תוספתא כפשוטה על שביעית ח׳

1 1. בראשונה היו שלוחי בית דין וכו'. כל ההלכה נעתקה בר"ש וברא"ש פ"ט מ"ה, בתוספ' רי"ד פסחים נ"א ב' ד"ה ונטל ט"ז ע"ג, ברמב"ן בהר כ"ה, ז' כל ה"א וה"ב כאן והובא ברשב"ש סי' רנ"ח, מ"ו ע"ד, ד"ה ולעניין. ובפי' הרש"ס סיריליאו, קנ"א ע"א. ובס' מנחה בלולה, קכ"ח ע"ב: שנינו בברית' דת"כ בראשונ' היו שלוחי ב"ד וכו'. והעתיק מפי' הרמב"ן עם השיבוש שבד' רומי: ושנו בת"כ בתוספתא בראשונה וכו'. ועיין מ"ש להלן על "בראשונה".

2 יושבין על פתחי עיירות וכו'. וכ"ה בד, בתוספ' רי"ד ובפי' הרמב"ן הנ"ל ד' ליסבון. אבל בכי"ע: מחזרין וכו'. וכ"ה בר"ש חוזרין וברמב"ן בשאר הדפוסים בפיסקא שברשב"ש: מחזירין וברא"ש ובפי' הרש"ס הנ"ל. והנה לפי גירסתנו הפירוש הוא ששלוחי ב"ד של כל עיר ועיר היו יושבין על פתחי העיירות שלהן. אבל לפי גירסת כי"ע פירושו שב"ד מרכזי היה שולח את השלוחים לעיירות, והם היו מחזרים על פתחי העיירות ומשגיחים על הנכנסים ופירות שביעית בידיהם.

3 1-2. כל מי שמביא פירות בתוך ידו וכו'. ופירש ברמב"ן הנ"ל שמדברים כאן בתחילת יציאת הפירות שלקטו מן המבכרות, כלומר, לפני שהושיבו ב"ד שומרים, עיין לעיל דמאי פ"א שו' 7. וברש"ס הנ"ל פירש שהכוונה לפירות שגדלו בששית ונכנסו לשביעית, ובאותם הפירות שהולכים בהם אחר לקיטה, עיי"ש שפירש את כל הברייתא לשיטתו. ושמא מדברים כאן בירקות שהולכים בהם אחר לקיטה, וכבר יש חשש של פירות שביעית בתחילת השנה.

4 2. ונותן לו מהן מזון שלש סעודו' וכו'. עיין לעיל פ"ו שו' 36 ומש"ש. אבל כאן אין מדברים בחשודים כלל, אלא בראשונה, כשיד ב"ד היתה תקיפה, לא היה המלקט זוכה בפירות עיין להלן, אלא כל השדות עוברות לרשות ב"ד, והפירות אינם שלו, ולפיכך היו שלוחי ב"ד נוטלין אותם ממנו, כדי לזון את שאר התושבים, ומשאירים בידו מזון כדין עני העובר ממקום למקום ששבת עיין במשנתנו פאה פ"ח מ"ז, שהרי עדיין האוצר ריק, וכולם כעניים, עיין במכילתא דרשב"י עמ' 157.

5 3. מכניסין אותו לאוצר שבעיר. עיין מ"ש להלן מע"ש פ"ה שו' 66.

6 הגיע זמן תאנים וכו'. התוספתא נקטה ע"פ הסדר של בשול הפירות, שהוא, קיץ, בציר ומסיק. עיין בתוספ' ב"ב כ"ח א' ד"ה כנס. ובמשנה שברי"ף שם: אסף את תבואתו בתשרי, ומסק את זיתיו בשבט, וכינס את קייצו באב. ועיין מ"ש להלן.

7 3-4. שלוחי בית דין שוכרין פועלין וכו', במכילתא משפטים פ"כ עמ' 330: ונטשתה מגיד שפורץ בה פרצות אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם. ועיין בפי' הראב"ד לעדיות ובתוספ' שנץ עדיות פ"ה מ"א שהביאו את המכילתא, ולעיל שם כתבו בדעת ב"ה: "כדי שלא יהא אדם רגיל ליכנס בשדה חברו ובגנתו ובפרדסו שלא מדעתו". וזהו טעם גדר החכמים. וברמזי בעל הטורים על התורה בהר כ"ה, י"א: והינו דאיתא בתוספתא ליתא לפנינו בתוספתא בשביעית פורץ אדם כרמו וסותר גדרו, והינו דכתיב איוב י"ד, י"ט אבנים שחקו מים תשטוף ספיחיה עפר ארץ, שאפילו אם יש לו גדר אבנים ישהקנו, ואף אם בא על שדה שטף מים לא יגדור אותה. ואעפ"י שהלכה זו קשה מאד אבל הרי וודאי הוא שרבינו לא בדה את הדברים הללו מלבו, ומצא כן במקור חז"ל. ויש כאן מנהג חסידים עתיק, ושוב גדרו חכמים מפני תיקון העולם שלא יעשה כן, אבל בוודאי שאסור לו להושיב שומרים. ברם כשהתקינו אח"כ שב"ד שוכרין פועלים וכו', בוודאי הושיבו שומרים על הכרמים והשדות אף בשביעית, שלא יבזזו אותם בני אדם לעצמן, והשומרים שומרים שיכנסו הפירות לאוצר, והם מתחלקים אח"כ לכל אדם. וע"פ זה, ורק ע"פ זה, נבין ירושלמי תמוה בשביעית פ"ד ה"ב, ל"ה ע"ב: ר' טרפון ירד לאכל קציעות מתוך שלו שלא בטובה כבית שמאי. המוניה סנטיריה ושורון חבטין עלוי וכו', אי לי שנתכבדתי בכתרה של תורה. וכ"ז תמוה מאד, כיצד היו שומרים בכרמו של ר' טרפון, וכן מה עניין כאן לכבודה של תורה, הרי השומרים היו נוהגים כן בכל אדם שאכל משלו. וכן יש לתמוה, כיצד אכל ר' טרפון מן המשומר. ובפי' הרש"ס נדחק לפרש שכרמו היה מושכר או מוחכר לאחרים, ובבקעה היו שם שומרים גוים שראו אותו וחשבו אותו לגנב. וכ"ז קשה מאד שאם היה מוחכר לאחרים אין זה משלו. אבל לפי התוספתא שלנו הכל מובן. השומרים היו שומרי ב"ד, ושמירת שומרי ב"ד היא כמו שמירה להפקר שהרי הפירות מתחלקות אח"כ ואין כאן איסור משומר, ואלמלי היה ר"ט אדם גדול בתורה היו חובטין אותו אפילו אכל משלו, שלא בטובת השומרים בלי רשותם, וממילא נמצא שניצל מן החביטה ע"י כבודה של תורה. נמצאנו למדים שהלכה זו של התוספתא היתה נוהגת עדיין בימי ר' טרפון. ועיין מ"ש לעיל עמ' 380.

8 4. עודרין אותן. וכ"ה ברמב"ן ד' ליסבון ונפולי ובפיסקא שברשב"ש וברא"ש הנ"ל בתוספ' רי"ד ובפי' הרש"ס יש כאן השמטה. וברמב"ן ד' רומי: וגודרין אותן. אבל הגירסא הנכונה היא בר"ש ד"ר הנ"ל: ואורין אותן, עיין ב"ר ריש פמ"ו עמ' 458, ועיין ערה"ש ערך אר ב'.

9 ועושין אותן דבילה וכו'. וכן להלן: ודורכין אותן בגת וכו', ועוטנין אותן בבית הבד וכו'. וכ"ז אסור ליחיד, עיין במשנתנו פ"ח מ"ו, ומ"ש לעיל סוף הע' 4. ומכאן משמע שגם עשיית דבילה מתאיני שביעית אסורה ליחיד, ויש מכאן סיוע לגירסת הרש"ס והגהת הגר"א לעיל פ"ו שו' 60, עיין מש"ש.

10 וכונסין אותן בחביות. וכ"ה בכי"ע וברמב"ן ד' ליסבון ובר"ש וברא"ש הנ"ל. ובד נשמט כל זה בטעות.

11 5. הגיע זמן ענבים וכו'. ברמב"ן הנ"ל ד' נפולי ואילך הסדר הוא הגיע זמן זיתים וכו', הגיע זמן ענבים, והוא אינו מתאים לסדר הבישול עיין מ"ש לעיל שו' 3 ד"ה הגיע זמן תאנים. ברם ברמב"ן ד' רומי הגירסא היא: הגיע זמן תאנים שלוחי ב"ד שוכרין פועלים וגודרין אותן ועושי' אותם דבילה וכו', הגיע זמן זתים וכו'. והבבא של ענבים חסרה שם, מפני שנתקצרה ע"י "וכו'". וכן חסרה בבא זו בפיסקא שברשב"ש הנ"ל, ובפי' הרא"ש הנ"ל. והמדפיסים בד' נפולי השלימו בבא זו שלא במקומה. וברמב"ן ד' ליסבון ישנה כל בבא זו במקומה, וכסדר הנכון שלפנינו בתוספתא.

12 7-8. ועוטנין אותן בית הבד. וכ"ה בד. ובכי"ע: בבית הבד, וכ"ה בראשונים הנ"ל. וברמב"ן ד' ליסבון: וטועני' אותן בבית הבד.

13 9. ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו. כלומר, נהגו בהם כעניים הנוטלים מן הקופה, עיין לעיל פאה פ"ד ה"ט. ועיין בהשגות הראב"ד פ"ז מה' שמיטה ה"ג.

14 9-10. הגיע שעת הביעור עניים אוכלין וכו'. משנתנו פ"ט מ"ח. ובתוספ' ע"ז ס"ב ב' ד"ה יזפי: כדתניא בתוספתא הגיע שעת הביעור וכו' ר' יוסי אומר אחד עניים אחד עשירים אוכלים אחר הביעור. וכבר תמה הר"ב רנשבורג במקומו למה הביאו מן התוספתא ולא הזכירו שהיא משנה מפורשת. ברם בנוסחאות המשנה עם פי' הר"מ כת"י גרסו במשנתנו בדברי ר' יוסי: אין אוכלים אחר הביעור. וכנראה שבעלי התוספות הכירו גירסא זו במשנתנו, והסתייעו מן התוספתא לנוסח המשנה. ועיין בחי' הריטב"א לע"ז שם שהביא את התוספתא כאן בשם התוספות, וכתב ויש מתרצין דההיא בתוך שנה שביעית, אבל כשהגיע שמינית הכל חייבין לבער. ועיין בהשגות הראב"ד פ"ז מה' שמיטה ה"ג. ובפי' הרמב"ן על התורה בהר כ"ה ריש פ"ז הנ"ל: ופירוש עניים, כל שלקטו הפירות משדות של אחרים מן ההפקר, ועשירים בעלי השדות עצמן שלקטו אותן מן השדות שלהן בהפקרם. ועיין להלן.

15 11-12. עשירים אוכלין מן האוצר וכו'. ירושלמי פ"ט ה"ח, ל"ט ע"א, ועיין בפי' הרש"ס שם, קנ"ד ע"ב ואילך. ובכל אופן ברור שהכוונה כאן שר"ש סובר שהעשירים אוכלין מן האוצר שבעיר שנזכר למעלה אחר הבעור, מפני שלגבי אוצר כולם עניים הן, שהרי אינו ידוע אם אוכל מפירות שדהו עיין מ"ש לעיל בשם הרמב"ן. אבל לא נתבררה דעתו כיצד עושים במקום שאין אוצר.

1 12-13. מי שיש לו פירות לחלק מחלקן לעניים. בד חסרה בבא זו, אבל ישנה גם בכי"ע. וכן בתוספ' רי"ד הנ"ל: ותניא נמי התם מי שיש לו פירות וחלקן צ"ל: לחלקן מחלק לעניים. מי שיש לו פירות שביעית וכו'. וכ"ה ברמב"ן וברשב"ש הנ"ל. ובפירושה נראה שהכוונה היא שמי שיש לו הרבה פירות והוא יודע שישארו לו אחרי הבעור, מחלקן לפני הבעור לעניים ויוצא בזה אף חובת צדקה. אבל אם יגיע זמן הבעור אינו יכול לחלק לעניים את הכל וצריך להפקיר לכל, ויכולים גם עשירים כלומר, עשירים שאסורים ליטול צדקה לזכות בהם, לפני שהוא בעצמו יזכה בפירות. וברייתא זו חוזרת לזמנים ולמקומות שלא היה שם אוצר.

2 13. מחלק מהן לשכניו וכו'. כלומר, אם הגיע זמן הבעור אינו רשאי לחלק את הכל לעניים, אלא נותן למי שירצה מזון ג' סעודות, וכמפורש במשנתנו פ"ט מ"ח, ועיין מ"ש לעיל. והתוספתא הובאה בר"ש וברא"ש שם ד"ה מחלקן, תוספ' רי"ד ורמב"ן הנ"ל, תוספ' פסחים נ"ב ב' ד"ה מתבערין, ראבי"ה ח"ב סי' תי"ז עמ' 31, ס' יריאים השלם סי' קנ"ח, ע"ה ע"ב, סמ"ג עשין קמ"ח, ר"ה ע"ג, כפו"פ פמ"ח, עמ' תרנ"ו. ובס' יריאים שנדפס מכבר סי' קפ"ו: כדתניא בתוספתא דשביעית מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מביא בניו ובנותיו ומפריח ומוציא ממנה ומניח כל ביתו ואו' אחינו בית ישראל וכו'. והלשון משובשת.

3 14. וליודעיו. וכ"ה בד, בכי"ע, בר"ש, בתוספ' פסחים ובראבי"ה הנ"ל בכי"א. אבל בשאר הראשונים הנ"ל וכן בראבי"ה הנ"ל בכי"ל: ולמיודעיו.

4 ומוציא ומניח על ביתו וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע: על פתח ביתו וכו', וכ"ה בראשונים הנ"ל וביריאים השלם הנ"ל: על פתחו. ובפי' הריבמ"ץ פ"ט סמ"ב: וכיצד מבער מניחו בביתו או בחוץ ואומר אחינו כל בית ישראל וכו'. ופירוש הברייתא הוא שכל מה שנשאר לו, אחרי שחילק לקרוביו ולמיודעיו מזון ג' סעודות לכל אחד, מפקיר לכל אדם.

5 15. חוזר ומכניס לתוך ביתו וכו'. כלומר, אף הוא בעצמו יכול לזכות בפירות אחרי שהפקיר. וכן מפורש בירושלמי פ"ט ה"ה, ל"ט ע"א, והביאוהו הראשונים הנ"ל.

6 15-16. ואוכל והולך עד שעה שיכלו. בראבי"ה הנ"ל: עד שיאכלו, ולפ"ז ברור שהכוונה היא שמותר לו לאכול עד שיגמרו הפירות שזכה בהם. וכן בפי' הרמב"ן הנ"ל: ומפקירן על פתח ביתו ואוכלין והולכין לעולם. וכן פירשו שאר הראשונים הנ"ל. אבל בהשגות הראב"ד פ"ז מה' שמיטה ה"ג: ואם אין שם אוצר ולא ב"ד מחלקין, מוציאן לשוק ומפקירן, ואף הוא יכול לחזור לזכות בהן ככל אדם, ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותם הפירות מכל הארץ, ביהודה מכל ארץ יהודה, ובגליל מכל הגליל, ואחר שיכלו מכל הארץ אז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד. ופירש רבינו את הברייתא "עד שעה שיכלו", כלומר עד שיכלו הפירות מכל הארץ, ואז צריך לבער באיבוד ממש, כשיטת הרמב"ם שם אלא שלפי הראב"ד יש שני מיני ביעורים עיי"ש. ועיין מה שהאריך בפירוש הרש"ס, קנ"ה ע"א ואילך.

1 16. הקפת החנות אינה משמטת. בד: הקפת החנות משמטת דברי ר' יהודה. וחכמים אומ' אינה משמטת. ובכי"ע: הקפת חנות אין משמטת דברי ר' יהודה, וחכמ' אומ' משמטת. וכן מעתיק מן התוספתא באו"ז ח"ד, ע"ז סי' קי"ח, י"ז ע"ד. ובמשנתנו רפ"י: הקפת החנות אינה משמטת וכו', ר' יהודה אומר הראשון הראשון משמט. ומכאן משמע שאף ר' יהודה מודה בעצם הדין שהקפת חנות אינה משמטת, כדילפינן בספרי ראה פיס' קי"ב עמ' 173. וכן מפורש בירושלמי כאן פ"י ה"א וה"ב ובמקבילה שבמכות פ"א, ל"א ע"א שדווקא הראשונה נעשית מלוה, ומכאן שהקפה האחרונה אינה משמטת. וכן פירשו הר"מ והר"ש במשנתנו. ברם מלשון התוספתא כאן לפי גירסת ד משמע שר' יהודה חולק על עצם הדין של הקפת חנות וסובר שהיא משמטת כמלוה, ויש כאן מחלוקת בין המשנה והתוספתא. ולפי גירסת כי"ע והאו"ז צריך לפרש שהמחלוקת היא בהקפה אחרונה, ור' יהודה כשיטתו במשנתנו, והחכמים ר' יוסי חולקים גם בהקפה אחרונה וסוברים שהיא משמטת, עיין מ"ש להלן. ונראה שגירסת כי"ו נכונה, ולפנינו פיסקא ממשנתנו, והברייתא מוסיפה את דעת רבי שלהלן. וכן אפשר לפרש את גירסת ד. והברייתא קיצרה בדברי ר' יהודה והכוונה שראשונה ראשונה משמטת, וכן פירש ר' יונה בר"ג.

2 16-17. נראין דברי ר' יהודה בכותב מעות וכו'. וכ"ה בד, אבל בכי"ע ובאו"ז הנ"ל להפך: בכותב פירות, ודברי חכמ' בכותב מעות ועיין להלן גירסת המאירי. ופירש באו"ז נראין דברי ר' יהודה לחכמים דהקפת חנות אינה משמטת כשאמר לו הלוקח למוכר שיכתוב רק סכום הפירות ומדתם, ולא יזכיר סכום מעות, ודברי חכמים נראין לר' יהודה כשאמר לו לוקח למוכר שיכתוב את סכום המעות גרידא. ומר אמר חדא ומר אמר חדא, ולא פליגי. ברם שיטה זו בבלית היא, אבל בירושלמי יבמות פ"ד הי"א, ו' סע"א, ובמקבילה שבנדה פ"א אמרו מפורש: כל מקום ששנה רבי נראין עדיין המחלוקת במקומה, חוץ מעיגול של דבילה, דדין מודי לדין ודין מודי לדין עיין מ"ש בתס"ר ח"ד סוף עמ' 168 ואילך. ולפ"ז צ"ל שהמחלוקת בין ר' יהודה והחכמים היא בהקפה אחרונה, ור' יהודה סובר שהקפה האחרונה אינה משמטת כלל, כשיטתו במשנתנו הנ"ל, וחכמים והוא ר' יוסי במשנתנו הנ"ל סוברים שאף הקפה אחרונה משמטת, מפני שהם חולקים על עצם הדין וסוברים שאפילו מידי דלאו הלואה משמט. ורבי חולק ומכריע במחלוקת זו, וכגי' כי"ע ואו"ז. ובמאירי גיטין ל"ז א' עמ' 156 כותב: יראה שהקפת חנות מלוה היא, והוצרך בה ללמד שאינה משמטת, ולהוציא מדעת ר' בבריתא כצ"ל שאמר שם דוקא בכותב פירות, אבל בכותב מעות משמט. וגרס כאן כגי' כי"ע ואו"ז ופירש שרבי חולק, וכמו שפירשנו. ולפי גירסת כי"ו וכן אפשר לפרש אף גי' ד עיין מ"ש לעיל דברי רבי מתפרשים כפשוטם, והם משלימים את משנתנו, ולדעת רבי נראין דברי ר' יהודה שראשון ראשון משמט כשכתב מעות, אבל אם כתב החנוני פירות נראין דברי חכמים שבמשנתנו שכל ההקפות אינן משמטות. ובמרדכי שבועות הקשה על משנתנו הנ"ל ממשנה ב' שם שמוכח ממנה שהקפת חנות משמטת, ותירץ: דהתם מיירי בכותב מעות. פי' שזקף בפנקסו וכתב שוה הפירות, והוי כמו חוב ולפיכך משמט, והכא כלומר, במ"א הסוברת שהקפת חנות אינה משמטת מיירי שלא כתב מעות, ולא זקף לכתוב רק כמה מדות כלומר, כתב פירות. ונראה שכתב ע"פ התוספתא, וגרס כגי' בי"ו וד. ועיין בפאת השלחן סי' כ"ט ס"ק כ"א אות נ"ה.

