תוספתא כפשוטה על תענית ב׳:ב׳

« תוספתא כפשוטה על תענית ב׳:א׳ תוספתא כפשוטה על תענית ב׳:ג׳ »

2 יד רמה על סנהדרין פתח ↗

ופירש רבינו חננאל ז"ל דהאי דאמרי רבנן אסור לשתות יין בו ביום וכן כל אותה שבת וכן כל השנה כולה משום גזירה דשמא יבנה ובכל יום חיישינן שמא יומו הוא רבי אומר אומר אני כהן כגון זה אסור לשתות יין לעולם איסור דרבנן וכדאמרן אבל תקנתו זו היא קלקלתו פי' כגון שנתקלקלה ידיעתו בבית אב שלו הותר שאפי' אם יבנה הבית אינו משמש עד שישב ב"ד של כהונה ויקבעהו באיזה יום ישמש לפיכך עכשיו מותר וכן כל כהן שאינו בר עבודה ביום ידוע מותר ע"כ דבריו ז"ל. ואינן נראין בעינינו.

2 רש"י על מנחות פתח ↗

כנגד ששה בתי אבות שכל משמר חלוק לששה בתי אבות כנגד ששה ימי שבוע זה עובד יומו וזה עובד יומו ובשבת כולן שוין:

3 ברכות פתח ↗

בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה. וּבְפָמַלְיָא שֶׁל מַטָּה, וּבֵין הַתַּלְמִידִים הָעוֹסְקִים בְּתוֹרָתֶךָ בֵּין עוֹסְקִין לִשְׁמָהּ בֵּין עוֹסְקִין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכָל הָעוֹסְקִין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהוּ עוֹסְקִין לִשְׁמָהּ״. רַבִּי אָלֶכְּסַנְדְרִי בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן אוֹרָה, וְאַל תַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה, וְאַל יִדְוֶה לִבֵּנוּ, וְאַל יֶחְשְׁכוּ עֵינֵינוּ״. אִיכָּא דְאָמְרִי, הָא רַב הַמְנוּנָא מְצַלֵּי לַהּ. וְרַבִּי אָלֶכְּסַנְדְרִי בָּתַר דִּמְצַלֵּי אָמַר הָכִי: ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁרְצוֹנֵנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ, וּמִי מְעַכֵּב? — שְׂאוֹר שֶׁבָּעִיסָּה וְשִׁעְבּוּד מַלְכֻיוֹת. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁתַּצִּילֵנוּ מִיָּדָם, וְנָשׁוּב לַעֲשׂוֹת חוּקֵּי רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם״. רָבָא בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״אֱלֹהַי, עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי אֵינִי כְּדַאי, וְעַכְשָׁיו שֶׁנּוֹצַרְתִּי כְּאִלּוּ לֹא נוֹצַרְתִּי. עָפָר אֲנִי בְּחַיַּי, קַל וָחוֹמֶר בְּמִיתָתִי, הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִימָּה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי, שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד, וּמַה שֶּׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ מָרֵק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִין וָחֳלָאִים רָעִים״. וְהַיְינוּ וִידּוּי דְרַב הַמְנוּנָא זוּטֵי בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא כִּי הֲוָה מְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״אֱלֹהַי, נְצוֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע וְשִׂפְתוֹתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה, וְלִמְקַלְּלַי נַפְשִׁי תִדּוֹם, וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה. פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶךָ, וּבְמִצְוֹתֶיךָ תִּרְדּוֹף נַפְשִׁי. וְתַצִּילֵנִי מִפֶּגַע רָע, מִיֵּצֶר הָרָע, וּמֵאִשָּׁה רָעָה, וּמִכָּל רָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבֹא בָּעוֹלָם. וְכָל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחְשְׁבוֹתָם. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה׳ צוּרִי וְגוֹאֲלִי״. רַב שֵׁשֶׁת כִּי הֲוָה יָתֵיב בְּתַעֲנִיתָא, בָּתַר דִּמְצַלֵּי אָמַר הָכִי: ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, גָּלוּי לְפָנֶיךָ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, אָדָם חוֹטֵא — וּמַקְרִיב קָרְבָּן. וְאֵין מַקְרִיבִין מִמֶּנּוּ, אֶלָּא חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ, וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. וְעַכְשָׁיו יָשַׁבְתִּי בְּתַעֲנִית וְנִתְמַעֵט חֶלְבִּי וְדָמִי, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא חֶלְבִּי וְדָמִי שֶׁנִּתְמַעֵט כְּאִילּוּ הִקְרַבְתִּיו לְפָנֶיךָ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְתִרְצֵנִי״. רַבִּי יוֹחָנָן כִּי הֲוָה מְסַיֵּים סִפְרָא דְאִיּוֹב, אָמַר הָכִי: ״סוֹף אָדָם לָמוּת וְסוֹף בְּהֵמָה לִשְׁחִיטָה, וְהַכֹּל לְמִיתָה הֵם עוֹמְדִים. אַשְׁרֵי מִי שֶׁגָּדֵל בַּתּוֹרָה וַעֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה, וְעוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ, וְגָדֵל בְּשֵׁם טוֹב וְנִפְטָר בְּשֵׁם טוֹב מִן הָעוֹלָם, וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה: 'טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ'״. מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: ״גְּמוֹר בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת דְּרָכַי, וְלִשְׁקוֹד עַל דַּלְתֵי תוֹרָתִי. נְצוֹר תּוֹרָתִי בְּלִבְּךָ, וְנֶגֶד עֵינֶיךָ תִּהְיֶה יִרְאָתִי. שְׁמוֹר פִּיךְ מִכָּל חֵטְא, וְטַהֵר וְקַדֵּשׁ עַצְמְךָ מִכָּל אַשְׁמָה וְעָוֹן. וַאֲנִי אֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכָל מָקוֹם״. מַרְגְּלָא בְּפוּמַּיְיהוּ דְּרַבָּנַן דְּיַבְנֶה: ״אֲנִי בְּרִיָּה, וַחֲבֵרִי בְּרִיָּה. אֲנִי מְלַאכְתִּי בָּעִיר וְהוּא מְלַאכְתּוֹ בַּשָּׂדֶה. אֲנִי מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתִּי, וְהוּא מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתּוֹ. כְּשֵׁם שֶׁהוּא אֵינוֹ מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתִּי, כָּךְ אֲנִי אֵינִי מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתּוֹ. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: אֲנִי מַרְבֶּה, וְהוּא מַמְעִיט — שָׁנִינוּ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם״. מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּאַבָּיֵּי: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עָרוּם בְּיִרְאָה. ״מַעֲנֶה רַךְ מֵשִׁיב חֵמָה״. וּמַרְבֶּה שָׁלוֹם עִם אֶחָיו וְעִם קְרוֹבָיו וְעִם כָּל אָדָם וַאֲפִילּוּ עִם גּוֹי בַּשּׁוּק, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָהוּב לְמַעְלָה וְנֶחְמָד לְמַטָּה, וִיהֵא מְקוּבָּל עַל הַבְּרִיּוֹת. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁלֹּא הִקְדִּימוֹ אָדָם שָׁלוֹם מֵעוֹלָם, וַאֲפִילּוּ גּוֹי בַּשּׁוּק. מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרָבָא: תַּכְלִית חָכְמָה — תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּבוֹעֵט בְּאָבִיו וּבְאִמּוֹ וּבְרַבּוֹ וּבְמִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה׳ שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עוֹשֵׂיהֶם״. ״לָעוֹשִׂים״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לְעוֹשֵׂיהֶם״ — לָעוֹשִׂים לִשְׁמָהּ וְלֹא לָעוֹשִׂים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכָל הָעוֹשֶׂה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא. מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַב: לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּהּ וְלֹא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן וְלֹא קִנְאָה וְלֹא שִׂנְאָה וְלֹא תַּחֲרוּת, אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ״. גְּדוֹלָה הַבְטָחָה שֶׁהִבְטִיחָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנָשִׁים יוֹתֵר מִן הָאֲנָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת קֹמְנָה שְׁמַעְנָה קוֹלִי בָּנוֹת בֹּטְחוֹת הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי״. אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַבִּי חִיָּיא: נָשִׁים בְּמַאי זָכְיָין? בְּאַקְרוֹיֵי בְּנַיְיהוּ לְבֵי כְנִישְׁתָּא, וּבְאַתְנוֹיֵי גַּבְרַיְיהוּ בֵּי רַבָּנַן, וְנָטְרִין לְגַבְרַיְיהוּ עַד דְּאָתוּ מִבֵּי רַבָּנַן. כִּי הֲווֹ מִפַּטְרִי רַבָּנַן מִבֵּי רַבִּי אַמֵּי, וְאָמְרִי לַהּ מִבֵּי רַבִּי חֲנִינָא, אָמְרִי לֵיהּ הָכִי: ״עוֹלָמְךָ תִּרְאֶה בְּחַיֶּיךָ, וְאַחֲרִיתְךָ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְתִקְוָתְךָ לְדוֹר דּוֹרִים. לִבְּךָ יֶהְגֶּה תְּבוּנָה, פִּיךָ יְדַבֵּר חָכְמוֹת וּלְשׁוֹנְךָ יַרְחִישׁ רְנָנוֹת, עַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדְּךָ, עֵינֶיךָ יָאִירוּ בִּמְאוֹר תּוֹרָה, וּפָנֶיךָ יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ, שִׂפְתוֹתֶיךָ יַבִּיעוּ דַּעַת, וְכִלְיוֹתֶיךָ תַּעֲלוֹזְנָה מֵישָׁרִים, וּפְעָמֶיךָ יָרוּצוּ לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי עַתִּיק יוֹמִין״. כִּי הֲווֹ מִפַּטְרִי רַבָּנַן מִבֵּי רַב חִסְדָּא, וְאָמְרִי לַהּ מִבֵּי רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמְרוּ לֵיהּ הָכִי: ״אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים וְגוֹ׳״. ״אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים״ — רַב וּשְׁמוּאֵל, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר, חַד אָמַר: ״אַלּוּפֵינוּ״ — בַּתּוֹרָה, וּ״מְסֻבָּלִים״ — בְּמִצְוֹת. וְחַד אָמַר: ״אַלּוּפֵינוּ״ — בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וּ״מְסֻבָּלִים״ — בְּיִסּוּרִים.

3 משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות פתח ↗

אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהַקְטִיר אֵימוּרִין וְאֵיבָרִים בַּלַּיְלָה אֵין מְאַחֲרִין אוֹתָן לְדַעַת. אֶלָּא מִשְׁתַּדְּלִין לְהַקְטִיר הַכּל בַּיּוֹם. חֲבִיבָה מִצְוָה בִּשְׁעָתָהּ שֶׁהֲרֵי הֶקְטֵר אֵימוּרִין וְאֵיבָרִים אַף עַל פִּי שֶׁכְּשֵׁרִים בַּלַּיְלָה דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת בִּזְמַנָּן וְאֵין מְאַחֲרִין אוֹתָן לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת:

3 סנהדרין פתח ↗

נְעוּרֶיךָ״. אָמַר לוֹ: כְּגוֹן מַאן? אָמַר לוֹ: כְּגוֹן אִמָּךְ. אִינִי? וְהָא מַקְרֵי לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ: ״וּמוֹצֶא אֲנִי מָר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים״. וְאָמַר לוֹ: כְּגוֹן מַאן? וְאָמַר לוֹ: כְּגוֹן אִמָּךְ. מִיתְקָף תַּקִּיפָא, עַיבּוֹרֵי מְעַבְּרָא בְּמִלַּהּ. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אוּנְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אִשָּׁה גּוֹלֶם הִיא, וְאֵינָהּ כּוֹרֶתֶת בְּרִית אֶלָּא לְמִי שֶׁעֲשָׂאָהּ כְּלִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ ה׳ צְבָאוֹת שְׁמוֹ״. תָּנָא: אֵין אִישׁ מֵת אֶלָּא לְאִשְׁתּוֹ, וְאֵין אִשָּׁה מֵתָה אֶלָּא לְבַעְלָהּ. אֵין אִישׁ מֵת אֶלָּא לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נׇעֳמִי״. וְאֵין אִשָּׁה מֵתָה אֶלָּא לְבַעְלָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל״. אֵין רוֹאִין אוֹתוֹ כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מֶלֶךְ מִסְתַּפֵּר בְּכׇל יוֹם, כֹּהֵן גָּדוֹל מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת, כֹּהֵן הֶדְיוֹט אֶחָד לִשְׁלשִׁים יוֹם. מֶלֶךְ מִסְתַּפֵּר בְּכׇל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֶלֶךְ בְּיׇפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ״. כֹּהֵן גָּדוֹל מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הוֹאִיל וּמִשְׁמָרוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת. כֹּהֵן הֶדְיוֹט אֶחָד לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, דִּכְתִיב: ״וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם״, וְיָלֵיף פֶּרַע פֶּרַע מִנָּזִיר. כְּתִיב הָכָא: ״פֶּרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ״, וּכְתִיב הָתָם: ״גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ״. מָה לְהַלָּן שְׁלֹשִׁים, אַף כָּאן שְׁלֹשִׁים. וּתְנַן נָמֵי: סְתַם נְזִירוּת שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְהָתָם מְנָא לַן? אָמַר רַב מַתְנָה: דְּאָמַר קְרָא ״קָדֹשׁ יִהְיֶה״, בְּגִימַטְרִיָּא תְּלָתִין הָווּ. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אֵימָא לָא לִירַבּוֹ כְּלָל! אֲמַר לֵיהּ: אִי כְּתִיב ״לֹא יְשַׁלֵּחוּ פֶּרַע״ – כִּדְקָאָמְרַתְּ, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ״ – פֶּרַע לֶיהֱוֵי, שַׁלּוֹחֵי לָא לִשַׁלְּחוּ. אִי הָכִי, הָאִידָּנָא נָמֵי? דּוּמְיָא דְּיַיִן: מָה יַיִן, בִּזְמַן בִּיאָה הוּא דְּאָסוּר, שֶׁלֹּא בִּזְמַן בִּיאָה שְׁרֵי – אַף פְּרוּעֵי רֹאשׁ, בִּזְמַן בִּיאָה אָסוּר, שֶׁלֹּא בִּזְמַן בִּיאָה שְׁרֵי. וְיַיִן שֶׁלֹּא בִּזְמַן בִּיאָה שְׁרֵי? וְהָתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר, אוֹמֵר אֲנִי: כֹּהֲנִים אֲסוּרִין לִשְׁתּוֹת יַיִן לְעוֹלָם, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁתַּקָּנָתוֹ קַלְקָלָתוֹ. וְאָמַר אַבָּיֵי: כְּמַאן שָׁתוּ כָּהֲנֵי חַמְרָא הָאִידָּנָא? כְּרַבִּי. מִכְּלָל דְּרַבָּנַן אָסְרִי. הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא, מְהֵרָה יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וּבָעֵינַן כֹּהֵן הָרָאוּי לָעֲבוֹדָה, וְלֵיכָּא. הָכָא נָמֵי, בָּעֵינָא כֹּהֵן הָרָאוּי לָעֲבוֹדָה, וְלֵיכָּא. הָכָא אֶפְשָׁר דִּמְסַפַּר וְעָיֵיל. הָתָם נָמֵי אֶפְשָׁר דְּנָיֵים פּוּרְתָּא וְעָיֵיל, דְּאָמַר רַב אַחָא: דֶּרֶךְ מִיל וְשֵׁינָה כׇּל שֶׁהוּא מְפִיגִין אֶת הַיַּיִן. וְלָאו אִיתְּמַר עֲלַהּ: אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁשָּׁתָה כְּדֵי רְבִיעִית, אֲבָל יוֹתֵר מִכְּדֵי רְבִיעִית – כׇּל שֶׁכֵּן דְּדֶרֶךְ טוֹרַדְתּוֹ וְשֵׁינָה מְשַׁכַּרְתּוֹ. רַב אָשֵׁי אָמַר: שְׁתוּיֵי יַיִן דְּמַחֲלִי עֲבוֹדָה – גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן, פְּרוּעֵי רֹאשׁ דְּלָא מַחֲלִי עֲבוֹדָה – לָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן. מֵיתִיבִי: וְאֵלּוּ שֶׁבְּמִיתָה – פְּרוּעֵי רֹאשׁ וּשְׁתוּיֵי יַיִן. בִּשְׁלָמָא שְׁתוּיֵי יַיִן, דִּכְתִיב: ״יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ... וְלֹא תָמֻתוּ״. אֶלָּא פְּרוּעֵי רֹאשׁ, מְנָא לַן? דְּאִיתַּקַּשׁ שְׁתוּיֵי יַיִן לִפְרוּעֵי רֹאשׁ, כְּתִיב: ״וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ״, וּכְתִיב: ״וְיַיִן לֹא יִשְׁתּוּ וְגוֹ׳״. מָה שְׁתוּיֵי יַיִן בְּמִיתָה, אַף פְּרוּעֵי רֹאשׁ בְּמִיתָה. וּמִינַּהּ: מָה שְׁתוּיֵי יַיִן דְּמַחֲלִי עֲבוֹדָה – אַף פְּרוּעֵי רֹאשׁ דְּמַחֲלִי עֲבוֹדָה. קַשְׁיָא! אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: הַאי, עַד דְּלָא אֲתָא יְחֶזְקֵאל, מַאן אַמְרַהּ? וְלִיטַעְמָיךְ, הָא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: דָּבָר זֶה מִתּוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא לָמַדְנוּ, עַד שֶׁבָּא יְחֶזְקֵאל וְלִימְּדָנוּ: ״כׇּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי לְשָׁרְתֵנִי״, עַד דְּלֹא בָּא יְחֶזְקֵאל מַאן אַמְרַהּ? אֶלָּא, גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ, וַאֲתָא יְחֶזְקֵאל וְאַסְמְכַהּ אַקְּרָא. הָכָא נָמֵי, גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ, וַאֲתָא יְחֶזְקֵאל וְאַסְמְכַהּ אַקְּרָא. וְכִי גָמְרִי הֲלָכָה לְמִיתָה, לְאַחוֹלֵי עֲבוֹדָה לָא גְּמִירִי. מַאי ״כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם״? תָּנָא: כְּמִין תִּסְפּוֹרֶת לוּלְיָינִית. מַאי תִּסְפּוֹרֶת לוּלְיָינִית? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: תִּסְפּוּרְתָּא יְחִידָאָה. הֵיכִי דָּמֵי? אָמַר רַב אָשֵׁי: רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד עִיקָּרוֹ שֶׁל זֶה. שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי: אֵיזֶהוּ תִּסְפּוֹרֶת שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל? אָמַר לָהֶן: צְאוּ וּרְאוּ מִתִּסְפּוֹרֶת שֶׁל בֶּן אֶלְעָשָׂה. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: לֹא עַל חִנָּם פִּיזֵּר בֶּן אֶלְעָשָׂה אֶת מְעוֹתָיו, אֶלָּא כְּדֵי לְהַרְאוֹת בּוֹ תִּסְפּוֹרֶת שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל. הֲדַרַן עֲלָךְ כֹּהֵן גָּדוֹל.

4 ריטב"א על מגילה פתח ↗

או דילמא הכא נמי איכא מוסף תפלה יש שפירשו דהיינו שמוסיפין ברכת עננו דאלו כ"ד ברכות הא ליתנהו אלא בג' אחרונות בלבד כדאסיקנא בדוכתיה דמתני' דקתני מה אלו יתרות וכו' תנא ושייר ומשום דמיעוטא איכא כ"ד ברכות לא מוסיפין גברא בכולהו תעניות דהא אמרינן לקמן יום שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית צבור ואלו בג' אחרונות ליכא ביטול מלאכה שהרי אסורים במלאכה אלא דמשום ראשונות ואמצעיות מעניינן דהוי רובא הכא נמי אדידהו משגחין דלית בהו כ"ד. ואע"ג דרב אשי דאמר לקמן זה הכלל לאתויי תעניות וט' באב ס"ל התם דבכולהו תעניות איכא מ"ד כ"ד דפשטה דמתני' דקתני מה אלו יתירות ולא אמרי' תנא ושייר מ"מ מה דנקיט תלמוד' השתא או דילמא הכא נמי איכא מוסף תפלה אליבא דהלכת' נקיט ליה ולא לסברה דרב אשי אלא ודאי דענינו הוא דקארי מוסף תפלה ואחרים דמשום ענינו בלחוד לא קארי מוסף תפלה היינו תפלת נעילה שהיה דרכן להתפלל בכל תענית צבור:

4 תוספות על כתובות פתח ↗

שבתי דינין קבועים בכל יום - וא"ת וכי תיקן עזרא שלא יהו בתי דינין קבועים בכל יום אלא בב' ובה' בלבד ועוד קשה דאמרינן בשבת ד' קכט: ושם מי שיש לו זכות אבות יקיז בב' ובה' וכי קודם תקנת עזרא לא היו מקיזין כל עיקר ואומר ר"ת דקודם תקנת עזרא לא היו קבועים בכל יום אלא כשהיו צריכין לשום דין היו יושבין בכל יום ויום ועזרא תיקן שיהיו קבועין בב' ובה' וכל הרוצה לדון יבא וידון והיו יכולין להקיז בכל יום קודם תקנת עזרא כיון שלא היו קבועים ור"י תירץ שלא היו קבועים תחלה אלא בעיר אחת ועזרא תיקן בכל עיר ועיר בב' ובה':

5 תוספות על עירובין פתח ↗

מודה היה שאין משלימין - משמע דרבנן דפליגי עליה סברי דאפילו מפסיקין ולקמן אמרינן זו דברי ר' מאיר שאמר משום ר"ג אבל חכמים אומרים מתענה ומשלים אלמא אדרבה דלרבנן משלימין ושמא הנהו חכמים דפליגי אדרבי מאיר סברי דמשלימין והכא קאמר מודה לרבנן דפליגי ארבן גמליאל והנהו סבירא להו דמפסיקין:

6 ר"ן על נדרים פתח ↗

הנודר בתורה - כלומר שנשבע בתורה דקרי ליה תנא לנשבע נודר וכדכתיבנא לעיל ומיירי שהיתה תורה מונחת לפניו ואמר בזו התורה שלא אעשה או שאעשה דבר פלוני לא אמר כלום דדעתיה אגוילין כדאמרינן בסמוך:

7 עירובין פתח ↗

וְכֵן עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כׇּל צָרְכּוֹ, וּמַעֲלֶה עַל שׁוּלְחָנוֹ אֲפִילּוּ כִּסְעוּדַת שְׁלֹמֹה בִּשְׁעָתוֹ. חָל לִהְיוֹת תִּשְׁעָה בְּאָב בְּעֶרֶב שַׁבָּת — מְבִיאִין לוֹ כְּבֵיצָה וְאוֹכֵל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לַשַּׁבָּת כְּשֶׁהוּא מְעוּנֶּה.

8 תוספות על תענית פתח ↗

רבן שמעון בן גמליאל אומר אף על האילנות בשביעית מפני שיש בהם פרנסה לעניים. פי' הם הספיחים היוצאין מהן וצ"ל דסבר כמ"ד פסחים דף נא: ספיחי זרעים אסור דהיינו ר' עקיבא מדקאמר על האילנות ולא קאמר על הספיחים:

9 תלמוד ירושלמי תענית פתח ↗

הלכה: אָמַר רִבִּי לֵוִי. כָּתוּב יַדְבֵּק יי בְּךָ אֶת הַדָּבֶר. לָאִשָּׁה הַזֹּאת שֶׁהִיא מַדְבֶּקֶת שְׁלֹשָׁה כִכָּרִים זֶה אַחַר זֶה. הָא עֲבִידָא אֵינוֹ יוֹתֵר מִיכָּן צְרִיכָה שֵׁיעוּר אַחֵר. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. אֲפִילוּ עִיר גְּדוֹלָה כְאַנְטוֹכִיָּא וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה שְׁלשָׁה מֵתִים בִּשְׁלשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה. הָדָא אָמְרָה. יוֹתֵר מִיכֵּן צְרִיכָה שֵׁיעוּר אַחֵר. בָּתִּים שֶׁאָמְרוּ בְרִיאִים אֶבָל לֹא מְרוּעָרָעִים. וְדִכְוָתָהּ. בַּחוּרִים אֲבָל לֹא זְקֵינים. תַּנֵּי. אַסְכָּרָה. כָּל שֶׁהִיא שְׁנַיִם בַּדֶּבֶר וְאֶחָד בְּאַסְכָּרָה. אִיתָא חֲמִי. אַסְכָּרָה כָּל שֶׁהִיא. וְאַתְּ אָמַר הָכֵין. לָכֵן צְרִיכָה. כְּשֶׁהִתְרִיעוּ עַל הָאַסְכָּרָה וְהָלְכָה לָהּ. וְאַחַר כָּךְ מֵתוּ שְׁנַיִם בַּדֶּבֶר וְאֶחָד בְּאַסְכָּרָה.

9 משנה תורה, הלכות תעניות פתח ↗

וְעַל הַדֶּבֶר. אֵי זוֹ הִיא דֶּבֶר עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲמֵשׁ מֵאוֹת רַגְלִי וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה שְׁלֹשָׁה מֵתִים בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה הֲרֵי זֶה דֶּבֶר. יָצְאוּ בְּיוֹם אֶחָד אוֹ בְּאַרְבָּעָה יָמִים אֵין זֶה דֶּבֶר. הָיוּ בָּהּ אֶלֶף וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה שִׁשָּׁה מֵתִים בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה דֶּבֶר. יָצְאוּ בְּיוֹם אֶחָד אוֹ בְּאַרְבָּעָה אֵין זֶה דֶּבֶר. וְכֵן לְפִי חֶשְׁבּוֹן זֶה. וְאֵין הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים וְהַזְּקֵנִים שֶׁשָּׁבְתוּ מִמְּלָאכָה בִּכְלַל מִנְיַן אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה לְעִנְיָן זֶה:

9 שבת פתח ↗

עַל הַמַּעֲשֵׂר. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: עַל לָשׁוֹן הָרָע. אָמַר רָבָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי קְרָאָה — ״וְהַמֶּלֶךְ יִשְׂמַח בֵּאלֹהִים יִתְהַלֵּל כׇּל הַנִּשְׁבָּע בּוֹ כִּי יִסָּכֵר פִּי דוֹבְרֵי שָׁקֶר״.

10 רד"ק על דברי הימים ב' פתח ↗

ואלהים אמר להבהלני חדל לך מאלהים אשר עמי. מחלקת בדברי רבותי' ז"ל: יש אומ' מס' סופרים ד,ט כי שניהם קדש; וכן נראה ממה שאמ' "ולא שמע אל דברי נכו מפי אלהים" להלן פס' כב:

11 תענית פתח ↗

אֲמַרוּ לֵיהּ לְרַב נַחְמָן: אִיכָּא מוֹתָנָא בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. גְּזַר תַּעֲנִיתָא אֲמַר: אִם גְּבִירָה לוֹקָה, שִׁפְחָה לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!

12 תענית פתח ↗

עַל אֵלּוּ מַתְרִיעִין בְּשַׁבָּת כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ נׇכְרִים אוֹ נָהָר, וְאֶחָד סְפִינָה הַמִּיטָּרֶפֶת בַּיָּם, וְאֶחָד יָחִיד שֶׁנִּרְדָּף מִפְּנֵי נׇכְרִים אוֹ מִפְּנֵי לִסְטִין וּמִפְּנֵי רוּחַ רָעָה — מַתְרִיעִין בְּשַׁבָּת. וְעַל כּוּלָּן יָחִיד רַשַּׁאי לְסַגֵּף אֶת עַצְמוֹ בְּתַעֲנִית.

13 ילקוט שמעוני על התורה פתח ↗

בראשית ט ח-ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְגוֹ' וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְפִי שֶׁעָבַר עָל הַצִּוּוּי לְפִיכָךְ נִתְבַּזָּה וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר, הוֹסִיף עַל הַצִּוּוּי וְנָהַג בִּקְדֻשָּׁה לְפִיכָךְ זָכָה הוּא וּבָנָיו לַדִּבּוּר וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו וְגוֹ'. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וְגוֹ', לְדֹרֹת עוֹלָם. אָמַר רַב יוּדָן, לְדֹרֹת כְּתִיב פְּרָט לְב' דּוֹרוֹת, דּוֹרוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ, וְדוֹרָן שֶׁל אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֶלָּא בִּזְכוּת עַצְמָן. רַבִּי חִזְקִיָּה מוֹצִיא דּוֹרָן שֶׁל אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וּמֵבִיא דּוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי אֵלִיָּהוּ זַ"ל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲווּ יַתְבִין תָּנִין כַּחֲדָא מָטוּן חַד שְׁמוּעָה דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי אַמְרִין, הָא מָרָא דִשְׁמַעְתָּא נֵיעוֹל וְנִשְאַלִּינֵיהּ עָאל אֵלִיָּהוּ זַ"ל לְגַבֵּיה אֲמַר לֵיהּ מָאן עִמָּךְ אֲמַר לֵיהּ, גְּדוֹל הַדּוֹר, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אֲמַר לֵיהּ, נִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בְּיָמָיו, אַמֲר לֵיהּ הֵן, אַמֲר לֵיהּ, אִם כֵּן לֵית הוּא כְּדַאי לְמִחְמֵי סֵבֶר אַפָּאִי רַבִּי חִזְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר, כַּד הֲוָה אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בִּקְעָה בִּקְעָה הִתְמַלְּאִי דִּינְרֵי זָהָב וְהָיְתָה נִתְמַלֵּאת כָּךְ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אִי בָּעֵי אַבְרָהָם לְמִקְרְבֵיהּ מִן גַּבֵּיּה עַד גַבִּי וַאֲנָא מִקְרָב מִן גַבִּי עַד מַלְכָּא מְשִׁיחָא וְאִין לֹא בָּעֵי יִצְטָרֵף אֲחִיָּה הַשִּׂילוֹנִי עִמִּי וַאֲנָא מְקָרְבֵיהּ מִן אַבְרָהָם עַד מַלְכָּא מְשִׁיחָא. כָּךְ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים צַדִּיקִים כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, מַה טַּעַם, בראשית יח, יח "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה", מִנְיַן יהי"ה תְּלָתִין. אִי תְּלָתִין אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי תְּרֵין מִנְּהוֹן וְאִם עֶשְׂרִים אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי תְּרֵין מִנְּהוֹן, וְאִם עֲשָׂרָה אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי מִנְּהוֹן, וְאִם חַמְשָׁא אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי מִנְּהוֹן, וְאִם תְּרֵין אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי הֵם, וְאִם חַד הוּא אֲנָא הוּא. בראשית ט יג אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי. אֶת קְשׁוּתִי דָּבָר שֶׁהוּא מוּקַשׁ לִי, אֶפְשַׁר כֵּן אֶלָּא קַשִּׁין דְפֵּירֵי. בראשית ט יד וְהָיָה בְּעַנֲנִי עָנָן. לְאֶחָד שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ קָלוּב רוֹתֵחַ בִּקֵּשׁ לִתְּנוֹ עַל בְּנוֹ וּנְתָנוֹ עַל עַבְדוֹ. מַכְרִיז רַבִּי יוֹחָנָן הִזָּהֲרוּ מִזְּבוּבֵי בַּעֲלֵי רָאתָן עַד אַרְבַּע אַמּוֹת רַב אַמִּי וְרַב אַסִּי לָא הֲווּ אַכְלֵי מִבֵּיעֵי דְּהַהוּא מָבוֹי. רַב יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִיכְרִיךְ בְּהוּ וְעָסִיק בַּתּוֹרָה אָמַר, "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן", אִם מַעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ אֲגוּנֵי לָא מַגְנָא כִּי הֲוָה קָא שְׁכִיב אָמְרֵי לֵיהּ לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת, אָזִיל עָבִיד לֵיהּ רְעוּתֵיהּ אָזַל אִתְחַזֵּי לֵיהּ, אַמֲר לֵיהּ, אַחֲזֵי לִי דוּכְתָּאי אֲמַר לֵיהּ, לְחַיֵּי אַמֲר לֵיהּ, הַב לִי סַכִּינָךְ דְּלָא מִבַעֲתֵת לִי בְּאֹרְחָא יַהֲבֵיהּ נִיהַלֵיהּ, כִּי מָטָא לְהָתָם דַלְיֵיהּ וְקָא מַחְוֵי לֵיהּ אֲמַר לֵיהּ, דַּלְיִין טְפֵי פּוּרְתָּא, דַּלְיֵיא. שָׁוַאר נַקְטֵיהּ בְּקַרְנָא דִגְלִימֵיה אֲמַר לֵיהּ, שְׁבוּעֲתָא דְּלָא אָתִינָא אֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִי אִיתְּשׁוּל עַל שְׁבוּעֲתֵיה נִיהֲדַר, וְאִי לָא לָא נִיהֲדַר, אֲמַר לֵיהּ, הַב לִי סַכִּינָאי, לָא הֲוָה קָא יָהִיב לֵיהּ נַפְקַת בְּרַת קָלָא, אֲמַר, הָבִי נִיהַלֵיהּ דְּמִבָּעְיֵיה לִבְרִיָּיתָא מַכְרִיז אֵלִיָּהוּ קַמֵּיהּ, פַּנּוּ מָקוֹם לְבַר לֵיוָאי, אָזַל אֶשְׁכַּח לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי דַּהֲוָה יָתִיב עַל תְּלֵיסַר תַּכְתְּקֵי פִּיזָא אַמֲר לֵיהּ, אַנְתְּ הוּא בַּר לֵיוָאִי, אַמֲר לֵיהּ, אִין, נִרְאַתָה הַקֶּשֶׁת מִיָּמֶיךָ, אַמֲר לֵיהּ אִין, אַמֲר לֵיהּ, אִם כֵּן אֵין אַתְּ בַּר לֵיוָאי וְלָא הִיא וְלָא מִידִי וְהָא דְּאָמַר הָכִי סָבַר לָא אִחְזִיק טִיבוּתָא לְנַפְשָׁאי. בראשית ט טו וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל. אָמַר רַב אֶלְעָזָר, לַאו שְׁבוּעָה הֵן שְׁבוּעָה, בִּשְׁלָמָא לַאו שְׁבוּעָה, דִּכְתִיב וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל וּכְתִיב ישעיה נד, ט "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי", אֶלָּא הֵן שְׁבוּעָה הִיא מִנָּלָן, סְבָרָא הוּא מִדְלַאו שְׁבוּעָה הֵן נַמִּי שְׁבוּעָה. אָמַר רָבָא, וְהוּא דְּאָמַר לַאו לַאו תְּרֵי זִמְנֵי, וְהוּא דַּאֲמַר הֵן הֵן תְּרֵי זִמְנֵי, דִּכְתִיב לעיל פסוק יא "וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר" "וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל" וּמִדְלַאו תְּרֵי זִמְנֵי, הֵן נַמֵּי תְּרֵי זִמְנֵי. רַבִּי אוֹמֵר, מַבּוּל שֶׁל כָּל בָּשָׂר אֵין. אֲבָל מַבּוּל שֶׁל יְחִידִים יֵשׁ. כֵּיצַד, נָפַל לַיָּם וָמֵת טָבְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם וּמֵת זֶהוּ מַבּוּלּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַבּוּל שֶׁל מַיִם אֵין מֵבִיא, אֲבָל מַבּוּל אֵשׁ וְגָפְרִית מֵבִיא כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּבָא עַל סְדוֹמִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מַבּוּל שֶׁל מַיִם אֵינוֹ מֵבִיא, אַבָל מַבּוּל שֶׁל דָּבָר מֵבִיא עַל עַכּוּ"ם לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר "וָאֶקַּח אֶת מַקְלִי אֶת נוֹעַם וָאֶגְדַּע וְגוֹ' וְתּוּפַר בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא". אִי כְּתִיב וְלֹא יִהְיֶה מַיִם לְמַבּוּל וְשָׁתַק, הֲוָה אֲמִינָא מַבּוּל שֶׁל מַיִם אֵינוֹ מֵבִיא אֲבָל שֶׁל מַבּוּל אֵשׁ מֵבִיא, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט", כְּתִיב לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר, לֹא מַבּוּל שֶׁל אֵשׁ וְלֹא מַבּוּל שֶׁל מַיִם. בראשית ט טז וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן בֵּין אֱלֹהִים. זֶה מִדַּת הַדִּין שֶׁל מַעְלָה. וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה, זֶה מִדַּת הַדִּין שֶׁל מַטָּה. מִדַּת הַדִּין שֶׁל מַעְלָה קָשָׁה, וּמִדַּת הַדִּין שֶׁל מַטָּה רָפָה.

13 ילקוט שמעוני על נ"ך פתח ↗

ואת הפרות העלו עולה לה'. תנן התם פרת חטאת ר' אליעזר אומר אינה נקחת מן הנכרים וכן היה ר' אליעזר פוסל בכל הקרבנות כלם.. הא שמע ואת הפרות העלו עולה לה' הוראת שעה היתה. הכי נמי מסתברא דאי לא תימא הכי עולה נקבה מי איכא. מאי קושיא דילמא בבמת יחיד וכדרב חסדא בר אהבה וכו' כדלקמן:

13 סוטה פתח ↗

מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב סְקִילָה — אוֹ נוֹפֵל מִן הַגָּג, אוֹ חַיָּה דּוֹרַסְתּוֹ. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב שְׂרֵיפָה — אוֹ נוֹפֵל בִּדְלֵיקָה, אוֹ נָחָשׁ מַכִּישׁוֹ. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב הֲרִיגָה — אוֹ נִמְסָר לַמַּלְכוּת, אוֹ לִיסְטִין בָּאִין עָלָיו. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב חֲנִיקָה — אוֹ טוֹבֵעַ בַּנָּהָר, אוֹ מֵת בִּסְרוֹנְכֵי.

14 מגיד משנה על משנה תורה, הלכות תעניות פתח ↗

ובאלו השבע בלבד וכו'. שם דף י"ד תני חדא דעוברות ומניקות מתענות בראשונות ואין מתענות באחרונות ותניא אידך מתענות באחרונות ואין מתענות בראשונות ותניא אידך אין מתענות לא באחרונות ולא בראשונות אמר רב ששת נקוט מציעתא בידך זו עיקר הנוסחא שם. ופירושה לדעת רבינו שהברייתות האלו חולקות זו על זו ורב ששת פסק כברייתא מציעתא ופירוש אחרונות הן שבע אלו שאין אחריהן תענית. וראשונות הן שש תעניות ראשונות ולזה פסק רבינו כברייתא אמצעית. אבל יש גירסא אחרת נקוט מציעתא דמתרצא לכולהו. ואף לגירסא ראשונה פירש רש"י ז"ל שכל הברייתות מסכימות שבשלש אמצעיות הן מתענות בלבד ולא בראשונות שהרי אינם חמורים כל כך ולא בשבע אחרונות לפי שהן מרובין ולא תוכלנה להתענות בהן וברייתא ראשונה קוראה האמצעיות ראשונות לא ראשונות ממש ואחרונות אחרונות ממש וברייתא שניה קוראה ראשונות ג' ראשונות ואחרונות הן האמצעיות וברייתא שלישית קוראה ראשונות ראשונות ממש ואחרונות אחרונות ממש ולא דברה באמצעיות אבל ממילא שמתענות בהן כיון שלא אמרה אין מתענות באחד מהן זהו פירושו ז"ל ואף כן פי' הראב"ד ז"ל ואף בהלכה כתוב בפירוש שהן מתענות באמצעיות בלבד וכ"כ בס' העתים. ובירושלמי מפורש ג"כ שאין מתענות בשבע אחרונות ורבינו תפס לו המתחוור לפי לשון הגמרא כי ברור הוא שהלשון יותר נאות לפירושו ממה שהוא לפי השיטה האחרת:

2 7. כל משמר שיש בו ארבעה וכו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל חסרה המלה "כל". ובר"ח י"ז א': וכן הוא מפורש בתוספתא משמר שיש בו ד' בתי אבות, או ז' בתי אבות, או ח', או ט' וכו'. וכן בראבי"ה הנ"ל: משמר שיש בו וכו'. ועיין גם בערוך ובערוגת הבשם הנ"ל. ובירושלמי פ"ד ה"ב הנ"ל: ויש משמר שהיה בו חמשה וכו'. וכנראה שהמלה "שיש" היא באשגרה מלמטה בסמוך, והכוונה שכל משמר יש בו לא פחות מארבעה בתי אבות ולא יותר מתשעה, עיין ח"ד. ועיין בבאורי הגר"א למשניות ראש תמיד שכתב: ובירושלמי איתא שהיו כמה משמרות שלא היה להם אלא ב' או ג' בתי אבות. ואינו נמצא בירושלמי שלפנינו.

3 8. שלשה מקריבין שני שני ימים וכו'. וכ"ה בד ובכי"ל. ובר"ח הנ"ל: ג' מהן מקריבין כל אחד ב' ימים והרביעי מקריב יום אחד, ורבינו כתב דרך פירוש. ובכי"ע: שלשה מקריבין שנים שני ימים וכו'. וכ"ה בראבי"ה הנ"ל, וצ"ל כלפנינו. ועיין מ"ש להלן, שו' 11, ד"ה משמר שיש בו שבעה.

4 9-10. משמר שיש בו חמשה, שלשה מקריבין שני שני ימים, ושנים מקריבין יום אחד. וכ"ה בד אלא ששם נשמטה המלה "שני" ובכי"ל. אבל בכי"ע: משמר שיש בו שלשה חמשה, שנים מקריבין שנים ימים ושלשה מקריבין יום אחד. וכ"ה מלה במלה בראבי"ה הנ"ל אלא ששם: שני ימים במקום "שנים ימים". וברור שהמלה "שלשה" היא ט"ס כנראה תיקון מן הגליון שנכנס שלא במקומו, וצ"ל: משמר שיש בו חמשה וכו', ולגירסא זו שנים מקריבין כל אחד שני ימים, ושלשת הנשארים כל אחד מקריב יומו. וכן בירושלמי הנ"ל: משמר שהיה בו חמשה, ג' מקריבין ג' ימים, ושנים מקריבין ארבעה ימים. וכן גרס בירושלמי גם בר"ח כ"ז ב', אבל בפיסקא מן התוספתא שהביא י"ז א' הנ"ל קיצר. וגירסא זו יותר הגיונית, ולפי הנוסחא שלפנינו קשה למה יעבדו שלשה בתי אבות שני ימים כל אחד ואחד, ואילו שני בתי אבות יעבדו בין שניהם רק יום אחד. ועיין בבבא שלהלן בסמוך.

5 11. משמר שיש בו שבעה כל אחד ואחד מקריב יומו. בר"ח י"ז א': כל אחד משמר צ"ל: משמש יומו. ועיין ערוך ערך בית אב וערוגת הבשם הנ"ל. ומכאן, וכן מן המקבילה שבירושלמי, וכן ממה ששנינו לעיל ולהלן בסמוך, מוכח שאף בשבת שמש בית אב מיוחד, ועיין ירושלמי שקלים ספ"ו, נ' ע"ב, ובבלי מנחות ק"ז ב' וברש"י שם ופסחים נ"ז א' ד"ה ולערב. וכבר העירו על הסתירה בין המקורות ובין הפירושים ברש"י עצמו, עיין מ"ש הגר"י פיק בראשון לציון ריש תמיד, בשו"ת חתם סופר או"ח סי' ר', בציון ירושלים לירושלמי שקלים הנ"ל, בס' הר המריה פ"ד מה' כלי המקדש הי"א, אות כ"ד, בגליוני הש"ס לר"י ענגיל כאן ט"ו ב' ועוד. ועיין מ"ש הר"י בנת בלוח התיקונים לס' מועד שהוציא לאור עם תרגום בגרמנית, עמ' 533 ואילך.

6 ברם עצם שעת היום שבה היו מתחלפין בתי אבות לא נתבאר במפורש במקורות. אנו יודעים שבית האב הראשון של המשמר היה נכנס בשבת ועובד בתמיד של בין הערבים עיין לעיל סוכה פ"ד, שו' 70 ואילך, והיה מגיף את דלתות העזרה ערבית עיין בבלי שם נ"ו ב'. ואם נניח שביום ראשון בבוקר נכנס בית אב אחר, הרי בשבת שלאחריו בבוקר צריך להכנס בית אב שכבר שמש בשבוע זה, ונמצא שבית אב אחד עובד שני ימים, בניגוד למה ששנינו כאן. ויוסף הכהן בספרו נגד אפיון ס"ב פ"ח סי' ק"ח כותב שחלקים מן המשמר בתי אבות עובדים בימים קבועים של השבוע, והם מתאספים בכל יום באמצע היום mediante die ומקבלים את המפתחות מן הכהנים היוצאים, ומשמע מדבריו שהיו בתי האבות מתחלפים ביום. ולפ"ז היתה החלוקה שוה, והיו בתי האבות מתחלפים בכל יום לפני תמיד של בין הערבים, וכל אחד מהם שמש יומו משבת לשבת. אבל מקורות התלמוד מתנגדים לו, עיין ירושלמי יומא פ"ב ה"ג, ל"ט ע"ד, ובבלי שם כ"ו א'. וצ"ל שבית אב הראשון שהתחיל בשבת אחרי הצהרים משלים את יומו בשבת הבאה עד שנכנס המשמר החדש. ועדיין אינו ברור מי מתעסק בעבודת הלילה, החדש או הישן. ובמשנת תמיד פ"א מ"א: וזקני בית אב ישנים שם. ופירש שם המפרש שהכוונה לבית אב שצריכים לעבוד למחר, וכן פירש הרא"ש שם, וכן משמע מפירוש המיוחס להראב"ד שם. ועיין בח"ד להלן רה"ג ובס' יד דוד י"ז א'. ועיין בבלי זבחים כ' ב', ובתוספות שם כ' א' ד"ה מיתיביה. ואין משם ראייה לא לכאן ולא לכאן, ואפשר שאנשי בית אב של יום העבר נשארו בפנים להשגיח על המזבח, וזקני בית אב של יום הבא היו נכנסים מבערב והיו ישנים בבית המוקד כדי להשגיח אח"כ על הפייס של תרומת הדשן שהיא תחילת העבודה של יום, ועיין מ"ש להלן, שו' 24, ד"ה ופירושו. 12. ששה מקריבין ששה ימים וכו'. וכ"ה בד, בערוך ובערוגת הבשם הנ"ל. ובכי"ע בטעות: ששה מקריבין שמונה ימים.

7 14. יש מהן שקבעו עצמן לעולם. הבא בשבת, בא בשבת לעולם וכו'. בר"ח י"ז א': ויש באלו כ"ד משמרות שהפילו גורלות, מי שעלה גורלו ביום ראשון נקבע במשמרתו להיות הוא משמש ביום ראשון לעולם, ומי שנקבע ביום שני כמוהו וכו', ועיין להלן. ובהשגות הרמב"ן על ס' המצות להר"מ, עשין ל"ו: ומבואר בתוספתא יש מהן שקבעו עצמן לעולם הבא בשבת בא בשבת לעולם, לאחר שבת, לאחר שבת לעולם וכו'.

8 15-16. יש מהן שמגדילין פעם אחת בחודש, יש מהן שמגדילין פעם אחת בשנה וכו'. וכ"ה "מגדילין" גם בד ובכי"ל. וכ"ה בראבי"ה הנ"ל לעיל, שו' 6–7, עמ' 630 בכי"א, עיי"ש הערה 6, ברמב"ן הנ"ל ובריטב"א ט"ז ב' במשנה וכ"ה בריטב"א כ"י ירושלים. ובכי"ע ובראבי"ה בכי"ל: יש מהן שמדלגין וכו'. ובירושלמי פ"ד הנ"ל: מגרילין רק פעם אחת. אבל בר"ח כ"ז ב': ויש שמגדילין על כל משמר, ויש שהוא מגדילין בכל שבוע ושבוע. נמצאנו למדים שהגירסא מגדילין היא בלי שום ספק הנכונה, אלא שהראבי"ה פירש ע"פ הר"ח י"ז א' הנ"ל מגדילין - מגרילין. וברמב"ן הנ"ל וממנו בריטב"א הנ"ל פירש: ועניין ההגדלה הוא שלא קבעו לעצמם משמר, אלא באים ומסייעים לעובדים שם ומגדילים המשמר, ואין להם זמן אלא ברצונם פעם אחת בשבוע וכו'. ועיין ש"א ספ"ב ובתרגום שם. ובתס"ר ח"א, עמ' 220, שערתי שאין מגדילין אלא מוציאים גודל. והרי המלה הרגילה "מצביעים" אינה נמצאת אלא פעם אחת, ופירושה כמו שאמרו בירושלמי יומא פ"ב, ל"ט רע"ד: מהו הצביעו, הוציאו אצבע, ועיין בבלי שם כ"ב ב'. ובמשנה שם רפ"ב: הממונה אמר להם הצביעו וכו', ואין מוציאים גודל עיין דק"ס שם, עמ' 53, הערה ג' במקדש. אבל מחוץ למקדש אנשי בית אב בינם לבין עצמן היו מוציאין גודל, ומגדילין. ברם לגירסא זו וכן לפירוש הר"ח והראבי"ה הנ"ל קשה מה עניין "חודש" לכאן, והרי אין משמר משמש ושונה בחודש אחד, אלא שבכי"ל באמת חסר "יש מהן שמגדילין פעם אחת בחודש", ולא נזכר שם אלא שנה, שבוע ומשמר, והיינו שיש שהיו מגדילין פעם אחת בשנה, כלומר קובעין עצמן ליום ידוע לכל השנה, שמשמשים בה פעמים, או שלש פעמים, ויש שקובעין עצמן לשבע שנים, ויש שמגדילין על כל משמר ומשמר, ועיין הגירסא בירושלמי. ואף שהגירסא "פעם אחת בחודש" מקויימת ע"י שאר הנוסחאות והראשונים הנ"ל, יש להניח שהיא לאו בדווקא, ובאשגרה ממשנת סנהדרין רפ"ה. ועיין להלן. ועיין היטב בפירוש לדבה"י המיוחס לאחד מתלמידי רב סעדיה גאון, עמ' 45, ובשרידים מפי' ר"א לתענית, עמ' 67, ובתוספות הרא"ש להלן רפ"ד.

9 17. כל שמכיר את משמרתו וכו'. ירושלמי פ"ב הי"ב, ס"ה סע"ד, בבלי י"ז א'.

10 17-18. והוא מבתי אבות קבועין אין אסור אלא אותו היום בלבד. וכן בבבלי הנ"ל: ויודע שבתי אבותיו קבועין וכו', ובירושלמי הנ"ל: ואינו מבתי אבות קבועין וכו'. ובר"ח י"ז א': מי שעלה גורלו ביום ראשון נקבע במשמרתו להיות הוא משמש ביום ראשון לעולם וכו', לפיכך אמרו המכיר משמרתו באיזה חדש ובאיזה שבוע זמנו, ובית אב שלו באיזה יום מן השבוע זמנו, והוא מן הקבועים לעולם, אסורין לשתות יין בו ביום, מ"ט אמרינן שמא יבנה הבית ויהיה שתוי, ואינו יכול לשמש בו ביום וכו'. ועיין בידיעות המכון לחקר השירה העברית ח"ה, עמ' קי"א, ואנו למדים משם שנהגו להכריז בא"י כאלף שנים אחרי החורבן: היום שבת קדש וכו', איזו היא המשמרת, כך וכך, משמרת כך וכך, הרחמן ישיב את המשמרות צ"ל: המשמרת למקומה מהרה בימינו אמן. ועיי"ש עמ' קי"ב. ולמדנו מפירוש הר"ח שבתי אבות קבועין פירושו בתי אבות שקבעו עצמן לעולם לשמש ביום ידוע בשבת של משמרתה, כמפורש ברישא. וכן בפי' ר"ג י"ז א': שיודעין באיזה יום עובדין בית אב שלו. ובר"מ פ"א מה' ביאת מקדש ה"ז: ויודע שבתי אבותיו קבועים בעבודה היום. וכן במאירי, עמ' 52: ויודע שבית אב שלו קבוע לעבודת אותו היום. וכ"ה בספרו לסנהדרין, עמ' 76. והוא כפירוש הר"ח ור"ג הנ"ל. ובחנם מחקו בר"מ את המלה "היום", והיא ישנה בכל הנוסחאות. אבל לפירוש הרמב"ן והריטב"א הנ"ל "בתי אבות קבועין" פירושו בתי אבות העיקריים, ולא מן הנטפלים והנספחים שהגדילו את הקבועין, עיין מ"ש לעיל. ועיין במיוחס לרש"י ד"ה קבועין.

11 19. ואין מכיר את בית אב שלו, והוא מבתי אבות קבועין אסור כל אותה שבת. וכע"ז בבבלי הנ"ל בהוצ' שלפנינו, ועיין בשנו"ס בהוצ' מלטר, עמ' 63, ובהשגות הרמב"ן על סה"מ להר"מ הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: וכל מי שהוא מכיר אנשי משמר שלו ואינו מכיר אנשי בית אב שלו, ואינו מבתי אבות קבועים אסור כל אותה השבת. ובבבא זו היה אפשר לפרש: או שאינו מבתי אבות קבועים, כלומר, הוא מבתי אבות שהיו מגדילים על כל משמר ומשמר, כפירוש הר"ח והר"ג הנ"ל, עיין מ"ש לעיל, אבל עיין לעיל בירושלמי ולהלן שם, ובמיוחס לרש"י ד"ה ואינו יודע, ובשנו"ס הנ"ל.

12 20-21. כל שאין מכיר לא את משמרתו ולא את בית אב שלו והוא מבתי אבות קבועין אסור כל אותו חודש. וכ"ה בכי"ל: כל אותו החדש. ובד: אסו' כל חדש. ובכי"ע לקתה הנוסחא בחסרון ע"י הדומות, ולא נשרדה מן הסיפא אלא המלה "חודש". ובבבלי הנ"ל: ויודע שבתי אבותיו קבועין שם אסור לשתות יין כל השנה. ובירושלמי הנ"ל: וכל מי שאינו מכיר לא אנשי משמר שלו ולא אנשי בית אב שלו ואינו מבתי אבות קבועים. ר' אומר וכו', ודברי החכמים חסרים שם. ועיין מ"ש להלן. והנה נוסח התוספתא "אסור כל אותו חודש" או "אסור כל חדש" כגי' ד קשה מאד, וחדש מאי עבידתיה, ואי אפשר להגיה נגד ארבע נוסחאות. ועיין מ"ש לעיל הערה 6, ואם השערתנו נכונה הכוונה כאן לאותו חודש שהיו רגילים לשמש בו. ו"מבתי אבות קבועין" פירושו מבתי אבות שהיו קבועים בחודש ידוע שהיו מגדילין בו. ויותר נראה שהברייתות שלנו נסמכו לשתי הבבות של משנתנו פ"ב מ"ז: אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות אבל לא בימים וכו', אנשי משמר ואנשי מעמד אסורים מלספר ומלכבס וכו'. ושתי הבבות הראשונות שלנו נסמכו לרישא של משנתנו שתיית יין אבל הבבא האחרונה שלנו נסמכה לסיפא של משנתנו לאיסור תספורת. והתוספתא עוסקת בזמן הבית, ובכהנים שהם חוץ לירושלים, כפירוש המאירי ועוד, עיין להלן, ולשיטת התוספתא וכ"ה שיטת הירושלמי, עיין להלן לא נאסרו כהנים ביין יותר משבוע אחד והוא, כשהם מכירים את משמרתם, ואם אין מכירים את משמרתם לא נאסרו כלל ביין, אם הם חוץ לירושלים. ודין תספורת כדין שתיית יין במכירים את משמרתם, אבל אם אין מכירין את משמרתם אסורים בתספורת כל חדש כגי' ד. ובשאר הנוסחאות היא אשגרה מן הבבות שלעיל, שהרי אם יגדלו פרע יותר מחדש יפסלו מעבודה, ואפילו בזמן משמרתם מגלחים, אם במקרה גדלו פרע, עיין מאירי, עמ' 51, ובליקוטי ר' בצלאל אשכנזי שהביא בפתח עינים, ק"ד ע"א. וההבדל בין שתיית יין ותספורת היא ששתיית יין לא נאסרה אלא משום עבודה, ואם הם חוץ לירושלים, ואף אין יודעים את זמן משמרתם, לא אסרו להם שתיית יין, משום ספק ספיקא. אבל תספורת אסורה, משום שהוא רגל שלהם עיין ירושלמי למשנתנו ובמקבילות במו"ק רפ"ג, ובבלי כאן י"ז א', מו"ק י"ד א', ואסורה אפילו אם אינו מכיר את משמרתו, אלא שלא יכלו לאסור אותה יותר מחדש, משום גדול פרע. ועיין להלן בתוספתא בדין תספורת אחרי החורבן, אבל דין שתיית יין אחרי החורבן לא נזכר בתוספתא כלל. ועיין בצפנת פענח השמטות לה' שבת פ"ל ה"ג, שממנו למדתי לפרש כן. ונראה שכ"ה שיטת הירושלמי שהסמיך ברייתא שלנו לתספורת, עיי"ש, וכפי שנציע להלן כדברי רבי. ובבבלי שיטה אחרת, ופירשו את כל הברייתא ביין גרידא. ועיין מ"ש להלן.

13 21-22. ר' אומ' אומ' אני שיהא זה אסור לעולם אלא שתקנתו קלקלתו. בבבלי י"ז א' הנ"ל וכן להלן שם וסנהדרין כ"ב ב': רבי אומר, אומר אני אסור לשתות יין לעולם, אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו. ובירושלמי הנ"ל: ר' אומר אומר אני שהוא אסור לעולם, אלא שתקנתו בשרי"ר: שתיקנתו קלקלתו שהוא מותר בהספד. כמה דתימר קלקלתו תקנתו, שהוא אסור בהספד ודכוותה קלקלתו תקנתו שיהא אסור במלאכה. פירוש המפרשים הוא דחוק מאד, ואעפ"י שאף בשרי"ר גורס "בהספד", מ"מ נראה קרוב בעיני שצ"ל: בתספר' במקום "בהספד", ור' אומר שהיה בדין שיהא אסור בתספרת לעולם אם אינו מכיר את משמרתו, וכשיקראו אותו לירושלים יסתפר כדי להתכשר לעבודה עיין בבלי י"ז ב', וסנהדרין כ"ב ב', אבל מה אעשה שתיקנתו כגי' שרי"ר קלקלתו, כלומר הקלקלה שלו, שאינו יודע את משמרתו, ויצטרך להאסר לעולם בתספורת, היא תקנתו ומתירה אותו להסתפר מפני שהיא גזירה שאינו יכול לעמוד בה. ושואל הירושלמי: כמה דתימר קלקלתו תקנתו, שהוא אסור בתספר' כצ"ל במקום "בהספד", כלומר, במכיר את משמרתו, שאף רבי מודה בה שהוא אסור בתספרת כל אותה השבת, ודכוותה קלקלתו תקנתו שיהא אסור גם במלאכה, כלומר, האף לעניין מלאכה קלקלתו תקנתו, והוא אסור במלאכה כל אותה השבת, כדין המשמר בירושלים, כמפורש להלן פ"ג, שו' 13–14. אבל עיין מ"ש להלן, עמ' 1338. וברור ששיטת הבבלי הנ"ל היא אחרת כמפורש שם, אבל אף מתוך הבבלי לא נתברר אם הברייתא עוסקת בזמן הבית, או לאחר החורבן. ושיטת המאירי היא שכל הברייתא מדברת בזמן הבית לרבות גם דברי רבי, וממילא לא ידעינן מה סוברים החכמים בדין שתיית יין אחר החרבן, ולפיכך דייקו בבבלי י"ז רע"ב וסנהדרין כ"ב ב' מדברי אביי שהחכמים אוסרים אפילו אחרי החרבן, אבל מתוך הברייתא שבבבלי אין להוכיח כלום. ועיין באוה"ג, עמ' 29, ובפי' ר"ג, בר"מ פ"א מה' ביאת המקדש ה"ז, בכ"מ ובהר המריה שם. ועיין בחי' הר"ן סנהדרין כ"ב ב' ד"ה מכלל, בקרן אורה כאן י"ז א' ובהגהות הרש"ש שם, ובערוך לנר לסנהדרין שם.

14 22. מפני מה אנשי משמר מותרין וכו'. חוזר למשנתנו פ"ב מ"ז הנ"ל, ונותן לה טעם. ובבבלי י"ז א' נשנית בבא זו בתחילת הברייתא שלנו לפני הבבא: כל שמכיר את משמרתו וכו', וממנה הסיקו: מכאן אמרו כל כהן שמכיר משמרתו וכו', מפני שלשיטת הבבלי כל הברייתות לעיל בשתיית יין גרידא עסיקינן. ובירושלמי פ"ב רהי"ב, ס"ה ע"ד, הביאוה כפירוש למשנתנו הנ"ל, ואח"כ פירשו את עניין איסור התספורת, ואח"כ הביאו את הבבות שלעיל כל שמכיר את משמרתו וכו', עיין מ"ש לעיל.

