ועי' בל' רבינו בהל' בכורות פ"א במ"ש מ"ע להפריש בכורות ומאי זה ל' הפרשה, ושם בהל' ד' נקט מצוה להקדיש וכבר כתבתי בזה דזה ר"ל דנוהג רק בארץ ולא בחו"ל ר"ל ההקדש, אך מהו זה הפרשה, ועי' במה דפליגי בתוספ' תרומות פ"י גבי ישראל שילדה פרתו בכור אם גם יכול ליקח מאחרים תרומה וליתן להבהמה, ועי' בירוש' ספי"ד דתרומות גבי מדליקין שמן שריפה אם מותר גם בתרומות גרנו, וגם אם צריך לזכותו לכהן, עכ"פ פליגי בזה דאף דקיי"ל דהטיפול מוטל על ישראל עד נ' יום כמבו' בבכורות דכ"ו מ"מ הבכור היא של כהן ויהי' כמו הך דבכורות די"א ע"ב גבי פדיון פטר חמור שמת ביד הבעלים דצריך ליתן הנבילה לכהן, והא דנקט די"ב ע"ב ובעדיות דאם מת הפדיון אין כאן לכהן כלום הארכתי בזה דר"ל דאם פדאו בעגל דלא הוי פדיון דרך הפקעה רק דלא גרע משלקי בשוי' כמבו' שם ד"ט ואז הוי הפדיון והנתינה ב' גדרים, ונ"מ ג"כ אם פודין בגדר שלקי גם בשה טריפה, ולכך מוכח מדברי רבינו ז"ל בהל' ביכורים דאין צריך ליתן לכהן כל השווי של החמור רק בגדר הך דבכורות די"א ומתחלת הדין של מתנות כהונה משעת נתינ' ולכך בנבילה אין נותנ' לכהן, זה ר"ל המשנ' אבל בפודה בשה אז הוי ההפקעה והנתינה כאחת ועי' תוס' שם די"א ע"א גבי ברכה ותיכף הוי של כהן, וכן הדין גבי תרומה היכא דנסרחה לגמרי דכ' הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ג דב"מ דפקע הקדושה לגמרי ומותרת לזרים ומ"מ שייך לכהן, וזה ר"ל במשנה ד"ט ע"א קטן וגדול ר"ל דאף אם הפטר חמור שווה דבר מועט ופדאו בשה ששוה יותר מ"מ צריך ליתן הכל לכהן, וזה תלי' בהך דירוש' פ"א דסנהד' גבי הקדש שוה פרוטה שחיללו על שוה מנה דתופס הכל הטעם או משום דתופס או משום דהוי כהקדש חדש, וזה ר"ל ג"כ הך דבכורות די"ב ע"ב גבי ומוסיפין עד עולם ור"ל אם הפדיון של הפטר חמור בשלקא פודה כמו שהוא שוה עכשיו ועי' בתוס' עירוכין די"ח ע"א ובאמת כן הדין גבי פדה"ב דנקט בבכורות דנ"א המפריש פה"ב ואבד חייב באחריות ומה שייך עליו אחריות הא לא חל עליו כלל השם, וכן בפטר חמור לר"א בכורות די"ב ע"ב מה זה אחריות, אך ר"ל דאם הפריש דבר לצורך פדיון ואח"כ נתייקר הרבה אף דלא חל עליו עדיין מ"מ צריך זה ליתנו לכהן וכן חייב באחריות' זה ר"ל הספרי פ' נשא סוף פסקא ז' גבי פדה בנו לאחר ל' ומת אין מוציאין כו' והוא תמוה דהרי חייב לפדות כמבו' במשנה דמ"ט, רק דר"ל דע"כ מיירי שהפדיון עדיין בעין ביד כהן, ע"ש ודי"ב ותוס' ב"ק ד"ע והוקר החפץ דסד"א כיון דמת נתבטל ממנו החיוב שנתחייב שזה החפץ יהי' לפה"ב ועכשיו שיפדהו בה' סלעי' קמ"ל, וכן הדין גבי עירוכין בסנה' דט"ו ע"א אף דלא קדש כלל עד שבא ליד כהן מ"מ חל עליו חיוב וגדר קדושה שזה יהי' עבור העירוכין עי' חולין דקל"ט וכן הדין גבי ראשית הגז חולין דקל"ו דאף דחייב באחריות מ"מ אם קודם נתינה שיהי' הרבה לראשית הגז הרי הוא מחויב כמבו' במנחות דק"ג דאם קבען בשעת הפרשה לא נתחייב קמ"ל, ועי' בירוש' חגיגה פ"א גבי אשם אם אמר שיתן אשם בה' סלעים אם הוי חיוב דהתורה קבעה שנים עיין שם. גם י"ל דכוונת הגמ' הנ"ל גבי פדיון הבן דמוסיפין עד עולם י"ל דהנה לפי המבוא' בב"ב דקכ"ו ע"ב גבי טומטום שנקרע דכל היכא דבעי זכר משעת לידה אם נקרע אח"כ אין עליו זה השם ע"ש וגבי טומאת לידה נדחה זה וי"ל מחמת הך קרא דמייתי בנדה דף מ' ע"א דמרבה שם מקרא דתלד, אך שם קאי על קרבן, וזה תלי' אם הקרבן תלי' בטומאה וטהרה עיין בכורות דמ"ו ע"ב גבי גר שיצא פדחת כו' ע"ש ובירוש' נידה פ"א ותוס' נידה דל"ו ע"ב ועי' בדברי רבינו בהל' יבום פ"א ה"ו דרק משיצא ראשו ורובו אז זוקק ליבום ע"ש ובהך דנדה דמ"ד וירוש' פ"ד דקידושין ופ"ד דיבמות דנקט ג"כ ראשו ורובו ובמאי דפליגי רבינו ורש"י ז"ל בהך דבכורות דמ"ו ע"ב ורש"י ז"ל דייק שם במה דדי בפדחת הוא רק שלא יהא השני בכור אבל שיהא הוא עצמו בכור י"ל דבעינן דוקא ראשו ורובו כמבו' בספרי פ' תצא ע"ש אך לדברי רבינו בהלכות נחלות פ"ב הל"ב מבואר להיפך דגם בפדחת שיצא בחיי האב ונגמר הלידה לאחר מיתת האב נוטל חלק בכורה, אף דגבי יבום לא פסק כן רק דצריך ראשו ורובו ואז זוקק ליבום ע"ש וצ"ל הטעם כמבו' בחולין ד"ע ע"א דלמפרע לא שייך רק אם הדבר ישנו, משא"כ אם כבר איננו, ולכך פסק רבינו בהל' טומאת אוכלין פ"י ה"ג דאף דאנן קיי"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מ"מ היכא דניתז הדם על דבר קודם שחיטת רוב ונתקנח הוי ספק אם הוכשר עוף דס"ל ישנה לשחיטה כו' וצ"ל דתלי' מה מועיל להכשר, אם הוא גזירת מלך להטומאה או להאוכל, ועי' חולין דקי"ח ע"א וכן זה תלי' בהמחלוקת אם שחיטה מכשרת ועי' בל' רבינו פ"ב מהל' אה"ט ה"ה דנקט שם ל' הוכשרה בשחיטה ואף באמת דאנן קיי"ל דדם מכשיר ולא שחיטה וכה"ג נקט בהל' טומאות אוכלין פ"ב ה"ו ור"ל אם מחמת פעולת השחיטה נעשה הדם משקה, או מחמת שחיטת סימנים, ועי' בהך דבכורות ד"י ע"ב גבי השוחט עורב ע"ש וכן יהי' נ"מ גבי שוחט בפ"ק דאין צריך שחיטה אם השחיטה מכשרת או לא, וכן נ"מ גבי שחיטת עוף דדיה בסימן א' אם גם לענין הכשר כן, ועי' ירוש' סוטה פ"ט גבי דם העריפה של עגלה ערופה אם מכשיר, ועי' בל' רש"י ב"מ דכ"ב ע"א דדייק שם גבי הכשר בד"ה ה"ז מעתה ועד עולם, ור"ל דניתקן ונעשה אוכל לעולם, ולכך די בזה ועי' נדה ד"נ גבי עולשין גבי מחשבה כו'. עכ"פ היכא דהמציאות נתבטל מן העולם א"א להיות למפרע, והנה כבר כתבתי בזה גבי גדר יבום אם ר"ל דהתורה גזרה שאם יש אח בהרגע של המיתה בלא זרע עדיין לא נפקע קנייני המת שיש על האשה ונשארת בגדר האישות של המת ויש בזה כמה מחלוקת גבי זיקה, אם ר"ל של החי או של המת, אם של המת מה נשאר אם קניינו שהיא שלו או מה שאסרה על אחרים ונ"מ ג"כ במאי דס"ל לרבינו בהל' איסורי ביאה פי"ח הל' ג' ובפי"ט ה"ה דאם א' בא על היבמה פסלה ועשאה זונה אבל הוולד כשר אף לכהונה, וכמו גבי גר עמוני שהוולד כשר לכהונה ועי' ביבמות דפ"א דלא משמע כן רק לדידן כשירה וכבר כתבתי בזה בח"א, אך תליא בזה אם היבמה כל זמן שלא חלצה עדיין האיסור מחמת הראשון וכן מחמת מה שאסרה על אחרים או מחמת קניינו ועי' ברש"י יבמו' דקי"ב ע"ב במאי דאמר דחרש וחרשית התקינו להם רבנן נישואין ומביא ראיה ממה דטעונה חליצה, ולמה לא מייתי מהך דלעיל שם דס"ח דמבו' שם דהא קנויה ומכמה מקומו' אך נ"מ כך דהנה רבינו בה' גירושין פי"א הט"ו ס"ל דאשת פקח שנתגרשה ונשאת לחרש ונתגרשה מותרת לחזור לבעלה הראשון הפקח וכ"ה בירוש' ע"ש ובהשגות, אך באמת הירוש' אזל לשיטתו דס"ל בפ"ז דיבמות דאף דקידושי חרש צריכה גט מדרבנן מ"מ אם היא בת כהן מותרת לאכול בתרומה דס"ל דנשואי חרש רק לאוסרה לאחרים אבל אין קניין בה ולכך לא קרינן לאיש זר והך דקתני בדס"ז ע"ב דחרש פוסל בתרומה ר"ל שהי' פסול זה שבא עלי', ואף דא"כ מה קמ"ל, או י"ל דהוא כמו דנקט שם בן ט' כמבואר בגמ' שם, או י"ל דנ"מ לשיטת רבינו דס"ל בהל' אישות גבי כתובה, ובהל' נערה בתולה גבי קנס ובהל' איסורי ביאה גבי פסולי כהונה דנישואין אוסרין אותה כבעילה וודאי דזה דין וכן מפרש הך דיבמות דנ"ז מ"ד יש חופה בפסולות ועי' בתו' כתובו' דמ"ט וכ"מ בזה וא"כ נ"מ דכיון דתקינו רבנן נישואין לחרש אף שזה רק לאסור על אחרים מ"מ י"ל דמדרבנן הנישואין שלו כביאה, ועי' בירוש' יבמות פי"ג ה"ב דגם באיסור תיקנו רבנן קידושין כגון חללה וממזרת ע"ש, אך הירושלמי לא ס"ל כשיטת הרמב"ם דנישואין בלא ביאה לא פסלי. עכ"פ הירוש' ס"ל דליכא שום קנין בחרש באשתו, רק בגדר איסור, ואף דס"ל בפ"א דכתובו' דיורשה כיון שהיא פיקחת. שם הוי רק בגדר תקנה ובגדר שהיא זכתה לו, אבל לא קנין אישות ועי' רש"י קידושין ד"ט ע"ב ונ"מ במה שכתבתי דאף למ"ד פילגשים בלא קידושין ובלא כתובה מ"מ יש איסור עשה ואפשר גם לאו לאחר לבוא עליה, בגדר אשתו ולא אשת חבירו ולשיטת רבינו דס"ל דשפחה לית בה לאו דלא תהי' קדשה וגו' ומ"מ אף למ"ד בכריתות ובגיטין ובקידושין גבי שפחה חרופה דמיירי בשפחה כנענית גמורה לעבד עברי, והיא לוקה כמבו' בכריתות ונקראת חייבי לאווין כמבו' ביבמות דנ"ה, ועל כרחך דמ"מ כיון שהיא מיוחדת לו הוי זה גדר קנינו ואסורה לאחר ובמ"א אבאר זה. וכה"ג בחרש מותרת, וכן נ"מ גבי אשת חרש שזנתה אם אסורה לבעלה עי' ביבמות דנ"א ע"ב ובירוש' פ"י דיבמות, ועי' בירוש' גיטין פ"ה גבי הך דבן בתירה וכן ס"ל להרי"ף ז"ל שם וכן רבינו ז"ל בהל' מכירה פכ"ט הל' ב' דאף במטלטלים שקנה החרש בעצמו לא מהני רמיזא בלבד רק ע"י בדיקות הרבה, ובקרקע גם זה לא מהני, ועי' בפי' המשניות גיטין שם משא"כ בגטו כשם שכונס כך מוציא, ולשיטת הירוש' א"ש דכיון דליכא קנין כלל רק איסור דרבנן על אחרים די בזה רק שצריך בכתב, וכן משמע בתוספת' אף דבאמת בגט גרע וכמ"ש בהל' שופר שיטת רבינו בפ"ב הל' ב' ע"ש בהשגות דמה נ"מ למ"ד אנדרוגניס ברי' למה לא יהי' כמו חצי עבד