1 17. כתובת אשה פגמה וזקפה וכו'. כפו"פ פמ"ט עמ' תרע"א בשם התוספתא. והברייתא שלנו הובאה בבבלי גיטין י"ח א': תניא כותיה דרב, מאימתי כתובה משמטת וכו'. ובירושלמי כאן פ"י ה"א, ל"ט ע"ב: תני ר' חייה עד שתפגום ותזקוף. והר"מ פ"ט מה' שמיטה הי"ג פסק שלא כתוספתא אלא כשמואל בבבלי גיטין שם, ואם נפרעה מקצת כתובתה פגמה או שזקפה משמט. ובבבלי גיטין שם מפרש שזקיפה היא משעמדה בדין, ועיין מ"ש בפירושי להלכות הירושלמי להרמב"ם עמ' נ"א אות ש'.

1 19. אע"פ שהחוב מרובה על המשכון וכו'. כפו"פ פמ"ט עמ' תר"ע. ובתס"ר ח"א עמ' 83 הבאתי מקונטרס הראיות להריא"ז כ"י ירושלים ב"מ פ' הזהב 24 סע"א: ובתוספו' בסו' שביעית תניא המלוה את חברו על משכון אע"פ שהחוב מרובה על המשכון ה"ז אינו משמט. ואין בידי עכשיו לעיין בספר ההוא בכל העניין. ולפי פשט לשון התוספתא משמע שאינו משמט כלום, וכשיטת שמואל בירושלמי כאן פ"י סה"ב, ל"ט ע"ג וכרשב"ג בברייתא שבבבלי ב"מ מ"ח ב', שבועות מ"ד ב', "וליתא לההיא דחייה דס"פ שבועת הדיינים" או"ז ע"ז סוף סי' קט"ז, ח"ד, י"ז ע"ג. אבל הר"מ פסק פ"ט מה' שמיטה הי"ד שהוא משמט את העודף של החוב על המשכון, והברייתא משמיעה לנו שאינו משמט כנגד המשכון, ולא אמרינן שנתן את המשכון לזכרון דברים גרידא כדחיית הבבלי, ודלא כשמואל שם. ועיין בכ"מ שם ובחו"מ סי' ס"ז ס"ק י"ב ובמפרשים שם. ולעצם הדין של המלוה על המשכון עיין במשנתנו פ"י מ"ב, בירושלמי שם ובספרי ראה פי' קי"ג עמ' 173.

1 20. המלוה את חבירו על המשכון וכו'. בכפו"פ פמ"ט עמ' תר"ע: "אמרינן נמי התם בבלי גיטין ל"ז א' סיים לו קרקע בהלואתו אינו משמט, וכן פסק הר"מ פ"ט מה' שמיטה ה"ו. תוספתא מס' שביעית בסוף, המלוה את חברו על המשכון או בשטר שיש בו אפותיקי הרי זה אינו משמט. ועל משכון דמטלטלי אמרינן נמי התם כלומר, ברישא כאן המלוה את חברו על המשכון וכו' ". ומכאן שפירש שבמשכנתא אנן קיימין כאן. ולפי פשוטן חולקות הברייתות כאן וגיטין הנ"ל על הבבלי ב"מ ס"ז ב', וכשיטת הרמב"ן. וכן פירש ר' יונה ע"פ הר"ן גיטין. ועיין בירושלמי כאן פ"י ה"א, וכגירסת הרש"ס, ק"ס ע"ב.

2 או בשטר שיש בו הפותיקי וכו'. בחידושי הרמב"ן הנ"ל וכן ברשב"א שם בשמו כתבו דאפי' באפותיקי מפורש משמט וכו', וכ"ה גם במאירי שם. וכן פסק הרשב"א אף בשו"ת ח"א סי' תתקפ"א, וח"ה סי' ר'. ופסקו כן מפני שסמכו על הבבלי ב"מ ס"ז א' ועוד, עיי"ש. והברייתא שלנו כאן ובבבלי גיטין חולקות, ואין הלכה כמותן, לשיטת הרמב"ן והרשב"א.

3 21. וכשם שהשביעית משמטת מלוה וכו'. או"ז ח"ד, ע"ז סי' קי"ט, י"ז ע"ד, רא"ש גיטין פ"ד סי' י"ח בשם התוספתא, ולא הביאוה אלא משום סיפא, עיין להלן. ובמשנתנו שבועות ספ"ז: והשביעית משמטת את השבועה. ופירשו הראשונים שאם הודה במקצת לפני שמיטה ונתחייב שבועה, השביעית משמטת אותה, אעפ"י שלוא הודה אחר שמיטה היה חייב לשלם, שאין שמיטה משמטת מלוה כפרנית. והוא הפירוש הפשוט ביותר. ועיין להלן.

4 21-22. דבר שהשביעית משמטתו משמטת שבועתו וכו'. וכ"ה בכי"ע. ובד: שנ' וזה דבר דברים ט"ו, ב' דבר שהשביעית וכו'. ועיין בבלי שבועות מ"ט א' ובירושלמי שם ספ"ז, ל"ח ע"א. ופסק הר"מ פ"ט מה' שמיטה ה"ז שאין שמיטה משמטת אלא שבועת הדיינין וכיוצא בה, אבל לא שבועת השותפין וכו', וכ"ה בטחו"מ סי' ס"ז. וכן מפורש להלן כתובות פ"ט סה"ג ובבבלי שבועות מ"ח ב', ועיי"ש ברש"י ששבועת האריסין והשותפין אינה משמטת. ומדברי הרא"ש גיטין הנ"ל משמע קצת שאף אם התנה עמו שלא ישמיטנו בשביע', מכיוון שאין החוב משתמט, גם השבועה אינה משתמטת. ומפשט לשון התוספתא משמע שגם בהקפת חנות ובשכר שכיר אין השבועה משתמטת, שהרי בהם אף החוב אינו משתמט, ודינם כאריסים וכשותפים, אבל מדברי כמה מן הראשונים מוכה שהם סוברים שבהקפת חנות ושכר שכיר, אעפ"י שאין שביעית משמטת אותם, מ"מ היא משמטת את שבועתם.

