תוספתא כפשוטה על תרומות 10 פרקים

תוספתא כפשוטה על תרומות ח׳

« תוספתא כפשוטה על תרומות ז׳:כ׳ תוספתא כפשוטה על תרומות ט׳:א׳ »

2 משנה תורה, הלכות מעילה פתח ↗

הַזּוֹרֵעַ פֵּרוֹת הֶקְדֵּשׁ פּוֹדֶה אוֹתָן בִּשְׁעַת זִרְעָן. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּדָה הֲרֵי הַגִּדּוּלִין חֻלִּין וְאֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן וְאֵין מְשַׁלְּמִין מֵהֶן קֶרֶן וְחֹמֶשׁ וְחַיָּבִין בְּחַלָּה:

3 בבא מציעא פתח ↗

וְכִי תֵּימָא מַעֲשֵׂר אַמַּעֲשֵׂר נָמֵי לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בְּמַעֲשֵׂר, כָּאן – בְּגִידּוּלֵי מַעֲשֵׂר. בִּשְׁלָמָא גִּידּוּלֵי תְרוּמָה – תְּרוּמָה! אֶלָּא גִּידּוּלֵי מַעֲשֵׂר – חוּלִּין נִינְהוּ. דִּתְנַן: גִּידּוּלֵי טֶבֶל וְגִידּוּלֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – חוּלִּין!

3 ברכות פתח ↗

אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיְתָה לוֹ פָּרָה כְּחוּשָׁה וּבַעֲלַת אֵבָרִים, הֶאֱכִילָהּ כַּרְשִׁינִין וְהָיְתָה מְבַעֶטֶת בּוֹ. אָמַר לָהּ: מִי גָּרַם לִיךְ שֶׁתְּהֵא מְבַעֶטֶת בִּי — אֶלָּא כַּרְשִׁינִין שֶׁהֶאֱכַלְתִּיךְ.

4 רש"י על גיטין פתח ↗

יעלו - דה"ל שוגג דלא נתכוון ללקט ע"מ לבטל דסבור שכבר בטלו במחובר:

5 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות מעשרות פתח ↗

ליטרא מעשר טבול שזרעה והשביחה. א"א נראה לי בדבר שאין זרעו כלה:

7 מנחות פתח ↗

גִּלְגּוּל הֶקְדֵּשׁ פּוֹטֵר, דִּתְנַן: הִקְדִּישָׁהּ עִיסָּתָהּ עַד שֶׁלֹּא גִּלְגְּלָה וּפְדָאַתָּה – חַיֶּיבֶת, מִשֶּׁגִּלְגְּלָה וּפְדָאַתָּה – חַיֶּיבֶת, הִקְדִּישָׁהּ עַד שֶׁלֹּא גִּלְגְּלָה, וְגִלְגְּלָהּ הַגִּזְבָּר וְאַחַר כָּךְ פְּדָאַתָּה – פְּטוּרָה, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ הָיְתָה פְּטוּרָה. בָּעֵי רָבָא: גִּלְגּוּל גּוֹי מַאי? מִיתְנָא תְּנַן: גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר וְהָיְתָה לוֹ עִיסָּה, נַעֲשֵׂית עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּיר – פָּטוּר, מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּיר – חַיָּיב, סָפֵק – חַיָּיב. הָא מַאן קָתָנֵי לַהּ? דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא, וַאֲפִילּוּ רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה דְּקָמְחַיְּיבִי הָתָם – פָּטְרִי הָכָא. הָתָם הוּא, דִכְתִיב ״דְּגָנְךָ״, ״דְּגָנְךָ״ יַתִּירָא. הָוֵי מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת, אֲפִילּוּ גּוֹי. אֲבָל הָכָא, תְּרֵי זִימְנֵי ״עֲרִסֹתֵיכֶם״ כְּתִיב, חַד ״עֲרִסֹתֵיכֶם״ כְּדֵי עִיסַּתְכֶם, וְחַד ״עֲרִסֹתֵיכֶם״ וְלֹא עִיסַּת גּוֹיִם וְלֹא עִיסַּת הֶקְדֵּשׁ. אוֹ דִלְמָא רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן קָתָנֵי לַהּ, דְּקָא פָּטְרִי, אֲבָל רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה גָּמְרִי ״רֵאשִׁית״ ״רֵאשִׁית״ מֵהָתָם. אָמַר רָבָא: יְהֵא רַעֲוָא דְּאֶחְזְיֵהּ בְּחֶילְמָא. הֲדַר אָמַר רָבָא: מַאן דְּאָמַר מֵירוּחַ הַגּוֹי פּוֹטֵר – גִּלְגּוּל הַגּוֹי פּוֹטֵר, מַאן דְּאָמַר מֵירוּחַ הַגּוֹי אֵינוֹ פּוֹטֵר – גִּלְגּוּל הַגּוֹי אֵינוֹ פּוֹטֵר. אֵיתִיבֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: גּוֹי שֶׁהִפְרִישׁ פֶּטֶר חֲמוֹר וְחַלָּה, מוֹדִיעִים אוֹתוֹ שֶׁהוּא פָּטוּר, וְחַלָּתוֹ נֶאֱכֶלֶת לְזָרִים, וּפֶטֶר חֲמוֹר גּוֹזֵז וְעוֹבֵד בּוֹ. הָא תְּרוּמָתוֹ אֲסוּרָה, וְהָא הַאי תַּנָּא דְּאָמַר: מֵירוּחַ הַגּוֹי אֵינוֹ פּוֹטֵר, וְגִלְגּוּל גּוֹי פּוֹטֵר. וְעוֹד אֵיתִיבֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: חַלַּת גּוֹי בָּאָרֶץ, וּתְרוּמָתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ – מוֹדִיעִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא פָּטוּר, חַלָּתוֹ נֶאֱכֶלֶת לְזָרִים, וּתְרוּמָתוֹ אֵינָהּ מְדַמַּעַת. הָא תְּרוּמָתוֹ בָּאָרֶץ – אֲסוּרָה וּמְדַמַּעַת. וְהָא הַאי תַּנָּא דְּאָמַר: מֵירוּחַ הַגּוֹי אֵינוֹ פּוֹטֵר, גִּלְגּוּל הַגּוֹי פּוֹטֵר! מִדְּרַבָּנַן, גְּזֵירָה מִשּׁוּם בַּעֲלֵי כִיסִים.

7 מגילה פתח ↗

לְמֵימְרָא דְּתַקַּנְתָּא דִכְרַכִּין הָוֵי? וְהָתְנַן: חָל לִהְיוֹת בַּשֵּׁנִי — כְּפָרִים וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַיּוֹם. וְאִם אִיתָא, לַיקְדְּמוּ לְיוֹם הַכְּנִיסָה! הָווּ לְהוּ עֲשָׂרָה, וַעֲשָׂרָה לָא תַּקִּינוּ רַבָּנַן. תָּא שְׁמַע: חָל לִהְיוֹת בַּחֲמִישִׁי — כְּפָרִים וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַיּוֹם, וְאִם אִיתָא, לַיקְדְּמוּ לְיוֹם הַכְּנִיסָה דְּאַחַד עָשָׂר הוּא! מִיּוֹם הַכְּנִיסָה לְיוֹם הַכְּנִיסָה לָא דָּחֵינַן. תָּא שְׁמַע, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי — בִּמְקוֹם שֶׁנִּכְנָסִים בַּשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, אֲבָל מְקוֹם שֶׁאֵין נִכְנָסִים בַּשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי — אֵין קוֹרִין אוֹתָהּ אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ תַּקַּנְתָּא דִכְרַכִּין הִיא — מִשּׁוּם דְּאֵין נִכְנָסִים בַּשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי מַפְסְדִי לְהוּ לִכְרַכִּין? לָא תֵּימָא כְּדֵי שֶׁיְּסַפְּקוּ מַיִם וּמָזוֹן, אֶלָּא אֵימָא: מִפְּנֵי שֶׁמְּסַפְּקִים מַיִם וּמָזוֹן לַאֲחֵיהֶם שֶׁבַּכְּרַכִּין. כֵּיצַד? חָל לִהְיוֹת בַּשֵּׁנִי בַּשַּׁבָּת — כְּפָרִים וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַיּוֹם וְכוּ׳. מַאי שְׁנָא רֵישָׁא דְּנָקֵט סִידּוּרָא דְיַרְחָא, וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא דְּנָקֵט סִידּוּרָא דְיוֹמֵי? אַיְּידֵי דְּמִיתְהַפְכִי לֵיהּ נָקֵט סִידּוּרָא דְיוֹמֵי. חָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְכוּ׳. מַתְנִיתִין מַנִּי? אִי רַבִּי, אִי רַבִּי יוֹסֵי. מַאי רַבִּי? דְּתַנְיָא: חָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת — כְּפָרִים וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה, וּמוּקָּפִין חוֹמָה קוֹרִין בּוֹ בַיּוֹם. רַבִּי אוֹמֵר, אוֹמֵר אֲנִי: לֹא יִדָּחוּ עֲיָירוֹת מִמְּקוֹמָן, אֶלָּא אֵלּוּ וָאֵלּוּ קוֹרִין בּוֹ בַיּוֹם. מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא? דִּכְתִיב: ״בְּכׇל שָׁנָה וְשָׁנָה״. מָה כׇּל שָׁנָה וְשָׁנָה עֲיָירוֹת קוֹדְמוֹת לַמּוּקָּפִין, אַף כָּאן עֲיָירוֹת קוֹדְמוֹת לַמּוּקָּפִין. וְאֵימָא: ״בְּכׇל שָׁנָה וְשָׁנָה״, מָה כׇּל שָׁנָה וְשָׁנָה אֵין נִדְחִין עֲיָירוֹת מִמְּקוֹמָן — אַף כָּאן לֹא יִדָּחוּ עֲיָירוֹת מִמְּקוֹמָן! שָׁאנֵי הָכָא דְּלָא אֶפְשָׁר. וְרַבִּי, מַאי טַעְמֵיהּ? ״בְּכׇל שָׁנָה וְשָׁנָה״, מָה כׇּל שָׁנָה וְשָׁנָה אֵין עֲיָירוֹת נִדְחִין מִמְּקוֹמָן — אַף כָּאן לֹא יִדָּחוּ עֲיָירוֹת מִמְּקוֹמָן. וְאֵימָא: ״בְּכׇל שָׁנָה וְשָׁנָה״, מָה כׇּל שָׁנָה וְשָׁנָה עֲיָירוֹת קוֹדְמוֹת לַמּוּקָּפִין — אַף כָּאן נָמֵי עֲיָירוֹת קוֹדְמוֹת לַמּוּקָּפִין! שָׁאנֵי הָכָא דְּלָא אֶפְשָׁר. מַאי רַבִּי יוֹסֵי? דְּתַנְיָא: חָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת — מוּקָּפִין וּכְפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה, וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַיּוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין מוּקָּפִין קוֹדְמִין לַעֲיָירוֹת, אֶלָּא אֵלּוּ וָאֵלּוּ קוֹרִין בּוֹ בַיּוֹם. מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא? דִּכְתִיב: ״בְּכׇל שָׁנָה וְשָׁנָה״, מָה כׇּל שָׁנָה וְשָׁנָה עֲיָירוֹת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, וּזְמַנּוֹ שֶׁל זֶה לֹא זְמַנּוֹ שֶׁל זֶה — אַף כָּאן עֲיָירוֹת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, וּזְמַנּוֹ שֶׁל זֶה לֹא זְמַנּוֹ שֶׁל זֶה. וְאֵימָא: ״בְּכׇל שָׁנָה וְשָׁנָה״, מָה כׇּל שָׁנָה וְשָׁנָה אֵין מוּקָּפִין קוֹדְמִין לָעֲיָירוֹת, אַף כָּאן אֵין מוּקָּפִין קוֹדְמִין לָעֲיָירוֹת! שָׁאנֵי הָכָא דְּלָא אֶפְשָׁר. מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי? ״בְּכׇל שָׁנָה וְשָׁנָה״, מָה כׇּל שָׁנָה וְשָׁנָה אֵין מוּקָּפִין קוֹדְמִין לָעֲיָירוֹת — אַף כָּאן אֵין מוּקָּפִין קוֹדְמִין לָעֲיָירוֹת. וְאֵימָא: ״בְּכׇל שָׁנָה וְשָׁנָה״, מָה כׇּל שָׁנָה וְשָׁנָה זְמַנּוֹ שֶׁל זֶה לֹא זְמַנּוֹ שֶׁל זֶה — אַף כָּאן זְמַנּוֹ שֶׁל זֶה לֹא זְמַנּוֹ שֶׁל זֶה! שָׁאנֵי הָכָא דְּלָא אֶפְשָׁר. וְסָבַר רַבִּי עֲיָירוֹת לָא דָּחִינַן לְיוֹם הַכְּנִיסָה? וְהָתַנְיָא: חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת — כְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה, וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בָּעֶרֶב שַׁבָּת, וּמוּקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר. רַבִּי אוֹמֵר, אוֹמֵר אֲנִי: הוֹאִיל וְנִדְחוּ עֲיָירוֹת מִמְּקוֹמָן — יִדָּחוּ לְיוֹם הַכְּנִיסָה. הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם זְמַנָּם שַׁבָּת הִיא, וְהוֹאִיל דְּנִדְחוּ — יִדָּחוּ. וְהָכָא, זְמַנָּם עֶרֶב שַׁבָּת! כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: פּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת — הַכֹּל נִדְחִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה. הַכֹּל נִדְחִין סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! וְהָא אִיכָּא מוּקָּפִין דְּעָבְדִי לִמְחַר! אֶלָּא: כׇּל הַנִּדְחֶה יִדָּחֶה לְיוֹם הַכְּנִיסָה. כְּמַאן — כְּרַבִּי. דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהָא מְגִילָּה בְּשַׁבָּת לָא קָרִינַן. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבָּה: הַכֹּל חַיָּיבִין בִּקְרִיאַת מְגִילָּה וּבִתְקִיעַת שׁוֹפָר, וְאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בְּמִקְרָא מְגִילָּה. גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִטְּלֶנָּה בְּיָדוֹ וְיֵלֵךְ אֵצֶל בָּקִי לִלְמוֹד, וְיַעֲבִירֶנָּה אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְהַיְינוּ טַעְמָא דְשׁוֹפָר. וְהַיְינוּ טַעְמָא דְלוּלָב. רַב יוֹסֵף אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁעֵינֵיהֶן שֶׁל עֲנִיִּים נְשׂוּאוֹת בְּמִקְרָא מְגִילָּה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ כְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה — גּוֹבִין בּוֹ בַיּוֹם, וּמְחַלְּקִין בּוֹ בַיּוֹם. אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ? אַדְּרַבָּה, מִשּׁוּם דְּאָמְרוּ הוּא! אֶלָּא: הוֹאִיל וְאָמְרוּ שֶׁכְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה — גּוֹבִין בּוֹ בַיּוֹם, וּמְחַלְּקִין בּוֹ בַיּוֹם, מִפְּנֵי שֶׁעֵינֵיהֶם שֶׁל עֲנִיִּים נְשׂוּאוֹת בְּמִקְרָא מְגִילָּה. אֲבָל

8 ביצה פתח ↗

לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: מִי שֶׁהָיוּ לוֹ חֲבִילֵי תִלְתָּן שֶׁל טֶבֶל — הֲרֵי זֶה כּוֹתֵשׁ, וּמְחַשֵּׁב כַּמָּה זֶרַע יֵשׁ בָּהֶם, וּמַפְרִישׁ עַל הַזֶּרַע וְאֵינוֹ מַפְרִישׁ עַל הָעֵץ. מַאי לָאו — רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: הָתָם לָא טָבְלָא הָכָא טָבְלָא!

8 משנה תורה, הלכות מעשרות פתח ↗

הַזּוֹרֵעַ אֶת הַטֶּבֶל בֵּין דָּבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה בֵּין דָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה אִם אֶפְשָׁר לְלָקְטוֹ קוֹנְסִין אוֹתוֹ וּמְלַקְּטוֹ. וְאִם צָמַח אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לַעֲקֹר וְהַגִּדּוּלִין חֻלִּין. וְאִם הָיָה דָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה אֲפִלּוּ גִּדּוּלֵי גִּדּוּלִין אֲסוּרִין עַד שָׁלֹשׁ גֳּרָנוֹת וְהָרְבִיעִי מֻתָּר. וּמִפְּנֵי מָה הַגִּדּוּלִין אֲסוּרִין מִפְּנֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּתְרוּמָה גְּדוֹלָה שֶׁבָּהּ. וְכֵן הַדִּין בְּזוֹרֵעַ מַעֲשֵׂר שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ. אֵין מוֹכְרִין אֶת הַטֶּבֶל אֶלָּא לְצֹרֶךְ וּלְחָבֵר. וְאָסוּר לִשְׁלֹחַ אֶת הַטֶּבֶל וַאֲפִלּוּ חָבֵר לְחָבֵר שֶׁמָּא יִסְמְכוּ זֶה עַל זֶה וְיֵאָכֵל הַטֶּבֶל:

9 רש"י על יבמות פתח ↗

תלתן - פניגר"י מין קטנית הוא ולמתק הקדירה בא:

10 עבודה זרה פתח ↗

כִּדְרַבִּי זֵירָא, תָּא שְׁמַע מִסֵּיפָא: הַיַּיִן שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עֲדָשִׁים, וְחוֹמֶץ שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ גְּרִיסִין — אָסוּר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְהָא הָכִי נָמֵי דִּפְגַם מֵעִיקָּרָא, וּפְלִיגִי!

11 רש"י על פסחים פתח ↗

לא שנו - דאחר אחרון אני בא ואם נפל היתר בסוף מותר אלא שקידם את האיסור וסילקו מכיון שנפל בו היתר מיד דהואיל וסילקו ועדיין לא החמיץ בטל והלך לו ואע"ג דהועיל בה קצת שיכול זה האחרון לגמור חימוץ על ידו אעפ"כ כבר בטל לו ושוב אין חוזר וניעור בו אבל לא קדם וסילק ונגמר על ידי שניהם ואינו יכול ליבטל אסור אלמא זה וזה גורם אסור:

13 תוספות על עבודה זרה פתח ↗

לרבי שמעון ליצטרפו היתר לאיסור - וא"ת אמאי לא תלי פלוגתייהו בזה וזה גורם כההיא דסוף פרק כל הצלמים לעיל עבודה זרה דף מט. וי"ל דהיינו דוקא שאין בזה כדי להחמיץ ולא בזה כי מצטרפי ה"ל זה וזה גורם אבל כשיש בכל אחד כדי להחמיץ אין שייך זה וזה גורם ואפי' מאן דשרי התם אסר הכא וע' תוס' פסחים כז. ד"ה עד:

15 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות טומאת מת פתח ↗

והאבנים אינן ניצלין כיצד. א"א הרבה עיינתי וחשבתי ולא נתברר לי דבר זה ראיה ברורה לא מן המשנה ולא מן התוספתא לא ממשנת כלים והתוספתא ולא ממשנת אהלות והתוספתא כי כל מה שהביא ממשנת כלים היא ותחילת המשנה טבעת או מחט שנמצאו בנחושתו של תנור נראין אבל לא יוצאין אם אופה את הבצק והוא נוגע בהן טמא פירוש טמא התנור ובמחט טמא מת מיירי כיון שהוא נראה כל כך שהבצק נוגע בו כמו שיוצא לאויר התנור אבל אם שוקע שאין הבצק נוגע בו אע"פ שראשו נראה אינו יוצא לאויר התנור ובבצק הבינוני שאינו לא רך ולא קשה שהרך אפי' שוקע נוגע בו והקשה אפי' הוא שוה לנחושתו של תנור אינו נוגע נמצא בטפלת התנור מוקף צמיד פתיל בטמא טמאים ובטהור טהורים פירוש על הנראים ועל היוצאים קאי ובמחט וטבעת טהורים שאם נכנס התנור לאהל המת אע"פ שהוא מוקף צמיד פתיל אם התנור ראוי לקבל טומאה אין התנור מוקף מציל אותם שהרי אמרו אין כלי חרס מציל אלא על אוכלין ומשקין וכלי חרס מפני תנורו של ע"ה שהוא טמא אבל אם הוא טהור שלא הוסק טהורים שהרי על גב ע"ה נמי טהור ולפיכך ניצלים עם התנור בצמיד פתיל נמצא במגופת החבית מצדיה טמאים כנגד פיה טהורים פירוש מצידי החבית אין החבית מצלת אותן בצמיד פתיל לפי שאינו חבור לחבית שאין צורך לצידי החבית במגופה אבל כנגד פיה ניצלין שהרי צורך המגופה לפיה של חבית. ויש כאן קושיא גדולה לפי מה שפירשנו והרי אמרו שאין כלי חרס מציל אלא על אוכלין ומשקין וכלי חרס ואולי נאמר שאני מגופה מטפלה שהטפלה כגופה של חבית והיא טמאה על גב ע"ה אבל המגופה אינה כחבית וכלי טהור הוא בשאין לו תוך ומכח עצמה היא מצלת שלא גזרו עליה משום כליו של ע"ה ואפילו יש לה תוך. נראים בתוכה אבל לא לאוירה טהורים שוקעים בתוכה ותחתיהם כקליפת השום טהורים נראה לי מאחר שאינם יוצאים לאויר החבית טהורים שנצלים בצמיד פתיל של חבית ושל מגופה כמו שפירשנו אבל אם היו יוצאים לאוירה נחשבים ככלי החבית ואינה מצלת על כלים שבתוכה אלא על כלי חרס אבל אם היו שוקעים בתוך החבית ותחתיהם טיט כקליפת השום שהם נחבאים במגופה אע"פ שהכלים עומדים בתוך התנור טהורים לפי שהם כלי המגופה ולא כלי החבית ואולי בזה החוט יש לי לתלות דמשמע מהכא טעמא דאיכא צמיד פתיל הוא דניצלין הא משום דנבלעין במגופה לא והמשנה שהביא כוש שבלע צנורא ומלמד שבלע את הדרבן וכו' יכול אני לומר שנראים ואינן יוצאים דאיירי ברישא במחט וטבעת ומשנת ספוג קשיא ליה דתנן בהאי פירקא ספוג שבלע משקין טמאים ונפל לאויר התנור טמא שסוף המשקין לצאת אלמא בלוע שאין סופו לצאת טהור וכוש שבלע צנורא היאך סופו לצאת אלא ע"י אדם ואולי כיון שיוכלו לצאת בידי אדם סופו לצאת קרינא ביה מכל מקום מה שפירש בטמא טמאים ובטהור טהורים והסוגיא שכתב על זה אינה כלום וסותרת את דבריו בין תבין:

16 זבחים פתח ↗

וּתְרוּמָה לָא בָּעֲיָא שְׁטִיפָה וּמְרִיקָה?! וְהָתַנְיָא: קְדֵרָה שֶׁבִּישֵּׁל בָּהּ בָּשָׂר לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ חָלָב, וְאִם בִּישֵּׁל – בְּנוֹתֵן טַעַם. תְּרוּמָה לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ חוּלִּין, וְאִם בִּישֵּׁל – בְּנוֹתֵן טַעַם!

16 משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

קְדֵרָה שֶׁבִּשֵּׁל בָּהּ בָּשָׂר לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ חָלָב. וְאִם בִּשֵּׁל בְּנוֹתֵן טַעַם:

17 תוספות על זבחים פתח ↗

אמור רבנן בטעמא - ומדלא נקט בששים או במאה משמע דמדאורייתא איירי שהוא בטעמא וכן משמע לעיל דטעם כעיקר דאורייתא דאמר באורז שיש בו טעם דגן דחייב בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח וקשה מכאן לפי' הקונטרס דפ' גיד הנשה חולין דף צח: גבי לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי ופירש שם בקונטרס דלהא מילתא זהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר גמירי מיניה דהא קים לן מאחרי רבים להטות דבטלי ברובא וילפינן מהכא להחמיר דלא ליבטל אלא במאה ולרבא לית ליה טעמא כעיקר בחולין כדמפרש ואזיל מדאורייתא ברובא בטל אלא מדרבנן והכי שמעינן ליה לר' יוחנן במסכת עבודה זרה דף סז: כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו והא דילפינן ליה בפסחים דף מד. מנזיר משרת ליתן טעם כעיקר סבירא להו לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא ולאו מילף הוא דהוי להו נזיר וגיעולי עובדי כוכבים שני כתובים הבאים כאחד אי נמי גיעולי עובדי כוכבים חידוש הוא כדאמרינן התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור כך פירש בקונטרס ואי אפשר לומר כן כדמוכח בשמעתין ומפרש ר"ת דמין בשאינו מינו מדאורייתא בטעמא דנפקא לן ממשרת ומין במינו ברובא והא דאמר אביי בפרק כל הבשר חולין דף קח. ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מבשר בחלב מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש הוא אע"ג דליכא נותן טעם נמי אמר ליה רבא דרך בישול אסרה תורה פירוש ולעולם דרבנן התם דיחויא בעלמא הוא כלומר דמהכא לא תידוק ובפרק בתרא דע"ז דף סז: דא"ר יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו היינו במינו דמדאורייתא ברובא בטלי וטעמו וממשו דקאמר התם דלוקין כגון שהאיסור בעין ומכירו וכי קאמר טעמו ולא ממשו דאין לוקין ה"ה דאפי' טעמו וממשו אם אין מכירו אלא נקט טעמו ולא ממשו לרבותא דאפ"ה אסור א"נ טעמו ולא ממשו נקט משום דפסיקא ליה בכל ענין אפילו שלא במינו הוי טעמו ולא ממשו ואסורין ועוד יש לפרש כולה שלא במינו והיכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס קרי ליה טעמו וממשו והיכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס קרי ליה טעמו ולא ממשו וה"ר יוסף דאורלינ"ש היה מפרש דלכך לא לקי אטעם כעיקר אפי' שלא במינו דרבי יוחנן סבר לה כר"ע דיליף מגיעולי עובדי כוכבים וליכא אלא עשה דתעבירו באש במדבר לא דמצריך ליבון והגעלה ור"ת השיב לו דאית לן למימר אהדריה לאיסוריה כדאשכחן בפרק הלוקח עובר פרתו בכורות דף טו: דתנן הגוזז והעובד בהן סופג את הארבעים אע"ג דלא נפקא לן אלא מדכתיב תזבח ולא גיזה אלא היינו טעמא משום דאהדריה לאיסוריה דלא תעבוד ולא תגוז ומיהו לא דמי כל כך להאי דהתם ניחא דהתם אמר קרא תזבח זביחה התרתי לך בקדשים שהוממו ולא גיזה והא דאמרינן בירושלמי דערלה פרק שני אמר רבי אבהו א"ר יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהן חוץ מנותן טעם דנזיר יש לפרש דבהיתר מצטרף לאיסור מיירי דבפרק אלו עוברין פסחים דף מג: ובפרק ג' מינים נזיר דף לה: קאמר ר' אבהו א"ר יוחנן גופיה כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר וקרי ליה בירושלמי נותן טעם כעין נזיר ששרה פתו ביין ומיהו סוגיא דירושלמי מוכחא דבנתינת טעם איירי וא"ת אי טעם כעיקר דאורייתא מאי פריך בפרק אלו עוברין פסחים דף מד. ובפרק ג' מינים נזיר דף לו: גבי שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שתי סאין כו' ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר כי אמרינן נמי דכזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא תיקשי ליה אמאי אמרינן שאני אומר כיון דטעם כעיקר דאורייתא וי"ל דהתם במינו וכן משמע בפרק הערל יבמות דף פב. דקאמר ריש לקיש והוא שרבו חולין על התרומה ואי במינו ניחא אבל שלא במינו לא שייך רבייה ואם תאמר אם במינו כיון דרבו בטלו להו ברובא אף על גב דאיכא כזית בכדי אכילת פרס ויש לומר דמכל מקום בכדי אכילת פרס חמיר דלוקה עליו שלא במינו א"כ במינו יש לנו להחמיר דלית לן למימר שאני אומר כיון דלקי שלא במינו דלכל מילתא משוינן להו כי היכי דמצרכי ששים בין במינו בין שלא במינו ומיהו אכתי קשה דהא סתמא דנזיר ופסחים אליבא דרבי יוחנן ורבי יוחנן מוקי לה בפרק הערל ג"ז שם אע"פ שלא רבו ואם כן כי נמי אמרת כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא תיקשי ליה אמאי אמרינן שאני אומר דכיון דלא רבו ספיקא דאורייתא הוא וי"ל דהמ"ל וליטעמיך וכה"ג איכא טובא ועוד הארכתי בפרק גיד הנשה חולין דף צט. ד"ה גלי דגריס ר"ת התם לא נצרכא אלא להיתר מצטרף לאיסור. מין במינו ברובא היינו דלא כתנא דמתניתין דאית ליה רואין אפילו בדם בדם:

18 נזיר פתח ↗

אֵיתִיבֵיהּ: שְׁתֵּי מְדוֹכוֹת, אַחַת שֶׁל תְּרוּמָה וְאַחַת שֶׁל חוּלִּין. וּלְפָנָיו שְׁתֵּי קְדֵירוֹת, אַחַת שֶׁל תְּרוּמָה וְאַחַת שֶׁל חוּלִּין, וְנָפְלוּ אֵלּוּ לְתוֹךְ אֵלּוּ — שְׁתֵּיהֶן מוּתָּרוֹת, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: חוּלִּין לְתוֹךְ חוּלִּין נָפְלוּ, וּתְרוּמָה לְתוֹךְ תְּרוּמָה נָפְלָה.

20 רשב״א על חולין פתח ↗

שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה בפני האורחים. כלומר אורחים נכרי, דאי לישראל לא חזי, ואם תאמר במס' ע"ז עד, א אלו אוסרין בכל שהן וחשיב בשר בחלב ואף על פי שאינו ראויה להתכבד בפני שום אדם דאסורי הנאה הוא, ואם תאמר דהכא לא ראוי להתכבד בזו קאמרינן אלא בשכנגדה, אכתי תיקשי לן הא דתניא ביבמות פא, ב חתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות חולין כולן אסורות, חתיכות חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות טהורות כולן מותרות, ואמאי מותר. ומאי שנא מבשר בחלב ומחתיכת נבילה דההיא נמי ראוי להתכבד בכנגדה לפי האורחים. תירצו בספר התרומות שזה כללו של דבר כל דבר שאם נתבטל במה שנתערב בו והוא ראוי להתכבד בו לפני האורחים כחתיכה נבלה שנתערב בשל היתר או חתיכה חטאת טהורה בשל חולין, שאם תתבטל בחולין תהא כחולין וראוי' להתכבד בה, זו אינה בטלה, וזו היא רישא דברייתא בפרק הערל דקתני חתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות חולין כולן אסורות, וכן נמי בשר בחלב דכותה, אבל חטאת טמאה שנתערבה בחתיכות טהורות שאם תתבטל בתוך הטהורות לא תהיה ראויה להתכבד בה בפני האורחים, דאף על גב שראויה לתת אותה לזכרי כהונה מכל מקום אסורה היא לנכרי ולנשים ולישראלים אלא לזכרי כהונה בלבד, ומשום זכרי כהונה לבד לא חשבינן לה ראויה, ומ"מ לא אמרו בחתיכה הראויה להתכבד שאינה בטלה אלא בעוד שהיא שלמה, אבל אם נחתכה אחר נפלה לקדירה בטל חשיבותה ובטלה ההיא בס' כשאר האיסורים, שהרי אגוזי פרך ורמוני באדן אם נתפצעו האגוזים נתפרדו הרמונים בטלים הם כדאמרינן במסכת גיטין נד, ב ובמקומות אחרים. אלמא אין דבר אוסר במשהו אלא כשהוא בעיניו ובחשיבותו, וכשהוא בעינו לא בטיל אפילו באלף מדלא יהבי ליה שיעור בגמרא, אלמא בכל שהוא אוסר, ובתוספתא חתיכה אסורה שנתערבה בחתיכות ואפילו הן אלף כולן אסורות והרוטב בנותן טעם. ובתוספתא דמס' תרומות פ"ח, הי"ד חתיכה שנתערבה בחתיכות אפילו הן אלף כולן אסורות והרוטב בנותן טעם אם נמחה הרי זה בנותן טעם, וזה מה שכתבנו דאינה אוסרת בכל מה שהוא אלא כשהיא שלמה אבל נמחה בטל חשיבותיה. והוא שנמוחה מעצמה אבל בשנמחה על יד הבעלים פלוגתא דר' יהודה ורבנן היא בגיטין שם אי קנסינן שוגג אטו מזיד באיסורא דרבנן, דהאי איסורא דרבנן הוא, דהא מדאורייתא לא שנוא חשוב ולא שנא שאינו חשוב חד בתרי בטיל ביבש.וכתב הר"א ב"ד ז"ל דדוקא כשנתערבה מעצמה או נתערבה בשוגג הוי איסורא דרבנן כדאמרן, דמדאורייתא חד בתרי בטל מאחר שנתערבה שם בשוגג או מאליו, ונמצא כשהוא פוצען לבסוף אינו עובר על דבר תורה דאינו מבטל דבר תורה אלא אסורה מדרבנן, אבל מערב לכתחלה ואפילו משהו כדי להתירן עובר על דבר תורה וכמו שכתבתי למעלה דילפינן לה מזרוע בשלה דקרינן ליה חדוש, משום דמבטלין אותו לכתחלה, אלמא שאין מבטלים איסור לכתחלה דאורייתא היא, וכבר כתבתי למעלה דכיון שמבטלו במזיד קנסינן ליה למבטל אבל לאחרים שרי.וכתבו רבותינו הצרפתים ז"ל שלא אמרו בחתיכה הראויה שאינה בטלה אלא בשאסורה מחמת עצמה כעין נבילה ודוגמתה, אבל חתיכת היתר שקבלה טעם מן האיסור ונאסרה, אפילו למאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבילה בטלה היא בששים כשאר האיסורין, שהרי האיסור שהוא מתבטל אינו חשוב, ואף על פי שאמרו בבשר בחלב בשלהי עבודה זרה עד, א שאינה בטלה בשראויה להתכבד בה, שאני התם דכיון שנתבשלו זה עם זה חזר הכל כגוף אחד של איסור, מה שאין כן בשאר איסורין, ודבר נאה ומתקבל הוא. ורבינו אלפסי ז"ל שלא הביא משנתינו ומה שנאמר עליה בגמרא אלא דברי רבה בר בר חנה לבד שאמר חתיכת נבלה וכן חתיכת דג טמא אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה בחתיכות, כבר כתתבי בע"ז בסופה מה שנראה בו מדעת הרב ז"ל דשמא סברתו לומר שמשנתינו חולקת אמשנת ע"ז דקתני אלו אסורין ואוסרין בכל שהן יין נסך וע"ז ועורות לבובין וכו', דאמרינן עלה בגמרא תנא מאי קא חשיב אי דבר שבמנין קא חשיב ליתני נמי חתיכת נבלה, ואי איסור הנאה קא חשיב ליתני נמי חמץ בפסח, ומשני האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה, דאלמא מתני' דהתם פליגא אדהכא דאין חתיכת נבלה אוסרת בכל מה שהיא, ופסק הרב זצ"ל כההיא מתניתין דהתם, ושם הארכתי בה ש"ל.

21 תוספות על יבמות פתח ↗

דברי הכל לא תעלה - נראה לפרש דטעמא דסיפא שנתערבה בשל חולין משום דלאחר שנתבטלה ראויה להתכבד בה לפיכך לד"ה לא בטלה אבל רישא שנתערבה בחתיכות טהורות של חטאות דכי נמי תעלה אין ראויה להתכבד בה דלא שייך כיבוד בפני כהנים במקדש ולהכי לת"ק תעלה דהוי כל שדרכו והא דפליגי בתוספתא במס' תרומות פ"ה בחתיכה של חטאת בין טהורה בין טמאה שנתערבה בחולין דרבנן אמרי תעלה ור' יהודה אומר לא תעלה צריך לאוקומה בנימוחה ור' יהודה לטעמיה דאמר חולין קח. מין במינו לא בטל וק"ק לפי זה אמאי לא נקט טמאה בשל חולין ד"ה לא תעלה דאין לומר דטהורות בטהורות עדיפא ליה דמשמע דלא צריך האי טעמא אלא לר"ל ונראה דלר' יוחנן הוי חידוש טפי לאשמועינן דבר שבמנין ולא איסור הנאה דמקדש מבטמאה דהוי דבר שבמנין ואיסור הנאה דאין חידוש כל כך והא דלא חשיב במסכת ע"ז חתיכה של חטאת טמאה בשל חולין דההוא תנא תרתי אית ליה כדקאמר התם איכא למימר דבקדשים לא מיירי ולפי טעמא שבקונטרס שתולה בהפסד מועט לא מצי למינקט בסיפא טמאה בחולין:

22 תלמוד ירושלמי ערלה פתח ↗

הֵיךְ סָבַר רִבִּי יוּדָה כְּרִבִּי לִיעֶזֶר אוֹ כְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. כְּרִבִּי לִיעֶזֶר מַעֲלֶה וְאוֹכֵל. כְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַעֲלֶה וְשׂוֹרֵף.

22 משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות פתח ↗

הַלֶּחֶם הַמּוּרָם מִן הַתּוֹדָה סְפֵק תְּרוּמָה הוּא. לְפִיכָךְ אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִיתָה וְחֹמֶשׁ כִּתְרוּמָה וְאֵינוֹ מְדַמֵּעַ כִּתְרוּמָה:

1 1. הזורע פשתן של תרומה וכו'. כ"ה בכל הנוסחאות. וכן בתוה"ב להרשב"א בית ד' ש"ב, קי"ג סע"א: ושנינו בתוספת תרומות פרק הזורע פשתן של תרומה. וכן בפירוש הרא"ש נדרים נ"ח רע"ב: ברייתא היא בתרומות בפ' הזורע פשתן ועיין בהגהות הרש"ש שם. וברור שאין להגיה כמו שהגיהו במיוחסות להגר"א: הזורע חיטים של תרומה וכו', במזיד זה וזה יקיים והגיהו כן כדי להתאים את סתם משנתנו לדברי ר' יהודה. ובמשנתנו רפ"ט: הזורע תרומה שוגג יופך ומזיד יקיים. אם הביאה שליש בין שוגג בין מזיד יקיים. ובפשתן מזיד יופך. ופירשו בירושלמי שבשוגג מהפך את הקרקע ומאבד את הזרע, כדי שיוכל לזרוע חולין במקומו, ולא תבטל שדהו על גבי תרומה, אבל אם זרע במזיד קנסו אותו שיקיים ויהו גידוליו תרומה, ונמצא מפסיד את ההבדל בין דמי תרומה לדמי חולין. אבל אם הביאה שליש, וכבר קדשו הגידולים משום תרומה, אפילו בשוגג יקיים. ובפשתן מזיד יופך, כלומר אפילו הביא שליש, שהרי בפשתן הקיסמים הם העיקר, ולא איכפת לו כלל אפילו אם יהא הזרע תרומה, ולפיכך קנסו אותו שיופך. ברם במשנתנו לא נתבאר כלל מה דינו של זורע פשתן בשוגג והביא שליש. ועיין מ"ש ע"ז להלן.

2 1-2. משהביא שליש יקיים דברי ר' מאיר. ר' מאיר אינו מחלק בין שוגג למזיד אלא בין לא הביא שליש והביא שליש. ומסתבר שר"מ אינו מחלק בין פשתן לשאר זרעים, וחולק על משנתנו הנ"ל, וסובר שאף במזיד יופך אם לא הביא שליש ולפיכך לא קנס כאן שוגג אטו מזיד.

3 2. בשוגג עד שלא הביא שליש יופך. בזה אף ר"מ מודה כמפורש לעיל. ולפירוש הר"מ בפיה"מ עיין לעיל הע' 2 שאם זרע שאר תרומה בשוגג רצה הופך רצה מקיים, הרי אפשר לומר שאף בפשתן כן, ולא קנסו אותו, ולפ"ז צריך לומר שבאותה בבא עצמה יופך אצל שוגג היא רשות ואצל מזיד היא חובה, וזה דחוק מאד. ומחוורתא שאף כאן יופך פירושו חובה עיין מ"ש לעיל בהערה 2, ומשנתנו לא הזכירה שוגג אצל פשתן, מפני שהיא מדברת בו כשהביא שליש, אבל כשלא הביא שליש דינו כשאר תרומה, ויופך. ועיין להלן.