וחצי ב"ח דגם לעצמו אינו מוציא, אך הגדר כך דבאמת אינו מובן לכאורה מה מועיל השמיעה הא גם השמיעה מעורבת, אך כבר כתבתי בזה דכל היכא דבזה היא המציאות שפיר יתקיים, משא"כ בתקיעה דלדידן עיקר החיוב הוא השמיעה אבל עכ"פ צריך לשמוע מבן חיוב דבל"ז אין עליו שם תקיעה והרי לא שמע תקיעה כהוגן ועי' בירוש' תרומות פ"ד ופ"ב גבי שני כריים של תבואה שמכל כרי נפרש מקצת מעשר, ואז לא מהני להפריש מא' על השנית, ומני' ובי' מהני יעו"ש, וכן זה ר"ל הך דב"ק ד"צ גבי חצי עבד וחצי בן חורין דאינו יוצא בראשי איברים מחמת המיוחד לו ור"ל דצריך האבר שהכה אותו האדון יהי' מיוחד לעבד ולא בכה"ג שאיננו מיוחד להעבד בלבד כיון שהוא חצי בן חורין וכן בעבד של שני שותפין ג"כ אינו מיוחד לזה החלק בלבד, ועי' תוס' גיטין דכ"ג ע"ב ד"ה ונעשה גבי יד של השפחה, ועי' חולין דע"ד גבי ד' סימנים ושם דע"ה ע"א וע"ב גבי בפ"ק שבא כו' ובירוש' ב"ק פ"ה אם יוצא הוולד לחפשי אם סימא עין שפחה מעוברת ע"ש ועי' תוס' סנהדרין ד"פ ע"ב אך שם י"ל דהוי כמו שן דחלב, וצמתה וסופה לחזור ואכ"מ. עכ"פ כל דבר שבזה לא נגמר צריך שתהי' בתיקונו וא"כ גבי גט של חרש מה שייך בזה לומר כשם שכנס ברמיזא הא הגט שעדיין לא נגמר ברמיזה אינו כלום וכנ"ל בתקיעה של חצי עבד הנ"ל, וכל זה גבי עבד ובאמת מה דילפינן דעבד כאשה ר"ל כך דמה שעבד נתחייב ע"י המילה והטבילה שלו הוא רק לענין מצוות שהאשה נתחייב ועי' תו' ב"ק דפ"ח, ובאמת י"ל דמילה של העבד לא דמי לגר, דגבי גר נעשה על ידי המילה גר לדידן וכן מקיים מצות מילה, ונ"מ לדברי רבינו בהל' מילה פ"א ה"ז דנקט שם דאם מל כשהי' ב"נ צריך להטיף כו' ביום שנתגייר, ובהל' איסורי ביאה פי"ד ה"ה כתב אם הי' מהול מטיפין ממנו כו' ואח"כ מטבילין אך הענין כך דבהל' מילה כתב שמל אותו כשהי' ב"נ וא"כ להגירות לא שייך בזה כלל ההטפה רק לאחר שנטבל ונעשה גר אז צריך להטיף ממנו בגדר מצוה עי' רש"י שבת דקל"ד ובדברי רבינו בזה וכבר כתבתי בזה במ"א, אבל בהל' איסורי ביאה נקט שם מהול וא"כ י"ל שנולד מהול ואז צריך ההטפה בשביל הגירות ומעכב לו את הגירות, ועי' ביבמות דע"ב ע"ב ובתוס' דמ"ו ע"ב דלא משמע כן וכבר כתבתי בזה, ולכך צריך להטיף קודם ולהמתין כו' ואח"כ להטביל, וכ"ז גבי גר אבל גבי עבד שע"י המילה נעשה עבד, ומצות מילה י"ל דא"צ כלל, עכ"פ כך כמו דאמרינן בסנהד' דנ"ח ע"ב יצא מכלל כו' ולכלל ישראל לא בא ר"ל דבשאר מצוות דפטור הוא בגדר כמו ב"נ ולא כמו אשה שפטרתה התו' וזהו גופא דין, וכמו דמבו' בע"ז דכ"ז דנשי כמאן דמהילא דמיא ועי' תוס' ברכות ד"כ ע"ב ולכך באנדריגינוס אף למ"ד שהוא ברי' יוצא בתקיעתו שתקע הוא בעצמו משא"כ בעבד, וע"כ צ"ל גבי גט חרש שזה תקנה כך, ועי' בירוש' יבמות פי"ג דאמר דחרש שקידש בביאה לא מהני הגט, לא ר"ל דס"ל דהוי הקידושין מן התור' רק דביאה כיון דהוא מעשה בהקנין יש לו גם החרש קנין אישות ולא מהני הרמיזא שלו להוציא אבל איננה אשת איש גמורה. עכ"פ הירושלמי לשיטתו דס"ל דנישואי חרש הוי רק איסור לאוסר' על אחרים ולא בגדר קנין ולכן פקח שנשא פיקחת וגירש' ונשאה חרש וגירשה מותרת לחזור, דעיקר גדר מחזיר גרושתו הוא מטעם הקנין שקנאה השני כמבו' ביבמות דצ"ה ע"א בא עליה אידך כו' והקנין שקנאה השני אסרה על הראשון וע"ש די"א מחלוקת אם דווקא מן הנישואין ועי' תוס' גיטין דפ"ב ע"ב ד"ה כגון מה שהקשו שם דאמאי לא נימא דפקע ע"ש, ומ"ש לחלק בין גירושין לקידושין והגדר דתיכף שנשא' להאחר לאחר גירושין נגמר ההפקעה מן הראשון, ועי' נדרים דע"ט ע"ב. גבי בינו לבינה, ועי' בירוש' קידושין פ"ג מבואר שם דהיכא דקידשה מעכשיו לאחר ל' ובא אחר וקדשה סתם ואח"כ גירשה האחר אין הראשון יכול לישא אותה דזה הוי ג"כ גדר מחזיר גרושתו משנתארסה שע"י מה שהראשון שייר בשטר קידושין עי"ז נתפס בה קידושי שני זה גופא הוי ג"כ כמו גדר גט ובאמת הירוש' ס"ל בהך דגיטין פ"ט דלא כשיטת התוס' וגמ' שלנו בגיטין שם דפ"ג דלא שהנישואין של השני עי"ז נעשה הביטול של האישות של הראשון וגמר הגירושין שלו רק המיתה או הגירושין של השני, ולכך אם מת השני בלא בנים עדיין לא ניגמר הגירושין של הראשון דלא כגמר' שלנו, וכבר כתבתי בזה במ"א גבי קרובות היכי דנעשה זה ע"י קנין האישות שלו וגם יש לה היתר עי' יבמות ד"ט ודנ"ד וקידושין דס"ז ע"ב אם זה הוי הפקעה או רק כמו ארי' דרביעה עלי', ונ"מ היכא דאנס בתולה