תוספתא כפשוטה על פסחים 10 פרקים

תוספתא כפשוטה על פסחים ד׳

« תוספתא כפשוטה על פסחים ג׳:כ״ב תוספתא כפשוטה על פסחים ה׳:א׳ »

1 תוספות על זבחים פתח ↗

ומודה רבי שאין הפשט קודם זריקה - משמע הכא דלכ"ע היכא דנולד פסול קודם הפשט וקודם זריקה אין הדם מרצה על העור ותימה דבסוף הגוזל קמא ב"ק דף קיא. אמר גבי נתן אשם ליהויריב וכסף לידעיה דאם קדמו בני יהויריב והקריבו את האשם זכו במה שבידם ופריך למאי חזי אשם פסול הוא אמר רבא לעורו והשתא עורו גופיה הא. לא חזי דהיינו קודם הפשט וזריקה דתחלת הבאתו בפסול וי"ל דהתם לאחר שחיטת האשם יכול להביא כסף קודם זריקה קרינא ביה מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו כיון דעדיין לא נכפר הלכך לא חשיב פסול דקודם זריקה ומיהו קשה כיון דאיכא הפסול בידם מה לי קודם זריקה ומה לי לאחר זריקה וי"ל דהוי כמו שנמצא טריפה בבני מעיים לרבי חנינא סגן הכהנים הואיל ולא הוכר פסולו קודם הפשט לרבי וקודם זריקה לרבי אלעזר מרצה על העור הג"ה וקשה דתניא בתוספתא דפסחים הביא את אשמו קודם גזילו לא יהא אחר ממרס בדמו עד שיביא גזילו אלא תעובר צורתו ותצא לבית השריפה אלמא אין תקנה להביא הגזל קודם שנשחט ואין לומר היינו מדרבנן הא תניא בסיפא גבי מצורע לעיל . דף ה הקדים חטאתו לאשמו לא יהא אחר ממרס בדמו אלא תעובר צורתו ותצא לבית השריפה ומהכא מוכח פ' קמא דמנחות דף ה. יש מחוסר זמן לבו ביום ואע"ג דמן התורה פסול צריך עבור צורה כדתניא פרק כיצד צולין פסחים דף ס כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתו ופסולו בגופו הוי כמו פיגול וטריפה ונבלה אבל הקדמה לא. ברוך:

2 ריטב"א על עירובין פתח ↗

שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין שנ׳ ושחטו פתח אהל מועד בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול. פי׳ לאו דדרשי׳ פתח כמו פתוח דא״כ יהא זה הפך מימר׳ דרב דיליף לעיל מפתח ממש אלא כך ר״ל שאינו נקרא פתח בדווקא אלא בזמן שהוא פתוח. והקשו בתוספ׳ ולמה לי לפוסלה מהאי קרא תיפוק לי שאם שחטן קודם פתיח׳ דלתות ההיכל הרי שחטן קודם שחיטת תמיד שלא היה תמיד נשחט אלא לאחר פתיחת דלתות כדתנן במס׳ תמיד בהדיא לא היה שוחט את התמיד אלא עד שהיה שומע קול שער גדול שנפתח וקיימ׳ לן שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר שנ׳ העול׳ עולה ראשונה: וי״ל דההיא למצוה לכתחילה אבל בדיעבד אין הקרבן נפסל מן התורה והא דתניא בתוספת דפסח שני כל הקדשים שהקריבן קודם לתמיד של שחר או לאחר תמיד של בין הערבים פסולין י״ל דהתם כשהקטירו הקריב קודם לתמיד של שחר דהכי מוכח בריש תמיד נשחט דכולי קרא דוערך עליה העולה בהקטרה הוא דכתיב. והא דמשמע בפסח שני בסוף אלו דברים גבי שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידם ממנו דאפילו משום ששחט הפסח לאחר שחיטת בין הערבים נפסל דנפקא לן נמי מדכתיב העולה עליה השלם כל הקרבנות כולן: ההוא מדרבנן הוא דנפסל. אי נמי דהתם אם הקריבו כשר אלא דהתם עדיין לא הקריבו וכיון דאסור לכתחילה להקריבו קודם תמיד של בין הערבים אף בראשו של מזבח אין מעלין אותו ונפסל בלינה א״נ כמ״ד דלינה פוסלת אפילו בראשו של מזבח דפלוגת׳ היא בפ׳ המזבח מקדש ועי״ל דאיצטריך האי קרא לשמואל כגון שהקריבו התמיד תחילה בדלתות סגורות דהא לא אשכחן דמיפסיל בהכי דלא תנן אלא לא היה שוחט את התמיד כו׳. אי נמי שפתח דלתו׳ ושחט את התמיד ואח״כ סגר הדלתות והקריב שלמים אלו כל זה שטת התוספת:

2 תוספות על עירובין פתח ↗

שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין - ואם תאמר תיפוק ליה דנשחטו קודם תמיד של שחר ואמרינן העולה עולה ראשונה דתמיד של שחר נמי בעי פתיחת דלתות ההיכל כדתנן בתמיד נשחט פסחים ד' נח: לא היה תמיד נשחט עד שהיה שומע קול שער שנפתח וי"ל דקרא דהעולה דווקא בהקטרה איירי ולא בשחיטה אי נמי למצוה ולא לעכב כדאמר בהדיא בהתכלת מנחות ד' מט. והא דתניא בתוספתא כל הזבחים שהקדימן לתמיד של שחר או עיכבן אחר תמיד של בין הערבים פסולין היינו מדרבנן אי נמי הכא איצטריך כשנפתחו וחזרו וננעלו:

2 ריטב"א על יומא פתח ↗

לא זו בלבד אמרו. פירוש לענין שחיטת קדשים שפסולה בלילה אלא אף עולת העוף שנמלקה ומנחה שנקמצה בלילה תצא לבית השריפה פרש״י ז״ל דגמר משחיטה דמליקה בעוף וקמיצה במנחות במקום שחיטת הזבח הן ואחרים פי׳ דנפקא לו מדכתיב ביום צוותו להקריב את קרבנהם והאי נמי קרבן הוא ופי׳ רש״י ז״ל יותר נכון דכיון דעל שחיטה מייתי לה סתמא משחיטה גמרי׳ לה דכתיב ביום זבחכם וא״ת וקמיצה בלילה היאך תפסל והא קיימא לן מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה והא ליתא שכבר הקשו כן בגמרא דתמורה ותירצו דההיא במנחת נסכים הבאה עם הזבח והכא במנחה הבאה בפני עצמה והקשו בתוספות למה לי׳ למפסלה למליקה בלילה משום מליקת לילה תיפוק לי שנמלקת קודם פתיחת דלתות ההכל שאפילו ביום פסולה כדאמרי׳ התם שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות פסולין ותירצו דהכא פסלינן אפילו בשהיו דלתות ההיכל פתוחות דאע״ג דתנן לא היה שוחט את התמיד עד ששומע קול השער הגדול שנפתח ההיא מדרבנן היא ואורעא למילתא הכא שפתחוהו קודם לכן עוד תירצו דהתם דוקא בשחיטת שלמים משום דכתיב ביה ושחטו פתח אוהל מועד בזמן שפתוח ולא בזמן שנעול מה שאין כן בזה דלא כתיב ביה פתח אוהל מועד וזה יותר נכון עוד הקשו ותיפוק לי מפני שמלק קודם הקרבת התמיד וקיימא לן וערך עליה העולה שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר וכי תימא דההיא למצוה בעלמא והתניא בתוספתא קדשים שהקריבו קודם תמיד של שחר או לאחר תמיד של בין הערבים פסולין ותו דהא בפסח שני תניא ניטמאו הבעלים או שמתו או שמשכו ידיהם ממנו ישרף מיד והוינן בה ש״מ פסח בעי עקירה דאי ס״ד לא בעי עקירה הא פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא משום מאי מפסיל משום שנשחט אחר התמיד של בין הערבים עבור צורה בעי אלמא קרבן שנשחט אחר תמיד של בין הערבים פסול דלא קשיא לן אלא דבעו עבור צורה אלמא הא דדרשי׳ וערך עליה השלם כל הקרבנות כולן אינו למצוה בלחוד וה״ה לענין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר דמחד קראי נפקי תרויהו כדאיתא לקמן בפירקין וי״ל דההוא מדרבנן אבל מדאורייתא לא פסיל הקרבן אי נמי דאפילו מדאורייתא פסול וה״מ כשהקריבו אבל משום שחיטה בעלמא לא מיפסיל כשקדם לתמיד של שחר אבל כששחטו אחר תמיד של בין הערבים כיון שאסור להקריבו מן התורה נפסל על כל פנים מפני שהוא מחוסר זמן אלא שצריך עבור צורה להשרף הלכך ליכא למיפסלה אלא משום דנמלקה בלילה דאי משום דקדם לתמיד של שחר לא מפסיל מדאורייתא אלא ימתין עד לאחר תמיד ותקרב. ואי משום שנמלקה אחר תמיד של בין הערבים הא לא חשיב אלא כשנמלקה ביום לאחר התמיד. וא״ת מ״מ תפסל מפני שאינו יכול להקריבה עד למחר והוי פסול לינה בעמוד השחר וי״ל דאהני פסול לילה שתשרף מיד בלא לינה. כל זה פלפלו בתוספות וכי מעיינת בה שפיר לא קשיא כולי האי דלא שייך למיפסל משום דבר הקרב קודם לתמיד של שחר אלא כשהגיע זמן התמיד אבל זו שנמלקה מבעוד לילה לא שייך בה ההוא טעמא ואין לנו לפוסלה אלא מטעם פסול מליקת לילה:

3 רש"י על פסחים פתח ↗

מתני' השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה - דלא תשחט על חמץ וגו':

3 תוספות על תמורה פתח ↗

רבא אמר לא מהני מידי - קשה אם כן שוחט פסח על החמץ לפסול ויש לומר דבירושלמי יש קרא להכשיר וקשה צרם אוזן בכור ליתסר ופשיטא לן דאינו אסור אלא מטעם קנס וי"ל דלא גרע מאילו נפל בו מום מעצמו דשרי ומזה ניחא למה לא נאסר צרם אוזן מכל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל כמו בשר בחלב דיש לומר דדוקא בשר בחלב נפיק מיניה הואיל ואפילו נפל ממילא הבשר לתוך החלב אסור אבל צרם אוזן דממילא מותר אינו בבל תאכל אפילו נעשה בידים. צ"ע:

3 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין פתח ↗

והאוכל קדש וכו' עד לוקה ואינו חייב כרת. א"א זה שבוש שכבר כתבנו למעלה שהוא בכרת:

5 זבחים פתח ↗

דְּתַנְיָא: הַפֶּסַח שֶׁעִבְּרָה שְׁנָתוֹ, וּשְׁחָטוֹ בִּזְמַנּוֹ לִשְׁמוֹ; וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֲחֵרִים לְשֵׁם פֶּסַח בִּזְמַנּוֹ – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר.

6 פסחים פתח ↗

וְנֵימָא: אִי דִּידִי בַּעַל מוּם — הַאי דְּאַיְיתַי הַשְׁתָּא נִיהְוֵי פֶּסַח, אִי דִּידִי תָּם הוּא — נִיהְוֵי הַאי דְּאַיְיתַי הַשְׁתָּא שְׁלָמִים, דְּמוֹתַר הַפֶּסַח נֶאֱכָל לְיוֹם וְלַיְלָה אֶחָד.

7 זבחים פתח ↗

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשֵׁם חוּלִּין – כְּשֵׁרָה. מִשּׁוּם חוּלִּין – פְּסוּלָה. כְּדִבְעָא מִינֵּיהּ שְׁמוּאֵל מֵרַב הוּנָא:

7 פסחים פתח ↗

תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב פָּפָּא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ — עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהוּא לַשּׁוֹחֵט אוֹ לַזּוֹרֵק אוֹ לְאֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה. הָיָה לְאֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם — אֵין זָקוּק לוֹ. וְאֶחָד הַשּׁוֹחֵט וְאֶחָד הַזּוֹרֵק וְאֶחָד הַמַּקְטִיר — חַיָּיב. אֲבָל הַמּוֹלֵק אֶת הָעוֹף בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר — אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא כְּלוּם.

9 זבחים פתח ↗

אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פּוֹסֵל הָיָה בֶּן בְּתִירָא בְּפֶסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית, בֵּין לִשְׁמוֹ בֵּין שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, הוֹאִיל וּמִקְצָתוֹ רָאוּי.

10 רש"י על פסחים פתח ↗

והקטירן סלקא דעתך הוא גופיה מקטר להו - בתמיה והא זר הוא דבזר קיימינן כדתני נותן על כתיפו ועל כתף חבירו ותולה ומפשיט וכהנים לא היו מפשיטין קדשים קלים דמה לי ולהן ואפילו הפשט וניתוח של עולה שהוא מצוה כשר בזר כדאמרינן בשילהי פרק ב' דיומא ד' כו: ואית דמפרשי אטו במגס גופיה מקטר להו ולאו מילתא היא דודאי אורחיה למתני הקטרה בכלי שרת:

10 תוספות על שבת פתח ↗

דשקיל ליה בברזי - פירש בקונט' דאיכא שבות בכה"ג וקשה דהוה ליה למיתני בפסחים בפרק אלו דברים פסחים דף סה: הפשט דדחי שבת בהדי הנהו שבות דקתני התם דדחו שבת ונראה לר"י דליכא אפילו שבות דאינו מפשיט כשיעור חשיבות עור יחד ולא דמי למפיס מורסא דהתם פתח קעביד אך שא"צ לו וכן צד מזיקין מ"מ צד הוא אבל הכא דלא קא עביד הפשט אפי' שבות ליכא:

11 תוספות על סוכה פתח ↗

שייר ערב הפסח. שיש בשחיטת הפסח עשרים ושבע תקיעות שהפסח נשחט בשלש כתות כת אחר כת כדתנן בתמיד נשחט פסחים דף סד. וכל כת קוראה את הלל שלש פעמים שהיו פסחיהן מרובין והם טעונים הלל בשחיטתן ולא היו מספיקין לשחוט פסחיהם כל כת וכת עד שיקראוהו ג' פעמים ואף על גב דתנן ואף על פי שלא שלשו מימיהן היינו לא גמרו פעם שלישית אבל מיהו אין כת שלא היתה גומרתו שתי פעמים ומתחלת בו פעם שלישית ואין חסר מן התקיעות כלום שבתחלת קריאה תוקעין ובכל קריאה שלש תקיעות כך פירש בקונטרס ואין הלשון משמע כן דתנן התם קראו את ההלל אם גמרו שנו ואם שנו שלשו אף על פי שלא שלשו מימיהן משמע שאפילו כת ראשונה לא התחילה פעם שלישית מעולם ועוד משמע שבראשי פרקים היו תוקעין כדאשכחן בסוף מסכת תמיד גבי שיר של תמיד דברו הלוים בשיר הגיעו לפרק תקעו והשתחוו העם על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחואה ושני פרקים יש בהלל מדר' יהודה דאמר מימיהם של כת שלישית לא הגיעה לומר אהבתי משמע דאהבתי הוא תחילת הפרק והודו נמי תחילת הפרק כדאמרינן פרק לולב הגזול לעיל סוכה דף לח: ושם מכאן שמצוה לענות בראשי פרקים והם היו תוקעין בתחלת ההלל שלש תקיעות כדתנן פרק תמיד נשחט פסחים דף סד. ננעלו דלתות העזרה תקעו והריעו ותקעו וכן לכל פרק ופרק נמצא להלל אחד תשע תקיעות וכן לכל כת וכת ואין לך כת שלא היתה גומרת הלל אחד לרבנן נמצא לשלשה כתות שלשה הללות ובהן כ"ז תקיעות אפילו כשלא היו שונות את ההלל כלל וכשהיו שונות נפישי תקיעות טובא אלא הני דפסיקי ליה קאמר דשייר והא דתנן אין מוסיפין על מ"ח הוה מצי לאקשויי זימנין דמוסיפין כגון היכא דשונות את ההלל אבל בלאו הכי פרכינן עלה מערב הפסח שחל להיות בשבת דנפישי לרבי יהודה ולרבנן ומשני כיון דליתיה בכל שנה לא קא חשיב ומה שפירש בקונטרס שהכת קוראה את הלל לא היתה הכת קוראה אלא הלוים קוראים וכן איתא בתוספתא דפסחים הלוים היו עומדים על דוכנן ואומרים את ההלל בשיר אם גמרו שנו ואם שנו שלשו ואע"פ שלא שלשו מימיהם א"ר יהודה מימיהם של כת שלישית לא הגיעה לומר אהבתי כלומר לא הגיעו הלוים לומר אהבתי בשחיטת פסחיהן:

11 תוספות על פסחים פתח ↗

קראו את ההלל - פי' לוים דתניא בתוספתא ישראל שוחטין את פסחיהן ולוים קוראים את ההלל קשה לר"י דאמרינן בפ' אין נערכין בערכין יא. ובכיצד מברכין ברכות לה. ושם אין אומרים שירה אלא על היין והכא חזינן דאיכא שירה בלא נסכים וכן היו מקדשין העזרות בב' תודות ובשיר ואומר ר"י דה"פ אין אומרים שירה בשעת הקרבת קרבן אלא על היין דמשמח אלהים ואנשים דריש ליה ועיקר שתיה ושמחה היינו בשעת אכילה ודומיא דהכי נמי לגבוה בשעת הקרבת קרבן קאמר דאין אומר שירה אלא על היין אבל שלא בשעת הקרבה היו אומרים שירה שלא על היין בכמה דוכתי:

11 רש"י על פסחים פתח ↗

קראו את ההלל - אכל כיתות קאי:

12 רש"י על פסחים פתח ↗

לדבריכם למה פוקקין - את נקב חומת העזרה שהדמים המתערבין באמה יוצאים בו לחוץ והיו פוקקין אותו בכל ערבי פסחים בשלמא לדידי כדי שלא יצא כל דם הנשפך וכשמילא כוס התערובות נמצא מכולם בתוכו ואם נשפך אחד מהן בלא זריקה נמצא זורק ממנו:

13 תוספות על פסחים פתח ↗

הא ודאי קרבן ציבור הוא - נקט קרבן ציבור משום דאיכא תנא דתלי בהכי בפ' יש קרבנות תמורה יד. דתנן יש בקרבנות ציבור שאין ביחיד שקרבנות ציבור דוחין את השבת ואת הטומאה ומיהו בפרק הוציאו לו יומא נ. אמרי' כל שזמנו קבוע דוחה את השבת וטומאה אפילו ביחיד וק"ק דהכא קרו ליה קרבן ציבור משום דאתי בכינופיא וכן ביומא אבל בחגיגה דף ו. קרי ליה קרבן יחיד:

14 תוספות על יומא פתח ↗

דוחה השבת ואין דוחה הטומאה - נ"ל דבין רבי יהודה ובין רבנן גמרי מככל חקת הפסח ובהא סברא פליגי דתנא קמא סבר ככל חקת פסח ראשון אין דוחה טומאה אלא ברוב ציבור אבל במיעוט ציבור נדחה מפני הטומאה אף פסח שני ורבי יהודה סבר ה"ק מה פסח ראשון אין בטל לגמרי אף וכו' אבל מבמועדו במועדו בגזירה שוה לא גמרינן חדא דלמה לי ג"ש הא אתיא שפיר מככל חקת הפסח ועוד אי מגזירה שוה מאי טעמא דתנא קמא דלא דחי טומאה ניגמר מגזירה שוה דדחי שבת וטומאה וליכא למימר דאדרבה גמרינן מפסח ראשון מה פסח ראשון לא דחי טומאה ביחידים אף פסח שני דאם כן מנלן דפסח דחי שבת אפילו כשהוא בא ביחיד כגון שרוב ציבור זבין ומיעוטן עושין את הראשון בשבת מנלן הא מתמיד ליכא למיגמר אלא כשכל ישראל עושין פסח דומיא דתמיד דהוי קרבן של כל ישראל ונימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה להלן כל ישראל אף כאן כל ישראל דווקא אלא על כרחך כיון דגמרינן בג"ש הכי גמרינן מה להלן במועדו אפילו בשבת ואינו בטל בשביל שהוא שבת אף בפסח לא יתבטל בשבת ואם היו כל ישראל זבין או בדרך רחוקה חוץ מאדם אחד או שנים וחל ע"פ בשבת אי אמרת לא דחי שבת ביחיד הרי הוא בטל לגמרי הכי נמי נימא גבי פסח שני שלא יתבטל מפני הטומאה כמו פסח ראשון שאין בטל לגמרי בשביל טומאת מת וליכא למימר דת"ק סבירא ליה דבמועדו קאי אפסח ראשון כרבי נתן בפרק מי שהיה טמא פסחים דף צג. וא"כ בפסח שני לא כתב במועדו וגמר מככל חקת הפסח אבל ר' יהודה גמר שפיר מבמועדו דסבר דאפסח שני קאי דהא בשמעתא קאמר ורבי יהודה אמר לך אמר קרא ככל חקת אלמא מככל חקת נפקי ליה נמי לר' יהודה על כן נראה לי דכי קרבן ה' לא הקריב במועדו במדבר ט לא מיסתבר כלל לדרוש אותו לגזירה שוה אליבא דשום תנא דלא דמי לאינך שנכתבו בלשון צווי תשמרו להקריב לי במועדו שם כח ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו שם ט אלה תעשו לה' במועדיכם שם כט וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל ויקרא כג לעשות המועדות אבל האי קרא כתב כי קרבן ה' לא הקריב במועדו אבל מככל חקת הפסח גמרינן שפיר ובסברא פליגי כדפי' וא"ת והא פסח ראשון לא נפקא לן דדחי שבת אלא מגזירה שוה מתמיד והיכי גמר פסח שני מיניה בהיקישא הניחא למאן דאמר דבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בהיקש אלא למאן דאמר אינו חוזר ומלמד מאי איכא למימר ויש לומר דסבירא ליה הימנו ודבר אחר לא הוי היקש כיון דמככל חקת הפסח גמרינן דברים שכתובים בפסח ראשון גופיה גמרינן מיניה נמי מידי דגמרינן בה בגזירה שוה אבל קשה למאן דאמר בס"פ איזהו מקומן זבחים דף נז. הימנו ודבר אחר הוי היקש וליכא למימר דאיהו סבירא ליה דדבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בהיקש דא"כ מאי טעמא פליגי בה אמוראי בפ' איזהו מקומן זבחים דף נ. תיפשוט דחוזר ומלמד בהיקש מדר' ישמעאל דאית ליה הימנו ודבר אחר הוי היקש וצריכין אנו לומר לדידיה דדבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בהיקש ודוחק הוא לומר דלר' ישמעאל פסח שני אינו דוחה לא שבת ולא טומאה דא"כ הוו להו שלש מחלוקות בדבר וי"ל כיון דכתיב ככל חקת הפסח יעשו אותו צריכים אנו ללמוד כמו כן ממנו דבר שלמדנו בו בגזירה שוה שאם לא כן אינך מקיים ככל חקת הפסח וכי האי גוונא משני לקמן בפירקא יומא דף נז. חוץ מבפנים בחד זימנא גמר כלומר כיון דכתיב וכן יעשה לאהל מועד צריך לעשות באהל מועד בפר כל מה שעשה לפני ולפנים וכן בשעיר ואפילו דבר שלמדו בהיקש דאם לא כן לא קרינן ביה וכן יעשה אבל יש פירוש בפסחים שמוגה בהם דבמועדו גמרי בגזירה שוה וכן נמצא בספרי כי קרבן ה' לא הקריב במועדו בא הכתוב ולימד על פסח שני שדוחה את השבת או ידחה את הטומאה אמרת כל עצמו אינו בא אלא בשביל הטומאה וסתמא כרבנן וצריך אני ליישב מהא שהקשיתי לעיל דודאי פסח גמר שפיר מתמיד דאפילו יחיד עביד בשבת דהא תמיד כל שעה יבא בשבת אף פסח כל שעה יבא בשבת ואפילו יחיד ואע"ג דתמיד לא אתו ביחיד בשבת היינו משום דלא משכחת ליה ביחיד כלל אבל פסח שהוא בא ביחיד יש לך ללמוד הימנו דניתי בשבת בין ביחיד בין בציבור אבל בטומאה כיון דפסח ראשון גופיה זימנין דלא דחי טומאה כגון במיעוט ציבור דעבדי בטהרה ולא עבדי בטומאה הכי נמי פסח שני וא"ת למה לי גזירה שוה הא אתיא מככל חקת הפסח יש לומר דסבירא ליה דמימעיט מכעין הפרט דמצות ומרורים מה הפרט מפורש מצות עשה דלא דחי לא תעשה שיש בו כרת אף כל למעוטי שלא ידחה שבת שהוא לא תעשה שיש בו כרת מיהו לר' נתן דאמר במועדו אפסח ראשון קאי צריך לומר דפסח שני דדחי שבת נפקא ליה מככל חקת הפסח כרבי יהודה דשמעתין דנפקא ליה נמי מהתם ואפשר דרבנן דרבי יהודה נמי סבירא להו הכי כרבי נתן ולא כתב במועדו אפסח שני ונפקא להו מככל חקת או סבירא להו כר' חנניא בן עקביא ורבי דדרשי במועדו בפסח שני ונפקא להו מבמועדו כדאיתא בסיפרי מיהו קשה לי דבספרי קאמר מעיקרא כי קרבן ה' לא הקריב במועדו על פסח ראשון ענוש כרת אתה אומר על פסח ראשון או אינו אלא על פסח שני אמרת איזהו מועדו זה ראשון ובתר הכי קאמר דבמועדו בפסח שני כתב ושמא היינו דקאמר דבר אחר בא הכתוב ולימד על פסח שני שדוחה השבת ודרשא קמייתא למאן דאמר דאפסח ראשון קאי ודבר אחר דקאמר למאן דאמר דאפסח שני קאי מיהו קשה דא"כ הוה ליה למימר בא הכתוב ולימד על פסח שני לענין כרת דאיירי ביה מעיקרא מאי טעמא שבקיה לכרת ונקט מילתא אחריתי כיון דלמאן דאמר דאשני קא איירי והא אינהו פליגי לענין כרת בפרק מי שהיה טמא פסחים דף צג. ועוד איני סבור שיש כי האי גוונא בשום מקום בברייתא אחת שדורש שתי דרשות בסתם שסותרין זו את זו ובתרי תנאי בהרבה מקומות יש דבר אחר אחר דבר אחר דמקרא אחד יוצא לכמה טעמים אבל כי האי גוונא לא אשכחן ונראה לי דההיא דרשא דספרי כרבי אתיא וה"פ או אינו אלא על פסח שני כלומר שלא יתחייב כרת אראשון לחודיה אלא אפסח שני משום דקרא בפרשת פסח שני כתיב ונימא דאפסח שני חייב כרת אפילו היכא דשגג בראשון והזיד בשני ולא אראשון אפילו הזיד בראשון ושגג בשני אמרת איזהו במועדו זה ראשון כלומר אינו סברא כלל לומר דאשני קאי ולא אראשון דעיקר במועדו בראשון כתיב ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו וא"כ קאי נמי אראשון ואי לא כתב חטאו ישא הוה אמינא אראשון לחודיה קאי השתא דכתיב חטאו ישא דריש ליה נמי בפסח שני כדאיתא בפ' מי שהיה טמא וגלי לן חטאו ישא דבמועדו אתרוייהו קאי ואי לא כתיב במועדו הוה אמינא דכרת אפסח שני לחודיה קאי והשתא קאמר שפיר דבר אחר במועדו איצטריך למימר דפסח שני דוחה שבת עוד נראה לקיים הכל דהא דדחי שבת נפקא לן מככל חוקת ומבמועדו דאי מככל חוקת איכא למימר כדפרישית לעיל ואי מבמועדו איכא למימר כדפר' לעיל להכי צריכי תרוייהו ובא זה ולימד על זה ובא זה ולימד על זה מיהו לרבי נתן מככל חוקת לחודיה נפקא:

14 תוספות על זבחים פתח ↗

והא בעי סמיכה - לא מצי לשנויי בעוף כדמשני בפרק כל הגט גיטין דף כח: גבי שולח חטאתו ממדינת הים דפריך והא בעי סמיכה ומשני בחטאת העוף דהכא בזבחים מיירי ועוד דעופות לאו בני רעייה ופדייה נינהו וליכא נמי למימר מין במינו כגון בכור בבכור ומעשר במעשר דמשמע דמיירי בכל קדשים וא"ת ולוקמה ביורש וכרבי יהודה ערכין דף ב. דאמר יורש אינו סומך ויש לומר דקתני דומיא דחטאת ואשם דאין באין לאחר מיתה וא"ת ולוקמה בערל וטמא דמשלחין קרבנותיהן כדאמרינן בפרק תמיד נשחט פסחים דף סב. וכ"ת בעוף איירי הא קאמרינן התם דכל הזבחים ערל וטמא משלחין כו' ועוף לאו זבח הוא וכ"ת בבכור ומעשר הא כל הזבחים קאמר וכן קשה בפ' כל הגט גיטין דף כח: גבי שולח חטאתו ממדינת הים דפריך והא בעי סמיכה מאי קושיא והא ערל וטמא משלחין קרבנותיהן בלא סמיכה וי"ל ההיא דגיטין כיון שיש עדיין ספק בדבר שצריך להקריב בחזקת שהוא קיים לא היה לנו להתיר מאחר דא"א נמי לקיים מצות סמיכה ומיהו הכא לא יתכן לתרץ כן ויש לומר דהכא נמי כיון שיש לו תקנה ברעיה אין לעשות בלא סמיכה דכי האי גוונא מפלגינן נמי לקמן זבחים דף עו. גבי אשם משום דאית ליה תקנה ברעיה והשתא לא צריכא בההיא דגיטין לטעמא דפרישית דהתם נמי כיון דאפשר לקיים מצות סמיכה שיביאנו הוא עצמו אין לו לעשות בלא סמיכה ומיהו קשה מההיא דפסחים פרק האשה דף פח: חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן דפטורין מלעשות פסח שני אע"פ שהיו יכולין להביא במותר הפסח ולא יעשו סמיכה אפילו הכי פטורין משום דפסח לא בעי סמיכה ומותר הפסח בעי סמיכה ומאי קפידא איכא אם לא יעשו סמיכה הא ערל וטמא משלחין קרבנותיהן וי"ל כיון שהוא ספק דשמא פטור הוא מלעשות פסח לא עשו לו חכמים תקנה כיון דאי אפשר לתקן אם לא יעבור מצות סמיכה מיהו תימה מ"ש מהא דתנן בכריתות בפ' דם שחיטה כריתות דף כג. ושניהם מביאין חטאת אחת אלמא מייתי קרבן בלא סמיכה כדי ליפטור את עצמו ובנזיר פ' שני נזירים נזיר דף נז. שמביאין קרבן בתנאי וי"ל דאע"פ שתיקנו חכמים שיביא קרבן מספק בלא סמיכה כדי לפטור מ"מ קרבן אחר שהוא מחוייב סמיכה ודאי כגון מותר הפסח לא התירו לו חכמים להביאו בלא סמיכה כדי לפטור את עצמו ואם תאמר והא דתנן במסכת שקלים ומייתי לה בפרק האיש מקדש קדושין דף נה. בהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר זכרים עולות נקבות זבחי שלמים והתם הא בעי סמיכה וכ"ת כשמצאום הבעלים ויכולין לסמוך דלא משמע הכי דתניא התם בראשונה היו ממשכנים מוצאיה להביא נסכיה כו' ויש לומר דשאני התם דאין להם תקנה אחרת לאותן קרבנות אלא שיקרבו בלא סמיכה וטוב להקריב בלא סמיכה ממה שנאמר ימותו וכן י"ל ביורש שמקריב קרבן אביו אע"פ שאינו סומך ולא אמרינן הא בעי סמיכה וא"ת הא דאמרינן לקמן זבחים דף עו: למחר מביא אשמו ולוגו עמו ואותו אשם טעון סמיכה וההיא סמיכה על כרחין היינו בהקפת יד ולא בסמיכה גמורה למ"ד סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא והיכי עביד בלא סמיכה הא בעי סמיכה ובגברא איירי כדמוכח בתוספתא וי"ל דתקוני גברא שאני כדקאמר נמי התם עלה דההיא והא דאמר פ"ג דמועד קטן דף טו: דאבל אינו משלח קרבנותיו משום דכתיב שלמים כשהוא שלם ולא כשהוא חסר אבל אי לאו קרא היה משלח איכא לאוקמא בעוף או בקרבן נשים וכן הא דבעי התם מנודה מהו שישלח קרבנותיו והא דקאמר ת"ש כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודים היו ושלחו קרבנותיהם היינו תמידין שבכל יום ואם תאמר הא דתנן בפרק בתרא דמנחות דף קז. פירשתי. בן בקר ואיני יודע מה פירשתי מביא פר ועגל וקאמר בגמרא גבי ששה לנדבה דאחד מהם לפר ואחד לעגל והיכי עביד הכי הא בעי סמיכה וי"ל דהתם בקיץ למזבח איירי שהיא נדבת ציבור ולא בעי סמיכה ומיהו קשה מההיא דכל המנחות באות מצה מנחות דף סב: דאמר השולח קרבנותיו ממדינת הים כהן מניף על ידו והיכי עביד הכי והא בעי סמיכה ומדקתני מניף משמע דאיירי בשלמים ובקרבן נשים ליכא לאוקמה דהא תנא ליה רישא והאשה כהן מניף על ידה ודוחק להעמידה בקרבן ערל וטמא והנך קושיות שהקשיתי אינם לפי טעם ראשון שפירשתי לפי שלא חשו על הסמיכה אלא משום שיש עדיין נדנוד אחר דשמא אינו קיים וזה לא שייך אלא בחטאת דאם מתו בעליה למיתה אזלא אבל בשאר קרבנות לא אבל לפי טעם אחרון שפירשתי דכל היכא שיכול לתקן הדבר ולקיים מצות סמיכה אין לו לעשות בלא סמיכה קשה וי"ל דאיירי ביורש כרבי יהודה דאמר יורש אינו סומך והכא דלא משני ביורש משום דדומיא דחטאת קתני כדפרישית וכן בגיטין דף כח. השולח חטאתו קתני ויש לתמוה ערל וטמא מ"ש משלחין קרבנותיהם הא אפשר לערל עד שימול ולטמא עד אשר יטהר ויעשו סמיכה ונראה לומר דבאותם שאין להם תקנה איירי כגון ערל שמתו אחיו מחמת מילה דא"א למולו בשום ענין וטמא כגון זב ומצורע דאין רפואתן תלויה בעצמן אי נמי בקרבן הקבוע להם זמן כגון עולת ראיה וחגיגה כגון שהיה עובר עליהם בבל תאחר וא"ת נהי דסמיכה לא מעכבא מ"מ ערל וטמא שאין יכולין לסמוך נימא כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו וכן בההיא דשקלים ודכריתות ודנזיר דכל הני נמי דאין יכולין לסמוך מטעם ספק חשיב שפיר אין ראוין לבילה כדאשכחן בפ' המוכר את הספינה ב"ב פא: גבי ביכורים וי"ל דנפקא לן מהא דאמרינן בפ"ג דמועד קטן דף טז. וביום בואו אל הקדש אל החצר הפנימית לשרת בקודש יקריב חטאתו זו עשירית האיפה שהכהן מביא בשעה שבא תחילה לעבוד ודריש התם רבי שמעון בבואו יקריב בזמן שראוי לביאה ראוי להקרבה בזמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה כגון טמא מת ומצורע משמע דוקא עשירית האיפה אבל שאר קרבנות משלח מיהו אין כל כך ראיה מזה דדלמא הא דמשלח שאר קרבנות היינו בהני דלא בעו סמיכה דומיא דעשירית האיפה ויש לדקדק מהא דדרשינן בת"כ מזובו ולא מנגעו שמע מינה דטמא משלח קרבנותיו דבהבאת קרבן איירי ועוד יש לדקדק מדממעטינן בפ"ק דחגיגה דף ד: טמא מראיה מדכתיב והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה ש"מ דשאר קרבנות משלח ולא חיישינן לענין סמיכה בראוי לסמיכה ומיהו למ"ד בפ' כל הפסולין לעיל זבחים דף לב. דטמא בר סמיכה דאפשר דמעייל ידיה וסמיך לא מצי למידק מהני קראי היכא דלא אפשר לסמוך שלא תהא סמיכה מעכבת מטעם דאינו ראוי לבילה ושמא י"ל דלמאן דאית ליה ביאה במקצת לא שמה ביאה קא סבר כל הסומך ראשו ורובו הוא מכניס אי נמי אית ליה דמרחק צפון ומאן דס"ל דלא בעינן ראשו ורובו קא סבר ביאה במקצת שמה ביאה מיהו אכתי קשה אי תיכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא א"כ יכולה לסמוך אבראי ויש לומר דבפרק כל הפסולין זבחים לג. מסקינן דתיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא:

15 פסחים פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: פַּעַם אַחַת בִּיקֵּשׁ אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ לִיתֵּן עֵינָיו בְּאוּכְלוּסֵי יִשְׂרָאֵל. אֲמַר לֵיהּ לְכֹהֵן גָּדוֹל: תֵּן עֵינֶיךָ בַּפְּסָחִים. נָטַל כּוּלְיָא מִכׇּל אֶחָד, וְנִמְצְאוּ שָׁם שִׁשִּׁים רִיבּוֹא זוּגֵי כְלָיוֹת כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. חוּץ מִטָּמֵא וְשֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה. וְאֵין לָךְ כׇּל פֶּסַח וּפֶסַח שֶׁלֹּא נִמְנוּ עָלָיו יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם. וְהָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ ״פֶּסַח מְעוּבִּין״.

15 תלמוד ירושלמי עירובין פתח ↗

הלכה: מָבוֹי שֶׁהוּא גָבוֹהַּ מֵעֶשְׂרִים כול׳. רִבִּי יוֹסֵה אָמַר לָהּ סְתָם. רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רַב. רַבָּנִן יָלְפִין לָהּ מִפִּתְחוֹ שֶׁלְהֵיכָל. וְרִבִּי יוּדָה יְלִיף לָהּ מִפֶּתַח הָאוּלָם. אִם מִפֶּתַח הָאוּלָם דַּייוֹ אַרְבָּעִים אַמָּה. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. פֶּתַח הָאוּלָם גָּבוֹהַּ אַרְבָּעִים אַמָּה וְרוֹחָב עֶשְׂרִים אַמָּה. תַּנֵּי רִבִּי חִיָיה. אֲפִילוּ אַרְבָּעִים חֲמִשִּׁים אַמָּה. תַּנֵּי בַּר קַפָּרָא. אֲפִילוּ מֵאָה אַמָּה. אַמַר רִבִּי אַבִּין. רִבִּי יוּדָה כְדַעְתֵּיהּ וְרַבָּנִן כְדַעְתְּהוֹן. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. וְכֵן גְּשָׁרִים הַמְפוּלָּשִׁין מְטַלְטְלִין תַּחְתֵּיהֶן בַּשַּׁבָּת. דִּבְרֵי רַבִּי יוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. הֵיךְ מַה דְתֵימַר תַּמָּן. אַתְּ רוֹאֶה אֶת הַמְּלַתֵירָה כִּילּוּ יוֹרֶדֶת וְסוֹתֶמֶת. אוּף הָכָא אַתְּ רוֹאֶה אֶת הַתִּיקְרָה כִּילּוּ יוֹרֶדֶת וְסוֹתֶמֶת. הִיא דַעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוּדָה בָסוּכָּה. הִיא דַעְתֵּיהּ בְמָבוֹי. הִיא דַעְתְּהוֹן דְּרַבָּנִן בְסוּכָּה. הִיא דַעְתְּהוֹן בְמָבוֹי. וְלֹא דַמְיָיא. יֵשׁ דְּבָרִים כְּשֵׁירִים בַּסּוּכָּה וּפְסוּלִין בְּמָבוֹי. כְּשֵׁירִין בְּמָבוֹי וּפְסוּלִין בַּסּוּכָּה. דּוּקְרָנִין כְּשֵׁירִין בַּסּוּכָּה וּפְסוּלִין בְּמָבוֹי. וְתַנֵּי כֵן. הֵבִיא אַרְבָּעָה דִּיקְרָנִין וְסִיכֵּךְ עַלֵ גַּבֵּיהֶן. סוּכָּה כְשֵׁירָה מָבוֹי פָסוּל. הָדָא דְתֵימַר. בִּגְבוֹהִין שְׁלֹשָׁה לְמַעֲלָה מִכּוֹתְלֵי הַמָּבוֹי. אֲבָל אִם אֵינָן גְבוֹהִין שְׁלֹשָׁה מִכּוֹתְלֵי הַמָּבוֹי כָּשֵׁר. בְּשֶׁאֵין בָּהֶן רוֹחָב אַרְבָּעָה. אֲבָל אִם יֵשׁ בָּהֶן רוֹחָב אַרְבָּעָה אֲפִילוּ גְבוֹהִין כַּמָּה כָּשֵׁר. דְּפָנוֹת כְּשֵׁירוֹת בַּסּוּכָּה וּפְסוּלוֹת בְּמָבוֹי. וְתַנֵּי כֵן. שְׁתַּיִם כְּהִילְכַתָן וּשְׁלִישִׁית אֲפִילוּ טֶפַח כָּשֵׁר. רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. שְׁתַּיִם שֶׁל אַרְבָּעָה אַרְבָּעָה טְפָחִים וּשְׁלִישִׁית אֲפִילוּ טֶפַח כָּשֵׁר. וּבְמָבוֹי עַד שֶׁיְּהֵא מְגוּפָּף מֵאַרְבַּע רוּחוֹתָיו. רָחַב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת סוּכָּה כְשֵׁרָה וּמָבוֹי פָסוּל. הִדְלָה עָלֶיהָ אֶת הַגֶּפֶן וְאֶת הַדְּלַעַת. הָדָא דְתֵימָא. עַל בֵּית סָאתַיִים. אֲבַל יְתִיר מִבֵּית סָאתַיִים נַעֲשִׂית כִּמְחִיצָה שֶׁהוּקְפָּה זְרָעִים. שֶׁאֵין מְטַלְטֵל בָּהּ אֶלָּא בְאַרְבַּע אַמּוֹת. חַמָּתָהּ מְרוּבָּה מִצִּילָּתָהּ בַּסּוּכָּה פְסוּלָה וּבְמָבוֹי כָשֵׁר. סוּכָּה מְקוּרָה פְסוּלָה. מָבוֹי מְקוּרֶה כָשֵׁר. רִבִּי אִמִּי בְשֵׁם רַב אוֹשַׁעְיָה. לֹא סוֹף דָּבָר מְקוּרֶה. אֶלָּא נָתַן מְלַתֵרָא וְיֵשׁ בּוֹ רָחַב אַרְבָּעָה טְפָחִים. מַתֶּרֶת אֶת הַמָּבוֹי.

1 1. הביא אשמו ולא הביא גזילו לא יהא ממרס בדמו עד שיביא גזילו וכו'. במשנתנו פ"ה סמ"ג: שחטו כלומר, לפסח קודם לתמיד כשר, ובלבד שיהא אחד ממרס בדמו, עד שיזרוק דם התמיד, ואם נזרק כשר. ולמשנה זו נסמכו כאן הבבות הבאות. ובתוספות זבחים ק"ג ב': דתניא בתוספתא דפסחים הביא את אשמו קודם גזילו לא יהא אחר ממרס בדמו עד שיביא גזילו, אלא תעובר צורתו וכו'. ובמשנת ב"ק ספ"ט שנינו לעניין גזל את הגר ונשבע לו: הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא. וכן בספרי זוטא נשא, עמ' 231: אשר יכפר, פרט שיקדים איל לכסף. ועיין להלן. ובתוספתא ב"ק פ"י סהי"ח הובאה הברייתא שלנו. ברם הלכה זו אינה נמצאת בשום מקום לא בירושלמי ולא בבבלי ולא במדרשי הלכה, ואף הר"מ השמיט את שתי הבבות הראשונות שלנו. ופירש בח"ד כאן שהדין דין אמת ובכל שלש הבבות לא יהא ממרס בדמו, אלא תעובר צורתו. אבל בב"ק חזר בו ופירש שהלכה זו אינה אלא במצורע עיין מ"ש בסיפא כאן, ובשתי הבבות הראשונות אין מחוסר זמן לבו ביום, ודינו כדין הפסח שבמשנתנו. והתנא שלנו סובר שיש מחוסר זמן לבו ביום, ואינה הלכה, ולפיכך השמיטה הר"מ. וכן נקטו בפשיטות בתוספות זבחים הנ"ל ובתוספ' הרא"ש לב"ק קי"א א' לפי שטמ"ק שיכול להביא גזילו בין שחיטה לזריקה, אלא שבזבחים הקשו מן התוספתא כאן. ועיין בחידושי הראב"ד שם, עמ' ש'.

2 2. תעבר צורתו וכו'. כלומר, מחכים לו עד שנפסל בלינה כפירש"י ורוב המפרשים, ואינו נשרף מיד, מפני שהוא פסול מחמת מחוסר זמן בבעלים, ואינו פסול הגוף, עיין להלן פ"ו, שו' 39–40. ובר"ח ל"ד ב', ע"ג ב', פירש שעיבור צורה הוא סרחון הבשר עד שנפסל מאכילה. וכן פירש הר"מ בפיה"מ פ"ז מ"ט, שקלים פ"ז מ"ג, וכן משמע בחיבורו פ"ו מה' פסולי המוקדשין ה"כ. ועיין בפיה"מ זבחים פ"ו מ"ד.

3 הביא אשמו ולא הביא מעילתו וכו'. וכ"ה להלן ב"ק פ"י סהי"ח בד ובכי"ו. ופירושו המועל בקדשים שהביא את קרבן האשם שלו ולא הביא את קרן המעילה וכו'. וכלשון זו גם בבבלי ב"ק ספ"ט, בהוצאות שלפנינו. אבל בתוספ' רי"ד, בחי' הראב"ד שם, ובפירושו לתו"כ, חובה פ"כ ה"ט, כ"ו סע"ב, גרס שם: מנין שאם הביא מעילתו עד שלא הביא אשמו שלא יצא, ופירש מעילתו, קרבן מעילתו, ואשמו קרן האשם. ובתו"כ שם לא דברו אלא בהביא זה בלא זה, וזה בלא זה, ולא הזכירו הקדמה. ואף בבבלי אין זכר להלכה שלנו. ועיין מ"ש לעיל.

4 4. מצורע שהביא חטאתו קודם לאשמו לא יהא אחד ממרס בדמיה וכו'. וכ"ה להלן ב"ק פ"י הי"ט. וכן בתוספ' הר"ש משנץ כאן נ"ט א': דבהדיא קתני בתוספתא הביא חטאתו קודם לאשמו לא היה ממרס בדמו וכו'. והברייתא הובאה בבבלי מנחות ה' א', ופסקה הר"מ בפ"ה מה' מחוסרי כפרה ה"ג. ובתוספתא נגעים ספ"ח: שאין יכול ליכנס לעזרה עד שיזרוק עליו מדם חטאתו ואשמו, בין שהקדים חטאתו לעולתו וכו' מה שעשה עשוי וכו', הקדים חטאתו לאשמו תעובר צורתו ויוצא לבית השריפה. ודין זה הוא במחוסר כפרה גרידא, עיין בתוספות שם ד"ה ואי, ועיי"ש ד"ה שחיטה. ועיין מ"ש להלן, שו' 9–11 סד"ה ובירושלמי, ובהערה 10 שם, ובד"ה ומסתבר. ולפני הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א היתה כנראה ברייתא בזבחים צ"א ששנתה שאף אדם החייב חטאת ואשם על עבירה אחת עיין כריתות פ"ג מ"ד, חייב להקריב את החטאת תחילה, והיא לעיכובא. וכן הם כותבים קידושין י"ג א': וקשה דהא אמרינן בזבחים הביא אשמו ונשחט, לא יהא אחר ממרק בדמו עד שתשחט החטאת אלא תעבור צורתו ותצא לבית השרפה וכו'. ולפנינו בזבחים שם אין זכר לזה.

1 5-6. כל הקדשים שהקריבן קודם תמיד של שחר או שעיכבן וכו'. בירושלמי יומא פ"ב ה"א, ל"ט ע"ג: קומץ שנתנו על גבי מערכת לילה מה הן וכו', אימרין שנתנן על גבי מערכת לילה מה הן? ולאו מתניתא היא אין לך קודם לתמיד של שחר אלא קטורת בלבד. מתניתא למצוה. מה צריכה ליה לעיכוב. ועיין בק"ע, פ"מ וס' ניר. ולפי פשוטו פירושו שהשאלה היתה אם קמץ ביום ושחט שלמים ביום, מהו להקריב את הקומץ ואת האימורים על גבי מערכת לילה. והיה פשוט לו לירושלמי שקמיצת מנחה ועשיית שלמים לפני תמיד של שחר כשרה לכל הדעות, שלא נאמר הפסוק העולה או בבוקר להקדמת התמיד אלא בהקטרה דווקא, והשאלה היתה בהקטרה על גבי מערכת לילה. ולפיכך שאל הירושלמי והרי שנינו אין לך קודם לתמיד של שחר וכו'. ותירצו שאם מחמת הקדמת הקטרה גרידא אתינן עלה, הרי אין כאן עיכוב, והבעיה היא משום שהקטירם על גבי מערכת לילה. מ"מ ברור ששיטת הירושלמי שאפילו הקריב קודם לתמיד של שחר, אין הקרבן פסול, כפי שהעירו כבר האחרונים. וכ"ה שיטת אביי במנחות מ"ט ב'. ובתוספות עירובין ב' א' ד"ה שלמים, כאן נ"ח ב', ותוספ' הר"ש שם ד"ה העולה, יומא כ"ט סע"א ואילך, תוספות ישנים שם ל"ג א' ד"ה עליה, מנחות מ"ט סע"ב, המיוחס להראב"ד תמיד ספ"א בשם תוספתא זבחים, רשב"א וריטב"א עירובין ב' א', ריטב"א יומא כ"ט א' ד"ה לא, הביאו את התוספתא כאן, והקשו על מה דאמרינן עירובין ב' א' ובמקבילות: שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין, תיפוק ליה דנשחטו קודם לתמיד של שחר, ואמרינן כאן בתוספתא שהן פסולין. ותירצו תוספות ורשב"א שם שאין פסולין אלא מדרבנן, או שהתוספתא לא דברה אלא בהקרבה, ולא בשחיטה. וכן צידדו שם לומר שמלשון התוספתא מוכח שפסולין מדאורייתא, אלא שהבבלי במנחות מ"ט ב' חולק, עיי"ש. וכן מוכח מדברי התוספות בהוריות ד' א' ד"ה שהביא שהתוספתא כאן פוסלת מדאורייתא. ועיין ברש"י ובתוספות הרא"ש שם. ועיין במשל"מ פ"א מה' תמידין ומוספין ה"ג שבאר את כל הסוגיא. ועיין בס' שיח יצחק יומא כ"ט א' ל"ח ע"ג ואילך. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

2 6-7. או שעיכבן אחר תמיד של בין הערבים הרי אילו פסולין. וכבר הוכיחו בתוספות יומא ובריטב"א ועוד הנ"ל שכן היא שיטת הבבלי ע"ג ב', אלא ששם מובן הדבר, שמכיוון ששחטן, ואסור לו להקריב אחר בין הערבים, הרי כבר אין לו תקנה, וטעון עיבור צורה, מה שאין כן ברישא, אם שחט לפני התמיד, יכול למרס בדמו ולזרוק אותו אחר תמיד של שחר, ואם זרק את דמו מיד, ימתין ויקטיר אימוריו אחר תמיד של שחר. וכאן לא עשו תקנה כמו שעשו במחוסרי כפרה לר' ישמעאל בן ר' יוחנן בן ברוקא, להלן בסיפא, דמשום מצות אכילת קדשים תיקנו שם, עיין מש"ש.

3 7. שאין לך קודם לתמיד של שחר וכו'. ספרי פנחס פיס' קמ"ג, עמ' 191, ירושלמי יומא פ"ב ה"א, ל"ט ע"ג, פ"ג, ה"ה, מ' ע"ג, בבלי כאן נ"ט ע"א. ועיין תו"כ צו פ"ב ה"י, ל' סע"ב, ספרי זוטא פנחס, עמ' 323, ירושלמי כאן פ"ה ה"א, ל"א ע"ד, בבלי כאן נ"ח ב', יומא ל"ג ב', ב"ק קי"א א', מנחות מ"ט א' ותמיד כ"ח ב'.

4 אלא קטרת. דכתיב ביה שמות ל', ז' בבקר בבקר, עיין במקורות הנ"ל.

5 8. אחר תמיד של בין הערבים וכו'. ודרשו כן בתו"כ הנ"ל ובמקבילות מן הפסוק ויקרא ו', ה': והקטיר עליה כלומר, על עולת בין הערבים חלבי חשלמים, קרי השלֵמים, כלומר, השלם עליה כל הקרבנות כולם.

6 8-9. אלא קטרת ופסח בערבי פסחי'. וכ"ה בספרי פנחס הנ"ל. ובירושלמי פ"ה סה"א, ל"א ע"ד: אלא הפסח והקטורת בערבי פסחים, וצ"ל שם כלפנינו בתוספתא. ובבבלי נ"ט א': אלא קטרת ונרות ופסח וכו'. ובתוספות שם ד"ה אין, וכן בתוספ' הר"ש שם, מחקו את המלה "ונרות", דע"כ לא חשיב אלא מידי דהקטרה וכו', והסיקו שאף בתוספתא ליתא "ונרות". ופירשו בירושלמי יומא פ"ג ה"ה, מ' ע"ג ובבלי כאן נ"ט א', שקטורת סמוכה לנרות, ובנרות הרי כתוב מפורש שמות ספכ"ז: מערב עד בקר וכו'. ולעניין פסח אמרו בירושלמי ובבבלי הנ"ל: יאוחר דבר כלומר, פסח שנאמר בו בערב דברים ט"ז, ו' ובין הערבים שמות י"ב, ו' לדבר כלומר תמיד שלא נאמר בו בערב, אלא בין הערבים בלבד במדבר כ"ח, ד'. ועיין בספרי פנחס הנ"ל, בס"ז שם, עמ' 323, ובהערות שם, ובירושלמי הנ"ל לעיל שם, ומ"ש בטוב ירושלים שם. והנה בקג"נ גורס כאן: פסח בערבי פסחים מחסרי בכל שאר נוסחאות התוספתא "ומחוסרי" או "ומחוסר" כפרה כדי שיאכלו וכו'. ולפי גירסא זו אפשר לפרש ש"בערבי פסחים" דבוק למחוסרי כפרה, כלומר, ובערבי פסחים מחסרי כפרה וכו'. וכן הוא בספרי הנ"ל, לפי גירסת מדרש חכמים: ובערבי פסחים מחוסרי כפרה וכו'. וכן בבבלי הנ"ל: ופסח ומחוסר כפורים בערב הפסח וכו'. ולא נזכר כאן כלל "ערבי פסחים" לעניין פסח, שהרי פשיטא שקרבן פסח קרב בערב הפסח. אבל כנראה שהנכון הוא כלפנינו בתוספתא ובספרי ברוב הנוסחאות, וערבי פסחים דבוק לפסח, כלומר הפסח שקרב בערב הפסח, וכן מוכח בירושלמי הנ"ל, והכוונה לערב הפסח גרידא, אבל בפסח שני אין הפסח קרב לפני תמיד של בין הערבים, עיין בתוספות יומא כ"ט ב' סד"ה אלא. אבל בתוספות מנחות מ"ט ב' נקטו שאף בפסח שני הפסח קרב לפני התמיד של בין הערבים, ועיין במל"מ פ"א מה' קרבן פסח ה"ד. ובצל"ח רפ"ה דייק מלשון "ערבי פסחים" שבמשנתנו שם שהכוונה אף לפסח שני, והוא ע"פ התוספות צ"ט ב' ד"ה ערב. ברם לא מצאתי במקורות שיקראו לפסח שני ערבי פסחים, עיין בתוספ' רי"ד כאן מהדורא תליתאה רפ"י כ"א ע"ד. ומסוגיית הבבלי צ"ט ב' משמע שמדברים בערב יו"ט של פסח, עיין צל"ח שם. ולא עוד אלא שמסתבר שלא דברו במשנתנו רפ"י אלא בערב חג הפסח גרידא, אבל בפסח שני מה איכפת לנו אם יאכל סמוך למנחה, והרי אין בו מצות אכילת מצה אפילו מדרבנן, אלא הוא תנאי באכילת פסח "על מצות ומרורים יאכלהו" במדבר ט' י"א, וכבר אמרו מכילתא בא פ"ו, עמ' 20: הפסח נאכל אכילת שבע, ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שבע. ולהלן פ"ה ה"ג נראה שאף בפסח שני דין הפסח עצמו כן עיין מש"ש, שו' 16, ד"ה כדי, וממילא מכיוון שאין שום מצוה באכילת מצה לבדה אלא משום גררא דפסח, אף מצה ומרור רשאי לאכול על השובע, ומותר לו לאכול בפסח שני מן המנחה ולמעלה. ועיין במאירי צ"ט ב' שנקט כדבר פשוט שאף בפסח שני צריך לאכול את המצה בתאוה. ואפשר שפירש כן, מפני שנגרר אחרי פירוש התוספות ל"ערבי פסחים", אבל לפירוש שאר הראשונים עיין במלא"ש, וכן לפי הפירוש הראשון בתוספות, אין שום צורך להדחק כן בפירוש המשנה.

7 9. ומחוסרי כפרה כדי שיאכלו בפסחים לערב. עיין מ"ש לעיל בסמוך ד"ה והנה. ובבבלי נ"ט א': ומחוסר כפורים בערב הפסח שטובל שנית ואוכל את פסחו לערב. אבל בספרי פנחס הנ"ל: ומחוסרי כפרה בשביל להביא כפרתם. והלשון סתומה, ואפשר לפרשה שהבבא דבוקה לשלפניה, כלומר, לערב פסח, אבל אפשר גם לפרשה שהיא מדברת בכל ימות השנה, והיא כדברי ר' ישמעאל בן ר' יוחנן בן ברוקא להלן, עיין מש"ש. ופירשו בבבלי שמצות עשה של קרבן פסח שיש בו כרת דוחה את העשה של השלמה.

8 9-11. ר' ישמעאל בי ר' יוחנן בן ברוקה או' מחוסרי כפרה מביא קרבנותיהן עם תמיד של בין הערבים וכו'. בכי"ע: אחר תמיד וכו'. וכע"ז בבבלי נ"ט א'. ופירש רב פפא שם שמעלה את החלבים לראש המזבח ומלינן שם ואינם נפסלים בלינה, ומקטירן למחר לאחר תמיד של שחר. אבל רב חסדא פירש שהכא בחטאת העוף עסיקינן, ובשקרבו כבר אשמו ועולתו. ובחטאת העוף אין הקטרה, ואינו עובר על עשה דהשלמה, עיין מ"ש לעיל, שו' 5–6, ד"ה כל הקדשים ואילך. וצ"ל שלרב חסדא אין הת"ק חולק על ר' ישמעאל בריב"ב, אלא שר' ישמעאל מוסיף על הת"ק, שלפעמים אף בשאר ימות השנה מביאים קרבן לכתחילה אחרי התמיד של בין הערבים, ואין גוזרין שמא יקטיר לפני התמיד, עיין בתוספות מנחות מ"ט ב'. ובטורי אבן ר"ה ל' ב' נקט כדבר פשוט שלת"ק אסור להביא קרבן עוף אחרי קרבן תמיד. ועיין מ"ש להלן. ובירושלמי פ"ה סה"א, ל"א ע"ד: תני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר מחוסרי כפרה מביאין כפרתן אחר התמיד של בין הערבים, כדי שיטבלו ויאכלו פסחיהן לערב. א"ר יודן הדא דתימר במצורע עשיר, אבל במצורע עני לא עוף הוא מביא? א"ר שמואל בר אבודמא אינו מביא אשם? ומפרשי הירושלמי לא בארו אותו כלל. אבל באמת דברי הירושלמי פשוטים ומוכרחים, שהרי הלכה פסוקה היא שביולדת, זב וזבה אין העולה מעכבת, כמפורש בתו"כ תזריע, סוף פרשת היולדת, ספ"ד, נ"ט ע"ד: אחד לעולה ואחד לחטאת. וכפר. מלמד שהכפרה בחטאת, וטהרה לוכל בזבחים, ועיי"ש פ"ג ה"ה, נ"ט ע"ב. וכן פסק הר"מ שנביא להלן. ומכאן שבכל מחוסרי כפרה חוץ ממצורע אין כאן שאלה כלל, שהרי החטאת שלהם אינה אלא חטאת העוף, והיא היא שמכשירה אותם לאכול בקדשים, ואת העולה יכולים להקריב לאחר זמן, ואין כאן הקטרה כלל. ואשר למצורע פסק הר"מ בפ"י מה' נזירות ה"ח ובפ"א מה' מחוסרי כפרה ה"ה שאף בו אין אשם ועולה מעכבין והובאו דבריו במאירי נזיר נ"ט ב', קי"ז ע"ד. וכ"ה אף דעת התוספות בנזיר נ"ה ב' ד"ה ומדקדק הר"ם, עיין בלח"מ בה' נזירות הנ"ל. ומטעם זה אמר ר' יודן שהלכה זו במחוסרי כפרה לא תתכן אלא במצורע עשיר שמביא חטאת בהמה, ואנו זקוקין לדחיית העשה של השלמה, אבל כל שאר מחוסרי כפרה, לרבות מצורע עני שמביא חטאת העוף, מביא את חטאתו, שאין בה הקטרה, ומותר לאכול בקדשים מיד, ומביא את אשמו ועולתו לאחר זמן, כשיטת הר"מ והתוספות הנ"ל. ואשר לברייתא שבבבלי נ"ט א' ערכין כ"א א' ששנו שם: ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר, כשם שחטאתו ואשמו מעכבין אותו כך עולתו מעכבתו, הרי ברייתא זו לא הובאה לא בירושלמי ולא בתוספתא, ולא הכירוה בא"י. ומסתבר ששנו בה כשם ששנו בתוספתא נזיר פ"ד סה"ח כגי' כי"ו ובבלי שם י"ח ב': ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן ברוקה אומר כשם שחטאתו מעכבתו כך אשמו מעכבתו, ושנו כן אף לעניין מצורע, וכל שכן הוא. ומכאן תמה ר' שמואל בר אבודמי בירושלמי הנ"ל "אינו מביא אשם"? כלומר, הרי ר' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקא הוא הוא שאומר מחוסרי כפרה מביאין וכו', ולשיטתו הוא מדבר בכל מצורע, ואף מצורע עני דוחה את העשה דהשלמה, שהרי אשמו מעכבו מלאכול בזבחים לשיטתו, ובו יש הקטרה. והברייתא שלעיל סה"א: מצורע שהביא חטאתו קודם לאשמו וכו', היא כר' ישמעאל בריב"ב. נמצאנו למדים שמשיטת הירושלמי מוכח שכל מחוסרי כפרה חוץ ממצורע עשיר ולשיטת ר' ישמעאל בריב"ב אף חוץ ממצורע עני מביאים את חטאתם אף בשאר ימות השנה לאחר תמיד של בין הערבים, אלא שמכיון שאין כאן דחייה, ואין בה חידוש לא שנו אותה בפירוש. מעתה מתבארים דברי הספרי פנחס פי' קמ"ג הנ"ל "ומחוסרי כפרה בשביל להביא כפרתם", בין בערב פסח ובין בשאר ימות השנה, כל אחד כדינו. ומכאן שאף בבבלי אין הכרח לפרש שהת"ק חולק על ר' ישמעאל בריב"ב לרב חסדא שם. ועיין במרכבת המשנה שהבאנו בהערה 11.

9 11. כדי שיאכלו בקדשים לערב. בבעל המאור כתב שיש מוחקים את המלה "לערב", שהרי מחוסר כפורים שטבל אינו צריך הערב שמש עיין בתוספות חגיגה כ"א א' ד"ה האונן, אבל הוא מעיד שכן הוא ברוב הספרים וכ"ה בראשונים ובילקוט פנחס תשע"ח ועוד, ופירש שלערב לאו דווקא אלא באותו יום, עיי"ש. ובהשגות הראב"ד פירש שקמ"ל שאפילו בשלמים שמותר לו לאכל בערב, וממילא מותר בהם גם למחר ביום, ולא יפסיד בהם, אפילו הכי מביא אחרי תמיד של בין הערבים. ובמאירי בסוגיין כתב: ומ"מ יראה לי שאם היה ביום שני לשלמיו שאין לו עוד זמן אלא היום מותר, שלא להביאן לבית הפסול כלומר, ואף הת"ק יודה בזה. ועיין תוספתא פרה פ"ג ה"ו כגירסת הר"ש שם פ"ג מ"ה וכי"ו. ובתס"ר שם ח"ג, ריש עמ' 218, ציינתי לדברי בעל או"ש, פ"י מה' מעשה הקרבנות ה"ו. ועיין בתוספ' רבינו פרץ לזבחים נ"ו ב', לפי שטמ"ק שם אות ח'. ובפירוש לתו"כ המיוחס להר"ש, ל"ב ע"א, הקשה קושיא זו, והסיק: אי נמי י"ל באכילת קדשים החמירו, ולא יאכל עד לערב. ובתוספות חגיגה כ"א א' ד"ה האונן כתבו: שפעמים מאחרין התמיד עד הערב שמש וכו', והכי מפרש ר"י בריש תמיד נשחט גבי מחוסר כפורים וכו', דלא נקט ערב משום הערב שמש, אלא לפי שאינו עומד לעולם על קרבנו וכו', כלומר, ולפיכך חושש עד הערב שמא עדיין לא קרב קרבנו. ועיין בהשמטות וחידושין משטמ"ק כריתות ח' ב', אות י"ח, ובהר המריה פ"א מה' מחוסרי כפרה אות ו'. והר"ש בפירושו לטהרות פ"א מ"ג ובתוספותיו לזבחים צ"ח סע"ב כותב: איידי דנקט התם גבי פסח שטובל ואוכל פסחו לערב, דפסח אינו נאכל אלא בלילה, נקט נמי בההיא לערב.

10 11-12. שחטו לשמו ומורקו שלא לשמו כשר וכו'. להלן זבחים פ"א ה"ד. ובמשנתנו כאן פ"ה מ"ב: הפסח ששחטו שלא לשמו וכו', או לשמו ושלא לשמו, או שלא לשמו ולשמו פסול. ומשמיעה לנו הברייתא שאם שחט את הפסח ברוב סימניו לשמו, לא איכפת לנו אם גמר את השחיטה שלא לשמו. ואעפ"י שבקדשים מצוה למרק, מ"מ אם מירק שלא לשמה, אפילו פסולא דרבנן ליכא, דוגמת משנת יומא פ"ג מ"ד, שכהן גדול שוחט, ואחר ממרק, אעפ"י שמצות היום הוא בכה"ג. עיין בבבלי שם ל"ב ב' ואילך ובתוספות שם ד"ה א"כ וד"ה למה. ועיין בתוספתא חולין פ"א ה"ב ומ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 218 ואילך. ומלשון התוספתא מוכח שדווקא אם מרקו שלא לשמו כשר, אבל אם התחיל לשמו וגמר את השחיטה עצמה שלא לשמו פסול, והברייתא היא כר' יוסי, אם אנו אומרים שאין שחיטה אלא לבסוף, עיין בתוספות נ"ט ב' ד"ה דאי, ובמאירי שם.

11 12-13. כיצד שלא לאוכליו שחטו לחולה ולזקן שאין יכולין לוכל כזית וכו'. ירושלמי פ"ה ה"ג, ל"ב ע"א, בבלי ס"א א'. והברייתא מבארת את משנתנו פ"ה מ"ג: שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו וכו' פסול. ועיין להלן פ"ז הי"ב, וירושלמי פ"ז ה"ז, ל"ד ע"ד, ור"מ פ"ב מה' קרבן פסח ה"ג. ובמכילתא בא פ"ד, עמ' 12: יצאו החולה והקטן שאין יכולין לאכול כזית שאין שוחטין עליהן, ועיין בהערות שם ובמכילתא דרשב"י, עמ' 10. וצריך שיוכלו לאכול כזית צלי, עיין להלן חגיגה פ"א סה"ב ומש"ש. ופירש רש"י ס' א': שלא לאוכליו. לחולה ולזקן שאין יכולין לאכול כזית, ואין בו מנויין אחרים אלא הן. ובתוספות שם ד"ה שחטו השיגו עליו, והסיקו: ונראה דמיירי דיש נמי מנויים אחרים. וכן מוכח בירושלמי הנ"ל, עיי"ש במה"פ ד"ה בשהיו ובגליון הש"ס שם. ועיין מ"ש בבאור הירושלמי בירושלמי כפשוטו, עמ' 457, בשם נועם ירושלמי.

12 13-14. שחטו למולין ולערלים לטמאים ולטהורים כשר. וכ"ה בד, בכי"ל ובקג"נ, והיא פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"ג. ובכי"ע חסרות המלים "לטמאים ולטהורים". וכנראה שזו היא הגירסא הנכונה, והסופרים השלימו את כל הפיסקא של משנתנו, כדרכם בכ"מ, ואבא שאול להלן אינו פוסל אלא במולין וערלין, מפני שהוא סובר "וכל ערל" כל דהוא ערלה, עיין בבלי ס"א סע"ב.

13 14. אבא שאול פוסל. לא מצאתי בשום מקום אחר את דברי אבא שאול. ובכי"ע: ואבא שאול או' סוף שורה. וכנראה ש"או' "=אוסר. ובכי"ל: אבא שאול או' פוסל, ונמחקה המלה "או'". ואף בקג"נ: פוסל. ועיין מ"ש לעיל בסמוך. ועיין מ"ש להלן בסוף הברייתא.

14 14-15. והדין נותן שיהא פוסל וכו'. בבבלי ס"א ב' הובאה כעין ברייתא זו, ומתוכה ברור שהיא מבארת את ההכשר כדברי הת"ק כאן, וכמשנתנו הנ"ל, ועל פיה פירשו והגיהו כאן להלן. אבל אפשר שאין לשבש את כל הנוסחאות, והברייתא הבבלית מבארת את שיטת הת"ק, ויסודה במדרש הלכה ששנו אותו בבבל עיין מכילתא דרשב"י, עמ' 35, אבל הברייתא שלפנינו היא מדברי אבא שאול, והוא דן אחרת.

15 15-16. מה הזמן עשה בו מקצתו ככולו אף ערלה וכו'. כלומר, כשם שבמחשבת פיגול, אפילו לא חשב אלא לאכול כזית חוץ לזמנו נפסל כל הקרבן כמשנת זבחים פ"ב מ"ב, כך אם נמצא ערל אחד בין החבורה, ושחט גם עליו, נפסל כל הקרבן, שהרי שחט במחשבה שכזית אחד מן הפסח יאכל בערלה.

16 16-17. או כלך לדרך זו הואיל וטומאה וכו'. במלים אילו מסתיים הקטע בקג"נ. ובכי"ל: הולכה לך לדרך הזו וכו'. ועיין בכר טירמינולוגיא של התנאים ערך כלך.

17 17. מה טומאה לא עשה בה מקצתה ככולה וכו'. כלומר, אם שחט גם לטמאים הרי לא נפסל הקרבן גם לאבא שאול, עיין בבלי ס"ב א'.

18 18. נראה למי דומה וכו'. והרי מסתבר ללמוד מטומאה, וצריך להיות כשר, וכמו שמבואר להלן.

19 19-20. ואל יוכיח זמן שאין נוהג בכל הזבחים. כלומר, שאינו שוה בכל הזבחים, ולא עוד אלא שזמן פסח מיוחד, שאינו נאכל אלא עד חצות, לשיטת ר' אליעזר במכילתא בא פ"ו, עמ' 19. ואפילו למ"ד שפסח נאכל כל הלילה, אינו נאכל אלא בלילה ולא ביום. ועיין להלן זבחים פ"ה ה"ז, ובר"מ פי"ח מה' פסולי המוקדשין סה"ז, ושמא אף כאן הכוונה לקרבנות שאין חייבים עליהם כרת באכילת פיגול. ובבבלי ס"א ב': ואל יוכיח זמן שנוהג בכל הזבחים, כלומר, מה שאין כן ערלה שאינה נוהגת בכל הזבחים, שערל באונס שולח את קרבנותיו ומקריבין אותן, מה שאין כן בפסח. וכבר אמרנו לעיל שבבבלי הדין הוא לת"ק. אבל לאבא שאול ערלה נוהגת בכל הקרבנות, שבכל הקרבנות ערל אסור לאכול בהם. ובכי"ע: ואל יוכיח דבר שאינו נוהג וכו', והיא היא, שהרי אף לפי גירסא זו הכוונה לזמן, כמפורש בד, כי"ו וכי"ל.

20 20. דבר שלא הותר מכללו וכו'. כלומר, שמחשבת פגול נוהגת בכל הזבחים, מה שאין כן טומאה, שהותרה או הודחתה בצבור, ולפיכך מוטב ללמוד מזמן שלא הותר מכללו, והוא הרי פוסל מקצתו ככולו, ועיין להלן זבחים פ"ה סה"ח. ומכיון שאין הדבר מוכרע, מסתבר שנלך לחומרא, ונדרוש "כל ערל" אפילו כל דהוא ערלה, כמו שהקשה רב אשי בבבלי ס"א ב'. ברם אם הגירסא בשאר כל הנוסחאות נכונה, הרי אבא שאול פוסל אף בשחט לטמאים ולטהורים, ולמד כן ממחשבת פיגול, מה פיגול אם שחט שיאכל אחד לאחר זמנו פיגול, שהרי אפילו אכילת כזית מפגלת, כך אם חשב שיאכל ערל אחד או טמא אחד בפסח פוסל, משום שאכילת כזית בערלה ובטומאה פוסל. ואח"כ אומר, ושמא נלמוד מטומאת בשר עיין בבלי ס"ב א', והרי בטומאת בשר אם נטמא כזית ממנו כשאינו מחובר בבשר לא נטמא כולו, אף מחשבת ערלים וטמאים בדומה לו. ולא עוד אלא שמסתבר ללמוד מטומאה שהיא נוהגת בכל הזבחים וכו', וכמו שכתבנו לפי הגירסא הראשונה.

1 21-22. השוחט את הפסח על החמץ בארבעה עשר עובר בלא תעשה. כל הבבא בתוספ' ובתוס' הר"ש משנץ ס"ג סע"א בשם התוספתא. ובמשנתנו פ"ה מ"ד: השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה וכו', ר' שמעון אומר הפסח בארבעה עשר לשמו חייב וכו', עיין להלן. ובירושלמי פ"ה רה"ד, ל"ב ע"ב: מניין לשוחט פסח על החמץ שהוא עובר בלא תעשה, תלמוד לומר לא תשחט על חמץ דם זבחי שמות ל"ד, כ"ה. ואף רש"י למשנתנו ס"ג א' נקט פסוק זה. ואע"פ שהכתוב לא תזבח על חמץ דם זבחי וכו', הוא קודם לו שמות כ"ג, י"ח, מ"מ הפסוק השני עדיף שמפורש בו: ולא ילין לבקר זבח חג הפסח, עיין ירושלמי פ"ה ה"ד, ל"ב ע"ג, ובסמ"ג לאווין שמ"ז, פ"ט ע"ג, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 462. ועיין מכילתא בא פ"ח, ריש עמ' 28. ובפיה"מ להר"מ למשנתנו בנוסח הערבי הוצ' הרי"מ טולידאנו, עמ' י"ב הביא את שני הפסוקים, בראשונה את הפסוק ממשפטים, ואח"כ מכי תשא ועיין צל"ח למשנתנו. וכן בס' המצות שלו ל"ת קט"ו, עיי"ש בהוצ' הר"ח הילר. וכן בתוספות הר"ש הנ"ל: תרי קראי כתיבי, חד לא תזבח על חמץ דם זבחי בפ' ואלה המשפטים, ואידך לא תשחט על חמץ דם זבחי בפ' כי תשא. והר"ח למשנתנו, וכן הר"מ בפ"א מה' קרבן פסח ה"ה נקטו את הפסוק לא תזבח, מפני שהוא ראשון בתורה, ועיין מכילתא משפטים פ"כ, עמ' 334. ואין להוציא שום מסקנות מהבאת הפסוקים שבראשונים.

2 22-23. פסח עצמו כשר, ויוצא בו ידי חובתו בפסח. תוספות ותוספ' הר"ש הנ"ל. ועיין מ"ש הגרא"ד רבינוביץ־תאומים בזהב שבא בסוף תוספ' הר"ש, רצ"ו ע"ד, על הלשון "ויוצא בו ידי חובתו בפסח". ובר"ש לעיל שם: ואע"ג דשנה הכתוב כלומר, בפרש' משפטים, ובפרש' כי תשא, אין הקרבן נפסל בכך כדדריש בירושלמי בה"ד הנ"ל וכו' תני חזקיה לא תשחט על חמץ דם זבחי התורה קראת אותו זבחי, כלומר, שאעפ"י ששחטו על החמץ, עדיין נקרא זבחי, שהוא יוצא בו. ועיין בתוספות הנ"ל מ"ש בשם ריב"א ומ"ש במהרש"א שם. ועיין בתוספ' תמורה ד' סע"ב, ובשטמ"ק שם אות כ"ח. ובאזהרות לר"ש בן גבירול, אזהרה ק"ז: וזבחי לא תשמץ בזבחו על חמץ וכו'. וכבר פירש בזהר הרקיע שם: לא תשמץ, ליופי השיר עשה כן, אבל אין בו שמץ פסול.

3 23. אחד השוחט ואחד הזורק. במכילתא משפטים פ"כ, עמ' 334: אין לי אלא זביחה, זריקה מנין, ת"ל דם זבחי. וכן בירושלמי כאן רה"ד: אין לי אלא השוחט, הזורק מניין, ת"ל לא על חמץ דם. ובפי' הרמב"ן משפטים כ"ג, י"ח: וראוי למקרא שיאמר, לא תזבח על חמץ זבחי, כי הדם איננו זבח נזבח וכו' לרבות שלא יזרק על החמץ. ועיין ירושלמי הנ"ל, ובבלי ס"ג ב'. ועיין מ"ש להלן.

4 ואחד המקטיר. ירושלמי ובבלי הנ"ל, אלא שבשניהם הובאה גם ברייתא חולקת שפוטרת במקטיר על החמץ. ואמרו בירושלמי: מאן דאמר פטור. זבח, מה זביחה מיוחדת שהיא מעכבת את הכפרה. יצאו הקטר אימורין שאין מעכבין את הכפרה. ובבבלי ס"ד א' פירשו שהתנא הפוטר אינו מקיש הקטרה לשחיטה. ובמדרש הגדול כי תשא ל"ד כ"ה, עמ' תשי"ד: לא תשחט על חמץ. אחד השוחט ואחד המקבל ואחד הזורק ואחד המקטיר. וכן אחד מבני חבורה, אם היה ברשות אחד מהן כזית חמץ בשעת שחיטת הפסח עוברין בלא תעשה. ויפה עשה הופמן שהכניסה למכילתא דרשב"י עמ' 164, והמכילתא שנתה שאף המקבל על החמץ חייב. וכן משמע בירושלמי הנ"ל שלמ"ד שהמקטיר חייב "דם מכל מקום", אף המקבל והמהלך יהא חייב, לשיטת רבנן דקיסרין, עיי"ש ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, ריש עמ' 461. אלא שהמכילתא שנתה כאן בשיטת ר' שמעון במשנת זבחים ספ"א, ולא הזכירה מהלך. ובמאירי ס"ג א' ד"ה המשנה השלישית: ופירשו בגמ' שהה"ד לעושה אחת משאר העבודות בעוד שהחמץ ברשותו וכו', כגון שקיבל או הוליך או זרק או הקטיר אימוריו בעוד שחמץ ברשותו וכו'. וברלב"ג משפטים, צ"ח סע"ב: ואחד זביחה ואחד שאר עבודות בו, ולזה יהיה עובר בל"ת מי שזרק דמו, או הקטיר אמוריו, ויש ברשותו חמץ וכו'. ולפנינו בגמרא לא נזכרו קבלה והולכה, ואפשר שדווקא בזריקה ובהקטרת אימורין חייב, שכן חייב עליהן בקדשים בחוץ, מה שאין כן בקבלה והולכה עיין ירושלמי הנ"ל, או משום שהוקשתה הקטרה לזביחה, מה שאין כן בקבלה והולכה. והר"מ בפיה"מ למשנתנו, בסה"מ ל"ת קט"ו ובפ"א מה' קרבן פסח לא הזכיר קבלה. אבל כנראה שפסק שם ע"פ לשון המכילתא הנ"ל בכתבו "כזית חמץ בשעת הקרבן". ועיין במנחת חינוך מצוה פ"ט אות א' ובירושלמי כאן שהביא שם.

5 23-24. במי דברים אמורים וכו'. עיין מ"ש על צורה זו לעיל ח"א, עמ' 227, הערה 14.

6 24-25. בזמן שיש חמץ לאחד מבני חבורה, אין חמץ לאחד מבני חבורה פטור. כלומר, ואעפ"י שיש חמץ בעזרה, ונמצא כאילו שוחט על חמץ, פטור, משום שהחמץ אינו שלהם. ובבבלי ס"ג ב': השוחט את הפסח על החמץ עובר בל"ת. אימתי, בזמן שהוא לשוחט, או לזורק, או לאחד מבני חבורה, היה לאחד בסוף העולם אין זקוק לו. ואחד השוחט ואחד הזורק ואחד המקטיר חייב. אבל המולק וכו'. ובכ"י אוקספורד שם עיין דק"ס, עמ' 186, הערה ו' הסדר הוא כמו בתוספתא. וכגירסא שלפנינו בבבלי היתה גם לפני המאירי ופירשה שהשוחט עובר בלאו אם היה חמץ לכהן שעתיד לזרוק או שעתיד לקבל וכו', אעפ"י שאינם מבני החבורה, שכן הוא כותב ס"ג א' ד"ה המשנה השלישית: וכן לא סוף דבר שהשוחט חייב, אם היה חמץ ברשותו אלא אף כל שהוא יודע שיש חמץ ברשות אותו שעומד עמו לקבל, או להוליך, או לזרוק, או להקטיר אימוריו, או ברשות אחד מבני החבורה לוקה, אע"פ שאין חמץ בעזרה וכו'. והיא שיטה חדשה, ולא מצאתי לו חבר בה. והפירוש הפשוט הוא: אימתי חייב השוחט בזמן שיש לשוחט או לאחד מבני חבורה, ואימתי חייב הזורק בזמן שיש לזורק וכו'. וכן משמע מן הירושלמי פ"ה ה"ד, ל"ב ע"ב שאמרו שם: או שהיה זה שוחט, וזה זורק, כלומר, ובכגון דא לא עבר השוחט. ולפי פשוטו הוא אפילו ידע שהעומד לזרוק יש חמץ ברשותו. וכן הפירוש גם בפיה"מ להר"מ למשנתנו, בסה"מ שלו ל"ת קט"ו, ופ"א מה' קרבן פסח ה"ה. ולפי הסדר בכ"י אוקספורד בבבלי הנ"ל וכתוספתא כאן, בוודאי אין פירושו כפירוש המאירי.

7 25-26. אבל המולק את העוף מבפנים על החמץ בארבעה עשר עובר בלא תעשה. וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"ל. ובבבלי ס"ג ב': אבל המולק את העוף בארבעה עשר אינו עובר בלא כלום. ובברייתא אחרת שם: ואחד המולק ואחד המזה חייב, אבל הקומץ את המנחה אינו עובר בלא תעשה וכו'. והעמידו את הברייתות בבבלי ס"ד א' כר' שמעון, ובברייתא ראשונה הוזכר מפורש "בארבעה עשר", ובערב הפסח הרי אינו חייב אלא בפסח גרידא, אבל הברייתא השנייה מדברת בחול המועד, וחייב אף במולק על החמץ, לר' שמעון. וכנראה שגירסת התוספתא משובשת וודאי, שהרי במליקת העוף בערב הפסח עסיקינן, ובה פטור בין לרבנן בין לר"ש, וצ"ל כאן: אינו עובר בלא תעשה, כמו שהגיהו כל המפרשים וכמו שהוא בבבלי הנ"ל. והסופרים כתבו "עובר וכו' ", מפני שברישא סיים: פטור, ולפיכך כתבו: אבל המולק וכו' עובר. ברם בבא זו חוזרת לרישא דרישא ומה שבא באמצע הוא מאמר המוסגר: אחד השוחט ואחד הזורק ואחד המקטיר, כלומר, עוברים, אבל המולק וכו' אינו עובר. ובירושלמי פ"ה ה"ד, ל"ב ע"ב, שנינו: מלק עוף על חמץ אית תניי תני חייב. אית תניי תני פטור. מאן דאמר חייב דם מכל מקום. ומאן דאמר פטור, זבח, יצא עוף שאינו זבח. והנה מתוך סוגיית הירושלמי מוכח שבערב הפסח עסיקינן וכן פירשו בק"ע ובפ"מ, שהרי לא הוזכר שם לא חול המועד ולא ר"ש, ומי שמחייב במליקת העוף הוא מפני שהוא דורש "דם מכל מקום", כלומר כל דם שמכשיר אותו לאכול מזבחי, מקרבן פסח. והרי דם העוף של מחוסרי כפרה מכשיר אותו לאכול בפסח, ואף המחייב לא חייב אלא בעוף של מחוסרי כפרה, אבל לא בשאר קרבן שאינו שייך לפסח.

8 26. הפסח בארבעה עשר לשמו חייב, מפני שחוא כשר וכו'. בד, כי"ע וכי"ל: ר' שמעון אומר וכו'. ואף לפנינו הפירוש כן, והיא פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"ד: ר' שמעון אומר הפסח בארבעה עשר לשמו חייב כלומר, אם עושהו על החמץ, ושלא לשמו פטור. ומפרשת התוספתא שלשמו חייב מפני שהוא כשר, אבל שלא לשמו פטור, מפני שהוא פסול, ובזבח פסול אינו חייב על החמץ לכ"ע, כפי שמשמע בירושלמי בסוגיין, ומכל שכן לר"ש שסובר שחיטה שאינה ראוייה לאו שמה שחיטה, עיין ברש"י למשנתנו. ועיין במאירי, ומשמע שפירש ע"פ הירושלמי.

9 27. ובחולו של מועד לשמו פטור וכו'. פיסקא ממשנתנו הנ"ל, ומפרשת התוספתא כנ"ל.

10 28-29. בזמן שהן ראויין לביא פסח, אבל בזמן שאין ראוין לביא פסח בין לשמו בין שלא לשמו חייב. בד ובכי"ל: בזמן שהן ראויין לבוא פסח, אבל אין אם אינן ראויין לבוא פסח וכו'. ובכי"ע: בזמן שראוי לבוא פסח ואח"כ יש שם השמטה. והנכון כלפנינו, ולביא=להביא, כלומר, אימתי יש לחלק בחולו של מועד בין לשמו ושלא לשמו, כשהבעלין עדיין ראויין להביא פסח, כגון שנדחו לפסח שני, והפסח שקרב בחולו של מועד היה ראוי להקרב בפסח שני, ולפיכך אם שחטו בחוה"מ לשם פסח פסול, ואין חייבין אם הקריבוהו על חמץ. אבל אם אין הבעלים ראויין להביא פסח, כגון שנתכפרו כבר בעליו בפסח אחר, ופסח זה נמצא אחרי שכפרו בעליו, חזקתו לשלמים, ואפילו שחטו לשם פסח שלמים הוא, וכשר, וחייב אם הקריבו על חמץ בחוה"מ, ואפילו שחטו לשם פסח. עיין בירושלמי פ"ה סח"ד, ל"ב ע"ג אלא שצריך תיקון, עיין במפרשים שם, ובבבלי ס"ד א' ובתוספ' שם ד"ה טעמא, ובתוספ' ס"ב ב' ד"ה ור' יהושע, ובשטמ"ק זבחים ב' א' אות ב' ועוד. וגירסת ד וכי"ל מגומגמת שהתחיל בלשון רבים "שהן ראויין", כלומר הפסחים, וסיים בלשון יחיד: לשמו וכו' שלא לשמו וכו'. ומסתבר שאף שם צ"ל: לביא, כלומר, להביא, והכוונה לבעלים. אבל לפי גירסת כי"ע "בזמן שראוי לבוא פסח" הכוונה לפסח עצמו, כלומר בזמן שהיה ראוי לבוא פסח בזמנו, אבל אם עיבר זמנו לפני הפסח, ולא היה ראוי לקרבן פסח, אפילו שחטו לשם פסח בחוה"מ כשר, וחייב על החמץ, כמפורש בתוספ' רי"ד ס"ד א' ד"ה כגון. והוא הדין אם הפריש נקיבה לפסחו היא עצמה קריבה שלמים לאחר זמן הפסח לר"ש, וחייב אם הקריבה על החמץ, אפילו שחטה לשם פסח בחוה"מ.

1 30. אמ' ר' שמעון פסח בארבעה עשר לשמו כשר וכו'. הברייתא חוזרת כאן על עצם הדין של שחיטת הפסח בערב הפסח ובחול המועד לשמו ושלא לשמו, כדי להסביר מה שאמר ר"ש לעיל כששחטו על חמץ. והוא מעין הסיגנון: שהיה ר' שמעון אומר וכו'. ובכי"ל חסר כאן "אמר ר' שמעון" בכי"ע יש כאן השמטה. ובתוספ' רי"ד ס"ד א' הנ"ל: והכי תניא בתוספתא הפסח בארבעה עשר לשמו כשר וכו'. ואפשר שקיצר, והשמיט את השם ר' שמעון.

2 31-32. אימתי בזמן שראוי לביא פסח אחר אבל אין ראוי לביא פסח אחר בין וכו'. בד: בזמן שראוי להביא פסח, אבל אין ראוי להבי' פסח בין וכו', וכ"ה בכי"ע. והכוונה לבעל הפסח, שאינו ראוי להביא פסח, מפני שכבר הקריבו בזמנו, וכלעיל ברישא. והמלה "אחר" "פסח אחר" שלפנינו אינו אלא פירוש, שכל זמן שהבעלים חייבים בפסח שני וראויים להביא פסח אחר, אם יפסל זה, הרי הוא פסול כששחטו לשם פסח בחוה"מ, שהרי אף הוא עצמו ראוי להקרב בפסח שני. ובכי"ל: אימתי בזמן שראוי לבא פסח, אבל אם אינו ראוי לבא פסח וכו'. וכ"ה בתוספ' רי"ד הנ"ל אלא שהשמיט את הסיפא של שחטו בערב הפסח. והכוונה לפסח עצמו שכבר עיבר זמנו לפני הפסח, כמו שפירש בתוספ' רי"ד שם.

1 33. שחטו אחרים לשמו בארבעה עשר ר' ליעזר פוסל וכו'. עיין במשנת זבחים פ"א מ"ב, ירושלמי פ"ה ה"ד, ל"ב ע"ג, בבלי פסחים ס"ב ב', זבחים י"א א'.

2 34. אמ' ר' יהושע ומה בשאר ימות השנה שאינו כשר לשמו וכו'. כל הברייתא עד סוף ה"ו, שו' 50, בבבלי זבחים הנ"ל. וכבר ראינו לעיל שאם הפסח כשר לפסח, ושחטו לפני הפסח לשם פסח פסול.

3 36. אמ' לו ר' ליעזר ומה אם בשאר ימות השנה וכו'. בכי"ע: א' לו ר' אליע' חילוף הדברים ומה אם וכו'. וכן בכי"ל: או חילוף ומה וכו'. וכן בבבלי הנ"ל.

4 37-38. אינו דין שיכשר הוא לשם שמו ולשם אחרים. בד, כי"ע וכי"ל חסרות המלים "שמו ולשם", ואינן גם בבבלי הנ"ל. ואף לפנינו הכוונה, כשם שהוא כשר לשמו, כן יוכשר, גם לשם אחרים. ובבבלי מסיים: ויוכשר פסח בארבעה עשר שלא לשמו, כלומר, אתמה.

5 38. וכן אתה אומ' לומ' מפני מה כשרו אחרים לשמו וכו'. ובכי"ע: וכן אתה אומ', כלומר מפני מה וכו', וכן בכי"ל: או כלומר וכו'. ובבבלי הנ"ל: וכך אתה אומר, מה לי הוכשרו אחרים וכו'. ופירש"י: "וכן אתה אומר. בתמיה, התדרוש ק"ו ויתכשרו". וממשיך ר' אליעזר, ק"ו שדרשת יש עליו תשובה, לומר, מפני מה כשרו אחרים וכו'.

6 39. שכן כשר הוא לשם אחרים. אם עוקר את שמו ושוחטו לשם שלמים, כשר לכ"ע בשאר ימות השנה.

7 40. אינו דין שיכשרו אחרים לשמו. כ"ז חסר בשאר הנוסחאות ובבבלי הנ"ל. ואף כאן הכוונה, ולפיכך אינו מן הדין שיכשרו אחרים לשם פסח. ומכאן דייקו בבבלי לפי פירש"י שם לר' יוחנן שעיקר הפסול לר' אליעזר הוא מפני שאינו כשר לשם אחרים, ולפ"ז אפילו שחט לשם חטאת בכל הקרבנות פסולין, כר' יוסף בן חוני במשנת זבחים פ"א מ"ב.

1 40-41. אמ' לו ר' יהושע וכו'. וכ"ה בד, בכי"ל ובבלי הנ"ל. ובכי"ע בט"ס: א' לו ר' אליעזר וכו'.

2 41. הורעת כח פסח ואתה נותן כח לשלמים. כלומר, בכל השנה השוחט פסח לשם שלמים כשר, וגרע כח הפסח מלהפסל בעשייתו לשלמים, ובזמנו של פסח נתת כח לשלמים שהם נפסלים כשנעשים לשם פסח, והרי כח הפסח הוא חזק מכח השלמים שנפסל שלא לשמו, מה שאין כן שלמים שאינם פסולים אם זבחן שלא לשמן.

3 42. מצינו שמקדיש פסח באו שלמים ולא מהמקדיש שלמים וכו'. בד: שהמקדיש פסח וכו' ולא מהמקדיש וכו'. ואף בכי"ו צ"ל: שמהמקדיש פסח וכו', ובבבלי שם: מצינו מותר פסח בא שלמים כמשנת שקלים פ"ב מ"ה, כלומר, שאם הפריש מעות לפסחו, וקנה פסח, והותירו לו מעות, מקריב בהן שלמים. ועיין בבלי פ"ט א' וברש"י ובתוספות שם.

4 44-45. חטאת תוכיח שאין מהקדישה באו שלמים, וכשרה לשם שלמים. וכ"ה בכל הנוסחאות, והוא בוודאי שיבוש, שהרי חטאת ששחטה שלא לשמה פסולה לכ"ע. ובבבלי הנ"ל: מצינו מותר חטאת בא עולה, ואין מותר עולה בא חטאת ומה חטאת שמותרה בא עולה, שחטה לשם עולה פסולה, עולה שאין מותרה בא חטאת, שחטה לשם חטאת אינו דין שתהא פסולה. וכן הגיהו במנ"ב ובתכ"מ אף כאן. אבל קשה להגיה כ"כ הרבה בכל הנוסחאות. ונ"ל שצ"ל לפנינו: חטאת תוכיח שאין הקדישה בא משלמים, וכשרים לשמה שלמים וכע"ז הגיה בתוספות בכורים, ולפיכך אף שלמים ששחטן לשם פסח, אעפ"י שאין מהקדישן בא פסח, מ"מ כשרים אם נשחטו לשם פסח, כדין שלמים שנזבחו לשם חטאת.

5 47-48. אמ' לו ר' ליעזר לא אם אמרת בחטאת שכן כשרה לשמה בשאר ימות השנה וכו'. כלומר, ולפיכך אם נשחטו שלמים לשמה כשרים. ומכאן מוכיח רבה בזבחים הנ"ל, שר' אליעזר חולק על ר' יוסף בן חוני במשנת זבחים בקרבנות זבוחים לשם חטאת, ומודה לו בנזבחים לשם פסח בזמנו. עיין רש"י י"א א' ד"ה מה לי הוכשרו. ואף כאן יש לפנינו בברייתא זו שלש תשובות של ר' יהושע ושלש של ר' אליעזר, כסדר הקבוע בישיבות, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 158, שו' 14.

1 50. השוחט את הפסח לאוכלו בארבעה עשר כשר. לאוכלו נא וכו'. ברייתא זו לא הובאה בשום מקום, כפי שהעיר בח"ד. והיא שונה שאעפ"י שחשב לאכול את הפסח באופן שאינו יוצא בו ידי חובתו, והרי עיקר הפסח בא לאכילה, אין דינו כשוחטו שלא לאוכליו, וכשר. ובחשב לאוכלו בארבעה עשר לפני הלילה, בוודאי שאין כאן מחשבת פגול, שאין פגול אלא על זמן שהקרבן נעשה בו נותר, כפי שמוכח במקרא שאנו לומדים ממנו פגול ויקרא ז, י"ח. והנה התוספתא לא הזכירה כאן "חי", עיין מ"ש ע"ז להלן פ"ו ה"י, שו' 53, ד"ה אכל ממנו כזית נא.

2 51. השוחט את הפסח על בני חבורה וכו'. לעיל תרומות פ"ב ה"ג. והביאה מכאן באו"ז ה' פסחים סי' רכ"ג, ח"ב נ"ד ע"א, ופסקה הר"מ בפ"ד מה' קרבן פסח ה"א. ובמאירי גיטין נ"ד ב' הביא כלשון הר"מ הנ"ל בשם ברייתא בפסחים. ולא היתה לפניו שום גירסא אחרת כאן, אלא העתיק את לשון הר"מ ופתח בשם המקור, כרגיל אצלו, עיין מ"ש על כ"ז בח"א, עמ' 309, ולעיל שם.

3 52-53. עד שלא יתחילו בו נאמן. משיתחילו בו אין נאמן. באו"ז הנ"ל: אע"ג דלא איתבריר לי פי' יתחילו ולא יתחילו, אם התחלת אכילה או התחלת זריקה, מ"מ הא קתני בהדיא לר' יהודה דקודם שיתחילו נאמן. ואי פירוש הברייתא שאומר ששחטו שלא לשמו במתכוין ובעוקר אתמה האיך נאמן וכו', דמתחילה אסור לשחוט שלא לשמה, מעתה איך יהא נאמן לומר ששחט פסח זה שלא לשמו ולהשים עצמו רשע עיין זבחים כ"ט ב' וכו', דאין נראה כלל לומר, כגון שאומר שסבור היה שמותר לשחוט פסח שלא לשמו. אלא נראה בעיני דפירוש הברייתא בטועה, באומר כסבור הייתי שהוא שלמים, ושחטתיו לשם שלמים, איידי דטריד איחלף לו וכו', ופסק רבינו דעקירה בטעות שמה עקירה, עיי"ש. וכבר תמה ע"ז הגרי"ש נאטהנזאהן בהסכמתו לאו"ז ח"א, עמ' 4, שהרי אנו פוסקים שעקירה בטעות לאו שמה עקירה, כמפורש בתוספתא זבחים שהביאה באו"ז עצמו להלן שם. וכבר הראינו לעיל בח"א, עמ' 309, שר' יהודה לא שנה בבבא זו "לא נחשדו ישראל על כך", כמו ששנה בשתי הבבות שלעיל שם בתרומות, ומשמע מן העניין שנחשד ונחשד, ומשים עצמו רשע או לכל הפחות פושע, והוא נאמן לר' יהודה, משום שכל זמן שנמצא ברשותו, כלומר, כל זמן שלא התחילו לאכול, נאמן, עיין מ"ש בח"א שם.

4 53. משיתחילו בו אין נאמן. כלומר, ועכשיו הוא מעיד שבני החבורה אכלו מפסח פסול, הרי כבר יצא הפסח מרשותו, ואינו נאמן אף לשיריים, ויכולים לגמור, עיין מ"ש בח"א, עמ' 309.

1 53-54. הפסח ששחטו בשחרי' בארבעה עשר שלא לשמו ר' יהודה מכשיר וכו'. וכ"ה בכי"ע. אבל בד ובכי"ל לנכון: ר' יהושע מכשיר, וכ"ה באו"ז ח"ב ה' פסחים סי' רכ"ב, נ"ד ע"א. ובמשנתנו פ"ה מ"ג: שחטו קודם חצות פסול וכו'. והברייתא שלפנינו היא משנת זבחים פ"א מ"ג: הפסח ששחטו בשחרית בארבעה עשר שלא לשמו, ר' יהושע מכשיר כאילו נשחט בשלשה עשר, בן בתירא פוסל כאילו נשחט בין הערבים. ועיין להלן.

2 55. אמ' ר' יהושע הואיל ושלשה עשר אינו ראוי וכו'. או"ז הנ"ל.

1 57-59. השיב ר' לסייע דברי בן פתירא, לא אם אמרת בשלשה עשר שאין מקצתו ראוי, תאמר בארבעה עשר שחרית שמקצתו וכו'. בבבלי זבחים י"ב א', הביאו מכאן ראיה שאף לבן בתירה פסח ששחטו בשחרית פסול כסתם משנתנו כאן פ"ה מ"ג, ולא פסל בו שלא לשמו בשחרית, אלא משום שהוא מקצתו ראוי. אבל ר' הושעיה סבר שם י"א ב' ופסחים ק"ח א' שלבן בתירה כולו ראוי, ואפילו שחטו לשמו כשר. וכן בירושלמי שם פ"י ה"א, ל"ז ע"ב, רצו לומר שרבי סבר כר' יודה בן בתירה, ובעל כרחינו הכוונה שם שלדעתו מכשיר בן בתירה אפילו כששחטו לשמו, כפי שמוכח מן המקבילה שבבבלי ק"ח א'. ועיין מ"ש להלן פ"ט, שו' 61–62, ד"ה הפסח שנמצא. ולפ"ז צ"ל שתשובת רבי לר' יהושע היתה לשיטת ר' יהושע, שאין משיבין לאדם אלא לפי מדותיו. ועיין בהשמטות לשטמ"ק זבחים י"ב א', אות ד'. ועיין במכילתא בא ספ"ה, עמ' 18, ובהגהות הגר"א שם.

1 60. פסח ראשון בשלש כתים וכו'. להלן פ"ח, שו' 23, עיין מש"ש. והברייתא נשנית כאן אגב משנתנו פ"ה מ"ו: יצתה כת ראשונה וכו'.

2 61-62. מקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות ובא לו אצל פסח וכו'. ברייתא זו סוברת שקטרת והטבת הנרות קודמות לפסח. וכ"ה בבבלי נ"ט א': ותניא כי קושיין תמיד קודם לקטרת, קטרת קודמת לנרות ונרות קודמות לפסח וכו'. וכן פסק הר"מ בפ"א מה' קרבן פסח ה"ד. ובירושלמי פ"ה ה"א, ל"א ע"ד, ובבלי נ"ח סע"ב, הביאו ברייתא החולקת ששנתה: תמיד קודם לפסח, פסח קודם לקטרת, קטרת קודמת לנרות. ובירושלמי שם: אית תניי תני דם תמיד ואיבריו קודמין לקטורת, והקטורת לפסח, ופסח להטבת הנירות, כדי שיקרבו נסכי תמיד עמו.

3 62. ובא לו אצל פסח קרעו והוציא וכו'. הלשון היא באשגרה ממשנת יומא פ"ו מ"ז, וכאן הכוונה שהישראל בא אצל פסח, שהרי מה לו לכהן ולהפשט הפסח, ומ"ש אח"כ "והקטירן" פירושו "להקטירן", עיין רש"י ס"ה ב' ד"ה והקטירן, ואפילו לשאר הגירסאות שם הפירוש הוא כן. ועיין בתוספות שם ובבעל המאור ובהשגות הראב"ד שם.

4 62-63. קרעו והוציא את אמוריו, אפי' של ארבעה ושל חמשה, נתנן במגס והקטירן על גבי המזבח. ובמשנתנו ספ"ה: קרעו והוציא אימוריו. נתנן במגס והקטירן על גבי המזבח. ולא הוסיפה התוספתא אלא "אפי' של ארבעה ושל חמשה" שהמקרע מניח בקערה את החלבים, אעפ"י שהוא מפשיט כמה פסחים. וע"פ ברייתא זו פירשו גם את משנתנו. ובירושלמי פ"ה ה"י, ל"ב ע"ד: כתיב והקטירו אותו, והקטירו, והקטירם. מה תלמוד לומר והקטירו אותו. הכשר ולא הפסול. והקטירו, שלא יערב חלב בחלבים. והקטירם, כולם כאחת תו"כ נדבה, סוף פרק י"ז, י"ד ע"ג. הכא את מר והקטירו, שלא יערב חלבים בחלבים. והכא את מר הקטירן, לעשות כ"ה בכי"ל, ונמחק כולן כאחת. וכבר פירשתי בירושלמי כפשוטו, עמ' 466, שהירושלמי מפרש מתחילה את הברייתא שבתו"כ, ומעיר על הסתירה, שבין הרישא והסיפא, ומתרץ שוהקטירן כולן כאחת אין פירושו שמקטיר יחד את כל החלבים שעירב, אלא שעושה את כל החלבים של כל קרבן בבת אחת, בלי הפסק, שלא כהקטרת האיברים. וכן פירש הראב"ד את הברייתא בתו"כ, ועיין שם במפרשי הספרא ועיין בבבלי כאן ס"ד ב', ובמאירי שם ד"ה אימורי. ואח"כ מפרש הירושלמי את עצם הסתירה בין משנתנו ובין הברייתא בתו"כ הנ"ל. ומתרץ: כאן במגס כלומר, במגס מניח חלבים של כמה פסחים, כאחד, וכאן על גבי המזבח. ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 515, ודבריו ז"ל בפירוש הירושלמי לא נתחוורו לי.

5 63-64. ובשבת מלבישו בגיזתו ומניחו ויוצא. כלומר, ובשבת שאינו יכול לצלותו מבעוד יום, ואף אינו יכול להוציאו לביתו, מלביש את הפסח בעורו, ומניחו ויוצא. ובבבלי ס"ה ב': תנא כל אחד נותן פסחו בעורו וכו'. ועיין בתוספות שבת קי"ז א' ד"ה דשקיל, שכתבו: ומשמע דבשבת איירי, דאמתני' דהתם קאי, דקתני ארבעה עשר שחל בשבת. ואיכא למימר דלא קאי אשבת. וכאן מפורש שמלבישו בעורו בשבת, והוא כחכמים שהיו מפשיטים את העור כולו בשבת. ומ"ש בבבלי שבת שם "דשקיל ליה בברזי" היא תשובה לר' ישמעאל, אבל החכמים בעצמם הרי הם סוברים שמותר לו לפשוט את כולו כדרכו. וכן משמע מסתימת לשון הר"מ פ"א מה' ק"פ הי"ד, עיין בלח"מ שם. ובירושלמי לא נזכר כלל "דשקיל ליה בברזי". ופשיטא שכל המשא ומתן הוא רק לפירש"י שפירש בברזי "בחתיכות דקות מפשיט וחותך", ובהן אי אפשר להלביש את הפסח, אבל לפירוש ר"ח שם שפירש ברזי "נקבים", וכן לפירוש רבינו אפרים שפירש ברזא "קוץ או קנה". הרי אפשר להלביש את הפסח בעור אפילו שקל ליה בברזי, עיין בבבלי שם בגליון למלה "בברזי". ועיין בתוספות ובתוס' הר"ש כאן רפ"ו. ועיין מ"ש להלן.

6 64-65. ארבעה עשר שחל להיות בשבת לא היה מפשיט אלא עד מקום חזה. וכ"ה בירושלמי פ"ו ה"א, ל"ג רע"ב, בבלי שבת קט"ז ב', קל"ג ב', מנחות ס"ג ב'. ופירש"י שמתחיל מרגליו האחרונים עד החזה שיוכל להוציא אימורים, שהקטר חלביו דוחה שבת, ותו לא מפשיט מידי עד אורתא וכו'. ובירושלמי לפני הברייתא שלנו: תני ר' ישמעאל הפשיטו דוחה את השבת. ובבבלי מסיים: וחכמים אומרים מפשיטין את כולו. ופירשו בשבת שם: רב יוסף אמר שלא יסריח, רבא אמר שלא יהו קדשי שמים מוטלין כנבילה. ועיין בתוספות מנחות הנ"ל ד"ה מפשיט. ועיין מ"ש לעיל.

1 65-66. כהן הקרוב אצל המזבח שופכו שפיכה אחת כנגד היסוד. וכ"ה בד ועיין להלן. אבל בכי"ע ובכי"ל: כהן וכו' זורקו זריקה אחת כנגד היסוד. ולפ"ז היא פיסקא ממשנתנו פ"ה סמ"ו. ומסתבר שהנכון הוא כלפנינו, והברייתא היא כמ"ד שהפסח הוא בשפיכה, ולא בזריקה, וכן מוכח מן המקבילה להלן בזבחים פ"ו הט"ו. ונחלקו בזה התנאים, עיין ספרי קרח פיס' קי"ח, עמ' 139, בבלי למשנתנו ס"ד ב', פ"ט א', קכ"א א', זבחים ל"ז א'. ופירש"י: בזריקה למרחוק, בשפיכה בנחת, מקריב הכלי לכותל המזבח. ועיין היטב בירושלמי כאן פ"ה ה"ו, ל"ב ע"ג, ומ"ש זקן זקני הגאון בעל קרן אורה ז"ל בזבחים ל"ז א'. אבל פירושו בירושלמי קשה, שהרי הירושלמי מביא את הברייתא מתו"כ חובה פרשה ג' הי"ב, י"ח ע"ב, והמלים "ישפוך לא יזרוק" הן מגוף הברייתא ולא קושיית הירושלמי. אלא שבירושלמי לא נזכר בשום מקום שהניתנין בשפיכה שנתנן בזריקה לא יצא, ועיין ביפה עינים למכילתין נדפס בש"ס ראם בסוף יומא קכ"א א', ובתוספות שם, וברש"י ובתוספות זבחים הנ"ל. ובספרי זוטא קרח, עמ' 296: ר' יוסי הגלילי אומר להביא את הפסח ואת המעשר שינתן מדמם מתנה אחת בשפיכה כנגד היסוד באיזה רוח שירצה, כלומר, חוץ ממזרחית דרומית שאין שם יסוד, עיין במשנת מדות פ"ג סמ"א.

2 66-67. אם שפכו שלא כנגד היסוד פסול. וכ"ה בכי"ע, בכי"ל ולהלן זבחים פ"ו הט"ו. ובד נשמט ע"י הדומות מ"היסוד" עד "היסוד", ונשארה רק המלה "פסול", ואין להביא גירסא זו בחשבון כלל. וכן שנינו בזבחים פ"ב מ"א: נתנו על גבי הכבש, שלא כנגד היסוד וכו' פסול. ואעפ"י ששמואל אמר שם כ"ו ב': בשר פסול, אבל בעלים נתכפרו, וכן מוכח בתו"כ אחרי מות פרש' ח' ה"ה, פ"ד ע"ג, וכן פסק הר"מ בפיה"מ שם ובחיבורו בפ"ב מה' פסולי המוקדשין ה"י, שאני הכא, שהרי פסח עיקרו לאכילה, ומכיון שהבשר פסול, לא כפר או"ש על הר"מ שם. והראב"ד וכן המיוחס להר"ש לתו"כ הנ"ל פסקו כר' יוחנן זבחים כ"ז א' שאף בשאר זבחים לא כיפר. ובח"ד זבחים פ"ו, קכ"ט ע"ב, הסיק: והילכך גבי פסח נראה בודאי שפטור מלעשות פסח שני.

3 67. הלוים עומדים על דוכנן וגומרין הלל בשורה. וכ"ה בד. ובכי"ע: ואומרין את ההלל בשירה. וכ"ה בכי"ל אלא ששם: בשורה, כגי' כי"ו וד, וכן מעתיק בתוספ' רי"ד כאן ס"ד א', תוספות סוכה נ"ד א' ד"ה שייר ושם: בשיר ותוספות הרא"ש שם ושם: כשירה, וצ"ל: בשירה, וכן נכון, עיין מ"ש להלן סוכה פ"ג, שו' 6–7. ובתוספות כאן ס"ד א' ד"ה קראו ובתוספות הר"ש משנץ שם לא העתיקו את לשון התוספתא אלא את תוכנה, ובפירושי ר' אליהו מלונדריש לסדר ליל פסח חסרה המלה "בשירה". ועיין גם בריטב"א סוכה נ"ד א'. ובסדר והלכות ק"פ ראשון בקצרה בבבלי נ"ז ע"ג: והלוים קראו את ההלל בשיר כל זמן שחיטה והקרבה וכו'. ובמשנתנו פ"ה מ"ז: יצתה כת ראשונה, ונכנסה כת שניה וכו', קראו את ההלל אם גמרו שנו וכו'. ופירש"י ס"ד א': קראו את ההלל. אכל כיתות קאי. וכן פירש הר"ח בסוכה נ"ד א'. והראשונים הנ"ל תפסו על רש"י מן התוספתא כאן, שמפורש בה שהלויים קורים את ההלל. ובירושלמי למשנתנו, ל"ב ע"ג: ניתן כח בקולו של משה והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך ארבעים יום, ומה היה אומר ממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת וכו', באותה השעה היו אומרי' הללו יה הללו עבדי ה', ולא עבדי פרעה. תני תמיד שיש לו נסכים תוקעין לנסכים. פסח שאין לו נסכים תוקעין לשחיטתו, ועיין ר"מ פ"א מה' ק"פ הי"ב. ובגליון הש"ס לירושלמי שם ציין לתוספתא ספ"ח: פסח מצרים בשלש כתים, ופסח דורות כיוצא בו וכו', פסח מצרים טעון שיר, ופסח דורות טעון שיר. ומכאן שהבינו בירושלמי שהכיתות אמרו הלל, דומיא דפסח מצרים. וכן משמע להלן בסיפא, עיין מ"ש להלן, שו' 68–69, ד"ה מימיה. ועיין בבלי ס"ד ב'. ולהלן שם צ"ו ב' קי"ז א': אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן, ונוטלין את לולביהן, ואין אומרים הלל. ועיין ערכין י' א' וברש"י שם. ובספרי זוטא, עמ' 262: ותקעתם בחצוצרות וכו', ועל זבחיכם זו זביחת הפסח. ובאו"ש פ"א מה' ק"פ הי"ב העיר על הפסוק בדב"ה ב' ל"ה, ט"ו: והמשררים בני אסף על מעמדם כמצות דוד ואסף וכו'. ובבאורי הרלב"ג שם: ומזה המקום למדנו שהמשוררים היו משוררים בעת עבודת הפסחים, כי מן התורה לא התבאר שיהיו מחצצרים רק על העולות ועל השלמים. וכנראה שהדרשה בס"ז היא אסמכתא בעלמא, כפי שמוכח מן הבבלי בערכין י"א ב' ובספרי שם, עיין מ"ש באמבוה דספרי שם, הערה כ"ד. ועיין מה שהאריך בזה הרמ"מ כשר בתו"ש חי"ב, עמ' קס"ג ואילך. ובשושנים לדוד למשנתנו פירש שהלוים היו קוראין את ההלל מן הדוכן, והעם היו עונים אחריהם ראשי פרקים, עיי"ש. ועיין עזרא ג', י'-י"א, אלא ששם היה הלל של שמחה בעלמא, ועיין בתוספות ובתוספ' הר"ש ס"ד א' ד"ה קראו. וערבים עלי דברי מרן הגאון הרב ר' זאב מבריסק שדברי התוספתא אינם סותרים את פירש"י, שהלל שהלויים אמרוהו הוא שיר של קרבן פסח ואמרוהו בכלי "הלל בשירה", בשעת כל עשיית הפסח, אבל כל הכיתות אמרו הלל בשעת שחיטת הפסח, והוא דין מיוחד כדין הלל בשעת אכילת הפסח. ועיין מ"ש בזהב שבא בסוף תוספ' הר"ש משנץ, רצ"ח ע"ב ואילך.

4 67-68. אם גמרו שנו, ואם שנו שלשו, וכו'. פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"ז. כלומר, אם היה העם מרובה וגמרו את ההלל, ועדיין לא גמרו את עשיית פסחיהן, שנו את ההלל, ואם שנו וכו'. ולפי לשון התוספתא כאן משמע שהדברים דבוקים לרישא, ללויים. אבל אין הכרח בזה, ואפשר שהברייתא חוזרת למשנתנו ובכתות שאומרות הלל אנן קיימין, עיין מ"ש לעיל.

5 68. ואע"פ שלא שלשו מימיהן. משנתנו הנ"ל, ופירש"י בסוכה נ"ד ב', שכל שלש הכיתות גמרו ושנו והתחילו בפעם שלישית, אלא שלא גמרו, ור' יהודה להלן חולק. ובתוספות שם נ"ד א' פירשו שלא שילשו פירושו, שאפילו כת ראשונה לא התחילה בפעם שלישית. ועיין במלא"ש למשנתנו.

6 68-69. מימיה של כת שלישית לא הגיעה לומ' אהבתי כי ישמע ה' מפני שעמה ממועטין. בד: לא הגיעה אהבתי וכו'. ובכי"ע ובכי"ל: לא הגיעה לאהבתי וכו'. ובתוספות סוכה ובתוספ' הרא"ש סוכה הנ"ל גרסו בתוספתא: לא הגיע לומר וכו', ופירשו: לא הגיע לומר אהבתי, כלומר לא הגיעו הלוים לומר אהבתי בשחיטת פסחיהן. וכ"ה הגירסא "הגיעה לומר" בפיסקא שבמשנתנו בבבלי סוכה נ"ד ב'. ולפי גירסא זו משמע שמדברים כאן בכת עצמה שאמרה הלל, כפירש"י ור"ח, עיין מ"ש לעיל, שו' 67, ד"ה ובמשנתנו. אבל ברוב נוסחאות המשנה הגירסא היא: לא הגיעה לאהבתי, כגי' כי"ע וכי"ל כאן, ובכמה נוסחאות: הגיעה אהבתי, כגירסת ד כאן, והיא היא, ואפשר לפרש שמעולם לא הגיעה ההלל של הלוים לאהבתי.

7 69-70. והיא היתה נקרית כת עצילין. ירושלמי פ"ה סה"ז, ל"ב ע"ג, בבלי ס"ה א'. ואמרו בבבלי שם שאעפ"י שמצותו בכך, שאי אפשר בלי כת שלישית, מ"מ אי אפשר גם בלי כת ראשונה ושניה, והזריזים שקידמו למצוה בראשונה משובחים.

1 70-71. כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיו כהנים מדיחין וכו'. פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"ח, ולפי פשוטה פירושה שאעפ"י שבדרך כלל מעשהו בשבת כמעשהו בחול, והכל כרצון חכמים, אבל בזה היה הפרש שהכהנים הדיחו את העזרה שלא ברצון חכמים. ועיין בפיה"מ להר"מ ובמלא"ש, ואינו רומז כאן להפשט שבמשנה שלהלן. ועיין ר"מ פ"א מה' ק"פ הט"ז, ומ"ש בלח"מ שם הי"ד ומ"ש לעיל, הערה 33, בשם חידושי מהרי"ח. ועיין בצל"ח בסוגיין.

2 71. שלא כרצון חכמים. מפני שיש כאן שבות של כיבוד העזרה. ועיין מ"ש לעיל שבת פט"ז הי"ד, שו' 34, ד"ה ואין נופחין. ובבבלי ס"ה א': רב אשי אמר וכו' ור' נתן היא דתניא ר' נתן אומר שבות צריכה כלומר, לצורך המקדש התירו, שבות שאינה צריכה לא התירו. ובירושלמי פ"ה רה"ח, ל"ב ע"ג: אמר ר' יונתן לא כל שבות התירו במקדש. ועיין ירושלמי עירובין פ"י רהי"א, כ"ו ע"ג. והר"מ בפ"א מה' ק"פ הט"ז פסק שלא כר' נתן, ועיין מ"ש באו"ש פכ"א מה' שבת הכ"ז.

3 71-72. כיצד מדיחין את העזרה פוקקין אותה ומרגילין לה אמת המים וכו'. להרגיל בסורית פירושו להזרים ולהמשיך את המים מאמת המים עיין במלונו של פיין סמית, עמ' 3809, ערך רגל. תיקונים והוספות: עיין מ״ש הר״ל גינצבורג בגנזי שכטר ח״ב, עמ׳ 261. וכן בבבלי מו"ק ה' א': וכל מקוה שאין בו ארבעים סאה מרגילין לתוכו ארבעים סאה. ובמקבילה שבתוספתא שקלים פ"א ה"ב: ושאין בו ארבעים סאה ממשיכין לו אמת המים ומשלימין לו ארבעים סאה. ואף לפנינו הפירוש כן שפוקקין בקיר העזרה את הנקבים שדרכם יוצאת אמת המים שבעזרה לנחל קידרון, וממשיכין לרצפת העזרה את מימיה. ולא עשו כן אלא בערבי פסחים, אבל בשאר ימות החול כבדוה ושטפוה הלוים כדרכה. וכאן עשו כן הכהנים על דעת עצמם. ובתוספות רי"ד סוף עירובין ק"ד א' ז' ע"א ציין למקומות שמהם מוכח שאמת המים היתה עוברת בעזרה, והביא אף את התוספתא כאן, וסיים: ויש לומר שזו אמת המים היו ממשיכין אותה מעין עינים צ"ל עיטם, כדאמרי' בפ' אמר להם הממונה יומא ל"א א' שהיו ממשיכין מעין עינים צ"ל: עיטם וכו'. ופירש רבינו שהיו פוקקים את העזרה מצד אחד, ומצד שני היו מרגילים וממשיכים את אמת המים מעין עיטם. ובפסחים ספ"ה ד"ה אלא י"ח ע"א הביא רבינו את התוספתא בלי פירושים. ועיין ברש"י למשנתנו ס"ד א' שפירש שהיו פוקקין את העזרה, והמים שבאמה היו פושטין ועוברין על גדותיה.

4 72-73. ר' יהודה או' כוס היה ממלא מדם התערובות וכו'. פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"ח עד "המזבח".

5 73-74. שאם נתערב דמו של אחד מהן נמצא זה מכשירו. וכ"ה בד. ובכי"ע: שאם נשפך דמו וכו', וכע"ז בבבלי ס"ה א', ובזבחים ל"ד ב', ס' א'. ובכי"ל: שאם יפסל וכו'. והנכון כלפנינו, ופירושו שאם נתערב דמו של אחד מהם בתוך דם התערובת, ונשפך לתערובת, ולא למזבח, נמצא דם זה מן התערובות מכשיר את הפסח. ועיין להלן.

6 74-75. אמרו לו והלא אין מתקבל בכלי וכו'. בבבלי ס"ה א' וזבחים ל"ד ב': מנא ידעי? אלא הכי קאמרי ליה, שמא לא נתקבל בכלי. אמר להן אף אני לא אמרתי אלא בנתקבל בכלי. מנא ידע? כהנים זריזין הן כלומר, ונזהרין שלא ישפך כל הדם מצואר הבהמה לרצפה. אי זריזין הן אמאי משתפיך, אגב זריזותייהו דעבדי משתפיך כלומר, מן הכלי. ברם בתוספתא לא נזכרה כלל תשובת ר' יהודה, וכן מוכח מן הירושלמי בסוגיין שר' יהודה לא היה צריך להשיב להם, עיין להלן. ובירושלמי פ"ה ה"ח, ל"ב רע"ד, הובאה הברייתא שלנו בסדר הפוך: אמרו לו והלא דם התמצית הוא, ודם התמצית פסול על גבי מזבח. ועוד מן הדא ורובו לא נתקבל בכלי, ודם שלא נתקבל בכלי פסול מעל גבי מזבח. וברור שהירושלמי פירש שרוב הדם שעל הרצפה הוא מן הדם ששתת לתוך הכלים המלאים, ואותו דם לא נתקבל כלל בכלי, ופסול לגבי מזבח, ולא חששו כלל שמא נשפך כל הדם ישר מן הצואר, דכהנים ודאי זריזים הם וקבלו בכלי. אלא שר' יהודה חשש שמא נשפך דמו של אחד מהן מתוך הכלי לתוך התערובת, ולא נזרק כלל על גבי המזבח. ולפיכך אמר ר' יהודה שממלא כוס מתוך כל התערובת, ובתוך כוס זה יהא מקצת מן הדם שנתקבל בכלי ונשפך, שהוא כשר זבחים פ"ג מ"ב. והחכמים השיבו לו, והרי רוב הדם שעל הרצפה הוא מדם שלא נתקבל בכלי, ונמצא שאף הדם שנתקבל בכלי מתבטל ברוב. ור' יהודה לא השיב להם כלום ע"ז, מפני שלשיטתו אין דם מבטל דם, כמפורש בירושלמי כאן. ועיין בתוספות ובתוספות הר"ש ס"ה א' ד"ה שמא.

7 75-76. דבר אחר שהוא דם התמצית, ודם התמצית פסול וכו'. ירושלמי ובבלי הנ"ל. ולפי פירושנו הנ"ל, שרוב דם הנשפך הוא הדם שלא נכנס לכלי, מפני שהכלי כבר היה מלא, מובן שרובו של דם זה לא היה דם הנפש אלא דם התמצית, ודם התמצית אינו מכפר לכולי עלמא, ונמצא שהדם שנשפך בטל ברוב דם התמצית. ואף כאן לא היה צריך ר' יהודה להשיב, מפני שלשיטתו אין דם מבטל דם כדלעיל, וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל, אלא שבבבלי היא תשובה רק לדם התמצית, עיין בתוספות הנ"ל, ובתוספות זבחים ל"ה א' ד"ה אין.

8 76-77. אמ' להם אם כן למה פוקקין את העזרה וכו'. בבלי ס"ה ב', זבחים ל"ה א'. ופקיקה זו אינה עניין לפקיקת העזרה שלעיל, שו' 72, וכאן היו פוקקים את הנקבים שדרכם היה יוצא הדם של הרצפה לאמה, ועיין מ"ש הרש"ל בחכמת שלמה ספ"ה. ואף החכמים מודים בזה, ולר' יהודה עשו כן, כדי שלא יצא לאמה הדם שנשפך כולו מן הכלי, משום שאח"כ ממלא כוס מכל התערובות. ועיין בירושלמי בסוגיין רה"ח, ומדברים שם בכל ערבי פסחים.

9 77. והיו מפקיעין הכהנים בדם עם רכובותיהן. וכ"ה "מפקיעין" גם בד, כי"ע וכי"ל. ובגליון כי"ע: תוקן: משקיעין. ותיקון זה קלקול הוא, וכנראה שתיקנו ע"פ הירושלמי פ"ה רה"ח, ל"ב ע"ד: והיו הכהנים משתקעין בדם עד ארכובותיהן. וכסיגנון שלנו גם במנחות ק"ג ב': והיו עולי רגלים שוקעין עד רכובותיהן בדם. וכן בירושלמי שקלים רפ"ח, נ"א ע"א: והיו עולי רגלים משתקעין בדם עד ארכובותיהן. וכן בתוספתא עדיות פ"ג ה"ב כד: והיו עולי רגלים משקעין וכו'. ברם בכי"ע ובכי"ו שם: מפקיעין וכו', ואין מפקיעין אלא מבקיעין, וכן במנחות הנ"ל בכי"י: בוקעין ארכובותיהן וכו'. וכן בבבלי שבת פ"ה ב': הפקיע תלם וכו', ובירושלמי כלאים פ"ג ה"ג, כ"ח ע"ד: מותר להבקיע ארבע שורות וכו'. ועיין ב"ר הוצ' תיאודור־אלבק, עמ' 265, שו' 5, ובשנו"ס, עמ' 787, שו' 2, ובשנו"ס שם. ועיין מ"ש הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס כאן פ"ד ב' ד"ה משום פקע, ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1221. ובבבלי הסיקו שבשעת עבודה הולכת דם היו הכהנים הולכים "אאיצטבי" על איצטבאות, שלא ילכלכו את בגדי כהונה, ונמצאו עובדים בבגדים מטושטשין, ועבודתם פסולה. וכן בירושלמי הנ"ל: כיצד היו עושין, מסטויות היו עושין להן.

10 77-78. אמרו לו שבח הוא לכהנים וכו'. תשובת החכמים נשמטה בטעות ע"י הדומות בכי"ע ובכי"ל, והיא ישנה גם בבבלי ס"ח ב'.

11 78-79. ר' ליעזר בן יעקב או' כת שלישית הלכה וישבה לה בעזרת הנשים. יפה פירש בתוספות בכורים שר' אליעזר בן יעקב חולק על משנתנו, ששנתה: והשלישית במקומה, ופירשו בירושלמי בספ"ה: עמדה לה במקומה מפני שאין ישיבה בעזרה. וראב"י סובר שהלכה לעזרת נשים כדי שתוכל לשבת, עיין יומא ס"ט ב', סוטה מ' ב'. ועיין באו"ש פ"א מה' ק"פ הי"ז. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 400 ואילך, שם עמ' 540.

1 80. פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת שאלו את הלל הזקן וכו'. ירושלמי פ"ו ה"א, ל"ג ע"א, בבלי ס"ו א'. ועיין בס' והזהיר משפטים, ל"ח ע"ב. ומן התוספתא והירושלמי משמע שכל המשא והמתן היה בערב הפסח, אבל בבבלי מוכח שהיה בי"ג ניסן, בערב שבת, עיין מ"ש להלן, שו' 92, ד"ה מה עשו ישראל. ובירושלמי ובבבלי שם בהרחבת דברים, ומוכח שם שעדיין לא הכירו את הלל הזקן, וחקרו אם יש שם מי שיודע את ההלכה. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 206, ועמ' 467. ועיין מ"ש להלן, שו' 93–94, ד"ה בו ביום, ולהלן הערה 50.

2 82. הרבה משלש מאות פסחים יש לנו בשנה וכו'. בבבלי הנ"ל: והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה וכו'. ובירושלמי הנ"ל: והלא כמה פסחים ידחו את השבת בכל שנה. אית תניי תני מאה. אית תניי תני מאתים, אית תניי תני שלש מאות. מאן דאמר מאה, תמידין. מאן דאמר מאתים, תמידין ומוספי שבתות. מאן דאמר שלש מאות, תמידין ומוספי שבתות, של ימים טובים ושל ראשי חדשים, ושל מועדות. ולהלן סנהדרין ספ"ז: אילו שבע מדות שדרש הלל הזקן לפני זקני פתירה. ועיין מ"ש בתס"ר שם, עמ' 159.

3 83. חברו עליו כל העזרה. כלומר, נטפלו לו, מפני שלא הסכימו לו. וכן להלן חגיגה פ"ב הי"א ומקבילות: חברו עליו תלמידי בית שמאי. וכן בירושלמי יבמות ספ"ח, ט' סע"ד: וחברו עליו חבורה ועיין בבלי שם פ"ד א', דמאי ספ"א, כ"ב ע"ב: נחת עולא לתמן, ואמרה בשם ר' יוחנן וחברון עלוי, התיב רב ששת והא מתניתא פליגא וכו'. ועיין גם ב"ב י"א א', חולין ו' ב'. ובירושלמי כאן הנ"ל: אמרו לו כבר אמרנו שיש ממך תוחלת.

4 83-84. אמ' להם תמיד קרבן צבור, ופסח קרבן צבור, מה תמיד קרבן צבור וכו'. וכע"ז בירושלמי הנ"ל. ובבבלי ליתא. ובתוספ' רי"ד ס"ד א' סד"ה ננעלו: שגם הפסח קרבן ציבור הוא, וטעון תקיעה. ומלשון התוספתא אין ראיה, ואפשר שקורא לו קרבן ציבור, משום דאתא בכנופיא, עיין בבלי יומא נ"א א', פסחים ע' ב' ובתוספות שם ד"ה הא ודאי א' וב'.

1 85. נאמר בתמיד מועדו ונאמ' בפסח מועדו וכו'. עיין מכילתא בא פ"ה, עמ' 17, ספרי בהעלתך פי' ס"ה, עמ' 61, פנחס פי' קמ"ב, עמ' 188. ועיין תו"כ אמור סוף פרש' י"ב, ק"ג ע"ב, ירושלמי פ"ז ה"ד, ל"ד ע"ב, בבלי ע"ז א', מנחות ע"ב ב'.

2 88-89. ועוד מקובלני מרבותי שפסח דוחה את השבת וכו'. בר"ח ס"ו ב': תניא אמר להם מקובל אני מרבותי וכו'. ואמרו בירושלמי הנ"ל: אע"פ שהיה יושב ודורש להן כל היום לא קיבלו ממנו, עד שאמ' להן יבוא עלי, כך שמעתי משמעי' ואבטליון. כיון ששמעו ממנו כן, עמדו ומינו אותו נשיא עליהן. ובבבלי הנ"ל: מיד כלומר, אחרי שדן כאמור לעיל הושיבוהו בראש, ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. ובירושלמי הנ"ל "כל היום" אינה אלא מליצה בעלמא, כפי שמוכח מן הסיגנון, אבל בבבלי הוא כפשוטו, עיין מ"ש להלן, שו' 92, ד"ה מה עשו. ואף בבבלי מוכח מתוך העניין שלא שמשתם שני גדולי הדור שאמר להם בשם שמעיה ואבטליון, כמפורש בירושלמי. ולהלן משמע קצת שמינוהו לנשיא אחרי המעשה של הסכינין.

3 89. ולא פסח ראשון אלא פסח שני. וכ"ה בכי"ל. ובד: לא פסח שני, וצ"ל: אלא וכו', כלפנינו. ובכי"ע: ולא פסח ראשון בלבד אלא אף פסח שיני. ובר"ח הנ"ל: ולא פסח ראשון אלא אפילו פסח שני. ועיין במשנתנו פ"ט מ"ג, להלן פ"ח ה"ח, ספרי בהעלתך פי' ע', עמ' 67.

4 89-90. ולא פסח צבור אלא פסח יחיד. וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"ל. ובר"ח הנ"ל: אלא אפילו פסח יחיד. ופירושה, שלאו דווקא פסח ציבור שאנו דנין עליו עכשיו כמפורש לעיל, שו' 83, אלא אפילו פסח יחיד, כגון שהיו רוב הצבור טמאים בטומאה היוצאת מן הגוף, שאין עושין בטומאה, ורק היחידים מקריבים את הפסח, כמו שפירשו המפרשים ע"פ התוספות ביומא נ"א א' ד"ה דוחה. ואעפ"י שכבר הזכיר פסח שני, ופסח שני הוא קרבן יחיד, שאני פסח שני שבפירוש הקיש אותו הכתוב לפסח ראשון. ועיין מ"ש הגר"מ זעמבא בשו"ת זרע אברהם בתוספת לסי' ו', ופירושו קשה לקבל, שהרי מתוך דברי הלל עצמו לעיל, שו' 83 מבורר שפסח קרבן ציבור כוונתו לפסחים יחידים שהצבור מביאים אותם, לפסח הרגיל.

5 90-91. מה יהא על העם שלא הביאו סכינין ופסחין למקדש. מלשון התוספתא ברור שהשאלה היתה אף על הפסחים. ובירושלמי כאן הנ"ל ושבת פי"ט ה"א, י"ז ע"א, ובבלי הנ"ל מוכח שהשאלה היתה על הסכינין גרידא. ובס' והזהיר ח"א, ל"ט ע"א, הנ"ל: נזדמן לו תלמיד אחד ואמר לו, רבינו שכח ולא הביא סכין מע"ש מהו. ובפירוש אמרו בירושלמי כאן פ"ו ה"א, ל"ג ע"ב: לא אמרו אלא חוץ לירושלים, הא חוץ לעזרה מותר, משום שבות שהתירו במקדש. וכן מוכח בספרי זוטא בהעלותך ט' ב', עמ' 257, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 471. ונראה שבירושלמי ובבבלי סברו שלא שאלו כלל על הפסחים, מפני שיכול לנהוג אותם, ובלי משא שעליהם אין איסור כלל, והשאלה היתה על הסכינים גרידא, אלא שאחרי שיתנו עליהם את הסכינים, תתעורר השאלה, לפי הבבלי ס"ו ב', בעניין איסור מחמר, עיי"ש. אבל לפי התוספתא שאלו אף על הפסחים, אם נהגו להרכיב אותם על הכתף כשאינם רוצים ללכת בירושלים שהיא כרמלית. והלל אמר שיניחו לעם לעשות כמו שהם רגילים ועשו מה שעשו. ולא היתה כאן שאלה של הלכה למעשה, אלא כיצד נהגו העם, עיין היטב בתוספ' רי"ד ס"ו א' סד"ה למחר.

6 92. מה עשו ישראל באותה שעה, מי שפסחו טלה טמנו בצמרו וכו'. וכ"ה בד ובכי"ל. וכן בירושלמי כאן ושבת הנ"ל: מיד כל מי שהיה פסחו טלה היה תוחבו בגיזתו. אבל בכי"ע כאן: למחר מה עשו מי שפסחו וכו'. ואין ספק שהוא תיקון ע"פ הבבלי שכן אמרו שם ס"ו א': למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו וכו'. ובתוספות רי"ד ס"ו א' ד"ה למחר: מוכיח מיכן שבי"ג בניסן שאלו אותו על הסכינין, וא"כ למה לא הכריזו שיביאום מהיום. וי"ל דכבר היה סמוך לחשיכה, מפני שהיה יושב ודורש בהלכות פסח כל היום כולו וכו'. ועיין בהגהות הרש"ש ס"ו א'.

7 93. והביאו סכינין ופסחים למקדש. בבבלי ס"ו ב' שאלו: והא קא עביד עבודה בקדשים וכו', מביאה חולין לעזרה ומקדישה וכו'. וכבר העירו הראשונים שבירושלמי כאן ושבת הנ"ל סברו שצורך הקרבן הוא צורך הבהמה, וכל שהוא צורך הבהמה אין בו משום עבודה בקדשים, ועיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 213. ובירושלמי חגיגה פ"ב ה"ב, ע"ז ע"ד, מבואר שבסמיכת הקרבנות צריך לכבוש את כובדו בבבלי שם ט"ז ב': סמיכה בכל כחו בעינן, ולא העירו כלום, על הברייתא בתו"כ, נדבה פרש' ב' ה"ב, שהנשים סומכות רשות לר"י ור"ש, ושהרשו לנשים לעשות כן כדי לעשות נחת רוח לנשים, עיין בבבלי שם ט"ז ב', ומ"ש בראב"ד לתו"כ הנ"ל, ד' ע"ב. וכן לא נזכר בשום מקום בירושלמי שאסור לסמוך מספק, ועיין בתוספות זבחים ע"ד ב' ד"ה והא, כאן פ"ט א' ד"ה ואילו. וכנראה שלשיטת הירושלמי, הואיל ויש מצוה בסמיכה אפילו בנשים, דוגמת מ"ע שהזמן גרמא שהנשים פטורות, וכן בסמיכה מספק, אין כאן עבודה אלא לשם קרבן, ואין בה משום עבודה בקדשים. ופשיטא שמסמיכה עצמה של אנשים אין ללמוד שעבודה לצורך הקרבן מותרת, שהרי מצותו בכך, והתורה צוותה בפירוש לסמוך. ועיין בתוספות ס"ו א' ד"ה תוחב ובמקבילות שצוינו בגליון שם, ומ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 245 ואילך.

8 93-94. בו ביום מינו את הלל נשיא וכו'. עיין מ"ש על כל העניין הר"א פינקלשטין בספרו הפרושים ואנשי כנסת הגדולה נוירק תש"י, עמ' ב' ואילך, ובספרות שציין שם, עמ' י"ח ואילך.

1 94-95. פעם אחת בקש אגריפס המלך לידע כמה מניינן של אכלוסין וכו'. בבלי ס"ד ב', מדרש איכה פ"א, א', הוצ' בובר, עמ' 45. וכבר העירו החכמים על דברי יוסיפוס המספר על קיסטיאוס שביקש את הכהנים שימנו את מספר היהודים. הכהנים מנו את הפסחים וכו', עיין להלן. ומכאן ברור שהכוונה היא לאגריפס השני שדבר עם הכהנים בשמו של קיסטיאוס.

2 96-97. והפרישו לו שש מאות אלף זוגות של כליות, כפלים כיוצאי מצרים וכו'. המספר כפלים כיוצאי מצרים הוא מספר לדוגמא, שהרי אף על הבסיליקי שבמצרים אמרו להלן סוכה פ"ד ה"ו ומקבילות: פעמים היו שם כפלים כיוצאי מצרים. וכן אמרו בירושלמי תענית פ"ד ה"ח, ס"ט ע"א: ג' כפרים, כל אחד ואחד היה מוציא כפלים כיוצאי מצרים. ולהלן שם ס"ט ע"ב: ששים ריבוא עיירות. ובירושלמי נדרים פ"ג ה"ג, ל"ז ע"ד ובמקבילות בשבועות פ"ג: נחו' צ"ל: נחתון עימיה מאה כ' ריבוון, כלומר, כפלים כיוצאי מצרים. ומכאן שחז"ל נזהרו ולא נקטו מניין מדוייק, אלא כיוונו לומר שהיה שם עם רב. אבל יוסיפוס הנ"ל אומר שמנו מאתים וחמשים וחמשה אלפים ושש מאות פסחים, כלומר, נחת לדיוקא! ועיין להלן. והסיקו בבבלי שם שלא הפרישו את הכליות על מנת ליתנם למלך, שהרי מעלין אותן לגבוה, אלא לשם תפיסה בעלמא, ונתנו לו למלך דברים אחרים כמניינן. וכ"ה בהוספה שבמ"ר הוצ' בובר הנ"ל: כנגדם לוקחים אבנים, ומביאים למלך.

3 97-98. ואין לך כל פסח ופסח שלא היו עליו יתר מעשרה מנוין חוץ מטמא וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל בשינוי סדר. ואצל יוסיפוס הנ"ל: ואין חבורה פחות מעשרה בני אדם, שאין שוחטין פסח על היחיד כר' יהודה בפ"ח מ"ז, ובהרבה מהן היו עשרים איש וכו', והרי מצורעים, זבים, זבות, נדות ושאר טמאים אסורים בפסח וכו'. ובתרגום יונתן שמות י"ב, ד': ואין זעירין אינשי ביתא ממנין עשרא כמיסת למיכל אימרא, ויסב הוא ושיבביה וכו'. ועיין באהצו"י, עמ' 108. ובמדרש איכה הנ"ל: תני ר' חייא אפילו ארבעים ואפילו חמשים, תני בר קפרא אפילו מאה. ואף כאן הכוונה שהיו פסחים שנמנו עליהם, יותר מעשרה אנשים, עיין ירושלמי ריש עירובין, ובהגהות הר"מ שטרשון לבבלי שם ב' ב'. וכבר ראינו לעיל שחז"ל נקטו כאן מספרים עגולים, לומר שהיה שם עם רב מאד. אבל לדברי יוסיפוס הנ"ל שנחת לדיוקא, הרי היו שם יותר מרבע מיליון פסחים, וקשה לתאר איך הספיקו להקריב את כולם בכמה שעות, ואיך הספיק המקום בעזרה לשחיטת כולם.

4 98-99. בו ביום נכנסו ישראל להר הבית ולא היה מחזיקן. וכע"ז באיכ"ר הנ"ל בהוצ' בובר, אבל בבבלי ליתא. ועיין מ"ש להלן בשם איכ"ר ד"ר.

5 99. והיה נקרא פסח מוכין. בד: פסח מועכין. ובכי"ע וכי"ל: פסח מעוכין, וכ"ה באיכ"ר הנ"ל, ובמעשה בימי הלל הזקן בבבלי לעיל שם. ובמעשה שלנו בבבלי שם: פסח מעובין, ופירש"י: עב, על שם שהעם רב. ובכי"מ שם: פסח מנויין. ובעין יעקב בד"ר: פסח מונין, ושמא צ"ל שם: פסח מוכין =מעוכין, כלפנינו בכי"ו. ויש נוסחאות בבבלי שחסרה שם פיסקא זו, עיין דק"ס, עמ' 189, הערה ט'. ובאיכ"ר הנ"ל בד"ר: פעם אחת נכנסו להר הבית ולא היה מחזיקן, והיה שם זקן אחד רמסוהו, ואותו הפסח היו קורין פסח מעוכין על שם שמעכו את הזקן, ועיין בהערת בובר, עמ' 45, הערה נ"ב.

1 תוספות על מנחות פתח ↗

ואי אין מחוסר זמן לבו ביום אמאי יחזור ויתן. לבסוף מסקינן דיש מחוסר זמן לבו ביום ותימה דביומא בפ' הוציאו לו יומא דף ס: מצריך חוקה שלא ישנה את הסדר והיכא דלא כתיבא חוקה לא חיישינן אם משנה וי"ל דדוקא בהדי מצורע חשיב מחוסר זמן במה שעדיין לא הגיע זמן טהרתן אבל סדר עבודת יוה"כ דלכפרה לא חשיב מחוסר זמן:

2 תוספות על פסחים פתח ↗

אין לך דבר שמתעכב כו' אלא קטרת - נראה לר"י דלא גרס ונרות דע"כ לא חשיב אלא מידי דהקטרה דבה הקפידה תורה לאחר כדכתיב והקטיר עליה חלבי וגו' דאי לא תימא הכי ליחשוב נמי ברישא אין לך שקודם לתמיד של שחר אלא קטרת ודישון מזבח הפנימי ושני גזרי עצים והטבת נרות דקודמין לתמיד כל הני כדאמרינן באמר להן הממונה יומא דף לג ובתוספתא נמי ליתא:

2 רש"י על פסחים פתח ↗

הכא - דקא"ר ישמעאל אף מחוסר כפורים במצורע עני קאמר שמביא חטאת העוף ונאכלת לכהנים ואין בה הקטרה ועשה דהשלמה גבי הקטרה כתיב וטהרה של מחוסרי כפרה תלויה בחטאת כדכתיב ויקרא י״ב:ז׳ והקריבו לפני ה' וכפר עלי' ובחטאת קאי ביולדת:

2 תוספות על מנחות פתח ↗

תלמוד לומר וערך עליה העולה. תימה דבפרק כל התדיר זבחים דף פט. נפקא ליה מדכתיב מלבד עולת הבוקר תעשו את אלה מכלל דתמיד קרב ברישא וי"ל דקרא דהכא איצטריך למנחת חביתין דאע"ג דתדיר וכן משמע בפרק אמר להם הממונה יומא דף לד. איברין קודמין למנחה דכתיב וערך עליה העולה ועל כרחך מנחת חביתין קאמר דמנחת נסכים נפקא לן מדכתיב עולה ומנחה כדאיתא לעיל בפירקין דף מד: ופר' קמא דתמיד מנחות דף כח: נמי אמרינן למימרא דחביתין קדמי והתניא וערך וכו' ומהכא גמרינן לכל מיני דמים דקדמי לחביתין דתנן בפ' כל התדיר זבחים ד' פט. העופות קודמין למנחות שהללו מיני דמים ואי לא מהכא מנא ליה הא ומיהו קשיא הכא אמאי לא מייתי מתניתין דלענין מוספין איירי דאין לומר דהכא מיירי דאית ליה ולקדם והתם איירי דלית ליה דהתם נמי איירי דאית ליה דומיא דדם חטאת קודם לדם עולה דתנן התם וי"ל משום דלא יהא דבר קודם משמע טפי עיכובא אייתיה מיהו תימה דבהגוזל קמא ב"ק דף קיא. תנן הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא ומפרש בגמרא משום דכתיב מלבד איל הכפורים מכלל דכסף ברישא ופריך אלא מעתה מלבד עולת הבוקר הכי נמי דמוספין קרבי ברישא והתניא וערך עליה העולה והשתא ליפרוך ממתניתין דדרשא מהא איפכא דעולת הבקר קדמה ברישא לכך נראה לפרש דמהכא לא נפקא לן אלא הקטרה דכולי קרא בהקטרה איירי ומהתם נפקא לן עבודת דם דכתיב תעשו משמע עשיית הדם ופ' הגוזל קמא ב"ק קיא. איצטריך לאיתויי האי קרא דהא לא כתיב אלא הקטרה אשה ריח ניחוח קמי תמיד ודלמא הקטרת מוסף קדמה ועשיות בתר הכי מלבד איכתיבו כדכתיב במדבר כח מלבד עולת התמיד תעשו את אלה תימה למה לי קרא דתמיד קודם למוסף תיפוק לי' דתדיר קודם דאע"ג דקדמי בקרא אמרינן בזבחים ד' פט. דמוספי חודש קדמי למוספי ראש השנה אע"ג דכתי' מלבד עולת החדש לבסוף ואי מיפסיל ביוצא ניחא ובסמוך נפקא דלא מיפסיל וי"ל דהיא גופא שמעינן מה עולה שאין לאחר אף על גב דכתיב מלבד לבסוף והא דאמרינן בריש כל התדיר זבחים דף פט: יכול יהא חטאת קודמת למעשה עולה משום דכתיב ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה ת"ל ופר שני בן בקר תקח לחטאת יכול תהא עולה קודמת לכל מעשיה ת"ל ועשה וגו' הא כיצד דם חטאת קודם לדם עולה מפני שמרצים אברי עולה קודמין לחטאת מפני שכולה כליל אלמא בעי לאקדומי אפי' מהקטרה אע"ג דכתיב ועשה דלא משמע אלא עשיית הדם לאו מילתא היא דכיון דגלי גבי תמידין הוא הדין נמי התם אי נמי מוהקריב את אשר לחטאת ראשונה הוה קא דריש דמיניה דרשינן זבחים דף צ. זה בנה אב כל החטאות קודמות לעולה אי נמי אי לאו קרא ה"א מאי דבעי בהקטרה מקדים ברישא ותימה למה לי קרא דהעולה בלא האי קרא נמי תיפוק לי מיוקדם דבר שנאמר בו בבקר מדבר שלא נאמר בו אלא ביום דמשמע בעיצומו של יום דמיניה שמעינן בפרק תמיד נשחט פסחים נח. דמוספין קרבי עד שש והכי אמרינן פרק אמר להם הממונה יומא דף לג: קטורת קודם לאברים יוקדם דבר שנאמר בו בבקר בבקר לדבר שלא נאמר בו אלא בבקר וי"ל אהא לא קשיא מידי דאי לאו העולה הוה דרשינן מלבד כדבעי למדרשי' בהגוזל קמא ב"ק דף קיא. אלא אי קשיא לישתוק ממלבד ואי מיפסיל בכך נראה שפיר דמההוא לא שמעינן פסול אי נמי מיוקדם לא שמעי' אלא שמצוה להקדים אבל אם הקדים ושחט יגמור ומהכא שמעינן דלא ותימה הא דאמרינן ריש עירובין דף ב. שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין ותיפוק לי דא"כ אקדמינהו קודם תמיד דפשטא דמילתא משמע קודם שנפתחו באותו יום וכן נמי לקמן פרק שתי מדות מנחות דף פט: עולת תמיד ששחטה שלא לשמה כשרה ואמאי הא קודם תמיד איתעביד מיהו מהתם לא קשיא מידי דשחיטה לאו עבודה היא דלא הויא בכלל עשיה מיהו תימה דאמרינן פ' אמר להן הממונה יומא דף כט. ופרק שתי הלחם לקמן מנחות דף ק. לא זו בלבד אמרו אלא אפי' עולת העוף שנמלקה ומנחה שנקמצה תצא לבית השריפה ואלילה קאי ותיפוק לי' דקמי תמיד עבדינהו אבל משום קודם פתיחת דלתות ההיכל לא מיפסלי דלא כתיב בהו פתח ושמא כיון דאכתי לא מטא זמן תמיד קרא לא איירי בהכי אי נמי לא מיפסיל בשביל כך כדמסקינן הכא למצוה בעלמא וכן משמע פ' תמיד נשחט פסחים דף נט: דעשה דפסח ועשה דאכילת קדשים דחי לעשה דהשלמה דדרשינן עליה השלם כל הקרבנות כולם ואי הוה מיפסל לא שייך ביה דחייה ועליה השלם מהאי קרא זיקרא ו דוערך עליה העולה הוא דדרשינן וכיון דהתם לא מיפסל הוא הדין הכא וכן משמע נמי שלהי מי שהיה טמא פסחים דף צח. בכור שנתערב בפסח אם חבורת כהנים יאכלו ונתערבו מחיים קאמר מדפריך בגמ' והא אין מביאין קדשים לבית הפסול ופי' רש"י והוה ליה למימר ירעו עד שיסתאבו וזמן שחיטת פסח אחר תמיד הוא ואפי' הכי לא מיפסיל הבכור וכן משמע נמי בהאשה שם דף פח: חמשה שנתערבו עורות פסחיהן זה בזה ונמצאת יבלת באחד מהן כו' ופטורין מלעשות פסח ראשון ופסח שני ופריך טובא ונייתי פסח שני וניתני במותר פסח ודחיק טובא לשנויי והשתא אי מפסיל מאי קשיא ליה הא פסח שני זמנו נמי אחר תמיד דלא חשיב ליה בין דברים שבין פסח ראשון לפסח שני ואם כן אי שלמים הוי דמותר הפסח קרב שלמים הא מיפסלי ואין לומר דעשה דפסח דחי לעשה דהשלמה דהא לא הוי אלא ספיקא בעלמא ומיהו קשיא בהכי כיון דאיכא איסורא דאורייתא היכי מקריבין לכתחלה ואין לומר דמשום ספיקת פסח דחי ליה איסורא דאורייתא ותו דמסקינן התם דמשום סמיכה שבקינן ליה דליכא נמי אלא מצוה בעלמא וגבי בכור דוחה נמי דבמותר הפסח איירי לכך נראה דודאי בתמיד של שחר דכתיב תעשו הוא דמעכבי עשיות דדם אבל בתמיד של ערב לא מעכבא אלא הקטרה דכולי קרא בהקטרה איירי וכן משמע בריש תמיד נשחט פסחים דף נט. דמוקי לה בחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה אי נמי בבהמה ומעלה ומלינה בראשו של מזבח ואי קרא לא איירי אלא בהקטרה ניחא דלא מעכבא אלא הקטרה דעליה השלם כל ההקטרות כולן משמע אבל אי מתעשו נפיק דמסתבר לאשוויי תמיד של שחר לתמיד של ערב מאי טעמא לא מעכבא נמי עשייה והשתא ניחא דהני איירי בשלא הקטיר התמיד דהקטרת אימורים כל הלילה כדדרשי' לעיל מנחות דף כו: וההוא דריש תמיד נשחט דמוקי לה בחטאת העוף לא בעי לאוקומה כי האי גוונא דאם כן מאי דחייה איכא אבל השתא איכא דחייה מדרבנן מיהא גזירה אטו הקטרה מיהו בשמעתין מוכח דלא הוי אלא למצוה ותימה דבפ' אלו דברים פסחים עג: אמרינן שחטו ונודע שמשכו ידיהם קודם או שנטמאו ישרף מיד ופריך ואי אמרת לא בעי עקירה פסולו מחמת מאי הוי ששחטו אחר תמיד של בין הערבים אלמא בהכי מיפסיל וי"ל דהאי דנשרף לפי שלכתחילה אסור להקטירו וממילא יפסל והא דאין מעלה ומלינה דקסבר לינה מועלת בראשו של מזבח ואע"ג דהקטרת אימורים לא מעכב כי אבדו כשר באכילה הני מילי כי איחזו להקטרה אבל הכא הא לא איחזו אי נמי מדרבנן אסור ליזרק ולפירוש זה לא קשיא מידי מה שמביא ריב"א דתניא בתוספתא דפסחים כל הקדשים שהקריבן קודם תמיד של שחר או שעיכבן אחר תמיד הערב פסולין והשתא אי אמרת דמדרבנן פסילי שלא ליזרק ניחא מיהו הקריבו משמע שהקריב כולו ואדרבה אי בשחטן איירי קשיא קודם תמיד של שחר אפי' אסרינן ליזרק אמאי פסלינן ליה הלא יזרוק היטב אחר התמיד לכך נראה דמדרבנן מיפסיל אפילו הקטיר ועשה הכל ולא העמידו דבריהם היכא דלא אפשר:

3 תוספות על פסחים פתח ↗

טעמא שלא לשמו הא סתמא פטור ש"מ כו' - זאת גירסת רש"י ואין נראה לר"ת דהא איכא למידק מרישא איפכא וגריס ר"ת הכי לשמו אמאי פטור שלמים לשם פסח קשחיט ש"מ בעי עקירה פירוש דאי לא בעי עקירה אפילו שחט לשמו כשר דשלמים לשם פסח כשר דהא מכשיר לעיל ר' יהושע שוחט אחרים לשמו:

3 רש"י על זבחים פתח ↗

מפני שהוא מין זבח - זביחת סכין ועוף במליקה וזבחים חשיבי מפני שמצותן מרובה שכל הקרבנות באין מהן:

5 פסחים פתח ↗

מֵתִיב רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הַפֶּסַח שֶׁעָבְרָה שְׁנָתוֹ, וּשְׁחָטוֹ בִּזְמַנּוֹ לִשְׁמוֹ, וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֲחֵרִים לְשֵׁם פֶּסַח בִּזְמַנּוֹ — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר.

7 משנה תורה, הלכות קרבן פסח פתח ↗

כְּבָר נִתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין שֶׁהַפֶּסַח אֵינוֹ נִשְׁחַט אֶלָּא לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם בְּעָלָיו וְאִם שְׁחָטוֹ בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם פָּסוּל. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל בְּנֵי חֲבוּרָה וְאָמַר לָהֶם לְאַחַר זְמַן אוֹתוֹ הַפֶּסַח שֶׁשָּׁחַטְתִּי עֲלֵיכֶם שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ שְׁחַטְתִּיו. אִם הָיָה נֶאֱמָן לָהֶן סוֹמְכִין עַל דְּבָרָיו. וְאִם לָאו שׁוּרַת הַדִּין שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן. וְהָרוֹצֶה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח וְיָבִיא פֶּסַח שֵׁנִי:

7 גיטין פתח ↗

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה עוֹשֶׂה עִמּוֹ בִּטְהָרוֹת, וְאָמַר לוֹ: טְהָרוֹת שֶׁעָשִׂיתִי עִמְּךָ, נִטְמְאוּ; הָיָה עוֹשֶׂה עִמּוֹ בִּזְבָחִים, וְאָמַר לוֹ: זְבָחִים שֶׁעָשִׂיתִי עִמְּךָ, נִתְפַּגְּלוּ – נֶאֱמָן. אֲבָל אָמַר לוֹ: טְהָרוֹת שֶׁעָשִׂיתִי עִמְּךָ בְּיוֹם פְּלוֹנִי נִטְמְאוּ, וּזְבָחִים שֶׁעָשִׂיתִי עִמְּךָ בְּיוֹם פְּלוֹנִי נִתְפַּגְּלוּ – אֵינוֹ נֶאֱמָן.

9 פסחים פתח ↗

וְסָבַר לַהּ כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַכְשִׁיר הָיָה בֶּן בְּתֵירָא בְּפֶסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שַׁחֲרִית בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לִשְׁמוֹ, וּמִצַּפְרָא זְמַן פִּסְחָא הוּא, דְּכוּלֵּי יוֹמָא חֲזֵי לְפִסְחָא,

10 מאירי על פסחים פתח ↗

אימורי קרבן צריך שיזהר שלא יתערבו של קרבן זה בקרבן אחר שנאמר והקטירו לשון יחיד שלא יערב חלבים של זה בזה ובדיעבד מיהא הואיל והכל בדין אחד לשריפה יעלו וכן ראוי להזהר שיהיו כל אימורין של קרבן אחד נשרפים כאחת ולא שיחלקם לישרף זה אחר זה ובדיעבד מיהא כשר:

11 רש"י על ערכין פתח ↗

בשחיטת פסח ראשון - בי"ד בניסן שהיו קורין ההלל בעזרה בשעת שחיטה כדאמרינן בתמיד נשחט פסחים סד.:

11 ריטב"א על סוכה פתח ↗

שייר ערב הפסח.‎ פי׳‎ ‎שהיו שוחטין הפסח לג׳‎ כתות והיו אומרים הלוים הלל בשעת שחיטה כדאיתא בתוס׳‎ בהדיא וההלל ג׳‎ פרקי׳‎ עד אהבתי פ״א ועד הודו פ״ב ואודך פ״ג ולכל פרק תר״ת הרי ט׳‎ תקיעות לכל כת שהם כ״ז לכלן וכ״א שבכל יום הרי מ״ח וכ״ת והא פשו להו תקיעות דאמרינן התם שאם לא גמרו לשחוט את הפסחים שלהם שנו את ההלל פעם אחרת ואם עדיין לא נגמרה השחיטה שלשו את ההלל ונמצא שיש כאן כמה תקיעות. וי״ל דלא חשיב אלא עיקר תקיעות שהם כ״ז דלא סגיא דלא מיקרי הלל פעם אחת לרבנן אבל אידך דלא שכיחי ולא קביעי אלא באם לא גמרו לא חשיבו ואפשר נמי שלא היו תוקעין אלא בהלל ראשון ולא כששונין ומשלשין וזה נכון:

12 תוספות על זבחים פתח ↗

אין דם מבטל דם - ודם התמצית זרק ליה לשם מים כרבי אליעזר דפ' התערובות לקמן זבחים דף עז. דאית ליה רואין אי נמי סבר לה כרבי אליעזר דאמר נתערב בדם התמצית כשר:

14 תוספות על פסחים פתח ↗

תוחב לו בצמרו - וא"ת והא בעי כלי שרת כדילפינן בפ' דם חטאת זבחים דף צז: ויקח את המאכלת ויש לומר שהקדישום השתא משמע בשמעתין דיש איסור רשות הרבים בירושלים וקשה דאמרינן בפ' קמא דעירובין דף ו: ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עלי' משום רשות הרבים ולאו דוקא ננעלות אלא ראויות לנעול כדמסיק התם ותירץ ר"י דהכא לאחר שנפרצו בה פרצות וכי האי גוונא משני בפרק בתרא דעירובין דף קא אמילתא אחריתי:

15 תלמוד ירושלמי פסחים פתח ↗

רִבִּי בָּא בְשֵׁם רַב יְהוּדָה. לֹא קִידְּשׂוּ תַחַת הָאֲגוֹף שֶׁבִּירושָׁלֵם. רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. כְּדֵי שֶׁיְּהוּ מְצוֹרָעִין מָגִינִין תַּחְתֵּיהֶן בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. וְדִכְוָותָהּ. לֹא קִידְּשׂוּ תַחַת הָאֲגוֹף שֶׁלְהַר הַבָּיִת. כְּדֵי שֶׁיְּהוּ זָבִין מָגִינִין תַּחְתֵּיהֶן בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. מְצוֹרָע אֵין לֹו אֵיכָן לְהָגֵן. זָב יֵשׁ לֹו אֵיכָן לְהָגֵן בְּכָל יְרוּשָׁלֵם. רִבִּי יוֹחָנָן בַּר מַרְיָיא בְשֵׁם רִבִּי פִינְחָס. מִן מַה דַאֲנָן חֲמֵיי רַבָּנִן שָׁלְחִין סַנְדְלֵיהוֹן תַּחַת הָאֲגוֹף שֶׁלְהַר הַבָּיִת הָדָא אָמְרָה שֶׁלֹּא קִידְּשׂוּ תַחַת הָאֲגוֹף שֶׁלְהַר הַבָּיִת. רַב שָׁאַל לְרִבִּי חִיָיה רַבָּה. גַּגּוֹת יְרוּשָׁלֵם מָה הֵן. אָמַר לֵיהּ. מִן מַה דְמַתְלִין מַתְלָא. פִּיסְחָא בְזֵיתָא וְהַלֵּילָה מַתְבַּר אַגְרָיָיא. הָדָא אָמְרָה. גַּגּוֹת יְרוּשָׁלֵם קוֹדֶשׁ. רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי מַיישָׁא רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק בְּשֵׁם רַב. גַּגּוֹת יְרוּשָׁלֵם חוֹל. וְהָא תַנִּינָן. מִן הָאֲגוֹף וְלִפְנִים כְּלִפְנִים. מִן הָאֲגוֹף וְלַחוּץ כְּלַחוּץ. פָּתַר לָהּ בְּגַג מְבוּצָּר לָאֲוֵיר חָצֵר הִיא מַתְנִיתָא. וְהָא תַנִּינָן. הַחַלּוֹנוֹת וְעוֹבִי הַחוֹמָה כְּלִפְנִים. עוֹד הִיא בְגַג מְבוּצָּר לָאֲוֵיר חָצֵר הִיא מַתְנִיתָא. וְאַתְיָא כְהַהִיא דְאָמַר רִבִּי אָחָא בָשֵׁם רִבִּי חִינְנָא. וַיַּאֲבֶל חֵיל וְחוֹמָה. שׁוּרָא וּבַר שׁוּרָא. אִם עוֹבִי הַחוֹמָה קִידְּשׁוּ כַּל שֶׁכֵּן חֲלוֹן. אָמַר רִבִּי אָחָא. בַּחֲלוֹן שֶׁעַל גַּבֵּי הָאֲגוֹף נִצְרְכָה. אַף עַל גַּב דְּתֵימַר. לֹא קִידְּשׂוּ תַחַת הָאֲגוֹף שֶׁלְיְרושָׁלֵם. חֲלוֹן שֶׁעַל גַּבֵּי הָאֲגוֹף קִידְּשׁוּ.

« תוספתא כפשוטה על פסחים ג׳:כ״ב תוספתא כפשוטה על פסחים ה׳:א׳ »