5 23. ר' שמעון או' הוא משמט וכו'. וכן הביאו בשם התוספתא בעיטור, פרוזבול, הוצ' רמא"י ע"ז סע"ב, או"ז ח"ד ע"ז סי' ק"כ, י"ח סע"א, בס' התרומות שער מ"ה ח"א סי' ד', ר"ד ע"ב ועיין בגידולי תרומה שם, ובכפו"פ פמ"ט עמ' תרע"ב. ומלשון התוספתא כאן ברור שמדברים כאן בחוב שהניח להם אביהם שאינו משה ידם, ואין חילוק בין יורשים קטנים וגדולים. ובבבלי גיטין ל"ז א', ב"ק ל"ו סע"ב: אמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אין צריכים פרוזבול, וכן תני רמי בר חמא יתומים אין צריכים פרוזבול, ר"ג ובית דינו אביהן של יתומין היו. והביא בחי' הר"ן גיטין שם ובפירושו על הרי"ף שם בשם רש"י שהכוונה לחוב שירשו מאביהם המת לפנינו ברש"י גיטין וב"ק ליתא. והרא"ה בשם הרמב"ן פירש לפי חי' הריטב"א שם, וממנו, כנראה, בחי' הר"ן ופירושו על הרי"ף הנ"ל שהכוונה לחוב שהלוו היתומים בעצמם, "דממה שירש מאביהם אינו צריך, וכדאמרינן בספרי ר' שמעון אומר כל בעל משה ידו, ולא היורש וכו', אפשר דס"ל כלומר, לרש"י דההיא דספרי דר"ש בלחוד הוא דקאמר לה, ושמא רבנן פליגי עליה". וכן פירש בעיטור הנ"ל ע"ו ע"ד את הגמרא ביתומים שהלוו, ואח"כ הביא את התוספתא שלנו. ועיין בס' התרומות שער מ"ה ח"א אות כ', ובכפו"פ פ"נ סוף עמ' תרע"ח. ועיין כנה"ג חו"מ סי' ס"ז הגהות ב"י אות נ"א, ומה שהאריך בזה בפאת השלחן סי' כ"ט ס"ק ל"ו אות צ"ג. ועיין בר"מ פ"ט מה' שמיטה סהכ"ד ובמהרי"ק שם. ובתשובת הר"מ הוצ' רא"ח פריימן ז"ל סי' רמ"א עמ' 227 מפורש שביורשים גדולים משמט, אלא שאנו טוענים בשבילם שמא היה פרוזבול למורישם ואבד. ועיין גם בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' ב"ג, ובשו"ת הריב"ש סי' תצ"א. אבל אם ברור שלא כתב פרוזבול משמט, וכן מפורש בחי' הרשב"א גיטין ל"ז ב' סד"ה כי אתו לקמיה שביתומים גדולים כי האי גוונא כלומר, שברור שמורישם לא כתב פרוזבול משמט. ומכ"ז נראה שפסקו שלא כר"ש בתוספתא כאן.

1 24-25. ר' יהודה או' פרוסבול המקושר וכו'. במשנתנו פ"י מ"ד: זהו גופו של פרוזבול וכו', והדיינים חותמין למטה או העדים. והברייתא שלנו דנה בנוהגו של פרוזבול המקושר. והנה כבר בזמן התנאים האחרונים לא היו שטרות מקושרים מצויים עיין בבלי ב"ב קס"ד ב', ועניינם הראשון היה כדי לשמור עליו מזיוף עיין מ"ש להלן והיו חותמים בפקודת המתחייב אחרי שקראו: "אני פלוני בן פלוני מקובל עלי כל מה שכתוב בו למעלן וכו', טופס שטרות מקושרים כך הוא" ירושלמי גיטין ספ"ח, מ"ט ע"ד. ועיי"ש ב"ב רפ"י, י"ז ע"ג. וכבר ראו בירושלמי את טיב עניינו של מקושר, והבינו כן את ספר המקנה של ירמיהו ירמי' ל"ב, י"ד, ואמרו גיטין פ"ח רהי"ב, מ"ט ע"ד; ב"ב רפ"י, י"ז ע"ג: ואת החתום זה המקושר, ואת הגלוי זה הפשוט שבמקושר. ומכאן נראה שאף בפרוזבולים נהגו במקושרים והטעם, כנראה, שלא יחשדו במלוה שזייף את הזמן, והצריך ר' יהודה שיחתמו העדים מבחוץ כבכל שטרות מקושרים. ובפי' הר"ח לגיטין ל"ג א'; אוה"ג שם עמ' 22: והדיינים חותמים למטה או העדים משנתנו פ"י סמ"ד, פיר' אם חותמים הדיינים בפרוזבול מתקיים הפרוזבול על חתימת הדיינים עיין במאירי שם עמ' 133, ולא תימא חתימת דיינים בלבד כלומר, מכשירים אותו, אלא אפילו חתמי עדים, כי בפנינו מסר פל' לפל' ופל' הדיינים שכל חוב שיש לו אצל פל' כל זמן שארצה אגבנו כשר. ותנא גט מקושר הדיינים חותמים מבפנים והעדים מבחוץ אמרו לו כול'. וכנראה שהר"ח פירש שהוא דין "אמרו לו כול", הוא דין משנתנו הנ"ל. עיין מ"ש להלן סד"ה ובתוספ'. ובתוספ' כתובות כ"א א' ד"ה עד רצו להוכיח מתשובת החכמים לר' יהודה כאן שהנפק מעשה ב"ד אינו צריך קיום, בניגוד לשיטת הירושלמי שאפשר לערער אף על חתימת הדיינים, ודחו בתוספ' שדין זה אינו אלא בפרוזבול, מפני שנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד גיטין ל"ז ב'. וכן הוא ברמב"ן כתובות שם בשם "ואני שמעתי". וכ"ה בתוספ' הרא"ש שם ובר"ן שם פ"ב סי' קצ"ה ובהגהות אשרי שם פ"ב סי' י"ה. אבל הרמב"ן בעצמו מפרש את התוספתא: "א"ל אין מעשה ב"ד צריכים קיום, כלומר, שאין צורך לשתי חתימות, אלא הדיינים חותמים כדרכם מבפנים או העדים מבחוץ", וכ"ה בריטב"א ובמאירי שם עמ' 100, ולפ"ז אין כאן אלא מליצה בעלמא, וכפי שמשמע מדברי הר"ח גיטין הנ"ל. ברם ברמב"ן שם גמגם על תירוצו ועל תירוץ התוספות וכתב: "ולשון א"ל אינו מתיישב ללשון הזה ושמא אינו בנוסחאות". וברשב"א כתב שדווקא בב"ד קבוע ומוחזק לרבים אינו יכול לערער על חתימת הדיינים, ובירושלמי מדברים בב"ד שאינו מוחזק לרבים, ואין מכירים אותו. ותלמידי רבינו יונה לפי שטמ"ק כתובות שם כתב: "והא דתניא בתוספתא דהנפק אין צריך קיום איכא למימר דקים להו בירושלמי דלא איתניא בי ר' חייא ור' אושעייא, ובקיאין היו בעלי תלמוד ירושל' בתוספתו' שבידינו, כי הם מצויות בירושלמי באותו הלשון בעצמו וכו' ". ודרך אגב יש לנו עדות שברייתא זאת היא רק בתוספתא ולא הובאה בירושלמי, והיא אינה בירושלמי שלפנינו. והברייתא שלנו הובאה גם ברמב"ן ב"ב ק"ס ב', בשו"ת הרשב"א ח"ב סי' רנ"ד =מיוחסות סי' ק', בתוספ' הרא"ש ב"ב קס"א א' לפי שטמ"ק שם, בחי' הר"ן כת"י ב"ב שם והובא גם בשטמ"ק שם ובכפו"פ פי"ב עמ' של"ג.

1 26. חמשה שלוו בשטר אחד וכו'. ר' יעקב מקורסן בשו"ת מהר"מ ב"ב, ד' קרימונא סי' קמ"ו והסמ"ג והרא"ש גיטין פ"ד סי' י"ח והרדב"ז שו"ת ח"ג פיורדא, סי' תקט"ז חביאו תוספתא זו ופירשוה שת"ק סובר שאפילו לוו בשטר אחד אין האחד אחראי בעד השני, וממילא צריך פרוזבול לכל אחד כמשנתנו פ"י מ"ה. ובאו"ז ח"ד ע"ז סי' קכ"א, י"ח ע"ב, הביא את התוספתא ולא פירשה. ועיין מ"ש להלן.

2 28. רבן שמעון בן גמליאל או' וכו'. הראשונים הנ"ל פירשו שרשב"ג סובר ששנים שלוו בשטר אחד, כל אחד אחראי בעד השני, כשיטת הירושלמי. וכן פסק בטור ח"מ סי' ס"ז שכותבין פרוזבול כרשב"ג. ועיין בפאת השלחן סי' כ"ט ס"ק ל"ד אות צ"א.

3 כותבין עליו פרוזבול. וכ"ה בד ובכי"ע לו. ואצל הר"י מקורסן הנ"ל: רשב"ג אומר אפילו לאחר צ"ל: לאחד. וכ"ה בהגה"מ הנ"ל לעיל הע' 41. ובסמ"ג הנ"ל: אפילו אחד שיש לו קרקע כותבין. וברא"ש הנ"ל וממנו, כנראה, ברבינו ירוחם, מישרים נתיב ז': אפילו יש לאחד קרקע כותבין פרוזבול על כולן. והיא היא. אבל באו"ז הנ"ל בטעות: אפי' אחד שיש לו קרקע אין כותבין עליו פרוזבול.

1 29. ללוה קרקע ולמלוה אין קרקע וכו'. כפשוטה של משנתנו פ"י מ"ו. ובירושלמי פ"י רה"ו, ל"ט ע"ד: רב אמר והוא שיהא קרקע למלוה וללוה. ופירש בספר התרומות שער מ"ה ח"א סי' י"ז שרב מצריך קרקע גם למלוה כדי שיקנה לב"ד את השטר, עיי"ש בגידולי תרומה אגב קרקע.

2 29-30. למלוה קרקע וללוה אין קרקע וכו'. וכ"ה בכי"ע. ובד חסרה בבא זו. ובמשנתנו פ"י מ"ו: אם אין לו, מזכה הוא בתוך שדהו כל שהוא. ומכאן שאם צווח הלוה ואינו רוצה לזכות אינו יכול לכתוב פרוזבול. ברם בירושלמי הנ"ל: ור' יוחנן אמר למלוה אעפ"י שאין ללוה. ללוה אעפ"י שאין למלוה. וכנראה שר' יוחנן סובר שיכול לזכותו אפילו שלא מדעתו, ואפילו צווח אח"כ כבר הועיל הפרוזבול. ועיין במלא"ש הנ"ל וברא"ש גיטין פ"ד סי' ט"ו, ובמאירי שם עמ' 155. ולפ"ז נוסח ד שבתוספתא מתאים למסורת ר' יוחנן בירושלמי. ולפי גירסת כי"ו וכי"ע דין התוספתא הוא כפשוטה של משנתנו, ואם אין ללוה קרקע אינו כותב עליו פרוזבול, ואם מזכהו מדעתו הרי יש לו.

3 30-31. לו אין קרקע ולערבין לו קרקע וכו'. בבלי גיטין ל"ז א', ר"מ פ"ט מה' שמיטה ה"כ. ועיין כפו"פ פ"נ עמ' תרע"ט. והתיבה "בתוספתא" נמשכת למעלה, עיין מ"ש בתס"ר ה"ד סוף עמ' 189.

4 31. ולחייבין לו קרקע וכו'. בבבלי הנ"ל: לו ולערב אין להן קרקע, ולחייב לו יש לו קרקע, כותבין עליו פרוסבול מדרבי נתן וכו'. וברשב"א שם: נראה דלחייב לו ללוה, או לערב קאמר וכו'. ומלשון הברייתא כאן וכן בירושלמי ברור שמדברים בחייב ללוה גרידא, אלא שכוונת רבינו היא שהדין דין אמת בין בחייב ללוה ובין בחייב לערב. ועיין במאירי שם עמ' 154 וברדב"ז על הר"מ הנ"ל. ועיין במשנתנו פ"י מ"ו ובריבמ"ץ שם ד"ה היתה לו שדה ממושכנת.

1 31-32. עציץ נקוב כותבין עליו וכו'. בבלי הנ"ל בשם תני הלל, בשינוי לשון, והעמידוה בבבלי שם שהעציץ מונח על יתידות, שהרי אם הוא מונח על גבי הארץ, אפילו על עציץ שאינו נקוב כותבין אגב המקום המושאל לעציץ. ועיין להלן עוקצין פ"ב הי"ז ומש"ש בתס"ר ח"ד עמ' 183. אבל בירושלמי כאן פ"י ה"ז אמרו שאין כותבין פרוסבול על כוורת המונחת על גבי הארץ אלא לר' אליעזר, אבל לחכמים אין כותבין עליה פרוסבול, וכן יוצא גם מן התוספתא סוף עוקצין, עיין מ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 183 ועמ' 189. ובמשאילו מקום לתנור וכיריים כותבין עליהם פרוסבול מפני שהם מחוברים לקרקע. ור' חייא בר אדא חולק וסובר שכותבין אפילו על מקומו של נר, וזהו כשיטת הבבלי הנ"ל. ולפי הירושלמי כאן הברייתא שלנו מדברת בעציץ המונח על הארץ, ודווקא על נקוב כותבין, אבל לא על שאינו נקוב.

2 32-33. ר' שמעון אומ' אף שאינו נקוב וכו'. וכ"ה גם בד ובכי"ע. ומסתבר כהגהת המפרשים שהגיהו: אף נקוב אין כותבין וכו', וכשיטתו במשנת כלאים ספ"ז ושבת ספ"י, ועיין בירושלמי ובבבלי שם צ"ה ב'. אבל קצת קשה לשיטת האמוראים הסוברים שכנגד הנקב גם ר"ש מחשיב ליה כמחובר עיין ירושלמי שם י"ב ע"ד, ובבלי הנ"ל, וא"כ למה אין כותבין עליו פרוזבול, והרי קרקע כל שהוא כותבין עליה פרוזבול פאה פ"ג מ"ו וכאן פ"י מ"ו. ושמא יש לקיים את הגירסא שלנו, ור"ש סובר שכותבין פרוזבול על מקומו, וכשיטת ר' אליעזר בירושלמי הנ"ל, עיין מ"ש לעיל בסמוך.

3 33. ר' חוצפית אומ' כותבין וכו'. תיקונים והוספות: בס' יחוסי תו״א ערך ר׳ חוצפית מביא בשם התוספתא: ר' חוספית. וכ״ה גם במשנה הוצ׳ לו ובס׳ השטרות לר״י הברצלוני, סוף עמ׳ 70. במשנתנו פ"י סמ"ו: ר' חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו וכו'. ובאו"ז ח"ד, ע"ז סי' ק"כ, י"ח ע"א, מביא את משנתנו, ומסמיך לה: תניא בתוספתא ר' חוצפית התרגמן אומר כותבין לאשה על נכסי בעלה. וכן בכפו"פ פ"נ עמ' תרע"ח: ר' חוצפית אומר כותבין לאשה וכו'. ובירושלמי פ"י ה"ו, ל"ט ע"ד: מהו לכתוב לאשה על נכסי בעלה? נישמעינה מן הדא, וכן ליתומין על נכסי אפיטרופין. ובגליון הש"ס שם תמה למה לא פשטו מברייתא מפורשת שלפנינו, עיי"ש שהגיה את הנוסח כאן ע"פ משנתנו. ברם כבר ראינו שכן הוא בכל נוסחאות התוספתא, ובאו"ז ובכפו"פ הנ"ל. ואפשר ששאלת הירושלמי היא באשה שלותה אם כותבין פרוזבול למלוה שאין לו קרקע על נכסי הבעל של האשה שלותה, אעפ"י שכתיבת הפרוזבול הוא חוב לבעלה. ופשטו ממשנתנו שכותבין ליתומין וכו', ושם הרי משמע שמדברים ביתומין שלוו, שהרי יתומים קטנים שיש להם אפיטרופוס שהלוו אינם צריכים לפרוסבול כלל. אבל מן התוספתא כאן אין לפשוט, מפני שאפשר להעמידה באשה המלוה שכותבין לה פרוזבול על נכסי בעלה, וכאן פשוט הוא שכותבין, מפני שזכות הוא לבעלה שתגבה את חובה, ובוודאי יתן לה לזכות את הלווה מנכסיו, וכשיטת ר' יוחנן בירושלמי לעיל: למלוה אעפ"י שאין ללוה, עיין מ"ש לעיל שו' 29–30.

4 34. ערב ראש השנה של שביעית וכו'. וכ"ה בד. וכ"ה בתשובת ר"ן גאון שבעיטור ח"א פרוזבול, הוצ' רמא"י, ע"ו ע"ג והובא בכפו"פ רפ"נ עמ' תרע"ה. וכן מעתיקים את כל התוספתא, כגירסא שלפנינו, בריבמ"ץ, ר"ש פ"י מ"ה ואו"ז סנהדרין סי' ע"ט, י"ב ע"ד-י"ג ע"א. וכ"ה בתשובת ר"א בן הר"מ סי' פ"א, הוצ' רא"ח פריימן ז"ל עמ' 105. וכן היתה הגירסא לפני השואל מן הרשב"א, וכן היה לפני הרשב"א בעצמו. וברא"ש גיטין פ"ד סי' י"ח: תניא בתוספתא אימתי כותבין עליו פרוזבול ערב ר"ה של שביעית. ובסי' כ' שם כתב: והא דאין כותבין פרוזבול בשביעית אעפ"י שאינה משמטת אלא בסופה וכו' ספרי ראה פי' קי"א עמ' 171; מכילתא דרשב"י עמ' 119, הוצ' אפשטין עמ' 160; בבלי ערכין כ"ח ב', מיד כשהתהילה שנת השמיטה אין ב"ד בודקין לגבות שום חוב, וגם המלוה בעצמו אין לו ליגוש הלוה וכו', אבל אם יפרע הלוה מעצמו אין צריך לומר משמט אני, וכמו שאין נזקקין לגבות החוב כך אין נזקקין לכתוב פרוזבול מיד כשנכנסה שביעית. וכן בשו"ת הרדב"ז ח"ה ש"א רל"ח: ראיתי לרב ר' שמעון דורן ז"ל שכתב וז"ל, אין כותבין פרוזבול אלא עד סוף שנה ששית. נכנסה שביעית אין כותבין עליו פרוזבול וכו'. ועיין בפאת השלחן סי' כ"ט, ס"ק ל"ח, אות צ"ו. ועיין תומים סי' ס"ז ס"ק ל' אות כ"ו. ברם בכי"ע חסרות המלים "ערב ראש השנה של שביעית כתבו", והגירסא שם: אימתי כותבין עליו פרוזבול ערב ראש השנה של מוצאי שביעית. אף על פי שחזר וקרעו וכו'. וכן בפי' הרמב"ן על התורה ראה ט"ו ספ"א: שכך מצינו בתוספתא שכותבין פרוזבול ערב ר"ה של מוצאי שביעית. וכן מביא הרשב"א שמצא כן בנוסחאות מדוייקות, ומעיד שכן מצא גם בפי' המשניות לר' שמשון. אבל קשה מאד לבטל את גירסת כי"ו וד המקויימת ע"י ר"ן גאון והראשונים. ומסתבר יותר שבכי"ע, וכן בפי' הר"ש שהיה לפני הרשב"א, נשמט ע"י הדומות.

5 34-35. כתבו ערב ראש השנה של מוצאי שביעית וכו'. בריבמ"ץ מפרש: ואם מסר וכתבו בשלהי אלול של שביעית דהיינו ערב ראש שנת ח' כשר, ואינו צריך להיות קיים אלא בו ביום שהוא זמן ההשמטה, ואע"פ שחזר וקרעו גובה את חובו כל זמן שרוצה, שהרי בשעת ההשמטה הפרוזבול קיים היה. ועיין בפאת השלחן סי' כ"ט אות צ"ו הנ"ל.

6 35. שחוזר וקורעו וכו'. עיין בבלי גיטין ל"ז ב'.

