1
ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן וגו'. דורש מכאן בתורת כהנים שכהן אסור לטמא למתים ממה שלא נטמאו להם אלעזר ואיתמר. ותימא והלא קרובים מטמאין למת ואם כן למה לא נטמאו אלעזר ואיתמר וי"ל דכהן הדיוט ביום משיחתו דינו ככהן גדול ואין לו לטמא לקרובים. ובהכי ניחא נמי שצום על פריעה ופרימה אע"פ שכהן הדיוט אינו מצווה על פריעה ופרימה. והרמב"ן כתב כי הוראת שעה היתה כי ודאי כהן גדול מוזהר על הפריעה ופרימה ושלא לצאת מן המקדש על מתו בשעת עבודה כדכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל שכיון שראוי לעבוד באנינותו אם יצא והניח העבודה חילל וכן הדיוט שיצא בשעה שראוי לעבודה והניח העבודה חילל העבודה והנה משה הזהיר לאהרן שלא יפרע ויפרום כי הוא מצוה נוהגת בו לדורות כי הוא הכהן הגדול אבל בניו שהיו משאר הכהנים לא היו רשאין להקריב בו ביום כי היו אוננין והיו חייבין ליטמא לאחיהם והיו רשאין לפרוע ולפרום ומשה הזהירם מכל זה להוראת שעה וזה פי' ואחיכם כל בית ישראל יבכו השריפה ולא אתם והכל שלא לערבב שמחתו של מקום והוסיף בהם להחמיר עליהם ולחייבם מיתה אם יערבבו שמחתו של מקום. ויתכן שנצטווה משה בכך מפי הגבורה אע"פ שלא נכתב או שלמד זה ממה שנאמר לו ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי משמרת ה' יוסיף גם היום השמיני והנה גלוי וידוע לפני ה' שעתידין בני אהרן להיות אוננין ואעפ"כ צוה להם שלא יניחו המקדש ולא יטמאו ולא יאבלו כלל ועשה דינם כדין משוח מלחמה שאינו פורע ופורם ולא מטמא לקרובים ככהן גדול אבל אינו מקריב אונן. ואפשר שהיה זה נוהג כל ימיהם באלעזר ואיתמר שיהיה דינם כמשוח מלחמה בעבור שנמשחו בשמן המשחה משום דכתיב כי שמן משחת ד' עליכם: