מקור עירובין ב׳
1 מָבוֹי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה — יְמַעֵט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ.
2 וְהָרָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת יְמַעֵט. וְאִם יֵשׁ לוֹ צוּרַת הַפֶּתַח, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת אֵין צָרִיךְ לְמַעֵט.
3 גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: סוּכָּה שֶׁהִיא גְּבוֹהָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה פְּסוּלָה, וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר. מַאי שְׁנָא גַּבֵּי סוּכָּה דְּתָנֵי ״פְּסוּלָה״ וְגַבֵּי מָבוֹי תָּנֵי תַּקַּנְתָּא?
4 סוּכָּה דְּאוֹרָיְיתָא, תָּנֵי ״פְּסוּלָה״. מָבוֹי דְּרַבָּנַן, תָּנֵי תַּקַּנְתָּא.
5 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּאוֹרָיְיתָא נָמֵי תָּנֵי תַּקַּנְתָּא. אֶלָּא, סוּכָּה דִּנְפִישִׁין מִילֵּיהּ — פָּסֵיק וְתָנֵי ״פְּסוּלָה״. מָבוֹי דְּלָא נְפִישִׁי מִילֵּיהּ — תָּנֵי תַּקַּנְתָּא.
6 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: חֲכָמִים לֹא לְמָדוּהָ אֶלָּא מִפִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, וְרַבִּי יְהוּדָה לֹא לְמָדָהּ אֶלָּא מִפִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם.
7 דִּתְנַן: פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל גׇּבְהוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה וְרׇחְבּוֹ עֶשֶׂר אַמּוֹת, וְשֶׁל אוּלָם גׇּבְהוֹ אַרְבָּעִים אַמָּה וְרׇחְבּוֹ עֶשְׂרִים אַמּוֹת.
8 וּשְׁנֵיהֶן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״, דְּרַבָּנַן סָבְרִי: קְדוּשַּׁת הֵיכָל לְחוּד וּקְדוּשַּׁת אוּלָם לְחוּד. וְכִי כְּתִיב ״פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״ — אַהֵיכָל כְּתִיב.
9 וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: הֵיכָל וְאוּלָם קְדוּשָּׁה אַחַת הִיא. וְכִי כְּתִיב: ״פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״ — אַתַּרְוַיְיהוּ הוּא דִּכְתִיב.
10 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְרַבִּי יְהוּדָה נָמֵי קְדוּשַּׁת אוּלָם לְחוּד וּקְדוּשַּׁת הֵיכָל לְחוּד. וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה — דִּכְתִיב: ״אֶל פֶּתַח אוּלָם הַבַּיִת״.
11 וְרַבָּנַן: אִי הֲוָה כְּתִב ״אֶל פֶּתַח אוּלָם״ — כִּדְקָאָמְרַתְּ. הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״אֶל פֶּתַח אוּלָם הַבַּיִת״ — הַבַּיִת הַפָּתוּחַ לָאוּלָם.
12 וְהָא כִּי כְּתִיב הַאי, בְּמִשְׁכָּן כְּתִיב!
13 אַשְׁכְּחַן מִשְׁכָּן דְּאִיקְּרִי מִקְדָּשׁ, וּמִקְדָּשׁ דְּאִיקְּרִי מִשְׁכָּן. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן קוֹדֶם פְּתִיחַת דַּלְתוֹת הַהֵיכָל — פְּסוּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״ — בִּזְמַן שֶׁפְּתוּחִין וְלֹא בִּזְמַן שֶׁהֵן נְעוּלִים, וְהָא כִּי כְתִיב הָהִיא, בְּמִשְׁכָּן כְּתִיב! אֶלָּא, אַשְׁכְּחַן מִקְדָּשׁ דְּאִיקְּרִי מִשְׁכָּן וּמִשְׁכָּן דְּאִיקְּרִי מִקְדָּשׁ.
14 בִּשְׁלָמָא מִקְדָּשׁ דְּאִיקְּרִי מִשְׁכָּן, דִּכְתִיב: ״וְנָתַתִּי אֶת מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם״. אֶלָּא מִשְׁכָּן דְּאִיקְּרִי מִקְדָּשׁ מְנָלַן? אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב: ״וְנָשְׂאוּ הַקְּהָתִים נוֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן עַד בּוֹאָם״ —
15 הָהוּא בְּאָרוֹן כְּתִיב. אֶלָּא מֵהָכָא: ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״.
16 בֵּין לְרַבָּנַן וּבֵין לְרַבִּי יְהוּדָה לֵילְפוּ מִפֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר, דִּכְתִיב: ״אוֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים וְקוֹמָה חָמֵשׁ אַמּוֹת״, וּכְתִיב: ״וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה קְלָעִים לַכָּתֵף״, וּכְתִיב: ״וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית מִזֶּה וּמִזֶּה לְשַׁעַר הֶחָצֵר קְלָעִים חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה״, מָה לְּהַלָּן חָמֵשׁ בְּרוֹחַב עֶשְׂרִים, אַף כָּאן חָמֵשׁ בְּרוֹחַב עֶשְׂרִים!
17 ״פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר״ אִיקְּרִי, פֶּתַח סְתָמָא — לָא אִיקְּרִי.
18 וְאִיבָּעֵית אֵימָא, כִּי כְתִיב: ״קְלָעִים חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה לַכָּתֵף״ — בְּגוּבְהָה הוּא דִּכְתִיב.
19 גּוּבְהָה?! וְהָא כְּתִיב: ״וְקוֹמָה חָמֵשׁ אַמּוֹת״! הָהוּא מִשְּׂפַת מִזְבֵּחַ וּלְמַעְלָה.
20 וְרַבִּי יְהוּדָה מִפִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם גָּמַר? וְהָא תְּנַן: וְהָרָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת יְמַעֵט, וְלָא פְּלִיג רַבִּי יְהוּדָה!
21 אָמַר אַבָּיֵי: פְּלִיג בְּבָרַיְיתָא, דְּתַנְיָא: וְהָרָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת יְמַעֵט, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ לְמַעֵט.
22 וְלִיפְלוֹג בְּמַתְנִיתִין? פְּלִיג בְּגוּבְהָה, וְהוּא הַדִּין לְרֻחְבָּה.
23 וְאַכַּתִּי, רַבִּי יְהוּדָה מִפִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם גָּמַר? וְהָתַנְיָא: מָבוֹי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ מֵעֶשְׂרִים אַמָּה יְמַעֵט, וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר עַד אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים אַמָּה. וְתָנֵי בַּר קַפָּרָא: עַד מֵאָה.
24 בִּשְׁלָמָא לְבַר קַפָּרָא גּוּזְמָא. אֶלָּא לְרַב יְהוּדָה מַאי גּוּזְמָא? בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יְהוּדָה אַרְבָּעִים — גָּמַר מִפִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם, אֶלָּא חֲמִשִּׁים מְנָא לֵיהּ?
25 אָמַר רַב חִסְדָּא: הָא מַתְנִיתָא אַטְעִיתֵיהּ לְרַב, דְּתַנְיָא: מָבוֹי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, יוֹתֵר מִפִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל — יְמַעֵט. הוּא סָבַר: מִדְּרַבָּנַן מִפִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכַל גָּמְרִי, רַבִּי יְהוּדָה מִפִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם גָּמַר. וְלָא הִיא, רַבִּי יְהוּדָה מִפִּתְחָא דְמַלְכִין גָּמַר.
26 וְרַבָּנַן, אִי מִפִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל גְּמִירִי — לִיבְעוֹ דְּלָתוֹת כְּהֵיכָל, אַלְּמָה תְּנַן: הֶכְשֵׁר מָבוֹי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֶחִי וְקוֹרָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֶחִי אוֹ קוֹרָה!
27 דַּלְתוֹת הֵיכָל לִצְנִיעוּת בְּעָלְמָא הוּא דַּעֲבִידָן.
28 אֶלָּא מֵעַתָּה, לָא תַּיהֲנֵי לֵיהּ צוּרַת הַפֶּתַח, דְּהָא הֵיכַל צוּרַת הַפֶּתַח הָוְיָא לוֹ, אֲפִילּוּ הָכִי עֶשֶׂר אַמּוֹת הוּא דִּרְוִיח. אַלְּמָה תְּנַן: אִם יֵשׁ לוֹ צוּרַת הַפֶּתַח, אַף עַל פִּי שֶׁרָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת — אֵינוֹ צָרִיךְ לְמַעֵט!
29 מִידֵּי הוּא טַעְמָא אֶלָּא לְרַב, הָא מַתְנֵי לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְחִיָּיא בַּר רַב קַמֵּיהּ דְּרַב: אֵינוֹ צָרִיךְ לְמַעֵט. וַאֲמַר לֵיהּ: אַתְנְיֵיהּ ״צָרִיךְ לְמַעֵט״.
30 אֶלָּא מֵעַתָּה
פירוש תוספתא כפשוטה על עירובין ב׳:י״ב
12 40-41. נתנו לקוף והוליכו נתנו על גבי בהמה והוליכתו עירובו עירוב. וכן בבבלי מעילה כ"א א': ר' יוחנן אמר כאותה ששנינו נתנו ע"ג הקוף והוליכו, או ע"ג הפיל והוליכו הרי זה עירוב, אלמא איתעבדא שליחותיה, ה"נ כלומר, בחרש שוטה וקטן איתעביד שליחותיה. ולפי פשוטו הוא ממש הפירוש שייחסנו לירושלמי לעיל, שהקטן והקוף שוין בזה, ואין צורך בשליחות לעירוב, ובלבד שידע שעשו שליחותם. ברם בקג"נ: נתנו על גבי בהמה והוליכתו אין עירובו עירוב. וכן בבבלי כאן ל"א ב': דתניא נתנו לפיל והוליכו, לקוף והוליכו אין זה עירוב, ואם אמר לאחר לקבלו הימנו הרי זה עירוב. והראשונים עמדו על הסתירה בין סוגיית עירובין ומעילה, ותירצו שבעירובין מדברים שנתן לקוף ולפיל וסמכו על חכמתם, ולפיכך אינו עירוב, אבל במעילה נתן על גבי הקוף ועל גבי הפיל, ובעל כרחינו אנו אומרים שבעומד ורואהו עסיקינן, תדע לך שהוא כן שבעירובין שנו: לפיל וכו' לקוף וכו', ובמעילה שנו: על גבי הקוף וכו' על גבי הפיל. וכן הביא גם באו"ז שו"ת סי' תשמ"ט ח"א, ק"ז סע"ד, והסיק: אך בתוספתא קתני בתרוויהו על הפיל. ודבריו אינם מובנים, שהרי הדברים לא נשנו בתוספתא פעמיים, ולא עוד אלא ש"פיל" לא נזכר כלל בתוספתא בשום נוסח. וכנראה שיש שם השמטה וצ"ל: אך בתוספתא קתני תרוויהו, והיינו לפיל היינו על הפיל, והצור קמיך לפניך יפיל. וכנראה שגירסת קג"נ "מתוקנת" ע"פ הבבלי כאן, והנכון כברוב הנוסחאות, ולפי פשוטו אין סתירה בין הגירסא בברייתא שבעירובין ובין הברייתא שבמעילה, והיא התוספתא שלנו, והיא דבוקה לרישא לאמר לחבירו לקבל הימנו, ובין אם סמך על חכמת הקוף שיוביל את העירוב למקומו, ובין נתן על גבי בהמה, וסמך שתלך למקום שהיא רגילה ללכת, עירובו עירוב, ואין כאן צורך בשליחות כלל, ובלבד שיעמוד אח"כ עם אותו האיש שבקש ממנו לקבלו מהם, וילמוד ממנו שעשו שליחותם.
13 41-42. נתנו על גבי קורה שהוא גבוהה עשרה טפחים עירובו עירוב. בכי"ע מוסיף: ואם לאו אין עירובו עירוב. והיא טעות ברורה שנשתרבבה מדברי ר' יהודה להלן. ואינה גם בד, בכי"ל, בקג"נ ובתוספתא שהביא מהר"מ לפי הרא"ש פ"ג סי' ד' ושלטה"ג בסוגיין. ומכאן ואילך אנו עוסקים בעיקר בעירובי תחומין. ובבא זו לא הובאה לא בירושלמי ולא בבבלי, אבל פירושה ברור שלת"ק כאן אין הבדל בין אם הקורה רחבה ארבעה או לא. וכן אין הבדל בין אם קנה שביתה על הקורה או תחתיה, ואפילו קנה שביתה תחתיה יכול להפוך את הקורה ולבטל את רשות היחיד שבה, עיין להלן. ובמשנתנו פ"ג מ"ג: נתנו בראש הקנה או בראש הקנדס, בזמן שהוא תלוש ונעוץ, אפילו גבוה מאה אמה הרי זה עירוב. ופירש מהר"מ הנ"ל שמשנתנו אפילו באין בראשו ארבעה טפחים שלא כפירש"י ל"ד ב', וכת"ק של התוספתא כאן. ובירושלמי בסוגיין פירשו את משנתנו בשנתן טבלא רחבה ד' על ראש הקנה שאם לא כן אפילו אם הוא מחובר לארץ, עירובו עירוב, ומ"מ עירובו עירוב, מפני שהוא תלוש ונעוץ כלומר, ויכול להוציא את הקנה ולהפוך אותו וליטול את העירוב. ולפ"ז היא הבבא שלנו היא משנתנו הנ"ל. אבל בבבלי השיטה אחרת לגמרי, עיין מ"ש להלן.
14 42-43. ר' יהודה או' אם היתה רחבה ארבעה עירובו עירוב, ואם לאו אין עירובו עירוב. בבא זו ליתא בירושלמי, אבל הובאה בבבלי ל"ג ב'. וכ"ה שם: דתניא ר' יהודה אומר נעץ קורה ברשות הרבים והניח עירובו עליה, גבוה י' ורחבה ד' עירובו עירוב, ואם לאו אין עירובו עירוב. ופירש"י שם ע"פ הבבלי ל"ב ב' שהנותן עירובו יש לו ארבע אמות, והן רשות היחיד שלו, ורשות היחיד עולה עד לרקיע, ולפיכך נחשב הוא ועירובו במקום אחד, אפילו אם קנה שביתה למטה, עיין רש"י ל"ב סע"ב ד"ה ורשות היחיד. אבל אם הקורה אין בה רוחב ד' טפחים, הוי ליה עירוב המונח באויר, ואינו עירוב, בין אם נתכוין לשבות למעלה בין אם נתכוין לשבות למטה, עיין רש"י ל"ג סע"א. ברם בירושלמי אין זכר ממאמר רבא שבבבלי הנ"ל, ולא עוד אלא שברור מסוגיית הירושלמי כאן והמקבילה שבסוכה פ"ב שלא סברו כלל כשיטה זו של הבבלי, עיין מ"ש להלן בסמוך. ולפיכך נראה שלשיטת בני א"י מודה ר' יהודה לטעם הת"ק ביש בה רוחב ד', וכמו שכתבנו לעיל בטעמו, ולא נחלק עליו אלא באין בה רוחב ד', וסובר שהעירוב המונח באויר למעלה מעשרה אינו עירוב, וכפירש"י ל"ג סע"א. ועיין מ"ש להלן בסמוך.