4 2-3. משהביא שליש יקיים וכו'. ודינו כשאר תרומה. ובמשנתנו לא נתבאר דינו של זורע פשתן בשוגג, אלא סתם: ובפשתן מזיד יופך. ובמלא"ש שם סמ"א כתב בשם ר' יהוסף אשכנזי: "נ"ל לפרש מדלא קאמר אפילו מזיד משמע שדוקא מזיד, אבל שוגג אם הביאה שליש יקיים וצ"ע". ולפ"ז משנתנו היא כר' יהודה. אבל הר"מ פי"א מה' תרומה ה"כ פסק: ואם היה פשתן אפילו הביאה שליש ואפילו במזיד יהפך וכו'. ועיין בח"ד שהקשה מכאן על הר"מ. ועיין מ"ש בתוספ' אנשי שם למשנתנו, ועיין מ"ש בס' גפי אש למשנתנו שפירש גם את הר"מ כדברי התוספתא, עיי"ש.

1 3. הזורע תוספת של תרומה וכו'. ר"מ פי"א מה' תרומות הכ"ב. והטעם הוא שבתוספת תרומה לא גזרו על גידוליהם, עיין לעיל פ"ה שו' 22 ומש"ש. ועיין באו"ש על הר"מ הנ"ל.

2 3-4. וסאה עולה מתוך מאה. פירש בח"ד שברייתא זו היא לשיטת ר' אליעזר שסובר היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה משנתנו פ"ה מ"ב, אבל לחכמים אפילו מדומע שיש בו פחות ממחצה תרומה גידוליו חולין. עיין במשנתנו פ"ט מ"ד ובירושלמי שם, ולפיכך השמיט הר"מ הלכה זו, שהרי הביא דין מדומע הכ"ב שם.

3 4. גדולי הקדש אין חייבין עליהן וכו'. וכ"ה בכי"ע. ובד בטעות: חייבין עליהן קרן וחומש על מקום אחר אלא לפי חשבון. וברור שצ"ל: אין חייבין וכו', כגי' כי"ו. ובמשנתנו פ"ט מ"ד: גדולי הקדש ומעשר שני חולין, ופודה אותם בזמן זרעם ועיין בירושלמי שם. ולא נתבאר מה דינם של גידולי הקדש לפני שנפדו. ובר"מ פ"ה מה' מעילה הי"א: הזורע פירות הקדש פודה אותן בשעת זרען. ואע"פ שלא פדה הרי הגדולין חולין, ואין מועלין בהן וכו'. ומשמע שצריך לפדותם לפני שכלו בקרקע, כדי שיהיה מה לפדות, אבל אם לא פדה אותם הם חולין גמורין, אלא שנשאר שעבוד על הגידולין לפדיון ההקדש. ולפ"ז החידוש כאן שאין חייבין עליהן חומש, אפילו לפני שנפדו. ועיין להלן.

4 4-5. ואין משלמין מהן קרן וחומש וכו'. וכן, כנראה, היתה הגירסא בטופס שהיה לפני ד אלא שלקה בקצת חסרון עיין מ"ש לעיל. ובכי"ע: אין משלמין מהן קרן ממקום אחר, וכנראה שצ"ל: אין משלמין מהן קרן וחומש על מקום אחר. וכן בר"מ פ"ה מה' מעילה הנ"ל: ואין משלמין מהן קרן וחומש, וחייבין בחלה. וברור שהעתיק מכאן, כמ"ש בכ"מ שם, והיה לפניו כגירסת כי"ע. ולפי הגירסא שלפנינו משמע שמדברים כאן בגידולי הקדש שבאו מזרע שהוא כלה בקרקע, ואינו חייב להקדש אלא דמי סאה אחת, ולפיכך אין משלמים מהם אלא לפי חשבון, כלומר, לפי חשבון התוספת שיש בהם ועיין לעיל פ"ו ה"א ומש"ש. אבל לפי גירסת כי"ע והר"מ מדברים בזרע דבר שאין זרעו כלה, שפודה בדמי כל האוצר עיין בירושלמי פ"ט סה"ה מ"ו ע"ד, ולפיכך אין משלמין מהן כלל על מקום אחר, לפי שאין הקדש שלא נפדה פודה את הקדש עיין במשנתנו פ"ו מ"ה ובמלא"ש שם, ואעפ"י שגידולי הקדש שבאו אפילו מזרע שאינו כלה חולין הן מ"מ אין משלמין מהן, מכיוון שחייב לפדותן.

5 5. וחייבין בחלה וכו'. עיין בר"מ שהעתקנו לעיל. ועיין מ"ש לעיל פ"ה שו' 36–37.

6 5-6. הידים והטבול יום וכו'. לפי גירסת כי"ו וד עיין מ"ש לעיל צ"ל שזרע חטים שכבר הוקדשו למנחות, וחלה עליהן קדושת פה והיה דינן כתרומה, ומלמדת אותנו התוספתא שגידוליהם חולין, אבל לפי גירסת כי"ע והר"מ עיין מ"ש לעיל שמדברים כאן בזרע דבר שאין זרעו כלה, ובדברים הללו לא תתכן קדושת מזבח אלא קדושת בדק הבית גרידא, ובהם דין הזרע עצמו כחולין גמורין לעניין טומאה, וממילא אין כאן מקום כלל לקדושת הגידולין לעניין טומאה, ולפיכך השמיטה הר"מ הנ"ל, וסבר שיש כאן אשגרה ממקום אחר עיין מ"ש לעיל פ"ה שו' 36–37.

7 6. כדרך שפוסלין בחולין. כלומר, כדרך שאין פוסלין בחולין, עיין מ"ש לעיל פ"ה שו' 36–37.

1 6-7. הדש כיצד יעשה מביא קפיפה וכו'. כנראה שזו היא משנתנו פ"ט סמ"ג, ומדברים כאן בגידולי תרומה. ובהם כ"ע מודי שעוברים על בל תחסום, עיין בבלי ב"מ צ' א'. ולהלן ב"מ פ"ח הי"א: דש תרומה ומעשר שני עובר משום בל תחסום. כיצד הוא עושה מביא קפיפות וכו'. ובבבלי שם צ' א' העמידוה בדש גידולי תרומה ומעשר עצמו שהקדימוהו בשבלים. ופירשו כן מפני משנתנו כאן פ"ט סמ"ד שאמרה שגידולי מעשר שני הם חולין, ופשיטא שעובר על בל תחסום. וכן היו מוכרחים להעמידה בגידולי תרומה, מפני הברייתא שהביאו לעיל שם שמפורש בה שהדש בתרומה אינו עובר על בל תחסום. ברם לפי הגירסא שלפנינו בתוספתא ב"מ שממשיכה: כיצד עושה וכו', הרי אפשר לפרשה בגידולי מע"ש, ופשיטא שעובר על בל תחסום, אלא שהברייתא משמיעה לנו שאסור לו להאכיל לבהמתו את הגידולין, מפני שצריך לפדות אותם ועיין ברש"ש בבבלי שם. ולא עוד אלא שבירושלמי כאן פ"ט ה"ד, מ"ו סע"ג מפורש: אית תנויי תני בדייש שהוא אסור לך וכו' מתניתא כמן דאמר אף בדייש שהוא אסור לך דתנינן תולה כפיפות וכו'. ולפ"ז אפשר לפרש את הברייתא בתרומה ובמע"ש עצמם. אלא שעלינו להדחק לפ"ז ולפרשה כשהקדימם בשבלים. ועיין במה"פ שם ד"ה אית. ודין הברייתא שלנו כאן נוהג אף בגידולי הקדש שנזכרו כאן ברישא, שהרי דינם כדין מע"ש, וכ"ז שלא פדה אותם הוא מפסיד להקדש אם יאכילם לבהמתו.

2 7. ונותן לתוכה חולין. וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובמשנתנו פ"ט מ"ג: מאותו המין. וכ"ה להלן ב"מ פ"ח הי"א בכי"ע. ובכי"ו ובד שם: חולין מאותו המין, וכצ"ל כאן. ובר"מ ספי"א מה' תרומות העתיק כלשון משנתנו.

3 7-8. נותן לתוכה כרשנין. ירושלמי פ"ט ה"ד, מ"ו ע"ג, בבלי ב"מ צ' א'. ומתוך הירושלמי מוכח שבחולין אסור לעשות כן לכתחילה, אלא שאף בחולין אם עשה כן אינו לוקה.

4 8. והן יפות להן מהכל. רבינו יהונתן שטמ"ק ב"מ הנ"ל ציין לבבלי ברכות ל"ב א': שהיתה לו פרה כחושה וכו' והאכילה כרשינין וכו'. ולכאורה משמע שאם אינו נותן לה מן המין שהיא דשה אותו מוכרח לתת לה כרשינין דווקא משום דמעלי לה. אבל אסור לתת לתוך הכפיפה פקיע עמיר.

1 מאה לגינין של תרומה וכו'. וכ"ה בד ובפי' הרש"ס לערלה כ"ג רע"ב. ובכי"ע: מאה לגין וכו'. ובמשנתנו פ"ט מ"ה: מאה לגנה של תרומה ואחת של חולין כולן מותרין וכו', ועיין בתיו"ט שם. ובריבמ"ץ שם: ובתוספתא תניא ק' ליגנין של תרומה וכו'. אבל בר"ש וברא"ש שם: ובתוספתא תני ק' לוג וכו'. ובמלא"ש שם: מאה לגינה פי' בערוך לגינה לשון לגין, ובתוספתא קתני מאה לוג, משמע דלגינה לשון לוג ע"כ. והנכון הוא בפי' הרש"ס כאן צ' ע"א: ולי נראה שהוא לשון ערוגה שתרגם יונתן וכו' ישעיה כ"ח, כ"ה כזרעי חיטין על לגנין. וכ"ה בסורית, עיין ברוקלמן מלון סורית, ערך לגתא, ובתוספות לעה"ש ערך לגין, ר"מ סע"ב.

2 9. אבל דבר שאין זרעו כלה וכו'. במשנתנו הנ"ל: אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו מאה של חולין ואחת של תרומה כולן אסורין.

3 10. שאין קרקע עולה באחד ומאה. וכ"ה בריבמ"ץ, ר"ש ורא"ש הנ"ל. ולברייתא זו רמז הירושלמי בערלה פ"א ה"ה, ס"א ע"ב: אף בקרקע כן ספק קרקע מעלה, וקרקע אינו מעלה וכו'. ועיין במשנת ערלה פ"א מ"ו ובבבלי גיטין נ"ד ב' ובפירש"י שם. וכבר הקשו האחרונים מן הבבלי על שיטת הר"ש מקינון ס' כריתות בסופו שסובר שאף קרקע בקרקע בטל. ובחקרי לב האריך בעניין זה בדברים ישרים והביא גם את התוספתא שלנו עיי"ש קנ"א ע"ג ואת דברי הבבלי בסוכה ט' ב' ופירושי הראשונים שם. ועיין באחרונים שציין הרז"ו לייטר בספרו מתורתן של ראשונים לגיטין נ"ד ב'. ובפיה"מ להר"מ כאן: ולא נדון אותן בדין מדומע לפי שהתרומה מופרשת היא ולא נתערבה בחולין. ועיין בחקרי לב הנ"ל ובאו"ש פט"ז מה' מאכלות אסורות הכ"ה, ולעיל פ"ה שו' 75–76.

4 תלש יעלה ובלבד וכו'. בד: תלש ועלה וכו'. וכן בריבמ"ץ פ"ט מ"ה: תלש ועלה, פי' בדיעבד יעלה. ובפי' הרש"ס ערלה כ"ג רע"ב הנ"ל: תעלה וכו'. ובכי"ע כאן האות הראשונה של "יעלה" היא ספק יו"ד, ספק וי"ו. ובר"ש שם: יעלה, כגי' כי"ו. ובח"ד העיר: "ומדקתני תלש ולא קתני נתלש כצ"ל משמע דאפי' אם עבר ותלש במזיד כדי לבטלו, דאע"ג דלכתחילה אסור וכו', אי עבר לא אסור וכו', אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל פי"ג דין י"ב דשינה מלשון המשנה ונקט ואם נתלש". וע"פ דברי רש"י גיטין נ"ד ב' נראה לפרש שכל מלקט הוא בחזקת שוגג, מפני שסובר שכבר בטלו במחובר. ובירושלמי ערלה פ"א ה"ה, ס"א ע"ב: נבילה אין לה עלייה כלומר, אין חזקת חתיכה חשובה של איסור להחתך ולעלות קרקע יש לו עלייה כלומר, חזקת מחובר האסור להתלש ולעלות, כפי' הגר"א שם, וכת"ק שם וכאן.

5 10-11. ר' שמעון או' אף יתכוין ויתלוש וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע: ר' יהודה אומ' אם יתכוין ויתלוש יעלה וכו'. וצ"ל: אף וכו' ויעלה. וכן בריבמ"ץ ובר"ש הנ"ל: ר' יהודה אומר אף וכו'. ובפי' הרש"ס ערלה כ"ג רע"ב. ועיין גם בפי' לתרומות צ' סע"א מעתיק מכאן: ר' יוסי אומר אף יתכוין לתלוש ויעלה וכו'. וכן תיקן ע"פ גירסת הר"ש בס' משנה ראשונה כאן פ"ט מ"ה וערלה פ"א מ"ו. ולפ"ז ר' יוסי לשיטתו במשנת ערלה. אלא שמידי ספק לא יצאנו, ואפשר שהרש"ס תיקן כן מדעתו. וברור שהבבלי גיטין נ"ד ב' לא הכיר דעה זו של הסיפא. והר"מ פי"ג מה' תרומות הי"ב פסק כאן כת"ק שלכתחילה לא יתלוש, ובערלה פסק פט"ז מה' מאכלות אסורות הכ"ה כר' יוסי שילקוט לכתחילה, וזהו מפני טעם הבבלי הנ"ל שאין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת, וטעם זה אינו שייך כאן, שהרי תרומה מותרת באכילה לכהנים, כמו שתירץ בס' משנה ראשונה הנ"ל, עיי"ש.

1 11-12. ליטרא מעשר ראשון שנטעה וכו'. בירושלמי כאן פ"ט ה"ד, מ"ו ע"ג: ליטרא בצלים של מעשר ראשון וכו', וכן משמע מן הלשון כאן "שנטעה", ולא אמר "שזרעה". ובבבלי נדרים נ"ח ב': ליטרא מעשר טבל שזרעה בקרקע והשביחה, והרי היא כעשר ליטרין וכו'. וכתב הרא"ם בשטמ"ק שם: ובדבר שאין זרעו כלה מיירי מדקתני סיפא ואותה ליטרא, משמע שעדיין היא שם. ועיין בהשגות הראב"ד פ"ו מה' מעשר ה"ד.

2 12. חייבת בתרומה במעשר ראשון וכו'. בירושלמי הנ"ל: הרי אלו חייבות במעשרות, כלומר, בכל המעשרות ואף תרומה בכלל, ובבבלי הנ"ל: חייבת במעשר ובשביעית.

3 13. ובמעשר ראשון שבה עושה אותה תרומה ומעשר וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע אלא שבד: תרומה ומעשרות. ובפ"מ מעתיק מן התוספתא: תרומת מעשר, והוא, כנראה, תיקון הרב בעצמו. ובירושלמי הנ"ל: ואותו מעשר ראשון שלהן שהוא מוציא כ"ה בכי"ר, ובדפוסים נשמטה מלה זו, מפריש עליה תרומת מעשר ועל מה שנטע. והכוונה בתוספתא ובירושלמי ברורה, והיא שמפריש מקודם תרומה ומעשרות על כל הגידולין, שהרי מדאורייתא הכל טבל גמור. אלא שמדרבנן לא נפטרה הליטרא שנטע במעשר שהפריש על הכל, שהרי כבר נתחייבה מקודם בתרו"מ. ולפיכך מפריש מן הליטרא שעשאה מעשר על הכל עוד עשירית תרו"מ על הליטרא שנטע, ונמצא מעשר ממנה שתי עשיריות, כלומר, חומש. וכן פירש בח"ד. ובבבלי הנ"ל: ואותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון. וכן העתיק הר"מ בפ"ו מה' מעשר ה"ד ועיין הפירושים במיוחס לרש"י, בתוספ' רי"ד ובשטמ"ק שם, וכן הגיהו כמה מן המפרשים כאן. ברם גם בבבלי עצמו אין הגירסא בטוחה כלל וכלל, שהרי בפי' הרא"ש שם לא גרס "ממקום אחר", והוא מפרש שהבבלי מוכיח שאין הליטרא הראשונה בטלה ע"ג קרקע, מן ההלכה שאינה נפטרת במעשר שהפריש על הכל. ונמצא איפוא שגירסת הבבלי מתאימה לתוספתא ולירושלמי. ובמיוחס לרש"י שם: "לישנא אחרינא ממקום אחר לא ידעינן, מ"ר". וקרוב לוודאי בעיני שצ"ל: לא גרסינן, במקום: לא ידעינן. וכן לא העתיק המפרש את המלים "ממקום אחר" להלן שם נ"ט ב', ד"ה מעשר. וכן בתוספות שם נ"ח סע"ב: "ואותה ליטרא מעשר עליה לפי חשבון, היתה שהיא טבולה לתרומת מעשר, כלומר, שהיא של מעשר ראשון, והרי היא טבולה לתרומת מעשר, וגידולין טבל גמור". הרי לך כמה עדיות על התאמה גמורה בין המקורות, ואין להגיה כאן, ומפריש שתי מעשרות בבת אחת.

1 14. ליטרא מעשר שיני שנטעה וכו'. כ"ה בד. ובכי"ע בטעות: ליטרא של מעשר עני שניטעה וכו'. ובכי"ו בטעות: שבה במקום: שנטעה. ובירושלמי הנ"ל: ליטרא בצלים של מעשר שני שנטעה וכו'. ועיין מ"ש לעיל שו' 11–12.

1 15-16. המנכש את הכותי בחסיות וכו'. בד: המנכש עם הכותי וכו'. ובכי"ע בטעות: המנכש עם חנוני בחנות וכו', וצ"ל: עם הכותי בחסיות וכו'. וחסיות הן פירות שאין זרעם כלה עיין להלן פ"ט שו' 12 ומש"ש, וגידולי טבל שלהם הם טבל עיין במשנה פ"ט מ"ו. והברייתא שלנו הובאה בבבלי נדרים נ"ח ב', ועיין בירושלמי שנביא להלן. ובמשנתנו פ"ט מ"ז: המנכש עם הנכרי בחסיות אעפ"י שפירותיו טבל אוכל מהם עראי. כלומר, התולש עם הגוי חסיות כדי להרחיב לנותרות, מותר לאוכלן עראי, שהרי ניכוש הוא דבר שלא נגמרה מלאכתו. ואעפ"י שהגוי בוודאי זרע טבל, מ"מ כיון שהטבל שלו מדרבנן לא גזרו על אכילת עראי. ובמלא"ש שם מביא בשם ר' משה פיזנטי: ואית דגרסי עם הכותי. ואין לגירסא זו שום סמך בנוסחאות המשנה, והגירסא "נכרי" במשנתנו בטוחה ומקויימת, וכן בטוחה הגירסא "כותי" כאן ובבבלי נדרים הנ"ל. ועיין מ"ש להלן.

2 16. אע"פ שפירותיו טבל לא יאכל מפירותיהן עריי. הלשון מגומגמת, שאם אינו אוכל עראי, מאי אעפ"י, אדרבה, מפני שפירותיהם טבל לפיכך אינו אוכל מהם עראי. ובנדרים הנ"ל גורס: אוכל מהן אכילת עראי ומעשרן ודאי. וברי"ץ שטמ"ק שם: דתניא במס' תרומה המנכש עם הכותי בחסיות וכו' אעפ"י שפירותיו טבלים אוכל מהן ארעי ומעשרן ודאי וכו'. ומכאן נראה לכאורה שהיתה לפניו הגירסא כאן: אוכל מהן ארעי. אבל מסתבר שלא העתיק את לשון התוספתא, אלא ציין למקור הבבלי, והתאימו לגירסת הבבלי. ועיין גם בפירוש הרא"ש שם. ונמצאנו למדים שאין לנו הוכחות להגיה בתוספתא: אוכל מהן ארעי. ולא עוד אלא שבירושלמי שנינו פ"ט ה"ח, מ"ו ע"ד: תני המנכש עם הכותי מותר בדמאי. הא בודאי לא וכו'. הרי לך מפורש שבטבל וודאי אינו אוכל עראי כשמנכש עם הכותי, כגירסא שלנו בתוספתא. ולפיכך נראה שאין להגיה, והברייתא שלנו מדברת בזרע הכותי חסיות ממכנסו, ומשום הכי אינו אוכל עראי, מפני שחזקת כותי שאינו מעשר את פירותיו לזריעה ועיין בתוספ' רי"ד נדרים נ"ח רע"ב, וכבר נטבלו בידו, ודינו כדין ישראל שזרע טבל בדבר שאין זרעו כלה. והדיבור "אע"פ שפירותיו טבל" הוא באשגרה מלשון משנתנו, ובאמת היה צ"ל: הואיל ופירותיו טבל וכו'.

3 16-17. ר' שמעון בן לעזר או' וכו'. בבלי נדרים הנ"ל. ופירש הר"ן שם: מותר לאכול העלין שגדלו בשמינית, דודאי גידוליהן רבין על עיקר איסור המעורב בהן. ובח"ד העיר שהר"מ פירש את הברייתא ביודע שרבו הגידולין כפירוש אחרים שהביא הר"ן שם ועוד, וממילא אין כאן שום חידוש בדברי ר"ש בן אלעזר עיין ר"מ פ"ד מה' שמיטה הכ"א, ולפיכך השמיטה הר"מ.

1 17. המפריש חבילי תלתן של מעשר וכו'. בכי"ע: על מעשר שיני וכו'. ופירשו המפרשים שהברייתא שלפנינו נסמכת למשנתנו כאן פ"י מ"ו: ומפריש את הזרע ואינו צריך להפריש את העץ. אם הפריש וכו', נותן העץ עם הזרע. כלומר, אעפ"י שבתלתן עיקר המאכל הוא הזרע, והעץ אינו נאכל אלא ע"פ הדחק, מ"מ אם כבר הפריש את העץ יחד עם הזרע נותן את הכל לכהן. וה"ה גם כאן אם הפריש את כולו למע"ש צריך לפדות גם את העץ. ברם פירוש זה קשה מאד, כי מאי שיאטיה של ברייתא זו באמצע בין גידולי איסור שלפניה ושתילי בצלים שלאחריה. ונראה יותר לגרוס בבא זו אחרי דברי ר' נתן בר יוסף שלהלן.

2 18-19. שתילי בצלים עד שלש שנים וכו'. עיין מ"ש לעיל, ובטבל עסיקינן כלעיל שו' 16. ובירושלמי כאן פ"ט ה"ז, מ"ו ע"ד: עד היכן וכו', עד גורן הרביעית אסור, והרביעית מותרת וכו', אף גורן הרביעית בדבר שאין זרעו כלה בתרומה אסור, ובטבל מותר. ועיין בבלי נדרים ס' א'. ובריבמ"ץ פ"ט מ"ו: נמצאת אומר שתילי בצלים של טבל עד ג' שנים אסורות, מכאן ואילך מותרין וכו'. וניסח ע"פ התוספתא כאן, ועיין ר"מ פ"ו מה' מעשר ה"ו.

1 19. תלתן שנפלה לתוך הבור של מים וכו'. במשנתנו פ"י מ"ה: תלתן שנפלה לתוך הבור של מים, בתרומה, במעשר שני, אם יש בזרע כדי ליתן טעם, אבל לא בעץ. והטעם הוא שאעפ"י שקרא גם על העץ שם תרומה או שם מע"ש מ"מ אין קדושה גמורה חלה עליו, אלא שחייב ליתנו לכהן עיין בתיו"ט פ"י מ"ו בתרומה, וחייב לפדותו במע"ש. ובבבלי ביצה י"ג א' אמרו שטעם עצו וטעם פריו שוין. ובירושלמי פ"י ה"ה, מ"ז ע"ב אמרו: כל דבר שנפלה לתוכו תלתן הוא משביח. וממילא אין כאן שאלה של נותן טעם לפגם.

2 19-20. ר' מאיר אוסר. נראה שר"מ סובר שמכיון שקרא שם תרומה על העץ חלה עליו שם תרומה, ודינו כתבלין של תרומה, שהרי טעם עצו וטעם פריו שוין עיין לעיל. ובח"ד פירש שר"מ לשיטתו פ"י מ"ג שאפילו ריח גרידא אוסר.

3 20. ור' יהודה מתיר. כסתם משנתנו הנ"ל שאין בעץ משום קדושה, וסתם בור של מים אין בזרע של תלתן בנותן טעם במים.

4 20-21. במה דברים אמורים בזמן ששקעה וכו'. ר"ש מפרש את משנתנו הנ"ל ואומר שאין הזרע אוסר אלא אם שקעה כל התלתן, אבל אם לא שקעה כולה מותר, מפני שעדיין לא נתבשל הזרע עד כדי נתינת טעם של תבלין בבור. וכן אמרו בירושלמי מעשרות פ"א ה"ג, מ"ט רע"א שאם אין רוב התלתן שוקעת במים אינה חייבת במעשרות כלל, מפני שעדיין לא הביאה שליש. ומכאן ששקיעת התלתן משמשת סימן למדרגת בישולה. ולפיכך אמר ר' שמעון שאם לא שקעה כולה במים, סימן שעדיין לא הגיעה לסוף כוחה.

5 21. תפוח שרסקו ונתנו וכו'. במשנתנו פ"י מ"ב: תפוח שרסקו ונתנו לתוך העיסה וחמצה הרי זו אסורה. ואעפ"י שמי פירות אין מחמיצין, זהו לעניין חמץ גמור בפסח, או לעניין החמצת מנחות, אבל מ"מ נותן טעם בעיסה, ודינו כחמץ נוקשה. בבלי מנחות נ"ד רע"א. ועיין להלן.

6 22. ר' יוסה אומ' אין חימוצו חמוץ. בראבי"ה ח"ב סי' תס"ח עמ' 96 נושא ונותן בשיטות ר"ן גאון ור"ת אם מי פירות גרידא מחמיצין והוא מסיק: ואף על גב דבתוספתא תניא ר' יוסי אומר אין חימוצו חימוץ, סמכינן אירושלמי דגרסינן ר' יוסי מתיר. וכן בפי' הר"ש מפלייש לפיוט אלקי הרוחות או"ז ח"ב סי' רנ"ו, נ"ח ע"ד: גם בע"ז =בעניין זה בתוספ' תפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה ה"ז אסורה, והכא כלומר, בירושלמי גרס ר' יוסי מתיר. וכנראה שיש שם חסרון וצ"ל: לתוך העיסה ה"ז אסורה ר' יוסי אומר אין חימוצו חימוץ, והכא גרס וכו'. ולא ירדתי לכוונת רבותינו בזה, שאם לעניין תרומה אין חימוצו חימוץ, הרי מוכח שאין בו בנותן טעם כלל, ואפילו חמץ נוקשה אינו, ואין נפקא מינה כלל בין לשון התוספתא והירושלמי. ולא עוד אלא שאף בירושלמי מסיק שטעמו של ר' יוסי הוא מפני שאין חימוצו חימוץ ברור כלשון התוספתא. ובירושלמי הנ"ל הסיקו שהמחלוקת היא דווקא במחמץ במימיו, אבל במחמץ בגופו כולי עלמא מודים שמותר. ופירש בראבי"ה הנ"ל שלא חימץ אלא במים הנסחטים מן התפוח גרידא, ולא היו שם בעיסה מים אחרים. ולשיטת ר"ת צ"ל שהעיסה נילושה במים רגילים ואח"כ סחט לשם מי תפוחים. וכבר האריכו הראשונים בזה, עיין בהערות הר"א אפטוביצר לראבי"ה שם.

7 23. ר' שמעון אומ' וכו'. וכ"ה במקורות שציינתי במסה"ת חוץ מירוש' ע"ז. ובכי"ע: וחכמ' אומ' וכו'. וכ"ה בירושלמי ע"ז פ"ה ה"ג, מ"ד ע"ד.

8 24. כגון החומץ שנפל לגריסין. משנה ע"ז פ"ה סמ"ב. ופירשו בירושלמי שם ה"ג, מ"ד ע"ד ובבבלי שם ס"ז א' שאינו אסור אלא אם נפל לגריסין רותחין, אבל לצוננין משביח הוא, עיי"ש.

1 24-25. תמרים שנפל על גביהן יין וכו'. במשנתנו ע"ז פ"ה מ"ב: נפל כלומר, יין נסך על גבי תאנים, או על גבי תמרים, אם יש בהם בנותן טעם אסור. ומכאן שיין הניתן על גבי תאנים או תמרים הוא לשבח. וכ"ה גם במאירי שם עמ' 259 שיין ע"ג תמרים הוא לשבח. ברם ברוב הנוסחאות חסרה בבא זו. וממעשה בבייתוס בן זונין שבמשנה שם מוכח שיין על גבי תאנים נותן טעם לפגם הוא. וכן פסק הר"מ פט"ז מה' מאכלות אסורות ה' ל"ג, וממילא אין כאן סתירה לדברי התוספתא, וכבר עמד על עיקר הדברים בח"ד. ובכי"ע כאן: וגריסין שנתן על גביהן יין, וגרוגרות שנתן על גביהן שמן וכו'. ואפשר שסופר ת"ח תיקן בכי"ע "גריסין" במקום "תמרים" כדי שלא תסתור את משנתנו בע"ז לפי גירסת רש"י. ובבבלי ע"ז ס"ח רע"ב: ת"ש מסיפא, היין שנפל לתוך עדשים וחומץ שנפל לתוך גריסין אסור ור' שמעון מתיר. ולכאורה משמע שהכוונה לסיפא של הברייתא שלנו, והיתה להם גירסא אחרת כאן. ודווקא תמרים שהן רכות, וגרוגרות שהן מבוקעות, אבל בפירות יבשים אפילו בנותן טעם לשבח ידיחם והם מותרות, כמפורש להלן הי"ד.

1 26. שאר של תרומה שנפל לתוך העיסה והגביהו וכו'. ר"מ פט"ו מה' תרומות ה"ו. והעיקר כפירוש השני של מהרי"ק שם שהיה בעיסה מאה כנגד השאור, והגביהו כדין סאה שנפלה לתוך מאה, ובפרט כאן שהאיסור ניכר. וכן מוכח מן הירושלמי ערלה פ"ב ה"ג, ס"ב ע"א שהביא ברייתא זו, ושאל עליה: ודכוותה תאינה של תרומה שנפלה לתוך מאה, הוגבהה אחת מהן, ואח"כ הוכרה התרומה תהא מותרת? ומתרץ: תמן לא הוכח האיסור, ברם הכא הוכח האיסור. כלומר, בשאור אין הוכחה כלל שהעיסה התחמצה מחמתו, ואפשר שנתחמצה מחמת עצמה, ואפילו אם נתחמצה יפה, אפשר שאין כאן אלא ריח של תרומה, ונמצא שנתחמץ אחרי שסילק את האיסור עיין רש"י פסחים כ"ז רע"א ד"ה לא שנו וכבר בטל. אבל בתאינה שהוכרה, הרי הוכח האיסור ואסורה. ועיין בשדה יהושע שם ומ"ש באו"ש על הר"מ הנ"ל. ועיין מ"ש בח"ד, ונדחק מפני שהיתה לפניו גירסא משובשת בהי"ב, עיין מש"ש.

1 27-28. ואחר כך נתחמץ אסור. וכ"ה גם בכי"ע. ובד בטעות: מותר, וכנראה שזו היא אשגרה מהי"א. וכן הכריע באו"ש הנ"ל שהגירסא "אסור" עיקרית. ועיין מה שהאריך בזה בח"ד ובחקרי לב ליו"ד סי' קט"ו. וכבר העירותי בתס"ר עמ' 55: ואולי לוא היו האחרונים רואים את גירסת כתה"י בתוספתא היו חוזרים בהם.

1 28. שאר של תרומה ושל שביעית וכו'. ירושלמי ערלה פ"ב ה"ט, ס"ב ע"ג. ומדברים כאן בשאור של שביעית לאחר הביעור או בשאור שבא מספחי איסור, עיין ירושלמי שם ה"י.

2 29. אסור לזרים. אבל מותר לכהנים, מפני שאין באיסור שביעית כדי לחמץ, וכת"ק במשנת ערלה פ"ב מי"ד. ועיין לעיל פ"ו שו' 45 ומש"ש. ועיין להלן. ובירושלמי הנ"ל מפורש: אסור לזרים ומותר לכהנים.

3 29-30. ר' לעזר בי ר' שמעון מתיר לזרים. כ"ה בכל הנוסחאות, אבל צדק בעל ח"ד שהגיה ע"פ הירושלמי הנ"ל: ר' שמעון מתיר לזרים, ופשיטא שאם הוא מתיר לזרים מכ"ש שמותר לכהנים. ובירושלמי הנ"ל מפורש: ר' שמעון מתיר לזרים ולכהנים. ור' שמעון לשיטתו במשנה שם שסובר ששני שמות אינם מצטרפים.

4 30. היה בזה כדי לחמץ וכו'. בירושלמי הנ"ל וכן בבבלי ע"ז ס"ח סע"א, בעניין שאור של חולין ושל תרומה מעמידים אותה כשנפלה שביעית בסוף, וסובר התנא קמא שנותן טעם לפגם אסור, ולפיכך אסור לכהנים ומכ"ש לזרים. ובירושלמי מפורש: אסור לזרים ולכהנים.

5 31. מתיר לכהנים. בירושלמי הנ"ל: ר' ליעזר בר' שמעון מתיר לזרים. ובפ"מ שם: "ר' ליעזר בר' שמעון מתיר לזרים ולכהנים, וכ"ה בתוספתא". וקרוב לוודאי אצלי שט"ס הוא בפ"מ, וצ"ל: מתיר לכהנים, וכן הגיה הרא"ף והגר"א. ולפי גירסא זו גרידא מתפרשת סוגיית הירושלמי כפשוטה, שהסיקו שם: רבנין דקיסרין אמרין אחת בשיטת אביו ואחת בשיטת חכמים. בשיטת אביו, משום נותני טעם לפגם מותר, בשיטת חכמים, משום שמות מצטרפין. ובחנם השיג בח"ד על פירוש הרא"ף בירושלמי ערלה, ונעלמו ממנו לפ"ש דברי הבבלי בע"ז ס"ח ב' שלר"ש גרידא כי האי גוונא מותר לזרים, מפני שהוא סובר ששני שמות אינם מצטרפים.

1 יין של תרומה שנפל וכו'. כל הברייתא להלן מקואות פ"א ה"ד ועיין מש"ש בתס"ר ח"ד עמ' 2, ופסקה הר"מ בפט"ו מה' תרומות הי"ח, והביאה הסמ"ג לאוין רנ"ח, ע"ו ב' בשם תוספתא דתרומות, ובאו"ז ח"ד, ע"ז סי' רנ"ב, ל"ג רע"ד בשם תוספתא דמקואות פ"ק. ובמשנתנו ע"ז פ"ה מ"ב: יין נסך שנפל ע"ג ענבים ידיהן והן מותרות. ואם היו מבוקעות אסורות. ועיין מ"ש לעיל סוף שו' 24–25. ועיין מ"ש להלן על גירסת ד ובעלי התוספות.

2 32. נפל על גבי יין וכן שמן וכו'. המוקף ליתא בכי"ו בתוספתא מקוואות, ובר"מ ובאו"ז הנ"ל. ובד: יין של תרומה שנפל על גבי יין וכן שמן של תרומה שנפל וכו', כגי' כי"ו. וברור שצ"ל: שנפל על גבי פירות ידיחם והן מותרין. וכן שמן וכו'. ובכי"ע: יין של תרומה וכו' כגי' כי"ו מותרין. נפל על גבי היין יקפה אותו והיין מותר. וכע"ז אף במקוואות בד אלא שחסרות שם המלים "יקפה אותו". וההשמטה במקומות הללו ברורה, אבל כנראה שכבר היתה גירסה לקויה זו אף לפני בעלי התוספות, שכן הם מעתיקים מנחות כ"ב ב' ד"ה ור"י: דתניא בתוספתא יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם. על גבי יין יקלף צ"ל: יקוף את היין והשאר מותר. וצ"ע. וצ"ל לגירסת התוספות שנפל יין קל לתוך יין כבד, שאינם מתערבים בבת אחת. ועיין בבלי מכות ד' א' ובריטב"א שם בשם ר"מ הדרשן. ועיין במשנת טבול יום פ"ב מ"ו.

3 33. וכן על גבי יין וכו'. כלומר, וכן שמן שנפל ע"ג יין וכו'. ולהלן מקואות מפורש: שמן של תרומה שנפל על גבי היין וכו'. וכ"ה בר"מ הנ"ל. ועיין במשנת טבול יום פ"ב מ"ה.

4 יקפה אותו והיין מותר. וכ"ה בד ובר"מ הנ"ל ובתוספתא מקואות. אבל באו"ז הנ"ל מעתיק משם: וקפה אותו היין מותר.

5 34. כדי שיבטל טעם שמן שבו. בר"מ הנ"ל: נפל על גבי הציר יקפה אותו ויטול קליפה מעל הציר כדי שיסיר כל הציר, שבו טעם השמן, ועיין לעיל פ"ה שו' 69 ומש"ש.

1 כלים שסכן בשמן טמא וכו'. ערלה פ"ב מי"ג. ונראה בפירושה שהיו נוהגים לסוך בשמן את כלי העור כדי לרככם, והיו סכים אותם מצד אחד עד כדי שיבלעו את השמן ויפלטו אותו מצד שני. ואח"כ היו מנגבים אותם ומטבילים אותם ומשתמשים בהם בטהרה. ומובן הדבר, שהיו מעדיפים לסוך בשמן טמא שאינו ראוי לאכילה לאוכלי חולין בטהרה, אלא שהיו חוששים שמא יפלוט אח"כ את השמן ויטמא את הכלי. ולפיכך נחלקו ר"א וחכמים כיצד יעשה שיוכל להשתמש אף בשמן טמא שיש לו.

2 36. שר' אליעזר או' יהא אדן סך וכו'. כ"ה "יהא" בכל הנוסחאות ועל הכתיב אדן במקום אדם, עיין מ"ש בריש ברכות. אבל בר"ש ערלה פ"ב מי"ג מעתיק את כל הבבא, וגורס כאן: שהיה ר' אליעזר אומר לא יהא אדם סך וכו'. ועל פיו פירש וניסח הרש"ס בפירושו לירוש' ערלה, נ' סע"א. ונראה שסופרים ת"ח תיקנו את הגירסא בר"ש, והנכון כבכל הנוסחאות שלפנינו. ור' אליעזר מלמדנו כיצד יוכל להשתמש בשמן טמא לסיכת עור, ומייעץ שיסוך מקודם בקצת שמן טמא, ואח"כ סך בשמן טהור עד שהשמן יוצא מצד השני, ונמצא הטהור מוציא את הטמא, ומנגבו וטובלו ומשתמש בו. ועיין להלן.

3 38. וחכמים או' יהא אדם וכו'. וכ"ה בכל הנוסחאות, ואף כאן בר"ש הנ"ל: לא יהא אדם וכו', והנכון כלפנינו ופירושו כלעיל, שהחכמים מייעצים לסוך מקודם את העור בשמן טהור עד שמשביעו, ואח"כ סך בשמן טמא, והטמא הוא הוא שיוצא מצד השני, מפני שאין לו כבר מקום בעור, ששבע מבליעת השמן הטהור. וממילא מנגבו וטובלו והוא טהור. ועיין בס' משנה אחרונה מכשירין ספ"ד ד"ה ורבו המשקין היוצאין. ובירושלמי ערלה פ"ב ה"ח, ס"ב ע"ג: מה טעמא דר' ליעזר הראשון מוציא את האחרון. והסוגיא מתפרשת בדוחק רב. ומכיוון שאין דרך הירושלמי לתת טעם לתנא אחד בשעה שדברי שניהם שקולים, הרי קרובה מאד הגהת הגר"א, בירושלמי: מה טעמא דר' ליעזר האחרון מוציא את הראשון. מה טעמא דרבנין הראשון מוציא את האחרון. והשמטות כאלה מצויות בירושלמי. וממשיך הירושלמי: עד כדון בשסך מיכן ומצא בצד השני, סך מיכן ומצא מיכן, מה אמר בה ר' ליעזר? והבינו בירושלמי שדברי ר' אליעזר וחכמים הם בסך מיכן ומצא מצד השני, כמו שבארנו לעיל שו' 34 ד"ה כלים.

4 39. שסכן שמן טמא ונגבו וכו'. כ"ה בר"ש. ובד: ונגבם, ובכי"ע: וניגבו, ובכי"ו בט"ס: ונגנבו וכו'.

5 39-40. משתמש בהן בטהרה, כלומר, אם מטבילם, ואין השמן הבלוע מטמא אותם מפני שהוא בטל על גבי הכלי, עיין להלן כלים ב"ק ספ"ו ומ"ש בתס"ר ח"ג עמ' 23. ועיין בהשגות הראב"ד פ"כ מה' טומאת מת ה"ה. ועיין בפיה"מ להר"מ ערלה פ"ב מי"ג, וכנראה פירש אף כאן בכלי אבנים שאינם מקבלים טומאה ואינם צריכים טבילה.

6 40. ויצאו מהן משקין, טמאין. כלומר, לכ"ע, שהרי אין כאן אלא משקה טמא בלבד. ואם בכלי אבנים עסיקינן עיין לעיל פירושו שהמשקין טמאין, ואסור להשתמש בכלים עד שינגבו. וכבר העיר בח"ד שלא מצא בר"מ הלכה זו וכן ההלכה שבמשנת ערלה הנ"ל.

1 קדירה שבשל בה בשר וכו'. בבלי זבחים צ"ו ב', חולין צ"ז א', קי"א ב'. ר"מ פ"ט מה' מאכלות אסורות הי"א.

2 41. חלב לא יבשל בה בשר. וכ"ה בכי"ע. ובד: בישל בה בשר חולין לא יבשל תרומה. וצ"ל: בישל בה חלב לא יבשל בה בשר. חולין וכו'.

3 חולין לא יבשל בה תרומה. וכן כנראה היתה הגירסא אף בכ"י שהיה לפני ד עיין מ"ש לעיל, אבל בכי"ע חסרה בבא זו, ואף בבבלי הנ"ל ליתא.

4 41-42. תרומה לא יבשל בה חולין וכו'. בבלי הנ"ל, ר"מ פט"ו מה' תרומות הי"ט. ובירושלמי כאן פי"א ה"ה, מ"ח ע"א: תני ר' חלפתא בן שאול קדירה שבישל בה תרומה, מגעילה בחמין שלשה פעמים, ודיו. אמר ר' בא ואין למדין ממנה לעניין נבילה וכו', כמאן דאמר מאיליהן קיבלו עליהן את המעשרות, ועיין בשו"ת הר"מ הוצ' הרא"ח פריימן ז"ל סי' ק"נ עמ' 144 וכל התשובה נעתקה במהרי"ק במקומו.

1 42. היו לפניו שתי קדרות וכו'. הלכות דומות נשנו לעיל פ"ו סהי"א ואילך. ועיין במשנת ידים פ"ב מ"ד ומקואות פ"ב מ"ג. ונ"ל ברור שההבדל הוא בזה שלעיל פ"ו דברנו בנפל מין במינו, קופה בקופה, אבל כאן הוא ההמשך מההלכה שלעיל: בנותן טעם. ולפיכך תפסו כאן מדוכות שנפלו או שנתן מהן לתוך קדרה, כלומר, תבלין לקדרה שאוסרין בנותן טעם.

2 44. הריני או' לתוך של חולין נתן. כ"ה הגירסא בכל הנוסחאות. וכל המפרשים הגיהו ע"פ משנתנו פ"ז מ"ה, ולעיל פ"ו סהי"א: לתוך של תרומה נתן. ברם אין ספק שגירסתנו נכונה, שהרי כאן ידוע שנתן תבלין של תרומה לתוך אחת מן הקדרות, ואם נתן לתוך חולין, טעמם ניכר בהם. ואפילו אם אין כאן כהן שיטעום את הקדרה, והתבשיל יתקלקל עד שימצא כהן לטעום אותו, מ"מ אסור לישראל לאוכלו, שאין אנו תולין בהיתר אלא דווקא בדבר שאינו מתברר מיד כשאוכלו, אבל כיצד אפשר להתיר משום תולין, ובטעימה ראשונה יתברר שהאיסור נפל לתוכו. ונמצא שהספק כאן בקדירה של חולין גרידא אם יש בה טעם של תבלין או לא. ולפיכך אין כאן תולין. ועיין מ"ש לעיל שו' 42.

3 44-45. היו לפניו שתי מדוכות וכו'. כלומר, וכאן כבר אי אפשר לברר את טעם האיסור, שהרי בוודאי נתן את התבלין, אלא שהספק הוא אם מתרומה נתן או מחולין נתן, ואנו חוזרים לדין של תולין, כיוון שתרומת תבלין היא דרבנן. ועיין להלן.

4 45. ולפניו קדרה אחת של חולין וכו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע: ולפניו שתי קדירות, אחת של תרומה ואחת של חולין וכו'. ולפי גירסא זו הפירוש הוא שיש כאן ספק ספיקא, שמא נטל מתוך מדוכה של חולין, ואפילו אם נטל מתוך התרומה שמא נתן לתוך של תרומה. וממילא מותר לו לטעום מחמת ספק ספיקא, ואפילו אם ירגיש טעם תבלין בתוך הקדרה ויתברר שבוודאי נתן לתוך של חולין, הרי אפשר שמא נטל ממדוכה של חולין, ולפיכך אנו חוזרים לדינא של תולין. ובבבא שלהלן משמיע לנו, שאעפ"י שבוודאי נתן תבלין לתוך של חולין, מ"מ מותר מפני שאנו תולין שנתן חולין לתוך חולין ותרומה לתוך תרומה, כדין מין במינו שנשנה לעיל פ"ו הי"ח. ודע שיש הבדל לדינא בין שתי הגירסאות. כי לפי גירסת כי"ו וד יוצא שאעפ"י שאין לפנינו אלא קדירה אחת של חולין, והספק הוא אם נתן היתר או איסור דרבנן לתוכה, אנו תולים שנתן היתר לתוכה. אבל לפי גירסת כי"ע הרי יש לפניו שתי קדירות של איסור והיתר, ויש כאן ספק ספיקא לכל הפחות להתחלת האכילה, עיין מ"ש לעיל שמא נטל מתוך ההיתר, ואפילו תימר שנטל מתוך האיסור הרי אפשר לתלות שמא נתן לתוך האיסור. והנה בתוה"ב להרשב"א בית ד' ש"ב, קי"ג סע"א מעתיק: "ושנינו בתוספת תרומות פרק הזורע פשתן של תרומה, היו לפניו שתי מדוכות אחת של חולין ואחת של תרומה ונתן מאחת מהן ואין ידוע מאיזה מהן נתן הריני או' משל חולין נתן, אלמא לעולם תולין להקל בשל דבריהם". והרשב"א קיצר בהעתקתו, אבל מוכח מתוך דבריו שאפילו אם היתה לפניו רק קדירה אחת של היתר אנו תולין שנתן היתר לתוכה. ובמאירי חולין צ"ט ב', עמ' ר"ב העתיק את התוספתא כגירסת הרשב"א, וברור שהעתיקה מתוה"ב הנ"ל עיין להלן. ובבבלי פסחים ט' ב': תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל, ולא ידעינן אי מצה שקל אי חמץ שקל, היינו תשע חנויות, כלומר, ואזלינן לחומרא. ופירשו בתוספות שם ד"ה היינו שהספק הוא על הפת עצמו אם הוא חמץ או מצה, אבל בדיקה אינו צריך, ואזלינן לקולא. ובבעה"מ על הרי"ף פ"א סי' תש"ה פירש שהשאלה היא אם צריך ביטול. ועיין בהשגות פ"ב מה' חמץ ומצה ה"י. אבל רש"י והר"מ שם פירשוה לעניין בדיקה. ועיין בהשגות הראב"ד על בעה"מ וברא"ה שהביא הרב המגיד על הר"מ הנ"ל. ברם במאירי שם ט' סע"ב, 19 ע"א: וגדולי המפרשים כלומר, הראב"ד בפירושו כתבו וכו' שני ציבורין, אחד של מצה ואחד של חמץ, ובית בדוק, ולא נודע איזו נכנסה לבית זה, בזו, הואיל ואין כאן שאינו בדוק לתלות בו, צריך בדיקה ועיין הסגלה חל״ח עמ׳ 15.. ויש מקילין אף בזו, ואין נראה כן, שכל שאין בה לתלות על דמיון קופות של תרומות, אינו כודאי וכו', ולעניין תרומה מצינו בדוגמת הראשונה וכו', אבל דוגמת השניה, ר"ל בקופה אחת של חולין ושתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלה אחת מהן לתוך הקופה, אם נאמר בה שזו של חולין היתה לא מצינו, אלא שאפשר לדון בה כן. ואף אנו כתבנו דוגמתה בעניין איסור והיתר בפרק גיד הנשה, אלא שמכל מקום דעת גדולי המפרשים היתה שמאחר שמצאו דוגמת הראשונה בתרומות ולא מצאו שם דוגמת השניה הקלו בראשונה והחמירו בשניה. הרי לך קרוב לוודאי שהראב"ד גרס כאן כגי' כי"ע, ולפיכך אמר שלא מצאנו דוגמתה בתרומות.

1 47. היו לפניו שתי קדרות וכו'. בבלי פסחים מ"ד א' ועיין דק"ס שם עמ' 126 הערה ז', נזיר ל"ו ב' בשינוי סדר. ועיין לעיל פ"ו שו' 71 ומש"ש.

1 50. אם היה טבל מעשר ראשון וכו'. כלומר, אם היו לפניו שתי קדירות אחת של חולין ואחת של טבל, או אחת של חולין ואחת של מעשר ראשון וכו'. והוא רוצה לתלות שהתרומה נפלה לתוך הטבל כדי שלא יפסיד כלום, שהרי יכול לעשות את השאר תרומה על מקום אחר. וכן מוטב לו לתלות שנפלה התרומה לתוך המעשר, כדי שיפסיד הלוי, או לתוך מע"ש כדי שיפסיד מן הפירות שמוכרח לאכול את פדיונם בירושלים. עיין מ"ש ע"ז לעיל פ"ו שו' 73–74, ועיין לעיל פ"ה הט"ו.

2 50-51. שלא התירו ספק דמוע וכו'. פירשו הראשונים שהכוונה היא שלא התירו ספק מדומע, אלא בדבר שיש לו מתירין כנגדו, כלומר שהשני אינו נאסר אם אנו תולים שהאיסור נפל לתוכו, אבל אם השני ג"כ נאסר, אלא שנוח לו לבעה"ב משום איזה טעם לתלות בו, אין כאן "שאני אומר". עיין מ"ש ע"ז לעיל פ"ו שו' 74–75.

1 51. חתכה אסורה שנתערבה וכו'. וכ"ה בד ולהלן חולין פ"ז ה"ז. אבל בכי"ע חסרה כאן המלה "אסורה". וכן ברשב"א חולין ק' א' ד"ה שאני: ובתוספתא כלומר, בתוספתא חולין חתיכה אסורה שנתערבה וכו'. ובתוספתא דמסכת תרומ' חתיכה שנתערבה וכו'. וכן בתוה"ב שלו בית ד' ש"א, ק"ד ע"א: ותניא בתוספת' דמסכת תרומה חתכה שנתערבה וכו'. וכן מעתיקים בשם תוספתא תרומות ברא"ש חולין פ"ז סי' ל"ה ובשו"ת הרשב"ש סי' תרי"ג ד"ה והשלישי, קכ"ו ע"א. ובר"ן על הרי"ף חולין פ"ז קרוב לסופו: דבהדיא תניא בתוספתא כלומר, תוספ' חולין חתיכת איסור שנתערבה וכו'. ומכאן שהראשונים גרסו חתיכה "אסורה" בתוספתא חולין, אבל כאן גרסו חתיכה סתם. ונראה שהכוונה כאן לחתיכה של קדשי קדשים, והסיפא הכ"א מבארת ומפרשת בבא זו עיין מ"ש להלן, ובקודש עסיקינן כאן.

2 52. אפלו הן אלף כולן אסורות וכו'. עיין במשנתנו חולין פ"ז מ"ה. ובבבלי שם ק' א' הקשו: ותבטיל ברובא וכו', שאני חתיכה, הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים. והרי"ף השמיט את משנת חולין. ובארו הקדמונים עיין רמב"ן ע"ז ע"ד א' ד"ה ואקשינן, רשב"א הנ"ל ועוד שהרי"ף סמך על סוגיית הבבלי בע"ז ע"ד א', ולפי פירושו שם אין חתיכה אוסרת אלא אם היא דבר שבמניין ואסורה בהנאה. והנה הברייתא שלפנינו היא בשיטת משנת חולין הנ"ל. והחתיכה אסורה אפילו אם נתערבה באלף, מפני שהיא דבר שבמניין מחמת חשיבותה. ונדמה לי שהדבור "חתיכה הראויה להתכבד" לא נזכר בירושלמי כלל, אבל אף הירושלמי מודה בהלכה שחתיכה בחתיכות אינה בטלה כפי שמוזכר במשנת חולין הנ"ל ובתוספתא שם וכאן. וכן בירושלמי ע"ז פ"ה הי"ב, מ"ה ע"ב: תיפתר חתיכה בחתיכות. והטעם הוא שחתיכות של בשר ע"י שהן חביבות דרכן להימנות עיין ירושלמי ערלה פ"ג סה"ה, ס"ג רע"ב. ועיין בראשונים שהזכרנו ברישא.

3 52-53. אם נמחה הרי זה בנותן טעם. בכי"ע: אם נמחית וכו'. כלומר, אם נמחית החתיכה ולפי פירושנו לעיל מדברים כאן בחתיכה של חטאת אפילו אחרי שנפלה מתבטלת אם אין בתערובת בנותן טעם. ועיין בבלי יבמות פ"א סע"ב ובראשונים שציינתי ברישא. ועיין ר"מ פט"ז מה' מאכלות אסורות הי"א ובכ"מ שם.

1 53. חתיכה של חטאת וכו'. בבלי יבמות פ"א ב' בשינוי סדר הרישא כאן היא סיפא שם. ועיין על הגירסא להלן. ובירושלמי ערלה פ"ב ה"א, ס"א ע"ד: תני פרוסה של לחם הפנים שנתערבה במאה פרוסות, וכן חתיכה של חטאת שנתערבה במאה חתיכות של חולין לא יעלו. ר' יודה אומר יעלו. מה טעמא דר' יודה וכו'. ועיין להלן.

2 53-54. וכן פרוסה של לחם הפנים וכו'. באגודה יבמות הנ"ל סוף סי' פ"ט, פ"ז רע"א: וחתיכה צ"ל: ופרוסה של לחם הפנים, אע"ג דאינה שלימה, כיון דסלת נקייה היא חשיבה ראוייה להתכבד לפני אורחים. ולפי פירושנו לעיל ולהלן, נראה לפרש בתוספתא: וכן פרוסה וכו' שנימוחה. ועיין לעיל פ"ה שו' 78–79 ומש"ש.

3 54-55. הרי אילו יעלו. ר' יהודה או' לא יעלו. כ"ה בכל הנוסחאות, וכן היה לפני התוספות בתוספתא כאן. אבל בבבלי הנ"ל: דברי הכל לא תעלה. ופירשו בתוספות הנ"ל ובס' התרומה ה' איסור והיתר סי' נ' שחתיכת קדשי קדשים שמתבטלת בחולין הרי היא ראויה לכבד בה אורחים זרים, וחתיכה הראויה להתכבד אפילו באלף אינה בטלה ועיין בפי' רש"י שם. ברם אין להגיה בתוספתא, וכבר שערנו לעיל שהברייתא כאן מפרשת את הברייתא שלפניה: אם נמחית בנותן טעם. חתיכה של חטאת וכו', כלומר, אם נמחית מתבטלת חשיבותה וחביבותה. כיצד חתיכה וכו'. ואין כאן דבר שבמניין, ולפיכך בטלה במאה. ור' יהודה חולק מפני שהוא סובר שמין במינו אינו בטל, כמו שפירשו בתוספות הנ"ל. ובירושלמי ערלה שהעתקנו לעיל גורס להפך: לא יעלו. ר' יודה אומר יעלו. וכנראה שבירושלמי פירשו ברייתא זו בחתיכות כהווייתן ולפיכך לא יעלו כמו בה"כ לעיל. ור' יהודה חולק, ולומד מן הפסוק שקדשים עולים בכל מקום במאה, עיין בירושלמי שם.

1 55. חתיכה של חטאת טמיאה וכו'. וכן הגירסא בבבלי יבמות הנ"ל, ופירשוה אליבא דר"ל בנימוחה וכו'. ולפי פירושנו בתוספתא הרישא והסיפא מתפרשות באופן אחד, והכל הוא פירוש להלכה כ' שלעיל. ועיי"ש פ"ב א' ובפי' הרשב"א שם.

2 56. וכן פרוסה של לחם הפנים וכו'. עיין מ"ש לעיל פ"ה שו' 77–78.

3 57. וכן במנחות. וכ"ה אף בכי"ע, אבל בד ליתא. ועיין להלן.

4 57-58. וכן בחלות תודה. וכן בד. ובכי"ע: וכן בלחמי תודה. ולכאורה משמע מלשון התוספתא שכרכה מנחות עם לחמי תודה שכל הדינים שנשנו בהכ"א ובהכ"ב נוהגים אף בהן. ולפ"ז חלות תודה הן תרומת לחמי תודה הנאכלים לכהנים בלבד, ודינן כמנחות וכלחם הפנים. אבל במנחות ע"ז סע"ב נסתפקו אם תרומת לחמי תודה מדמעת, והר"מ פ"ט מה' מעשה הקרבנות הי"ג פסק שהיא בטלה ברוב. ומטעם זה פירש בצפנת פענח פ"א מה' תרומות סהכ"ד שמדברים כאן בלחמי תודה טמאים, וכן פירש בח"ד כאן. ועיין בצפנת פענח פי"ד מה' מאכלות אסורות ה"ו. ולפ"ז הבבא שלנו מוסבת על הסיפא גרידא כלומר, בטמאים.

5 58. הטבל ויין נסך וכו'. לברייתא זו כיוונו בבבלי ע"ז ע"ג ב': תניא כוותיה דר' יוחנן ור"ל, כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך, במינן במשהו, שלא במינן בנותן טעם. ובארו בבבלי שם שיין נסך אוסר בכל שהוא משום חומרא דע"ז, ובטבל משום כהיתירו כך איסורו, וכשם שפוטר את הכרי בכל שהוא, כך אוסר בכל שהוא. ועיין במשנת חלה ספ"ג. וכבר הארכנו בזה לעיל פ"ה שו' 87 ד"ה כגון טבל, והבאנו את באורי הראשונים שהוכיחו שכאן מדברים בטבל שאין לו מתירין, ולפיכך צרפו אותו עם יין נסך, ולא נקטו שאר דברים שיש להם מתירין, עיין מש"ש.

3 משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

הַחוֹבֵט גִּדּוּלִין אֵלּוּ מְשֻׁבָּח. וְהַדָּשׁ בִּבְהֵמָה כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. תּוֹלֶה כְּפִיפוֹת בְּצַוְּארֵי בְּהֵמָה וְנוֹתֵן לְתוֹכָן מֵאוֹתוֹ הַמִּין. נִמְצָא לֹא זוֹמֵם אֶת הַבְּהֵמָה וְלֹא מַאֲכִיל אֶת הַתְּרוּמָה:

7 נדרים פתח ↗

הַמְנַכֵּשׁ עִם הַכּוּתִי בַּחֲסִיּוֹת — אוֹכֵל מֵהֶן אֲכִילַת עֲרַאי, וּמְעַשְּׂרָן וַדַּאי.

7 משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל פתח ↗

בָּצָל שֶׁעֲקָרוֹ בַּשְּׁבִיעִית וּנְטָעוֹ בַּשְּׁמִינִית וְרַבּוּ גִּדּוּלָיו עַל עִקָּרוֹ הֶעֱלוּ גִּדּוּלָיו אֶת עִקָּרוֹ וְהֻתַּר הַכּל הוֹאִיל וּשְׁבִיעִית אֲסוּרָה עַל יְדֵי קַרְקַע כָּךְ נְטִילָתָהּ עַל יְדֵי קַרְקַע:

8 נדרים פתח ↗

וְהָתְנַן: הַטֶּבֶל — גִּידּוּלָיו מוּתָּרִין בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה — גִּידּוּלֵי גִידּוּלִין אֲסוּרִין! רִבּוּיָא דְּרַבּוּ גִידּוּלִין עַל עִיקָּרוֹ מוּתָּר קָא מַשְׁמַע לַן.

9 רש"י על ראש השנה פתח ↗

התלתן - מין תבלין פיניגר"י:

13 תוספות על פסחים פתח ↗

וכן היה רבי אליעזר אוסר בכל איסורין שבתורה - השתא משמע דבכל מקום אית ליה לרבי אליעזר דזה וזה גורם אסור ותימה לרשב"א דתיקשי מהכא לרב הונא בר חיננא דתניא בתמורה בפרק כל האסורין תמורה דף ל: ושם כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ותניא עלה ר"א אוסר וקאמר רב הונא בר חיננא מחלוקת כשעיברו ולבסוף נרבעו דרבי אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא אבל נרבעו ולבסוף עיברו ד"ה מותרין אלמא לרבי אליעזר זה וזה גורם מותר:

16 חולין פתח ↗

אָמַר רָבָא: מֵרֵישׁ הֲוָה קָא קַשְׁיָא לִי הָא דְּתַנְיָא: קְדֵרָה שֶׁבִּשֵּׁל בָּהּ בָּשָׂר – לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ חָלָב, וְאִם בִּשֵּׁל – בְּנוֹתֵן טַעַם; תְּרוּמָה – לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ חוּלִּין, וְאִם בִּשֵּׁל – בְּנוֹתֵן טַעַם.

16 שו"ת מהרי"ק פתח ↗

ועל ששנינו בפרק י' דמסכת תרומה דג טמא שכבשו עם דג טהור אסור וכו'. ומחלק עלה בירושלמי בין כבשו זה עם זה לכבשו בזה אחר זה ודוקא בזה אחר זה אסור וקשיא לך דהא קיימא לן דכבוש הרי הוא כמבושל ובמבושל אין חלוק בין בת אחת לזה אחר זה. עוד קשיא לך אההיא דלעיל מינה דזיתי חולין שכבשו עם זיתי תרומ' פצועי חולין עם פצועי תרומה אסור. אבל שלמי חולין עם פצועי תרומה מותר ואלו במבושל אין חלוק בין פצועין לשלימים. עוד קשיא לך כיון דמיירי בטמא מליח וטהר טפל כדאיתא בירושלמי למ"ל כבשן בלא כבשן נמי ליתסר. יודע לך ידידי כי שלשה המה נפלאו מרבינו שמשון משאנ"ץ בפירוש משנת זרעים שלו. וז"ל ובירושלמי תנו ר' יודא בן פזי דברדלייא דג טהור טפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור תני ר' חייא מדיחו ומותר אמר רבי מנא מאן דאמר מותר כשכבשו שניהם כאחת מ"ד אסור כשכבשו זה אחר זה תדע לך שהוא כן דתנינן או במי תרומה אסור ולאו בשכבשו זה אחר זה כלומר דמי תרומה קרוי מקום שכבשו בו זיתי תרומה ודבר תימה הוא דקיי"ל בפרק כל הבשר חולין דף קיא כבוש הרי הוא כמבושל ובמבושל אין חלוק בין בת אחת בין זה אחר זה וכו'. עד ועוד קשה מתני' דלעיל דמשמע דשלמי חולין לא בלעי ובמבושל אין חלוק בין שלמי לפצועי וה"נ בכבושי ועוד כיון דמיירי בטמא מליח וטהור טפל למה לי כבשו בלא כבשו נמי ליתסר כדקיימא לן בפרק כל הבשר חולין דף קיא מיהו בזה י"ל משום דאינו אלא כרותח דצלי ולקמן אמתניתין דחגבים טמאים שכבשן. גרסינן בירושלמי א"ר יוחנן לית נכבשין אלא נשלקין דכבוש הרי הוא כרותח משמע דאכולה מתני' קאי כל היכא דתנן כבישה תניא שליקה במקומה וצריך לומר דשילוק פחות מבישול אע"ג דנקט סוף בהמה המקשה חולין דף עז עור חמור ששלקו לאו משום דאין מתרכך בבשול דאדרבה הבישול טפי משליקה. ומתרכך יותר ומיהו פרק כל הבשר חולין דף קיא משמע בהדיא דשליקה טפי מבשול גבי כבד אוסרת ואינו נאסרת דפליג עלה ר' ישמעאל בנו של ר' ר' יוחנן בן ברוקה וכו'. שליקה אוסרת ונאסרת עכ"ל רבינו שמשון משאנ"ץ ואם כי תרוצו נר' בדוחק מיהו מי אשר יבא אחר המלך בשכבר נתפרסם בכל התלמוד מעשה תקפו וגבורתו הלא הם כתובים על ס' דברי התורה אשר יסד:

18 פסחים פתח ↗

אֵיתִיבֵיהּ: שְׁתֵּי קְדֵירוֹת, אַחַת שֶׁל חוּלִּין וְאַחַת שֶׁל תְּרוּמָה, וְלִפְנֵיהֶן שְׁתֵּי מְדוֹכוֹת, אַחַת שֶׁל חוּלִּין וְאַחַת שֶׁל תְּרוּמָה, וְנָפְלוּ אֵלּוּ לְתוֹךְ אֵלּוּ — מוּתָּרִין. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: תְּרוּמָה לְתוֹךְ הַתְּרוּמָה נָפְלָה, וְחוּלִּין לְתוֹךְ חוּלִּין נָפְלוּ,

20 כסף משנה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

ומ"ש והוא הדין לחתיכת נבלה שנדוכה וכו', תוספתא פרק קמא דתרומות חתיכה שנתערבה בחתיכות אפילו באלף כלן אסורות ואם נימוח הרי זה בנותן טעם ואיני יודע למה הצריך שיעשה נימוח והלא כשתחתך החתיכה בענין שלא תהיה ראויה להתכבד סגי דומיא דנתפתחו החביות וצריך לומר שכל שנתחתכה בענין שאינה ראויה להתכבד נימוח קרי ליה:

22 מנחות פתח ↗

בָּעֵי רָבָא: תְּרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה, חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִיתָה וָחוֹמֶשׁ, אוֹ אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִיתָה וָחוֹמֶשׁ?

« תוספתא כפשוטה על תרומות ז׳:כ׳ תוספתא כפשוטה על תרומות ט׳:א׳ »