2 ערוך לנר על סנהדרין פתח ↗

מכלל דרבנן אסרי: הקשה רש"י בתענית דף י"ז וכן הקשה הר"ן בשמעתין ל"ל להקשות מסיפא מדיוקא ליקשי מרישא דפליגי רבנן בפי' ועיין בתירוציהם והוא תמוה מאוד לכאורה. עוד יש להבין דאביי גופא מה קמ"ל בזה דפשיטא דכהני כרבי ס"ל ולא היה לו לומר רק הלכה כרבי או נהגי כהני כרבי. עוד קשה המקשן דאכתי לא ס"ד הטעם משום מהרה יבנה בהמ"ק רק סבר דמדאורייתא שלא בזמן ביאה אסור תקשי לדידיה ברייתא גופא דאם מכיר משמרתו ובית אב שלו אינו אסור אלא באותו יום ובאינו מכיר בית אב שלו אסור כל אותו שבת ורק באם אינו מכיר משמרתו לעולם אסור ואי אפילו שלא בזמן ביאה אסור למה מותר במכיר משמרתו בשאר הימים וא"כ אדרבה איפכא הוי ליה לדייק מהברייתא דשלא בזמן ביאה שרי. ועוד י"ל דאיך ס"ד דשלא בזמן ביאה ג"כ יהא אסור דהא בפירוש כתיב בקרא גבי יין בבואם דמשמע שלא בשעת ביאה שרי וכמו שכתב רש"י בד"ה דומיא. עוד י"ל דבברייתא שם בתענית קתני כל כהן שמכיר משמרתו ויודע שבתי אבותיו קבועין שם דהאי קבועין שם צ"ב דהא בזמן הזה קמיירי ולא קבועין כהנים כלל. ורש"י נדחק בפירושו כנראה שם ועיין ברמב"ם פ"א מ"ה ביאת מקדש ה"ז שכ' כל כהן שיודע מאיזה משמר ומאיזה בית אב הוא ויודע שבתי אבותיו קבועים בעבודה היום אסור לו לשתות יין כל אותו היום וכו' ע"ש. שהראב"ד השיג עליו בב' השגות ומלבד השגותיו עוד דברי הרמב"ם סתומין דלא פירש כלל בדבריו דלענין זמן הזה קמיירי רק כתב אותו שם בתוך הדינים דכולם הם בזמן המקדש. לכן נלענ"ד דהכא בקרא דבבואם יש לפרש ב' פרושים או דבבואם אתי למעט דשלא בשעת ביאה מותר לגמרי או דבזמן ביאה דוקא בשעת ביאה אסור שלא בשעת ביאה שרי אבל שלא בזמן ביאה לעולם אסור כיון דאיתקש לפרועי ראש דיהיה נוהג האידנא אי לאו משום דאיתקוש ליין. והיינו דפריך המקשן ויין שלא בזמן ביאה שרי והתניא כו' וא"כ ע"כ בבואם לא אתי רק למעט בזמן ביאה דהיינו בזמן שבהמ"ק קיים שיהיה מותר שלא בשעת ביאה דהיינו שלא בשעת עבודה אבל שלא בזמן ביאה נשאר ההיקש לפרועי ראש לאסור לעולם כן נלע"ד ברור בדעת המקשן. ולפ"ז גם לסברת המקשן בזמן ביאה שלא בשעת ביאה מותר לשתות דהא זה ע"כ ממעטינן מבבואם. והנה רש"י בד"ה רבי אומר כתב וז"ל אסור ביין כל אותו היום אף בזמן הזה. אכן האי אף בזמן הזה אינו מלשון הברייתא שם רק כך פירש רש"י דברי הברייתא עיין שם. ולכן נלע"ד לומר דהרמב"ם לא פי' כן רק פי' דכל הברייתא אבזמן המקדש קאי וה"פ אם מכיר משמרתו ובית אב שלו ויודע שבית אב שלו קבוע שם דהיינו שעובד היום במקדש אינו אסור רק אותו יום אבל אם אינו מכיר בית אב שלו ומכיר משמרתו אז אסור כל אותו השבוע דבכל יום איכא לספוקי שמא היום הוא שעת ביאה שלו ואסור ביין ככל אחד מן הבית אב דהא אף שיש בהם רבים שאינם עובדים מ"מ כולם אסורים או שמא יצטרכו להם או משום דהיום מקרי שעת ביאה שלהם וטעמים אלו שייכים גם באותו שאינו מכיר בית אב שלו דהא אפשר שיתברר הדבר היום שהוא מבית האב שעובד היום ועוד כיון דאינו מכיר בית אב שלו יכול לעבוד בכל יום כדאמרינן ביבמות דף ק"א ע"א עולה במשמרו של זה ושל זה עיין שם. ולכן בגם אם אינו מכיר משמרתו לעולם אסור אכן רבי פליג כיון דאתה צריך לאוסרו לעולם מותר לעולם דתקנתו קלקלתו אך דטעם זה לא שייך רק היכי דאינו מכיר גם משמרתו אבל היכי דמכיר משמרתו לא שייך טעם זה כיון דיוכל לשתות יין לעולם חוץ מבשבוע הזאת ולכן לא פליג רבי באמת לפי פירוש זה רק אאינו מכיר משמרתו וכיון דאמר אביי דנהגי כהני כרבי א"כ הלכה כרבי ולכן פסק הרמב"ם כוותיה וכפי' זה פי' הרמב"ם והן הן דבריו הבאים על נכון ומתורצים בזה השגות הראב"ד דדוקא לפי פי' רש"י שפי' רק הברייתא על זמן הזה והקלקלה הוא לפי פירושו דהרי כמה שנים שלא חזרה בירה בזה פליג רבי גם ארישא דברייתא דהא אותו קלקלה שייך ג"כ במכיר משמרתו. אכן לפי פירוש הרמב"ם דכל הברייתא איירי בזמן המקדש וע"כ האי קלקלתו ע"כ הפי' כיון דאינו מכיר משמרתו אסור ביין לעולם וזה תקנתו דלכך מותר לעולם דלא רצו להחמיר עליו כ"כ ולכן ברישא דאינו מקולקל בכך דאין חילוק בינו לשאר אנשי המשמר דהא כולם אסורים לשתות יין באותה שבוע כדקתני ברישא דברייתא ולכן שפיר מודה רבי ברישא ולא פליג רק אסיפא וזה הוא דעת הרמב"ם ובזה מתורצים כל הקושיות הנ"ל דהשתא שפיר אביי חידש דבר. כיון דרב לא איירי רק מאותן שלא ידעו משמרתן בזמן המקדש ואתי אביי וחידש דגם בזמן הזה הא דשתי כהני חמרא כרבי דוקא דאם אין אתה מתיר להם אסורים לעולם כיון דאינם מכירין משמרתן וא"כ תקנתן קלקלתן והשתא אתי שפיר דפריך מדיוקא דוקא דמרישא דברייתא לא היה יכול להקשות הא ע"כ שלא בזמן ביאה אסרי רבנן דזה אינו דהא הברייתא בזמן ביאה לפי פי' הרמב"ם אבל מדאביי פריך שפיר כיון דאמר דנהגי כרבי דוקא ומנ"ל כן דלמא רבנן מודו ג"כ בהא כיון דבזמן הזה הוא ולא אסרי רבנן רק בזמן ביאה אע"כ דפסיקא ליה לאביי דשלא בזמן ביאה ג"כ אסרי רבנן משום דבבואם לא ממעט רק בזמן ביאה ושלא בשעת ביאה וא"כ קשה דאביי אדאביי דלעיל תירץ פרע להוי שלוחי לא לישלחי ולדידיה פריך בש"ס אי הכי האידנא נמי וצריך לתרץ דאיתקש ליין והשתא פריך דהא ע"כ אביי גופא סבר דשלא בזמן ביאה אסור מדלא מותר לכהני האידנא רק משום דכרבי ס"ל. ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה הר"ן מאי קא מקשה מכלל דרבנן אסרי לימא דאין ה"נ דרבנן אסרי אבל אנן סמכינן ארבי והשתא מתורץ דאלישנא דאביי פריך דקאמר דיין שלא בזמן ביאה מותר והא הוא ע"כ ס"ל דלכ"ע אסור רק דלרבי משום תקנתו קלקלתו שרינן ליה דאל"כ אפשר דגם רבנן מודו בזמן הזה ולא אסרו רק בזמן ביאה וע"ז קאי בבואם:

2 תוספות על יומא פתח ↗

ואי משכחת תנא דתני חמש כו' - תימה לי לימא דההוא תנא סבירא ליה דחוזרין ומפיסין לתמיד של בין הערבים בערב דהשתא איכא ה' פייסות וי"ל דה"ק אי משכחת תנא דתני חמש בשחרית אי נמי י"ל אי קסבר דחוזרין ומפייסין לתמיד של בין הערבים אף על גב דהפיסו לתמיד של שחר א"כ היו חוזרין ומפיסין נמי להקטרת של בין הערבים ונפישי להו פייסות טפי מחמש:

3 תלמוד ירושלמי יומא פתח ↗

מְנַיִין לְמַעֲרֶכֶת יוֹם הַכִּיפּוּרִים. רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי פְדָת. גַּחֲלֵי. מַה תַלְמוּד לוֹמַר אֵשׁ. שֶׂהִיא בְטֵילָה עַל גַּבֵּי גַחֲלֶיהָ. גַּחֲלֵי. יָכוֹל עוֹמְמוֹת. תַּלְמוּד לוֹמַר אֵשׁ. אִי אֵשׁ יָכוֹל שַׁלְהֶבֶת. תַּלְמוּד לוֹמַר גַּחֲלֵי אֵשׁ. הַא כֵיצַד. מִן הַלּוֹחֲשׂוֹת הַלָּלוּ. וּמְנַיִין שֵׁתְּהֵא הָאֵשׁ בְּטֵילָה עַל גַּבֵּי גְחָלִים. תַּלְמוּד לוֹמַר גַּחֲלֵי אֵשׁ. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר. אֵין לֶחֶם הַפָּנִים נִפְסַל בִּשְׁעַת מַסָּעוֹת. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. לֶחֶם הַפָּנִים נִפְסַל בִּשְׁעַת מַסָּעוֹת. רִבִּי חְִיָיה בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ. מַה בַּחֲנִיָּיתָם אֵינוֹ נִפְסָל אַף בִּנְסִיעָתָם אֵינוֹ נִפְסָל. רִבִּי אִמִּי בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. וְנָסַע אוֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנוֹת. כִּבְתוֹךְ הַמַּחֲנוֹת. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא רִבִּי אִמִּי בְשֵׂם רִבִּי אֶלְעָזָר. הַשּׂוֹרֵף קֳדָשִׁים בַּחוּץ בִּשְׁעַת מַסָּעוֹת לוֹקֶה. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. קֳדָשִׁים נִדָּחִין בִּשְׁעַת מַסָּעוֹת. טְמֵאִים פְּרוּשִׁים כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּמְחִיצָתוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. תְּדִירָא הָא מִילְּתָא בְּפוּמְהוֹן דְּרַבָּנִן. נִסְתַּלְּקוּ הַפְּרֹכוֹת הוּתְרוּ הַמְּחִיצוֹת לְזָבִין וְלַמְצוֹרָעִין. מַתְנִיתָה מְסַיְיעָה לְדֵין וּמַתְנִיתָה מְסַיְיעָה לְדֵין. מַתְנִיתָה מְסַיְיעָה לְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. תָּמִיד. תָּמִיד אֲפִילוּ בַשַּׁבָּת. תָּמִיד אַף בְּטוֹמְאָה. מַתְנִיתָה מְסַיְיעָה לְרִבִּי יוֹחָנָן. לֹא תִכְבֶּה. אַף בַּמַּסָּעוֹת. בִּשְׁעַת מַסָּעוֹת מֶה הָיוּ עוֹשִׂין לָהּ. הָיוּ כוֹפִין עָלֶיהָ פְּסַקָתֵּיר פְּסַכְתֵּיר. דִּבְרֵי רִבִּי יְהוּדָה. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. אַף בִּשְׁעַת מַסָּעוֹת הָיוּ מְדַשְּׁנִין אוֹתָהּ. שֶׁנֶּאֱמַר וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן. הָא אִילּוּ הָיָה הַמִּזְבֵּחַ דָּלֵיק לֹא הָיָה בֶּגֶד אַרְגָּמָן נִשְׂרָף. מַה עֲבַד לָהּ רִבִּי יוּדָה. פְּסֻקָתֵּיר פְּסֻכְתֵּיר. הָיוּ כוֹפִין עָלֶיהָ מִלְּמַעֲלָה. מַה מְקַיֵים רִבִּי יוּדָה. וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ. וְיִרְווּן. כַּיי דָמַר רִבִּי יוּדָה בֶּן פָּזִי. וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן.

3 תענית פתח ↗

כְּרַבִּי, מִכְּלָל דְּרַבָּנַן אָסְרִי! מַאי טַעְמָא: מְהֵרָה יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וּבָעֵינַן כֹּהֵן הָרָאוּי לָעֲבוֹדָה וְלֵיכָּא, הָכָא אֶפְשָׁר דִּמְסַפַּר וְעָיֵיל. אִי הָכִי, שְׁתוּי יַיִן נָמֵי — אֶפְשָׁר דְּגָנֵי פּוּרְתָּא וְעָיֵיל, כִּדְרָמֵי בַּר אַבָּא. דְּאָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא: דֶּרֶךְ מִיל, וְשֵׁינָה כׇּל שֶׁהוּא — מְפִיגִין אֶת הַיַּיִן! לָאו מִי אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשֶׁשָּׁתָה שִׁיעוּר רְבִיעִית, אֲבָל שָׁתָה יוֹתֵר מֵרְבִיעִית — כׇּל שֶׁכֵּן שֶׁדֶּרֶךְ מַטְרִידָתוֹ וְשֵׁינָה מְשַׁכַּרְתּוֹ. רַב אָשֵׁי אָמַר: שְׁתוּיֵי יַיִן, דְּמַחֲלִי עֲבוֹדָה — גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן. פְּרוּעֵי רֹאשׁ, דְּלָא מַחֲלִי עֲבוֹדָה — לָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן. מֵיתִיבִי, וְאֵלּוּ שֶׁהֵן בְּמִיתָה: שְׁתוּיֵי יַיִן, וּפְרוּעֵי רֹאשׁ. בִּשְׁלָמָא שְׁתוּיֵי יַיִן — בְּהֶדְיָא כְּתִיב בְּהוּ: ״יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ״, אֶלָּא פְּרוּעֵי רֹאשׁ מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וְיַיִן לֹא יִשְׁתּוּ כׇּל כֹּהֵן בְּבוֹאָם אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית״, וְאִיתַּקּוּשׁ פְּרוּעֵי רֹאשׁ לִשְׁתוּיֵי יַיִן: מָה שְׁתוּיֵי יַיִן בְּמִיתָה — אַף פְּרוּעֵי רֹאשׁ בְּמִיתָה. וּמִינַּהּ: אִי מָה שְׁתוּיֵי יַיִן דְּמַחֲלִי עֲבוֹדָה — אַף פְּרוּעֵי רֹאשׁ דְּמַחֲלִי עֲבוֹדָה! לָא: כִּי אִיתַּקּוּשׁ — לְמִיתָה הוּא דְּאִתַּקּוּשׁ, אֲבָל לְאַחוֹלֵי עֲבוֹדָה — לָא אִתַּקּוּשׁ. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: הָא, מִקַּמֵּי דַּאֲתָא יְחֶזְקֵאל, מַאן אַמְרַהּ? אֲמַר לֵיהּ: וּלְטַעְמָיךְ, הָא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: דָּבָר זֶה מִתּוֹרַת מֹשֶׁה לֹא לָמַדְנוּ, וּמִדִּבְרֵי קַבָּלָה לָמַדְנוּ: ״כׇּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי״ — הָא, מִקַּמֵּי דַּאֲתָא יְחֶזְקֵאל, מַאן אַמְרַהּ? אֶלָּא גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ, וַאֲתָא יְחֶזְקֵאל וְאַסְמְכַהּ אַקְּרָא. הָכָא נָמֵי: גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ, וַאֲתָא יְחֶזְקֵאל וְאַסְמְכַהּ אַקְּרָא, כִּי גְּמִירִי הֲלָכָה — לְמִיתָה, לְאַחוֹלֵי עֲבוֹדָה — לָא גְּמִירִי. כׇּל הַכָּתוּב בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית ״דְּלָא לְמִיסְפַּד״ — לְפָנָיו אָסוּר, לְאַחֲרָיו מוּתָּר. תָּנוּ רַבָּנַן: אִלֵּין יוֹמַיָּא דְּלָא לְהִתְעַנָּאָה בְּהוֹן, וּמִקְצָתְהוֹן דְּלָא לְמִיסְפַּד בְּהוֹן: מֵרֵישׁ יַרְחָא דְנִיסָן וְעַד תְּמָנְיָא בֵּיהּ אִיתּוֹקַם תְּמִידָא, דְּלָא לְמִיסְפַּד בְּהוֹן. מִתְּמָנְיָא בֵּיהּ עַד סוֹף מוֹעֲדָא אִיתּוֹתַב חַגָּא דְשָׁבוּעַיָּא, דְּלָא לְמִיסְפַּד בְּהוֹן. אָמַר מָר: מֵרֵישׁ יַרְחָא דְנִיסָן עַד תְּמָנְיָא בֵּיהּ אִיתּוֹקַם תְּמִידָא, דְּלָא לְמִיסְפַּד. לְמָה לִי מֵרֵישׁ יַרְחָא? לֵימָא מִתְּרֵי בְּנִיסָן, וְרֹאשׁ חוֹדֶשׁ גּוּפֵיהּ יוֹם טוֹב הוּא וְאָסוּר! אָמַר רַב: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לֶאֱסוֹר יוֹם שֶׁלְּפָנָיו. וְשֶׁלְּפָנָיו נָמֵי, תִּיפּוֹק לֵיהּ דְּהָוֵה לֵיהּ יוֹם שֶׁלִּפְנֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ! רֹאשׁ חֹדֶשׁ דְּאוֹרָיְיתָא הוּא, וּדְאוֹרָיְיתָא לָא בָּעֵי חִיזּוּק. דְּתַנְיָא: הַיָּמִים הָאֵלֶּה הַכְּתוּבִין בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית — לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם אֲסוּרִין, שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, הֵן — אֲסוּרִין, לִפְנֵיהֶן וּלְאַחֲרֵיהֶן — מוּתָּרִין. וּמָה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה? הַלָּלוּ — דִּבְרֵי תוֹרָה, וְדִבְרֵי תוֹרָה אֵין צְרִיכִין חִיזּוּק, הַלָּלוּ — דִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְדִבְרֵי סוֹפְרִים צְרִיכִין חִיזּוּק. אָמַר מָר: מִתְּמָנְיָא בֵּיהּ עַד סוֹף מוֹעֲדָא אִיתּוֹתַב חַגָּא דְשָׁבוּעַיָּא, דְּלָא לְמִיסְפַּד. לְמָה לִי עַד סוֹף מוֹעֵד, לֵימָא עַד הַמּוֹעֵד, וּמוֹעֵד גּוּפֵיהּ יוֹם טוֹב הוּא וְאָסוּר! אָמַר רַב פָּפָּא: כִּדְאָמַר רַב — לֹא נִצְרְכָא

3 ראש השנה פתח ↗

תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: הַיָּמִים הָאֵלּוּ הַכְּתוּבִין בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית, בֵּין בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים בֵּין בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — אֲסוּרִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — אֲסוּרִין, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לָהֶם. אֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — מוּתָּרִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵבֶל הוּא לָהֶם.

4 ריטב"א על תענית פתח ↗

ש״ס תעניות ומעמדו׳‎ מי אי׳‎ בהו מוסיף. מכאן תשובה לדברי ר״ז ז״ל שכתב שז׳‎ ברכו׳‎ של תעניות לא היו אומר אותן בשחרית ולא במנחה ונעילה אלא בתפלה לעצמה כעין מוסף וזהו שאמר במסכת מגלה והביא זה ממה שאמר בירושלמי בפ״ק דברכות רבי יוסי ורבי אחא נקפון לתענית׳‎ אתא צבורא מק״ש בתר ג׳‎ שעין ובעא רב אחא מימתי צידון א״ל רבי יוסה והלא כבר קראו אותה בעונתה כלום הן קוראי׳‎ אותה אלא כדי לעמוד בתפל׳‎ מתוך דברי תורה א״ל מפני הדיוטו׳‎ שלא יה׳‎ אומרו בעונתה קורין אות׳‎ ע״כ. ומה עסק לתפלה זו והלא כשקראו ק״ש בעונתה התפללו כדי לסמוך גאולה לתפלה אלא ודאי זו תפלה אחרת בענין מוסף היא שאומ׳‎ כ״ד ברכות ואינה ראיה דדילמא היחידי׳‎ התפללו בעונתן סמוך לק״ש אלא מפני שהיו ב״ד טרודין לעיין בעניני העיר לא ירד ש״צ לפני התיבה עד לאחר ג׳‎ שעות ולא שיהא שם מוסף תפל׳‎ וכדמוכח בשמעתין להדיא. שאין ד׳‎ תפלות אלא בי״ה חסורי מיחסר׳‎ והכי קתני תניא שחרית ומוסף:

6 ריטב"א על תענית פתח ↗

ואמר רב חסדא הא דאמרת מתענין לשעות והוא שלא טעם כלום כל אותו היו׳‎ ודעת רוב המפרשי׳‎ זכרונם לברכה שכך פירושו שלא טעם כלום בתחל׳‎ היום שאם טעם כלום שחרית וקבל להתענות שאר היום אינו כלום ואינו חייב להתענות וזה שאמרו האי תעניתא מעליתא הוא דקס״ד דבעי׳‎ למימ׳‎ שלא טעם כלום כל היום לשם תעני׳‎ אלא שלא קבלה מבעוד יום ולהכי קרי ליה תעני׳‎ ולהכי פרכי׳‎ דהא ודאי תענית מעלייתא הוא כלומ׳‎ להיו׳‎ חשוב קבל׳‎ מצוה לענו׳‎ י״ב שעו׳‎ לשפוך חלבו ודמו ומאי רבות׳‎ ופרקינן דאמלך אמלוכי כלומר כי בתחלת היום שלא טעם לא היה לשם תעני׳‎ אלא שאירע לו כן לאי זו ענין ואח״כ נמלך להשלים שאר היום בתענית מהו דתי׳‎ כיון שאין ענויו לשם מצו׳‎ יום גמו׳‎ של י״ב שעו׳‎ בלבד לא חשיב האי קא חשיב האי קבל׳‎ מצוה יום גמור אלא שעו׳‎ ולא ליחול עליה תעני׳‎ קמ״ל דחייל מכיון שלא טעם כלום מקודם והוא מענה שאר היום נפשו ובכל טעימ׳‎ אפי׳‎ מים בלבד ובזה הש״ס שלנו עם הירו׳‎ שאמרנו מילתי׳‎ דר׳‎ יוסי אמרה מתענין לשעו׳‎ דר׳‎ יוסי אקלע לצור ששמע דדמך ר׳‎ ואע״ג דאכל גרבנין ושתה מיי אסקיה ההוא יומ׳‎ בתענית׳‎ הדא אמר׳‎ מתענין לשעו׳‎ ואח״כ אמרו א״ר חסד׳‎ כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית לומר שכשם שאם מתענה בסופו. וטעם כלום שחרית אינו תענית דבעי׳‎ שתשקע עליו החמה ונוסחי דגרסי רב חסדא לטעמיה שפיר׳‎ מתפלל דבכלל מה שאמ׳‎ שלא טעם כל אותו היו׳‎ הוא זה ג״כ ולפי זה חולק הש״ס שלנו עם הירושלמי שאמר מילתיה דרבי יוסה אמרה מתענין לשעות דרבי יוסה איקלע לצור שמע דדמך רבי ואע״ג דאכל גרבנין ושתה מיי אסקיה ההוא יומא בתעניתא הדא אמרה מתענין לשעות ואל תתמה שהרי חולק עליו בפי׳‎ בדבר א׳‎ בענין זה שאמרנו שם כי המקבל להתענו׳‎ עד חצי היום אע״פ שאכל אח״כ הרי הוא תעני׳‎ שעות שאמרו מילתיה דרבי יוחנן אמרה מתענין לשעות דרבי יוחנן אמר הריני בתעני׳‎ עד שאשלי׳‎ פרקי או מסכתי ואלו בש״ס דידן אמרו בפי׳‎ שאינו תעני׳‎ דלשמוטי נפשי׳‎ הוא דאמר וכמו שאמר׳‎ כאן כל תעני׳‎ שלא שקעה עליו חמה לאו שמי׳‎ תענית וכדרהטא כולה שמעתא בש״ס ואנן אש״ס דילן סמכי׳‎ ובודאי כשם שחולק ש״ס שלנו בפי׳‎ עם האוכל בסוף היום כך חולק אוכל בתחלת היום כי אין טעם להבדיל ביניהם ואדרבה המתענה הרבה בתחלתו מעונה יותר ותמה למאי דקיימא לן מתענין לשעות למימר׳‎ דשמיה תענית ואלו בסמוך אמר שמואל כל תענית שלא קבלה עליו מבעוד יום לאו שמיה תענית ומשמע דלאו שמיה תענית כלל ואמרו במפוח׳‎ מלי זיק׳‎ דמי וליכ׳‎ לדחוייה בתעני׳‎ שפוסק בה מבעוד יום דוקא כמו שפוסקי׳‎ רבי׳‎ דהא מלת׳‎ פסיקא קאמר שמואל כל תענית ועוד דסוגיין השתא בתעני׳‎ יחיד מיירי דאפילו תימא דאע״ג דאסקי׳‎ דמתענין לשעות דמ״מ אין מתפללין בו תפל׳‎ תעני׳‎ מ״מ משום דלא הוה למימ׳‎ דדמיא למפוח׳‎ מלי זיקא שאין לך לומר שכל תעני׳‎ שאין בו תפלת תענית אין מועיל כלום שא״כ אין בו נדר של מצו׳‎ ולמה הוא חייב להתענו׳‎ אלא ודאי תעני׳‎ הוא אלא שאינו שלם כראוי אלא כך י״ל כי אפי׳‎ תעני׳‎ קבלה יש לו קודם התחלתו ולפי׳‎ שמיה תענית לאותן שעות מיהת אבל כל שלא קבלו כלל כראוי אלא ששם על לבו להתענות אינו כלום דברים שבלב אינם דברים ודמי ודאי למפוחא דמלי זיקא וכשאמר שמואל כל תענית שלא קבלה עליו מבעוד יום לא למימרא שלא קבלה מבעוד יום אבל קבלה משחשכה בתפלת ערבי׳‎ או שחרי׳‎ שוה תעני׳‎ שעו׳‎ הוא שהוא יפה אלא הכא שמואל לאו בתעני׳‎ שעות איירי אלא בדין תעני׳‎ יום גמו׳‎ ובמי שנתכון לכך אלא שלא קבל׳‎ כלל ונקט מבעוד יום לפי שיה שגמר בלבו להתענו׳‎ כל היום היה לו לקבל מבעוד יום וכיון שלא קבלו מבע״י אף לא קבלו משחשכה אלא שלן בתעניתו שסמך על מה שגמר בלבו ולפי׳‎ לא עלה בידו כלום. ומי׳‎ שמעינן דתענית שעות שלא קבלה בפה או בתפלה קודם לאותה תענית דלא שמיה תענית ואם תמצא לפ׳‎ כדברי שמואל שלא קבלה מבעוד יום אבל משחשכה בתפלה א״כ יש לך לומר כי מה שאמרו דלא שמיה תענית ודמי למפוחא אינו לשעות שלאחר קבלה אלא לשעות שלקודם לכן דהשתא לא נחתינן לדין תענית שעות ויש מן החכמים שמפרשי׳‎ שאף תענית שעות אינו חשוב כלום אלא כשקבלה עליו להתענות עד חצי היום או יותר וכשהגיע חצי היום נמלך שישלים היום כלו בתעני׳‎ ולא טעם כלו׳‎ כל שאר היום אבל כל שלא קבלה כן אינו אפי׳‎ תענית שעות ודמי למפוחא דמלי זיקא וכן פירשו בתוספות בשם רבי יצתק הזקן זכרונו לברכה: אבל הפי׳‎ הנכון מקובל בידנו מרבי׳‎ הגדול ז״ל מפי רבינו נ״ר והוא הנכון והנראה משיטת הירוש׳‎ לפי מה שכתבנו מעובד׳‎ דרבי יוסי אלא שהם חולקי׳‎ בשטע׳‎ שהרי׳‎ בדבר של עראי כגון גבינה ומים שאינו מעכב בתענית שעו׳‎ ולענין תענית שעות שלא פרשו במסקנת׳‎ מתפלל תפל׳‎ תעני׳‎ י״ל דכיון דאסקנ׳‎ סתם ולא פירשו שאין מתפלל תפל׳‎ תענית שכונת׳‎ לומר שמתעני׳‎ לשעו׳‎ תעני׳‎ גמור והכי רהטא סוגיין מדאמרי׳‎ בש״ס א״ל אביי לעול׳‎ מתענין לשעות והמתענ׳‎ לשעות מתפלל תפלת תענית מי׳‎ למאי דקיימא לן כשמואל דתענית יום גמור צריך קבלה מבעוד יום בתפלת המנחה שתהא קבלה בתפל׳‎ קודמת לתענית ה״ה לתענית שעו׳‎ שצריך קבלה בתפלה קודם שיאמ׳‎ עננו לפי׳‎ אם נמלך להתענות משחשכה מקבלה בתפל׳‎ ערבי׳‎ ואומ׳‎ עננו בתפלת שחרית ואם קבלה אחר ערבי׳‎ מקבלה בשחרית ואו׳‎ עננו בתפל׳‎ המנחה ואם קבלה אחר שחרית מתפלל מנחת נדבה ומקבלה באותה תפלה ובמנחה שניה אומר עננו וזה ג״כ בכלל דברי שמואל שכל תענית שלא קבלה עליו מבעוד יום לאו שמי׳‎ תענית ונקט מבעוד יום לתענית שלם והוא הדין לתענית שלה שעות שלא קבלה מבעוד יום אותן שעות בתפלה כראוי שאינו כלום דדמי למפוחא דמלי זיקא וכדכתב לעיל ולא נתיישב לו יפה למה הביא רבינו ז״ל בהלכותיו הא דקיימא לן מתענין לשעות דהא אסיקנא הכא בהלכתא וכן בפ״ק דעובדי כוכבים ומזלות ולא פליגא הא דשמואל כדכתב ולא אדכרו בש״ס דליפלגו אהדדי כלל. והרמב״ם ז״ל פסק שמתענין לשעות ואומר עננו והוא שלא טעם כלום שאר היום כגון שנתעס׳‎ בצרכיו בשחר עד חצות או עד ט׳‎ שעות ונמלך להתענות שאר היו׳‎ הרי זה מתענה אותן שעו׳‎ ואומר עננו שהרי קבל עליו קוד׳‎ שעות התענית והרי זה במקצת על הדרך שפירש במתענה לשעות שהמתפלל תפלת תענית כיון שיש לו קבלה קוד׳‎ השעות אלא שלא בירר בכאן שתהא קבלה בתפלת נשמה הוא סובר ז״ל דלתענית יום גמור בעי׳‎ קבלה בתפלת המנחה כשמואל אבל בתענית שעות אפי׳‎ בשוק הוא מקבלה כרב ובלבד שיקבלה בפה שדברים שבלב אינם דברים א״נ דקבלה בתפלה בעי נמי בהא אלא שיקצר דבריו וסמך על מה שפי׳‎ כבר דקבלה בתפל׳‎ המנחה וממנ׳‎ למדין בכאן ומ״מ אין דעתו בפי׳‎ תענית שעות כשיט׳‎ התוספות אלא כמו שאמרנו אבל הוא ז״ל כת׳‎ וכן אם אכל ושתה ואחר כך התחיל להתענו׳‎ שאר היום הרי זה תעני׳‎ שעו׳‎ ונראה שהוא מפ׳‎ מה שאמר בש״ס והוא שלא טעם כלום כל אותו היום על שאר היו׳‎ ומה שהקשו מתחל׳‎ דהאי תעניתא מעליתא היא זה שהיו סבורי׳‎ שרוצה לומר שלא טעם כלום כל אותו היו׳‎ ואפי׳‎ בשחרית וכשהשיבו לא צריכ׳‎ דאמליך אמלוכי פירשו לנו שאינו ר״ל אלא שלא טעם בשאר היו׳‎ דכולה מילתא תליא בסוף היו׳‎ שיהא בתענית וכאידך דרב חסדא דאמר כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמי׳‎ תענית וכן נמצא במקצת הנסחאו׳‎ רב חסדא לטעמיה דאמר כל תענית שלא שקע׳‎ עליו חמה לא שמי׳‎ תענית והולך רבי׳‎ ז״ל בזה ע״ד הירושלמי ומוסיף עליו שלא אמרו בירושלמי בשאכל ושתה בשחרית כזית וכיוצא שהיא אכילת קבע אלא שטעם סבר שהיא אכילת עראי שאין אדם סומך עליה ליומו כגון דאכל גובנין ושתה מיי וגם אפשר לדקדק יותר מש״ס שלנו אפי׳‎ לשיטה זו שאע״פ שנתפרש והוא שלא טעם כלו׳‎ על שאר היו׳‎ ולא על תחלתו כך יש לומר בסופו הוא שלא יטעים כלום אבל בתחלתו אע״פ שטעם ואכל אכילה אין לנו וכבר כתבנו שאין שיטה זו שיטת הש״ס שלנו: אימת מקבלה רב אמר במנחה ושמואל אמר בתפלת המנחה. פי׳‎ שלא יאמר בתפלת המנחה עננו כמו שכתב הרמב״ם ז״ל שזו הוא תפלת תענית נקראת בכל הסוגי׳‎ גם אין ענין לעננו בתפלת המנחה שאינו בתענית כלל אלא הקבלה הוא בשומע תפלה שיאמר הריני בתעני׳‎ למחר יהר״מ שתקבל תעניתי ותשמע תפלתי כי אתה שומע תפל׳‎ כל פה בא״י ש״ת ואם לא נזכ׳‎ עד לאחר ש״ת אומר כן בסוף תפלתן קוד׳‎ שיאמר יהיו לרצון וכו׳‎ או לאחר כן קוד׳‎ שיעקור את רגליו ולכאורה הי׳‎ נרא׳‎ דבין לרב בין לשמואל בשטת המנחה יש לו לקבל׳‎ סמוך ליום התענית ולא קוד׳‎ לכן שאף רב במנחה קאמר אבל זה אינו נכון ממה שאמרו א״ר יוסף כותי׳‎ דשמואל מסתברא מנינא להן כל אינש דאיתאי עלוהי מקדמ׳‎ דנא ייסר מאי לאו ייסר עצמו בצלו ופרקי׳‎ מאי מסתברא כוותיה דשמואל איכ׳‎ ולמה לן לתרוצי לא יאסר והלא אף לרב יש לפרש׳‎ דייסר עצמו במנחה דקבלה מעיקרא לא סגי ליה אלא ודאי דלרב כיון דמיקל בקבלה דסגי ליה בדבור ושלא בתפלה כשאר נדרי הקדש ה״ה שאפילו הקדים קבלה לתעני׳‎ זמן מרובה או שנדר להתענות כמה ימי׳‎ מפוזרי׳‎ בהכי סגי ליה כשאר כל נדרי מצוה ואין צריך לקבל עוד סמוך לתענית אבל לשמואל לפי שאין זה נראה נדר מצוה גמור ונראה כנודר להרע לעצמו וכדאמר שמואל גופיה לקמן לא יהא אלא נדר דאלמא לא חשיב ליה נדר גמור להדיא ומשום הכי בעי קבלה גמורה דקביעות בתפלה וסמוך לתענית ובשאר קבלות שבתו׳‎ וי״ט כשצריכין קבלה דבעי קבלה בתפלה או על הכוס כשתבא לקבלם מבעוד יום כדי לעשות קבע לדבר ולא נקט רב במנחה אלא לאפוקי מדשמואל דבעי בתפלת המנחה אבל היא הנותנת דכיון דלא בעי קבל׳‎ בתפלה שאף בזמן מרובה קודם לכן סגי ליה לקבוליה והשתא אתי שפיר מאי דאמר רב יוסף כותי׳‎ דשמואל כו׳‎ דלישנא דייסר משמע שאע״פ שקדם נדרו צריך הוא לאסור עצמו לקבל׳‎ סמוך לתענית וכיון דכן היינו דייסר עצמו בצלו ופרקי׳‎ לא יאסר דייסר פועל עומד הוא שיעמו׳‎ באיסורו ואמרי׳‎ ולרב מאי קא משמע לן ואמרי׳‎ דהא קא משמע לן דכיון שקדם נדרו לשבועתינו והוא מקובל עליו אין חכמים רוצים לבטל נדרו או שאין כח ביד׳‎ לעקור בנדרי הקדש הוא והרי הוא באיסורו אבל בשקדם גזרתנו לנדרו אע״פ שקבל עליו התענית קודם שהגיע אותו י״ט אין נדרו חל כנגד גזרתנו הקודמ׳‎ ולשמואל הא קמ״ל אלא לדידיה קא אשמעי׳‎ טפי אגב אורחיה שאפילו בנדר מקובל צריך לאסור עצמו בקבלה סמוך לתענית בתפלת המנחה ואם לאו אינו מתפלל בו תפלת תענית מיהת אעפ״כ מודה שמואל שאם קבלה במנחה או קודם לכן בדבור נדר הוא לחייבו בתענית אלא שאינו מתפלל תפלת תענית בלא תפלותיו וכבר כתבנו לעיל גבי מימרא דזעירי דכל שהם רצופים בקבלה א׳‎ בתפלת המנחה של קודם יום הראשון סגי להו ואפי׳‎ לשמואל וכן כתב הרמב״ם ז״ל ואע״ג דדחייה רב למתניתא ואע״ג דבעלמא רב ושמואל הלכה כרב באיסורי בהא קיימא לן הלכה כשמואל דהא רב יוסף אכרע כותי׳‎ וכן נראה דעת רבי׳‎ אלפסי ז״ל וכן פסק הרמב״ם ז״ל ואע״ג דדחייה רב למתניתא פשטא מסייע לשמואל ויש פוסקין כרב דהלכתא כותי׳‎ באיסורי ומתנית׳‎ הא דחייה רב: ת״ר עד אימתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי ר׳‎ כו׳‎ סוגיא זו בין בתעניית יחיד דאיירי׳‎ ביה לעיל בין בתענית צבור באותן שאין מפסיקין מבעוד יום וכן פירשה הרמב״ם ז״ל וכלה שמטתא במקבל עליו תענית סתם או שפי׳‎ שמקבל עליו תענית היום בלבד אלא אם התנה בפי׳‎ שיוכל לאכול כל הלילה כמו שירצה הכל לפי תנאו ותענית גמור הוי לתפל׳‎ היום ומה שאמרו בש״ס לפנינו אמר רב יחיד שקבל עליו תענית סתם חוששי׳‎ שמא תענית צבור קבל עליו ואסור ברחיצה דוקא ברחיצה וחבריו כגון סיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ונקט רחיצה במקום כלם שדין כלם שוה בכל מקום תענית אבל אינו מפסיק מבערב שאין הלילה לעולם בכלל קבלה עד שיפרש ועוד שא״כ היה לש״ס לומר חוששי׳‎ שמא קבל עליו וכיון שפי׳‎ היה לו לפ׳‎ ג״כ שמפסיק בערב כשם שפי׳‎ שאסור ברחיצה דודאי אין דין הפסקה בכלל בדין רחיצה וב׳‎ ענינים חלוקים הם ואין א׳‎ מהם בכלל חבירו אלא ודאי לנו אלא מה שפרט שיאסר ברחיצה וחביריו כי היום שהוא בכלל קבלתו מן הסתם חוששי׳‎ שקבלו בכל חומרי תעני׳‎ צבור והינו דנקטי׳‎ הכא סתם גבי תענית יחיד עד אימתי אוכל ושותה ואין לנו לדחוק ולהעמיד׳‎ דוקא במפ׳‎ שלא קבל תעני׳‎ צבור: אמר רבא לא שנו אלא שלא סילק אבל סילק אינו אוכל. פי׳‎ דכיון דגמר וסלק ודאי עיקר דעתיה ממיכלא וממשתיא דלהאי לישנא קמא כולה מילתא תליא בסלוק ולא שינה כלל ואיכא דאמר לא שנו אלא שלא ישן אבל ישן אינו אוכל ולכאורה היה נראה דלהאי לישנא בתרא כולה מילתא תליא בשינה שאם ישן אינו אוכל אע״פ שלא סלק ואם לא ישן אוכל אע״פ שסלק וזהו שהקשו ממתניתא דישן ועמד הרי זה אוכל ולא העמידה בשלא סלק אבל זה אינו נכון דהא ודאי ענין זה בדעתו תלוי אימת עקר נפשיה ממיכלא וממשתיא ובירושלמ׳‎ אמרו שאף בשנה וסלק אם התנה הכל לפי תנאו לומר שהדבר תלוי בדעתו ואין הדעת נותנת בשינה של קודם אכילה תאסרנו מאכילה דהא ודאי משום שינה זו אינו מסיח דעתו מאכילה אלא ודאי דלהאי לישנא בתרא תרתי בעי׳‎ סלוק ושינה דסבירא לן דלא אסח דעתיה ממיכלא וממשתיא עד דאיכא הני תרתי ומקילינן על לישנא קמא דתלי כלה מילתא בסלוק ומאי דלא אוקי מתניתא דישן ועומד הרי זה אוכל בשלא סלק משום דמשמע לן דא״כ פשי׳‎ דשינה בלא סלוק אינו כלום ולהכי׳‎ אוקי׳‎ אפי׳‎ בסלק ובתנמנם דהשתא אשמעי׳‎ רבותא דאע״ג דסילק בעי׳‎ נמי שינה גמורה וזהו דעתו של רב אלפסי ז״ל שכתב בהאי לישנא בתרא לקולא הוא ואי לא תליא מילתא אלא בשינה אדרב׳‎ מחמיר טפי קמא והוא ז״ל פסק בלישנא בתרא דאיסורא דרבנ׳‎ הא ולקולא ועוד מטרח בש״ס לפרושי ה״ד מתנמנם ואיכא מרבוותא ז״ל מאן דפסק בלישנא קמא וכותי׳‎ דרבי׳‎ ז״ל מסתברא ע״כ.

9 תענית פתח ↗

דְּרוֹקֶרֶת, עִיר הַמּוֹצִיאָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת רַגְלִי הֲוַאי, וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה שְׁלֹשָׁה מֵתִים בְּיוֹם אֶחָד. גְּזַר רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא תַּעֲנִיתָא. אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כְּמַאן — כְּרַבִּי מֵאִיר,

9 ברכות פתח ↗

מַאי דִּכְתִיב ״וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה׳ עֵת רָצוֹן״. אֵימָתַי עֵת רָצוֹן — בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא: ״כֹּה אָמַר ה׳ בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ״. רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא: ״הֶן אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס״: וּכְתִיב: ״פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי״. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֶן אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס״, וּכְתִיב: ״פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי״ וְגוֹ׳, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּל הָעוֹסֵק בְּתוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים וּמִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר — מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִילּוּ פְּדָאַנִי, לִי וּלְבָנַי, מִבֵּין אוּמּוֹת הָעוֹלָם. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּעִירוֹ, וְאֵינוֹ נִכְנָס שָׁם לְהִתְפַּלֵּל, נִקְרָא ״שָׁכֵן רַע״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ עַל כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנֹּגְעִים בַּנַּחֲלָה אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגּוֹרֵם גָּלוּת לוֹ וּלְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנְנִי נֹתְשָׁם מֵעַל אַדְמָתָם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֶתּוֹשׁ מִתּוֹכָם״. אֲמַרוּ לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אִיכָּא סָבֵי בְּבָבֶל. תְּמַהּ וַאֲמַר: ״לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה״ כְּתִיב, אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ — לָא? כֵּיוָן דְאָמְרִי לֵיהּ מְקַדְּמִי וּמְחַשְּׁכִי לְבֵי כְנִישְׁתָּא, אֲמַר: הַיְינוּ דְּאַהֲנִי לְהוּ. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לִבְנֵיהּ: קַדִּימוּ וְחַשִּׁיכוּ וְעַיִּילוּ לְבֵי כְנִישְׁתָּא, כִּי הֵיכִי דְּתוֹרְכוּ חַיֵּי. אָמַר רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי קְרָא — ״אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמוֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים״. אָמַר רַב חִסְדָּא: לְעוֹלָם יִכָּנֵס אָדָם שְׁנֵי פְתָחִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. שְׁנֵי פְתָחִים סָלְקָא דַעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא, שִׁיעוּר שְׁנֵי פְתָחִים, וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. ״עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא״, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: ״לְעֵת מְצֹא״ זוֹ אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב״. בְּמַעְרְבָא כִּי נָסֵיב אִינָשׁ אִתְּתָא, אָמְרִי לֵיהּ הָכִי: ״מָצָא״ אוֹ ״מוֹצֵא״? ״מָצָא״ דִּכְתִיב: ״מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה׳״, ״מוֹצֵא״ דִּכְתִיב: ״וּמוֹצֶא אֲנִי מָר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה״ וְגוֹ׳. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: ״לְעֵת מְצֹא״ — זוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים״ וְגוֹ׳. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר — ״לְעֵת מְצֹא״ זוֹ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת״. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: תְּשַׁע מֵאוֹת וּשְׁלֹשָׁה מִינֵי מִיתָה נִבְרְאוּ בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת״, ״תּוֹצָאוֹת״ בְּגִימַטְרִיָּא הָכִי הָווּ. קָשָׁה שֶׁבְּכֻלָּן — אַסְכָּרָא, נִיחָא שֶׁבְּכֻלָּן — נְשִׁיקָה. אַסְכָּרָא דָּמְיָא כְּחִיזְרָא בִּגְבָבָא דְעַמְרָא דִּלְאַחוֹרֵי נַשְׁרָא, וְאִיכָּא דְאָמְרִי כְּפִיטּוּרֵי בְּפִי וֶשֶׁט, נְשִׁיקָה דָּמְיָא כְּמִשְׁחַל בִּנִיתָא מֵחֲלָבָא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״לְעֵת מְצֹא״ — זוֹ קְבוּרָה. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, מַאי קְרָא ״הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי גִיל יָשִׂישׂוּ כִּי יִמְצְאוּ קָבֶר״. אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: לִיבְעֵי אִינָשׁ רַחֲמֵי אֲפִילּוּ עַד זִיבּוּלָא בָּתְרָיְיתָא שְׁלָמָא. מָר זוּטְרָא אָמַר: ״לְעֵת מְצֹא״ — זֶה בֵּית הַכִּסֵּא. אָמְרִי בְּמַעְרְבָא: הָא דְּמָר זוּטְרָא עֲדִיפָא מִכֻּלְּהוּ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַפְרָם בַּר פָּפָּא: לֵימָא לָן מָר מֵהָנֵי מִילֵּי מְעַלְּיָיתָא דְּאָמְרַתְּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא בְּמִילֵּי דְבֵי כְנִישְׁתָּא. אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַב חִסְדָּא: מַאי דִּכְתִיב, ״אֹהֵב ה׳ שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב״: אוֹהֵב ה׳ שְׁעָרִים הַמְצוּיָּינִים בַּהֲלָכָה, יוֹתֵר מִבָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּמִבָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבַד. וְאָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה גָּרֵיסְנָא בְּגוֹ בֵּיתָא וּמְצַלֵּינָא בְּבֵי כְנִישְׁתָּא. כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא — מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבַד — לָא הֲוָה מְצַלֵּינָא אֶלָּא הֵיכָא דְּגָרֵיסְנָא. רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי אַף עַל גַּב דַּהֲווֹ לְהוּ תְּלֵיסַר בֵּי כְנִישְׁתָּא בִּטְבֶרְיָא לָא מְצַלּוּ אֶלָּא בֵּינֵי עַמּוּדֵי, הֵיכָא דַּהֲווֹ גָּרְסִי. וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: גָּדוֹל הַנֶּהֱנֶה מִיגִיעוֹ יוֹתֵר מִיְּרֵא שָׁמַיִם, דְּאִילּוּ גַּבֵּי יְרֵא שָׁמַיִם כְּתִיב ״אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה׳״, וְאִילּוּ גַּבֵּי נֶהֱנָה מִיגִיעוֹ כְּתִיב: ״יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ״. ״אַשְׁרֶיךָ״ — בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״וְטוֹב לָךְ״ — לָעוֹלָם הַבָּא, וּלְגַבֵּי יְרֵא שָׁמַיִם, ״וְטוֹב לָךְ״ לָא כְּתִיב בֵּיהּ. וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בִּמְקוֹם רַבּוֹ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁשִּׁמְעִי בֶּן גֵּרָא קַיָּים, לֹא נָשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה. וְהָתַנְיָא אַל יָדוּר! לָא קַשְׁיָא, הָא דִּכְיִיף לֵיהּ, הָא דְּלָא כְּיִיף לֵיהּ. אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי מְנַחֵם, אָמַר רַבִּי אַמֵּי: מַאי דִּכְתִיב, ״וְעוֹזְבֵי ה׳ יִכְלוּ״ — זֶה הַמַּנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה וְיוֹצֵא. רַבִּי אֲבָהוּ נָפֵיק בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא. בָּעֵי רַב פָּפָּא: בֵּין פְּסוּקָא לִפְסוּקָא מַהוּ? תֵּיקוּ. רַב שֵׁשֶׁת מַהְדַּר אַפֵּיהּ וְגָרֵיס. אָמַר: אֲנַן בְּדִידַן וְאִינְהוּ בְּדִידְהוּ. אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי אַמֵּי: לְעוֹלָם יַשְׁלִים אָדָם פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִּבּוּר. שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם.

10 פתח עינים על תענית פתח ↗

מאי דרש וכו' הקשה הראב"ד למה נענש והלא דרש המקרא והסכים להלכה ותירץ שהיה ירמיהו מתנבא וכו' ה"ל כאלו אינו מאמין בדברי נביא וכו' ולפיכך נענש. לקוטי רבינו בצלאל כ"י. וק"ק דהש"ס קאמר אמר ר' יוחנן מפני מה נענש מפני שהיה לו לימלך בירמיהו וכו'. ויש לישב:

13 זבחים פתח ↗

זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, תְּמִימִין וּבַעֲלֵי מוּמִין – דְּאָמַר מָר: תַּמּוּת וְזַכְרוּת בִּבְהֵמָה, וְאֵין תַּמּוּת וְזַכְרוּת בְּעוֹפוֹת. וְאִיתַּקַּשׁ בְּהֵמָה לְעוֹף. תְּמִימִין וּבַעֲלֵי מוּמִין – לְאַפּוֹקֵי מְחוּסַּר אֵבֶר, דְּלָא. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן לִמְחוּסַּר אֵבֶר שֶׁנֶּאֱסַר לִבְנֵי נֹחַ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמִכׇּל הָחַי מִכׇּל בָּשָׂר״ – אָמְרָה תּוֹרָה: הָבֵא בְּהֵמָה שֶׁחַיִּין רָאשֵׁי אֵיבָרִין שֶׁלָּהּ. וְדִילְמָא לְמַעוֹטֵי טְרֵיפָה? הָהוּא מִ״לְּחַיּוֹת זֶרַע״ נָפְקָא. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר טְרֵיפָה אֵינָהּ יוֹלֶדֶת, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר טְרֵיפָה יוֹלֶדֶת – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָאָמַר קְרָא: ״אִתָּךְ״ – בְּדוֹמִין לָךְ. וְדִילְמָא נֹחַ גּוּפֵיהּ טְרֵיפָה הֲוָה? ״תָּמִים״ כְּתִיב בֵּיהּ. וְדִילְמָא תָּמִים בִּדְרָכָיו? ״צַדִּיק״ כְּתִיב בֵּיהּ. וְדִילְמָא ״תָּמִים״ – בִּדְרָכָיו, ״צַדִּיק״ – בְּמַעֲשָׂיו? אִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּנֹחַ גּוּפֵיהּ טְרֵיפָה הֲוָה, מִי קָאָמַר לֵיהּ לְנֹחַ: דִּכְוָותָךְ עַיֵּיל, שְׁלֵמִים לָא תְּעַיֵּיל?! וּמֵאַחַר דְּנָפְקָא לַן מֵ״אִתָּךְ״, ״לְחַיּוֹת זֶרַע״ לְמָה לִי? מַהוּ דְּתֵימָא: ״אִתָּךְ״ – לְצַוְתָּא בְּעָלְמָא, אֲפִילּוּ זָקֵן אֲפִילּוּ סָרִיס; קָמַשְׁמַע לַן. טְהוֹרִין אֲבָל לֹא טְמֵאִין. וּמִי הֲווֹ טְמֵאִין וּטְהוֹרִין בְּהַהִיא שַׁעְתָּא?! אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מֵאוֹתָן שֶׁלֹּא נֶעֶבְדָה בָּהֶן עֲבֵירָה. מְנָא הֲווֹ יָדְעִי? כִּדְרַב חִסְדָּא. דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: הֶעֱבִירָן לִפְנֵי הַתֵּיבָה; כֹּל שֶׁהַתֵּיבָה קוֹלַטְתָּן – בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא טָהוֹר, אֵין הַתֵּיבָה קוֹלַטְתָּן – בְּיָדוּעַ שֶׁהֵן טְמֵאִין. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר, אָמַר קְרָא: ״וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה״ – הַבָּאִין מֵאֲלֵיהֶן. אָמַר מָר: וְהַכֹּל קָרְבוּ עוֹלוֹת. עוֹלוֹת אִין, שְׁלָמִים לָא. וְהָא כְּתִיב: ״וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה׳ פָּרִים״! אֶלָּא אֵימָא: הַכֹּל קָרְבוּ עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים. וְהָתַנְיָא: אֲבָל שְׁלָמִים לָא, כִּי אִם עוֹלוֹת. עוֹלוֹת אִין, שְׁלָמִים לָא! כְּמַאן דְּאָמַר לֹא קֵרְבוּ שְׁלָמִים בְּנֵי נֹחַ – דְּאִיתְּמַר: רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, חַד אָמַר: קֵרְבוּ שְׁלָמִים בְּנֵי נֹחַ, וְחַד אָמַר: לֹא קֵרְבוּ. מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר קֵרְבוּ שְׁלָמִים בְּנֵי נֹחַ? דִּכְתִיב: ״וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכוֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן״ – אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁחֶלְבּוֹ קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, וְאֵין כּוּלּוֹ קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה שְׁלָמִים. מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר לֹא קֵרְבוּ? דִּכְתִיב: ״עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן״ – תִּתְנַעֵר אוּמָּה שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ בַּצָּפוֹן, וְתָבוֹא אוּמָּה שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ בַּצָּפוֹן וּבַדָּרוֹם. וּמָר נָמֵי, הָכְתִיב: ״וּמֵחֶלְבֵיהֶן״! מִשַּׁמִּנֵיהוֹן דִּידְהוּ. וּמָר נָמֵי, הָכְתִיב: ״עוּרִי צָפוֹן״! הָהוּא בְּקִיבּוּץ גָּלִיּוֹת הוּא דִּכְתִיב. וְהָא כְּתִיב: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵינוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַה׳ אֱלֹהֵינוּ״! זְבָחִים לַאֲכִילָה, וְעוֹלוֹת לְהַקְרָבָה. וְהָא כְּתִיב: ״וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עוֹלָה וּזְבָחִים״! הַהוּא לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה הוּא דִּכְתִיב. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: יִתְרוֹ אַחַר מַתַּן תּוֹרָה הָיָה; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: יִתְרוֹ קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הָיָה – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּאִיתְּמַר: בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי; חַד אָמַר: יִתְרוֹ קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הָיָה, וְחַד אָמַר: יִתְרוֹ אַחַר מַתַּן תּוֹרָה הָיָה. לְמַאן דְּאָמַר יִתְרוֹ קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הָיָה – קָסָבַר שְׁלָמִים הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ. כְּתַנָּאֵי: ״וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן״ – מָה שְׁמוּעָה שָׁמַע, וּבָא וְנִתְגַּיֵּיר? רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק שָׁמַע, שֶׁהֲרֵי כְּתִיב בְּצִדּוֹ: ״וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב״. רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: מַתַּן תּוֹרָה שָׁמַע וּבָא, שֶׁכְּשֶׁנִּיתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל הָיָה קוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְכׇל מַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם אֲחָזָתַן רְעָדָה בְּהֵיכְלֵיהֶן וְאָמְרוּ שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְהֵיכָלוֹ כּוּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד״. נִתְקַבְּצוּ כּוּלָּם אֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע, וְאָמְרוּ לוֹ: מָה קוֹל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ? שֶׁמָּא מַבּוּל בָּא לָעוֹלָם אָמַר לָהֶם – ״ה׳ לַמַּבּוּל יָשָׁב״? אָמַר לָהֶם: ״וַיֵּשֶׁב ה׳ מֶלֶךְ לְעוֹלָם״ – כְּבָר נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ: מַבּוּל שֶׁל מַיִם אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל מַבּוּל שֶׁל אֵשׁ מֵבִיא – שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הִנֵּה בָּאֵשׁ ה׳ נִשְׁפָּט״. אָמַר לָהֶן: כְּבָר נִשְׁבַּע שֶׁאֵינוֹ מַשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר. וּמֶה קוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה שֶׁשָּׁמַעְנוּ? אָמַר לָהֶם: חֶמְדָּה טוֹבָה יֵשׁ לוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו, שֶׁהָיְתָה גְּנוּזָה אֶצְלוֹ תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם; וּבִיקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ עוֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן״. מִיָּד פָּתְחוּ כּוּלָּם וְאָמְרוּ: ״ה׳ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קְרִיעַת יַם סוּף שָׁמַע וּבָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כׇּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי״. וְאַף רָחָב הַזּוֹנָה אָמְרָה לִשְׁלוּחֵי יְהוֹשֻׁעַ: ״כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה׳ אֶת מֵי יַם סוּף״. מַאי שְׁנָא הָתָם, דַּאֲמַר לֵיהּ ״וְלֹא הָיָה בָם עוֹד רוּחַ״; וּמַאי שְׁנָא הָכָא, דְּקָאָמַר: ״וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ״?

13 תענית פתח ↗

שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עַד הֵיכָן גְּשָׁמִים יוֹרְדִין וְיִתְפַּלְּלוּ שֶׁלֹּא יֵרְדוּ? אָמַר לָהֶם: כְּדֵי שֶׁיַּעֲמוֹד אָדָם בְּקֶרֶן אָפֵל וִישַׁכְשֵׁךְ רַגְלָיו בַּמַּיִם. וְהָתַנְיָא: ״יָדָיו״! רַגְלָיו כְּיָדָיו קָאָמֵינָא.

13 אגדת בראשית פתח ↗

פרק א' תורה. א וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ בראשית ו ה. זש"ה כי לכל חפץ יש עת ומשפט כי רעת האדם רבה עליו קהלת ח ו. לפי שהרשעים מכעיסים את הקב"ה, ואומרים נשבע הקב"ה שלא יביא מבול לעולם, אנו עושין כל מה שאנו מבקשים. ומניין שנשבע הקב"ה שלא יביא מבול לעולם, שנאמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ ישעי' נד ט, וכביכול רואה את הרשעים שמכעיסים אותו, והוא תוהה שנשבע, ואומר מה עשיתי שנשבעתי שאיני מביא מבול לעולם. וכן ישעיה אומר ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל ישעי' נט טו, וירא ה' שם שם, כי אין צדיק בעולם שמתפלל לפניו לפייס ממנו להם. וירע בעיניו כי אין משפט, שם שם, לעשות למעשיהם דין. אמר להם הקב"ה לרשעים כן אתם אומרים שנשבעתי שאיני מביא מבול לעולם עוד, חייכם נכונו ללצים שפטים ומהלומות לגו כסילים משלי יט כט, מהלומות מהולמות, אם נשבעתי שאיני מביא מבול של מים, אני מביא מבול של אש וגפרית ואבנים, שנאמר וה' המטיר על סדום ועמורה גפרית ואש, בראשית יט כד. וכשבאו האמוריים על יהושע הביא עליהם מבול של אבנים, שנא' הם במורד בית חורון וה' המטיר עליהם אבנים גדולות מן השמים עד עזקה וימותו יהושע י יא. ואף פרעה הרשע נתיעץ עם יועציו ואמר לא מצינו דבר שנשבע הקב"ה בו אלא מבול של מים, ובה אנו מטביעים אותם וימותו, שנא' כל הבן הילוד היאורה תשליכהו, שמות א כב. אמר לו הקב"ה תדע לך שיש לי כח במידה זו לדון אותך. כמו שכתוב וניער פרעה וחילו בים סוף, תהלים קלו טו. וכשבא סיסרא על ישראל לא שפטו אלא באש ובמים, שנא' מן השמים שמים נלחמו הכוכבים וגו' שופטים ה כ, וכתי' נחל קישון גרפם שם שם כא. וכן סנחריב כשבא על ירושלים לא שפטו הקב"ה אלא במבול של אש, שנא' ויבא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה ושמונים שמונים וחמשה אלף. מ"ב יט לה ואף כל הדורות אם אדם יחטא ידין אותו מעין חטאו, אם דינו בסקילה נופל מן הגג, או מן החומה, או מן האילן, או מן הבהמה, או נופל עליו מפולת. ואם דינו בשריפה נופל באש, או נופלין עליו מים רותחין. ואם דינו בהריגה יקדים לו הקב"ה מי שיהרוג אותו, או יפול עליו סכין, או סייף, או יפול הוא עליו. ואם דינו בחנק יפול בים או בנהר, או בבור, לכך אמר שלמה כי לכל חפץ יש עת ומשפט קהלת ח ו, מי גרם לכל אלו, כי רעת האדם רבה עליו שם שם.

« תוספתא כפשוטה על תענית ב׳:א׳ תוספתא כפשוטה על תענית ב׳:ג׳ »