תוספתא כפשוטה על שבת ב׳

1 1. מדליקין בפתילה מחורכת וכו'. כלומר בפתילה שהבהבה דווקא, אבל אינו מדליק בפתילה שאינה מהובהבת באור, וכר' אליעזר בפ"ב מ"ג. והברייתא נסמכה למשנתנו ריש פ"ב שמנתה פסולי פתילות. ובה"ג ה' שבת ד"ו, י"ז ע"א; ד"ב, עמ' 85: תנו רבנן מדליקין בפתילה המחורכת ולא בסמרטוטין ואף על פי שהן מחורכין. כל שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן ביום טוב חוץ משמן שריפה. מפני מה אין מדליקין בשמן של תרומה שנטמא ביום טוב, לפי שאין שורפין לא תרומה ולא קדשי' ולא חמץ בפסח ביום טוב. ועיין להלן.

2 ולא בסמרטוטין ואע"פ מחורכין. בבבלי כ"ט א': רבא אמר היינו טעמא דר' אליעזר לפי שאין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת, ולא בסמרטוטין שאינן מחורכין. ובתוספות שם ד"ה ולא כתבו: קשה כיון דתנא דאפילו בפתילה שאינה מחורכת אין מדליקין כל שכן בסמרטוטין שאינם מחורכים. ומיהו בתוספתא גרס ולא בסמרטוטין אפילו מחורכין. ועיין מרדכי פ"ב סי' רפ"ט שציין לתוספתא ולבה"ג הנ"ל והובאו דבריו באגור סי' שס"ב. וברא"ש פ"ב סי' י"ח מעתיק אף מן הבבלי: ולא בסמרטוטין אע"פ שמחורכין, אבל הוא מעיר שברוב הספרים הגירסא היא "ולא בסמרטוטין שאינן מחורכין", אלא שהוא מכריע שגירסת התוספתא עיקר. ועיין ברבינו ירוחם נתיב י"ב ח"ב ובב"י טאו"ח סוף סי' רס"ד. ובפי' הר"ח כ"ט א': טעמא דר' אליעזר לפי שאין מדליקין לא בסמרטוטין, ולא בפתילה שאינה מחורכת. וכן ברוקח סי' מ"ה: מדליקין בפתילה המחורכת ולא בסמרטוטין. וגירסא זו מתאימה לתוספתא כאן. ואין מדליקין בכל סמרטוטין מפני שאין האור והדלק נמשך אחריהם בקלות, ושמא יבוא להטות ולתקן, או שמא יכבו וישאר בחושך בשבת, כפירוש הירושלמי פ"ב ה"א, וכפי' הריב"ן בתוספ' ישנים כ"א א'.

3 1-2. כל אילו שאמרו אין מדליקין וכו'. בבלי שבת כ"ד א'. ובר"ח שם: כל השמנים שאמרו חכמים וכו', וכן בה"ג ד"ב עיין לעיל הע' 1 הנ"ל. ופשיטא שההלכה שלנו עונה אף על פתילות. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי.

4 2. חוץ משמן שריפה. מרהיטות הלשון משמע שאין מדליקין בין בשבת ובין ביו"ט בשמן תרומה שנטמא, עיין בתוספ' כ"ד א' ד"ה תניא. ועיין הלשון בה"ג הנ"ל לעיל שו' 1. ובירושלמי פ"ב רה"ב, ד' ע"ד: אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב כו'. הא בכל אילין קדמאי מדליקין.

5 3-4. שאין שורפין לא תרומות וכו'. וכ"ה בה"ג הנ"ל. אבל בבבלי: לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב. ומתוך הצרוף של תרומות, קדשים וחמץ משמע שמטעם אחד אתינן עליהם, והוא שמצותם להשרף בחול דווקא, ולא ביו"ט ולא בשבת, ואף שהדליקם מערב שבת ומערב יום טוב אסור, שהרי מכל מקום הולכים ונשרפים בשבת וביו"ט ואעפ"י שהמלאכה נעשית מאליה, כשיטת רב חסדא ור' יוסה בירושלמי פ"ב ח"א, ד' ע"ג. ועיין להלן שם בירושלמי רב אחא בשם רב חסדא ובבבלי כ"ג ב' ובתוספ' רי"ד שם וברמב"ן קמ"ט א' בשם ר' משה בר' יוסף וביפה עינים כ"ג ב'. ועיין להלן הע' 4. ולשיטת רבה בבבלי שם אסור להדליק בשמן שריפה בע"ש מפני שאדם בהול לשורפו מהר כדי לקיים מצות בעור, ויש לחשוש שמא יטה את הנר על צדו, כדי למהר את בעורו. וגזרו שלא להדליק בהם בערב יו"ט מבעוד יום גזירה שמא ידליק בהם בע"ש מבעוד יום, עיין בבעל המאור ובמאירי בסוגיין. אבל מחמת שריפת קדשים ביו"ט ובשבת לא איכפת לנו, שהרי הדליק מבעוד יום עיי"ש. ובתנחומא ריש בהעלותך בד"ק: מהו להדליק בשמן שריפה בשבת. כך שנו רבותינו אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב מפני כבוד השבת. ועיין בח"ד ובתכ"מ שהביאו מכאן ראייה לשיטת הריב"א בתוספ' כ"ד ב' ד"ה לפי שדין תרומה כדין קדשים, וכשם שבקדשים אין נדרים ונדבות קרבים ביו"ט למ"ד משולחן גבוה קזכו, אף בתרומה הדין כן, ואסור לבערה ביו"ט אעפ"י שנהנה ממנה, מפני שעיקר כוונתו לקיים מצות בעור. ועיין בתוספ' ביצה כ"ז ב' ד"ה ועל וברמב"ן וברשב"א כאן. ועיין באבני מלואים שו"ת סי' ב' ומ"ש בס' גור ארי' יהודה להגרמ"י זעמבא סי' א'.

6 4. ולא חמץ ביום טוב. וכ"ה בה"ג הנ"ל. ובתכ"מ הקשה מכאן על שיטת ר' יחיאל ועוד שמתירים לשרוף חמץ ביו"ט אם לא בטלו מעיו"ט, והרי מסתמיות לשון התוספתא מוכח שאין שורפין חמץ ביו"ט בשום פנים. ואין כאן שום קושי, שהרי התוספתא שלנו היא כמ"ד שלמדין חמץ מנותר, ודין שריפת חמץ ביו"ט כדין שריפת קדשים, אבל לחכמים שחולקים על ר' יהודה במשנת פסחים פ"ב מ"א אין דין שריפת חמץ כדין שריפת קדשים, כמפורש בירושלמי כאן פ"ב ה"א. ועיי"ש במה"פ ד"ה מהו שהעיר על שו"ת הרשב"א ח"א סי' ע"א, ועיין בבאור הגר"א או"ח סי' תמ"ו.

7 4-5. כל אילו שאמרו אין מדליקין בהן וכו'. וכ"ה בבבלי כ"א רע"א. ובמדרש שכל טוב, בשלח, עמ' 255: ת"ר כל אלו שאמרו אין עושין מהם פתילות לשבת, אבל עושין מהן וכו'. ובר"ח כ"א א': כל אלו שאמרו חכמים שאין מדליקין בהם בשבת משום פסול פתילות וכו'. וכן מוכח מסוף הברייתא, אבל בשמנים יש שאסור לעשות מהן מדורה, כגון שמן שריפה לשיטת התוספתא עיין מ"ש לעיל. ועיין ר"מ פ"ג מה' שבת הי"ט. ובס' העתים, עמ' 13: תוספתא כל אלה שאמרו אין מדליקין וכו'. וכן מביאים ברייתא זו בשם תוספתא בפיה"מ להר"מ פ"ב סמ"א, ברא"ש פ"ב סוף סי' א' ובאבודרהם סוף תפלות של שבת בד' ליסבון. בשאר דפוסים לקה הנוסח בחסרון. ואעפ"י שהראשונים רגילים לכנות את הברייתות שבבבלי תוספתא עיין מ"ש ע"ז בתשלום תוספתא, עמ' 6 ואילך מ"מ משונה הוא שהרבה מן הראשונים מציינים דווקא לברייתא זו בשם תוספתא. ושמא היתה חסרה ברייתא זו בספרי הבבלי שלהם.

8 5. לעשותן מדורה. וצריך שיוצת האור ברובם מערב שבת, עיין בירושלמי ובבבלי בספ"א.

9 בין על גבי מנורה. וכ"ה בבבלי הנ"ל בכי"י ובראשונים עיין דק"ס וכ"ה בראשונים ובר"מ פ"ג מה' שבת הנ"ל. ובהוצאות שלפנינו בבבלי: בין על גבי כירה.

10 7. אין מדליקין בצרי. כ"ה בכל נוסחאות בתוספתא. וכן מעתיק בבבלי כ"ה ב'. ובירושלמי פ"ב ה"ב, ד' ע"ד: אין מדליקין צורי מפני שהוא שרף. ולפ"ז פירושו ברור שהכוונה שהוא יוצא מן העץ ואינו נמשך אחרי הפתילה. וכן בבבלי כ"ו א: ר' שמעון בן אלעזר אומר אין מדליקין בצרי. וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר צרי אינו אלא שרף מעצי הקטף. ופירש"י בלשון ראשון שרשב"א עצמו מפרש את טעמו. וכן הוכיח ברשב"א שם מן הירושלמי הנ"ל. וכבר הקשו בתוספות שם ד"ה חדא למה נתנו רבה ואביי טעמים אחרים לדבריו, ועיי"ש ברשב"א שפירש שהטעמים הם לפי החכמים שחולקים וסוברים שאף שמן היוצא מן העץ מדליקים בו. ועיין בח"ד ובתכ"מ. וברש"י שם: לישנא אחרינא וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר וכו', לאו טעמא למילתא יהיב, אלא הכי קאמר, ועוד היה אומר דבר אחר בצרי. ברם בכ"י אוקספורד שם עיין דק"ס, עמ' 48, הע' א': וכן היה ר' שמעון בן גמליאל אומר וכו'. וכ"ה בבבלי כריתות ו' א', כגירסת רש"י שכתב שם: רשב"ג לפרושי אתא ותוספות נדה ח' א ד"ה קטף, בכי"מ שם, בפי' הראב"ד לתו"כ, כ"ח ע"ב, ברמב"ן, ברבינו בחיי כי תשא ל"ב, ל"ג, ובכ"מ פ"ב מה' כלי המקדש ה"ד. וכ"ה בירושלמי יומא פ"ד ה"ה, מ"א ע"ד. ועיין גם בבית נכות ההלכות ח"ב, עמ' 59. וכנראה שגירסא זו היתה כאן אף לפני האמוראים הבבליים, ובארו בה שאף רשב"ג סובר שאין מדליקין בצרי אלא שטעמו הוא מפני שהוא יוצא מן העץ, ומכאן שרשב"א סובר כחכמים ונתן בה טעם אחר, ולפיכך פירשו שחוששין שמא יסתפק ממנו מרוב חשיבותו עיין מ"ש על צרי לעיל ח"ב, עמ' 557, או מפני שהוא עץ. וכן פסק הר"מ בפ"ה מה' שבת ה"י. ואף מן התוספתא שלפנינו מוכח שרשב"א בעצמו לא נתן טעם לדבריו. ודברי הרשב"א שרירים וקיימים בעיקרם, ור"ש בן אלעזר סובר כחכמים ששמן היוצא מן העץ מדליקים בו.

11 7-8. כל היוצא מן העץ וכו'. כלומר, כל השמנים היוצאים מן העץ וכו'.

12 8. ר' ישמעאל בי ר' יוחנן בן ברוקה וכו'. וכ"ה בבבלי כ"ו א' בכי"י ובראשונים עיין דק"ס ולפנינו שם: ר' ישמעאל בן ברוקה וכו'.

13 9. ביוצא מן הפרי. פירש"י: לאפוקי שמן דגים ועטרן וצרי.

14 ר' טרפון וכו'. משנתנו פ"ב סמ"ב.

15 11. אלא שמן שמשמין. כלומר, ששמן זית ביוקר, והמצוי ביותר הוא שמן שומשמין שגדלו בבבל במדה מרובה. ועיין מ"ש על שומשמין לעיל ח"א, עמ' 477.

16 12. אלא שמן צנונות. לפי עדותו של פליניאוס תולדות הטבע סי"ט פכ"ו, סי' ע"ט היה הצנון מקובל מאד במצרים מפני השמן שהוציאו מזרעו, ולא עוד אלא שלא הוטל עליו מכס רב. ואעפ"י שבמצרים היו מצויים שמנים אחרים הרי שמן צנונות היה הזול ביותר, ולפיכך השתמשו בו להדלקה.

17 13. שאין להם לא זה ולא זה. וכ"ה בתנחומא שנדפס מכבר ריש בהעלותך. אבל בירושלמי פ"א ה"ב, ד' ע"ד: שאין להן לא כך ולא כך אלא נפט. וכ"ה בבבלי כ"ו א' ובתנחומא ריש בהעלותך בהוצ' בובר. לפי המקורות הללו יש לנו עדות מפורשת שהנפט היה רווח בקפודקיא כדלק לאורה. ולא עוד אלא שמתוך העניין משמע ששמושו הוא כשאר השמנים שדלק בנר דרך פתילה. ואעפ"י שהשימוש בנפט לשם אורה היה מצוי בזמן העתיק, הרי שימושו היה בעיקר להצתה ולהבערה עיין גם בתרגום השבעים לדניאל ג', מ"ו, או לאבוקות. ונראה שהכוונה היא לנפט שהוציאו מן המים, שכן מספר פליניאוס בתארו את תוצרת המלה. לדבריו היו מכניסים מים של בארות ידועים לתוך כלים שטוחים "כלי מלח", וכשהמים היו מתאדים נשאר מלח על קרקעיתם. בבבל היתה התוצאה של יצירה זו הופעת חמר או זפת נוזל השם הרגיל לנפט, בתהילת הגיבוש, שהיה דומה לשמן והיו מדליקים אותו במנורות וכו'. וכן בקפודקיא היו מכניסים מים של מעיינות ובארות לתוך "כלי מלח" וכו'. וכ"ה מספר להלן שם על מעיין בסיקיליאה שבמימיו נמצא נוזל הדומה לשמן המר, וילידי הארץ היו משתמשים בו במנורות במקום שמן. וכן לעיל שם הוא מספר בדומה לזה גם על נהר בקיליקיאה הקרובה לקפודקיא שלנו שמימיו משמשים כתחליף לשמן. והוא זפת נוזל הוא נפט. ונראה שהוא הוא הנפט השחור שהתירו להדליק בו, בניגוד לנפט הלבן עיין ירושלמי פ"ב סה"א, ד' ע"א, ובבלי כ"ו א', שאין מדליקין בו משום סכנה. וכן אומר פליניאוס שתכונת ההתלקחות של הנפט מוציאה אותו מידי כל שמוש מועיל. ומשנתנו וכן הברייתות כיוונו לנפט הנ"ל שהוצא מן המים. ועיין ר"מ פ"ד מה' יו"ט ה"א. ועיין בתנחומא ריש בהעלותך, וכנראה שיש שם הוספה מאוחרת.

18 13-14. מדליקין בשמן פקועות ובנפט וכו'. במשנתנו פ"ב מ"ב נשנה שמן פקועות בין השמנים שמדליקים בהם. ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 951 ואילך. והשמן היה נעשה מזרע הפקועות. ובירוש' שביעית פ"ז ה"ב, ל"ז ע"ב: מיני אדלקות מה אית לך כגון ההן פקועה. ועיין בפי' הרש"ס שם, ק"ט רע"א, ור"ע לעף בפלורה ח"א, עמ' 541, כתב שלא מצא בשום מקום אחר שעושים שמן מפקועות. ופליניאוס מעיר שהזרע היבש של הפקועות היה משמש לכמה צרכים של האכר. ובכי"ל: אין מדליקין בשמן פקועות ובנפט. ובבבלי כ"ו א': ר' שמעון שזורי אומר מדליקין בשמן פקועות ובנפט. ובתוספ' שם סד"ה ר"ש: ואי גרסינן אין מדליקין במילתיה דר' שמעון שזורי אתי שפיר. וכ"ה הגירסא בבבלי בד' שונצינו. וכנראה שגירסת כי"ל משובשת. ועיין בתוספ' חולין ע"ה ב' ד"ה אנא.

19 14. בשמן דגים ובעטרן. כסתם משנתנו פ"ב מ"ב ודלא כר' ישמעאל שם. והשימוש בשמן דגים כדלק היה רווח עד הזמן האחרון. ועטרן הוא פסולתא דזפתא בבלי כ' סע"ב. ועיין ברש"י שם, כלומר השרף הצלול היוצא מן האילנות ממשפחת הארז, ויש לו ריח רע, עיין לעיל ברכות פ"ד הט"ז.

20 14-15. כל היוצא מן הבשר וכו'. כלומר, אין מדליקין בחלב, כמשנתנו פ"ב מ"א. ועיין בבבלי כ"ו א', כ"ד ב'. ועיין בירושלמי פ"ב סה"א, ד' ע"ד.

21 15-16. כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש וכו'. במשנתנו פ"ב מ"ג: כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן, ולה נסמכו דברי ר' שמעון בר' אלעזר. ומכיוון שבמשנתנו "היוצא מן העץ" הוא בדווקא, שהרי שאר בגדים אם היו במשכן מטמאים משום אהל, הרי לכאורה מוכח שאף כאן "היוצא מן העץ" הוא בדווקא ושאר כל הבגדים מטמאים משום שלש על שלש אצבעות בטומאת שרצים. אבל בבבלי כ"ו ב' ועיי"ש כ"ז א' מוכח מדברי אביי ורבא ששאר בגדים חוץ מצמר ופשתן אינם מטמאים משום שלש על שלש, ולא נחלקו אלא בשאר בגדים אם יש בהם משום טומאה כשהן שלשה טפחים על שלשה טפחים. ועיין בראשונים במקומו. ברם בירושלמי כאן אמרו על דברי ר' שמעון בן אלעזר: אמר ר' יוסי עשו אותו כלומר, את היוצא מן העץ כעבים הרכים, דתנינן כלים פכ"ח מ"ח העבים הרכים אין בהן משום שלש על שלש. ובתוספתא כלים ב"ב פ"ה הי"א שנינו: ואלו הן הרכין, כגון השיריים והסיריקון והכלך והפילון של ראש אין בהן משום שלש על שלש, אבל יש בהן משום שלשה על שלשה. הרי לך מפורש ששיראים וסיריקון וכו' אין בהן משום שלש על שלש דווקא מפני שהן רכין, ואלמלא כן היו מטמאים משום שלש על שלש, אעפ"י שאינם בגדים של צמר ופשתן. ולפי הירושלמי עשו את כל היוצא מן העץ כעבים ורכים, אבל שאר בגדים מטמאים אף משום שלש על שלש בטומאת שרצים, וכפשוטה של הברייתא שלנו. ועיין בח"ד, ובהגהות יפה עינים כ"ו א'.

22 16. ומסככין בו חוץ מן הפשתן. כלומר, שאין מסככין בפשתן אפילו אינו מקבל טומאת שרצים, כגון אניצי פשתן, מה שאין כן בעץ שמסככין בו אם אינו מקבל טומאת שרצים. ועיין בבלי כ"ז ב' ובחידושים המיוחסים להר"ן שם. ועיין בתוספ' סוכה י"ב ב' ד"ה באניצי ובתוספ' שבת כ"ו א' ד"ה אין.

23 17. על גבי דבר וכו'. וכ"ה בד ובבבלי כ"א א'. אבל בכי"ע ובכי"ל: בדבר וכו' באגוז וכו'.

24 17-18. רבן שמעון בן גמליאל או' של בית אבה וכו'. וכע"ז בד ובכי"ל. אבל בכי"ע ובבבלי הנ"ל: אמ' רבן שמעון בן גמליאל וכו'. ומפרש בבבלי שאין רבן שמעון בן גמליאל חולק על הת"ק או כלשון הבבלי: כולה רשב"ג היא וחיסורי מיחסרא וכו', אלא אומר שלא אסרו לכרוך דבר שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין בו אלא דווקא כשרוצה להדליק בשתי הפתילות, אבל אם כרך פתילה על גבי אגוז כדי להגדיל את שטח הפתילה ולהרבות אורה הרי זה מותר. ומן התוספתא שביעית פ"ו הט"ז משמע שבחול היו מדליקין באגוזים, אבל עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 563 שו' 28–29. ועיין מ"ש בהערה 29 על גירסת כי"ע וכי"ל בדברי הת"ק ובדברי רשב"ג. ופירושנו זה מיוסד על דברי הבבלי: במה דברים אמורים להדליק אבל להקפות מותר. ופירש הר"ח: אבל להקפות, פירוש להעבות ראש הפתילה להרבות אורה מותר. וכן בשטמ"ק כתובות ס"ח א' ד"ה המסמא: והגאונים פירשו והמקפה את שוקו פי' מלשון להקפות, כדגרסי' בבמה מדליקין מאי לאו להדליק לא להקפות שפירושו להעבות את הפתילה. ועיין גם בס' העתים, עמ' 14, וברי"ף כאן רפ"ב. ועיין בשו"ת מהר"מ אלשקר סי' ק"ז ובברכי יוסף או"ח סי' רס"ד ס"ק א'. ולפ"ז ברור שהמסורת הקדומה היא כמו שכתבנו. ועיין ברש"י ובר"מ פ"ה מה' שבת ה"ו ובמעשה רוקח שם ובמאירי בסוגיין.

25 19. אמ' ר' יהודה כשהיינו שרוין וכו'. בבלי כ"ט ב'. ובמשנתנו פ"ב מ"ד: לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת כלומר, לתוך הנר, אפילו היא של חרס. ור' יהודה מתיר. אבל אם חברה היוצר מתחילה מותר. והנידון הוא בתחבולה שעושה אדם בשביל שבת גרידא, כדי שהנר ישהא להדליק, עיין גנזי שכטר ח"א, עמ' 6. ובבבלי כ"ט ב' פירשו שהטעם הוא שמא יסתפק בשבת מן השמן שבשפופרת ונמצא מכבה. אבל בירושלמי שם שאלו: למה משום שלא התחיל בכל טיפה וטיפה, או שמא ישכח ויערה. ונראה שהירושלמי מסתפק בפירוש המאמר "אפילו היא של חרס" אם כוונתו שאפילו אם השפופרת היא של חרס, שהשמן נמאס בתוכה, ואין כל חשש שמא יסתפק ממנו, מ"מ אסור, מפני שלא התחיל בכל טיפה וטיפה, או שהכוונה היא שאפילו בחרס יש לחשוש שמא יסתפק ממנו, והאיסור הוא שמא יערה, כפירוש הבבלי. ואם הוא כלי אחד, שהוא חלק מן הנר, אין בו לא משום חשש שמא יערה ולא משום שלא התחיל, עיי"ש בירושלמי. ועיין מ"ש להלן ד"ה ולא אמר. ובכי"ע חסרה המלה "כשהיינו", עיין מ"ש להלן בסמוך ד"ה היו.

26 בעלית בית נתזה וכו'. כנראה שלמדו שם בשעת השמד, עיין ירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ו, כ"א ע"ב, ובפסיקתא רבתי פי"ג, נ"ה ע"א. ועיין מ"ש ר"ש קליין בישורון של וואהלגימוטה ח"א 1918, עמ' 526 ואילך.

27 היו נוקבין. עיין בשנו"ס. ומצבע הדיו וצורת האות נראה שאף בכי"ע נוספה הוי"ו אח"כ, ולפ"ז הפירוש שם: שרויין וכו' היו נוקבין.

28 21. ולא אמר אחד מהן דבר. בבבלי מסיים: אמרו לו משם ראיה שאני בית נתזה דזריזין הן. אבל גם בכי"מ חסר כ"ז. וכן כנראה חסר לפני הר"מ, עיין בפיה"מ. וכן לא היה לפני הירושלמי, שהרי מתשובה זו מוכח שטעם האיסור הוא משום שמא ישכח ויערה, ולא משום שלא הותחל בכל טיפה עיין מ"ש לעיל שו' 19 סד"ה אבל, כפי שהעיר לנכון באו"ש פ"ה מה' שבת הי"ג ד"ה אבל.

29 22. אם חברה בסיד ובגפסוס וכו'. כלומר "אם חברה היוצר מתחילה" שבמשנתנו הוא לאו דווקא אלא אפילו אם חברה בעל הבית בסיד מותר, ואף הוא נחשב לכלי אחד. והברייתא הובאה בבבלי כ"ט ב', ועיין בר"ח שם. אבל כנראה שאף ברייתא זו לא היתה לפני הירושלמי, עיי"ש בסוגיין לפי הגירסא הנכונה שבשרי"ר, עמ' 72, וכמו שפירשתי בהירושלמי כפשוטו, עמ' 67.

30 נותנין טיט וחרסית וכו'. בבבלי ס"ז ב' הסדר מהופך כלומר, הסיפא לפני הרישא: ונותנין טיט וחרסית תחת הנר בשביל שתמתין ותדליק. ופירש"י: טיט וחרסית מצננין את השמן ואינו דולק מהר. וכן פירש הירושלמי פ"ד ה"א, ו' ע"ד את משנת שבת פכ"ג מ"ה "מטילין אותו על החול בשביל שימתין": ההן חלה וכו', ומיצן צוננה, כלומר החול ההוא וכו' מיצן את הצונן, ועיין דק"ס, עמ' 365 הע' פ'. ואשר לחרסית פירשו בירושלמי: חרסית חוורה, כלומר טיט לבן, גיפסוס. ועיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו, עמ' 520. ובר"ח כאן כ"ט ב': תנא נותנין טיט או חרסית תחת הנר, או גרגיר מלח, או גריס של פול, ע"ש מבעוד יום ע"פ הנר להיות שוהה. והעתיק ע"פ התוספתא בגירסא קרובה לכי"ע. והלכה זו נותנין טיט וכו' לא מצאתי בשום פוסק. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

31 23-24. נותנין גרגר של מלח וכו'. הלכה זו נשמטה לפנינו בט"ס ע"י הדומות, וישנה בד, בכי"ע ובכי"ל. וכן היתה בתוספתא לפני הר"ח הנ"ל ולפני בעל המגיד משנה בפ"ה מה' שבת ה"ז. ובבבלי הנ"ל: תנו רבנן נותנין בול של מלח לתוך הנר בשביל שתאיר ותדליק. ופי' בערוך ערך בול: בתוך נר של שמן העכור מערב שבת בשביל שיצלל ויאיר בשבת, וליכא איסור. ובר"מ פ"ה הנ"ל: נותנין גרגיר של מלח וגריס של פול על פי הנר בערב שבת שיהיה דולק בליל שבת. ומתוך לשון הר"מ ברור בגמרא לא נזכר "גריס של פול" שפסק ע"פ התוספתא. אבל בטאו"ח סי' רס"ד העתיק בשם הר"מ: כדי שיהא דולק יפה בשבת. ובתוספתא כאן מפורש: כדי שיהא שוהה ודולק, וכן מוכח מתוך כל העניין כאן שהתחבולה היא כדי שידלק הרבה זמן ולא שידלק יפה. אבל מלשון הבבלי הנ"ל משמע כפירוש הערוך הנ"ל והטור. ברם רש"י כתב: בשביל שתאיר ותדליק, שאין זה ניחוש, אלא מסייע ממש,שהמלח צולל את השמן עיין בטיו"ד סי' ע"ו וימשך אחר הפתילה. ופירוש רש"י מוכרח מתוך כל העניין שם, שאם לא כן מה עניין הברייתא לשם. ובתוספתא כאן ברור שמחמת הלכות שבת אתינן עלה, כפי שהעירו לנכון בח"ד ובתכ"מ כאן. וכתב בח"ד: ויש לומר דלשני העניינים נשנית. ונ"ל שכן היא האמת, שהרי כן מתאר הירודוט ס"ב סי' ס"ב את חג האורים של עבודה זרה המצרית: בליל הקרבן הרבה נרות דולקים בחוץ על יד בתיהם. הנרות הללו מלאים שמן ומלח וכו' והם דולקים כל הלילה. לחגיגה זו הם קוראים דליקת הנרות λυχνοκαΐη. ואפשר שמטעם זה אמרו החכמים שמותר לתת מלח בשמן בהדלקת הנרות של שבת ואין בו משום דרכי האמורי של הע"ז המצרית, מפני שאין כאן ניחוש אלא מסייע ממש. ובתוספתא כאן הוסיפו על משנתנו תחבולות של היתר להשהות את ההדלקה. ועיין מ"ש להלן פ"ו הט"ו, שו' 34–35, ד"ה וכנראה. ועיין מ"ש להלן.

32 25. מעלין בדיופי ומטיפין מן הארק לחולה בשבת. בד: מן האדק וכו', בכי"ע: מן הערק מן אַדַק וכו' ויש כאן ערבוביא של שתי נוסחאות, ובכי"ל: מן הערק וכו'. ובירושלמי עירובין פ"י הי"ג, כ"ו ע"ד: תני מעלים בדיוביט ומוסיפין צ"ל: ומטיפין בעדק לחולה בשבת. מעלין בדיוביט. משתמיהה. מטיפין בעדק. אית דבעי מימר עיררה, אית דבעי מימר קוקניתה. ובבבלי עירובין ק"ד א': מעלין בדיופי ומטיפין מיארק עיין דק"ס שם וס' העתים, עמ' 145 לחולה בשבת וכו'. וברש"י שבת פ' ב' ד"ה אנדיפא: כדתניא מעלין בדיופי ובתוספתא גר' באנדיפי. נברר מתחילה את הכלים שהוזכרו כאן. הגירסא בדיופי שבתוספתא ושבבבלי היא ע"פ האטימולוגיה העממית דיופי - שתי פיות. גירסת הירושלמי "בדיוביט" נראית יותר מקורית, והכוונה לסיפון, διαβήτης, כפירוש בעל כתר כהונה: דיובט בלשון יון הוא סיפון σίφων. ודיוביט זה היה באמת צינור כפוף שהיו מכניסים את קצהו האחד בחבית של יין והיו מוצצים את האויר מצד השני, וע"י לחץ האויר החיצוני היה הנוזל עובר מחבית לחבית, כפירוש הגאונים ורש"י בבבלי עירובין שם. ואשר לארק אדק, עדק הוא כלי שיש לו נקבים בקרקעיתו, וכשהמים נוטפים ממנו על מתכת או אבן הם משמיעים קול. ומוכח מתוך הבבלי וכן משמע בירושלמי שהעתקנו לעיל שבכלי זה היו משתמשים בכדי להעיר בקול רעש המים את הישן וגם ליישן את החולה בקול זמזום המים. ולעניין ההלכה נחלקו עולא ורבה בבבלי שם, ולעולא כל השמעת קול אסור בשבת, ולרבה לא אסרו אלא דווקא קול של שיר. והעמידו את הברייתא שלנו לרבה בחולה שהוא ער והתירו להשתמש באדק כדי ליישן אותו בקול הזמזום, אבל להעיר בקול רעש המים הרי מותר לעשות כן אף לבריא. ולעולא אין חילוק בין קול רעש ובין קול שיר ובשניהם אסור לבריא ומותר לחולה. וזו היא שיטת הירושלמי בביצה פ"ה ה"ב, ס"ג ע"א. וכמה מן הראשונים סמכו להלכה על הירושלמי שמכריע על שיטת עולא נחותא עיין בר"ח ביצה ל"ז רע"א ועוד. והרי"ף בסוף עירובין חלק עליהם עיין באהצו"י ביצה, עמ' 43 ואילך, ופוסק כרבה שלא אסרו אלא השמעת קול שיר. ובתכ"מ הביא מן התוספתא כאן ראייה לשיטת הרי"ף עיין גם בעיטור בכורים כאן, שהרי הברייתא שלנו משלימה את משנתנו פ"ב מ"ה "מפני החולה שיישן פטור". ומכאן שאנו מדברים ביישון החולה בקול זמזום המים, כמו שתרגמה רבה בעירובין הנ"ל. ובוודאי שצדק הרב בעל תכ"מ שמכאן מוכח שתירוץ רבה בבבלי אינו דיחוי בעלמא, אלא שהברייתא באמת עוסקת בכגון דא, אבל פשיטא שאין ממנה ראייה לעצם הדין שהשמעת קול בעלמא מותר אף לבריא. ולעצם העניין כשנעיין בבבלי ובירושלמי סוף עירובין נראה שהבבלי הביא את הברייתא שלנו על הפיסקא "ממלאין מבור הגולה" שרצו לפרשה שם ק"ד סע"א שהאיסור הוא משום אולודי קלא, אבל הירושלמי הביאה על הפיסקא שלעיל שם "בוזקין מלח על גבי כבש", ואח"כ הביא את התוספתא "חצר שירדו בה גשמים וכו' ", שאף הבבלי שם הביאה על פיסקא זו, עיי"ש. והטעם הוא שלשיטת בני א"י אסור להשמיע קול בשבת לא מחמת גזירה שמא יתקן כלי שיר, אלא שהיא שבות לעצמה, כמו שאמרו שם בסוף עירובין: משביתה אחת למדו כמה שביתות, והעיקר הוא שלא יעשה כמו שעושה בחול, עיי"ש בירושלמי ומ"ש להלן פי"ז סהכ"ה ד"ה כדרך שעושה בחול. ואף כאן נ"ל שכל הברייתא הוא עניין אחד, והוא שבחול היו מעלין המים ממטה למעלה בדיוביט בדיופי לתוך הארק כדי שיטיף טפות טפות, ואסרו לעשות כן בשבת, אבל התירו לעשות כן לחולה כדי שיישן. וכן נהגו הקדמונים להריק מים מכלי אל כלי, כדי שהזמזום המונוטוני יפיל שנה על החולה.

33 26. החותה בגחלים וכו'. וכ"ה בבבלי כריתות כ' א'. אבל בירושלמי פ"ב ה"ה, ה' ע"א: החותה גחלים מתחת הקדירה בשבת וכו'. ונראה בפירושו שחתה גחלים בתנור עצמו והניחם סמוך לאויר כדי שיכבו ולא יקדיח תבשילו, וכבר נתבשל כל מה שבקדירה. ועיין מ"ש להלן.

34 26-27. ר' שמעון בן לעזר או' משם ר' לעזר בי ר' צדוק וכו'. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. אבל בכי"ל: רבן שמעון בן גמליאל או' וכו'. ועיין גי' ד.

35 27. חייב שתי חטאות וכו'. בירושלמי ובבבלי הנ"ל: חייב שתים וכו'. ולפי גירסא זו אמרו בירושלמי: ר' אבהו בשם ר' יוחנן לית כאן חייב שתים אלא מעלין עליו כאילו חייב שתים.

36 מפני שמכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות. ופירש במיוחס לר"ג שם: כיבה את העליונות כשמשימן על הארץ, ומבעיר את התחתונות אותם שהיו קודם תחתונות ועוממות נעשו עכשיו עליונות ולוחשות, והיינו מבעיר. ואמרו שם בגמרא: כגון שנתכוין לכבות ולהבעיר, דת"ק סבר לה כר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאת, ור"א בר' צדוק סבר לה כר' נתן דאמר הבערה לחלק יצאת. ולעיל שם אמרו: אמר ר' יוחנן בנפח שנו, שאינו מעוניין אלא בגחלים שחתה כלומר, העליונות שיכבו, ובתחתונות שבערו הוי מקלקל, ועיי"ש כ' ב' עוד תירוץ. ועיין מה שהאריך בתכ"מ בבאור דברי הראשונים. ועיין מה"פ ד"ה החותה. ברם מתוך הירושלמי מוכח שהמחלוקת היא במלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי בחותה מתחת הקדירה עסיקינן, והוא חותה ממקום למקום בתנור עצמו, והוא רוצה בהבערה וגם בכיבוי שלא יקדיח תבשילו, אלא שבכיבוי היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ור' אלעזר בר' צדוק סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. ועיין בגליון הש"ס שם. ועיין מ"ש להלן.

37 28. החותה גחלים להתחמם כנגדן פטור. בבבלי כריתות כ' ב': תנו רבנן החותה גחלים בשבת להתחמם בהם והובערו מאליהן תני חדא חייב ותני אידך פטור. ופירשוה שחולקים במלאכה שאינה צריכה לגופה. וכן בירושלמי: וחותה גחלים ומתחמם כנגדן בשבת פטור. ר' יעקב בר אחא אמ' במחלוקת. כמאן דאמר אינו חייב אלא אחת, ברם כמאן דאמר חייב שתים כלומר שמחייב אף במלאכה שאינה צריכה לגופה חייב וכו'. אמר ר' יודן תמן כלומר, בחותה להתחמם אינו רוצה שיבערו ויכלו מהר ואינו רוצה שיכבו שהרי הוא רוצה להתחמם כנגדם, ברם הכא כלומר, בחותה מתחת הקדירה רוצה הוא שיבערו, ורוצה הוא שיכבו שלא יקדיחו את תבשילו, ועיין מ"ש לעיל, ולפיכך חייב שתים.

38 כלים שניטמאו באב הטומאה וכו'. במשנתנו פ"ב מ"ז: ספק חשכה ספק אין חשכה וכו' ואין מטבילין את הכלים, ומפרשת הברייתא שבכלים שנטמאו באב הטומאה עסיקינן. עיין מ"ש להלן.

39 29. ר' שמעון שיזורי אומ' אף בחול וכו'. וכ"ה בבבלי ביצה י"ט א'. אבל בירושלמי כאן ובמקבילות בתרומות פ"ב ובביצה פ"ב הביאו את הברייתא שלנו בשם: תרין אמורין. ואמרו שם שלדעת הת"ק מטבילין בחול בין השמשות כדי שיוכל להשתמש בכלי לחולין בטהרה. ובראב"ן סי' שמ"ב: עשרתם ערבתם הדליקו את הנר. ולמה אינו אומר הטבלתם את הכלים וכו' ועוד דסמוך לחשיכה יכול לעשר ולערב אבל להטביל לא שהטבילה של כלים צריך מבעוד יום כדי שיעריב עליהם השמש. ועיין מ"ש באבן שלמה שם.

40 30. ושנטמאו בולד הטומאה וכו'. מכאן מוכח שבשבת עצמה אין מטבילין אפילו אם נטמא בולד הטומאה, וכן מוכח מן הירושלמי כאן פ"ב ה"ז, ה' ע"ג, ובמקבילות. ואעפ"י שאמרו להלן פט"ז הי"ג וביצה פ"ב ה"ט: כלים שנטמאו באב הטומאה אין מטבילין אותן ביום טוב ואין צריך לומר בשבת, ומשמע שאם נטמאו בולד הטומאה מטבילין אותן, הרי אפשר שלא נקטו כן אלא משום יו"ט שמטבילין בו כלי שנטמא בולד הטומאה, כמפורש בבבלי ביצה י"ח א'. וכמה מן האחרונים לא חילקו בין שבת ויו"ט, עיין בב"י טאו"ח סי' שכ"ג, במל"מ פ"ה מה' מעשר הכ"ב, בשנות אליהו כאן ספ"ב ועוד. אבל מתוך התוספתא כאן מוכח שאין מטבילין בשבת אפילו כלי שנטמא בולד הטומאה מפני שהוא נראה כמתקן כלי, כדברי רבא בבבלי הנ"ל. אבל ביו"ט מותר מפני שבכגון דא התירו במכשירי אוכל נפש, כמו שהסיק בשו"ת הרלב"ח סי' ט"ז, עיי"ש. ועיין בשו"ת שאגת אריה סי' נ"ו.

41 31. מטבילין אותן בין השמשות. מפני שכלים שנטמאו במשקין הן מטומאות דרבנן שאינן צריכות הערב שמש, עיין תוספ' חגיגה כ"א א': זבחים צ"ח ב' ד"ה טבול; ר"ש טהרות פ"א מ"ג, פרה פי"א מ"ח, פי' המיוחס להר"ש תו"כ, ל"ב ע"א ועוד.

42 32-33. ודבר שאין חייבין על זדונו כרת וכו'. כלומר דבר שהוא משום שבות עיין להלן הט"ז לא גזרו עליו בין השמשות, והוא חולק על משנתנו ועל הרישא וסובר שמטבילין כלים בין השמשות. ועיין בבלי עירובין ל"ב ב' ואילך, בר"מ פכ"ד מה' שבת ה"י, בכ"מ שם ובשו"ת הר"א בן הר"מ ברכת אברהם סי' י"ד. ועיין בשנות אליהו למשנתנו פ"ב רמ"ז ובבאורו לאו"ח ריש סי' רס"א, ודבריו מיוסדים על הירושלמי עירובין פ"ג סה"א, כ' ע"ד: שם ה"ג, כ"א ע"א, ובמקבילה שבסוכה פ"ב ה"ד, נ"ב ע"ד.

43 33-34. ר' נתן או' אף מפני נדרים וכו'. בבבלי ל"ב רע"ב: תניא ר' נתן אומר בעון נדרים מתה אשה של אדם שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך. ויפה העיר בח"ד שאין זו הברייתא שלנו, שהרי לפי הבבלי הנ"ל האשה מתה בחטא נדרי בעלה, ועיין ר"ה ו' א' ובתוספ' שם ד"ה אא"כ. ועיין תנחומא וישלח סי' ח' וי"ר רפל"ז. ולא עוד אלא שבבבלי לא נזכר שהיא מתה בשעת לדתה, ודברי ר' נתן יכולים להתבאר לפי המסורת: מתות ילדות, עיי"ש בבבלי ל"ב א' ובירושלמי למשנתנו, ה' רע"ב. אבל בתוספתא כאן מפורש שר' נתן מוסיף על משנתנו, ולדבריו בעון נדריה של עצמה אשה מתה כשהיא יולדת. והוא כדברי המדרש בוי"ר ובתנחומא הנ"ל "ממך נפרעין ולא מממונך" ו"מחבלתא" זו ממושכנת היא בשעת לידתה בעד נדריה. ועיין קהלת ה', ה', ובבבלי שבת ל"ב ב'.

44 34-35. שלשה הן דבקי מיתה מסורין וכו'. בכי"ע: שלשה דיבקי וכו'. ובירושלמי פ"ב סה"ו, ה' ע"ב: תני ר' יוסי אומ' שלשה דיבקי מיתה הן ושלשתן נמסרו לאשה, ואילו הן מצות נידה ומצות חלה ומצות הדלקה. אבל בבבלי כאן ל"ב א', ברכות ל"א ב': תניא ר' יוסי אומר שלשה בדקי מיתה נבראו באשה, ואמרי לה שלשה דבקי מיתה, נדה חלה והדלקת הנר. חדא כר' אלעזר, וחדא כרבנן. ברם קשה מאד לפרש את הברייתא כאן ואת הירושלמי לפי גירסת הבבלי, שהכוונה שהדבקים או הבדקים הללו נמסרו לאשה שתענש עליהם בילדותה או בלידתה. ולפי פשוטה פירושה ששלשה דברים שהם קרובים להביא לידי איסור מיתה, כולם נמסרו לנשים, והיינו נדה, חלה והדלקת הנר, ואנו סומכים על האשה שהיא יודעת את ההלכות הפשוטות במניין נדה וזבה, וכן שהיא יודעת להפריש חלה כדין, ולא תפריש מן הפטור על החיוב וכדומה, וכן שתדליק נר שבת בזמן, ובשמנים ובפתילות הכשרות, שלא יבואו לידי הטיית הנר. ו"נמסרו לנשים" היא באותה משמעות של "נמסרו לעם הארץ" שלהלן בסמוך, ועיין מש"ש.

45 35-36. הלכות הקדש וחטאות ומעשרות הן הן גופי תורה וכו'. וכן בבבלי ל"ב א': הלכות הקדש תרומות ומעשרות הן הן גופי תורה וכו'. וכבר הקשו הראשונים כיצד שנינו כאן מעשרות, והרי ע"ה אינו נאמן על המעשרות, עיין רש"י ל"ב רע"ב וברמב"ן ובחידושים המיוחסים להר"ן. ובירושלמי פ"ב רה"ז, ה' ע"ב: מתני' שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו כו'. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר הילכות הקודש וחטאות והכשירות הן הן גופי הלכות, ושלשתן נמסרו לעם הארץ. הילכות הקודש, דתנינן חגיגה פ"ג מ"ד אם אמר הפרשתי בתוכה רביעית קודש נאמן. חטאות, דתנינן פרה פ"ה מ"א הכל נאמנין על חטאת. הכשירות דתנינן מכשירין פ"ו מ"ג ועל כולן עם הארץ נאמנין לומר טהורין הן. הרי לך שבירושלמי לא שנו מעשרות. ולא עוד אלא שאנו למדים ממנו ש"נמסרו לעם הארץ" פירושו שהוא נאמן עליהן. ובעל העיטור ה' שחיטה ח"א, הוצ' רמא"י, כ"ב ע"ג הגיה את הבבלי ע"פ הירושלמי ומחק את המלה מעשרות והכניס הכשרות במקומה. ברם מתוך גירסת הירושלמי אנו למדים שהמעתיקים הסמיכו את דברי רשב"ג למשנתנו "שלשה דברים צריך אדם וכו' ערב שבת עם חשיכה עשרתם וכו' ", וערב שבת עם חשיכה אפילו ע"ה נאמן על המעשרות לסעודות שבת, כמפורש בתוספתא דמאי פ"ה ה"א: היה מוכר פירות בערב שבת עם חשיכה ואמ' מתוקנין הן, הלוקח ממנו, למוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. ומכאן שבשבת אוכל על פיו, אפילו אם שאלו לפני השבת עם חשיכה, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 246 שו' 4, ועמ' 245 שו' 2–3. ורשב"ג הוסיף אף הלכות הקדש וחטאות נמסרו לע"ה בכל זמן, כל אחד כדינו, עיין להלן חגיגה פ"ג הכ"ב ואילך ומש"ש. ולא עוד אלא שקרוב לוודאי בעיני שלאו דווקא בע"ה חשוד עסיקינן, אלא אפילו ע"ה שהוא ירא חטא אלא שאינו ת"ח אנו סומכים עליו לפעמים בטהרת הקודש וטהרת חטאת ובהכשירות שהן גופי הלכות ויש בהם כמה דינים, ואפשר שע"ה אינו בקי בהם. ואף לעניין מעשר צריך לדעת אם הוא בקי בדיני מעשרות, ומ"מ אדם סומך על בני ביתו אם לימד אותם את עיקרי ההלכות, והם הם שמפרישים את המעשרות, וע"ה הם הם שאנו קונים מהם יינות לנסכים ולוקחים מהם כלים לחטאת וטהרות שלא הוכשרו. ו"מסורין הן לעם הארץ" הוא באותה משמעות של "מסורין לנשים" שברישא.

46 36. היו שלשתן להעשות וכו'. וכ"ה "היו" בכי"ע ובכי"ל, ובד חסרה מלה זו, והיא גרמה לדוחק של בעל תוספות בכורים, אבל בח"ד ובמנחת בכורים פרשו לנכון אף לגירסת הדפוסים. ובירושלמי שם ה"ז, ה' ע"ב: "לא צורכה דלאו, הדליקו את הנר עישרתן ועירבתן", כלומר הרי הדלקת הנר בשבת הוא איסור סקילה, ועישור של וודאי הוא שבות, ועירוב חצרות יכול לעשות אפילו בין השמשות, ולמה נקט את הקל תחילה. ולפיכך מלמדת התוספתא שאם היו שלשתן להיעשות מדליק את הנר תחילה, ואח"כ מערב אפילו עירוב תחומין, ואח"כ טומן את החמין בדבר שאינו מוסיף הבל שמותר לעשותו אפילו בין השמשות, כמשנתנו ספ"ב. ועיין בירוש' בה"ח שם ובתוספ' סנהדרין ס"ח א' ד"ה היאך. ועיין היטב באו"ז ח"ב ה' ע"ש סי' י"א, ד' ע"ב, ומ"ש בחלקת בנימין ל"ד א', ס"ד ע"ד ואילך. ועיין או"ח סי' רס"ג ס"ק י' ובפתחי תשובה שם בשם שו"ת חתם סופר סי' ס"ה.

47 38. כירה שהסיקוה בגפת וכו'. במשנתנו רפ"ג: כירה שהסיקוה וכו' בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר. וכירה היא מקום שפיתת שתי קדרות "והיא עשויה כעין חצי עגול ופתוחה מצד אחד, ופתוחה מלמעלה כשיעור שתי קדירות, ופעמים שנותנים בתוכה, ופעמים על גבה וכו' ". ועיין בס' כלי החרס בספרות התלמוד של ר"י בראנד, עמ' רל"ח, שנתן שם צורת המוקדה הערבית, והיא מתאימה לתאור הנ"ל.

48 סומכין לה וכו'. כלומר מותר לסמוך קדירה מערב שבת לדופני הכירה אעפ"י שאינה גרופה וקטומה. ועיין ר"מ פ"ג מה' שבת ה"ז ובתוספ' ל"ז א' ד"ה מהו ומ"ש להלן.

49 ואין מקיימין עליה וכו'. במשנה שהעתקנו לעיל: אין נותנין עליה וכו'. ובבבלי ל"ו ב' הסתפקו אם "אין נותנין" פירושו מערב שבת הר"מ בפיה"מ, וכוונתה אין משהין, או "אין נותנין" פירושו בשבת, וכוונתה שאין מחזירין עליה את התבשיל החם, אבל להשהות מותר אפילו אם אינה גרופה וקטומה, כחנניה וכו'. ופשטו שם ל"ז א' מדברי ר' יהודה שבסיפא להלן שמפורש שם שאם אינה גרופה וקטומה אין מקיימין עליה. ודחו שהתנא של המשנה חולק על ר' יהודה בקיום מערב שבת, עיי"ש. ולפי דחייה זו אין ראייה אף מן הבבא שלנו, ואפשר להעמידה כר' יהודה גרידא. ובבבלי שם הביאו את הברייתא שלנו כדי לפשוט ממנה שלסמוך לכירה מותר. אבל בירושלמי רפ"ג: כיני מתניתא מקיימין עליה תבשיל. מתניתא דר' יודה וכו', ומביא שם את הסיפא של התוספתא. ולפי הירושלמי פשוט הוא ש"נותנין" פירושו נותנין מערב שבת ומקיימין בשבת, ואפילו כן בעינן גרופה וקטומה. וכן פוסק הרי"ף ברפ"ג ומסתייע גם בלשון הברייתא שלנו, ולפ"ז אין משהין בשבת אלא על גבי כירה גרופה וקטומה דווקא. ועיין ר"מ פ"ג מה' שבת ה"ד ובנו"כ שם. ועיין בשי"ק ובמלא"ש. ושיטת הירושלמי בזה עיין מ"ש לעיל הע' 72. ולפי פשוטה של הברייתא והירושלמי בוודאי שאין כאן עניין להטמנה, שהרי הקדירה אינה נוגעת במקום שהיד סולדת בה, והיא כולה מבחוץ, והוא קרוב לפירוש הגאונים, ר"ח ל"ו סע"ב, הרז"ה ועוד, אלא שהם פירשו על פי הבבלי שהאיסור הוא משום גזירה שמא יחתה.

50 39. גרופה וקטומה. כלומר, או שגרף את הגחלים, או שנתן עליהם אפר. ובכי"ל אפשר לקרוא: גדופה וכו', וזו היא הגירסא הנכונה, עיין תשה"ג הרכבי סי' כ"ה, עמ' 10, וערוך ערך גדף.

51 או שהדליק עליהם נעורת וכו'. בבבלי ל"ז א': או שנתן עליה נעורת וכו'. וכן הגיה כאן בח"ד ועוד. אבל גם בירושלמי פ"ג ה"א, ה' ע"ג: דתני מלבה עליה נעורת של פשתן וכו' יום טוב שחל להיות ערב שבת וכו' מלבה עליה נעורת של פשתן. ועיין באו"ש פ"ג מה' שבת, ל"ה רע"ג. ובאמת אין כאן חילוק כל שהוא בין התוספתא והירושלמי ובין הבבלי, שהרי כן מעתיק הר"מ פ"ג מה' שבת ה"ד: או שכסה אש הכירה באפר, או בנעורת פשתן הדקה וכו'. אש בנעורת ואינה מהבהבת? והרי ברור שהירושלמי מעתיק בתחילה את הברייתא שלנו, ומייעץ שאם אין לו אפר מן המוכן יכול לתת על האש נעורת של פשתן, "פי' שאינה מעלה שלהבת, והיא כבה מיד, ונעשית כאפר" ארחות חיים ה' שבת סי' נ"ח, מ"ו ע"ג, ויש כאן כירה קטומה.

52 41. מקיימין על גבי גרופה וקטומה. בבבלי ל"ז א': משהין על גבי גרופה וקטומה, ואין משהין על שאינה גרופה ואינה קטומה. ובכי"מ שם חסרה הסיפא, וכן אינה גם בירושלמי כאן רפ"ג, ולפיכך לא השלמתיה כאן אלא במרובעים ע"פ שאר נוסחאות התוספתא.

53 43. חמין אבל לא תבשיל. פירש"י במשנתנו: דלא צריכי לבשולי, דליכא למגזר שמא יחתה. ולשיטת הירושלמי צ"ל שאין לחשוש שמא יעשה כן בשבת, מפני שמים לא יוחמו יותר בנותן ע"ג כירה קטומה מה שאין כן תבשיל שלפעמים יש בו מעט מים.

54 44. שלא יחזיר. מפני שנראה כאילו נותן בתחילה בשבת. ועיין בתוספ' ל"ו ב' ד"ה וב"ה, בס' הישר לר"ת סי' קצ"א, כ' ע"ג, ומ"ש בתוספ' רי"ד. ועיין בחידושים המיוחסים להריטב"א ובמיוחסים להר"ן שם.

55 בית שמיי אומ' חמין וכו'. והיא שיטת ב"ש לר' יהודה היא שיטת ב"ה לר"מ, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 744, שו' 89–90.

56 46-47. בשוגג יאכל וכו'. כלומר, אפילו הוא עצמו שהרי אינו גרוע ממבשל בשבת עצמה בשוגג לר"מ, ובמזיד לא יאכל לא הוא ולא אחרים אלא במוצאי שבת בכדי שיעשה תבשיל אחר כיוצא בו. ועיין במחלוקת רבה ורב יוסף ורב נחמן בר יצחק בבבלי ל"ח א', והקשו שם מן הברייתא כאן. ועיין בירושלמי פ"ג ה"א, ה' ע"ד.

57 47. במי דברים אמורי'. עיין מ"ש על צורה זו לעיל ח"א, עמ' 227, הע' 14.

58 בתבשיל שלא בשל כל צרכו וכו'. מלשון זו משמע שאפילו נתבשלו כמאכל בן דרוסאי, כל זמן שלא בשלו כל צרכן אסור לקיימן על כירה שאינה גרופה, שהרי אפילו על כירה גרופה אסור לקיים תבשיל לשיטת ר"מ בדברי ב"ה, עיין לעיל שו' 43. ועיין מ"ש להלן.

59 49. הרי אילו מותרין. בד ובכי"ל מסיים: מפני שרע להן, וגירסא זו אין לה קיום שאפילו אם נפרש שהסיום עונה על חמין גרידא, הרי מ"מ אין התנא מחלק בתבשיל בין מצטמק ויפה לו ובין מצטמק ורע לו, ובכל אופן מותר התבשיל בדיעבד, עיין בבבלי ל"ח א'. והעיקר כגירסתנו, וכ"ה בבבלי ל"ח א', אלא ששם מסיים: דברי ר' מאיר.

60 חמין שהוחמו כל צרכן וכו'. מכאן לכאורה מוכח כשיטת התוספות שר' יהודה אוסר לקיים לכתחילה חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבשל כל צרכו על כירה שאינה גרופה או קטומה, ולא התיר אלא אם שכח מערב שבת. ובשיטתיה אסר ר' זעירא בירושלמי פ"א ה"י, ד' ע"ב לקיים חמין שהוחמו כל צורכן על גבי כירה שאינה קטומה. ובתכ"מ העיר על דברי הרשב"א ל"ז א' שכתב: מסתברא לי דלר' יהודה משהין אפילו בשאינה גרופה לחמין שהוחמו כל צורכן ותבשיל שנתבשל כל צורכו המצטמק ורע לו וכו' והא דתניא לקמן שכח קדירה וכו' ר' יהודה אומר חמין שהוחמו כל צורכן מותרין מפני שמצטמק ורע להן וכו', דאלמא משמע לכאורה דדוקא שכח ובדיעבד, אבל לכתחילה אפילו הוחמו כל צורכן אסור, לא היא, דהתם משום תבשיל נקטה, ולומר דאפילו תבשיל שנתבשל כל צורכו כיון דמצטמק ויפה לו אסור אפילו בדיעבד וכו'. ועיין במלחמות רפ"ג.

61 50. אבל תבשיל שבשל כל צרכו כל המצטמק וכו'. בבבלי ל"ח א': ותבשיל שבישל כל צורכו אסור, מפני שמצטמק ויפה לו וכו'. והוכיח הרשב"א מלשון הבבלי שסתם תבשיל הוא מצטמק ויפה לו. ברם מלשון התוספתא משמע להפך. תכ"מ. ועיין הלשון בירושלמי פ"ג ה"א, ה' ע"ד, ובמקבילה בתרומות פ"ב.

62 51. כגון כרוב ופול וכו'. בבבלי ל"ח א' ובירושלמי הנ"ל פסקו שאף ביצה היא מצטמקת ויפה לה, והביאו את המעשה של ר' חנינה שהביאו לפניהם ביצים מצומקות שהתקטנו מחמת בישולם הרב. וביפה עינים ל"ז ב' הקשה מירושלמי פ"א ה"י, ד' ע"ב שאמרו שם: וביצה מצטמק ורע לו. ובחלקת בנימין המליץ על הרז"ה ותירץ את קושיית הרמב"ן במלחמות שם, שבמשנתנו, בפ"א בשבת, מדברים בביצה שנצלית על האש והיא מתקלקלת אם היא ניצלית יותר מדאי, אבל בנידון דידן מדברים בבשול, שדופני הקדירה מפסיקות בין הביצים והאש. ובוודאי שצדק בדבריו, שהרי מפורש כאן שהביצים נתקטנו מאד, והוא ע"י בישול, עיין בבלי נדרים נ' ב'. ועיין בגליון הש"ס בירושלמי פ"א.

63 51-52. המבשל בשבת בשוגג וכו'. תרומות פ"ב מ"ג. ומוכח בירושלמי שם פ"ב ה"ג, מ"א ע"ג וכאן פ"ד ה"א, ה' ע"ד שמשנתנו שם כר"מ, וכן מוכח בבבלי חולין ט"ו א'. ואעפ"י שהר"מ בפיה"מ לתרומות פירש את משנתנו כר' יהודה, לא פירש כן אלא אליבא דהלכתא, אבל פשטות לשון המשנה היא כר' מאיר כאן. ע"פ תכ"מ. ומשנתנו הובאה בבבלי כאן ל"ח א', ביצה י"ז ב'. וכל הברייתא במקורות שצוינו להלן סוף שו' 52.

64 52. בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי ר' מאיר. כלומר, בשוגג מותר לו לעצמו ואפילו בו ביום, ובמזיד לא יאכל לא הוא ולא אחרים לבו ביום, ובמוצאי שבת מותר לו ולאחרים. וכל הברייתא בירושלמי תרומות וכאן הנ"ל, בבלי כתובות ל"ד א', גיטין נ"ג ב', ב"ק ע"א א', חולין ט"ו א'. ותחילת הברייתא בירושלמי עירובין פ"ד ה"א, כ"א ע"ד.

65 53. יאכל למוצאי שבת, במזיד לא יאכל. כלומר. שוגג דר' יהודה כמזיד דר' מאיר. אבל אם בשל במזיד לא יאכל עולמית וכן גורס בבבלי, ואחרים אוכלים במוצאי שבת. ומזיד דר' יהודה כשוגג של ר' יוחנן הסנדלר להלן.

66 54. במזיד לא יאכל לא לו ולא לאחרים. ר' יוחנן הסנדלר אינו אוסר משום קנס שהרי הוא אוסר גם לאחרים לעולם, והם לא עברו על איסור, אלא משום שמעשה שבת שנעשו במזיד אסורים מן התורה, עיין בבבלי כתובות ל"ד א' וב"ק ע"א א'. ובשאילתות סי' קכ"ח ובה"ג ד"ו, כ"א ע"ב; ד"ב, עמ' 114 מוסיף: אלא לגוים. ועיין בהעמק שאלה שם.

67 55. בי ר' יוחנן בן ברוקה. וכן בירושלמי תרומות פ"ב הנ"ל: כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה הורי לון, דתני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה כל דבר שחייבין וכו'. ובירושלמי כאן הנ"ל: כר' ישמעאל בר' יוסי דרש לון, דתני ר' ישמעאל בי ר' יוסי אמר משום אביו כל דבר שחייבין וכו'. אבל בעיטור ה' שחיטה הוצ' רמא"י, כ"ב סע"ב גורס גם בשבת כבתרומות, עיין אהצו"י, עמ' 43.

68 56. אסור לו ולאחרים. והוא סובר שמעשה שבת אסורים אפילו אם עשה כן בשוגג. ועיין להלן פי"ג, שו' 56.

69 56-57. ודבר שאין חייבין על זדונו כרת וכו'. כלומר, איסור דרבנן עיין לעיל, שו' 32 קנסו לעצמו אפילו בשוגג, ובמזיד עשו איסור דרבנן כאיסור דאורייתא, ואסור אף לאחרים.

70 57-58. בשוגג יאכל למוצאי שבת וכו'. בבבלי חולין ט"ו א': השוחט בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל וכו'. ומשינוי הלשונות משמע שבתוספתא שנו כר' יהודה לעיל, ובבבלי שנה התנא קמיה רב כר"מ. ועיי"ש שרב אמר ליה לתנא שאפילו לר"מ לא יאכל בו ביום מפני שנעשה מוקצה בין השמשות, אבל במבשל יכול היה לאכול חי. ועיי"ש בהמשך הסוגיא ולעיל שם י"ד א' ובתוספ' שם ד"ה ונסבין.

71 59-60. פירות שלקטן בשבת בשוגג יאכלו למוצאי שבת וכו'. וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע נשמטו המלים "למוצאי שבת" בט"ס. ומן הלשון "יאכלו" משמע שלעצמו אסורים לעולם, ואין הברייתא מתירה אלא שיֵאָכְלו לאחרים למוצאי שבת. ועיין להלן פי"ג, שו' 56, ומש"ש. ברם בשאילתות ריש סי' קכ"ח: ומאן דמבשל ביומא דשבתא, או לקיט פירי, אי בשוגג עבד לאורתא מישתרי ליה בכדי שיעשו, ואי במזיד עבד אסיר למיכל מינהון לעולם. וכע"ז בה"ג ד"ו, כ"א ע"ד. וכן בהלכות קצובות, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 67: והלוקט פירות בשבת בשוגג אסורין עד הערב בכדי שיעשו וכו'. וכן בה"ג ד"ב, עמ' 114: ומאן דמבשל בשבתא, או דמנקט פירי וכו'. וברור שמקורם בתוספתא כאן ששנתה את שניהם יחד. ושמא ניסחו ע"פ דעת ר' יהודה שפסקו כמותו.

72 60. התורם והמעשר וכו'. עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 337. ועיין בבלי מ"ג א' ובמקבילות ובתוספות שם ד"ה טבל ומאירי ביצה י"ז ב'. ובמגילת סתרים לר"ן גאון: וכן במעשר תניא התורם והמעשר בשבת בין בשוגג בין במזיד וכו'.

73 62. הנוטע בשבת וכו'. תרומות פ"ב מ"ג.

74 62-63. במזיד יעקור. ופירשו בירושלמי: למה מפני שהניית שבת עליו.

75 63. בין במזיד יעקור. וכ"ה במשנתנו הנ"ל ובירושלמי כאן פ"ג ה"א, ה' ע"ד, ובמקבילה בתרומות פ"ב ה"ג, מ"א ע"ג. אבל בבבלי גיטין נ"ג ב' מסיים: דברי ר' מאיר. וכן מוכח אף מן הירושלמי שהרישא ר' מאיר היא.

76 מפני מה אמרו וכו'. ובבבלי הנ"ל: אמר ר' מאיר מפני מה אני אומר בשבת וכו'.

77 64-65. מפני שמונין לשביעיות וכו'. כלומר, מפני שמונים שנים בנטיעות לעניין ערלה ורבעי, ואם לא יעקור ידעו כולם אף אח"כ שנטע בשביעית, וילפון מקלקלתא, ויבואו להתיר נטיעה בשביעית.

78 65. נחשדו ישראל על השביעיות וכו'. בבבלי שם נ"ד א' שאלו: מאי דבר אחר, ה"ק וכו'. אבל בירושלמי הנ"ל פירשו שלמ"ד מפני חשד אם נטע פחות מל' יום לפני שביעית אין כאן חשד, אבל למ"ד מפני מניין יעקור. ופי' הרמב"ן ר"ה ט' א' שאין דין תוספת שביעית באילנות, וכל האיסור הוא רק מפני שמונין לשביעית ויסברו אח"כ שנטע בשביעית, וא"כ אלמלא הטעם של מונין היה מותר לקיים אפילו נטע במזיד. ועיין במשנת שביעית פ"ב מ"ו ובשנות אליהו שם. ועיין תוספות ר"ה ט' ב' ד"ה ומותר ובר"ש שביעית פ"ב מ"ו ובתיו"ט ובתוספ' חדשים שם. וכן להפך אם נטע בסוף שביעית שמתחיל למנות משמינית הרי משום חשד יש כאן כלומר, שנחשדו על השביעית וראוי לקנוס שוגג אטו מזיד, אבל משום מניין אין כאן, שהרי מונה משמינית. ועיין הגירסא בירושלמי שבת הנ"ל ומ"ש בהירושלמי כפשוטו, עמ' 77.

79 66. בשבת בין בשוגג וכו'. שהרי ר' יהודה אוסר במבשל בשבת עד מוצאי שבת. ולשיטת הראשונים שאסור למו"ש עד בכדי שיעשה, כדי שלא תהא הנאת שבת עליו, בנטיעה אין לומר כן, שהרי הוא נהנה מיום שבת שתשרש הנטיעה יום אחד קודם, עיין בירושלמי בסוגיין.

80 67. בשוגג יקיים וכו'. ומפרש בבבלי הנ"ל: באתריה דר' יהודה חמירא להו שביעית, כלומר ולא נחשדו לנטוע במזיד בשביעית, ובשביעית לא אסרו שתהא הנאת שביעית עליו.

81 68. על גבי גג של סיד רותח וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"ג ה"ג, ו' ע"א. ובד ובכי"ל חסירה המלה "גג" בט"ס. ובכי"ע: על גבי "גפסיס רותח" סיד רותיח וכו'. ובבבלי ל"ט א': מגלגלין ביצה על גבי גג רותח, ואין מגלגלין ביצה על גב סיד רותח. וכדי לרדת לסוף כוונת ההלכה של התוספתא עלינו להקדים את שיטות הירושלמי והבבלי בהלכה זו. שנינו במשנתנו פ"ג מ"ג: אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל, ולא יפקיענה בסודרין. ור' יוסי מתיר. ולא יטמיננה בחול בשביל שתצלה. מעשה שעשו אנשי טבריא וכו'. ופירשו בבבלי שר' יוסי מתיר להפקיע ביצה בסודרין שנתחממו בשמש, ותולדות חמה כחמה, ובחמה עצמה כ"ע מודי שמותר לחמם. וחכמים אוסרים להפקיע בסודרין, מפני שהם גוזרים תולדות חמה אטו תולדות האור. אבל ברישא כ"ע מודים שאין נותנין ביצה בצד המיחם, ולא פליג ר' יוסי אלא על הסיפא, שהיא תולדות חמה. ושוב אמרו שם שבסיפא דסיפא "לא יטמיננה בחול וכו' " אף ר' יוסי מודה, מפני גזירה שמא יטמין ברמץ, או משום שמזיז את העפר. ולפי פשוטו לא נאמרו הטעמים הללו אלא לר' יוסי, אבל לחכמים אין צורך בהם שהרי הם אוסרים אפילו תולדות חמה, כמו שפירש הרשב"א ועוד. ומה שהביאו אח"כ את הברייתא שלנו הוא משום שהם סוברים שרשב"ג סובר כר' יוסי שמתיר תולדות חמה, אבל לרבנן אסור לגלגל ביצה ע"ג גג רותח. ברם בירושלמי בסוגיין פירשו שר' יוסי חולק על כל הרישא, והוא מתיר מפני שאין תבשילו ברור, ולפ"ז בסודרין שהוחמו באור עסיקינן כמו שרצו לומר בתחילה גם בבבלי, אבל בתולדות חמה מותר אף לחכמים, לשיטת בני א"י. ואמרו שם: מתניתא פליגא על רבנין דהכא. לא יטמיננה בחול וכו' שנייא היא שהיא עושה חריץ וכו'. מתניתא פליגא על רבנין דתמן, דתני רבן שמעון בן גמליאל אומ' מגלגלין בצים על גב גג של סיד וכו', מה עבדין לה רבנן דתמן. פתרין לה חלוקין על רבן שמעון בן גמליאל. הרי לך מפורש שבזה מחולקים בני א"י ובני בבל: לשיטת בני א"י רבן שמעון בן גמליאל ככולי עלמא, ולשיטת הבבליים רשב"ג כר' יוסי, עיין ברשב"א בסוגיין. והארכנו בזה מפני דברי הרש"ל בשו"ת שלו סי' ס"א והעיר עליו בקרבן נתנאל על הרא"ש שחולק על כל הראשונים, וסובר שלא אסרו החכמים תולדות החמה אלא דומיא דסודרין, שיש כאן חשש שמא יאמרו שחמם את הסודרין באור, אבל אבק חול ואבק דרכים מותר אף לחכמים משום שאין דרכם לחממן באור, ולא אסרו בסיפא של משנתנו אלא מפני שמא יטמין ברמץ, או מפני שמזיז את העפר, וטעמי הבבלי הם אף לחכמים, ורשב"ג כאן הוא ככולי עלמא. ורבינו הסתייע שם מן הירושלמי כאן שהקשו על רבנין דהכא מן הסיפא ולא יטמיננה בחול וכו' ולא הקשו מן הרישא ולא יפקיענה בסודרין, מפני שברישא כ"ע מודי שלחכמים יש כאן חשש גזירה של תולדות המה אטו תולדות האור, ולא נחלקו רבנין דהכא של א"י ורבנין דתמן בני בבל, אלא בתולדות חמה כגון גג רותח. וכבר ראינו שהירושלמי פירש את הרישא בתולדות האור, ואינה עניין למחלוקת רבנין דהכא ורבנין דתמן, ואין לנו לזוז מפירושי רבותינו הראשונים.

82 68-69. ואין מגלגלין ביצים על גבי עפר רותח. לפי פשוטו משמע שאין חילוק בין אם העפר הוא על הארץ ובין אם הוא על הגג, והאיסור הוא משום שהוא עושה חריץ, כמפורש בירושלמי שהעתקנו לעיל, אבל לגלגל בסיד רותח מותר לשיטת התוספתא והירושלמי כמו שמשמע ברישא. ושמא אין בו אף משום עושה חריץ, שאין עושים חריץ אלא בעפר, כמו שאמרו בירושלמי לעיל שם: אילו אמר בקמח יאות, כלומר, אילו אסרו חכמים להטמין בקמח רותח שפיר הוינן מדייקין שתולדות חמה אסורות, שהרי בקמח אין אסור לעשות חריץ, כמו שדייקו הראשונים, עיין באהצו"י, עמ' 47, ומ"ש בהירושלמי כפשוטו, עמ' 79. אבל לפי הבבלי אסר רשב"ג לגלגל בסיד רותח. ובתוספות ל"ט א' ד"ה ואין תפסו בפשיטות שמותר לגלגל בעפר רותח. ועיין בשי"ק בסוגיין ד"ה מגלגלין.