7 36-37. כל מלוה שלאחר פרוזבול הרי זה אין משמיט. וכע"ז בכי"ע. וגירסא זו מקויימת ע"י רב חפץ, ר"ן גאון, ר' טוביה בר' אליעזר, ר' מנחם בר' שלמה, ר"ש אחד הקדמונים, עיין להלן הריבמ"ץ, הר"מ, ר"א בן הר"מ, הר"ש, העיטור והאו"ז עיין להלן. וכן היה גם בנוסחאות הדווקניות שהיו לפני הרשב"א שו"ת המיוחסות סי' צ"ח. אבל בד: שלאח' פרוסבול. ובשאלה להר"א בן הר"מ עמ' 105 הנ"ל כותב השואל: ואית דגרסי כל מלוה שלאחריה פרוזבול אינו משמט, אבל ברור שאין כאן אלא "תיקון" קל כדי להתאים את הברייתא לדברי משנתנו. וכל הגאונים והראשונים לא היו נדחקים להוציא את משנתנו מידי פשוטה לוא היתה לפניהם נוסחא "משובחת" זו בתוספתא. ובמשנתנו פ"י מ"ה: פרוזבול המוקדם כשר, והמאוחר פסול. שטרי חוב המוקדמים פסולים, והמאוחרים כשרים. ולהלן חולין פ"א הכ"ה: כשר בגט פסול בפרוסבול. כשר בפרוסבול פסול בגט. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ב עמ' 221 ואילך. והואיל ושטר חוב מוקדם פירושו ברגיל שטר חוב שהקדים זמנו, הרי אף פרוזבול מוקדם פירושו כן. ואם פרוזבול מוקדם כשר, הרי ברור שהלואה שנעשית אחר הפרוסבול משמטת, ולפיכך לא איכפת לנו אם הקדים זמנו של הפרוסבול, שהרי הורע כוחו בזה, וכן משמע מסוגיית הירושלמי כאן פ"י ה"ה, ל"ח ע"ד. ורשב"ג שאומר שכל מלוה שלאחר פרוזבול אינו משמט, הרי אם הקדים זמנו מייפה את כוחו וצריך להיות פסול, ולפ"ז חולק רשב"ג על משנתנו, וחולק על הת"ק לעיל המצריך לכתוב פרוסבול בערב ר"ה של שביעית, ולפי רשב"ג כל המקדים לכתוב נשכר. וכן כותב ר"ן גאון בתשובתו: תשובה לרבינו נסים. פרוסבל על שני ענינים, האחד צריך כתיבתו אחר הלואה כדגרסי' במשנתנו כל חוב שיש לי, ולא קתני שיהיה לי, ואע"ג דאמ' ר"ש ב"ג כל מלוה שלאחר פרוסבל אין משמט, אין סומכין אלא על משנתנו. וכן חזר בו הר"מ מפיה"מ מהדו"ק, והחליט שרשב"ג חולק על משנתנו, כדעת רב נסים שו"ת הר"א בן הר"מ הנ"ל עמ' 107. ועיין מ"ש במבואי להלכות הירושלמי להר"מ עמ' ח' על פיה"מ שם מהדורא בתרא. ועיי"ש עמ' י"ד. וכן פסק בפ"ט מה' שמיטה הכ"ב, ועיין במהרי"ק שם. ברם רב חפץ גאון פירש את משנתנו שפרוזבול המוקדם, הוא פרוזבול שקדם להלואה, ולפיכך הוא כשר, מפני שצריך לכתוב את הפרוזבול לפני ההלואה, כדעת רשב"ג כאן שו"ת הר"מ, הוצ' רא"ה פריימן ז"ל סי' ר"מ עמ' 226, ועל פיו פירש הר"מ בפיה"מ מהדו"ק. וכן פירשו הרב ר' טוביה בלקח טוב שמות י"ב, ב' עמ' 52, ור' מנחם בר' שלמה בשכל טוב שם עמ' 86. וכן כותב הריבמ"ץ פ"י מ"ה: וראינו ר"ש ז"ל שפי' בגליון משנתינו המוקדם למלוה כשר, דהיינו דינא דתני רשב"ג וכו'. וע"פ גליון זה, כנראה, הגיהו גם במשנה עצמה, שכן כותב בכפו"פ פ"נ עמ' תרע"ה: ויש גורסים פרוסבל המוקדם למלוה כשר. ובריבמ"ץ פ"י מ"ה פירש את דברי רשב"ג שמלוה לאחר פרוסבול פירושו שמאחר שהיה לו פרוסבול למלוה אינו משמט ואפילו נקרע עיין להלן בתוספתא ובבלי גיטין ל"ז ב'. עוד פירש שם שלאחר פרוסבול כוונתו לאחר שניתקן פרוסבול נאמן גם בלי פרוסבול, וכשיטתו במשנת כתובות פ"ט מ"ט, וממנו בר"ש שם. ובעיטור הנ"ל פסק כרשב"ג של התוספתא שהפרוזבול צריך להכתב לפני ההלואה, ופירש את משנתנו בפרוסבול שכותב הלוה עיין בתוספתא ב"ב פי"א ה"ז, ולפיכך אם הקדים זמנו של הפרוסבול כשר ותבוא עליו ברכה, שהרי מייפה בזה את כח המלוה. והרישא בתוספתא שלנו ששנתה שכותבין פרוסבול בערב שביעית, לא באה למעט אלא שאין כותבין אותו משנכנסה שביעית, אבל קודם שביעית שפיר דמי. אבל כשהמלוה כותב יהיה הדין להפך, כלומר פרוזבול המוקדם יהי' פסול כשאר שטרות, מפני שמייפה את כוחו, וכרשב"ג כאן. ועוד פירש בריבמ"ץ הנ"ל שרשב"ג לא אמר כאן שכל מלוה שלאחר פרוזבול דווקא אינו משמט, אלא שהוא חולק על משנתנו וסובר שאף מלוה שלאחר פרוזבול אינה משמטת, ואין כאן לא יפוי כח ולא הורעת כח בזמן הפרוסבול, אלא בין הקדים זמנו ובין אחר זמנו כשר, מפני שהפרוזבול משמט בין הלואה שלפניו ובין הלואה שלאחריו. וכן מסתבר, שכן אם אפשר להבין את שיטת רשב"ג שפרוזבול מועיל אף לפני ההלואה, מפני שהוא מיפה למפרע את כח ב"ד ועושה אותם שלוחים לגבות את חובותיו שלאח"כ, הרי קשה להבין למה לא יועיל פרוזבול לאחר הלואה. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמייא! ואעפ"י שלפי שיטה זו הזמן שבפרוזבול אינו מעלה ואינו מוריד, מ"מ צריך לכתוב את השבוע כלומר, מספר השמיטה ליובל שהרי אין הפרוזבול מועיל לחובות של השמיטה שעברה, לחובות שכבר הושמטו. ובס' הישר לר"ת סי' ע"ר ד' וויען כ"ח ע"ד כתב: ומדתנן במסכת שביעית פרוזבל המוקדם כשר והמאוחר פסול וכו', המוקדם לסוף שביעית צ"ל: שנת השמיטה כשר, המאוחר פסול, לאחר סוף שביעית פסול, שהרי כבר שמטתו שביעית, ש"מ צריך לכתוב זמן. וכ"ה בשמו בראבי"ה ח"ב סי' תתצ"ג עמ' 686. ולכאורה פירוש זה תמוה מאד, ואין להבין למה לא פירש את משנתנו כפשוטה, שפרוזבול שאחר את זמנו פסול, ומשום זה צריך זמן בפרוזבול, מפני שאינו מועיל להלואות שלוה לאחר שכתבו. ולפיכך נראה שר"ת פירש את דברי רשב"ג כפירוש הריבמ"ץ הנ"ל שפרוזבול מועיל בין להלואה שלפניו ובין להלואה שלאחריו, ואין הכרח לומר שמשנתנו חולקת, משום שאפשר לפרש שכוונתה בפרוזבול המוקדם הוא בפרוזבול שכתבו לפני סוף השמיטה, ולפיכך כשר בין להלואות שלפניו בשנים של אותה שמיטה ובין להלואות שלאחריו, ופרוזבול המאוחר הוא פרוזבול שכתבו לאחר שמיטה בלי זמן, והוא פסול מפני שאינו מועיל להלואות שלפני השמיטה שכבר נשמטו. ולפיכך צריך זמן אף לרשב"ג.

1 38. ושעשו וכו'. בד ובכי"ע: שעשו, והיא היא, עיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ עמ' 1077 ואילך. ובבבלי ב"ק צ"ד ב' אמרו שבימי רבי נשנית משנה זו, ואף לא נזכר שם "שעשו תשובה". ועיין בתוספ' שם ד"ה בימי, במאירי שם עמ' 268 ובר"מ ספ"א מה' גזילה ואבדה ופ"ד מה' מלוה ולוה ה"ה. וכל הברייתא באה לכאן אגב משנתנו ספ"י: המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו.