תוספתא כפשוטה על שביעית א׳:א׳

1 רש"י על סוכה פתח ↗

עשר נטיעות ערבה ונסוך המים הלכה למשה מסיני - אלו שלשה נשאלו בבית המדרש מנין להם מן התורה והשיבו שהלכה למשה מסיני הם ושמע השומע וגרסם כסדר ששמעם וכן שיעורים וחציצין ומחיצין לעיל סוכה דף ה: שמען השומע וסדרן כסדר ששמען וכן בכל מקום עשר נטיעות משנה היא בסדר זרעים שביעית פ"א מ"ו עשר נטיעות המפוזרות בתוך בית סאה שאין בין זו לזו אלא כמה שיש בין זו לחברתה ותפסו בית סאה שהוא נ' אמה על נ' אמה מפוזרות לאורך ורוחב בשוה חורשין כל בית סאה בשבילן ערב שביעית עד ר"ה אע"פ שמצוה מן התורה להוסיף מחול על הקדש כדנפקא לן מבחריש ובקציר תשבות חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית ואסור לחרוש שלשים יום לפני ר"ה כדאמרי' בשמעתא קמייתא דמועד קטן דף ג. מקראי בנטיעות נאמר למשה מסיני שמותר לחרוש תחתיהם עד ר"ה כדי שלא יבשו ואם עשר הן ומפוזרות כהלכתן בתוך בית סאה נאמר למשה שיונקות בבית סאה כולה ומותר לחרוש את כולן בשבילן אבל אם אינם עשר או שאינן מפוזרות כהלכתן חורש תחת כל אחת ואחת כשיעור יניקתה לפי חשבון עשר לבית סאה ובאילנות זקנים נאסר ל' יום לפני ר"ה כדאמרינן במועד קטן שם לר' ישמעאל מהלכתא ולר"ע מקראי וחכמים עשו סייג לתורה ואסרו בשדה הלבן מפסח ואילך ובשדה האילן בזקנים מעצרת ואילך ואמרו בזקנים מפני שיונקים הרבה שלש אילנות ממטע עשרה לבית סאה הרי אלו מצטרפים וחורשים כל בית סאה בשבילן עד עצרת לפי שכולו צריך להן ויצתה מתורת שדה לבן ונעשית שדה אילן ואם אינם שלש חורש לכל אחד תחתיו לפי חשבון עד עצרת והשאר אסור מפסח ואילך:

2 משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל פתח ↗

אֵי זוֹ הִיא נְטִיעָה זֶה הָאִילָן הַקָּטָן כָּל זְמַן שֶׁקּוֹרְאִין לוֹ נְטִיעָה:

3 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

עשר נטיעות המפוזרות כו'. בסוכה דף לד. אמר עשר נטיעות וערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני ודוקא עשר לתוך בית סאה אבל פחות אין צריכין חרישה כל כך וכן נמי אם היו בבית סאה יותר מעשר נטיעות אין חורשין לפי שעומדין ליעקר:

4 תלמוד ירושלמי שביעית פתח ↗

בְּאִיסּוּר שְׁנֵי פְרָקִים מַהוּ שֶׁיְּהֵא מוּתָּר לַעֲשׂוֹת כְּסֶדֶר הַזֶּה. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא מוֹכְרִין וּמוֹצִיאִין זְבָלִים עִם הָעוֹשִׂין שְׁבִיעִית עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. עִם הַגּוֹי וְעִם הַכּוּתִי אֲפִילוּ בִּשְׁבִיעִית וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְרוֹק אֶת הַמַּשְׁפֵּלוֹת. לֹא אָמַר אֶלָּא וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְרוֹק אֶת הַמַּשְׁפֵּלוֹת. הָא לָצֵאת מוֹצִיא הָדָא אָמְרָה שֶׁהוּא מוּתָּר. וְאִין תֵּימַר שֶׁהוּא אָסוּר יְהֵא אָסוּר מִלְּהוֹצִיא.

5 תלמוד ירושלמי שביעית פתח ↗

משנה: אֵין נוֹטְעִין וְאֵין מַבְרִיכִין וְאֵין מַרְכִּיבִין עֶרֶב שְׁבִיעִית פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְאִם נָטַע אוֹ הִבְרִיךְ אוֹ הִרְכִּיב יַעֲקוֹר. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כָּל הַרְכָּבָה שֶׁאֵינָהּ קוֹלֶטֶת לִשְׁלֹשָׁה יָמִים שׁוּב אֵינָהּ קוֹלֶטֶת. רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר לִשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. הלכה: אֵין נוֹטְעִין וְאֵין מַרְכִּיבִין כו׳. רִבִּי לָעְזָר בְּשֵׁם רִבִּי יוֹסֵה בַּר זִימְרָא מַתְנִיתָא בִסְתָם הָא דָבָר בָּרִיא שֶׁחָרַשׁ מוּתָּר. אֵין נוֹטְעִין וְאֵין מַבְרִיכִין וְאֵין מַרְכִּיבִין עֶרֶב שְׁבִיעִית פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְאִם נָטַע אוֹ הִבְרִיךְ אוֹ הִרְכִּיב יַעֲקוֹר. לֹא עָקַר פֵּירוֹתָיו מַה הֵן. רִבִּי בָּא רִבִּי לָא הֲווֹן יָתְבִין בְּצוֹר אֲתָא עוּבְדָּא קוֹמֵיהוֹן הוֹרֵי רִבִּי לָא יִשְׁפְּכוּ פֵּירוֹתָיו. אָמַר רִבִּי בָּא אֲנִי לֹא נִמְנֵיתִי עִמָּהֶן בַּעֲלִיָיה. אָמְרִין נֵצֵא לְחוּץ נִלְמַד נָפְקוּן וְשָׁמְעוּן רִבִּי יוֹנָה רִבִּי יִצְחָק בַּר טֶבֶלַיי בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר אֵין מְחַדְּשִׁין עַל הַגְּזֵירָה. רִבִּי יוֹסֵה רִבִּי יִצְחָק בַּר טֶבֶלַיי בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר אֵין מוֹסִיפִין עַל הַגְּזֵירָה. נְטָעוֹ וּמֵת בְּנוֹ מַהוּ שֶׁיְּהֵא מוּתָּר לְקַיְימוֹ. תַּנֶּה רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבַּיי דְּבַר דְּלָיָיה נְטָעוֹ וּמֵת בְּנוֹ אָסוּר לְקַיְימוֹ. וָאַתְיָא כְּמָאן דְּאָמַר מִפְּנֵי הֶחָשָׁד אֲבָל מִפְּנֵי הַבִּנְיַין אַב בְּנוֹ בוֹנֶה. תַּנֵּי הַנּוֹטֵעַ הַמַּבְרִיךְ הַמַּרְכִּיב שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה עָלְתָה לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וּמוּתָּר לְקַיְימוֹ בִשְׁבִיעִית פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לֹא עָלְתָה לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְאָסוּר לְקַיְימוֹ בִשְׁבִיעִית. אֲבָל אָמְרוּ פֵּירוֹת נְטִיעָה זוּ אֲסוּרִין עַד חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט. וּמַה טַעַם רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן וּבַשָּׁנָה. מַה אַתְּ שְׁמַע מִינָּהּ אָמַר רִבִּי זְעִירָא שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵילִים לֹא יֵאָכֵל. וּבַשָּׁנָה. אָמַר רִבִּי בָּא בַּר מָמָל קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא נִרְאִין הַדְּבָרִים בְּשֶׁנִּטְּעוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה שְׁלֹשִׁים יוֹם הָא אִם לֹא נִטְּעוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אִיתָא חֲמִי שָׁנָה שְׁלֵימָה עָלְתָה לֹו וְאַתְּ אָמַר הָכֵין. אָמַר לֵיהּ וְאִין כֵּנִי וַאֲפִילוּ נִטְּעוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה יְהֵא אָסוּר עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מַיי כְדוֹן. אָמַר רִבִּי מָנָא מִכֵּיוָן שֶׁעוֹמֵד בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ שֶׁל אִילָן מַשְׁלִים שְׁנָתוֹ.

6 תלמוד ירושלמי שביעית פתח ↗

מְיַבְּלִין מַעֲבִירִין אֶת הַיְּבוֹלֶת. מְפָרְקִין בֶּעָלִין. מְאַבְּקִין עוֹשֶׂה לָהּ אָבָק. מְעַשְּׁנִין מַתְנִינָן לָהּ תַּנֵּי מְכַוְונִין מְצַדְּדִין מְכַוְונִין לָהּ מִצְּדָדִין. חֲבֵרַיָיא אָמְרֵי עוֹשֶׂה לָהּ דִּיקְרָן. רִבִּי יוֹסָה אוֹמֵר תּוֹלֶה לָהּ אֶבֶן.

7 תלמוד ירושלמי שביעית פתח ↗

תַּנֵּי מְוַותְּרִין וּמְשַׁמְּטִין כֵּינִי מַתְנִיתָא מְוַותְּרִין בִּגְפָנִים וּמְשַׁמְּטִין בְּקָנִים. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְוַותֵּר וּלְשַׁמֵּט קוֹדֶם לְחָג מְוַותְּרִין וּמְשַׁמְּטִין קוֹדֶם לְחָג. לְאַחַר הֶחָג מְוַותְּרִין וּמְשַׁמְּטִין לְאַחַר הֶחָג. רִבִּי שִמְעוֹן אוֹמֵר וּבִלְבַד מִן הַבִּקְעָה וּלְמַעֲלָה.

7 בבא בתרא פתח ↗

זֵיתִים לָקוֹץ – מַנִּיחַ שְׁתֵּי גְרוֹפִיּוֹת. תָּנוּ רַבָּנַן: הַלּוֹקֵחַ אִילָן מֵחֲבֵירוֹ לָקוֹץ – מַגְבִּיהַּ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח, וְקוֹצֵץ. בְּתוּלַת הַשִּׁקְמָה – שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. סַדַּן הַשִּׁקְמָה – שְׁנֵי טְפָחִים. בְּקָנִים וּבִגְפָנִים – מִן הַפְּקָק וּלְמַעְלָה. בִּדְקָלִים וּבַאֲרָזִים – חוֹפֵר וּמְשָׁרֵשׁ, לְפִי שֶׁאֵין גִּזְעָן מַחְלִיף.

8 עבודה זרה פתח ↗

וְאֶלָּא, סִיכָה אַסִּיכָה קָא קַשְׁיָא לֵיהּ, דְּקָתָנֵי: סָכִין שֶׁמֶן לִגְזוֹם בֵּין בַּמּוֹעֵד וּבֵין בַּשְּׁבִיעִית, וּרְמִינְהִי: סָכִין אֶת הַפַּגִּין וּמְנַקְּבִין וּמְפַטְּמִין אוֹתָן עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה — עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה אִין, בִּשְׁבִיעִית לָא!

9 רש"י על עבודה זרה פתח ↗

ומזהמין - כשיש מכה באילן ונשרה קצת קליפתו מדביקין שם זבל וקושרין שלא ימות ולא דמי האי לאין מזבלין דמועד קטן דף ג. דהתם זבול דקרקע והויא עבודה שבשדה ושבכרם:

1 1-2. וחורשין כל בית סאה בשבילן. במשנתנו ריש פ"א: עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית, ב"ש אומרים כל זמן שהוא יפה לפרי, וב"ה אומרים עד העצרת. ולא נתבאר במשנה זו מהו השטח שחורשין בשדה האילן. אמנם במ"ב שם מפורש: איזהו שדה האילן וכו', חורשין כל בית סאה בשבילן, מ"מ אפשר לומר שזו היא משנה אחרונה המפרשת את הראשונה אבל במשנה הראשונה עצמה לא נזכר כלל שחורשין כל בית סאה בשביל האילנות, ואפשר לפרשה שאין הורשין בבית האילן אלא חלק הקרקע לצורך האילן ולא יותר. ולפ"ז מפרש כאן ר"מ שחורשין כל בית סאה בשביל שלשה אילנות, עיין מ"ש להלן.

2 2. שתהא מטעתן ממטע עשרה לבית סאה. כלומר, שלא יהו רחוקים אחד מן השני יותר מכאילו היו עשרה אילנות בבית סאה. ובית סאה היא חמשים על חמשים, כלומר, אלפים וחמש מאות אמות מרובעות, ונמצא שבנטועים ממטע עשרה לבית סאה מגיע לכל אילן מאתים וחמש מאות אמות מרובעות, כלומר, ט"ז אמה על ט"ז אמה פחות משהוא, ח' אמות לכל צד. ולפ"ז כשיש בין אילן הראשון והשני ט"ז אמה ח' אמה לכל אילן, וכן בין השני לשלישי, הרי בין כולם ל"ב אמה, וח' אמות בין הראשון לגדר וכן בין השלישי לגדר, וב' אמות מקום האילנות, נמצא הכל חמשים אמה. אבל אם יש בין אילן לאילן יותר משיעור זה אינן מצטרפין, עיין להלן שו' 6 ומש"ש.

3 2-3. דברי ר' מאיר ור' יהודה. ר' יוסה ור' שמעון או' וכו'. וכן מעתיק בפ"מ פ"ב ה"א, וכן היתה הגירסא לפני הריבמ"ץ עיי"ש פ"א סמ"ב, וזוגי זוגי קתני. ובד: ור' יוסי ור' שמעון אומר וכו', ולפ"ז ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי בחדא שיטתא. ובכי"ע: דברי ר' מאיר ר' יהודה ור' יוסי אומ' וכו'. ודברי ר"ש חסרים שם, ונוסח "מתוקן" הוא, מפני דברי ר"ש בפ"ב מ"א. והנכון כלפנינו, וכן מוכח מן הירושלמי, עיין להלן.

4 3. אין חורשין להן אלא צרכן. בפ"א מ"ב מפורש: חורשים כל בית סאה בשבילם. ומתוך סגנון המשנה שם ברור שהיא מפרשת את מחלוקת ב"ש וב"ה שבמ"א עיין מ"ש בריש פירקין. ברם בירושלמי רפ"ב מוכח שהיתה קיימת משנה ראשונה ומשנה אחרונה במחלוקת ב"ש וב"ה. והואיל ונוכיח להלן שתקנת ר"ג ובית דינו היא של רבן גמליאל ברבי, הרי אי אפשר כלל לייחס לר"מ ולר"ש משנה אחרונה שהיא משנת ר"ג ברבי. וקרוב לוודאי בעיני שכוונת הירושלמי היא למחלוקת ר"מ ור"ש כאן. ומשנתנו בפ"א היא כר"מ, ולפי דבריו מ"ב מפרשת את מ"א, וזו היא משנה אחרונה, שלפיה נחלקו ב"ש וב"ה עד אימתי חורשין בשדה האילן. אבל לפי משנה ראשונה כולם מודים שאין חורשין אלא כל זמן שהוא יפה לפרי. ור"ש חולק על ר"מ, ולשיטתיה המחלוקת של ב"ש וב"ה במ"א היא משנה ראשונה, וכולם מודים שאין חורשין אלא לצורך האילן, אבל לפי משנה אחרונה התקינו שיהו חורשים כל בית סאה בשבילם עד העצרת ואין כאן הודאה של ב"ש לב"ה, אלא תקנה חדשה. ולפי זה, ורק לפי זה, תתבאר שיטת הירושלמי שאין להבין אותה כלל, לפי פירוש המפרשים. וכן שנינו במשנתנו רפ"ב: עד אימתי חורשין שדה הלבן ערב שביעית, עד שתכלה הליחה, כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות. אמר ר' שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו, אלא בשדה הלבן עד הפסח, ובשדה האילן עד עצרת. ואמרו עליה בירושלמי שם: מאן תנא לחה, ר' מאיר היא. ור' מאיר כבית שמאי, ור' שמעון כבית הלל. ושואל הירושלמי: וכן אתינן מתני ר' מאיר כב"ש ור"ש כב"ה. ושוב שואל הירושלמי: אלא ר"מ כמשנה הראשונה, ור"ש כמשנה אחרונה ושנה כשיטת ב"ה, וכן אתינן מתני כצ"ל ר"מ כמשנה הראשונה ור"ש כמשנה אחרונה? אלא ר"מ שנייה מחלוקת כלומר, גם ר' מאיר וגם ר"ש סוברים כמשנה אחרונה, אלא ר"מ שנה אותה, את המשנה האחרונה, מחלוקת של ב"ש וב"ה, ולפיכך שנה במשנתנו פ"ב כמשנה ראשונה, שהיא לכולי עלמא כל זמן שהוא יפה לפרי ור"ש שנייה כדברי הכל כלומר, ר"ש שנה במשנה אחרונה כדברי הכל שחורשים עד העצרת, וכפי שאמרנו לעיל, ושניהם שנו את משנתנו בפ"ב ככולי עלמא, בלי מחלוקת.

5 3-4. כמה ריוח יהא ביניהן וכו'. כלומר, כמה יהיו קרובים זה לזה, אפילו אם יש הרבה אילנות בבית סאה. ועיין להלן שו' 14 ולהלן ב"ב פ"ד הי"א, ובמשנתנו פ"א סמ"ה, ומ"ש בתס"ר ח"ב עמ' 140.

6 4. רבן שמעון בן גמליאל או' כדי שיהא בקר וכו'. וכ"ה להלן ה"ג עיי"ש ובמשנתנו הנ"ל. ושיעורו ד' אמות, עיין בבלי ב"ב פ"ג א' וירושלמי כאן פ"א ה"ד, ל"ג ע"ב. ובפחות מכאן עומדים להעקר, ואפילו אם יש יותר מג' אילנות ממטע בית סאה.

7 5. רבן גמליאל ובית דינו התקינו וכו'. וכן מעתיקים בשם התוספתא בפיה"מ להר"מ, ריבמ"ץ, ר"ש ורא"ש פ"א סמ"א, כפו"פ פמ"ז עמ' תרכ"ח, אגודה ריש שביעית, קפ"ט ע"ג, רשב"ץ לאבות פ"א מט"ז, י"ב רע"ב. ובבבלי מו"ק ג' ב': ואמר ר"ש בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו ובטלום. ופירש ברשב"ץ הנ"ל שרבן גמליאל זה הוא ר"ג דיבנה, אביו של רבי. ברם בירושלמי כאן פ"א ה"א, ל"ג ע"א: ואם כן למה נאמר חורשין עד ראש השנה. ר' קרוספי בשם ר' יוחנן רבן גמליאל הנשיא ובית דינו התירו באיסור שני פרקים הראשונים. ובריבמ"ץ הנ"ל: אם כן למה שנינו לקמן וכוונתו לפ"א מ"ה חורשין עד ראש השנה, א"ר כרוספדי וכו'. וברור שהמלים "שנינו לקמן" הם תיקון רבינו עצמו, ובכל הנוסחאות: למה נאמר, כלומר, הכוונה למימרא, ולא למשנתנו. ובמשנתנו פ"א מ"ה: וחורשין כל בית סאה בשבילן. ובר"ש שם: "יש מפרשים עד העצרת. אבל בירושלמי קאמר בהדיא עד ראש השנה". והמלים "עד ר"ה" אינן נמצאות בשום נוסח ממשנתנו, ועיין בבלי ב"ב כ"ז רע"א ובדק"ס שם. ובריבמ"ץ עצמו פ"א מ"ה: וחורשין כל בית סאה בשבילן עד העצרת, ואית דאמרי עד ר"ה. והראשונים ז"ל הכניסו פירושם לתוך דברי המשנה, כאילו היתה הגירסא כן במשנה שם. וכן בפי' הר"י מיגש ב"ב פ"ג א': דתנן ג' אילנות נטועין לתוך בית סאה הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה וכו'. וביד רמה שם כ"ו ב' ד"ה ודייקינן מעתיק את לשון כל המשנה כלפנינו, אבל בסוף דבריו: וחורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה, וברור לפ"ז שאין כאן אלא פירוש. ומתוך פירוש זה משמע קצת שכולם פירשו שר"ג ובית דינו הוא ר"ג דיבנה, כמפורש ברשב"ץ הנ"ל, וזו היא משנת ר"ג. וכן בחי' הראב"ד שם: ואית דגרסי עד ר"ה, ואתיא כמשנה אחרונה שהתירו כל אותם פרקים. ונוסחא זו קשה מאד כפי שתמה הרא"ש כאן במקומו ועיין גם בריטב"א ב"ב כ"ז רע"ב. ברם מנוסח הירושלמי הנ"ל "רבן גמליאל הנשיא ובית דינו" מוכח שהכוונה לר"ג ברבי. וכן פירש ר"ש בן היתום בפירושו למו"ק עמ' 8. וכן בפי' הרש"ס ט"ז ע"א: תקנתא דר"ג בתר ר' הוה. ועיין בירושלמי פ"ג ה"ח, ל"ד ע"ד.

8 6. אחר אילן העומד וכו'. בין המלה "אחר" ובין המלה "אילן" יש הפסק בכי"ו, כמו בין הלכה להלכה, והסופר קרא: עד ראש שנה אחר, והכניס נקודה אחרי המלה "אחר". ובד חסרה מלה זו. ובכי"ע: אחד אילן עומד בית קביים ושנים עומדין בית ארבעת קבין וכו'. ובריבמ"ץ פ"א סמ"ב: "תניא אידך אילן שעומד בית קבין וב' עומדין בית ד' קבין, פי' אע"פ שכולן ג' אילנות לבית סאה, כיון שאין נטועין ממטע י' אין חורשין להן אלא צורכן". ונראה שפירש שאילן אחד עומד באמצע קביים, וב' עומדים באמצע ד' קבים בריחוק ד' אמות אחד מן השני. שאם לא כן הרי כל אילן ואילן עומד בבית קביים. ולפ"ז אין המרחק שוה ביניהם, ויש בין האילן הראשון והשני בית ג' קבים, ולפיכך אין מצטרפין. ועיין מ"ש בתוספ' אנשי שם למשנתנו פ"א סמ"ה, ופירושו דחוק מאד. ועיין מ"ש לעיל שו' 2. אבל בח"ד פירש שאו או קתני, כלומר, אם אילן אחד עומד בבית קביים, או שני אילנות בבית ד' קבים אין חורשין להם אלא צורכן, ולא כפי שמגיע להם לפי חשבון בית סאה. וקמ"ל שאין דינם כנטיעות שאם היו פחות מעשרה לבית סאה חורשין להן לפי חשבון, לשיטת רש"י בסוכה ל"ד א', עיין מ"ש להלן שו' 12 ושו' 13–14.

9 7-8. שלשה אילנות של שלשה בני אדם ושדה של אחד וכו'. בד: של אחר וכו'. ובכי"ע: והשאר של אחד וכו'. ואפשר שהמלים "שלשה אילנות של שלשה בני אדם" היא פיסקא ממשנתנו פ"א מ"ה, ולה נסמכה ברייתא: אילנות של אחד ושדה של אחד וכו', והסופרים השמיטו את המלים שסגרתי במרובעים, מפני שלא הבינו אותן. וכן בירושלמי פ"א ה"ו, ל"ג ע"ב: שלשה אילנות כו'. תני ר' חייא אילנות של אדם אחד וקרקע של אדם אחד מצטרפין, וחורשין כל בית סאה בשבילן. א"ר יוסה אף אנן תנינן דרבא כלומר, דרובא, גדולה מזו שלשה אילנות של שלשה אנשים הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה. כלומר, במשנתנו שהיו ג' אילנות לג' בני אדם, הרי לא קנו קרקע, ויש כאן אילנות של ג' וקרקע של רביעי, ואעפ"י כן חורשין בית סאה בשבילן. ובנוסח הרש"ס שם י' ע"א: אמר ר' ייסא אף אנן תנינן דרבא, דתניא ג' אילנות של שלשה אנשים וקרקע של אדם אחר הרי אלו מצטרפין, וחורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה, ואף על פי שבעל השדה חורשן מפני צורך שדהו הרי זה מותר. וכל זה הוא תיקון של הרש"ס עצמו ע"פ התוספתא, ואין לגירסתו שום יסוד, והנוסח שלנו מקויים ע"י כי"ל, כי"ר ושרי"ר עמ' 53. והר"מ בפ"ג מה' שמיטה ה"ב פסק כמשנתנו, שאף הברייתא שלנו בכלל דבריה, וכדברי הירושלמי הנ"ל.

1 רש"י על חולין פתח ↗

ר"ג - בנו של ר' יהודה הנשיא שהיה מן האחרונים ובית דינו נמנו על שחיטת כותי לאחר שנשנית משנתינו דהכל שוחטין ואפילו כותי ואסרוה:

2 תלמוד ירושלמי שביעית פתח ↗

עַד אֵימָתַי נִקְרְאוּ נְטִיעוֹת כו׳. מַהוּ עַד שֶׁיָּחוֹלוּ עַד שֶׁיִּפָּדוּ אוֹ עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ חוּלִין מֵאֵילֵיהֶן. רִבִּי אַבָּא בַּר יַעֲקֹב בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן כֵּינִי מַתְנִיתָא עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ חוּלִין מֵאֵילֵיהֶן. אָמַר רִבִּי יוּדָן מַתְנִיתָא מְסַיְיעָא לְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר רִבִּי אַף שֶׁאָמְרוּ בְּנוֹת חָמֵשׁ בְּנוֹת שֵׁשׁ בְּנוֹת שֶׁבַע אֶלָּא בִגְפָנִים בְּנוֹת חָמֵשׁ. בִּתְאֵינִים בְּנוֹת שֵׁשׁ. בְּזֵיתִים בְּנוֹת שֶׁבַע. וַאֲנָן חָמֵיי הָדָא מֻרְבִּיתָה דִתְאֵינְתָה אַתְיָא בְּפוּרֵי. אָמַר רִבִּי יוּדָן כְּרִבִּי טְרִיפָן לְעוּבְיָהּ.

3 רש"י על סוכה פתח ↗

4 משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל פתח ↗

וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בִּזְמַן הַמִּקְדָּשׁ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה מֻתָּרִין בַּעֲבוֹדַת הָאָרֶץ עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אַף בִּזְמַן הַמִּקְדָּשׁ מֻתָּר לְסַקֵּל וּלְזַבֵּל הַשָּׂדוֹת וְלַעֲדֹר הַמִּקְשָׁאוֹת וְהַמִּדְלָעוֹת וּבֵית הַשְּׁלָחִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וּמְזַבְּלִין וּמְפָרְקִין וּמְאַבְּקִין וּמְעַשְּׁנִין וּמְקַרְסְמִין וּמְזָרְדִין וּמְפַסְּלִין וּמְזַהֲמִין אֶת הַנְּטִיעוֹת וְכוֹרְכִין וְקוֹטְמִין אוֹתָן. וְעוֹשִׂין לָהֶם בָּתִּים וּמַשְׁקִין אוֹתָם. וְסָכִין אֶת הַפַּגִּין. וּמְנַקְּבִין אוֹתָן. כָּל עֲבוֹדוֹת אֵלּוּ מֻתָּרוֹת בְּעֶרֶב שְׁבִיעִית עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁבִיעִית וַאֲפִלּוּ בִּזְמַן הַמִּקְדָּשׁ:

7 תענית פתח ↗

אֵין גִּזְעוֹ מַחְלִיף, אַף צַדִּיק חַס וְשָׁלוֹם אֵין גִּזְעוֹ מַחְלִיף — לְכָךְ נֶאֱמַר אֶרֶז. אִילּוּ נֶאֱמַר אֶרֶז וְלֹא נֶאֱמַר תָּמָר, הָיִיתִי אוֹמֵר: מָה אֶרֶז אֵין עוֹשֶׂה פֵּירוֹת אַף צַדִּיק חַס וְשָׁלוֹם אֵין עוֹשֶׂה פֵּירוֹת — לְכָךְ נֶאֱמַר תָּמָר וְנֶאֱמַר אֶרֶז. וְאֶרֶז גִּזְעוֹ מַחְלִיף? וְהָתַנְיָא: הַלּוֹקֵחַ אִילָן מֵחֲבֵירוֹ לָקוֹץ, מַגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח וְקוֹצֵץ. בְּסַדַּן הַשִּׁקְמָה — שְׁנֵי טְפָחִים. בִּבְתוּלַת הַשִּׁקְמָה — שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. בְּקָנִים וּבִגְפָנִים — מִן הַפְּקָק וּלְמַעְלָה. בִּדְקָלִים וּבַאֲרָזִים — חוֹפֵר לְמַטָּה וּמַשְׁרִישׁ, לְפִי שֶׁאֵין גִּזְעוֹ מַחְלִיף. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בִּשְׁאָר מִינֵי אֲרָזִים, כִּדְרַבָּה בַּר הוּנָא. דְּאָמַר רַבָּה בַּר הוּנָא: עֲשָׂרָה מִינֵי אֲרָזִים הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְגוֹ׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁגָּזַר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים, בָּאַחֲרוֹנָה הִתְחִילוּ הַצִּבּוּר לָצֵאת. אָמַר לָהֶם: תִּקַּנְתֶּם קְבָרִים לְעַצְמְכֶם?! גָּעוּ כׇּל הָעָם בִּבְכִיָּה, וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים. שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁיָּרַד לִפְנֵי הַתֵּיבָה, וְאָמַר עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת וְלֹא נַעֲנָה. יָרַד רַבִּי עֲקִיבָא אַחֲרָיו וְאָמַר: ״אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אָתָּה. אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, לְמַעַנְךָ רַחֵם עָלֵינוּ״, וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים. הֲווֹ מְרַנְּנִי רַבָּנַן, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: לֹא מִפְּנֵי שֶׁזֶּה גָּדוֹל מִזֶּה, אֶלָּא שֶׁזֶּה מַעֲבִיר עַל מִידּוֹתָיו, וְזֶה אֵינוֹ מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו. תָּנוּ רַבָּנַן: עַד מָתַי יְהוּ הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין וְהַצִּבּוּר פּוֹסְקִין מִתַּעֲנִיתָם? כִּמְלֹא בֶּרֶךְ הַמַּחֲרֵישָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בַּחֲרֵבָה טֶפַח, בְּבֵינוֹנִית טִפְחַיִים, בַּעֲבוּדָה שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֵין לְךָ טֶפַח מִלְּמַעְלָה, שֶׁאֵין תְּהוֹם יוֹצֵא לִקְרָאתוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. וְהָא תַּנְיָא טִפְחַיִים! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בַּעֲבוּדָה, כָּאן בְּשֶׁאֵינָהּ עֲבוּדָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּשֶׁמְּנַסְּכִין אֶת הַמַּיִם בֶּחָג, תְּהוֹם אוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: אַבַּע מֵימֶיךָ, קוֹל שְׁנֵי רֵיעִים אֲנִי שׁוֹמֵעַ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ וְגוֹ׳״. אָמַר רַבָּה: לְדִידִי חֲזֵי לִי הַאי רִידְיָא, דָּמֵי לְעִיגְלָא וּפְרִיטָא שִׂפְווֹתֵיהּ וְקָיְימָא בֵּין תְּהוֹמָא תַּתָּאָה לִתְהוֹמָא עִילָּאָה. לִתְהוֹמָא עִילָּאָה אָמַר לֵיהּ: חֲשׁוֹר מֵימֶיךָ. לִתְהוֹמָא תַּתָּאָה אָמַר לֵיהּ: אַבַּע מֵימֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָּאָרֶץ וְגוֹ׳״. הָיוּ מִתְעַנִּין וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים קוֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הָיוּ מִתְעַנִּין וְיָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים, קוֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה — לֹא יַשְׁלִימוּ. לְאַחַר הָנֵץ הַחַמָּה — יַשְׁלִימוּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: קוֹדֶם חֲצוֹת — לֹא יַשְׁלִימוּ. לְאַחַר חֲצוֹת — יַשְׁלִימוּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: קוֹדֶם תֵּשַׁע שָׁעוֹת — לֹא יַשְׁלִימוּ, לְאַחַר תֵּשַׁע שָׁעוֹת — יַשְׁלִימוּ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּאַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁהִתְעַנָּה מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב וְגוֹ׳״. רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה גְּזַר תַּעֲנִיתָא וְיָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים לְאַחַר הָנֵץ הַחַמָּה. סָבַר לְאַשְׁלוֹמִינְהוּ, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי: קוֹדֶם חֲצוֹת וְאַחַר חֲצוֹת שָׁנִינוּ. שְׁמוּאֵל הַקָּטָן גְּזַר תַּעֲנִיתָא וְיָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים קוֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה. כִּסְבוּרִין הָעָם לוֹמַר: שִׁבְחוֹ שֶׁל צִבּוּר הוּא. אָמַר לָהֶם: אֶמְשׁוֹל לָכֶם מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לְעֶבֶד שֶׁמְבַקֵּשׁ פְּרָס מֵרַבּוֹ, אָמַר לָהֶם: תְּנוּ לוֹ וְאַל אֶשְׁמַע קוֹלוֹ. שׁוּב, שְׁמוּאֵל הַקָּטָן גְּזַר תַּעֲנִיתָא וְיָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים לְאַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה. כִּסְבוּרִים הָעָם לוֹמַר שִׁבְחוֹ שֶׁל צִבּוּר הוּא, אָמַר לָהֶם שְׁמוּאֵל: לֹא שֶׁבַח שֶׁל צִבּוּר הוּא, אֶלָּא אֶמְשׁוֹל לָכֶם מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לְעֶבֶד שֶׁמְבַקֵּשׁ פְּרָס מֵרַבּוֹ, וְאָמַר לָהֶם: הַמְתִּינוּ לוֹ עַד שֶׁיִּתְמַקְמֵק וְיִצְטַעֵר, וְאַחַר כָּךְ תְּנוּ לוֹ. וְלִשְׁמוּאֵל הַקָּטָן שִׁבְחוֹ שֶׁל צִבּוּר הֵיכִי דָּמֵי? אֲמַר ״מַשִּׁיב הָרוּחַ״ וּנְשַׁב זִיקָא, אֲמַר ״מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם״ וַאֲתָא מִיטְרָא. מַעֲשֶׂה וְגָזְרוּ תַּעֲנִית בְּלוֹד כּוּ׳. וְנֵימָא הַלֵּל מֵעִיקָּרָא? אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים הַלֵּל

תוספתא כפשוטה על שביעית א׳:ב׳ »