ונשא אחותה ואח"כ מתה אם פקע העשה דלו תהי' לאשה דהיכא דבזמן שאנסה הית' אחות אשתו לא חל כלל העשה דלו תהי' כמבואר בירוש' כתובות פ"ג, משא"כ היכא דבשעת שאנסה הי' אפשר לו לקיים כו' ועי' הוריות די"ב ע"ב וד"ט ע"א גבי נצטרע ובהך דזבחים די"ב ע"ב ויורש' קידושין פ"א גבי יעוד, עכ"פ לשיטת הירוש' דס"ל דנישואי חרש הוי רק גדר איסור ולא גדר קנין כלל, ונ"מ ג"כ אם עכ"פ ממזר מדרבנן באשת חרש, עי' יבמות דפ"ט ע"ב, וכן נ"מ כגון אם בא אח"כ פיקח וקידשה דאז הוי אשת איש גמורה ומת החרש בלא בנים אם יש בה גדר יבום ועי' בתוס' יבמות ד"י וגיטין דפ"ב ע"ב וכן להיפך אם מת הפקח בלא בנים והחרש גירשה אח"כ אם מותרת להתייבם, וזה תלי' אם ע"י איסור דרבנן נחלש האיסור של תורה או זה רק דבר נוסף, השמטה- בענין דרבנן אם זה מציאת חדש או שנשאר מהדין של תורה וזה ר"ל הך דחולין דף יו"ד ע"א והא הכא דוודאי טבל כו' ע"ש בתוס' ור"ל דס"ל שם דזה וודאי החציצה בדרך מיעוט המקפיד ומה"ת עלתה לו טבילה וכ"כ בזה בשיטת רבינו אם צריך טבילה אחרת, ועי' בירוש' תרומות פ"ח גבי גידולי תרומה בגדר שזרעו כלה אם חל גם בזמן שהוא מחובר ועי' מנחות ד"ע אם שייך גדר תרומה במחובר ע"ש ועי' מכות ד"ד ע"א גבי ג' לוגין ע"ש ובר"ש במקוואות פ"ב ה"ב. ע"כ השמטה וכבר כתבתי בזה במאי דמשמע מדברי רבינו בה' איסורי ביאה פי"ט ה"י משמע שם דחלל של דבריהם אם נטמא למת אינו לוקה ולא כמו בהך דשם ספכ"א דשם הוי רק גדר מעלה לא גדר פסול ע"ש, ועי' בירוש' עירובין ספ"ג גבי גדר יו"ט שני ושני חלות אם הוי דבר חדש או עי"ז הוי חילול קצת ביו"ט ראשון, ועי' בל' רבינו בהל' תרומות פ"ה הל' כ"ב והכ"ג ובירוש' מעש"ש פ"ג הל"ח גבי נטמא בוולד הטומאה ופדאו וחזר ונטמא באב הטומאה ופדאו דאין לוקין על המעות וכן נ"מ במ"ש רבינו בהל' מעה"ק פ"ח הלי"ט גבי בגד שניתז כו' ונטמא דכתב שם דקורעו ומניח בו כדי מעפורת כו' ובהל' כ' שם כתב גבי כלי מתכת כה"ג דפוחתו וחוזר ומכניסו בפנים ומרדדו כדי שיהי' כמו נטמא בפנים דאז לא איכפת לן גבי טומאה דרבנן. חזינן דזה הוי כמו טומאה חדשה וכבר כתבתי בזה במ"א דבאמת זה מחלוקת רבינו והראב"ד ז"ל בהל' כלים פי"ב הל' ג' אם מצטרף הזאה שקודם שבירה עם ההזאה שאח"כ אם הוי כטומאה חדשה או לא, ועי' בדברי רבינו בהל' נחלות פ"ז דנטבע במים שאין להם סוף ויש ע"ז שני עדים דאז היורשים יורדים לנחלה, וע"ש בהשגות אם האשה נוטלת כתובתה, אם זה העיכוב של הנישואין שלא תנשא הוא מחמת גדר האישות או זה רק דין, ועי' במ"ש הא"ש פ"ד דכתובות גבי קטלנית ע"ש וכן ס"ל לרבינו בהל' סוטה פ"ב הנ"מ בין בא על ארוסתו דהוי מדברי סופרים דאינה שותה ובנשא מינקת שפיר שותה, והטעם דזה העבירה בגדר אישות, ובמינקת האיסור משום תקנת הוולד. ולכך ס"ל ג"כ הירוש' דקידושי ביאה לא מהני גט גבי חרש דזה מעשה, וכעין שכתבו התוס' בסנהד' דס"ח ע"ב גבי קטן. אך מ"מ רבינו דס"ל דלא כהירוש' הנ"ל האיך פסק דמהני גט חרש ברמיזא בעלמא ואין צריך קפיצה הלא הגט אינו כלום וצ"ל כך דעי' בעירובין דק"ד ע"ב במה דאמר ר"ש כל מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך, ובירוש' תרומות פי"א ה"א אמר שם ג"כ כך וכן בפ"ב דר"ה גבי מה דמהני עד א' להעיד על העד שהוא כשר לעדות החודש לשיטת הירוש' נקט ג"כ זה הלשון משלך כו' ור"ל דלא נימא דזה הוי גדר עדות ושוב אח"כ אף אם יהי' נ"מ לשאר דברים יהיו ג"כ כשרים ועי' בתוס' גיטין ד"י ע"ב גבי אם חתם עד כשר בסוף דאמרינן אי לאו דכותי חבר כו' ע"ש בתוס' אם עי"ז יתכשר הכותי לשאר דברים, ועי' בירוש' כתובות ספ"ב גבי תחום שנאמנים להעיד בגודלם מה שראו בקוטנן היכא דעי"ז יהי' נ"מ לממון, ע"ש דהוא בעי', ועי' רש"י יבמות דקי"ז ע"א דלכך גבי אשה שאמרה מת בעלי נותנין לה כתובתה דזה ממילא אבל אם בתחילה לממון אין ב"ד מקבלים אותה, ועי' בירוש' סוטה פ"ה דמתחילה אמרה אחת מחמש נשים שנטמאת ואינה שותה לאחר קינא וסתירה ואח"כ בא עד א' ואמר ג"כ שנטמאת אז נוטלת כתובה ועי' בירוש' יבמות פ"ז ה"א גבי עבדי מלוג וצ"ל שם דבדין הוא שיאכלו כו' ובפי"ג ה"א גבי מיאון בנשואה ור"ל כך דמעיקרא תיקנו חכמים כן שבכה"ג לא גזרו, וכן לא גזרו על שבות בה"ש לא מחמת שהוא ספק בדרבנן דהא מבו' בירוש' ספ"ז דדמאי דכל היכי דהוי הספק בשל תורה גם בדרבנן כן ועי' במ"ש בה"ג בהל' יוה"כ גבי חצי שיעור חלב לריש לקיש גבי כוי דלא ס"ל כן, רק דר"ל דלא גזרו אשבותים ועי' במאי דפליגי בפסחים דנ"ד ע"ב דפליגי שמואל ור"י אם בין השמשות של ת"ב אסור או מותר ופליגי דכיון דזה הוי דבר קבוע, לא סיבה, וכן הבהש"מ שלו קבוע, אם דעת חכמים גם על הספק אם לא, עי' נדרים י"ח ע"ב ודי"ט אם דעתי' אספיקא והנה ת"ב יש בו ב' בהש"מ ולכאורה הוי תרתי דסתרי השמטה- גבי תרתי דסתרי ועמ"ש בח"א בה' אסו"ב פ"ט הכ"ו מדברי הירוש' פ"ב דעירובין גבי פסי ביראות ופ"ה גבי קרפיפות דרק לשני ב"א הוה תרתי דסתרי משום דאפשר שיהיה בב"א ע"ש. ע"כ השמטה עי' תוס' שבת דקמ"א וביצה די"ד ובר"ן פ"א דמגילה אך באמת שמואל ס"ל דהתקנה הוא על האדם רק על הוודאי ולא על הספק, ור"י ס"ל דהתקנה הוא על היום ותופס שניהם כיון שזהו קבוע, ועי' בירוש' ברכות פ"א דמביא ראי' שם דספק קרא ק"ש כו' חוזר וקורא מהך דקורא קודם לכן לא יצא דהוי ספק קרא כו' אך אם נימא דכיון דזה אינו סיבה רק קביעות אמרינן דכך הוא תקנת חכמים לוודאי יום ולודאי לילה. עכ"פ לשיטת הירו' אם מעיקרא כשתיקנו הני תקנות אמרו דאם יהי' כך וכך לא יהי' כן וכן במאי דקי"ל ביבמות כ"ד ובדברי רבי' בהלכות יבום פ"ה הכ"א ובהל' איסורי ביאה פי"ז ה"ז שלא גזרו על ספק חלוצה ר"ל ג"כ כן ועי' ביצה די"ט ובמרדכי ביבמות שם, וא"כ לפ"ז כך בגדר דתיקנו חכמים נישואין לחרש תקנו דכשיתן גט לא יהי' הנישואין מכאן ולהבא כלום ולכך מהני הגט ולכך ג"כ פ' ר' בפי"א מה' גירושין הנ"ל דאשתו של פקח שנתגרש' ונשאה חרש וגירשה מותרת לחזור להפקח דכך תקנו, וא"כ נ"מ דאם מת החרש אז נשארה התקנה דאסורה בפקח הראשון ולכך זקוקה ליבם, וכן לכך מבו' שם דאם הייתה אחותה של חרשית נשואה לאחיו אינה זקוקה, ואמאי הא איננה ערוה כלל רק מחמת דכן הוא המציאות ועי' במ"ש רבינו בהל' סנהד' פ"ג ה"ד דקיום שטרות פסול בלילה אף דהא מה"ת א"צ קיום ורק תקנת חכמים ולמה לא יהי' כמו גמר דין דכשר בלילה, וע"כ דתקנה הוי דבר חדש. נחזור לענינו וזה תלי' בהך דיבמות די"א גבי סוטה אם זקוקה ליבום ר"ל דאף דהיא א"א לכל דבר מ"מ רק דהיא אסורה לאחרים אבל הקנינים שלו בה פקע ממנו ורק ע"י עידי' וב"ד ודרישה וחקירה כמ"ש התוס' סנהדרין ד"ח ע"ב ולא ר"ל לאסור על בעלה בלבד רק דר"ל שיחול בה טומאה כתיב בה כעריות וכמ"ש רבינו בהל' מאכא"ס פ"ד הכ"ב גבי שור הנסקל לאחר גמר דין.4וזה ג"כ מה דס"ד בהך דכתובות ד"ט במאי דאמר ר"א אין האשה נאסרת על בעלה כו' דרק בעדים, ועי' ברש"י יבמות דנ"א ע"ב דס"ל דגבי נישואין דרבנן אינה נאסרת אף בעדים רק ע"י קינוי וסתיר' ובשיטת ר"ת ז"ל בכתובות ד"ג וכמה מקומות גבי ע"י ב"נ ובתוס' יומא דפ"ב, אך ר"ל כך דהנה חזינן שיטת התו' בכתובות ד"ט שם דאף דלבעל נאסרה ע"י דרך המנאפים כמו בהך דמכות ד"ז ולא כשיטת בה"ג דס"ל דגם לבעלה אינה נאסרת בזה רק אם ראו כמכחול כו' כמבואר בהל' מיאון ואף דמיתה חייבים בכדרך כו', ס"ל דזה רק דין, וכמו דיליף בספרי פ' תצא פסק' רמ"ב וע"ש פסק' רמ"ו גבי אונס מקרא דושכב אבל לאוסרה על בעלה דב"ד יכופו אותו להוציאה וזה בגדר טומאה עי' יבמות די"א ולזה צריך עדים ברורים עי' יבמות דכ"ד ע"ב וגיטין דפ"ח, אז צריך מציאות ממש, לא דין בלבד, וכן ס"ל גבי קידושי ביאה ג"כ כה"ג כמבו' בבה"ג בסוף הלכות קידושין ולא כמ"ש רבינו ז"ל בהל' אישות פ"ג ה"ה ובפ"י מה' גירושין הי"א דדי ביחוד שמתיחדי' שניהם בפני עדים ועי' בתוס' קידושין דף י"ב ע"ב וביבמות דנ"ב וכבר כתבתי בזה דרבי' ס"ל דביא' של קידושין הוי ג"כ בגדר קנין כמו שאר קניני אישות ולכך מהני תנאי כמבו' כתובות דע"ד אתקוש כו' ודי באומד כמו יחוד שנתייחדו לשם קידושין אך מ"מ י"ל דכיון דחזינן דהתו' אמרו בגבי יבמה דרק ביאה שייך בה אם כן חזינן דביאה הוי עצם הדבר ובזה לא שייך תנאי כמ"ש בזה ועי' ב"ק דק"י ע"ב וקידושין דכ"ג גבי על מנת כו' לכן נראה דאם קדשה בביאה בפני עדים ובכמכחול כו' אז לא מהני תנאי וכמו גבי יבמה ונראה דזה ר"ל שיטת רבותיו של רש"י בכתובות ד"ג ובגיטין ל"ג במאי דאמר שוויו' רבנן כו' דס"ל דכל מקדשי בביאה לא הוי קידושין וזה תמוה מאד ועי' יבמות קי"ח ע"ב וסנהד' די"א רק ר"ל כך לפי מה שכתבתי דהיכא דקדיש בביאה במציאות, לא בגדר דין, דאז הוי קידושי עצם לא בגדר תנאי בזה אפקעינהו רבנן והוי רק קנין כמו שאר קידושין ואז די ביחוד ועי' ביבמות דנ"ב ע"א גבי יבמה אם בעל בלא מאמר, ע"ש בתוס' בד"ה אם, ונ"מ ג"כ שם במה דפליגי הירוש' ביבמות פי"ג והתוספת' ביבמות פ"ו גבי אשת חרש שנפלה לפני יבם פקח ובעלה סתם לשם יבום אם הוי עי"ז א"א דאוריית' או לא או רק במפרש לשם קידושין וע"ש דנ"ב ע"ב בהך דרבי ורבנן, ואז י"ל דאח"כ צריך לעשות בה מאמר דהיינו קדושי כסף, וכן להיפך אם קידשה בכסף בלבד דמן התורה הוי א"א מחמת הקידושין שלו ומדרבנן עדיין הוא בגדר יבמה, ועי' בהך דקידושין דמ"ה ע"א תו' ד"ה צריכה ואכ"מ. עכ"פ ס"ל לבה"ג דגבי קידושי ביאה צריך לבעול בפני עדים דווקא ואז י"ל דצריך מציאות ממש, וכן נראה לי בשיטת רבינו בהל' גירושין פ"י הי"ז גבי מגרש וחזר ובעלה בפני עדים סתם דהוי א"א גמורה דשם צריך מעשה ממש, עכ"פ ס"ל לבה"ג דגדר טומאה גבי א"א שזינתה דצריך שהעדי' יראו המעשה ממש אך אנן לא ס"ל כן, ועי' תו' כתובו' דס"ג, אך י"ל דאז האיסור עלי' רק בגדר דין וזה ר"ל ג"כ הך דקידושין דע"ז ע"ב דשם זנות יש גם בישראל ור"ל כך דזונה ג"כ הוי פסול דין לא מחמת מעשה ובזה פליגי רבינו והראב"ד בהל' איסורי ביאה פי"ח ה"ג גבי גיורית קטנה כו' ועי' בתוס' סנהדר' דפ"ב וביבמות דס"א ודמ"ד ע"ב אם גם בלא מעשה הוי זונה, ועי' בירוש' יבמות פ"ו דגיורת שנשאת לכהן פצוע דכא אי נימא דשרי מ"מ אינה יכולה לאכול בתרומה מחמת שיש עליה שם זונה עי' יבמו' דנ"ז ודע"ו ולכך נקט שם רק בת גרים ע"ש בגמר' וכן מורה לשון רבינו בהל' תרומות פ"ז הל' י"ג ואף דהא רבינו פסק בהל' איסורי ביאה פט"ז דכהן פצוע דכא מותר בגיורית ולמה נקט דווקא בת גרים, חזינן דס"ל כשיטת הירוש' דמ"מ אסורה מלאכול בתרומה דיש עליה שם זונה והארכתי בזה במה דביבמות דנ"ו ע"א נקט שם דבת ישראל שנשאת לכהן אוכלת בתרומה בגדר קדושה ור"ל דהיינו שחל עלי' גופא שם בת כהן עי"ש דס"ח ע"ב ובירוש' שם ספ"ט דנעשית כבת כהן ובדף נ"ז נקט מחמת קנין ע"ש בתוס' דס"ח וכ"מ, ונ"מ כגון בת ישראל שנישאת לכהן וזנתה ועדיין לא גירשה ואכלה תרומה אם משלמת את החומש דלאחר גירושין וודאי משלמת כמבו' בפ"ח דתרומות אבל קודם גירושין אם אז עדיין שם בת כהן שנתחללה, וזה ר"ל הירו' בתרומות פ"ז ע"ש בהל' ב' דאמר שם דזנות בא"א לא הוי חילול מחמת עצמה וזה ר"ל רש"י ביבמות די"ג ע"ב ודס"ח ע"ב ודצ"א ע"א דנקט שם רש"י רק קנסא ור"ל לחומש וזה רק גבי נשואה, שנישאת לכהן אבל ארוסה הוי רק קנין וכן י"ל דאף לר"י דבת גרים מותרת לכהן מ"מ גדר קדושה לית בה רק כשרות, ע"ש דנ"ז ע"א ומותרת ג"כ לממזר עי' בקידושין דע"ד ודע"ו וביבמות דפ"ד ע"ב ובמאי דפליגי רבינו והתו' אם אמה ישראלית אם מותרת לממזר עי' בדברי רבי' בפט"ו מה' אסו"ב ה"ז ותוס' קידושין דע"ד ע"ב ע"ש, וי"ל דזה תלי' בהך מחלוקת דר' יוסי וראב"י אז רק יש בה גדר כשרות וכן מעוברת שנתגיירה וילדה בת דמבוא' בדברי רבי' בה' אסו"ב פי"ט הי"ב ע"ש דמוכח דאף דיעבד אם נישאת לכהן תצא דאסורה לכהן וכן מבו' בה"ג אם נישאת לכהן פצוע דכה אז מה שאוכלת בתרומה רק מחמת גדר קנין ואז אם זינתה אף שלא גירשה חייבת בחומש כיון דלית בה עצם קדושת כהן, עכ"פ יש גדר זונה אף בלא מעשה ולכך סבירא לן דאסורה לבעלה מחמת גדר זונה לא מחמת טומאה וס"ל להתו' בכתובות ד"ט דזה רק לבעל ולא לבועל וכן שיטת ר"ת ז"ל דגבי אשת ישראל שנבעלה לב"נ דבעלה אסור בה רק בגדר זונה ולא בגדר טומאה ונ"מ לבועל אם נתגייר וכן ליכא הך דין דיבמות די"א וצריכה חליצה, אבל אחר קינוי וסתירה אז הוי טומאה בגדר דין, וס"ל לרש"י ז"ל ביבמות דנ"א ע"ב בגבי קידושין דרבנן לא נאסרה ע"י הזנות ע"י גדרי התורה דהיינו בלא מעשה ממש רק ע"י קינוי וסתירה וזהו ג"כ כוונת הגמ' בכתובו' ד"ט במאי דאמר שם בפ"פ וכבר כתבתי בזה אם חד"א הוי נאמנות על עצמו או דין, והנה דבר דאף לפי דבריו לא הוי וודאי איסור רק ספק וזה ר"ל הגמ' דכתובות שם דאף הוא לא אמר שהיא וודאי זונה רק שאמר פ"פ כו' ומביאים ראי' מהך דקידושין דס"ה גבי אומר לאשה כו' דנקט שם אסור בקריבותה סתם ומשמע אף באחותה אף דזה לא הוי איסור דין בעלמא רק ע"י מציאות כיון דלאחר מיתה שריא וכמ"ש לעיל בשם הירוש' גבי בת כהן שנישאת לישראל וזנתה ע"ש וא"כ ע"כ דמאמינין לי' במציאות וא"כ ה"נ גבי פ"פ ולכך אסורה ולא מייתי ראי' מהך דיבמות דקי"א ע"ב גבי לא נבעלתי כו' אך מ"מ מהו האיסור דכאן, אם היא אסורה עליו אז הוי כמו מה דאמרי' בנדרים ט"ו ע"ב הנאת כו' אסור שאין מאכילין ור"ל אם הוא אסור בה או היא אסורה עליו, ונ"מ היכא דמשועבד לה, ועי' בירוש' גיטין פ"ח גבי הך דנמצא גט יוצא מיד האיש ושובר מיד האשה דנקט שם לאחר זמן לא כל הימנו ע"ש ופליגי אם רק לאחר שנשאו או לאחר אירוסין ג"כ כן דאז רק בגדר זכות ולא גדר עצם וכמ"ש לעיל גבי אכילת תרומה של בת ישראל שנשאת לכהן, ועי' בגיטין שם דפ"ט גבי קלא דבתר אירוסין ובירוש' פ"א דקידושין דאף למ"ד דאם האב קדש בתו שהיא אמה העברי' יכול האדון לייעדה ולא יכול האב להפקיע זכות התו' שנתנה להאדון מ"מ כשנישאת פקעה זכות האדון עכ"פ זה תלי' בהך אם היא אסורה עליו או הוא אסור בה דאז ע"י דיבורו איננו יכול להפקיע השעבוד שהוא משועבד לה וזהו הס"ד דגמ' לר"א אין האשה נאסרת על בעלה ור"ל דרק הוא אסור בה ושוב אינו יכול להפקיע השעבוד ע"י פיו ועי' עירובין ד"ל גבי אדם אוסר עצמו באוכל ואכמ"ל. והנה עוד נ"מ במ"ש לעיל דרבינו פס' בהל' איסו"ב יבמה שזינתה נעשית זונה מ"מ נראה דאם היבמה היית' מעוברת וולד גמור דאף דקיי"ל ביבמות דל"ו דאין הוולד פוטר עד שיוצא לאויר העולם מ"מ הא מבואר שם דפ"ז דזה רק איסור חוציי אבל מ"מ גדר מה שנשאר בה מקנין האישות של בעלה הראשון כבר פקעה עי"ש ולכך אם בא עלי' היבם חייב קרבן ולכך אינה נפסלת אם אח"כ בא עלי' אחר ואח"כ ילדה וולד גמור. וכה"ג כתבתי גבי בת כהן שנתעברה מישראל שלא ע"י קידושין ואח"כ מת העובר לא בגדר נפל דמעיקר' עי' תוס' יבמות דל"ה ע"ב ותוספת' יבמות פ"ז דמותרת לאכול בתרומה אם מ"מ אם יש לה גדר חוזרת לבית אבי' דאסורה לאכול בקדשים ובגדר פסול הגוף או רק העובר היה מעכב עליה ובגדר פומייהו הוא דכאיב להו. וכן הדין גבי עד רשע לאחר שנפסל בב"ד נעשה פסול הגוף וכבר כתבתי בזה דנ"מ גבי סוטה ודאית וגירשה בעלה ואח"כ החזירה ומת בלא בנים, אז הוי כשאר חייבי לאוין, וכן נ"מ גבי בן שיש לו לכהן מגרושה דעשה חלל ונשתנה הגוף זה צריך ג"כ רק ע"י ב"ד סמוכים וכמבו' בירוש' תרומות פ"ח וקידושין דס"ו וכבר כתבתי בזה, ועי' כתובות דמ"ו גבי מוציא ש"ר על יבמתו בזמן שהיית' תחת אחיו, ובסוטה די"ח אם יכול לגלגל על זה ע"ש ברש"י ואינו מובן דהא אם זנתה תו אינה זקוקה שאינה אשתו כלל ועל כרחך דכל זמן שלא נתברר בב"ד לא פקע ממנו כל הקנינים שלו וכבר כתבתי בזה וכן הך מחלוקת אם קידושין תופסים ביבמה ואם חליצה מהני בלילה וכן במה דמבואר ביבמות דק"ה דלכו"ע צריך עדים על חליצה ג"כ ע"ש. עכ"פ אי נימא דעיקר הזיקה הוא שנשארה עדיין אגידה בשעת מיתה בבעלה ע"י האח שיש לו. כל שלא יצא ראשו ורובו בעוד הבעל בחיים לא נשארה, דבזה לא שייך למפרע כמ"ש לעיל והנה גבי טומטום באמת רבינו גבי בן סו"מ, וכן גבי בכור בהל' נחלות והל' יבום והל' ממרים סבירא ליה דכל הני רק לאח"כ אבל אם נקרע קודם לא איכפת לן אך מפשטות הגמ' דב"ב שם לא משמע כן, רק דכיון דלא חל עליו גדר בן גמור לא, וכבר כתבתי בזה די"ל דזה ר"ל ר' יהודא ביבמות דפ"א גבי טומטום ור"ל דהוי כמו רפואה של סריס חמה דהיינו רק מכאן ולהבא וכן קריעה של טומטום אבל גמ' דילן לא ס"ל כן, איך יהי' הדין לגבי פדיון הבן אם נקרע לאחר ל' יום וזה דר"ל מוסיפין עד עולם דהיינו אף שנקרע לאחר זמן מרובה מ"מ צריך לפדותו. נחזור לעניננו לשיטת רבינו הכהן יש בו זכיה בבכור בגדר קרבן עצמו ובאמת קשה איך שייך לומר גבי בכור שיעשה תמורה הא הוי כמו קרבן שותפות כיון דשייך לאנשי משמר עי' ב"ק דק"י ע"ב גבי כהנים בגזל הגר ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דאז זכי ביה הכהן ועי' זבחים דנ"ז ע"א דאמר שם בכור מתנה לכהן ושם ד"ב משמע קצת דלכתחילה שייך בבכור בשעת הקרבה גדר שם בעלים. גם י"ל דהך מחלוקת דתמורה ד"ז פליגי אם עכ"פ כהן לוקה אם המיר לפי שיטת רבינו דקרבן שותפות נהי דלא עבד תמורה אבל מ"מ לקי אך מלשון הגמ' לא משמע כן וזה ודאי רק אם יש לו איזה זכיה והארכתי בזה במקום אחר אם נשים אם המירו בקרבן ציבור כמו תמידין ומוספים אם עכ"פ לוקים דכיון דלא שקלינן מהם שקלים הוי רק כמו אחרים בזה הקרבן או מ"מ הם בכלל צבור וע' תוספות שבועות די"ד וזה ר"ל הך דזבחים ד"ו וביומא דנ"א בקופיא מכפרי ור"ל דאף דאין להם חלק בגוף המציאות מ"מ יש להם זכות ושפיר מכפרי וכן נ"מ גבי פר העלם דבר של צבור למד"א דפר אחד לשבט אם המיר א' משבט זה בפר של שבט זה אם עכ"פ לקי וי"ל דזה תליא בהך מחלוקת דהוריות ד"ג ע"ב אם מתרומת הלשכה הוא בא או מתחילה גובים, ובאמת לכאורה קשה למאי דמבואר בזבחים ד"ד דגבי קרבן צבור לא שייך שינוי בעלים הרי משכחת כה"ג פר העלם של שבט זה לשל שבט זה וצ"ל דנ"מ בין אם הגוף של השבט או רק הצורה והכפרה של השבט וזה ג"כ גדר מקופיא הנ"ל גם י"ל נ"מ לפי דברי רבינו בהל' שגגות פי"ב דיש חילוק בין פר העלם דבר של שאר מצות דאז אין כפרת כל השבטים מעכבים זה את זה ובין של ע"ז דאז מעכבי' וכמבואר בספרי פרשת שלח ואז י"ל דאם המיר משבט זה על שבט אחר ג"כ לקי ובאמת לכאורה י"ל דזה הוא כונת הגמרא תמורה ד"ב ע"א גבי הכל מתפיסין בתמורה כו' ועי"ש בע"ב דצריך רבוי לאשה למלקות בתמורה אך י"ל דנ"מ בקרבן ציבור אם אשה לקיא עכ"פ ובפרט בפר העלם דבר דמבואר בירושלמי פ"ז דפסחים דאשה לא מכפרא בה ועי' בספרי פרש' שלח. עכ"פ גבי עיר הנדחת אם הכהן והבעלים שניהם הוו מרשעים שבה אז שייך גדר זבח רשעים גם על בכור ואם רק א' מהם י"ל דשפיר קריב ובזה יש ליישב מה שהקשה הראב"ד ז"ל כאן. ובאמת רבינו ז"ל בהלכות בכורים לא חשיב על בכור בעל מום דהוי גדר מתנה לכהנים עי"ש בפ"א ובהל' בכורות פ"א דהוי נכסי כהן ועי' חולי' דקל"א ובכורות דכ"ח דזה שני דברים דהרי בכור בעל מום מעיקרא ג"כ הוי דין שצריך ליתנו לכהן ולכך אף דרבינו בהלכות פסולי המוקדשין פי"ח הל' ה' כתב דקדשים שהוטל בהם מום בכונה אסורי' באכילה עד שיולד בהם מום שני ולוקה עליהם, אבל בבכור מבואר בהל' בכורות פ"ב הל' ז' דהוי רק מדרבנן גדר קנס והטעם דגבי בכור בעל מום ותם הם שני דברים לא זה נובע מזה והוי בגדר פנים חדשות ופקע מהם האיסור עיי' זבחים דמ"ג ע"ב גבי הפיגול כו' שהעלן למזבח פקע כו' אבל שאר פסולי המוקדשין הוא מחמת שם הראשון לכן יש עליהם שם תועבה וכן כיון דבלא פדיון אינם מותרי' אי אפשר לפדותם ע"י מום שעשה בכונה ואי אפשר לעשות העמדה והערכה ע"י מום כזה ונ"מ דגבי מעשר בהמה כה"ג אם עשה בהם מום בכונה אם יש בו הך בעל מום מעיקרא וכן במעשר בהמה כן לא הוה עליו הפקעה ולא שייך בו גדר תועבה ועיי' בכורות דכ"ז ע"א ובתוספתא דמאי פ"ה מוכח שם דגבי בכור ליכא חשש דנימא דאתי למטעי ולומר דפקע הקדושה לגבי גדר למשחה ר"ל דקאי על בכור בעל מום ובו ליכא דין דלמשחה ועי' תמורה ד"ח ע"ב דלא משמע כן וברש"י תמורה ד"ה ע"ב ד"ה אבל שנפל בו מום כו' יכול למוכרו לכהן ור"ל ליתנו בטובת הנאה וכמו דמבואר בתוספתא הנ"ל. עכ"פ הבכור אין עליו שם מתנה לכהן בזמן שהוא בעל מום ועי' בתוספתא דתרומות פי"א דהוי מחלקת דתנאים אם ישראל שיש לו בכור שילדה פרתו אם יכול לזכות לה כרשינן של תרומה ור"ל דת"ק ס"ל דרק כרשיני תרומה שאין צריך ליתנו לכהן כגון שנפלו לו מבית אבי אמו כהן זה מותר ליתן לבכור אבל היכי דעדיין לא קיים מצות נתינה אסור ליתן ורשב"ג מתיר גם זה ורבינו בפ' ט' מהל' תרומו' הל' ט' נקט מאכילו תרומה שהבכור לכהנים, ומה ר"ל אם דהוי כמו נתנה לכהן או דר"ל דלא הוי הנאה של כלוי דאסור לישראל אף במקום דכבר קיים הנתינה עי' יבמות דס"ו ע"ב וע"ז דט"ו בישראל ששכר בהמה מכהן מאכילה תרומה, ובאמת שם ר"ל דהכהן מאכילה ולא קאי כלל על ישראל ועי' פסחי' דל"ד עי"ש בהך דאבא שאול דמחמם בחטין של תרומה עי"ש ברש"י ותוספות ושם מיירי שכבר קיים מצות נתינה. ובאמת רש"י דייק שם דפקע מהם גדר אוכל ע"ש ושוב י"ל דאין עליהם קדושת תרומה כלל כמ"ש בשם הרמב"ן במ"ה פ"ז דב"מ ע"ש וכן נ"מ אם רק בהמה של כהן מותר להאכילה בתרומה או רק בהמת ישראל אסור להאכילה בתרומה ונ"מ בהמת הפקר אם יש בה איסור להאכילה בתרומה וגבי בכור מבואר דשרי ועל כרחך דהוי של כהן ואפשר דשם מיירי בבכור בעל מום ותם והוי' תליא בהך דר' עקיבה ור"י בן נורי הנ"ל. עכ"פ גבי עיר הנדחת ג"כ תליא בזה. ובאמת לשון הגמרא בזבחים דק"ב ע"ב דנקט בבכור דכולו שלו משמע דנעשה באמת קרבן כהן לאחר נתינה ובירושלמי ס"ל בדמאי פ"א ובקידושי' פ"ב דהכהן יכול לקדש אשה גם בבשר בכור תמים לאחר זריקה דס"ל דאז אין עליו גדר משולחן גבוה וכמו בחלק ישראל בקדשים קלים לשיטת התוספת וכן משמע בדברי רבינו בפירו' המשניות פ"א דמעשר שני גבי בשר מעשר בהמה תם לאחר זריקה רק אסור למכור אבל קנין יש בו ועי' תוספות זבחים ד"ט דסבירא להו דהוי רק מדרבנן איסור מכירה לאחר שחיטה אף בתם ודלא כרש"י בכורות דל"א ע"ב דרק בבעל מום שחוט אז מדרבנן ועיי' רש"י חולין דקל"ז ע"א ובמקום אחר אבאר זה. ע"כ ממהדורא תניינא
